אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

בנדודיו, אחר סילוקו מקושטא, מגיע אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים, ומתקבל בזרועות פתוחות ע״י ר׳ רפאל יוסף, ראש הקהילה היהודית. זה מארח אותו ומצרפו אל קהילת החכמים המכובדים שבאלכסנדריה. אחר שהות קצרה במצרים, נשלח כשד״ר מטעם הקהילה לירושלים. רבים ממעריציו מצטרפים אליו בדרכו לאותה שליחות. בהגיעו לירושלים הגיעו אליו שמועות אודות ״נביא״ מיוחד שחי בעזה בשם אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, או בקיצור, נתן העזתי.

נתן העזתי, הוא בנו של אלישע חיים אשכנזי ששימש כשד״ר הקהילה הירושלמית למרוקו, אליה נשלח לאסוף כספי תרומות עבור הישיבות. אלישע קבע את מושבו בעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו, שכן מרביתם של רבני וחכמי העיר היו בעלי מוניטין, צאצאים למגורשי ספרד של שנת רנ״ב (1492). בתחילת דרכו במרוקו, הצטרף אליו בנו נתן, ושניהם התיישבו ללמוד קבלה אצל ר׳ יצחק חאגיז בישיבתו בפאס. נתן שב לירושלים בה נולד, והמשיך את לימודיו בקבלה שהייתה עיקר לימודו, בבית המדרש ״בית יעקב״. נתן נחשב לבעל ידע תורני רב ומקיף, יחד עם זאת, הרבה לעסוק בקבלה ובמיסטיקה היהודית. בירושלים נושא לאשה את בתו של שמואל ליסבונה, אחד היהודים העשירים בעזה, ומחליט להעתיק עם משפחתו את מגוריו ליד מגורי חותנו. בעזה החלו לפקוד אותו ״חזיונות נבואיים״, כשהוא מחשיב את עצמו כ״נביא״ הממשיך את נבואתו של נתן הנביא. מכאן הוא עתיד לחולל את המהפכה בחייו של שבתי צבי, ולשמש לו ״כנביא״ וכיחצן לתורתו, כמו שפאולוס (יוחנן המטביל), שימש כפרשן וכמפיץ את תורתו של ישוע, או כעלי אבו- טאלב ששימש כמפיץ את תורתו של מוחמד. פרסומיו הקבליים הרבים של נתן, היו נשלחים לאביו שהמשיך להתגורר במרוקו. בין יתר חומר הקבלה הרב, שלח לו את הספר ״ירח יקר״ על הקבלה, שנכתב בידי ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו המובהק של האר״י. גם כל חומר אחר שפורסם והופץ בצפת, נשלח מיידית על ידו למרוקו.

שבתי צבי מיהר לפנות לעזה לפגוש את ״הנביא״ על מנת שזה ימצא לו תיקון לנפשו המעונה ויעניק לו תרופא לדיכאונותיו ולכלל חולייו. ידוע היה ששבתי צבי היה נתפס לעתים תכופות למרה שחורה ודיכאונות, ויש אומרים שסבל ממאניה דיפרסיה (מחלה נפשית שסימניה הם התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין). בפגישה זו מסביר לו נתן שכלל אינו זקוק לכל תרופה, ותרופתו היחידה היא הכרזה עליו כמשיח. פגישה זו שנערכה בשנת התכ״ה (1665), הייתה מכרעת לשניהם. נתן שכנע את שבתי צבי באמיתות משיחיותו ובפסיקותיו ההילכתיות, וכי אכן הוא ״משיח בן־דוד״, ונתן יהא נביאו. בעוד שבתי צבי שב לירושלים להמשיך בשליחותו, הכריז העזתי ברבים כי שבתי צבי הוא אכן ״המשיח״ לו ציפה עם ישראל מזה דורות. מכאן החל נתן בהפצת אגרות לכל תפוצות ישראל בהן הכריז על ההתגלות. ההמונים נגרפו בהתלהבות משיחית, והחלה תנועת תשובה המונית בכל רחבי העולם היהודי. אף על פי שהחלו לקום לו לשבתי צבי מתנגדים, נתן המשיך להעצים את דמותו כגואל ישראל.

בהגיעו לירושלים מצא שבתי צבי שמעמדו התערער, ושחכמי ירושלים הטילו עליו חרם ונידוהו, בל יבוא בקהל ישראל, בגלל עיכוב העברת כספי התרומות שהגיעו לידיו כשד״ר והכרזתו כמשיח הייתה לצנינים בעיניהם. ר׳ נחמיה הכהן, המקובל הגדול בירושלים, שלא נחה דעתו מהתנהגותו, והסגירו לשלטונות העותומניים בטענה של ערעור חיי השגרה בעיר. באותה שנה, 1666, נאסר, הובא אל ארמון השולטאן בקושטא. בחקירתו העז לדרוש מהשולטאן את כתרו ולהשתחוות לפניו, בהציגו את עצמו כ״מלך היהודים והעולם״. השולטאן הבין שלפניו עומד אדם חולני, ולכן העמיד בפניו את הברירה, לבחור בין מות להתאסלמות. בשכנועו של רופא השולטאן, היהודי המומר מוסטאפא פאוזי, בחר שבתי צבי להתאסלם. ביום 15.9.1666, קיבל עליו את ״השוהאדה״ וניתן לו השם: עזיז מוחמד אפנדי. אשתו, אחיו אליהו וכ־300 מחסידיו הלכו בעקבותיו והתאסלמו, בציינם שזו גזירת השמים לגאולת ישראל. אחר ההתאסלמות הוגלה לעיר דולצ׳ינו שבאלבניה, עיר שלא התגורר בה אף לא יהודי אחד. אחר מותו של שבתי צבי, אחיו אליהו שב ליהדותו בעיר איזמיר. בעקבות ההתאסלמות, העולם היהודי הוכה בתדהמה שזיעזעה את בית ישראל עד היסוד. חסידיו המשיכו להאמין שכל יסוריו והתאסלמותו נבעו מעוונות הדור, והוא כמשיח, נשא בסבל כל העם. בעד הרעיון המשיחי הזה עם־ישראל שילם מחיר יקר מאוד. מאז, יצאה תקנה מפי חכמי הזמן המטילה הגבלות על לימוד הקבלה רק לבני 30 שנה ומעלה.

למרות התאסלמותו של שבתי צבי והאכזבה המרה של מאמיניו, זה לא שם קץ להמשך תנועתו המשיחית בתדרים נמוכים יותר. גם לאחר מותו המשיכו חלק מחסידיו להאמין כי אכן הוא היה המשיח, וכי הוא עתיד להתגלות מחדש.

הכמיהה לבואו של המשיח, ליוותה תמיד את הקהילה היהודית במרוקו מאז גלו אליה לפני שנות דור. הרבה לפני הופעתו של שבתי צבי, צמחו במרוקו כמה מ״משיחי שקר״ כריזמטיים שהפיחו תקוות בקרב הקהילות השונות. היו אלה בעיקר רבנים, עליהם ניתן למנות את ר׳ משה דרעי (1122), את ר׳ נסים בן־מלכא (1360), את ר׳ אברהם הלוי(1530) ועוד. סופם המאכזב היה ידוע מראש.

הקהילה היהודית במרוקו חיה ברוב זמנה עם שכניה, שהם מארחיה, בשלווה יחסית. בבוא עת החגים היהודיים, הייתה לה התרוממות רוח, אשליה שהייתה מתנפצת בתום החגים. מייד אחרי זה הייתה עולה השאלה מדוע ישראל המקיימים את מצוות תורת האלוקים, נתונים זה מזמן תחת שלטון זרים המתנכלים להם לעיתים תכופות, ועושים בהם ככל העולה על רוחם? ברם, עם כל סבלם, המשיכו להחזיק באמונתם האורתודוקסית. המשך עמידתם האיתנה מול הצרות והרדיפות, התפרשה אצלם כ״חבלי המשיח״, וכי הגאולה הקרובה תשים קץ לכל מצוקותיהם. תכיפות הצרות רק חיזקה אצלם ביתר שאת את אמונתם המשיחית. יהודי מרוקו עמדו תמיד תחת סכנה של פרעות וחייהם היו תלויים מנגד, בעיקר בעתות חילופי השלטון בממלכה, והתמורות בחיי היום־יום שהיו באות אחריהן. לעתים יצרו חילופי השלטון תקופות של אנרכיה ומשברי מנהיגות. כך קרה בעת שלטונן של השושלות האדוקות של ״המוראביטון ו״המואחדין, שאז נוכחותם של יהודים בארץ מוסלמית ושטרם התאסלמו, הייתה בלתי נסבלת, על כן הגיע זמן לעשות מעשה, או פרעות תוך החרמת רכוש והרג, או איסלום בכוח. ימים אלה היו מועדים לפורענות ולהתקוממות נגד יהודים, ולפריקת עול מוראה של מלכות.

שלהוב היצרים בין המחנות, יצר מתיחות מתמדת בין היהודים לשכניהם המוסלמים. הסאה הייתה נגדשת עוד יותר בעת הטלת המסים הגבוהים על הקהילה שבדרך כלל היו יותר כבדים מלשאר האוכלוסייה, על זה אמר ר׳ יעקב אבן־צור: ״על דבר המס, מלאה הארץ חמס״. גזרות שונות ומשונות של מושלי המחוזות תאבי-הבצע וכן פגעי-הטבע הרבים שלא פסקו וגרמו לרעב, כמו עצירת גשמים, שיטפונות ואף מכות הארבה שהיה מכלה יבול שנתי בפלישה אחת, היו משאירים צלקות חברתיות בקהילה. מעט נחת היה בתקופת השולטן מולאי ראשיד (1671-1665) שנחשב לנאור ואוהד היהודים. תקופתו של שולטן זה הייתה מקבילה לפעילותם של שבתי צבי ונתן העזתי. היה זה ״אות מן השמים״ כי לאחר הפרעות הרבות שפקדו את הקהילה היהודית, בעיקר במהלך הסכסוכים האלימים שהיו פורצים לעתים תכופות בין שושלות השליטים. צרות אלה היוו קרקע פורייה לקליטת בשורת הגאולה ולהופעתו של המשיח.

כאשר הגיעה בשורת השבתאות למרוקו, האמונה בה התפשטה כמעט ללא התנגדות, ועוררה תקוות גדולות. לא בכדי מצאו יהודי מרוקו מפלט בתורת הסוד והקבלה, כמו שאמרו חכמים: ״גלות ישמעאל קשה מכל הגלויות״, במיוחד במרוקו. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו לאחד המרכזים הגדולים של לימוד הקבלה, שעיקר תפוצתה היה באזור ״דרעא״ שבדרום המדינה. בקבלה מצאו יהודי מרוקו מפלט מאימת הצר הצורר, עד שיבוא הגואל. ספרי קבלה רבים נכתבו בה והופצו לרחבי העולם היהודי. רבניה הגדולים התמסרו לחוכמת הנסתר עוד טרם פריחתו של המרכז העולמי בצפת. כמה מתלמידיהם של חכמי הקבלה ממרוקו, כמו ר׳ מסעוד הכהן, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ יששכר בן־סוסאן, ר׳ משה מצליח ועוד, הגיעו ממרוקו לצפת והצטרפו ל״גורי האר״י״ בהמשיכם בלימוד תורתו. לא פלא איפא שבשורת הגאולה של שבתי צבי, נקלטה מייד בתודעתם של יהודי מרוקו. רבנים אלה המשיכו לשמור על קשר עם ארץ מוצאם, מכאן רעיונות קבליים חדשים מצפת, זרמו בתדירות למרוקו, בחלקם כאמור ע״י נתן העזתי. הקרקע הפורייה שהוכנה לקראת בואו של המשיח, קלטה מייד את הבשורה והנהיגה ללא היסוס את הוראותיו של שבתי צבי מפי נביאו, נתן העזתי.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'63

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר