דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
תרבות הפנאי. פעילות הפנאי והתרבות בקפריסין הייתה עשירה: לימודי עברית, סמינר הדרכה, ספריה, תיאטרון, עיתונות, קייטנות וקנטינה.
תיאטרון. תיאטרון יידי פעל במחנה 55 שהיה מבצרם של מעפילי צפון אפריקה אבל לא היה בין מפעיליו
הטכניים )במה או תאורה( מעפיל מוגרבי. למרות שבמחנה 55 הוצגו מחזות בעברית שהומחזו על ידי שלמה ביטון ושיחקו בה חבריו לספינה 'יהודה הלוי' לא נמצא מקום עבורם באנסמבל של התיאטרון.
גם ההודעה על תערוכה והגרלה פורסמו ביידיש. מחסום השפה ביטא לא רק חוסר תקשורת אלא גם אי שקיפות ואי נכונות לבוא לקראת קבוצת מעפילים אחרת המוגרבים.
הרצאות. הודעה על הרצאה במחנה 67 של מורה מסמינר רוטנברג בעברית קלה הוכרזה ברם קול –ביידיש.
קנטינה. בין עובדי הקנטינה לא עבד מעפיל ששלט בשפה הצרפתית או הערבית מוגרבית שיכול לתקשר עם המוגרבים. הסיבה לכך הייתה, כנראה, החשש מספסור במוצרי הקנטינה.
קייטנות. פעילות הקייטנות הייתה חשובה לילדים ולנוער בכל המחנות ולא רק בכפר הנוער שפעל במחנה 65 גם בקייטנה אפשר היה להעסיק דוברי צרפתית, מוגרבית ועברית מקרב מעפילי צפון אפריקה בהדרכת ילדים מצפון אפריקה. אך לא כך היה. באוגוסט 1948 הוכנה רשימת עובדים בקייטנה במחנות קראולוס ולא נמצא ביניהם אף צפון אפריקאי אף שהיה ריכוז ניכר של מעפילים מוגרבים במחנות קראלוס.
ספרייה. קוראים צפון אפריקאים היו רשומים בספריה ואחד מהם אף נדרש להחזיר ספר ששאל. בקבוצת 'בן יהודה' היו דוברי עברית רהוטה ובכל זאת לא הועסק בספרייה אף צפון אפריקאי. בכול התחומים שהוזכרו לא נמצא מקום למעפיל צפון אפריקאי לשרת את קהילת המעפילים מארצות מצאו.
המאבק על שקיפות המידע בשפה העברית. השפה העברית לא זכתה לעדנה בקפריסין למרות שהייתה המפתח להיקלטות בפלשתינה א"י ולאחר מכן בישראל. המועצה השנייה של מחנות הקיץ קראולוס קראה, לשפר את לימוד השפה העברית. הוועדה להפצת השפה העברית פנתה שוב ושוב לתנועות שתמסורנה את הודעותיהן למערכת רק בשפה העברית. הופנתה קריאה לציבור המעפילים "לתת זכות קדימה לשפה העברית בפרסום הודעותיהן" ]…[ ו"לפנות בשפה העברית במקומות ציבוריים בהופעות ציבוריות, קנטינות ודואר". המערכת נשארה בשלה כי שפתם של רוב המעפילים ממזרח ומרכז אירופה הייתה יידיש. הדרישה שההודעות תוכרזנה בעברית לכלל המעפילים נועדה לחזק את מעמדה של השפה העברית והקשר עם היישוב ואולי לחזק גם את רמת השקיפות והתקשורת במחנות.
בהודעות אחרות, גם הן ביידיש, התבקשו הנרשמים לקורסים בעברית שטרם הוצבו בכיתות להגיע ביום מסוים למזכירות המחנה כדי להירשם וכדי להתעדכן על השינוי בשעות הלימוד. ז'ק פרץ, מעפילי 'יהודה הלוי' שלמד לדבריו עברית במחנה בחברת 'אשכנזים', הצליח לשכנע את המורה להסביר את דבריו בעברית ולא ביידיש. חשוב לציין שהפנייה ליידע בעברית ברם קול את ציבור המעפילים יצאה ממחנות הקיץ בהן היה הריכוז הגדול ביותר של מעפילים מוגרבים. אפשר לשער ששפה משותפת- עברית הייתה עשויה לשפר את התקשורת בין שתי האוכלוסיות המוגרבית והאירופאית אבל המנגנון – המשיך להכריז ביידיש. במערכת הרם קול עבד מאיר אידן מ'שיבת ציון'. אך לא נמצא תיעוד להודעות – בצרפתית.
תקשורת. כלי התקשורת הפנימית העיקריים שפעלו בקפריסין היו: לוח מודעות, מערכת כריזה )רם-קול( ועיתונות מקומית. היו פרסומים של הסוכנות היהודית ועיתונים ארץ ישראליים שעדכנו את המעפילים על הנעשה בפלשתינה א"י ובעולם. בלוח מודעות פורסם מידע רלוונטי לציבור המעפילים – במחנות.
רם קול. המרחב הציבורי התנהל רק ביידיש. תופעה זו מנעה מהם להשתתף להביע צער על הריגתו של – המעפיל משה בן אברהם בידי חיילים בריטים, כיוון שהכרוז הכריז ביידיש על הזמנת המעפילים לבוא ולהתייחד עם זכרו. מאחר ולא הייתה ידועה ארץ הולדתו, נראה שההכרזה נועדה למעפילים יוצאי אירופה בלבד למרות שכול המעפילים היו שותפים לגירוש, לסבל ולמעצר בקפריסין. זאת למרות שמאיר אידן, מעפיל מ'שיבת ציון' דובר צרפתית, הועסק במערכת הרם-קול.
עיתונות. ספירת מלאי של העיתונות במחנות קפריסין, שערכה מוסיה ליפמן, העלתה שמתוך 46 עיתונים רובם הופקו ביידיש, רומנית והונגרית ובחלק מהם השתרבבה גם העברית, אך לא היה עיתון בצרפתית ובערבית מוגרבית. היו חמישה עיתונים בעברית: 'אגרת לחברים', 'על הסף', 'שורות', 'העלון החינוכי' ו'בשבי' רוב העיתונים יצאו לאור מטעם תנועות פוליטיות ששליחיהן הדריכו במחנות. בכול יום הוטסו עיתונים מהארץ למעפילי קפריסין, תחילה מחיפה ולאחר מכן מלוד. חלוקת העיתונים הייתה כך: 'דבר' )'מפא"י'(, 'הארץ')אזרחי(, 'משמר' )'השוה"צ'(, 'הבוקר' )'רוויזיוניסט'(,המשקיף')אזרחי(, ו'הצופה')'הפוהמ"ז'(. חלוקה ששיקפה את ההתפלגות הפוליטית בארץ. לבית החולים בניקוסיה הוקצו חמישה עיתונים. הסגל ]השליחים והמנגנון של המחנה, ב.ד[ קיבלו 30% מהעיתונים ומחנות הקיץ והחורף קיבלו 35% כול אחד. כל שבוע נשלחו 2,000 עותקים של העיתון ביידיש 'די וואך' 'השבוע'. בסופי שבוע נוספו – – 576 שבועונים ובעיקר 'דבר השבוע' ו'דבר לילדים' של מפא"י' ושבועון אחד של תנועת 'אחדות העבודה'. הופצו 50 עותקים מהשבועון 'בשער' למתחילים בעברית, כמות שולית לעומת השבועונים המפלגתיים, לאוכלוסייה שהייתה בתחילת צעדיה לימוד השפה העברית. זמינות המידע ביידיש מעיתון כמו 'די וואכ' חיזקה את כוחו של הסגל, ראשי המחנות והוועדות. הצטבר בידיהם מידע ש אפשר להם להתעדכן בנעשה בארץ והם שימשו למעשה כמתווכי המידע ופרשו אותו לפי תפיסת עולמם הפוליטית והשתייכותם התנועתית. כמות כה קטנה של עיתונים לא הספיקה לאלפי המעפילים שרובם לא ידעו עברית. הייתה זו חלוקת משאב תקשורת עבור אנשי שלומנו ולא ל'עמך' המעפילים ובכללם המוגרבים.
תעמולה פוליטית. המזכירות המשותפת של מחנה 66 הזמינה מעפילים להרצאה ביידיש על הסתדרות העובדים בארץ ישראל. הודעה אחרת ביידיש הזמינה מעפילים לאסיפה של הרב יצחק שרייבוים האחראי למחנות המעפילים בקפריסין מטעם הסוכנות היהודית. מפלגת 'אחדות העבודה' הודיעה על אסיפה במועדון במחנה 65 . ההזמנות נכתבו ביידיש ונתלו על לוחות המודעות במחנה 65 . 726 דוגמות להודעות כאלה נפוצו בקפריסין והעידו על היקף פעילותם של שליחי התנועות הקבועים במחנות ועל מרצים 'פוליטיים' שנשלחו מטעם המפלגות הישראליות 'להרביץ תורה' בפני קהל מעפילים שכול רצונו היה להשתחרר מהמחנות ולעלות ארצה. מאחר ואוכלוסיית מעפילי צפון אפריקה הייתה קטנה, עם תדמית שלילית ושונה מאוכלוסיית המעפילים האירופית, אפשר שהיא לא הייתה יעד מרכזי להרצאות פוליטית במחנות שהתבצעו על ידי שליחי ונציגי מפלגות ארץ ישראליות.
תעסוקה פנימית שירותים לא מקצועיים. עבודות לא מקצועיות כגון: חייטות, סנדלרות, ספרות, – טבחות, נהיגה, נגרות, מחסנאות אפסנאות, סיפקו תעסוקה למעפילים בשכר סמלי במחנות קפריסין –)סיגריות ומיל א"י(הדוח של חמל רפאל זיהה את המציאות שנוצרה בין שתי קבוצות שונות זו מזו במחנות קפריסין. הוא כתב שהאירופאים זלזלו במוגרבים ו"הם קופחו בכל הקשור ל'מקורות פרנסה' במחנות, כמו עבודה במחסני המחנה והצבא. במאגר של מעפילי צפון אפריקה היו בעלי מקצוע אבל לא נמצא להם מקום. נוטרות הייתה התעסוקה העיקרית של 20 מעפילים צפון אפריקאים. לאה מימון, שהייתה האישה המוגרבית היחידה שעסקה בנוטרות. אבל המפקד היומי של הנוטרים התנהל ביידיש. חלוקת ביגוד לעובדים במחנות החורף בטיפת חלב, בית תינוקות, מטפלות, מחסן ועובדים כלליים במטבח, הייתה לפי השתייכות תנועתית. בלטו בחסרונם עובדים צפון אפריקאים. ברשימת עובדי הג'וינט בתפקידים לא מקצועיים עבודה משרדית, מתפרה, נגריה, סבלות, סנדלריה העובדים נבחרו – לפי מפתח תנועתי ולא היה ביניהם מעפיל מוגרבי. אפשר להעסיק את מעפילי צפון אפריקה במחסן, בסנדלריה, בנגריה, במתפרה ובעבודות לא מקצועיות אחרות. במקצועות כאלה המוגרבים שלחו את ידם בארצות מוצאם. המזכירות המשותפת חילקה אישורי עבודה לעובדים במחנות ומחוצה להם לפי המלצת התנועות. אלה היו פתקאות 'צטלך'. ניתן להניח שעם עלייתם ארצה ה'צטלך' שימשו את המעפילים.
שירותי דת, בריאות, וחינוך. בכול התחומים האלה הועסקו עובדים שעברו הכשרה מקצועית וניתן להניח, שהיו ביניהם מעפילים מצפון אפריקה בעלי הכשרה מקצועית מתאימה בחלק מהמקצועות.
דת. מעפילי צפון אפריקה המסורתיים הודרו מתפקידים בחברה קדישא ובוועד המקווה. זהפרן]זעפרן[ פיליפ היה אמנם נציג צפון אפריקאי בוועדת הדת. אבל, בין מעפילי המגרב היו גם רבנים ששרתו בקהילותיהם כמו הרב פרג'ון שהעפיל ב'בן הכט' ווזיפה כהן מג'רבה שהעפיל ב'שיבת ציון'. לא ידוע אם הם הועסקו בתפקיד כלשהוא בתחום הדת.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו
בנדודיו, אחר סילוקו מקושטא, מגיע אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים, ומתקבל בזרועות פתוחות ע״י ר׳ רפאל יוסף, ראש הקהילה היהודית. זה מארח אותו ומצרפו אל קהילת החכמים המכובדים שבאלכסנדריה. אחר שהות קצרה במצרים, נשלח כשד״ר מטעם הקהילה לירושלים. רבים ממעריציו מצטרפים אליו בדרכו לאותה שליחות. בהגיעו לירושלים הגיעו אליו שמועות אודות ״נביא״ מיוחד שחי בעזה בשם אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, או בקיצור, נתן העזתי.
נתן העזתי, הוא בנו של אלישע חיים אשכנזי ששימש כשד״ר הקהילה הירושלמית למרוקו, אליה נשלח לאסוף כספי תרומות עבור הישיבות. אלישע קבע את מושבו בעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו, שכן מרביתם של רבני וחכמי העיר היו בעלי מוניטין, צאצאים למגורשי ספרד של שנת רנ״ב (1492). בתחילת דרכו במרוקו, הצטרף אליו בנו נתן, ושניהם התיישבו ללמוד קבלה אצל ר׳ יצחק חאגיז בישיבתו בפאס. נתן שב לירושלים בה נולד, והמשיך את לימודיו בקבלה שהייתה עיקר לימודו, בבית המדרש ״בית יעקב״. נתן נחשב לבעל ידע תורני רב ומקיף, יחד עם זאת, הרבה לעסוק בקבלה ובמיסטיקה היהודית. בירושלים נושא לאשה את בתו של שמואל ליסבונה, אחד היהודים העשירים בעזה, ומחליט להעתיק עם משפחתו את מגוריו ליד מגורי חותנו. בעזה החלו לפקוד אותו ״חזיונות נבואיים״, כשהוא מחשיב את עצמו כ״נביא״ הממשיך את נבואתו של נתן הנביא. מכאן הוא עתיד לחולל את המהפכה בחייו של שבתי צבי, ולשמש לו ״כנביא״ וכיחצן לתורתו, כמו שפאולוס (יוחנן המטביל), שימש כפרשן וכמפיץ את תורתו של ישוע, או כעלי אבו- טאלב ששימש כמפיץ את תורתו של מוחמד. פרסומיו הקבליים הרבים של נתן, היו נשלחים לאביו שהמשיך להתגורר במרוקו. בין יתר חומר הקבלה הרב, שלח לו את הספר ״ירח יקר״ על הקבלה, שנכתב בידי ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו המובהק של האר״י. גם כל חומר אחר שפורסם והופץ בצפת, נשלח מיידית על ידו למרוקו.
שבתי צבי מיהר לפנות לעזה לפגוש את ״הנביא״ על מנת שזה ימצא לו תיקון לנפשו המעונה ויעניק לו תרופא לדיכאונותיו ולכלל חולייו. ידוע היה ששבתי צבי היה נתפס לעתים תכופות למרה שחורה ודיכאונות, ויש אומרים שסבל ממאניה דיפרסיה (מחלה נפשית שסימניה הם התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין). בפגישה זו מסביר לו נתן שכלל אינו זקוק לכל תרופה, ותרופתו היחידה היא הכרזה עליו כמשיח. פגישה זו שנערכה בשנת התכ״ה (1665), הייתה מכרעת לשניהם. נתן שכנע את שבתי צבי באמיתות משיחיותו ובפסיקותיו ההילכתיות, וכי אכן הוא ״משיח בן־דוד״, ונתן יהא נביאו. בעוד שבתי צבי שב לירושלים להמשיך בשליחותו, הכריז העזתי ברבים כי שבתי צבי הוא אכן ״המשיח״ לו ציפה עם ישראל מזה דורות. מכאן החל נתן בהפצת אגרות לכל תפוצות ישראל בהן הכריז על ההתגלות. ההמונים נגרפו בהתלהבות משיחית, והחלה תנועת תשובה המונית בכל רחבי העולם היהודי. אף על פי שהחלו לקום לו לשבתי צבי מתנגדים, נתן המשיך להעצים את דמותו כגואל ישראל.
בהגיעו לירושלים מצא שבתי צבי שמעמדו התערער, ושחכמי ירושלים הטילו עליו חרם ונידוהו, בל יבוא בקהל ישראל, בגלל עיכוב העברת כספי התרומות שהגיעו לידיו כשד״ר והכרזתו כמשיח הייתה לצנינים בעיניהם. ר׳ נחמיה הכהן, המקובל הגדול בירושלים, שלא נחה דעתו מהתנהגותו, והסגירו לשלטונות העותומניים בטענה של ערעור חיי השגרה בעיר. באותה שנה, 1666, נאסר, הובא אל ארמון השולטאן בקושטא. בחקירתו העז לדרוש מהשולטאן את כתרו ולהשתחוות לפניו, בהציגו את עצמו כ״מלך היהודים והעולם״. השולטאן הבין שלפניו עומד אדם חולני, ולכן העמיד בפניו את הברירה, לבחור בין מות להתאסלמות. בשכנועו של רופא השולטאן, היהודי המומר מוסטאפא פאוזי, בחר שבתי צבי להתאסלם. ביום 15.9.1666, קיבל עליו את ״השוהאדה״ וניתן לו השם: עזיז מוחמד אפנדי. אשתו, אחיו אליהו וכ־300 מחסידיו הלכו בעקבותיו והתאסלמו, בציינם שזו גזירת השמים לגאולת ישראל. אחר ההתאסלמות הוגלה לעיר דולצ׳ינו שבאלבניה, עיר שלא התגורר בה אף לא יהודי אחד. אחר מותו של שבתי צבי, אחיו אליהו שב ליהדותו בעיר איזמיר. בעקבות ההתאסלמות, העולם היהודי הוכה בתדהמה שזיעזעה את בית ישראל עד היסוד. חסידיו המשיכו להאמין שכל יסוריו והתאסלמותו נבעו מעוונות הדור, והוא כמשיח, נשא בסבל כל העם. בעד הרעיון המשיחי הזה עם־ישראל שילם מחיר יקר מאוד. מאז, יצאה תקנה מפי חכמי הזמן המטילה הגבלות על לימוד הקבלה רק לבני 30 שנה ומעלה.
למרות התאסלמותו של שבתי צבי והאכזבה המרה של מאמיניו, זה לא שם קץ להמשך תנועתו המשיחית בתדרים נמוכים יותר. גם לאחר מותו המשיכו חלק מחסידיו להאמין כי אכן הוא היה המשיח, וכי הוא עתיד להתגלות מחדש.
הכמיהה לבואו של המשיח, ליוותה תמיד את הקהילה היהודית במרוקו מאז גלו אליה לפני שנות דור. הרבה לפני הופעתו של שבתי צבי, צמחו במרוקו כמה מ״משיחי שקר״ כריזמטיים שהפיחו תקוות בקרב הקהילות השונות. היו אלה בעיקר רבנים, עליהם ניתן למנות את ר׳ משה דרעי (1122), את ר׳ נסים בן־מלכא (1360), את ר׳ אברהם הלוי(1530) ועוד. סופם המאכזב היה ידוע מראש.
הקהילה היהודית במרוקו חיה ברוב זמנה עם שכניה, שהם מארחיה, בשלווה יחסית. בבוא עת החגים היהודיים, הייתה לה התרוממות רוח, אשליה שהייתה מתנפצת בתום החגים. מייד אחרי זה הייתה עולה השאלה מדוע ישראל המקיימים את מצוות תורת האלוקים, נתונים זה מזמן תחת שלטון זרים המתנכלים להם לעיתים תכופות, ועושים בהם ככל העולה על רוחם? ברם, עם כל סבלם, המשיכו להחזיק באמונתם האורתודוקסית. המשך עמידתם האיתנה מול הצרות והרדיפות, התפרשה אצלם כ״חבלי המשיח״, וכי הגאולה הקרובה תשים קץ לכל מצוקותיהם. תכיפות הצרות רק חיזקה אצלם ביתר שאת את אמונתם המשיחית. יהודי מרוקו עמדו תמיד תחת סכנה של פרעות וחייהם היו תלויים מנגד, בעיקר בעתות חילופי השלטון בממלכה, והתמורות בחיי היום־יום שהיו באות אחריהן. לעתים יצרו חילופי השלטון תקופות של אנרכיה ומשברי מנהיגות. כך קרה בעת שלטונן של השושלות האדוקות של ״המוראביטון ו״המואחדין, שאז נוכחותם של יהודים בארץ מוסלמית ושטרם התאסלמו, הייתה בלתי נסבלת, על כן הגיע זמן לעשות מעשה, או פרעות תוך החרמת רכוש והרג, או איסלום בכוח. ימים אלה היו מועדים לפורענות ולהתקוממות נגד יהודים, ולפריקת עול מוראה של מלכות.
שלהוב היצרים בין המחנות, יצר מתיחות מתמדת בין היהודים לשכניהם המוסלמים. הסאה הייתה נגדשת עוד יותר בעת הטלת המסים הגבוהים על הקהילה שבדרך כלל היו יותר כבדים מלשאר האוכלוסייה, על זה אמר ר׳ יעקב אבן־צור: ״על דבר המס, מלאה הארץ חמס״. גזרות שונות ומשונות של מושלי המחוזות תאבי-הבצע וכן פגעי-הטבע הרבים שלא פסקו וגרמו לרעב, כמו עצירת גשמים, שיטפונות ואף מכות הארבה שהיה מכלה יבול שנתי בפלישה אחת, היו משאירים צלקות חברתיות בקהילה. מעט נחת היה בתקופת השולטן מולאי ראשיד (1671-1665) שנחשב לנאור ואוהד היהודים. תקופתו של שולטן זה הייתה מקבילה לפעילותם של שבתי צבי ונתן העזתי. היה זה ״אות מן השמים״ כי לאחר הפרעות הרבות שפקדו את הקהילה היהודית, בעיקר במהלך הסכסוכים האלימים שהיו פורצים לעתים תכופות בין שושלות השליטים. צרות אלה היוו קרקע פורייה לקליטת בשורת הגאולה ולהופעתו של המשיח.
כאשר הגיעה בשורת השבתאות למרוקו, האמונה בה התפשטה כמעט ללא התנגדות, ועוררה תקוות גדולות. לא בכדי מצאו יהודי מרוקו מפלט בתורת הסוד והקבלה, כמו שאמרו חכמים: ״גלות ישמעאל קשה מכל הגלויות״, במיוחד במרוקו. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו לאחד המרכזים הגדולים של לימוד הקבלה, שעיקר תפוצתה היה באזור ״דרעא״ שבדרום המדינה. בקבלה מצאו יהודי מרוקו מפלט מאימת הצר הצורר, עד שיבוא הגואל. ספרי קבלה רבים נכתבו בה והופצו לרחבי העולם היהודי. רבניה הגדולים התמסרו לחוכמת הנסתר עוד טרם פריחתו של המרכז העולמי בצפת. כמה מתלמידיהם של חכמי הקבלה ממרוקו, כמו ר׳ מסעוד הכהן, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ יששכר בן־סוסאן, ר׳ משה מצליח ועוד, הגיעו ממרוקו לצפת והצטרפו ל״גורי האר״י״ בהמשיכם בלימוד תורתו. לא פלא איפא שבשורת הגאולה של שבתי צבי, נקלטה מייד בתודעתם של יהודי מרוקו. רבנים אלה המשיכו לשמור על קשר עם ארץ מוצאם, מכאן רעיונות קבליים חדשים מצפת, זרמו בתדירות למרוקו, בחלקם כאמור ע״י נתן העזתי. הקרקע הפורייה שהוכנה לקראת בואו של המשיח, קלטה מייד את הבשורה והנהיגה ללא היסוס את הוראותיו של שבתי צבי מפי נביאו, נתן העזתי.
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'63
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
38 – אִידָא כְנְזְ לְחְם, כָּא יִרְפְדוּהּ מֻווָאלִיהּ
אם הבשר מתקלקל, בעליו מוציאים אותו
קרובים צריכים לעזור בעת צרה.
39 – אִידָא כְסְר לְבָאיְיע, רְבְח סָארִי
אם יפסיד המוכר, ירוויח הקונה
40 – אִידָא כְרְזְ לִיהוּדִי מְן עִידוֹ, וְוִיל בוּהּ מְן טָאח פִידוֹ
כשיוצא היהודי מן החג, אוי לו למי שנופל־ לידיו
למחרת החג אין כסף ליהודי ואז הוא תובע בתוקף את מה שמגיע לו.
41 – אִידָא כְּתְרוּ לְכְטוֹרָא, רְפְד כְטָארְקְ נְתִין
אם ירבו הצלחות, קח את צלחתך
אם אנשים מרבים לעסוק באותו דבר, חפש משהו אחר.
ל כ ט ו ר א : נוסח אחר ״לכדורא״ (ירקות).
42 – אִידָא מָא כָּאן לְפְדְל, יִכּוּן גְ'לִיד רְקְּבָּא
אם אין רווח, יהא העורף שמן
על אדם שאינו עשיר, אבל יש לו קיום; אף שאין רווח, נשארת הקרן.
43 – אִידָא מָא פֻוְורְתִי, מָא תָאכְּלוּ
אם לא תבשל אותו [בישול מיוחד בעזרת אדים], לא תאכל אותו
44 – אִידָא מָא רִית מא תְסְבּבַקּ, סְבְבַּקּ רָאסְקְ
אט לא ראית [את] מי לקדם, קדם ראשך
45 – אִידָא מָאתְ לְפִיל פְעְדָאמוֹ רַסְמָאל
אם הפיל מת, בעצמותיו אוצר
נאמר על אדם שנפטר אלא שלא השאיר את בני־משפחתו בצרה, כי הוריש להם ממון רב. נאמר גם על אדם עשיר מאוד המפסיד חלק מממונו, ובמקרה זה הדבר אינו בגדר אסון;
46 – אִידָא מְן סְמָא יִחְדְיק, לָא מֵן אַרְדְ יאָדִיקּ
אם מן השמים שומרים עליך, לא מן הארץ תיפגע
47 – אִידָא מְסָא טְבְקּ, תְזִּי ווְסְלָא
אם ילך המגש, תבוא הטבלה
נאמר על אדם הרוצה לגרש את אשתו. אומרים לו, שאין בטחון שהאשה השנייה תהיה טובה יותר.
על המונח ״טבק״ ראה: בן עמי, עמי 77. (״טבלה״ היא לוח להובלת הלחם.)
48 – אִידָא מְסָא מְתָאעְקְ, סִיר מְעָאהּ
אם רכושך חלד, לד אחריו
נאמר על עשיר שהגיע לאשפתות. במקרה זה עדיף המוות.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד