ארכיון יומי: 23 באוגוסט 2020


מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

מרוקו - חיים סעדון

אחרי מלחמת העולם השנייה

התנאים הפוליטיים החדשים שבהם היה על הצרפתים לכלכל את ענייניהם עם היהודים השתקפו בכינוס הראשון של נשיאי הקהילות ב־1947. לא רוח צייתנית אפיינה את המתכנסים, כי אם דעתנות חדשה, שבאה בין היתר לידי ביטוי בבחירת נשיא קהילת קזבלנקה, יצחק אבו הפרו־ציוני, לנשיא הגוף החדש שהקימו: מועצת הקהילות היהודיות במרוקו. הצרפתים הבינו כי אם הם מבקשים לבסס את נאמנות היהודים כלפיהם, הסכנה מכיוון הלאומיות היהודית גדולה יותר מאשר מכיוון הלאומיות המרוקאית. הם חיפשו אפוא אישים נאמנים להעמידם בראש מערכת הפיקוח על ענייני היהודים במינהלת העניינים השריפיים ובניהול מועצת הקהילות היהודיות במרוקו. המשימה לא הייתה פשוטה. האישים שנבחרו לבסוף, מוריס בוטבול וז׳אק דהאן, נחשבו תחילה לאוהדי הסולטאן, ואולם התברר שאפשר לסמוך עליהם, ועד תום התקופה הקולוניאלית הם היו האחראים הרשמיים לניהול ענייני הקהילות. בוטבול החליף עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה את יחיא זגורי כמפקח על המוסדות היהודיים במרוקו; דהאן התמנה למזכיר מועצת הקהילות היהודיות ב־1947.

הנציב העליון החדש שהתמנה ב־1947, הגנרל אלפונס ז׳ואן, היה נחוש בדעתו להעמיק את המדיניות החיובית כלפי היהודים. מלבד הרפורמות בארגון הקהילתי, שנעשו לפני כהונתו, הוא קבע כי שישה יהודים ישתתפו כנציגים במועצת הממשלה, מוסד שהתכנס מדי שנה ופעל לצד הנציב כגוף מייעץ כללי. באופן כללי הצליח ז׳ואן יותר מקודמיו לקשור מחדש את היהודים למחנה הצרפתי. לא רק מדיניותו גרמה לכך, אלא גם הקשר שהעמיק בין התנועה הלאומית המרוקאית לבין הליגה הערבית. מלכתחילה הפריע הסכסוך הלאומי בארץ הקודש להתקרבות בין יהודי מרוקו לבין הלאומיים המרוקאים. כל צד הזדהה עם בני דתו בסכסוך. אחרי מלחמת העולם השנייה גבר מפלס המתיחות ככל שהסלימו האירועים בארץ ישראל, והגיע לשיאו בתקריות דמים אנטי־יהודיות באוג׳דה ובג׳ראדה ביוני 1948. התקריות התרחשו זמן קצר לאחר שמחמד החמישי נשא הצהרה אנטי־ציונית חריפה ופגעו בתדמיתו החיובית של הסולטאן, הגשר הפוטנציאלי בין היהודים לתנועה הלאומית המרוקאית, שהוא היה לסמלה. האיום על נאמנותם של היהודים לצרפתים בגלל הזדהותם עם התנועה הלאומית המקומית פחת.

באותה תקופה נקלעה מדיניות הפרוטקטורט כלפי היהודים לעימות חדש. מצד אחד,על רקע מפלס המתיחות הגואה בין שני היסודות המרכיבים את האוכלוסייה המקומית, היה לפקידות עניין למנוע פעילות ציונית בולטת, כדי להשקיט את המוסלמים ולשמור על הסדר הציבורי. מצד אחר, הנציב העליון ז׳ואן התרשם מניצחון ישראל על מדינות ערב בשנת 1948 וקשר זאת למאבקה של צרפת בלאומיות הערבית בצפון אפריקה.

מסיבה זו הוא נטה לרכך את גישת השלטונות כלפי הציונות. למן ימיו של ליוטה לא הותרה במרוקו פעילות ציונית עצמאית במרוקו, אלא במסגרת הפדרציה של יהודי צרפת, והצרפתים השתדלו לרסן גם את העלייה הבלתי־חוקית שהחלה להיות מורגשת מ־1947. באפריל 1949, על רקע לחצים גואים ליציאת יהודים ממרוקו, הגיע ז׳ואן להסכם עם נציגי הסוכנות היהודית להפסיק את ההגירה הבלתי־חוקית ולפתוח משרד של הסוכנות היהודית בקזבלנקה שיפקח על העלייה. הוסכם על מכסה חודשית מוגבלת של 700-600 עולים. המספר הנמוך השביע את רצון הפקידות הצרפתית, שלא רצתה בעלייה גדולה, הן כדי למנוע חיכוך עם המוסלמים והן כדי לשמור את המיעוט היהודי הנאמן במרוקו. אלא שההסכם פרץ פתח לנוכחות ישראלית בזירה המרוקאית ולמעורבות שאת תוצאותיה לא יכול היה ז׳ואן לשער.

הנוכחות הישראלית המוגברת השתלבה בתמורה כללית בתנאי הפעילות היהודית הזרה. לפני מלחמת העולם השנייה היה מעמדה של צרפת כמעצמה איתן, ובעולם היהודי נחשבה מרוקו לנחלה בלעדית של יהודי צרפת ושל ארגונם כי״ח. אחרי המלחמה עלתה שוב שאלת מעמדה של מרוקו, ומעצמות העל החדשות, ארצות הברית וברית המועצות, החלו להתערב בענייני צפון אפריקה. גם בעולם היהודי עלו מחדש שאלות של מדיניות יהודית בין־לאומית וסדרי עדיפויות. הקהילה היהודית הגדולה במרוקו משכה את תשומת לבם של ארגונים יהודיים שעד אותה תקופה לא התעניינו בה.

אחרי 1948 לא היתה עוד חברת כי״ח הארגון היהודי הזר היחיד שפעל בקרב יהדות מרוקו. היא נאלצה לחלוק את הזירה היהודית המקומית עם ארגונים יהודיים אמריקאיים ואירופיים, שפעלו לפני המלחמה במרכזים היהודיים הדמוגרפיים הגדולים במזרח אירופה. היו אלה ארגונים פילנתרופיים שעסקו בחינוך, בבריאות ובתעסוקה, כגון הג׳וינט האמריקאי, אורט ואוז״ה, וכן ארגונים פוליטיים כגון הקונגרס היהודי העולמי, הוועד היהודי האמריקאי ועוד. השלטונות הצרפתיים התקשו למנוע התפתחות זו מחמת שיקולים משפטיים ופוליטיים ובשל העובדה שהקהילות היהודיות נזקקו לסיוע, והפקידות לא יכולה הייתה למונעו מהן. פעולתם של ישראל והארגונים היהודיים בתחומי מרוקו פגעה בשליטת הפקידות בחיי האוכלוסייה היהודית המקומית.

גל העלייה ממרוקו שהתפתח אחרי הקמת מדינת ישראל נרגע כבר בשלהי 1949, ובשל התגברות המתח בין הצרפתים ללאומיים המרוקאים פחת עניינם – הן של הצרפתים הן של הסולטאן והלאומיים – בנושא היהודי.

הצרפתים השתדלו לשמור את הפעילות הציונית ׳׳על אש קטנה״ ולא נתקלו בקשיים רבים בתחום זה. הלאומיים חשו בסכנה הגלומה במתיחות לאומית בינם לבין היהודים, וביקשו שלא לעורר חיכוך עמם. כאשר הדיחו השלטונות את הסולטאן מכיסאו בשנת 1953 ומינו במקומו את מולאי בן עראפה, סולטאן־בובה, תמכו כנראה רוב היהודים בצעד זה. נטייתס הפרו־צרפתית, שנקלעה למשבר בתקופת המלחמה, התאוששה. הם קיוו לשקט והאמינו כי חייהם בטוחים תחת שלטון הצרפתים יותר מאשר תחת הערבים.

ואולם הדחת מחמד החמישי והגלייתו למדגסקאר לא הביאה לשקט, אלא עוררה ביתר שאת תסיסה לאומית ומעשי טרור. כדי להרגיע את הרוחות ניסו שוב הצרפתים להפעיל רפורמות, שבהן הציעו למרוקאים יותר שיתוף בניהול ענייני הארץ. חברת כי״ח, שניסתה כבר ב־1949 ליזום רפורמות מיוחדות ליהודים, שבה עתה לזירה. לאנשי הממסד היהודי־הצרפתי התברר, לחרדתם, כי לשלטונות אין עוד עניין בטיפוח היהודים, והרפורמות החדשות הציעו לכרוך אותם עם הרוב המוסלמי. אולם דעת הפקידות לא קבעה עוד כבעבר. הלאומיים לא חפצו לחלק את השלטון עם הצרפתים, אלא להוציאם ממרוקו ולקבל עצמאות מלאה. שלטונה של צרפת במרוקו, כמו במקומות אחרים באימפריה הקולוניאלית, נראה עתה מקרטע.

החל משלהי 1953, אחרי כמה שנים של שגשוג יחסי, חלה הרעה גם בתחום הכלכלי. כאשר גבר הטרור בקיץ 1954 התעורר גל חדש של עלייה לישראל. מספר היהודים שביקשו לצאת ממרוקו עלה בדיוק כשלשלטונות הצרפתיים היה עניין ברור להוכיח שהם שולטים עדיין במצב. באותה שעה הבשילה מעורבותם של שליחי ישראל והארגונים היהודיים הבין־לאומיים, ואלה יכלו כבר לנהל את ענייני היהודים המקומיים לפי הבנתם את הצרכים של בני דתם המקומיים. הנציב העליון באותה תקופה, פרנסיס לקוסט, גילה כי הוא מתקשה להגביל את העלייה למכסה שנקבעה ב־1949 עם ז׳ואן, ולבסוף הניחה הפקידות הצרפתית לסוכנות היהודית לנהל את גל העלייה החדש כפי שמצאה לנכון.

 

תקנון היהודים המרוקנים סעיף 5 – הלוואת כספים בכל צורה ובכל תנאי אסורה על יהודי מרוקו, גם אם אין זה עיסוקם היום יומי.

סעיף 6 – בשום אופן לא יוכלו יהודי מרוקו לקהת הלק בארגונים שנועדו לייצג את המקצועות שאליהם מכוונים הסעיפים 3 ר4 של צו זה או לפקח עליהם.

ה״נומרוס קלאוזוס״ בחינוך

מבלי שפורסם שום צו או חוק המחייב ואת הונהג ה״נומרוס קלאוווס״ בכל מוסדות החינוך הציבוריים במרוקו:

1-במוסדות להשכלה גבוהה – 3% מכלל הסטודנטים.

2-במוסדות חינוך תיכוניים ויסודיים – 10% ממספר התלמידים הלא-יהודים בכל כיתה.

מרוקו

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור היהודים בתקופה הקולוניאלית

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

קזבלנקה

קזבלנקה – העיר ואוכלוסיית היהודים

עדויות משלוש זוויות ראייה

הבה נתוודע לקזבלנקה וליהודיה בשלהי התקופה הקולוניאלית. לשם כך ניעזר, בין היתר, בעד ראייה ישראלי, ההיסטוריון, חיים זאב הירשברג, הראוי להיחשב גדול חוקריה של יהדות המגרב בדור הראשון שלאחר הקמת המדינה. באביב 1955, מיהר הירשברג למגרב בטרם יינעלו השערים לפני ישראלים; הוא ביקר תחילה בתוניסיה, המשיך לאלג׳יריה ותחנתו האחרונה היתה מרוקו, שלה הקדיש את עיקר נסיעתו. הוא סייר ברחבי הארץ, כולל בקזבלנקה, וכתב את רשמיו בספרו המרתק, בארץ מבוא השמש (הירשברג, תשי״ז).

לפנינו אם כן עדות המשלבת את התרשמויותיו של עד־ראייה עם ידיעותיו והבחנותיו של היסטוריון בעל בקיאות בתולדות הארץ ותושביה. ואולם, הירשברג היה ישראלי וציוני נלהב שבא להכיר מקרוב את התפוצה שאליה היה קשור גם ברגשות לאומיים ולא רק מנקודת מבטו של תייר או חוקר. לפיכך, העדפותיו ונטיותיו היו במידה רבה פועל־יוצא של השקפת עולמו הציונית. יתרה מזו, הירשברג היה יהודי שומר־מצוות, שנמנה בישראל עם המחנה הדתי־הלאומי.

אם נשקלל את הנתונים הללו, נוכל לשער כי התבוננותו של הירשברג על קזבלנקה ועל יהודיה תושפע אל־נכון הן מהכרותו עם האוכלוסיות השונות והן מבקיאותו בתולדות המגרב. ואולם, יש להניח כי היא תושפע גם מהשקפתו הציונית ועמדתו הדתית־הלאומית. מי שמבקש להכיר את אוכלוסיות קזבלנקה בכלל, ואת אוכלוסיית היהודים בפרט, מוטב לו אפוא להיעזר גם בעדויות המציגות זוויות ראייה של משקיפים מרקע אחר. כך, למשל, נקודת מבט ציונית אחרת, שאיננה מיוסדת על השקפה דתית־לאומית נוכל למצוא בעדותו של ישראלי אחר, שמואל (זיאמה) דיבון, מי שהיה איש השגרירות הישראלית בפריז. בשלהי 1953הוא יצא לביקור במרוקו וחיבר דו״ח מפורט שעשוי להוות עד עצם היום הזה מקור חשוב להכרת יהודי מרוקו.

*חיים זאב הירשברג.

ח״ז היושבת (1975-1903) – בשנות החמישים היה פקיד בכיר במשרד הדתות וחוקר באוניברסיטה העברית. בשנים הבאות היה ממקימי אוניברסיטת בר־אילן. חיבורו המרכזי בחקר יהודי צפון־אפריקה הוא תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרכים א-­ב, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ״ה.

עוד נעזר בשני חיבורים – גם הם פרי־עטם של עדי־ראייה – אך הפעם לא תיירים, אלא אנשי קזבלנקה. הראשון הוא החוקר החשוב של העיר, הגיאוגרף הצרפתי אנדרה אדם (André Adam); השני הוא ארמנד (עמרם) אטדגי, אז ילד יהודי צעיר וחד־עין, בן למשפחה שהתגוררה ב״מלאח״ – הרובע היהודי העתיק של העיר. אטדגי עלה ברבות הימים לישראל וחיבר לאחרונה את זכרונותיו(אטדגי, 1990).

עדויות משלוש זוויות ראייה יסייעו לנו אפוא להכיר את פניה של קזבלנקה: זווית ציונית של חוקר־תייר ושל איש מנגנון החוץ של ישראל, מחקר של מלומד צרפתי בר־סמכא וזכרונותיו של ילד יהודי תושב המלאח.

מבט על העיר ועל המלאח

שתי תופעות מרכזיות צדו את עינו של הירשברג בבואו לקאזא (הכינוי הרווח לקזבלנקה). התופעה הראשונה נוגעת לאופיה העירוני; השנייה נוגעת לאווירה ששררה בה באותם ימים. קזבלנקה היא עיר נמל, שהתפתחה מעיירה קטנה בראשית המאה ה־20 לכרך המודרני והגדול ביותר של מרוקו בסוף תקופת הפרוטקטורט הצרפתי. הירשברג, שהכיר את ערי־הבירה העתיקות של מרוקו: פאס, מראכש, מכנאס ורבאט – נדהם מהשוני בינן לבין קזבלנקה, שהגדירה בלשונו, ״עורק החיים העיקרי בתקופה שבה שולט הכיס על הכל״. בשל התפתחותה החדשה והמהירה – רשם בפנקסו – גם לא נוצרה בקזבלנקה תופעה שליוותה כל אחת מערי הממלכה העתיקות: חיבורן של שתי ערים, זו בצד זו: עיר חדשה בעלת צביון אירופי מובהק ליד עיר ישנה, שתושביה המקומיים כונו בשם ״ילידים״(indigènes).

קזבלנקה היתה ערב רב של רבעים: הרובע המוסלמי הישן(ה״מדינה״ הישנה) והגטו היהודי הישן (ה״מלאח״) – שכנו צמודים זה לזה והיוו ביחד את חלקה העתיק של העיר. העיר החדשה חבקה את העיר העתיקה מצפון, ממזרח ומדרום, אך בחלקה המזרחי של העיר החדשה התפתח רובע מוסלמי גדול חדש (ה״מדינה״ החדשה), סגור ומסוגר בפני כל תושב לא־מוסלמי. בתחומי העיר החדשה היו שכונות־פחים דלות שהתיישבו בהן מהגרים שהגיעו מאזוריה הפנימיים של הארץ, לצד שכונות שהתגוררו בהן בעיקר אירופים, אך גם מוסלמים ויהודים מהמעמד הבינוני הגבוה. אחדות משכונותיה של העיר החדשה, במיוחד בחלקה הדרומי, היו שכונות פאר במונחים מערביים.

עדויות על המלאה היהודי

אך טבעי הוא שהירשברג מיהר למקד את תשומת לבו על ההיבטים היהודיים של העיר ובראשם הרובע היהודי – המלאח – שבעבר היה המקום היחידי שיהודים התגוררו בו. אף אם בשנות החמישים, חלק גדול מיהודי העיר כבר לא גר בו, הרי שנותר בו ריכוז יהודי בולט ומוקד של מצוקה שמשך אליו לא רק את תשומת לבם של תיירים, אלא של כל האישים והמוסדות שטיפלו בציבור היהודי בקזבלנקה. מכאן גם העניין המיוחד בו, והמקום המרכזי שיתפוס בדיוננו.

* ארמנד אטדגי – החל לכתוב את זכרונותיו לאחר שלמד באוניברסיטה הפתוחה את גירסתו הראשונה של קורס זה, על יהודי צפון־אפריקה. כיום מורה לאלקטרוניקה ותושב אשקלון.

** פרוטקטורט – הכינוי לסוג המשטר הקולוניאלי שהנהיגו הצרפתים במרוקו ושהונהג על־ידי צרפת ומעצמות אחרות גם במקומות אחרים. הכוונה למשטר שבו מעצמה אירופית נוטלת תחת חסותה (protection) ארץ מסוימת בלי לסלק את שליטיה הקודמים ובלי לבטל באופן רשמי את ריבונותם. בפועל, הפכו השליטים המקומיים ל״בובות״ שנציגי השלטון האירופי משכו בחוטיהן.

לרוב, כאשר אנו קוראים על רובע יהודי בעיר מודרנית כלשהי, עולה לפנינו שכונה עתיקה־יומין שתושביה הולכים ומתמעטים. לא כך אפשר להתרשם מתיאורו של הירשברג:

  • במלאח ובסביבתו הקרובה ביותר חיים כיום כ־25,000 נפש. רובם הגיעו הנה בעשר עד חמש־עשרה השנים האחרונות מכל קצות הארץ. כאן אין בתים וחצרות, שעברו בירושה מדור לדור, אין מסורת משפחתית הקשורה לפינה מסוימת, לבית הכנסת של סבא. זו שכונת ה׳סלאם׳, שאליה נדחקים כל העניים והאביונים, העוזבים את המלאח שלהם בעיירות ובכפרים. ללא הפסק נמשך זרם הבאים מנקודות קטנות, שבהן תנאי החיים נעשים ללא נשוא, מהעיירות הנידחות, שמהדהד בהן קול התעמולה מקאהיר. כולם מקווים למצוא פרנסה בעיר הגדולה, לחם עוני בהיתר – ואם אין ברירה אף שלא בהיתר. והאפשרויות לכך מזדמנות כאן כאילו מעצמן, ומזמנות וקורצות ומושכות בעבותות: הנמל הסואן עם גלי המלחים הנקלעים הנה כל יום, חיילי ארצות הברית במדים ושלא במדים, העיר החדשה עם חנויותיה הענקיות, עם חלונות־הראווה מלאים ׳כל טוב', חליפות, שמלות לפי האופנה הצרפתית, סחורות סידקית צרפתיות, המדינה עם המספר הרב של בתים צבעוניים, שחלונותיהם מוגפים ושעריהם נעולים ביום ונפתחים לרווחה עם רדת החשכה ומזמינים לסור. […] אלה הם פיתויים, שלא כל נפש יכולה לעמוד בפניהם, בייחוד נוכח העוני והדלות בדירה העלובה; למראה הורים זקנים, אשה וילדים קטנים נמקים ברעב, אחים ואחיות מוכים בתחלואים שונים ומשונים.

(הירשברג, תשי״ז, עמוד 177׳)

משורות אלה עולה המצוקה ועולים הגורמים להתפוצצות הדמוגרפית במלאח. אכן, הרובע היהודי בקזבלנקה, העיר החדשה, יחסית, נבנה מחורבנם של מלאחים אחרים בעיירות ובכפרים שירדו מגדולתם, והתפתחותו שיקפה את ההגירה הגדולה של מוסלמים ויהודים לקאזא.

שמואל דיבון, המבקר הישראלי האחר בקזבלנקה של אותם ימים, כתב על תופעת ההגירה הכללית לעיר בשורות הבאות:

  • […] אין כל ספק שההשתקעות הצרפתית זעזעה את הארץ. הערים החדישות ביותר, הכבישים, הרכבות, והמכוניות שהגיעו לאזורים נידחים ביותר שינו את פני המציאות. כפרים שהיו רחוקים ממרכזים עירוניים מרחק של דורות, מצאו עצמם לפתע במרחק של מספר שעות נסיעה בלבד. במשך 30-25 השנים האחרונות הוכפלה האוכלוסיה מארבעה לשמונה וחצי מיליון נפש. באזורים הכפריים נוצרו בעיות תעסוקה, והנוער שטעם את טעם הציביליזציה החל להימשך לערים ולשאוף לחיים טובים יותר. אט אט החלה להתפתח נדידה מהדרום לצפון הארץ. כמעט בכל מרכז עירוני הנך מוצא קבוצות עקורים המחפשים דרכים להיקלט בחיי העיר. רובם, בעיקר הצעירים, חושבים על קזבלנקה עיר המסחר והתעשיה אשר התפתחה במהירות מפליאה ואשר בקרבתה מחנות אמריקניים המעסיקים פועלים רבים. את בעיית ההגירה הפנימית המזעזעת את יסודות המבנה המסורתי של המדינה, אפשר לראות בצורה בולטת וחריפה ביותר בסביבות קזבלנקה בצורת עיר הפחים (bidon ville). בעיר פחים זו יש למעלה מ־000החיים בתנאי צפיפות בלתי אנושיים. אנשים אלה פרצו מסגרות מסורתיות של חברה וכלכלה, ראו צורות חיים חדשות ובלתי מוכרות, אולם טרם נקלטו ונתארגנו בדפוסי חיים חדשים.

כאן נתפוררו המושגים המקובלים של משפחה, סמכויות, עול ומשמעת, ונוצר חלל ריק שטרם נתמלא.

(דיבון, 1953 , עמודים 6-5)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר