מורשת יהדות מרוקו

57-אִידָא פָאתֵק טְעָאם, קּוֹל סְבַעְתְ, ווּיִדָא פָאתֵק לְכְּלָאם קּוֹל סְמְעְת

אם עבר האוכל [וזמן הסעודה], אמור שבעתי, ואם עבר הדיבור, אמור שמעתי

58-אִידָא קָּאמְתְ לְעָאגְרָא תְווֹלְדְ, ווּזְדוּ כּווָאנִיכּוּם

אם העקרה החלה ללדת, הכינו את הערש

59 –  אִידָא קָאתָאק דִיקּ גְ'לְבּוֹ בְתְעְלִיקּ

אם הצרוּת מכבידה עליך, התגבר עליה בתלייה [של דברים]

 יש להשתדל ולנצל את כל האפשרויות.

60 – אִידָא קוֹנְתְ קָּאדֵר, כּוּן מְסְקְדֵר

אם אתה בעל־יכולת, היה מאופק

61 – אִידָא רֵית זוּז מְתָאוויִן, עָארְףְ דְרְק עְלָא וּוָאחי

אם תראה שניים [שותפים] מתאימים, דע שההישג הוא של אחד

אם בין שני שותפים שוררת הארמוניה, דע, שהזכות רובצת על אחד שהוא תמיד מבליג.

62 – אִידָא רֵית טוּוִיל כָּא יִזְרִי, עָארְף לְקְּסִיר ווּרָאה

אם תראה [איש] גבוה רץ, דע שהנמוך [רודף] אחריו

מקבילה ל״קצר קומה מלא ערמה״. האיש קצר־הקומה הוא המריץ כאן בערמתו את האיש גבה־הקומה.

63 – אִידָא רֵית לִיהוִּדי רְבַח, עָארף כָאהּ מָא חְדְרְלוֹס

אם תראה יהודי מצליח, דע שאחיו לא נכח [בשעת העיסקה]

64- אִידָא רֵית לְמְנְדְבַא חְמָאת, כֹּל חְמַמוֹ כָּא יִנְדְב הְממּוֹ

אם תראה התגודדות גדולה, כל חממו [שם] בוכה על צרתו

התמונה לקוחה מההווי היהודי במקום. בתקופת האבלות באות מקוננות. בהזדמנות זו מזמינים גם אבלים אחרים, שהם בתוך שנתם הראשונה של אבלות. כשהמקוננת הראשית שרה היא מזכירה גם את, קרובי האבלים הזרים שמתו, וכל אחד מהם בוכה, אבל לא על המת שנלקח מן הבית, אלא על קרוביהם.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

. הסתכלות במציאות — תפיסה וציור

כפי שכבר ראינו, אין הילד הצפון־אפריקאי מצטיין בסקרנות. הסיבה לכך היא שאין איש בסביבתו שיוכל לספק את סקרנותו על ידי גילוי יחס מתאים לשאלותיו. בדרך כלל מסתפק הילד בהסברים נכונים למחצה או בתשובות בלתי נכונות. יתר על כן, אין הוא מצטיין בנטייה להסתכלות. כל לימוד וכל פעילות אינטלקטואלית בעלת רמה מסויימת דורשים הסתכלות־מה במציאות, בצורה זו או אחרת. תחומי פעילות מסויימים, כגון מדעי הטבע, וכן — עד נקודה מסויימת — הציור, תלויים כמעט לגמרי בכושר ההסתכלות. ההסתכלות בעצם כלשהו אינה אלא דרך לתפיסת העצם. ההסתכלות היא תפיסה חוקרת ומנתחת, תפיסה שכרוך בה יסוד מסויים של עניין פעיל בעצם גופו. מתקבל על הדעת כי מרבית תפיסותינו היום־יומיות הגיעו לכלל דיוקן ונתבדלו זו מזו בעקבות אקספלוראציה פעילה בתכונות העצמים. הילד מצליח להבדיל בין העצמים שמסביבו רק מפני שהוא חש את תכונותיהם השונות בעזרת כל חושיו. במקום לדבר על כושר ההסתכלות, נוכל לבדוק, ברמה אלמנטארית יותר, את כושר תפיסת הצורות וציורן (רפרודוקציה).

כל פעילותו של הילד במשך שנותיו הראשונות מרוכזת בהבחנה (דיפרנציאציה) בין העצמים בעולם החיצוני. תחילה אין הילד מבדיל בין אדם אחד ובין רעהו ואף לא בין חפץ אחד ובין משנהו. הסביבה המודרנית מעמידה לרשותו, בצורת צעצועים או כלי־שימוש נפוצים, כמות כה רבה של אקספלוראציות אפשריות ומושכות, עד כי לאחר כמה שנים מצטברים העצמים הידועים לו היטב למספר נכבד. הסביבה מגרה אותו בדרך כלל לפעולה זו. ייתר על כן, הלשון הרב־גונית, המועברת אליו ע״י החברה, מסייעת לפעילות התפיסה שלו. ואמנם, העובדה שאנו מכנים עצם בשם מסויים וקושרים אותו בסמל בתר, מביאה לידי בידודו ולידי האינדיבידואליזאציה שלו! והוא הדין לגבי חלקיו השונים של העצם. וכך, הודות ללשון, יכולה התפיסה ליהפך אנליטית יותר ויותר. בניסויי מעבדה הוכח, כי גוונים שונים של הצבע האפור נעשו קלים להבחנה לאחר שהוצמד סמל לכל אחד מהם.

ההוראה המודרנית, במידה שהיא מוחשית, מפתחת ללא הרף את האסוצ­יאציות שבין העצמים ובין המלים. ע״י חזרה על אותן האסוציאציות וע״י הגדלת מספרן, עד כמה שהתפתחות הפרט מאפשרת זאת, מתעשר עולם התפיסה שלו ומתגוון עד כדי כך, שהוא יכול להכיר את העצמים גם בתנאים בלתי־רגילים של הופעתם! למשל — גם אם מציגים את העצם בצורה מקוטעת או סכימאטית, בקירוב בלבד או תוך ערבוב ביסודות זרים. לכן יכולים הניסויים הפסיכולוגיים הנוגעים לתפיסת הצורות לספק נתונים ביחס לאספקט יסודי זה של ההתפתחות השכלית.

הילד הצפון אפריקאי אינו מוקף עצמים רב־גוניים כמו הילד החי בסביבת מודרנית. אין לידו הורים או מחנכים המעודדים אותו לפעילות תפיסתית אינטנסיבית, איש אינו מקנה לו אוצר־מלים מגוון שיעזור לו לייחס אינדיבידו­אליות לכל עצם ועצם! וגם כאשר זוכה הילד לבקר בבית ספר, אין שיטת ההוראה בו מוחשית עד כדי תיקון הליקויים בחינוכו בשנותיו הראשונות. לפיכך אפשר לצפות להבדלים בשטח זה בין ילדי המלאח ובין ילדים מסביבה מודרנית, הבדלים שנתאשרו בכמה ניסויים פסיכולוגיים:

מראים לילד ציורי עצמים מוכרים) (כגון: כסא, בית, נחש, אניה) מצוירים בצורה פשוטה אך בלתי שלמה! הציור נראה כאילו נמחקו כמה קודם מתוכו. כדי להכיר את העצם המצוייר, חייב הנבדק למלא במחשבתו את החסר בציור. כושר זה, לקשור סמל — של העצם — לנתון תפיסתי פגום, גובר והולד עם הגיל, אך הוא תלוי גם בהתפתחות התפיסה, בהתפתחות הלשון ובמוכרות גדלה והולכת של העצמים, הבאה מתוך נסיון חוזר.

ניסוי זה נערך בילדים מארוקאיים בני 10 עד 16 שנה. בהערכת ההישגים נהגו לגביהם בפחות קפדנות מאשר לגבי ילדים אירופיים! אם כינה הילך תמונת סוס בשם ״בהמה״, נתקבלה תשובתו, שהרי כל עניננו כאן הוא בתהליך הזיהוי, ביכולת לקשור שם הנמצא באוצר הלשוני של הנבדק עם התפיסה החזותית שלו, ואין אנו מעונינים בדיוק המילולי. על אף מידת הוותרנות שבהערכה נמצא הבדל ניכר בין הילדים המרוקאיים ובין הילדים האירופיים (מז׳ניבה). התוצאה הממוצעת של הראשונים מתקרבת לתוצאות של ילדים בני 7 מז׳נבה: ממוצע של 7 נקודות, בסולם שבו ההישג המקסימאלי הוא 39 נקודות.

בניסוי אחר) מתבקש הנבדק לתת פירוש ל־20 ציורים קטנים ופשוטים מאוד, שהם ברובם צורות גיאומטריות יסודיות, כגון זוגות של שורות, נקודות, זוויות, קטעי צורות גיאומטריות. הנבדק מתבקש לומר מה מתארים הציורים הללו, מה הם מזכירים לו ומה הם מעוררים בו. בהערכת התשובות אין מתחשבים באופי התשובות. ואף לא ברמתן, אלא רק בכך אם הצליח לקשור קשר אסוציאטיבי בין סמל מילולי לבין נתון תפיסתי שהוצג לפניו באופן סכימאטי מאוד. בקבוצת מתבגרים ומבוגרים מרוקאיים (מעל לגיל 15) לא פורשו 24% מהציורים. אצל צעירים שוויצריים בעלי רמה תרבותית נמוכה (יושבי הרים) לא פורשו 16% מהציורים; ואילו אצל נבדקים שויצריים בעלי תעודת בגרות לא פורשו 6% בלבד.

ומכאן נעבור לניסוי הדורש פעילות מורכבת קצת יותר, בו מתבקש הנבדק לומר מה מייצגות תמונות קטנות חסרות משמעות מדוייקת, היכולות לעורר פירושים שינים. ככל שהנבדק בעל דיפרנציאציה שכלית רבה יותר, כן תהיינה תשובותיו מבוססות יותר על התפיסה הגלובאלית של הציור ותוכנן יעיד על פעילות דמיונית־יצירתית. ולהיפך, ככל שיקטן כוח הדיפרנציאציה של הנבדק או ככל שהוא צעיר יותר, כן ירבה לתת תשובות המפרשות פרט אחד בלבד של הציור או תשובותיו תהיינה צמודות מאוד לצורת־תפיסה יומיומית. ילדים מרוקאיים שגילם הממוצע 13 שנה (נע בין 12 ל־16) השיגו תוצאות הנופלות מאלו של ילדים אירופיים תלמידי בית־ספר יסודי ובני אותו גיל. תוצאותיהם היו דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 9. תגובות מסוימות, הטיפוסיות לרמה נמוכה, היו שכיחות לכדי, ורב היה מספר התשובות בהן הסתפק הילד בתרגום מילולי של אופיו הגיאומטרי של הציור (״זהו עיגול,. זהו קו…״). מענין לציין כי בפעילות שלכאורה אינה קשורה בלימוד בבית־ספר, לא היה הבדל בין תגובותיהם של ילדים הנהנים ממערכת לימודים טובה יותר או שמוצאם מסביבה אמידה יותר, לבין תגובותיהם של ילדים אירופיים.

מבחן אחרון, שמטרתו העיקרית אינה אמנם בדיקת דרכי התפיסה, נותן לנו בכל זאת הזדמנות לערוך הסתכלויות מענינות. זהו מבחן רורשאך שבו מתבקש הילד לפרש כתמי דיו. התשובות הניתנות ע״י הילד יכולות לפרש את הכתם השלם, או רק פרט אחד ממנו, או אפילו פרט קטן מאוד! תשובותיו יכולות להיקבע ע״י        הצורה, או ע״י הצבע, ע״י שניהם גם יחד, או ע״י           צורה המלווה תפיסת תנועה. כל טיפוס תשובה מופיע בתדירות מסויימת באוכלוסיה נתונה, וכך אפשר להשוות אוכלוסיות שונות מבחינת גיל, מין ותרבות.

התשובות המפרשות את הכתם בשלמותו והמרמזות על סינתיזה בתפיסה, היו נדירות הרבה יותר.אצל ילדים צפון־אפריקאיים מאשר אצל ילדים אירופיים בני גיל מקביל! טיפוס תשובה זה מעיד גם על מחשבה מופשטת, שהיא כנראה דלה אצל ילדי צפון אפריקה. יתר על כן, גם כאשר ניתנו תשובות גלובאליות הן לא היו בדרך כלל טובות. טיפוס תשובה הנפוץ כאן יותר מאשר אצל ילדים אירופיים, הוא פירוש  פרט אחד הנראה לילד כחלק מגוף האדם או החיה ולעתים קרובות הוא קשור בחלק שלם של הכתם שאפשר בנקל לראותו כגוף אדם או חיה במלואו. נוסף לערך המיוחד הנודע לטיפוס תשובה זה מבחינה רגשית, אפשר לשער, בהתחשב בתדירותו, כי הוא קשור לצורה ילדותית של ארגון התפיסה: במקום לתפוש מיד את העצם כחטיבה אחת, נוטה הילד למנות את חלקיו בזה אחר זה או לתארו חלק אחרי חלק כפי שהוא רואה זאת בציור. שיעור התשובות הנקבעות ע״י הצורה הוא גבוה (דבר האופייני לתגובות ילדותיות בסביבות מפותחות), אך רבות מהן מציינות צורות מעורפלות ובלתי מדויקות, הן מבחינת התפיסה והן מבחינת ההגדרה המילולית.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד-עמוד 104

מנהגי ראש חודש

א-יש נהגו כשהחזן מברך את החודש, כל הציבור עומד על רגליו, והמנהג פשוט שרק

החזן עומד והציבור יושבים:

ב-נהגו רבים כשמברכים את החודש, להוסיף תארים מיוחדים לכמה חדשים: אדר

הנהדר, ניסן המעוטר, אייר זיו, סיון המוכתר, אב הרחמן, אלול המרוצה:

ג-נהגו נשים צדקניות להתענות בערבי ראש חודש:

ד-נהגו בערבית של ראש חודש, לאחר חצי קדיש שלפני העמידה, אומרים כל הקהל

יחדיו בקול רם: ״ראש חודש לברכה לחיים טובים ולשלום״:

ה-נהגו הנשים להדליק נר לכבוד ראש חודש, ויש נהגו לעשות סעודה מיוחדת לכבוד

ראש חודש:

ו-נהגו הנשים להמנע ממלאכות גדולות, כגון תפירה סריגה וטויה, בראש חודש:

ז-נהגו רבים שלא להסתפר בראש חודש:

א-הוא דוגמת קידוש החודש בבי״ד שהיו עומדים, וראה בזה במג״א (סימן תי״ז סק״א) ובכה״ח שם, וראה גם בספר לקט הקציר וראש חודש ס״א), ובספר מקור חיים ( פרק קכ״ט במבוא), ומ״מ במרוקו לא הקפידו בדבר, וכמובא באוצרות המג׳רב (ר״ח):

ב-כן הביא בספר נהגו העם (ראש חודש), והטעם להבליט את החדשים המיוחדים בשנה:

ג-כן הביא בספר נהגו העם (ראש חודש) ומקורו מספר חמדת ימים, וראה בזה במג״א (סימן תי״ז) וכה״ח שם (סק״י), ובילקוט״^, שבת ה׳ ועמוד רנ״ג):

ד-כן המנהג פשוט והביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד רס״ז) ובספר נר לעזרא (,סימן ס״ז), ובלקט הקציר וראש חודש), ומקורו מהשו״ע וסימן רל״ו ס״ב) שהוא צורך התפלה ואין בו הפסק, וטעמו להזכיר לציבור אמירת יעלה ויבוא:

ה-כן נהגו רבים, והטעם שהוא יו״ט לנשים שלא עבדו את העגל, וכמובא בירושלמי(פ״א דתענית), ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מ״ד), וראה בבן איש חי (ש״ב ויקרא סי״א), ובברית כהונה (מער׳ מ׳), ובכה״ח (סימן תי״ז סקכ״ח), ובלקט הקציר (ראש חודש), וזה הטעם של הסעודה ג״כ:

ו-כן הביא בספר נהגו העם ( ראש חודש), ובספר נו״ב (עמוד קצ״ט), וכן כתב בבן איש חי (ש״ב ויקרא סי״א), ומקורו מהירושלמי ופרקי דר״א הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תי״ז ס״ק כ״ז), ובאוצרות המג׳רב (ר״ח):

ז-כן הביא מרן החיד״א במורה באצבע (סימן ד׳ ס״ק קל״ז), והוא מיסודו של רבי יהודה חסיד עיי״ש,וראה בספר שופריה דיוסף וסימן ח׳):

ח-נהגו כשהחזן אומר זכרנו ה׳ בו לטובה וכו׳ ביעלה ויבוא, הציבור עונים ״כן יהא

רצון, ולא אמן:

ט-נהגו בראש חודש לברך על ההלל ברכת ״לקרוא את ההלל״ תחלה, וכן בסוף:

י. נהגו שאין כופלים את הפסוקים מאודך ה׳ כי עניתני והלאה, ויש נהגו לכפול עד הצליחה נא ולא עד בכלל, ויש נהגו לכפול הכל:

יא. נהגו בפתיחת ההיכל כראש חודש, אומרים יהי רצון המיוחד בשני הימים, ואין מנהג לקרוא ״כריך שמיה״:

יב. יש נהגו לחלוץ את התפילין בראש חודש, לפני חצי קדיש של מוסף, ויש נהגו לחולצם אחרי קדיש:

יג. נהגו בראש חודש כסדר זה: קריאת התורה, אשרי ובא לציון, החזרת ספר תורה להיכל, חליצת תפילין, חצי קדיש, מוסף, תתקבל, ברכי נפשי, קוה אל ה׳ וכו', ואין אומרים שירו של יום:

יד. נהגו שאין אומרים ״ולכפרת פשע״ במוסף כלל, ויש אומרים אותו בשנה מעוברת באדר בלבד:

ח-כן הביא בספר נהגו העם )1ראש חודש), ומקורו מספר עולת תמיד(סימן תכ״ב) ומספר שיירי כנסת הגדולה:

ט-כן הביא בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו (ראש חודש), ובספר נהגו העם (ראש חודש), ובנוהג בחכמה (עמוד רכ״ח), ובספר נר לעזרא (סיע״א), ובאוצר פסקי הסידור (עמוד קצ״ג), וראה ביחו״ד להגר״י חזן (סימן י״א), ובשו״ת תבואות שמש וסימן ס״ס, ובילקוט״י שבת ה׳ ועמוד רפ״ז):

י-כן יש מנהגים בזה, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק קע״ט), ובספר נר לעזרא (סימן ע״ב), ובספר לבי ער (סימן י״ז), ובסידור תפלת החודש הוכפלו כולם, ונהרא נהרא ופשטיה:

יא. כן מובא בסידורים ישנים, ובריך שמיה מושמט, והטעם הוא ע״פ מש״כ הזוהר (פ׳ ויקהל דף ר״ו) ובניצוצי אורות של החיד״א שם, שזה רק בשבת, וראה בילקוט״^, שבת ה׳ ועמוד רצ״ט) מש״כ בזה, והמנהג מנהג:

יב. הנה דעת הרמ״ע בתשובה (סימן ק״ח) לחולצם לפני כן, וכיו״ב כתב הלבוש וסימן תכ״ג) והפמ׳׳ג שם, וראה במשנה ברורה (סוף סימן תכ״ג), אלא שבילקוט״י שבת ה׳ (עמוד ש״ה) פסק ע״פ האריז״ל לחלוץ אחרי חצי קדיש שלפני מוסף עיי״ש, וכן כתב בנהגו העם (ר״ח סי״א):

יג. כן המנהג פשוט וכמובא בסידורים ישנים, וכן כתב בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו(עמוד ל״ח), ובנהגו העם (תפלה), ובנוהג בחכמה (עמוד רכ״ז), וכן מנהגי תוניס ולוב, וכמובא בברית כהונה (או״ח מער׳ ר׳), ובספר מנהג לוב (עמוד מ״ב, וראה עוד בזה בספר פרחי שושנים (סימן י״ד):

יד-כן מושמט בסידרים ישנים, וראה בזה תשובה בחוב׳ אור תורה (טבת תשנ״ה סימן מ״ב), ובילקוט״^, שבת ה׳ (עמוד שי״ב) וראה בזה בנהגו העם (ראש חודש ס״י):

טו.יש נהגו במנחה דראש חודש, אחרי למנצח בנגינות, מוסיפים מזמור למנצח ה'

אדונינו (מזמור ח׳):

טז.נהגו בראש חודש שחל בשבת, אין אומרים ברכי נפשי:

יז. נהגו לברך הלבנה אחרי שבעה ימים, ויש נהגו לברך אחרי ג׳ ימים, ובפרט כשזה במוצאי שבת, ונהגו שרב ביהכנ״ס מברך את הקהל בסיום ברכת הלבנה:

יח. נהגו לברך ברכת הלבנה אחרי ההבדלה בבית הכנסת, ויש נהגו להקדים ברכה הלבנה להבדלה:

יט. נהגו בברכת הלבנה בסדר זה: הללויה הללו אח ה׳ מן השמים, עד ״חוק נתן ולא יעבור״, כי אראה שמיך וכו' אשר כוננת, הברכה, ואחר כך אומר: סימן טוב ג׳ פעמים ברוך יוצרך וכו', כשם שאנו מרקדים, תפול עליהם וכו' וחוזר חלילה ג״פ. דוד מלך ישראל וכו' ג״פ פעמים, אמן וכו' ג״פ, סלה ג״פ, לב טהור פעם אחה (וי״א ג׳ פעמים), שיר המעלות, הללו אל בקדשו, תנא דבי רבי ישמעאל,קדש דרבנן, שלום עליכם ג״פ, ומנער שולי הבגד, ואומר פסוקים מיוחדים הלא הם בסידור תפילה החודש:

כ. נהגו להקפיד שלא לשתות מים אגורים בכלים בשעת התקופה (כלומר כשהתקופה מתחלפת), מפני הסכנה, ואלו הן התקופות: תקופה ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת:

טו.כן הביא בסידור תפלת החודש ובשאר סידורים ישנים:

טז.כן המנהג פשוט, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק ק״פ סי״ט) ובמקורות שם, ובספר גאולי כהונה (מער׳ ר׳), וכן מושמט בסידורים ישנים:

יז. כן כתב בספר נהגו העם (ראש חודש), וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ו ס״ד) ובספר נוהג בחכמה (עמוד מ׳) כתב שהמנהג לברכה בכלות ג׳ ימים, וכן כתב בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד מ״ד), ושכן קיבל מרבותיו, עיי״ש, וכן פסק מהר״ש משאש בהקדמתו לסידור עוד אבינו חי, וענין הברכה,כיון שזה עת רצון ביותר, דבר בעתו מה טוב:

יח. כן הביא בספר אוצרות הפוסקים (שבת) מפי השמועה, ונהרא נהרא ופשטיה: יט. כן המנהג מימי קדם וכן מצוין בסידורים ישנים, וענין הניעור ראש שם מש״כ בשם האריז״ל:

כ. כן המנהג והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד קס״ה) ובספר נהגו העם (ר״ח), וראה בזה באורך בבית היהודי(ח״י סימן ט׳ ס״ה), וטעמים בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ראש חודש