ארכיון יומי: 4 באוגוסט 2020


לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין

אשה במזרח-אשה ממזרח

במובאה שלעיל חסרים פרטים אופייניים לספרי הקהילה(Annals), כגון שם ההורים או לפחות שם האם; שם המלך שבימיו ניתן גזר הדין, אולי גם שמות הקאדים (השופטים); תיאור האשמה שעל פיה נשפטה להורג בחרב; מעמד הוצאתה להורג, אם בצנעה אם בכיכר השוק(בעת ההיא היה מקובל שפושעים פליליים ומורדים במלכות הוצאו להורג בכיכרות); מידת מעורבותם של פרנסי הקהילה ורבניה במשפט; משך המשפט מרגע הבאת הנאשמת לפאס ועד להוצאתה להורג; האם היה מידע על שהתרחש מאחורי דלתות בית המאסר ובית המשפט; באיזו תחבולה התאפשר להם להביא את הגופה לקבר ישראל; מי הורשה להיות נוכח באותו מעמד ומי ספד לה ? רושם העדות סתם ולא פירש. המגמה האפולוגטית ניכרת גם מציון שנת 1834 כשנת צד״קת ולא תק״צד, כאילו מרומזת כאן גזרה משמים, שהצדקת תומת בחרב דווקא בשנה זאת(שנת 1831 צוינה באופן רגיל — תקצ״א). העדות מסתיימת בהצבעה על העובדה שהיא נערה בתולה — נוסח מקובל בקרב יהודי מרוקו לציון המצב המשפחתי של רווקה.

בתרגום של הרשומה הזאת לצרפתית בידי ז׳ורז׳ וידה (G. Vajda) ב־1951 נכתב שהיא נקברה בפאס ״ayant conservé sa virginité״ [והיא שומרת על בתוליה]. מלבד העובדה שאין המתרגם מודע לדפוסים של ניסוח, ניכרת כאן מגמתיות. וידה, היסטוריון האמון על תולדות יהדות מרוקו, נמשך על ידי רוח הדברים ומאורעות התקופה בימי הפרעות המתארים את חילול טהרתן של נשים וריבוי מקרי אונס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקינות של רבי דוד חסין ושל ר׳ מרדכי משאש. המתרגם הושפע מהחומר שבו הוא דן עד כדי הטיית המקור מכוונתו המקורית, ונמצא שדבריו צופנים השערה או הנחה ולפיהן עמדה בניסיון של ניצול מיני, ובכך זוכה מורשתה ליתר הידור.

התרגום הזה מהווה אפוא גם הוא שלב במערך של ההתקבלות. המתרגם מצטרף לתודעה של קהילה אשר השתדלה במשך דורות ליצור קשר בין האשמה, שהייתה לדעתם עלילת שווא, ובין עובדת היות הנערה יהודייה (נתינה מדרגה שנייה) ואשה (אובייקט מיני). ברם הרשומה המובאת בידי הרב א״י הצרפתי(לעיל) לא מעלה עניינים כגון אלה. שם מצוין מעמדה המורלי; על אף שהייתה נערה ורווקה, כונתה ״מרת סוליקה חאגוייל״, ״אשה רבת המעלות״. הניסיון הנזכר יכול לרמז על מאבק דתי אידאולוגי גרידא ולא על שידול מיני דווקא.

הצורך למצוא זיקה בין הגורם האידאולוגי ובין הגורם המגדרי ניכר במיוחד בקרב יוצרי השירה בעל פה ובקינותיהן של הנשים. קשר זה מתחזק שעה שמתארים את הגיבורה כיפת מראה להפליא, עובדה הבאה לידי ביטוי מובהק בדרוש של בן נאים ״במעשה בנערה הצדקת״ הנזכר לעיל. דרוש זה שחובר כמאה שנה לאחר המקרה, המתבסס על מסורות בעל פה, נראה כסיכום ציפיות שהתעגנו בדמיונן של קהילות מרוקו במשך אותו מרחב זמן, ושלכאורה זכו למימוש באמצעות הטקסט הכתוב המנסה לסגור פערים, כמתבקש בהבניית גיבור תרבות שעוצב כל כולו על פי עדויות והשערות של צד אחד בלבד, הצד היהודי הנרדף. מכאן גם נחיצותו של המחקר המגדרי המודרני לגבי מכלול הקורפוס בשפות שונות על אודות מורשת סול חאגוייל בנוסף למחקר תולדות התרבות, תורת הספרות על מגוון הפואטיקות, ובנוסף לתורת ההתקבלות.

זכות ראשונים היא לנו להביא כאן את דבר קיומו של כתב יד מאת הרב ידידיה מונסונגו, רב ודיין בפאס, שנפטר בשנת 1868 בשיבה טובה. בסוף אסופה של הלכות, שכותרתה ״קופת הרוכלים״ נמצא שיר ארוך פרי עטו של הרב(בנספח להלן). זהו מסמך נדיר וכנראה עדות אותנטית של נתין יהודי בפאס ב־1834, שחווה את המאורע לפרטיו. על פי כתב היד השיר נראה כמלאכה בלתי גמורה, וזהו נוסח הכתובת שבראשו:

קינה היא, יקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמיים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי.

מציין שבעה לחנים שעל פיהם ניתן לקרוא את היצירה כקינה או כשיר. אפשר לראות בחיבור קינה אפולוגטית זועמת כנגד אלה שהוציאו את גזר הדין לפועל, המספקת מידע בסיסי שאינו סותר את העדויות ביצירות אחרות. כיוון שיצירה ראשונית זאת לא הגיעה כנראה לידיעת הציבור, נראה שעניין לנו עם פרטי מידע שהיו קבילים ומקובלים על כל ראשי הקהל ושמצאו את דרכם לכל היצירות. בסוף כתב היד נרשמו השורות האלה:

יונתי מנוח חן תמצא עם הרוגי לוד במחיצה

אבני מרמירא ושישה חומה היא נבנה עליה

הרב מונסונגו מעלה את הנערה לדרגת הרוגי מלכות כרבי עקיבא. תמימה זאת, בת לפשוטי עם, הייתה מוכנה למות על קידוש ה׳ מתוך אמונה שלמה, היא יהלום בין היהלומים (מרמירא) במחרוזת הרוגי המלכות; וכן מפורטות הנסיבות להרשעתה. היא הואשמה בכפירה בדת המוסלמית, לאחר שנשבעה אמונים לאיסלם בעיר מולדתה (הצהרת אמונה באל האחד ובמוחמד נביאו) ואולם חזרה בה. לפי הקודקס המוסלמי המאליכּי הנהוג במרוקו עד היום מוטל דין מוות בגין אשמה כזאת. לפי השיר מדובר בעלילה ״כי טוב ברע היא המירה בית אביה בנעוריה״ (כלומר בעיר מולדתה טנג׳יר). חודשיים עונתה כדי שתחזור בה מהחלטתה להישאר נאמנה לדת היהודית. השופטים והאוסרים מיאנו לקבל כופר, ״לחובה גמרו ונמנו״. הצעת השוחד והכופר שסייעו לעתים קרובות להמתקת העונש ולשינוי של גזר הדין לא עזרו כלל במקרה של סול. ״… דיני שמיים הצדיקה בסבר פנים בשתיקה …״. היא אמרה שעוד יבוא זמנם ושה׳ יקום בהם.

דברים כגון אלה נאמרו כנראה על דרך השערה, שכן ספק אם נערה יהודייה תמימה הנתונה תחת אימתו של בית דין מוסלמי במרוקו ב־1834 תרים ראש מול שופטיה עד לכדי תוכחה וקללה. זהו שיח קונבנציונלי לסיפורי קדושים, כאשר הקדוש המתנסה בשידול ובעינויי תופת מתנצח עם שופטיו ומעניו בדבר האמת של דתו לעומת השקר של דתם, ומנבא להם נבואות זעם על סופם המר כעונש על ההוצאה להורג שלו ושל עמיתיו. שיח הקדושים השואב את מרב אפיוניו מהפואטיקה של הדרמה שהתגבש בתחילת הנצרות חדר לעולם היהודי. הוא מצוי בספר המכבים בסיפור האם ושבעת בניה ובכל המורשת התלמודית לרבדיה ומהדהד בשירו של הרב מונסונגו. ״אנוס״ על ידי כוח ההשראה של שיח הקדושים, סול מופיעה בשירו כמוכיחה וכמקללת את שופטיה ומעניה.

כתיבה אפולוגטית אינה צריכה לחקר האמת. אין חשש מפני אי דיוק ומימלא מתהווה עמימות. הכותבים על אודותיה של הנערה רקמו סיפורים, שירים ואגדות לפי הקונבנציות של שיח הקדושים, כדי שתשתווה לאותם הרוגי לוד שהכו שורשים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שאיש לא ידע על קיומו של פרוטוקול המשפט תרמה להבנייתה של הדמות כגיבורת תרבות. וכך לפי שירו של הרב מונסונגו, עד לרגע האחרון התליינים עשו הכול כדי לשכנע את הנערה לחזור בה מהחלטתה. בשלב הראשון הם רק פצעו את עורפה, והיא, בשוויון נפש ובנועם, השיבה שאין היא מוכנה לעזוב את ״אמונת אביה למען הדת העזובה״, וכך לא נותר להם אלא לערוף את ראשה מעליה. השיר מדגיש את העובדה שכל הגורמים המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה השתדלו מאוד כדי שלא להוציא את גזר הדין לפועל.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 40

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

ויכוחים על ההכנסות מעגודת הנשים

בעת החדשה, בעקבות ההשפעה האירופית, גברה נטיית הנשים לעצמאות כלכלית. רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו כתב על נשים, המתנות בעת נישואיהן שמעשי ידיהן שייכים להן בלבד: ״מה שנהגו שהאישה מתנית על הבעל בעת הנישואין שיהיה מסולק ממעשי ידיה״ (עובדיה, תשנ״ד, אהע״ז, סימן טז, יז). בנו, הרב דוד עובדיה, כתב על התופעה ברוח ביקורתית, שכן הדבר גרם למריבות בין בני הזוג:

״רבות בנות מתנות על הבעל בית הנישואין שהוא מסלק עצמו ממעשה ידי אשתו לעולם או לזמן קצוב ומזכה לאשתו כל מה שתסגל ממעשה ידיה לעשות בו… והכל נעשה בקנין ונכתב בספר והאשה עושה מלאכתה וקובצת על יד ועושה תכשיטין ומלבושים… ועיני הבעל רואות וכלות, וכמה פעמים תתלקח מריבה בין הבעל ואשתו על כי עיניו רואות שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו דכיון שסילק עצמו בקנין קודם הנישואין מהני הקנין שהוא מסולק מגוף הנכסים״(נהגו העם, עמי׳ תיח, סימן ו).

במקור, המובא על־ידי הרב משה מלכה, מדובר ב״לאה שנשאת לראובן על מנת ובתנאי שכל מעשה ידיה יהיו לעצמה לבד, וכתבו כן בכתובה״. בעת שהתגרשו הצביעה האישה על כל מטלטלי הבית, שכולם נקנו ממעשי ידיה, ודרשה לקחתם, אך הבעל טען שהינם מקנת כספו(מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כב).

על פי מקור מן המאה ה־20 נשא פלוני אישה ״והתנו ביניהם שיהיה שכר עבודתה לעצמה, ולא תכניס לו שום דבר בנדוניתה״(דיין, תשל״ז, סימן לא).

רבי שאול אבן דנאן דן בהסכמים שנערכו בין בני זוג, שבהם הסתלקו הבעלים מהכנסות, שהינן מעשה ידי הנשים (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן מח). לדוגמה: בני זוג ערכו ביניהם שטר שנקבע בו, כי הבעל מסולק ממעשה ידי האישה. האישה עבדה בחנות ששכרה ממישהו, ובה סחורות ממעשה ידיה. שוברי השכירות היו רשומים על־שם בעלה, שדרש את ההכנסות מהחנות. החכם פסק, שכל המצוי בחנות שייך לאישה (שם, סימן נ). מקרה אחר היה של בעל, שדרש מאישתו לתת לו את ההכנסות ממכוניתו, שבה נהגה. במקרה זה היו חילוקי דיעות בין החכמים בדבר ההכנסות; האם הן שייכות לבעל או לאישה (שם, סימן נז). ויכוחים מסוג זה התעוררו בתקופה, שהנשים הושפעו מן הרוח המודרנית בנושא עצמאות האישה. כתוצאה מהם נוצרו מתחים בין בני הזוג והיחסים ביניהם התערערו.

לעתים חשד הבעל, שהאישה מחביאה או נותנת את הכנסותיה לאדם אחר. במקור משנת תש״כ (1960) מסופר על מורה בבית־ספר בקזבלנקה, שרצתה לקנות בית על־שמה ממעשה ידיה, אך בעלה עיכב אותה וטען, שכל מעשי ידיה שייכים לו. האישה השיבה לו, שהכסף שייך לאמה, שהפקידה אותו בבנק על שמה, ואילו את משכורתה מההוראה הוציאה על משק הבית, שכן הסכומים שבעלה נתן לה לא הספיקו לכך.

באותה שנה התעוררה השאלה הבאה: ראובן תבע את אישתו בבית־הדין על שהיא עובדת ואת כל רווחיה מחביאה אצל שמעון. הוא דרש, שאישתו תזון אותו כי מעשי ידיה לבעלה. האישה טענה, שאינה ניזונה מכספי בעלה ואינה נותנת לו את הכנסותיה והוסיפה, שהוא ממרר את חייה ואינו זן אותה ואת בתה. רבי שלום משאש הצדיק אותה וסבר, ש״כל מעשי ידיה לעצמה״. בשנת תשט״ז התייחס רבי שלום משאש לוויכוח בין אישה לבעלה. האישה תבעה ממנו מזונות, ואילו הבעל טען, שהיא עובדת ומרויחה. החכם השיב, שמעשי ידיה לעצמה והבעל חייב לשלם לה את הוצאות המזון והדיור (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן מג ע״א. שנת תשט״ז: שם, סימן יא).

הרב שמעון דיין דן בקובלנה שהגיש בעל נגד אישתו, המעלימה ממנו כסף ממעשי ידיה ומעבירה אותו על־שם אמה ואחותה (דיין, תשל״ז, סימן לז). מקרה נוסף הוא של בני זוג השרויים בריב. הבעל היכה את אישתו העובדת שטענה, שכל מה שהרוויחה מסרה לבעלה (שם, סימן לג). מעשה אחר עוסק באישה, שדרשה דמי מזונות, כסות ומדור לבתה. בעלה טען, שהיא עובדת ״ולכן לא יתן לה שום דבר לא למזונותיה ולא למזונות בתה״ אך היא טענה, ״שכל מה שהייתה עובדת הייתה נותנת אותו לבעלה״(שם, סימן צח).

במעשה הנדון על־ידי רבי משה מלכה דרש הבעל מאישתו המורה שתמסור בידו ״את כל הכנסות הבית שקנתה ממותר מעשה ידיה, כי לפי הדין הם שייכים לו״ (מלכה,

תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כ), ואילו על פי פסק־דין שניתן בקזבלנקה בשנת תש״כ (1960) ״לאה שנתבעה מבעלה ר׳ למסור לו את הסך המונח בבאנק על שמה כי הוא ממעשי ידיה והוא שלו, האישה השיבה שזה שייך לאמה״(שם, סימן לג).

מעשה בבני מלאל, שאירע בשנת תשי״ד (1954): אישה תבעה מבעלה לפרוע את ההלוואה שלוותה לצורך נישואיה ״וטענה על בעלה לפרוע להם ממעשי ידיה שהיא בת מלאכה, אך הוא עכב עליה בטענה שמעשי ידיה לו תחת מזונותיה״(שם, סימן לז).

רבי ידידיה מונסונייגו, בן המאה ה־20, סיפר על אישה דומיננטית במכנאס, שעבדה והרויחה באופן עצמאי ושמרה את הכסף לעצמה מבלי לדווח לבעלה על הכנסותיה. בשלב מסוים נכנס הבעל לעסק חדש, אך לא היה ברשותו די כסף למימון החזקה על החנות, ולכן אמר לאישתו: ״אני רוצה לקנותה בשמך וגם אם תתני לי ממה שטמון תחת ידך מעשה ידיך, להשלים המקנה״. האישה הסכימה למסור לו סכום מסוים, אך דרשה, שהיא עצמה תשב בחנות לשאת, לתת ולסחור, ובתמורה עליו לשלם לה שכר חודשי קבוע. הבעל הסכים וקצב לה סכום חודשי קבוע. כאשר עמדו בני הזוג להתגרש דרשה האישה שהחנות והסחורה ישארו בבעלותה. אולם הבעל טען, שמעולם לא התכוון לתת לה את החנות במתנה. בשנת תשכ״ט פסק הפוסק לטובת הבעל(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן כה).

רבי יוסף בן הרוש כתב: ״כמו שהבת בוגרת בושה מבית אביה ורוצה לזון מבית בעלה וממעשה ידיה״, כלומר: הנורמה המקובלת הייתה, שבת שהגיעה לפרקה לא רצתה להיות תלויה בהכנסות אביה. היא העדיפה להינשא ולהתפרנס מבעלה וממלאכתה (בן הרוש, תרפ״ז, דף טו ע״ב).

הרב שלמה הכהן אצבאן כתב על יהודי נשוי, שהלך לעיר אחרת ״והניח אישתו שכולה וגלמודה… והוחזקה בעיר זה כמו חמשה ועשרים שנה שהיא מגורשת והייתה ניזונית ומתפרנסת ממעשה ידיה ולפעמים מחזרת על הפתחים למצא טרף לנפשה״ (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן יג).

אישה שעובדת כאשר בעלה משחק בקובייה

על פי מקור משנת תש״י(1950) התלוננה אישה שמזה 14 שנים אין בעלה עובד ואינו מרוויח אפילו פרוטה. הוא משחק בקובייה ומפסיד ואינו נותן לה ממון כלשהו. היא, לעומת זאת, עובדת ויש לה דירות ובית־מרחץ שכור על־שמה. הבעל תבע, שהבית לא יירשם על־שמה אך מסקנת החכם הייתה, שאם אין הבעל זן אותה מעשי ידיה לעצמה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן כד).

בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד

עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 59

יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב: לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א

אל מעין העדן

*יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב:* לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א

טו באב יום ההילולא של הצדיק שטמון בווזאן שבמרוקו

שתפו בבקשה 

רבי עמרם בן דיוואן נולד בשנת ת”ק בירושלים להורים ילידי מרוקו, למד בישיבת “נוה שלום” בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית ובה הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב ב חברון. בשנת תקכ”ג נשלח על ידי קהילת חברון כ שד”ר (שליח דרבנן) למערב הפנימי של מרוקו ארץ אבותיו. בכתב-המינוי שלו הכתירוהו גדולי חברון בתארים: “החכם השלם, סיני ועוקר-הרים”.נשלח פעמים כשד”ר למערב הפנימי. בשליחותו השנייה מטעם כוללות חברון, נפטר ונקבר בבית העלמין של קהילת אסז’ן ע”י וואזאן בדרכו חזרה לארץ ישראל, ביום טו’ מנחם אב התקמ”ב. ברבות הימים, קברו הפך אתר עליה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מידי שנה

תולדות חייו

רבי עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ממרוקו ידועה בירושלים. דודו ר’ יהודה בר עמרם דיוואן – יצא בשליחות חברון כשד”ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את “זבחי שלמים” בתצ”ח ו”חוט המשולש” בתק”ט. ר’ עמרם ב”ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי”ח [1758] נמנה עם חכמי ישיבת “נוה שלום” בירושלים, שנוסדה על ידי קהילת קושטא בשביל דודו ר’ יהודה דיואן בשנת תקכ”ג [1763] יצא ר’ עמרם ב”ר אפרים דיוואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שליחותו חתם ר’ יצחק זאבי בנו של בעל “אורים גדולים”. ר’ עמרם דיוואן התיישב באסז’ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ”ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסז’ן.

סיבת התיישבותו של ר’ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [1763- 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג’יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת אסז’ן. אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז’ן לאחר כיבוש טנג’יר על ידי הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר’ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז’ן. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר’ עמרם דיוואן לא”י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל”ד 1774 למערב הפנימי, בביקורו השני, שהה ר’ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר’ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו ב מרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. במהלך סיוריו בקהילות היהודית ברחבי המערב הפנמי נודע כמרפא ובעל נס. נסים רבים נקשרו בשמו. באדר תקל”ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר”ח כסלו תקמ”א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] ב פאס שהה עד ד’ תמוז תקמ”ב.[יום ראשון, 16 ביוני 1782

פטירת רבי עמרם דיוואן

הצדיק יצא עם בנו מפאס צפונה לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר באסז'ן בערב שבת טו' אב תקמ"ב. [יום שישי 20.7.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז’ן מפאס. “בט’ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד “משבר” היא שנת תקמ”ב [=1782] נפטר השד”ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז’ן ונקבר בה” הצדיק נפטר ביום שישי בצהרים,שעות ספורות לפני כניסת שבת. בעת גסיסתו ציוה את בנו חיים לחזור לארץ ישראל, ולהדפיס את חיבוריו בליוורנו בדרכו חזרה לארץ הקודש. עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר’ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר המשורר הגדול ר’ דוד חסין בקברו באז’ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה “הר טוב” בהסבר המקדים לקינה כותב ר’ דוד חסין, “את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג’נה” [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]. על ציון הצדיק מתקיימת ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המג’רב. סיפורי מופת וסיפורי ניסים רבים מסופרים במסורות בעל פה בקרב הקהילות שבהן ביקר. רבים מאלה תועדו והועלו על הכתב על ידי רבנים שונים במבואות של ספריהם.

ר’ חיים דיוואן

בנו, ר’ חיים דיוואן השתקע והתיישב באסז’ן ואף “קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ”ד שנתיים לאחר מות אביו” וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר’ חיים נפטר בסופו של דבר ביישוב בשם ווירגאן  שבדרום מרוק עם מותו, אבדו עמו כתבי היד שחיבר אביו בשמונת שנות מגוריו במקנס בבית הצדיק רבי זכרי משאש אבי סבו של רבי שלום משאש רבה הראשי של מרוקו והרב הספרדי הראשי של ירושלים ברביע האחרון של המאה ה-20. מגורי ר’ עמרם בן דיוואן באסז’ן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי ר’ חיים בנו באסז’ן, לאחר פטירת אביו, מחזק את הסברה שמקור משפחת ר’ עמרם דיוואן הוא מקהילת אסז’ן ושסבו של ר’ עמרם בן דיוואן עלה לארץ ישראל מקהילה זו, וזו סיבת מגורי שניהם ביישוב זה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר