ארכיון יומי: 9 באוגוסט 2020


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלמושנינו-אלנדאף-אלנקוה

משה דוד גאון

אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין העזבונות בכ״ח מדחשון תצ״ז! בימי נשיאותו של הרה״ג אליעזר נחום בע״ם ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצתק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חיים משה מזרחי. תקנות ירושלים הוצאה א. עמ. כ״ת. ירושלים תר״ב.

משה ב״ר ברוך אלמושנינו

נולד בשלוניקי ש' רע״ו. נלב״ע בקושטא שנת ש״מ. מיוצאי משפחה השובה בארגון. שנים מקרוביו דון אברהם אלמושנינו ודון אברהם קונמבריאל נשרפו על קדוש השם במשפט האינקויזיציה. למד תכונה, פסיקה ומדעי היהדות. אח״כ היה רב ומארי דאתרא בשלוניקי, לקהלות נוה שלום ולוית חן. בימי דון יוסף נשיא בשנת שכ״ה, נסע לקושטא, בכדי להשיג מהשולטן סלימאן זכויות, לטובת יהודי שלוניקי. בניו אברהם ואבשלום לא השאירו רשומם בתולדות ישראל. אחד מחבוריו בשם ״הנהגת ההיים״ זכה לפרסום רב בזמנו הואיל ונמנה בין

הראשונים בשפה האשפניולית לאדינו שנועד לשדרות הרחבות של גולי ספרד. מהר״י כולי בהקדמה לספרו ״מעם לועז״ בראשית הזכירו בהערצה, וציינו בין טובי חבורי התקופה.

אברהם ב״ר חיים אלנדאף

נולד בקרית אלקאבל מהלך ג' שעות מצנעא, בירת תימן, בחדש סיון שנת תרכ״ו. הוריו גלו לכפר הנ״ל מפני חמת המציק, אך בהכבש תימן ע״י ממשלת תוגרמא (טורקיה א.פ) חזרו לצנעא. בשנת תרנ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בימי ישיבתו בעיה״ק, פרסם כמה מאמרים והדושי תורה בעתוני א״י, ירחונים ספרותיים ותורניים, כגון תורה מציון, מזרת ומערב, וכו'. בתמוז תרפ״ה העתיק דירתו לתל אביב ושם מתעסק במקצוע השו״ב. בין השאר כותב שטרות, הצהרות, עוסק בממכר ספרים ישנים, וקובע עתים לתורה. נוהג לתתום את שמו כדלקמן: כה דברי קל ונרדף, אברהם בכה״ר חיים אלנדאף.

יעיש בן ראובו אלנדאף

עלה מתימן ארץ מולדתו לירושלים בשנת תרס״א. שנים אחדות היה פועל בבית דפוס ומזה התפרנס. עסקן צבודי צנוע וחרוץ ונודע לשם בין חוגי התימנים. נמנה בין מגהיגי עדת התימנים בארץ ישראל. השתתף ביסוד שכונת ״נחלת אחים״ בירושלים, בית עולים ליהודי תימן, בפעולות הועד לעזרת יהודי תימן וכו'. בשנת תרצ״א פרסם דו״ת על תולדות מוסדות התימנים בירושלים ובהקדמתו יסקור את עברו הצבורי: ״השתתפתי באפן פעיל בכל הענינים הכלליים של הקהלה, החל משנת תרע״ד עד היום. טרדות הצבור גזלו ממני עפי״ר את שעות המנוחה המעטות מעבודתי הקשה. את עתותי בלילות הקדשתי, לסדור חשבונות של התברות וגם לאספות וישיבות בועדים שונים. בכל עבודתי זו שמתי נר לדגלי את האמת והצדק. עלי להעיד, כי עסקי הצבור שאליהם הקרבתי את מיטב שנות חיי השביעוני אך רוגז ותמרורים, ורק רגש האחריות וההכרה המפעמים בקרבי נתנו לי עצמה ועוז להתגבר על כל המכשולים״. — בין יתד פעולותיו תזכר גם זו: בשנת תרע״א הדפיס בירושלים את שלש המגילות — שיר השירים רות וקהלת לג' רגלים, הכוללות תרגום יונתן בן עוזיאל עם פירש״י, תפסיר ערבי של רס״ג ובתוספת ביאור של המלים הקשות למהר״ר יחיא צאלח. ספר זה נפוץ הרבה בין התימנים והוא עתה יקר המציאות. וראיתי בידו, אני הכותב, כ״י מתוקן ומוגה של ספר המוסר הגדול לר׳ זכריה בן סעדיה בן יעקב מצנעא, המכונה מארי יחיא אלצ׳הרי, הכולל מ״ה מחברות, והוא ספר שירים ומליצות ודברי מוסר השכל, כעין חקוי לס׳ תחכמוני לר״י אלחריזי. זה כמה שנים שהוא מטפל בכ״י זה, מגיהו ומכשירו לדפוס.

אפרים אלנקוה

בנו של ר׳ ישראל בן יוסף, שנודע בשם הקדוש. נתפרסם בזמנו כרב ומחבר. אחר מות אביו גלה למרוקו, ובשנת קנ״ג התישב בתלמסאן. לפי המסורה היה רופא מומחה ורפא את בת מושל המדינה. נלב״ע בשנת 1442 . ובע״ס מלכי רבנן כתב עליו: כי בנוי על קברו ציון מפואר למאה ומכל הערים הסמוכות באים להתפלל ע״י קבר בעל הנס. לא ישאו את שמו על שפתותיהם אלא יכנוהו, אדוננו הרב סיד אראב. נשארו כמה פיוטים ממנו.

בכור אהרן אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תר״ז. היה מצעירי הרבנים שם. בשנת תרמ״ב עלה לירושלים. ויהי לו שם כאחד הגדולים. עד מהרה התפרסם, ורבני דורו מנוהו לראב״ד של עדת הספרדים. שנים אחדות מלא משרה דמה זו יחד עם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. מתוך היותו בורח מן הכבוד, ותר לזכות חברו הנ״ל, ומאז נשאר מכהן בביה״ד הגדול כדיין בלבד עד יום מותו. נודע לשם בין רבני ירושלים, בבקיאותו הרבה במשנה. היה מקובל וממנהיגי ק״ק חסידים בית אל, ש״צ בו, ושני להרב פריסיאדו בכר משה. ערך לדפוס ס׳ ״ברוך מבנים״ לר׳ ברוך ירושלמי, שנדפס בירושלים בשנת תר״ס. ושמעתי מקרוביו, כי ג׳ ירחים לפני פטירתו הודיע לבני ביתו, שבחדש אלול עליו למות, ולכן ברצונו להשיא את בתו היחידה בטרם בוא עתו. חלה בדלקת הריאות ונלב״ע ביום י״ט אלול תרס"ו ״

דוד ב״ר נםים אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תרמ״ב. למד תורה בישיבות העיר. בהפתח בשנת תרנ״ז ביהמ״ד לרבנים שם ע״י ר״א דאנון, נמנה בין ראשוני תלמידיו, בין מוריו המובהקים יצוינו: ר׳ יצחק מנשה חסיד, ר׳ אברהם דאנון, ד׳ חיים נחום ואחדים. בהשלימו חוק למודיו הורה עברית בבתי הספר של חברת כי״ח אשד בפרברי העיד, בלאט וגלאטה. זמן מה היה בדימוטיקה הסמוכה לאדרינופולי, בתור רב ומטיף ומורה לעברית, ואח״כ הוזמן כמנהל ת״ת הגדול בקהלת מונסטיר. בעיר זו פתח פעולה תרבותית רחבה וענפה, הרצה בבתי התפלה, יסד ספריות

וכו'. בו בזמן התל מושך בשבט סופר, וישתתף בפרי עטו בעתוני קושטא ואזמיר, ודבריו התמים עודדו את תשומת לב הקוראים. היה בהם משום סתירת המוסכמות, מן החריפות והתוכחת הגלויה, מן הפולמוס והוכוח על עניני דת וספרות מדע וכו'. עליתו על הבמה היתה בבטחה, נשען על דעותיו הברורות כזקן ורגיל. חונן בכשרון של הרצאה והסברה מפליא בע״פ ובכתב. בסוף תרס״ז חזר לקושטא, ומיד לאחר המהפכה התורכית בשנת תרס״ח יסד את העתון ״איל ז׳ודייו״ -היהודי-במגמה להטיף מעליו את רעיון הלאומיות, ותנועת תחית ישראל בארצו ההיסטורית. בעת ההיא ארגן חברה ציונית בשם ״בני ישראל״ יחד עם חברו עובדיה קמחי. עתון זה יצא תחלה ג׳ פעמים בשבוע, ואח״כ התבסס וקבל צורה בתור שבועון ספרותי רב תכן וענין, אשר עזר וסייע הרבה להשכלתם ולהרחבת ידיעותיהם של בני הדור הצעיר. במשך תקופה ידועה, הוכר מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כאורגנה הרשמי בבירת תוגרמא. בהיותו בן כ״ה שנה נבחר אל המיג׳ליס עומומי, ויהי יו״ר קבוצת הדימוקרטים בתוכו. פרטי מלחמותיו במוסד זה, כתובים בעתוני הזמן ההוא. בימי מלחמת העולם עבד

הרבה לטובת הצבור. ועד העזרה הכללי מנהו ליועץ בועד הסיוע. לאחר שביתת הנשק יצא למסע תעמולה בשליחות קרן הגאולה ויבקר בכמה מערי תורכיה, רומניה ועוד. תוך כדי נדודיו הוצעו לו משרות של רבנות. בשנת תרפ״א היה ציר עדת יהודי קושטא בכנסיה הציונית הי״ב בקרלסבד. בצאת צבאות ההסכמה את קושטא בראשית תרפ״ג העתיק דירתו לוארנה. יריביו המדיניים מגזע ישראל, מצאו אז את שעת הכשר להעליל עליו בפני הרשות, ובנס ניצל מידיה. איש ריב ומדון בכל מקום בואו בעד הצדק, ועם נר האלהים שבלבבו יחפש

את דדך האמת. הוא נלחם כנגד הרב והחכם באשי ר' משה הלוי, נגד הרב חיים נחום, הרב חיים ב׳יג׳אראנו ז״ל, הרב ד״ד חננאל בםופיא וכו'. לכלם גלה מומיהם בפניהם בלי חת, ולא נסוג אחור. בכל תחנותיו השונות הכניס תנועת חיים והתעודדות לאומית אמתית, היונקת ממקורות היהדות הצרופה ורוח ישראל סבא. בקר באה״ק פעמים, אך לא נאתז בה. עתונו ״איל ז׳ודייו״ יצא כשנתים בוארנה ואח״כ בסופיא ומקץ כ״א שנה לקיומו נפסק. עורכו העתיק אז את דירתו לבואינום איירם אשר באמריקא הדרומית, ומראשית תרצ״א החל

מוציא שם שבועון ספרותי חדש בשפה הקשטילית, שהיא שפת הארץ בשם,לה לוז״ (האור)

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

Berdugo-Troisieme partie

une-histoire-fe-familles
  1. YOSSEF (1802-1854): Füs de rabbi Yéhouda. Il consacra sa courte vie uniquement à l'étude sans jamais quitter sa maison,  seulement pour se rendre à la synagogue. Auteur d’un livre de

commentaires sur Maimonide, très célèbre "Koutonet  Yossef", en 3 volumes

(Jérusalem, 1922- 1943); "Shorashim" (Safed, 1935) et d'autres ouvrages restés manuscrits dont un commenatire sur le livre de rabbi Yéhouda Berdugo "Mayim Amoukim", "Mégalé amoukot".

 

 R.YEHOUDA (1833-1887): Fils de rabbi Yossef. Il monta en Terre Sainte huit ans après la mort prématurée de son père, en 1862 et s'installa à Tibériade. Il fut chargé en 1876 d'une mission au Maroc avec un autre rabbin originaire de Meknès, rabbi Shélomo Tolédano. 11 mourut quelques années après à Tibériade en 1887, en laissant un seul fils, rabbi Yaacob Hay Berdugo.

SHELOMO (1854-1906): Fils de rabbi Daniel. Rabbin-juge à Meknès, auteur d'un recueil de poèmes "Shiré Shélomo" et d'autres ouvrages encore manuscrits. Ses Responsa ont été publiées par son fils, rabbi Yaacob sous le titre de "Dé hacheb" et "Em Lamassoert", à Meknès en 1950.

MORDEKHAY: Rabbin né à Meknès, il monta en Terre Sainte en 1865 et s'installa à Tibériade où il fut membre du tribunal rabbinique et "moukhtar" de la communauté. En 1892, il périt noyé dans le port de Jaffa, la barque devant le mener sur le bâteau pour rendre visite à sa famille à Meknès, ayant chaviré.

 

YAMINE: Fils de Yaacob, il monta avec sa famille de Meknès à Tibériade. Son mariage devait marquer un tournant dans les relations entre le judaïsme orthodoxe et les Karaïtes. Il voulut en effet en 1904 épouser une Karaïte, mariage jusque là interdit par les rabbins orthodoxes ne reconnaissant pas les Karaïtes comme juifs. Le président du Tribunal Rabbinique de la ville, le rav Moché Aboulafia alla à l'encontre de la jurisprudence constante et célébra ce mariage qui devint un précédent à la suite duquel de tels mariages furent désormais autorisés.

 

  1. YEKOTIEL HAYIM (1858-1940): Fils de rabbi Elisha. Rabbin
  2. né à Rabat dans une famille originaire de Meknès. Il succéda en 1935 au premier Grand Rabbin du Maroc, rabbi Rapahael Encaoua à la tête du Haut Tribunal Rabbinique de Rabat, poste
  3. qu'il occupa jusqu'à sa mort.
  4.  
  5. SHELOMO: Fils de Eliezer. Il monta en Terre Sainte en 1886 et s'installa à Jérusalem où il mourut en 1954. Malgré sa grande érudition il ne chercha pas à vivre de la Torah et vécut de son labeur. Il collabora avec enthousiasme avec rabbi Aharon Bensim'on, le fils du fondateur de la communauté Maghrébine de Jérusalem à la gestion de la communauté.

 

  1. YESIIOUA (1878-1953): Fils de rabbi Yaacob, descendant à la quatrième génération de l'Ange Raphaël. Rabbin ouvert au monde moderne, il encouragea en 1911 la réouverture de l'école de l'Alliance à Meknès malgré l'opposition des ses pairs. Il fonda en 1913 la première association sioniste de Meknès, "Hibat Sion". Président du Tribunal rabbinique de Meknès, il fonda en 1928 la première synagogue du Nouveau Mellah qui porte son nom à ce jour. Il succéda en 1941 à son parent rabbi Yékoutiel à la tête du Haut Tribunal Rabbinique du Maroc et il se distingua à ce poste à la fois par sa grande ouverture d'esprit et sa grande fermeté face aux autorités. Il fut contraint de démissioner de son poste en raison d'une grave maladie. Ses obsèques à Meknès en 1953 furent les plus grandioses de l'histoire de la communauté.

 

MOSES S.: Publiciste et journaliste à Tanger, descendant d'une famille originaire de Meknès. 11 commença à éditer à Tanger, en 1931, avec Jacob S. Lévy, l'hebdoma­daire indépendant d'informations   en

espagnol, "Crisol Judio", dont ils voulaient faire l'organe de la jeunesse juive du Maroc.

 

  1. HAYIM (1863-1944): Fils de Abraham, le négociant. Un des plus grands maîtres de la Torah à Meknès de notre siècle. Disciple de rabbi Hayim Messas, il fonda à l'âge de 25 ans seulement la célèbre Yéchiva "Bet-El-Etz Hayim" avec le soutien de rabbi Zeev Wolf Halpérin qui réforma l'éducation lors de son passage à Meknès entre 1912 et 1914, qui devait fonner tous les grands noms du rabbinat de Meknès au XXème siècle.

 

  1. YAACOB HAY (1882-1954): Fils de rabbi Yéhouda. Rabbin né à Tibériade dans une famille originaire de Meknès. Il épousa en 1900 Esther, la fille de rabbi Baroukh Tolédano. En 1914, il fut expulsé de Terre Sainte par les Turcs comme tous les originaires d'Afrique du Nord en Galilée bénéficiant de la protection française. Les autorités françaises leur envoyèrent un bâteau qui les mena en Corse. Il profita de l'occasion pour venir rendre visite en 1916 à sa famille à Meknès où il devait rester jusqu'à la fin de la guerre, avec son fils rabbi Yéhouda. Après la fin des hostilités, il revint à Tibériade, emportant avec lui les manus­crits de livres de ses ancêtres pour les pubüer: "Mayim Amoukim", "Mikvé Mayim", "Koutonet Yossef' et " Kanaf Rénanim". Il fut de nouveau envoyé en mission à deux en Afrique du Nord en 1921 et et en 1928, recueillir des fonds pour la communauté de Hébron. De 1926 à 1928 il fut envoyé ramasser des fonds aux Etats-Unis pour le Talmud Torah de Tibériade, puis de nouveau en 1930 pour les yéchibot de Hébron. Le succès de toutes ces missions lui valut d'être à nouveau envoyé au Maroc renflouer la caisse de la communauté de Tibériade. Il en profita pour faire imprimer à Casablanca en 1938 le second tome du livre de son ancêtre "Koutonet Yossef'. A son retour, il s'installa à Jérusalem où il mourut en 1954.

 

  1. YEHOUDA HAY: Fils de rabbi Yaacob Hay. Né à Tibériade, il connut la même mésaventure que son père. Revenu au Maroc à la veille de la Seconde Guerre pour convaincre ses proches de monter en Terre Sainte, il fut surpris à Meknès par le déclenchement des hostilités et y resta bloqué pendant toute la guerre. A son retour en Israël, nommé rabbin à Bné Berak, il s'attela à publier les manuscrits des oeuvres de ses ancêtres que son père n'avait pas réussi à publier de son vivant. C’est ainsi qu'il édita le troisième tome de l'oeuvre de rabbi Yossef Berdugo, "Koutonet Yossef’. Il réédita en 1978, avec le concours de rabbi Moché Amar, le chef d'oeuvre de rabbi Yéhouda Berdugo, "Mayim amoukim", suivi dans le même volume du commentaire de rabbi Yaacob Berdugo, "Galé amikta" et de rabbi Yaacob Hay Zrihen "Shoshanat Hamakim", avec une courte biographie des rabbins de la famille Berdugo.

Berdugo-Troisieme partie

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים

ר׳ שלמה כהן — ארבי לקביר

בזמן הרב הושם במעצר יהודי עשיר גדול בשם דוד אנפאח, הוא נעצר על ידי משה אל־הרהאר — ר׳ שלמה כהן הלך אצל משה הנ״ל וביקשו לשחרר את העצור. משה ענה לרב שלא הוא עצר אותו אלא מושל העיר אל חג׳־אחמד. הרב הלך אצל המושל וביקש ממנו לשחרר את דוד אנפאח. ענה לו המושל: לך למשה אל הרהאר הוא שביקש שאעצור אותו, אם משה רוצה שאשחרר אותו כך אעשה. הלך הרב אצל משה אל הרהאר וזה נתן לו תשובה כבפעם הראשונה. הרב הרים מקלו נפנף בו באויר ומשה אל הרהאר נפטר על המקום. נפטרו בני משפחתו, עשרה, בתוך זמן קצר.

ר׳ דוד הכהן ראב״ד ווהראן

יהודי נכנס אצל הרב לספר שבתו ב״מ לפי סיפור הרופאים עומדת עוד אותו יום להיפטר מהעולם. הרב עודד את רוחו וחיזקו, נתן לו מים בשביל בתו. היהודי רץ לביתו, הבת שתתה המים, והחלימה וניצלה.

ר׳ שלמה כהן, חכם דצבאן

גנב שנכנס באמצע לילה לבית הרב, סידר את החפצים שגנב ועמד לצאת אך הדלת הראשית אינה נפתחת. הגנב השתדל והתאמץ לפתוח אך הדלת לא נפתחת. החזיר את החפצים למקומם והדלת הראשית נפתחה מאליה. ניסה שוב הגנב לקחת סחורתו והדלת במקודם אינה נפתחת. הבין הגנב והסתלק כלעומת שבא.

פעם אחת נסע ר׳ שלמה עם מושל העיר בדרכם למראקיש. ר׳ שלמה אמור היה להצטרף לדיינים שהיו צריכים לשבת על כסא המשפט לפסוק דין במשפט אחד. באמצע הדרך עברו לכפר בן חמד כי המושל צריך היה לשפוט שם בדיני ממונות בערכאותיהם וכשגמר המשפט ביקש המושל מר׳ שלמה שיצטרף שוב להמשיך בדרכם למראקיש אך הר׳ שלמה סירב בתוקף להצטרף להמשך הנסיעה. מיד בצאתו את העיר קרה אסון המכונית התהפכה ועלתה באש עם המושל ביחד וצדיק ממוות נחלץ. ובהגיע השמועה למראקיש, יצאו כל נכבדי העיר להקביל פני הצדיק ועשו לו סעודת הודיה בשיר ותהילה לנורא עלילה (מעלות לשלמה עמ׳ י״ג).

הרשב״ש והריב״ש

שני הרבנים הגיעו לעיר אלג׳יר ללא אישור השלטונות. מלשינים הביאו אל חצר המלכות ידיעה שהגיעו שני רבנים והיהודים ערכו להם קבלת פנים רועשת. עד מהרה הובאו שני הרבנים לפני המלך, ונחקרו. בתום החקירה התברר שהרבנים פרצו גבול המלכות ללא אישור, הופנו והוכנסו אל הכלא שהשהיה בו היתה קשה ופגעה בהם ובכבוד תורתם. באחד הימים בשעת הבוקר נשבו רוחות חזקות, וירד גשם זלעפות וענני אבק פרשו עלטה על אלג׳יר. עצים נעקרו, גלי הים התרוממו, ונחשולי המים היכו זה אחר זה, גל התנגש בגל ומים רבים הגיעו לבתים ראשונים בקרבת החוף. המהומה והסערה גברה בעיר מחשש שטפון העיר. המלך השקיף מחלון ארמונו וחשב כי סוף העולם קרב. ההמון ברח מהבתים והתאסף קרוב לארמון. עתה בקע קול המשרת הערבי של הכלא וסיפר כי מה שקורה הוא תוצאת מאסרם של 2 רבנים יהודים — בלי לשאול הרבה, רץ המלך לכלא ופנה אל הרבנים לעשות משהו להרגעת הרוחות והים. אמרו הרבנים: יהודים אנחנו ועיסוקנו בדת ה׳, אין אנו אויבי הארץ ולא לרגל אותה באנו. התפללנו לה׳ על העול שנגרם לנו וקרה את אשר קרה. מיד שוחררו הרבנים. הם קראו למשרת ואמרו לו: לפני זמן מה שמנו בידך נייר רשמנו מה שרשמנו, ובקשנו אותך להשליך אותו לים, עכשיו אנו נותנים בידך כתב נוסף, לך לאותו מקום והשלך אותו המימה. וכך עשה. נטל את הנייר והשליכו במקום האמור. הרוחות שקטו, הגלים נחו, והים נח מזעפו.

(מתוך ״במחיצת חכמים ורבנים, באר שבע, עמ׳ 53, יעקב לסרי)

שבט לקרארמא:

בסוף המאה התשע עשרה נודע ששבט מכפר זא עומד להגיע לדבדו ובכוונתו להתנפל על שכונת היהודים. התוקפים הגיעו רוכבים על סוסים ופרדות לקרבת נהר דברו, ועליהם לחצות הנהר, אחרי כן, הדרך פתוחה לדברו.

בני הקהילה הסתגרו בבתיהם ומתכוננים לגרוע ביותר ב״מ… והנה ליד נהר דבדו קורא נס: הסוסים לפתע נעצרים, מסרבים להתקדם לתוך הנהר. כאשר הבהמות הופנו לצד כפר זא, הם הולכים! אך לצד דבדו, לחצות את הנהר, הם מתעקשים ולא זזים!

ראשי התוקפים ניסו להוליך הבהמת בכה, משך יומיים ולא הצליחו! אז עמד ראש התוקפים, הודה, והכריז: אחי! זכות אבותם הקדמונים של יהודי דבדו עומדת להם! חיזרו בכם!

המוסלמים קלטו המסר ושבו למקומם, והגזירה נתבטלה!

(שמעתי ממרת זקנתי נ״ע)

מקרה מוזר של מלחמה גדולה סמוך לדבדו בין שני מיני עופות העורב והחסידה על פני רקיע השמים עד אשר כסו את עין הארץ בהמוניהם הרבים ויתקבצו וילחמו יחד שלושה ימים רצופים ובכל יום בבקר השכם התאספו שני מחנותיהם וילחמו יחד כל היום ויפלו מהם לאלפים. ובשני הימים הראשונים נצח העורב את החסידה. אך ביום השלישי נצחה החסידה את העורב והפילה ממנו הרוגים במספר רב, והערבים אמרו שסיבת מלחמתם היתה לרגלי עורב אחד שהמית חסידה אחת. החסידות הזעיקו את מחניהם על העורבים.

(תולדות אליהו, לר״י ילה, עמוד 39)

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'173

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

בריאות. ההודעה להתייצב במרפאת של מחנה 68 נמסרה ביידיש למעפילי 'לא תפחידונו' ממחנה 65 , שביניהם היו גם מעפילים מוגרבים. כשהגיע תורם של מעפילים שעבדו בבית החולים הצבאי הבריטי לעלות ארצה התפנו שם מקומות עבודה. ועד העובדים בבי"ח פנה למזכירות מחנות החורף בבקשה לגייס בחורות רווקות ולא נשים הרות ולא נמצאו ברשימות המועמדות מוגרביות. במחנות החורף מניין המעפילים המוגרבים היה בטל בשישים, ויתכן וזו הסיבה שלא הוצב אף אחד מהם לתפקידים בבית החולים הצבאי. שני מעפילים צפון אפריקאים עבדו בבית החולים הצבאי הבריטי (BMH ) בניקוסיה גבריאל אזולאי מ'המעפיל האלמוני' ויצחק דובש מ'שיבת ציון'. –אזולאי 'עבד' מטעם שורות המגנים במעקב אחרי מלשינים בין החולים בבית החולים וגם אחר פעילות הבריטים.  במהלך ינואר 1948 הופנו מעפילים נוספים לעבודה בבית החולים הצבאי הבריטי ולא נמצא ביניהם מעפיל צפון אפריקאי גם כשלא היה ברור מה ההכשרה הדרושה לעבודהת זו. חלק מהם עבדו כמתורגמנים ברומנית ואנגלית. בין הצפון אפריקאים היו שדיברו צרפתית ויתכן שאפשר היה להעסיקם גם אותם כמתורגמנים.

חינוך. ההתעלמות הנחרצת ממעפילי צפון אפריקה דוברי ובעלי ניסיון בלימוד השפה העברית לא פסחה גם על רשימת המורים והמדריכים. בין מורי בית הספר הכללי במחנות קראולוס לא היה ייצוג למעפילי צפון אפריקה שידעו ולימדו עברית במרוקו. מרדכי חיות, שליח התנועה 'תורה ועבודה' פתח כיתת לימוד לילדים במחנה 55 , וניסה להפעיל מורים צפון אפריקאים. אך פועלו התמקד בכפר הנוער במחנה 65 והוא לא התפנה להקדיש זמן לפעילות במחנה 55  צפון אפריקאים לא הועסקו בהוראה בבית ספר במחנה שבו היו רוב.

הסוכנות היהודית ראתה בסמינר רוטנברג למדריכים  אמצעי לזיהוי כוחות שעשויים לסייע בידה להתמודד עם המתח בין יוצאי צפון אפריקה ליוצאי אירופה בקפריסין. המחלקה לשליחים ביקשה להתעדכן על הכשרתם של הצפון אפריקאים בסמינר. "הסוכנות תלתה תקוות רבות בסמינר הדרכה עבור הצפון אפריקאים של 25- 20 אשר מחיצות של מקומות המוצא אינן מפרידות ביניהם ובין הציבור בו הם צריכים לפעול, זהו נכס יקר".  במילים אחרות הסמינר נתפס בעיניה כחלק מתהליך הקואופטציה שהמוגרבים עברו בקפריסין.

הדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית, על השתלבותם של צפון אפריקאים במזכירויות מחנות הקיץ, לקה בחסר. הוא ציין, כי מעפילי צפון אפריקה שולבו בוועדות שונות במחנות קיץ ולא כך היה. מגוון התחומים מהם הודרו מעפילי צפון אפריקה באופן מוחלט יצר תסכול וניכור שלא הקלו על מצוקתם החברתית. למעשה הם היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'. ניתן להניח, שניצנים של ההדרה החברתית כלפי יהודי צפון אפריקאים בישראל בצבצו כבר במחנות הגירוש בקפריסין. המחאה הייתה באופק וחיכתה להתפרץ.

דפוסי מחאה של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

התסכול והניכור הובילו את הצפון אפריקאים למחות על הדרתם משיגרת החיים וקבלת ההחלטות במחנות. מחאתם של מעפילי צפון אפריקה התבטאה במספר דרכים והעידה על מאמציהם להתמודד עם חיי היום יום ומעל לכול עם ממסד שלא השכיל להכילם במחנות. המחאה התאפיינה בכתיבת מכתבים למזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף. היו מחאות שהופנו לשלטונות המחנה הבריטיים ולקונסול הצרפתי בניקוסיה והיו שהופנו לסוכנות היהודית והביעו כעס על התנהגות בלתי הולמת של שליחי הממסד כלפי המעפילים המוגרבים. הייתה מחאה לגבי אספקת צורכי הדת של המעפילים הצפון אפריקאים כשהגיעו מים עד נפש. הייתה הפגנה – – מחאה נגד נציגה בכירה של — הסוכנות היהודית. היה איום 'לכבוש' את משרדי המחנות. האיומים לחזור לארצות המגרב נשזרו בחלק ממחאות אלה. היו מחאות אישיות וקבוצתיות. במידה מסוימת המנגנון הניהולי היה ער למחאות וכמוהו הממסד הוולונטרי שהופעל בידי הג'וינט. הממסד הבריטי לא התערב כול עוד נשמר – הסדר במחנות. לא לכול המחאות במחנות נמצאו תגובות של הממסד.

200 מעפילים מארצות שונות, ממחנה 66 , שלחו מכתב בצרפתית למושל הבריטי בקפריסין וביקשו להעבירם לאחת ממושבות האימפריה הבריטית כי לאכזבתם הם לא הגיעו לפלשתינה א"י. הכותבים – ציינו, שצעירים רבים שותפים למחאתם וביקשו שתוקם ועדה שתדון בעניינם. המכתב האנונימי נשלח גם לקונסול הצרפתי בניקוסיה. החותמים לא הזדהו מחשש לחייהם ממעפילים שלא הסכימו עמם. כיוון שלשון המכתב הייתה בשפה של הגירה ולא של העפלה או עלייה לא ברור מה עלה בגורלו ולא נמצאה אסמכתה לפעולה ספציפית שנקט ממסד המחנות שפעל בחסות הסוכנות היהודית. המחאה ביקרה את רעיון העלייה לארץ ואף הגדילה לעשות עד כדי דרישה להגר למושבה אחרת ברחבי האימפריה הבריטית. מחאה שהייתה בסתירה לחזון הציונות. המכתב נכתב יום לאחר גירוש מעפילי 'יהודה הלוי' לקפריסין שמעפיליה שוכנו במחנה 55 , לכן לא ברור עד כמה מחאה זו ייצגה את מעפילי 'יהודה הלוי'. לפי המאגר, עד תאריך המכתב, העפילו 215 צפון אפריקאים בספינות המעפילים הבאות מורדי הגיטאות'- 6-, שבתאי לוז'נסקי' – 1-, 'בן הכט' – 47 -, 'המעפיל האלמוני'  -62-, 'לנגב' – 52 – ו'תאודור הרצל' -7 -, 'מולדת 14 –שאר ישוב'- 3 -, 'התקווה'- 1 – ו'חיים ארלוזורוב' – 7 -. כיוון שאין נתון על מספר המוגרבים ששהו במחנה 66 , במחצית הראשונה של שנת 1947 , אין אפשרות לדעת כמה מוגרבים וכמה

מעפילים מארצות אחרות חתמו על המכתב. בעדותו של מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין, נרמז שהיו פניות אנונימיות בצרפתית להגר לאמריקה אך "מחשש שיתפסו אותם ויגלו אותם יענישו אותם בתוך המחנות". לאוב הניח שהם היו מצפון אפריקה.

כשביקרה בנובמבר 1947 גולדה מאירסון במחנה 55 שהיה מאוכלס ברובו בצפון אפריקאים הם קיבלו את פניה במטח עגבניות וביצים. מאירסון, הייתה האישיות הבכירה ביותר שביקרה בקפריסין, שניהלה משא ומתן עם השלטונות הבריטים על עליית תינוקות וילדים עם הוריהם מקפריסין. ניתן לשער שחלק מהמעפילים וביניהם גם מוגרבים חששו שההסדר שנקבע 'ראשון נכנס ראשון יצא' עמד בפני שינוי. במקביל מעפילי 'רפיח' עם מעפילים צפון אפריקאים מ'המעפיל האלמוני' הפגינו כנגד ההסכם מסיבה דומה. בנוסף להדרתם ממקורות תעסוקה והדימוי השלילי שדבק בהם, בצדק ושלא בצדק, המעפילים הצפון אפריקאים ששהו במחנה התייאשו והתמרמרו גם על תנאי החיים הלא אנושיים במחנות החורף והקיץ.

מחאה בעלת אופי אישי הביעו, בשם יהודי טריפולי, שני מעפילים מלוב פאולינו חביב ונחום סבירה – – חברי תנועת 'דרור' ממחנה 62 פנו במכתב לגב' מאירסון, במהלך ביקורה בקפריסין, והביעו דאגה נוכח מצב הקהילה שלהם בטריפולי, "יהדות טריפולי אם תמשיך ככה בחיים בלי עלייה תאבד ]…[ ואז תהיו אשמים כלפי היהדות וכלפי ההיסטוריה היהודית".  המחאה שמה את גורל קהילת טריפולי על ראשם של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית שנתפסו כאחראים לגורל העם היהודי והשאירו להיסטוריה לשפוט את התנהגותם. המחאה זכתה לתגובה נדירה מהממסד שהייתה שבלונית וציינה ש"המצב בטריפולי ידוע לסוכנות והוא אינו שונה ממצבן של קהילות שונות בארצות דומות".  תגובה זו התעלמה מניסיונם האישי של הכותבים בפוגרום שהתחולל בטריפולי, בשנת 1945 , בו נהרגו ונפצעו מאות יהודים. מחאתם לא הייתה על החיים במחנות קפריסין, אלא על מצב אחיהם בטריפולי. הסוכנות היהודית אף העזה להטיח בהם ביקורת ]…[ "אולם אין אנו מניחים כי במשך שהותכם בקפריסין לא למדתם לדעת על מצוקת העלייה שאנו נתונים בה עד היום הזה ואת המאבקים הקשים למענה".  כזכור, החשש מפני 'פרהוד', כדברי בן גוריון, היה המניע להצלת יהודים ותשובת הסוכנות היהודית אפילו לא התייחסה לכך.

מחאה דרישה של – 70 מעפילים מוגרבים, מספינות וממחנות שונים, הוגשה למזכירות המשותפת של המחנות למנות מטעמם את המעפיל בוייני לוסיאן כאיש קשר לצורכי קבלת דואר. דרישה זו כוונה כנגד השליטה הריכוזית שהייתה בידי הסוכנות היהודית בקבלת ומשלוח דברי דואר. הדואר עבר דרך המסננת הבריטית בקפריסין אך היה באחריות וניהול הסוכנות היהודית ששימשה 'כשומרת סף' על תוכנם של המכתבים. דאגתם של מעפילי צפון אפריקה הייתה שמכתבים שנשלחו מהמגרב לא הגיעו אליהם ומכתביהם למשפחותיהם במגרב לא הגיעו ליעדם. הדרישה העידה שהתקיים קשר מכתבים בין מעפילים מהמגרב לבני משפחותיהם בארצות מוצאם. פנייתו של המעפיל ואזנה שמעון, להקדמת עלייתו ארצה, מרמזת על התכתבות ישירה בין מעפילים לבין בני משפחתם במרוקו. אמנון בן שושן – מלנגב' התכתב בעקיפין עם משפחתו באסווירה ]מוגדור[ שבמרוקו באמצעות משפחת קרוביו בירושלים. ניתן להניח, שמכתבים שביטאו מרירות, עוגמת נפש ואכזבה מצד המעפילים לא הגיעו ליעדם. אבל, מחד גיסא, הסוכנות לא עודדה עלייה מהמגרב לפלשתינה א"י אחרי כישלון 'הפורצים'. – מאידך גיסא, יתכן שהסוכנות היהודית חששה מהשפעת תוכן מכתביהם על ההתייחסות אליהם במחנות קפריסין על היקף העלייה משם. מאחר והסוכנות היהודית לא עשתה מאמצים יוצאי דופן בכל הקשור לעלייה מהמגרב לכול מכתבים של מוגרבים לבני משפחתם בעלי תוכן שלילי לא הייתה השפה על זרם העולים משם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר