ארכיון יומי: 8 באוגוסט 2020


Berdugo-Deuxieme partie

une-histoire-fe-familles
  1. RAPHAËL (1747-1822) : Fils de rabbi Mordekhay, et petit-fils par sa mère du rav Hamsbir, surnommé "Hamalakh Raphaël", l'Ange Raphaël. Un des plus grands rabbins du Maroc de sa génération. Il illustre dans sa vie l'adage talmudique qui veut que celui qui étudie la Torah dans la misère finira par le faire dans l'opulence. N'ayant pas les moyens de s'acheter des bougies, il étudiait la nuit à la lumière de la lime et quand vint la richesse sa passion de l'étude grandit encore plus car il considérait que l'essentiel dans la vie d'un Juif était l'étude. Un de ses contemporains, rabbi Yossef Maimran raconte comment une nuit qu'il riarrivait pas à s'endormir, troublé par une difficile question du Talmud, il prit son courage malgré l’heure très tardive, et alla consulter le rabbin qu'il trouva tellement plongé dans l'étude qu'il ne remarqua même pas son entrée. Il vit alors que rabbi Raphaël avait fixé au mur un clou auquel était attachée une ficelle enroulée autour de sa chevelure, de manière à ce qu'elle lui tire les cheveux si sa tête venait à se baisser en s'endormant, la douleur le réveillant ainsi pour continuer à étudier. Pour les nuits d'hiver, il avait un autre procédé: un seau d'eau froide où son pied plongeait si par improbable hasard il se laissait involontairement gagner par le sommeil… Il fit prêter serment à son tardif visiteur de ne rien dévoiler de ce qu'il avait vu qu'après sa mort, de manière à ce que son acharnement dans l'étude serve d'exemple, car s'il le faisait déjà de son vivant les gens pourraient l'interpréter comme une manière de se mettre en valeur. C'est alors qu'il était à l'agonie et que tous les rabbins de la ville étaient devant son lit de mort qu'il leur recommanda de veiller à l'étude qu’il délia de son serment rabbi Yossef Maimran et l'autorisa à raconter ce que ses yeux avaient vu. Loin de se cantonner à son rôle de président du tribunal rabbinique, il se mêla activement de la vie de la communauté, n'hésitant pas à s’attaquer aux grands et aux notables, comme cette lettre véhémente de reproches qu'il adressa aux chefs de la communauté de Rabat pour leur peu de considération pour les "talmidé hakhamim". Excellent orateur doté d'une très forte personnalité, il eut la rare audace d'apporter des réformes profondes dans la vie religieuse, n'hésitant pas à bannir des coutumes qui lui parais­saient contraires à la logique ou au bon sens. C'est ainsi qu'il obligea les abatteurs rituels à abandonner plusieurs de leurs coutumes et à ne s'en tenir qu’aux cou­tumes de Castille. Il introduisit dans les actes de mariage la clause considérée à l'époque comme révolutionnaire, dite de la "béhira”, laissant au mari le choix à la mort de sa femme, soit de verser à ses héritiers le montant de sa Kétouba, soit comme c'était jusque là la seule coutume, le partage de l'héritage. Pour rendre compréhensible au peuple les actes de divorce, il y introduisit une traduction en arabe dialectal. Avec le même souci pédagogique, il remit à jour la traduction en arabe dialectal du Pentateuque et des autres textes sacrés qui avait été altérée avec les années au point de devenir incompréhensible pour les fidèles et sa nouvelle version devint désormais celle enseignée jusqu'à nos jours dans tout le Maroc, bien qu'elle n’ait été transmise qu'oralement et jamais imprimée. A sa mort il demanda à être enterré, contrai­rement à la coutume, dans un cercueil et non à même la terre, "car il n'avait jamais au grand jamais déversé en vain sa semence". Son voeu fut exaucé. Heureu­sement, car un an plus tard, son corps fut déterré sur ordre du pacha. La fille de ce grand seigneur qui était stérile, s'était en effet rendue, en grand secret, sur la tombe de rabbi Raphaël pour implorer son intercession. Sa prière porta ses fruits et neuf mois plus tard elle accoucha d'un magnifique bébé qui faisait la fierté de son grand-père. Un jour que le pacha s'émer­veillai encore plus que de coutume devant la beauté de son petit-fils, sa fille ne put se retenir et pour le taquiner, lui fit remarquer qu'après tout ce n'était que l'oeuvre d'un vulgaire rabbin juif. Elle lui dévoila alors le secret de son pèlerinage. Horrifié par cette révélation, le pacha ordonna aux Juifs de déterrer le rabbin et la tradition rapporte qu'on le retrouva dans son cercueil comme au jour de sa mort, comme s'il ne faisait que dormir … De son vivant déjà, il était considéré comme le meilleur interprète de la Halakha vers qui on se tournait de tout le Maroc. Il a laissé une oeuvre monu­mentale qui était connue de tous les rabbins marocains bien que publiée seule­ment partiellement et tardivement. Son recueil des Takanot des Expulsés de Castille avec ses commentaires a servi de base au célèbre recueil de rabbin Abraham Encaoua "Kerm Hemer". Le premier tome de son livre de Responsa, "Michpatim yésharim", a été publié à Cracovie, en Pologne en 1891. Le premier tome de son commentaire du Pentateuque " Mé Ménouhot", fut publié à Jérusalem en 1910, et le second par l'association "Dobeb shifté yéshénim", à Meknès en 1942 et son commentaire sur le Shoulhan Aroukh, "Torot Emet", en 1939. Ses manuscrits pieusement conservés dans la famille, ont permis la publication de son grand ouvrage "Charbit Hazahav", après la alya en Israël de son descendant, rabbi Raphaël, en deux volumes à Jérusalem, en 1975 et 1978, alors que plusieurs autres oeuvres restent à ce jour manuscrites. Ses quatre fils: Mimoun, Mordekhay, Abraham et Méir, lurent tous des rabbins connus à Meknès.
  2.  
  3. MIMOUN (1762-1824): Surnommé Harab Hamébin, le rabbin qui comprend. Fils de rabbi Raphaël. Malgré sa mort précoce, il a laissé un grand nombre d'ou­vrages. Son premier livre, des commen­taires sur le Talmud, a été écrit à l'âge de 16 ans. Ses deux ouvrages de Responsa "Lev mévin" et "Pné Mévin" ont été publiés à Meknès en 1951.
  4.  
  5. PETAHYA (1764-1820): Fils de rabbi Yekoutiel, le frère de rabbi Raphaël. A sa naissance il reçut le nom de son grand-père rabbi Mordekhay, mais à la suite d'une très grave maladie son nom fut changé en celui de Pétahya. Président du tribunal rabbinique, il était considéré de son temps comme une grande autorité en matière de Halakha dans tout le Maroc. Il a laissé deux ouvrages, une méthode sur le Talmud en deux volumes "Pitouhé Hotam" (encore manuscrit) et un recueil de questions et réponses " Nofet Tsofim", le premier livre publié à Meknès en 1938 par l’association "Dobeb shifté yéchanim", fondée par rabbi Shalom Messas.
  6.  
  7. YAACOB (1783-1843): Fils de rabbi Yékoutiel et frère de rabbi Pétahya. Plus connu dans tout le Maroc sous son surnom Hakhaham, LE rabbin. Rabbi Yossef Messas attribue ce surnom aux Juifs de Tétouan installés à Meknès qui appelaient le rabbin el senor Hakharn. La synagogue qui portait son nom, slat el Hakharn, était restée en activité jusqu'au grand exode des années soixante. Auteur d'un célèbre recueil de poèmes "Kol Yaacob" (Amsterdam, 1844); d'un commentaire du livre de son parent rabbi Yéhouda Berdugo "Mayim amoukim", "Galé Amikta" (Jérusalem 1911), et d'un ouvrage de questions et réponses "Shofria di Yaacob" dont le premier tome a été imprimé à Jérusalem en 1910, par son petit-fils rabbi Yaacob Berdugo. On raconte que ce dernier avait fait le tour du Maroc pour recueillir les sommes nécessaires à l'impression. A Marrakech il fut l'hôte du chef de la communauté, Yéhoshous Corcos. Au milieu de la nuit du chabbat, un incendie se déclara dans la maison de son hôte et menaça de détruitre tous les trésors du grand millionnaire. Rabbi Yaacob se leva alors et implora son illustre ancêtre d'épargner les biens de son hôte et mit le manuscrit juste devant les flammes leur ordonnant de ne pas dépasser cette limite, et effectivement l'incendie s'arrêta là. Président du tribunal rabbinique de Meknès, il s'était prononcé en faveur de Jérusalem dans la controverse sur le partage des dons de la communauté en faveur de Tibériade et de Jérusalem. Déjà de son vivant sa réputation de piété et de sainteté avait largement dépassé les frontières de sa ville et de pieux contes étaient colportés sur sa droiture et son désintéressement. On raconte par exemple, qu'une fois alors qu'il était en train de construire de ses mains la souka, un riche commerçant était venu lui rendre visite et voyant l'état de vétusté des rideaux de la souka s’empressa d'aller dans son magasin lui apporter des rideaux neufs. Notre rabbin fut heureux d'accueillir la fête avec des rideaux neufs. Le premier jour de la fête, le notable vint avec son futur gendre inviter le rabbin au mariage. Il en profita pour se vanter devant son gendre de lui avoir offert les si beaux rideaux. Dès leur départ, rabbi Yaacob s’empressa d'enlever les nouveaux rideaux et de les remplacer par les anciens et fit le serment de n'accpeter désormais aucun cadeau de qui que ce soit.

Berdugo-Deuxieme partie

 

 אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי-פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז״ל, ובשעת המילה.מנוקד ומבואר.

תהלה לדוד

 אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

למוצאי שבת ולברית מילה ־ סיפור מעשיו ונפלאותיו של אליהו הנביא. שיר מעין אזור בין יט מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים.

חריזה; אאאא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז״ל, ובשעת המילה אומר אותו. טעם ׳בברית דם המילה׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן בן חסין חזק.

מקור: א- כג ע״א; ק- כ ע״א; נ״י 4712 ־ ט ע״א.

 

אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי

לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

 

5נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן

חֲבַצֶּלֶת הֲשָׁרוֹן

אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן

מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי

 

כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוּא

10-פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ

הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ

הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי

 

יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵל

הָרַג בְּכֹחַ וָאֵל

נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל-15

וּבַת צוּר שֶׁמָּה כָּזְבִּי

 

דִּין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ

אִישׁ אֲרָמִית מִשְׁכָּבוֹ

קַנָּאִים הֵם פּוֹגְעִים בּוֹ

20-וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי

 

וַיָּקָם מִתּוֹךְ עֵדָה

רֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה

וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה

נִתְגַּבֵּר כְּמוֹ לָבִיא

 

דָּקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם-25

כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם

 עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם

 וּלְמֹשֶׁה אוֹתָם הֵבִיא

 

בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי עוֹלָם

נָתַן לוֹ שָׂכָר מֻשְׁלָם-30

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

וַיְכַפֵּר עֲלֵי חוֹבִי

 

נִסִּים עֶשֶׂר וּשְׁנַיִם

בְּדִבְרֵיהֶם שְׁנוּיִים

-עָשָׂה לוֹ דַר שָׂמַים35

צוּר גּוֹאֲלִי אָבִי

 

אֱמֶת בְּפִיהוּ הָיָה

לְאַלְמָנָה עֲנִיָּה

עֵת אֶת בְּנָהּ הֶחֱיָה

וּלְנַפְשׁוֹ אָמַר שׁוּבִי-40

 

הַשֶּׁמֶן גַּם הוּא שָׁרְתָה

בְּרָכָה בּוֹ וְהָיְתָה

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלְתָה

וַתִּגְדְּלִי וַתִּרְבִּי

 

רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹּהוּ-45

הִכָּה בְּשֵׁבֶט פִּיהוּ

וַיֹּאמְרוּ : ה' הוּא

אֱמֶת וְאַתָּה נָבִיא

 

וְגָזַר אֹמֶר עָשָׂה

50- מִסְפָּר שָׁנִים שְׁלֹשָׁה

מָטָר לֹא נָתַן אַרְצָה

הוּא הַמּוֹצִיא הַמֵּבִיא

 

נָתַן לוֹ אֵל מַהְלְכִים

בְּעוֹלָם הַמַּלְאָכִים

55 – וּלְעִתּוֹת הַצְּרִיכִים

הוּא נִדְמֶה כַּעֲרָבִי

 

בַּקְּדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה

עָלֹה עָלָה בַּסְּעָרָה

אֱלִישָׁע אֵלָיו קָרָא

60-וַיֹּאמֶר : "אָבִי, אָבִי

 

נַפְשִׁי לַיְלָה אִוַתְהוּ

מִי יִתֵּן אֶמְצָאֵהוּ

פֶּתַח בֵּיתִי אֶרְאֵהוּ

יַשְׁקִיף בְּעַד אֶשְׁנַבִּי

 

65-חָסִין קָדוֹשׁ אֶקְרָאָה

אִישׁ אֲשֶׁר פָּנָיו רָאָה

הֵן כַּבִּיר יָדוֹ מָצְאָה

תְּשׁוּרָה אֵלָיו אָבִיא

 

חֵן חֵן לוֹ אִישׁ לוֹ נִגְלָה

70 -בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה

וּבִבְרִית דָּם הַמִּילָה

בּוֹ יָבֹא רָץ כַּצְּבִי

 

זָכוּר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי

יְבַשֵּׂר צִיּוֹן עִירִי

75 -יֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי

מֵעֲפַר קוּמִי שְׁבִי

 

קוֹל זִמְרַת שִׁיר מַהֲלָלִי

יִרְצֶה צוּרִי גּוֹאֲלִי

וְלֹא דּוּמִיָּה לִי

80-כָל-עוֹד נִשְׁמָתִי בִי

 

  1. 1. אערך… ניבי: אסדר דברי תהלתי. ניבי: לשון ניב שפתיים (יש׳ נז, יט). 3. לכבוד: שיר תהילה לכבוד אליהו. 5. בישורון: בעם ישראל. 6. חבצלת השרון: משל לאליהו שהוא כפרח חן. 7. מגזע: מבני בניו. 8. משרת: כוהן המשרת בקודש. 9. כהן… הוא: על-פי הלשון בבר׳ יד, יח. 10. פינחס הוא אליהו: כך אמרו חז״ל בילקוט שמעוני רמז תשע״א, וראה גם בבא־מציעא קיד ע״ב, ברש״י ד״ה ׳לאו כהן מר׳. 12-11. הנביא… התשבי: תארים לאליהו על-פי מל״א יז, א: ׳ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד׳. 13. קנא קנאת הא-ל: כנאמר על פינחס ׳בקנאו את קנאתי בתוכם׳(במ׳ כה, יא). 14. בכח ואל: כוח וגבורה. אל – לשון אייל, על-דרך הלשון ׳יש לאל ידי׳(בר׳ לא, כס). 15. נשיא… ישראל: הוא זמרי בן סלוא (במי כה, יד). 16. וכת… כזבי: שם, שם, טו. 21־22. ויקם… בידו: שם, שם, ז. 22. הדה: הושיט ידו, ראה יש׳ יא, ח. 24. נתגבר כמו לביא: על־דרך מאמרו של יהודה בן תימא (אבות ה, כ): ׳הוי עז כנמר… וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים׳, ודרשוהו(במ״ר כ, כה) על פינחס. 27. על… חבטם: כשראה פינחס מלאך נוגף בני שבטו של זמרי, שבט שמעון, חבט את שני ההרוגים בקרקע והתפלל למענם (שם, שם, כו, וראה גם סנהדרין פב ע״ב). 32-29. בשכר… ויכפר: כל העניין על-פי במי כה, יב־יג. 33. נשים עשר ושניים: נעשו לפינחס בשעה שהרג את זמרי. 34. בדבריהם שנויים: בדברי חז״ל הם אמורים, במדרש במ״ר כ, כו: ׳וקנא לשמו של הקב״ה, ועשה לו י״ב נסים…׳. 39-37. אמת… החיה: עובר המשורר לספר נפלאות אליהו, ומספר הנס של החייאת בן האלמנה על-פי מל״א יז, יז-כד. 40. ולנפשו: לנפש בן האשה. שובי: שובי לגוף המת. 43-41. השמן… כלתה: כמסופר במל״א יז, טז: ׳כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר׳. יש לקרוא את שני הטורים בהמשך אחד – השמן שרתה והייתה בו הברכה. 44. ותגדלי ותרבי: כמדבר אל כד הקמח, והשתמש בלשון נקבה כפי שזה בסיפור המקראי. הלשון על-פי יח׳ טז, ז. 45. רודפים אחרי תוהו: הם עם ישראל שעבדו לבעל בימי אחאב, וסיפור הדברים במל״א יח. 46. הכה בשבט פיהו: ניצח בוויכוח עמם. 48-47. ויאמרו… נביא: לאחר המופת קראו הכל ׳ה׳ הוא הא-להים׳, מל״א יח, לט. 49. וגזר אומר עשה: גזר בדבריו גזירה, והקב״ה קיים גזירתו. 51-50. מספר… ארצה: וגזירתו נתקיימה כי לא ירד גשם במשך שלוש שנים, כמסופר במל״א בפרק יז ובפרק יח. 52. הוא: אליהו. המוציא המביא: כביכול נתן הקב״ה את הגשמים בידיו, הוא מוציאם והוא מביאם, ראה תענית ב ע״א. 53. נתן לו אל מהלכים: על-פי זכ׳ ג, יז ועניינו: יש לו מעמד בעולם המלאכים, והוא יוצא ונכנס ביניהם וחשוב כמותם. 55. ולעתות הצריכים: בשעת הצורך. 56. הוא נדמה כערבי: יורד לעולם בדמות ערבי, כמסופר במסכת ברכות דף ו ע״ב. 60-57. בקדושה… אבי: מתאר המשורר הסתלקותו של אליהו בסערה השמימה כמסופר במל״ב פרק ב. 64-61. נפשי… אשנבי: מתאר געגועי המשורר וחפצו העז לראות את אליהו, לזכות לגילוי אליהו. 66-65. חסין: אדם שזכה לגילוי אליהו וראה פניו, אקרא לו חסין וקדוש. 67. הן… מצאה: שהרי השיג הרבה. כביר: הרבה ובערבית פירושו גדול, והלשון על־פי איוב לא, כה. 68. תשורה… אביא: אכבד אדם זה ואתן לו שי. 70-69. חן… לילה: האיש שאליו נגלה אליהו בחלום, ראוי הוא לכל התשבחות. 72-71. ובברית… כצבי: אליהו, מלאך הברית, מגיע לכל מעמד של ברית-מילה, ועושים לו מושב מיוחד, כנאמר בפרקי דברי אליעזר, כט. 74. יבשר ציון עירי: אליהו הוא מבשר הגאולה, כאמור (מל׳ ג, כג-כד):, ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא…׳. 75־76. התנערי… שבי: על-פי יש׳ נב, ב. 78-77. קול… גואלי: מבקש המשורר, כי שירו יירצה ויתקבל אצל הקב״ה. 80-79. ולא… בי: הוא מכריז, כי ישיר שבחו של הקב״ה כל עוד הוא חי.

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-סיום הפרק

טבעת־ציפור

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (463)

טבעת־ציפור — ״כאתם טיר״ (ראה גם תמונת השער)

מכנאס; המאה הי״ח או הי״ט דגם הציפור מיוחד ליהודיות, אך לאחרונה ענדו גם מוסלמיות עירוניות טבעות מסוג זה זהב ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני־אגרנט בכנפיים, אבני־אזמרגד בזנב ואבן־קווארץ במרכז נובה הציפור : 2 ס”מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (ראה מס׳ 463) ; הנ״ל, תלבושות, לוח ס, מס׳ 44 (462)

 

מדאליון־ציפור — ״צרדוך״

תטואן; סוף המאה הי״ח

זהב ; עבודת־פיליגראן; פנינים ואבני איזמרגד

הגובה : 13 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ׳ 207 (מייחס אותו לתוניסיה בלבד) (464)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר