ארכיון יומי: 12 באוגוסט 2020


"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

יותר מ׳אשת חבר׳

אף שלא למדה לימודים תורניים במוסד מסודר, הייתה הרבנית ידענית גדולה בכל הנוגע להלכות הבית, הן מצד היותה בת תלמיד חכם והן בזכות ההתבוננות בהוראותיו ופסיקותיו של בעלה הגדול. היא ידעה לצפות מראש בשאלת טריפות איזה יכשיר רבינו ואיזה יפסול. היא ידעה מה ישיב לכל שאלה בהלכות שבת וברכות ובתחומים נוספים. מבחינה זאת הייתה לא רק ׳אשת חבר; אלא בעצמה ׳חבר׳ במלא מובן המילה.

את הידע המקיף הזה שרכשה הרבנית ניתן לזקוף גם לזכותו של רבינו עצמו שהיה בבחינת ״שולחן ערוך״ חי. מי שהתבונן בהנהגותיו במהלך יום שלם יכול היה לראות את השולחן ערוך קם לתחיה לנגד עיניו, סימן אחר סימן, סעיף אחר סעיף. כל פסיעה, תנועה, ותזוזה שלו היו מנוהלים באופן מדויק על פי ההלכה.

אבידה כואבת

ניסיון קשה פקד את הרב והרבנית כאשר נלקח מהם בדמי ימיו הבן היקיר בן העשר – שלום – שהיה קרוי על שם זקנו רבי שלום עמאר. האסון אירע בחודש כסליו שנת ת״ש 1940). הכאב היה נורא, צורב ומפלח, אך רבינו קיבל על עצמו את הדין באהבה והצדיק דין שמים.

בהקדמה לספר ׳מנחת יהודה׳ שכתב באותה העת, מעלה רבינו את רחשי ליבו המיוסר: ולהבדיל בין החיים תהי צרורה בצרור החיים נפש אור עיני, כוחי ואוני, מרגלית יקרה, שלם בני שנלקח ממני בעווני בכסליו דהאי שת״ה, לפ״ג, והיו ימיו עשר שנים. עודנו באבו ולא ימוש מתוך האהל אהלה של תורה, ולומד גמרא ודינים וכו', עד שהגיע זמן המקרא קראו רבו ואיננו, כי לקח אותו אלוקים. אוי לי על שברי! נחלה מכתי! צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי! יהי רצון שיחשב לי לקרבן כפרה כעולה ושלמים וכקטורת הסמים, ויזכה ללמוד תורה בישיבה של מעלה, והוא ברחמיו ית״ש יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל, ולא נחזי כהאי סימנא אלא סימנא טבא, ויראיני בשמחת ובחופת בני ובנותי ובני בניהם, אמן כן יהי רצון.

אחרית ימיה

את יראת השמים העצומה שפיעמה בה, החדירה הרבנית רחל לילדיה. בנוסף, השרישה בהם גם הערצה עצומה כלפי אביהם הגדול כדי לעורר בהם שאיפה להדמות לו. לאחר פטירתו של רבינו, היא הציבה תמיד את דמותו לנגד עיני צאצאיו. תמיד הייתה מזכירה מה היה אבא אומר, איך אבא היה נוהג, ומתוך כך לימדה את ילדיה ונכדיה כיצד הם עצמם צריכים לשאוף לנהוג.

בצלילות הדעת ובתבונה עמוקה העניקה גם עצה ותושיה לכל בני המשפחה, כישרון שהיה חבוי אצלה בכל שנותיה אבל התבלט עוד יותר לעת שיבה לאחר שנפטר רבינו. פיקחותה הייתה ידועה בכל המשפחה ולא אחת היו נכדים ונינים עולים לביתה על מנת לשמוע את עצתה. ואילו היא מצידה זכרה בזיכרון מפליא את שמותיהם וסיפוריהם של כולם עד שיכלה לזהות בעיה מסוימת אף בטרם פצה השואל את פיו.

הרבנית האריכה ימים עשרים ושתים שנה לאחר הסתלקות בעלה הגדול. באותן שנים ארוכות נעשתה לאבן שואבת שממנה נוטלים בני המשפחה עצה ותושייה. תמיד הייתה שמחה ומודה על חלקה בעודה אומרת: ״אם כך רצה הקדוש ברוך הוא – הרי שזהו הטוב ביותר!״

באחרית ימיה התייסרה במשך שלוש שנים ביסורים קשים. אולם גם אז המשיכה שוב להודות לבורא עולם על כל רגע של חיים תוך שהיא מקבלת את יסוריה באהבה. באותן שנים קשות הייתה הרבנית מוצאת את אושרה כל אימת שזכתה לברך ברכה או לענות על ברכתו של אחר. זכות זו הסבה לה שמחה כה רבה עד שדי היה לה בכך בכדי להודות על מתנת החיים.

במוצאי השבת האחרון לחייה של הרבנית, כאשר כוחותיה אזלו כמעס לחלוטין, נערכה עבורה הבדלה. וראה זה פלא: את ברכות ההבדלה היא שמעה מיד תוך שהיא מקפידה לענות 'ברוך הוא וברוך שמו׳(כמנהג קהילת יהודי מרוקו) ו׳אמן', ואף להודות לעורך ההבדלה לאחר שסיים להבדיל.

אם כל חייה של הרבנית היו מסכת אחת ארוכה של דבקות בה׳ ומסירות נפש למען שמו ויראתו, הרי שאותן שנים אחרונות עלו על כולנה. ניכר היה בה כי גופה עדיין נמצא בארצות החיים אולם נשמתה כבר מקושרת למקורה העליון בעולם האמת. לא פעם הייתה מכריזה לפתע באמצע היום: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, או קוראת ׳וידוי׳ כמי שעומדת להפרד מהעולם הזה. בשנה האחרונה לחייה, חיה כל רגע מתוך תחושה כי עליה לייחד את שמו של מלך מלכי המלכים ולהתוודות לפניו.

הרופאים התפלאו לנוכח מצבה הגופני החלוש, והתקשו להאמין כי ניתן להמשיך לחיות במשך שנים בצורה כזאת על פי דרך הטבע. אולם לאמיתו של דבר לא היה בכך חידוש, שכן הרבנית מעולם לא חייתה על פי דרך הטבע. כל מציאותה הייתה למעלה מן הטבע, כך במהלך כל חייה וכך גם באחרית ימיה.

הרבנית הסתלקה לעולמה ביום כ׳ אייר תשנ״ג, מוקפת בבניה שאמרו אתה פסוקי ווידוי וקריאת שמע בעת יציאת נשמתה. אחר מיטתה הלכו קרוב לארבע מאות מצאצאיהן!) יחד עם המוני בני ישיבות וגדולי תורה, ובראשם ראש הישיבה הגרא״מ שך שאף בא לנתם את המשפחה בימי השבעה. בדברי ההספד עמדו בניה ונכדיה על גדולתה שהייתה בבואה של האימהות הצדקניות בדור הקודם שכולו קדושה, טהרה, צניעות ואצילות. היא נטמנה בבית החיים פוניבז', בסמוך ונראה לקבר בעלה הגדול.

לאחר פטירתה הוציאו נכדיה וניניה את הספר ״מפרי ידיה״ בו נקבצו עשרות מאמרים תורניים שכתבו צאצאיה וכן מילי דהספידא שנאמרו לזכרה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 65

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

בקהילה כפרית זו נולד אלישע למשפחת בן שבת בכ״ה בתשרי, שנת: ״ופועל ידיו תרצ״ה(דברים, לג יא)״. היה זה במוצאי שבת בשעה שהקהל בירך על ״מאורי האש״, קריאות שמחה (זג׳ארט) שבקעו מבית משפחת בן שבת, בישרו לרפאל שנולד לו בן זכר. ברכת ״מזל טוב״ נשמעה מכל עבר לאחר התפילה. רפאל נחפז להגיע לביתו עם כמה מידידיו ובני משפחתו, אך חמותו שעמדה אותה שעה בפתח לא הרשתה להם להיכנס לחדר הנפישה שהיה עדיין הומה מנשים. הם התיישבו ליד השולחן ופתחו בזמירות ההבדלה, ועד שסיימו התרוקן החדר מהנשים שפנו כל אחת לביתה, למעט המיילדת ושתי הסבתות הטריות, היולדת עלתה על ערשה שבו תבלה שמונה ימים. בערבו שלמחרת הלידה לאחר תפילת ערבית מגיעים אנשים אחדים, בעיקר ידידים וקרובים, לשם עריכת טקס"אתחדיד", שלפי האמונה הוא מגן על הנפישה והתינוק מפני השדים. הטקס נפתח בקריאת מזמור קד. אחד הקרואים שולף פגיון מנדנו ומעביר את חודו על אחד הקירות תוך מלמול דברי נחש לשם גירוש לילית הרשעה. עם תום הטקס פוצחים בזמר פיוטים שנושאם הוא אליהו הנביא. כך נוהגים בכל לילה עד הברית. ביום שלישי לחייו של הנולד עורכים טקס ״פתיחת פה״. אחת הסבתות אוחזת את התינוק בחיקה, והאיש שנבחר על ידי המשפחה טובל את אצבעו בכוס מים ומורח על שפתיו של התינוק כשהוא מברך אותו, שיהיה חכם, צדיק וכו', בו בזמן הפייטן מזמר את הפיוט: ״בסימן טוב״. ונועלים את הטקס בתקרובת של סופגניות ותה.

לאחר ברית מילה נמוגה החגיגיות על כל מנעמיה ומפנה מקום לשגרת החולין בחיי המשפחה. כל חובתה של האם שמחה כרוכה בדדיה בלבד. מעתה חמותה רחל תהיה האומנת הבלעדית של התינוק שבו תמצא נוחם ליגונה כאלמנה, וכאם שכולה מבנה הבכור. למזלה היה זה תינוק כה רגוע שאינו מגלה עניין בשום דבר מהעולם שאליו הגיע. בהתחלה היא ראתה בכך סימן לבריאות תקינה, אולם משמלאו לו שלושה חודשים בלי שום סימן של פעילות כדרכם של תינוקות, החלה לחשוש שמשהו אינו כשורה בבריאותו. בוקר אחד אחרי שאמו סיימה להניקו והושיבה אותו בעריסה כדרכה, סבתו רחל הוציאה אותו לחצר. היה זה יום חורפי בהיר שלאחר כמה ימי סגריר. השמש הפזה את הנוף בקרניה הזהובות והאלכסוניות שהפיחו נופך של רעננות בחי ובצומח. רצועת האדמה שבשולי הגדר התקשטה בפרחי בר ססגוניים: נורית, חרצית, כלנית ועוד, ובגינה שבזווית פורחות ערוגות של פלפל, כרוויה, נענע וקוסברה. לאחר שרחל הזינה את עיניה ממראה צנוע זה השטוח לפניה, היא שלפה מחוצנה מכחול שחור ומרחה על מצחו של התינוק קו דק כסגולה נגד עין הרע. שיהוק רועם נפלט מקיבתו של התינוק: "אסותא, עביבאסק״, קראה רחל בנימה של שביעות רצון וטרדה את הזבוב מעל חוטמו. לפתע הוא החל לזמזם תוך חיוך רחב כשהוא בוטש בידיו אנה ואנה. לבה של רחל נפעם לרגע כלא מאמינה. ״כפרה, מה אתה רוצה מתוקי״,פנתה אליו בנימה מתפנקת כשפניה אורו מהבעה של אושר. היא הוסיפה לפטפט אתו כגירוי לפעילות רצופה עד שלפתע הגיחה מזל חברתה לביקור שגרתי: ״את שומעת איך הוא מזמר״, היא פנתה כלאחר יד לחברתה בלי להשיב על ברכת הבוקר שלה ובלי להסיט את מבטה מהתינוק. ״שבח לאל, אמרתי לך כל הזמן שאין לך מה לחשוש״. השיבה מזל, והתיישבה על המחצלת הפרושה. עוד הן שואלות זו לשלומה של זו כשהתינוק מנסה להגות הברות סתמיות. ״הנה הוא כבר מתחיל לדבר, כַמְסָה עְלִיהּ״, (כמסה באות כ' רפויה היא סגולה נגד עין הרע) קראה מזל בחיוך רחב. ״יאללה תפסיקי לדאוג וקומי להכין לנו תה״, הוסיפה בתנועת יד של זירוז. ״וואכה אכתי (בסדר אחותי), צייתה רחל והתרוממה כשפניה מועדות לתוך הבית. מזל ממשיכה לשחק עם התינוק תוך גרגורים ועוויות פנים עד שהגיעה רחל כשבידה ״מקרז״ (קומקום) תה וכוסות. הן גומעות את התה תוך שירוקים כביטוי להנאה מבלי להסיר את מבטן מן התינוק שעדיין מייבב. מזל עמדה לומר משהו על ניחוחו של הנענע, אך רחל שסימני דאגה ניכרו על פניה וכוס התה קפאה בידה, היסתה אותה. ״הביטי בו״, פנתה אליה בהבעת חרדה. מזל ראתה שהתינוק מהדק שפתיו עד כדי התפשטות אודם על פניו כאילו מתאמץ לעשות צרכיו, ״אווייה כלאס(ביטוי המביע יחם של ביטול), זה שום דבר, הוא פשוט עושה את צרכיו״. הרגיעה אותה מזל בתנועת יד של ביטול. אלא שלפתע נפלטה מפיו של התינוק המילה מאמא. ״האי, האי, מאמה״, קראו שתי הנשים בבת אחת תוך התרגשות רבה. ״כמסה עליה״, התפעלה מזל מהעובדה שלתינוק מלאו אך שמונה חודשים וכבר מדבר, ואילו רחל רוחשת בלבה דברי נחש נגד עין הרע. מאותו יום ואילך פטפט אלישע ללא הרף. כאילו מישהו ניקה את מוחו מסתימה בת שבעה חודשים.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין

נתיבות המערב

טז. נהגו כגמר ברכת המזון להניח את היד על הלחם ולנשקו:

יז. נהגו כשאורח מסיים ברכת המזון, מברך את בעל הכית: ״להניה ברכה אל ביתך״ ובעל הבית משיבו ״רפואה וחיים״:

יה. נהגו לברך על ״לחמניות מתוקות״ בורא מיני מזונות, כשלא אוכלים שיעור קביעות סעודה, ויש נהגו לברך עליהם המוציא כלחם גמור:

יט. נהגו לברך על ״כוסכוס״ בורא מיני מזונות, ועל הירקות שבו בורא פרי האדמה, ועל הבשר שבו שהכל, ויש נהגו שמברכים על הכוסכוס ופוטרים הכל, ויש נהגו לברך על הירקות ואח״כ על הכוסכוס, ויש נהגו לערבבם יחד ומברכים על הכוסכוס ופוטרים את הירקות, והדברים אמורים גם בכוסכוס הנעשה מלחם יבש ששמו ״אֵמְפוּיאָר״:

כ. נהגו לברך אל ״אורז מבושל״, בורא מיני מזונות, ואחריו בורא נפשות, אף כשגרעיניו שלמים:

כא. נהגו כשאוכלים עוף ממולא בפירורי לחם או בדגן, שלא בתוך הסעודה, מברכים על המילוי ״מזונות״ ועל העוף ״שהכל״:

טז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (ברכות), והטעם פשוט לכבד את הלחם שהוא עיקר מזוננו, ולהוכיח את הכרת הטוב כלפי הבורא ית״ש, המוציא לחם מן הארץ:

יז. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ועל דרך הכתוב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, והמברך יבורך מפי עליון:

יח, כן הביא בספר יפה שעה להג״ר מכלוף אביחצירא ד״ל (בר׳ הנהנין), וכן דעת הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ב השמטות ס״א), וכן מובא בחוב׳ אור תורה אדר תשנ״ג (סימן ע״ו), ומאידך בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל, ובספר והשיב משה להגר״מ משה מלכה ז״ל, כתבו לברך המוציא, ונהרא ונהרא ופשטיה וראה בזה באוצרות הפוסקים (ברכות):

יט. הנה בספר אורחות מישור הביא בזה מחלוקת הפוסקים, בין הנוה שלום לבין השער שלמה, והסיק שיש לפטור את הכוסכוס והירקות בדברים אחרים, ואם אין לו יערבבם יחד ויפטרם, ובספר אוצר המכתבים פסק, שאין הכוסכוס פוטר את הירקות כלל, וכ״כ בספר הגאון רבי נתן ג׳יאן מאלג׳יר, ובשו״ת שופריה דיוסף כתב שיאכל מעט ירקות תחלה ואח״ב כוסכוס לבד, ואח״ב יערבבם, ומדברי הגאון רבי יהושע ממן יש ללמוד שנפטרים, וראה בכ״ז בספר אוצרות הפוסקים !הל׳ ברכות):

כ. כן כתב החיד״א בברכ״י(סימן ר״ח סק״א) שכך המנהג מזמן זקן זקננו מהר״א אזולאי, וראה באורך בזה במנהגי החיד״א !עמוד ק״כ):

כא. כן כתב בספר אוצר הברכות להר׳ ר׳ מיכאל פרץ (עמוד קמ״ו) וראה בשו״ע (סימן קס״ח ס״ו):

כב. נהגו לברך על המאכלים דלהלן, בורא מיני מזונות: ואלה שמותם בערבית א) עַצִידָה. ב) בֵרְכּוֹכְּס. ג) לְחְרָאבֵּל. ד) פְדָאוְוֹשְּ. ה) מוֹפְלְיטַה. ו) רְגְ׳יבַּה. ז)

סְבַקִיָה. ח) פַסְטְילִים. ט) סִיגַרִים:

בג. נהגו לברך על המאכלים דלהלן׳ שהכל נהיה בדברי ואלה שמותם בערבית: א) מְחָאמֵר. ב) זְמִיטָה. ג) תֵרְפָאש. ד) בַּקְלָאוָאה:

כד. נהגו שאין הנשים מקפידות לברך הגומל, ויש שנהגו שמברכות במעמד נשים ואיש אחד:

כה. יש נהגו כשאשה יולדת, בעלה עולה לתורה ומברך הגומל במקומה:

כו. נהגו שאין קטן מברך הגומל, ויש נהגו לברך כשהקטן הגיע לחינוך.

בז. נהגו כשאדם רוכש ספר תורה חדש, בעלותו לראשונה לברך עליו, פותח בברכת שהחיינו, ויש שנהגו ללבוש בגד חדש:

כח. יש נהגו לענות אמן אחרי ברכת עצמם בברכה בורא נפשות, והמנהג פשוט שאין עונים:

כט. נהגו בברכת על המחיה, לסיים ״על המחיה ועל הכלכלה״:

כב. ראה בספר מנחה בלולה להרה״ג ר׳ ברוך סבאג ז״ל (דיני ברכות), ובספר אהל יצחק (סימן ר) ובספר ויאסוף שלמה (סימן כ״ח), ובאוצר הברכות(ברכות הנהנין), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ ברכות הנהנין), ומשם בארה:

כג. ראה בזה בספר מים חיים (או״ח סימן נ״ז), ובמקורות הנ״ל ומשם בארה: כד. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי(ח״ה עמוד שמ״ט), וראה בברכ״י(סימן רי״ט סק״ב), ובמשנה ברורה (שם), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ג), ובשו״ת הלק״ט(ח״ב סימן קס״א), והטעם לזה משום כל כבודה בת מלך פנימה, והמנהג השני מובא בסידור תפלת החודש:

כה. כן כתב בספר טוב עין למרן החיד״א (סימן י״ח), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״ד), ודלא כנפסק בשו״ע (בסימן רי״ט):

כו. כן כתב בברכ״י למרן החיד״א (סימן רי״ט סק״א) ובספרו לדוד אמת (סימן כ״ג), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״א), וכן בספר גאולי כהונה (מער׳ ב׳), ואמנם בספר ויאמר יצחק (ליקוטים) כתב שקטן שהגיע לחינוך מברך, וכן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קצ״ז):

כז. כן כתב בספר נהגו העם בשם ספר פקודת אלעזר (סימן רכ״ז) ובשם ספר בית יהודה עיי״ש: כח. כן הביא בספר נהגו העם (ברכות) וציין לב״י(סימן רט״ו), ואנצקלופדיה תלמודית (ערך אמן), והנה בשו״ע (שם) פסק שאין לענות אמן, ובספר נר לעזרא (סימן ס״א) ראיתי שדן בזה, ומסקנתו לכתחי' יש להורות על פי הנפסק בשו״ע, ואלו העונים יש להם ע״מ לסמוך עיי״ש:

כט. כן המנהג של רוב קהלות ישראל, וכמובא בספר אוצר פסקי הסידור להר״מ פרץ (עמוד רפ״ד), וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), עיי״ש:

ל. נהגו רבים לאכול לפני כל סעודה מיני ירק וסלטים, ויש שהחמירו בדבר:

לא. יש נהגו לברך על שמן זית בורא פרי העץ, אפילו כששותים אותו לבדו:

ל. כן כתב בספר מקוה המים (ח״ה עמוד ל׳) ובשו״ת תבואות שמש, וביחו״ד להר״י חזן, וראה בשו״ת ויאסוף שלמה (סימן א׳), ובשו״ת מים חיים (ח״א) ובאוצרות הפוסקים (דיני ברכות):

לא. כן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני ברכות עמוד ר״ל), וכן הביא בספר אוצרות הפוסקים (דיני ברכות), אלא שמרן הגרע״י שליט״א הביא דעה זו בספרו הגדול יביע אומר (ח״ו סימן מ״ח) וחלק עליו עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר