ארכיון יומי: 18 באוגוסט 2020


L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

recherches-i.Ben-Ami

L’exil Marocain

Dans la poesie de David Ben Hassine

André E. Elbaz

Une lecture attentive de l’oeuvre de David Ben Hassine révèle une dualité remarquable dans ses rapports avec la réalité marocaine.

De nombreux poèmes lyriques montrent que ce paytan est très sensible à la beauté de son pays natal, qu’il aime à parcourir dans tous les sens, jusque dans les campagnes les plus reculées. Pendant une randonnée au Tafilalet, il s’émerveille devant la majesté des hautes cimes et remercie Dieu de lui avoir permis d’admirer la splendeur de la “ville des palmiers”, le “spectacle grandiose” des sources, des torrents et des fleuves du Ziz ((אספר פלאיך, ח.

“Comme cet arbre est admirable!” s’écrie-t-il enchanté, passant outre l’injonction talmudique qui interdit aux sages de tels emballements esthétiques. Dans son ravissement, il nous dévoile un secret de poète: “Les sages (comme lui) comprennent le murmure des palmiers, le gazouillis des oiseaux…”. Ailleurs, David Ben Hassine chante la gloire de la nature sauvage des montagnes et des vallées, la beauté des cascades qui grondent sur les pentes escarpées, la grâce du daim, dé la gazelle et de toutes les créatures de la forêt. Il ne reste pas non plus indifférent devant le “tumulte des vagues qui enflent dans la tempête”, devant “les étendues immenses de l’océan” et “ses merveilles dans les abîmes” [לכו חזו מפעלות]

Si David Ben Hassine est ému par les sites naturels du Maroc, il est également très attaché à la communauté dont il partage la vie et les vicissitudes, non seulement à Meknès, sa ville natale, mais dans toutes les villes où ses pas aventureux l’ont conduit, que ce soit à Marrakech, Tétouan, El-Ksar ou au Tafilalet. Mais les hommes dont il parle, ses commanditaires, ses protecteurs, les notables qu’il flatte, ses amis et ses maîtres, la collectivité dont il chante les joies et les peines, ce peuple dont il se sent le porte- parole, et qui se reconnaît en lui, à en juger par la popularité dont il jouit de son vivant, ce n’est pas l’ensemble du peuple marocain, mais, exclusivement, la communauté juive du Maroc.

Ce qu’il nomme, au retour de l’un de ses voyages, “ma demeure, ma destination, mon pays”, ce n’est pas le Maroc, ni même Meknès, où il habite, mais uniquement le Mellah, le quartier juif de cette ville. Le Maroc en tant qu’entité politique, le Maroc de ses compatriotes musulmans, les “goyim”, comme il les appelle anonymement dans son oeuvre, apparaît chez lui sous un éclairage nettement négatif.

Pour David Ben Hassine, le Maroc, c’est tout d’abord la Galout, son exil, la terre d’exil de son peuple “dispersé parmi les nations” étrangères  dans une “terre lointaine” (). C’est “un pays dur” () où règne une anarchie barbare, “un pays de chaos et de désordre” (,), une “terre ennemie” () où le poète et son peuple vivent dans “les ténèbres” (). C’est un “trou infect” (), une contrée impure, indigne de recevoir la dépouille sacrée du Tsaddik Rabbi Amram Diouane). L’image la plus frappante, celle qui revient le plus souvent dans les piyoutim de David Ben Hassine, c’est celle du Maroc en tant que prison, une prison cruelle où il se voit “enchaîné, mort, brisé, captif” (), où “les fils chéris de Sion sont soumis à des tyrans cruels, prisonniers entre leurs mains, les pieds enchaînés” (,). Trois piyoutim sont spécifiquement dédiés à “ceux qui sont enfermés dans une prison” sans raison, calomniés, dépouillés de leurs biens, ne pouvant compter que sur Dieu pour les sortir de leur geôle (;).

Cette vision carcérale de l’exil marocain symbolise de façon saisissante la condition des juifs du Maroc au XVIIIe siècle, taillables et corvéables à merci, livrés à l’exploitation fiscale et à l’arbitraire de leurs maîtres. Car David Ben Hassine (1727-1792) vit dans une période tragique de l’histoire des juifs du Maroc. L’année même de sa naissance, dans l’anarchie qui suit la mort de Moulay Ismaïl, la garde noire du sultan pille, viole et massacre la population juive de Meknès: on compte 180 tués. Coup sur coup, en 1737 et 1747, le Mellah de Meknès, où vit le poète, est de nouveau livré au pillage. A ces débordements de la populace, il faut ajouter les exactions fiscales des souverains et des gouverneurs locaux, qui complètent la ruine des communautés. Ces malheurs sont aggravés par les fléaux naturels qui s’abattent sur la population marocaine: tremblement de terre de 1755, qui détruit la ville de Meknès, épidémies meurtrières de 1742-43, 1749-55 et de 1759, famines de 1737 à 1738, de 1749 à 1755 et de 1779 à 1782, qui vident les grandes agglomérations juives. Enfin, les dernières années de la vie de David Ben Hassine sont endeuillées par le règne sanguinaire du sultan Moulay Elyazid (1790 à 1792), qui met le Maroc à feu et à sang, et déchaîne sa furie sur tous les juifs. Le Mellah de Meknès est durement frappé. Tous ces malheurs ont certainement contribué à assombrir la vision du poète, qui a dû élever sa famille nombreuse dans ces circonstances difficiles, ce qui pourrait expliquer en partie l’amertume et la virulence extrême de certaines de ses imprécations.

Ainsi, ses compatriotes marocains, “nos voisins”, comme il les nomme avec sarcasme dans l’une de ses élégies, ce sont “nos ennemis, nos tortionnaires, iniques et perfides” (,), qui “m’ont frappé, m’ont blessé et m’ont fait boire une coupe débordante d’amertume et de poison” (). Ces “ennemis pervers, maudits et cruels, nous ont accablés de tourments infinis, atroces, barbares, inhumains, ont versé le sang de nos malheureux jeunes gens, intègres et purs, qui n’avaient jamais fait de mal” (). Que peut faire “l’agneau assailli par soixante-dix loups” assoiffés de sang, gémit le poète. Comment les juifs marocains impuissants pourraient-ils réagir contre ces “pillards géants et impudents” (), ces “rejetons de la race d’Amalek” à jamais maudits par la Bible (), une Bible qui reste le point de référence constant de David Ben Hassine, même dans ses épanchements lyriques face aux événements contemporains.

L’exil Marocain Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

מחקרים-יששכר

אמנם לישב נראה, טעם די רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, לאיין כא יסרח פיה פחאל די פססר רש״י ז״ל בספר תהילים, דהיינו בזמן שתאחוז רעדה לרשעים תגילו ותשמחו אתם אם עבדתם את ה׳, עליהא זאב ראיה מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר, וכפי פירוש רש״י שפירש כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר. ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב לאיין כא יקול מא כא יהדר לפסוק גיר שלא בשעת המצוה, בלחאק בשעת המצוה מותר לשמוח, עליהא זאב לפסוק די וגילו ברעדה, דאפילו בשעת המצוה צריך רעדה. עליהא וואזבו רבא, אנא תפילין קא מנחנא והם מעידים עלי שיש יראת קוני עלי; בלחאק רבי זירא גיר קאללו רבי ירמיה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר, קאללו אנא כא נסרח פהאד לפסוק פחאל אביי, דהיינו שלא בשעת המצוה הדדי צריך בנאדם יכון מראה עצמו בעצב, בלחאק אנא תפילין קא מנחנא והיינו שעת המצוה ומותר לשמוח.

ודאבא נרזעו למאמר באס בדינא. (איכו השתא נפקא מיניה לטרחא דרבנן טרחא יתירתא לכן עתה הדרי בי אל המאמר הפונה קדים וזה החלי: ״גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצות וכ״ו״.) ואף שהמאמר מובן מעצמו, כדי לטועמו היטב נדקדק בו איזה דקדוקים. ראשונה, לפי סאיין פססר רש״י ז״ל פלגמרא, תפילין בראש ובזרוע הרי שתיים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע, קשה, בשלמא תפילין די כא יחסבהום פזוז ניחא, לאיין חנא ענדנא ״תפילין של יד אינו מעכב את של ראש״, ווידא ענדו גיר דלייד אוחדו ילבשו, עליהא כא יחשבהום פזוז דלמצות, בלחאק ארבע ציציות עלאס כא יחסבהום פרבעא, הא חנא ענדנא ״ארבע ציציות מעכבין זה את זה״, ווידא כססו גיר וואחד פיהום פסול, לאיין הומא מצוה אחת? — וכלליה לסברת רבי ישמעאל כא ינחסאבו פארבע מצות, (וכיף) נכלליוו חכמים די הומא כתאר, תוקפו לברייתא פחאל רבי ישמעאל די הווא יחידי?

שנית, סאיין קאל בעל למאמר ״וכיון שנסתכל במילה שבבשרו״, קשה, בשלמא למזוזה די מא תפכרהאסי ניחא, לאיין חנא ענדנא למרחץ פטור מן למזוזה, ועוד, מא הייאסי מצוה בגופו, בלחאק מצות פאה עלאס מא תפכרהאסי חתא הייא מצוה בגופו? שלישית, עלאס מא תפכרסי למילה קבל מן הארסי, ולא אמר שירה קודם לזה? רביעית, עלאס דוד המלך עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית, אדרבה לעיקר דשירה הווא על מציאות המילה, ומה איכפת ליה אירא כאנת פשמינית אוו בזמן אחר, וכאן יחדאז דוד המלך עליו השלום יקול למנצח על המילה מזמור לדוד? חמישית, עלאס יחדאז בעל למאמר יזיב למשל, בלא משל מפטון כלאמו, ולפי כלאם לגמרה די מא זאבתסי האד למשל ניחא.

(והנה סמוך לו מימרא דרבי אליעזר בן יעקב וז״ל: ״כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר, חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם.״ ויש לדקדק עלאס חדאז יזיב לפסוק לאכור?)

אמנם נראה ליישב האד למאמר ונוואזבו על ראשון ראשון. לפי סאיין כא יחסב ארבע ציציות פארבע מצות, כא ידהר מחמת די הומא גופים מחולקים בארבע כנפות כא יחסבהום פארבעה, מה שאין כן ארבע פרשיות שבתפילין, כלליה הומא פארבע בתים, מכל מקום גוף אחד הם. ולהרחיב הדברים קצת נראה שבארבע ציציות עלאס כא יתסממאוו גופים מחולקים, לאיין אידא כאנו קרובים זה אצל זה פסול, מה שאין כן ארבע בתים שבתפילין, אדרבא, אידא כאנו מחולקים זה מזה פסול. וטעם די מא תפכרסי לפאה, מחמת די נהייא מצות לא תעשה, ומא פיהאסי קום עשה, ווידא יחב מא יחפפסי כל ימיו אינו חייב בלפאה, ונמצאת לפאה פחאל לא תעשה די פתורה כולהום, די ודאי לא עבר עליהם, ומא תנחסאבסי מצוה בגופו. וטעם די מא תפכרסי למילה ולא אמר עליה שירה קודם לכן.

(חוץ מדרכנו, נקדרו נקולו כוונת אומרו אמר עליה שירה, ראזעא על שכינה, והאכדא נפססרו למאמר, דהיינו, גיר כאן דוד המלך פלחמאם נסתלקה ממנו שכינה מחמת די למרחץ מא הווא סי נקי, ודוד המלך לרוב חסידותו, תלה הדבר על שהיה ערום מן המצות, ועליהא קאל ״אוי לי שאני ערום מן המצות״, וגיר תפכר למילה שבבשרו רזע וקאל ודאי טעם די סרה מעליו רוח הקודש מחמת חיסרון נקיות דלמודע פחאל די קולנא, עליהא אפילו כרז מן לחממאם מא רזעתלוסי רוח הקודש דגייא מחמת די נכלע ותגייר לפי שעה, לאיין חנא ענדנא שכינה מא כא תנזלסי פמודע לגייאר, פחאל די קאלו חז״ל על לפסוק ״ותחי רוח יעקב אביהם״; ועליהא כאן צריך יקול שירה כדי לשמוח באס תרזעלו רוח הקודש, פחאל די זברנא פאלישע גיר נפקע מעא יהורם בן אחאב טלעת מן עליה רוח הקודש ומא קדרסי יתנבבא חתא קאל ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן״ ושרה עליו רוח ה׳; עליהא חתא דוד המלך אמר עליה שירה בכלי שיר, שנאמר למנצח על השמינית ופחאל די פססר רש״י ז״ל פספר תהילים שהוא כלי שיר שיש לו שמונה נימין, ווידא תקול הא חנא ענדנא באיין לכנור די דוד המלך כאנו פיה מייאתאיין וסתא ושבעין דלותאר כמנין כנור, ועלאס דאבא קבד רבאב די תמנייא דלותאר, עליהא קאל ״על מילה שניתנה בשמינית״, די הייא די גרמה לו יישוב הדעת כשעלה זכרונה על לבו, עליהא קבד רבאב די תמנייא דלותאר כנגד למילה די הייא עלא תמן אייאם. וכפי דרכנו נקדרו נקולו טעם די מא תפכרסי קודם לכן).

לאיין כאן סבור באיין שכר דלמילה הווא די בוה לאיין בוה הווא די מצווה יכתנו עלא תמן אייאם ומא הווא כאן צגיר ולאו בר מצוה, בלחאק אחר שנסתכל במילה בחוש העיוני וראה שהיא מתוקנת ולא פגומה ח״ו, קאל ודאי אילא הווא ענדו שכר כתאר שאלמלא פְגָמָה ח״ו, אס קדאת למילה די בוה, הא הייא כא תרזע תגטטא בלערלה די תינוקות סגאר שמתו בלא מילה, פחאל די קאלו חז״ל פזוהר, אלא ודאי הווא לעיקר די שמר אות ברית קודש, ועליהא קאל ״למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמינית״, ר״ל [רצונו לומר] אעפ״י שניתנה בשמינית ולאו בר חיובא, אפילו הכי מא תנחסאב גיר עליה, ופרא־ די קולנא.

אוו נקולו טעם די עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית ולא על מילה עצמה, כא ידהר באיין דוד המלך ע״ה כאן מצטער עלא די דכל לחממאם ברצון נפש־ ללמודאע די פיה בטול תורה, לאיין לחממאם אפילו לה­­­בו דברי תורה חראם, מחמת די מא הוואסי מקום נקי, ולחיים די בנאדם ולקיום דייאלו הייא תורה, פחאל די קאל לפסוק ״כי היא חייך ואורך ימיך״, וכיף ידכל בנאדם ברצון נפשו ללמודאע די יחדאז יבטל מן לקראייא, וכיון שנזכר במילה די אוצצאנא השי״ת נעמלוהא עלא תכן אייאם, נתיישבה דעתו; לאיין קאל מעא באלו עלאס למילה עלא תמן אייאם מן דון למצות כולהום, והאדאך זמן כא יכון צגיר ולאו בר חיובא הוא, ועלאס סבקהא האל יתברך לבנאדם בהיותו בן שמונה ימים, גיר עלא קד די רא השי״ת אילא ליסיר קבל מא יבדא יקרא תורה, מא ענדו זכות באס יעיס, עליהא, אוצצאנא נכתנוה עלא תמן אייאם ותכון למצוה דלמילה מגינה עליו במקום תלמוד תורה, והייא תדרג עליה מכל דבר רע ותאריך ימיו בטוב. ואכיתי חתא פזמן די יכון בנאדם פלחממאם ומא יקדרסי יקרא תורה, ואין לו מי שיגין עליו, למצוה דלמילה ודאי יכולה היא שתגין עליה. עליהא נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה, דהיינו עטא שבח להקב״ה עלא די אוצצאנא נעמלו למילה עלא תמן אייאם באס ינחדא בנאדם חתא יכבר ויזכה לתלמוד תורה.

וטעם די חדאז יזיב למשל, לאיין כא יתקשאלנא פלמאמר, אידא בשביל למעזזא די עזז השי״ת ישראל עליהא דוורהום בלמצות, ציצית בוחדו יקדהום והווא מסבב האדם מארבע רוחותיו, ועלאס יחתאז מצות אוכרין! עליהא קאל משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו התקשטי בכל מיני תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני; רצונו לומר, כלליה נתין מזייאנא ותכשיט וואחד יקדך, אפילו הכי נחבבך תזיד בזאייד תכשיט כדי שתהיה רצויה לפני, ולפי זה, כא יזי לשון של כל מיני תכשיט מדויק. וכן לפסוק די קאל יפה את רעיתי; רצונו לומר, אעפ״י שיפה את לי, נחבבך תזיד תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני.

וטעם די חדאז לפסוק אתאני פכלאם תלמוד פלמימרא די רבי אליעזר בן יעקב, לאיין פסוק והחוט המשולש, כא ידהר מנו אילא האד למצות בתלאתא כא ידרגו עלא בנאדם מן לפורענות; אסאראח די לא במהרה ינתק, דהיינו פחאל לכיט לגליד די מא יתקטעסי דגייא, הכי נמי די יעמל האד למצות, ידרגו עליה מכל מיני פורעניות, ומא יכונסי נאבד על יד ליסורין דגייא. ושמא תאמר, למצות כולהום פיהום האד סגולה, והומא כתריס בפני הפורענות! עליהא חדאז יזיב פסוק ״חונה מלאך ה׳ וכ״ו״, רצונו לומר, האד למצות פיהום וואחד סגולה נפלאה שעל ידי די יכון יתבתהום כהלכתם, האדאך למלאך די כא יכלאק מן כול מצוה כא ידרג עלא בני אדם ויחלצם, דהיינו כא יפכהום מן יצר הרע שלא יחטאו כלל, ופחאל למעשה די דאך לחסיד שטפחו לו ציציותיו על פניו וניצול מן העבירה, מה שאין כן בשאר מצות.

דברי המעתיק:

הרחמן הוא יצילנו מכל מיני חטא ומכל מיני הרהור וידריכנו לעבודתו וליראתו תמיד כל הימים לאור באור החיים. אכי״ר [אמן כן יהי רצון]. ת״ו ש״ל ב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם],

אני הכותב כתבתי זה הדרוש של תפילין ביום ב׳ בשבת קודש י״ג לחודש טבת לידידי ואו״ע [ואור עני] הת״ו [התלמיד ונעים] חיים ט״ו [טולידאנו] בל״א [בן לאדוני] מורי ורבי הרב הכולל אור גולל בישראל יהלל החכם כמוהר״ר ידידיה טולידאנו יחש״ל בהונים ובנים אכי״ר.

הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלנקוה-אל עג'אמי-אלעלוף-אלפייה-אלפנדארי

משה דוד גאון

ישראל בן יוסף אלנקוה

מחבר ופייטן. נולד בטוליטולא, ונשרף שם על קדוש השם בשנת ה״א קנ״א. יש בקשה אחת שלו שחוברה כנראה בשנת 1363 ובה נאמד: ״חמול עלי ולא אגוע בפתע ולא אמות במיתה ההדופה נחני אך בדרך טוב ומישור ולא אצנוף לבית שאון צנפה״. בטבח הגדול בשנת 1391 כמאה שנה לפני הגירוש שאז מתו אלפי איש, נספה גם הוא. בקינה ידועה, המקוננת את חללי הטבח נזכר שמו. וכה יאמר: ״ורב ישראל המשורר עליו קינים אעורר, הכהו הצד הצורר לפני כל בני ישראל. וציר נאמן של קהילה שחט עצמו תחילה, זאת אצעק ביללה אל שאול ואל בית ישראל. במותו כלו התפלות ונסעו ממקהלות, ויתחנו בחילות זמירות ישראל. לעולה תמימה הקריב נפשו, לפני האל קדשו, וכרתו את ראשו על קדושת ישראל. ושלמה אחיהו בעת אשר ראהו, מתגולל בדם רעש גם הוא, כאשר עשה ישראל.״ מתחור שר׳ ישראל היה גם ש״ץ. חבר ספר ״מנורת המאור״, הכולל    20 פרקים. חמשה מהם יצאו בשם ״מנורת זהב כולה" כמובא באוצה״ס מ. סי׳ 1436 . קראקא שנ״ג. על המאורעות בטוליטולא ראה בספר ״יוחסין״ השלם, פרנקפורט תרפ״ה, עמ. 224

אליהו אלעג׳מי

נולד בשנת תרל״א. מרבני המערב שהתישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת ״בית אל״ ומראשי עדת המערבים בירושלים. נלב״ע בתדש אייר תרפ״ה.

צ י ו נ ו : וי לארעא דחסרא גברא רבא, קול נהי נשמע מצית במר צורח תבכה ותתיפח, על הרדדנ המהובל ר׳ אליה! אלענ׳מי, כ. אייר ש׳ תרפ״ז, תנצב״ה.

שמואל ב״ר שלמה אלעלוף

יליד פאם בשנת תרכ״ח. כבן ט״ו עלה עם אביו שהיה מעתירי הנכסים בעיר הנ״ל, רב ונשוא פנים, בלוית שאר בני משפתתו, ירושלימה. הם התישבו בה וקנו פה ושם מגרשים ובתים וכן בחיפה. עוד מימי עלומיו נמשך לצדכי צבור, ויהי מקדיש את מיטב עתותיו למוסדות חסד וצדקה. בהמשך הזמן היה מראשי עדת המערבים בירושלים, ודואג בכל לב לבצור יסודותיה הן ע״י הקמת בית ת״ת, יסוד חברת חסד ואמת, ועוד כמה מפעלים מועילים. הרבה להטיב עם חברות ואגודות אשד קבלו עליהן להושיט עזרה לנצרכים בפרט בימי מלחמת העולם. שנים רבות, היה בא כח עדות הספרדים בצפת וטבריה, וכל סוג של נדבות שנשלחו לאלה מחו״ל הגיעו לידו והוא המציאן לתעודתן. מחבתו לספרות הרבנית, שמש כעין סוכן לעשרות מחברים בחו״ל, והוא המריצם להדפיס את ספריהם בירושלים. זכה, ועל ידו ובהשגחתו ראו אור כמה חבורים יקרי ערך של רבני מרוקו ואחרים, ובכדי ליטול חלק במצות, טפל בעצמו בהגהת כתבי היד. נודע לסמל היושר והצדק, לאיש צנוע ותמים בכל דרכיו. היה משכים ומעריב בבתי כנסיות, וכל מי שפנה אליו לעזרה נענה בסבר פנים. נלב״ע בירושלים,

י״ז אלול תרצ״ג. א. אלמאליח ב״דאר היום״ שנה ט״ו, גליון רצ״ד, מכ״ז אלול תרצ״ג.

צ י ו נ ו : יחד יבכו אם בנים ובנות על בעל ואב יבואו לתנות, קדר עליהם שמש בצהרים, בהלקח מהם, עטרת ראשם העסקן הצבורי אחד מראשי העדה המערבית הרב שמואל אלעלוף ז״ל. נולד בפאס מרוקו בשנת התרכ״ח, ונפטר בירושלים ביום ששי י״ז לחדש אלול שנת התרצ״ג, ידעו כלם כאזרח כגר , רבות מפעליו ונועם לשונו ויקוננו עליו ביום מותו, הובא לגן עדן עולמים, תנצב״ה

יעקב חיים ישראל אלפייה

נולד באר״צ בשנת התרכ״ג. נודע לשם כחסיד ומקובל. מכונה רי״ח והוא ר״ת של שמו רפאל יעקב חיים. הרביץ תורה בעיר מגוריו והעמיד תלמידים הרבה. בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בירושלים. נלב״ע בה ביום כ״ג שבט התרע״ו. השאיר הרבה חידושי תורה בכ״י, שמקצתם הובאו ע״י בנו בספר ״שיח יצחק״ ח״ב עמ׳ 19 . ושם עמ. 9 נדפםה  צוואתו המפורטת המוכיחה על גודל חסידותו ושבה הורה לומר עליו ביום הפטירה: ״האיש הזה סבל בימיו יסורים רבים אשד הן תקצר היריעה להכילם ולתארם״. ובח״א מהספר הנ״ל

עמ׳ 22 מעיר בנו הרב נ״י: וכשירצה ה' נוציא לאור את כתיבות מו״א, תעלומות חכמה אשר המה רבים. וחבל על כמה חידושי תורה שנאבדו ונחסרו ובפרט על מסכת מעילה שנגנבה בשנות המלחמה.

צ י ו נ ו : כלהו שני דרבי יסורי מתיסרא, בחר ,ה' ביעקב הראו במהרה, לו ח״ן שנות חיים וכלם על התורה, הרביץ תורה בישראל ודת אל הורה משפחת אלפי יה גזע תפארה, ויצחק הבן יצעק צעקה מרה, אבי אשר ילדה שרה הגזר והעטרה, הרב המופלג ביראה וטהרה, מקובל אלקי חק״ל בענוה יתרה העמיד תלמידים דייני שה פזורה, בנסתר ובנגלה בפלפול וסברה, זכה את הרבים בדרכי ה׳ ישרה, חצות ליל ו׳ נתבש״מ ועלה בסערה, עש״ק אחה״צ כ״ג שבט הובל לקבורה, עלה אל אלקים בתרוע״ה לשנות היצירה, נבג״מ תתעדן ובצה״צ וזיע״א כיר״א.

יצחה ב״ר יעהב אלפייה

יליד ארם צובא, ביום י״ח שנת התרל״ח. בצעירותו עלה עם הוריו לאה״ק. רב גדול ומופלג בתורה, בנסתר ובנגלה, אך יחד עם זה ענו וצנוע ונחבא אל הכלים, תמים בארחותיו ומזכה את הרבים. בשנת תר״פ יסד ישיבה אתת שקראה בשם ״אור חדש וצמח צדיק״, ומאז דואג בכל כחו ומרצו לקיומה, ולםפוק צרכי הלומדים בה בלילות. נמנה בין שוחטי העיר, ויחידי ק״ק חסידים ״בית אל״ בירושלים. מזה שנים שהוא ידוע חלי, מטופל ביסורים קשים ומרים, אך אין אלה מונעים אותו מעבודת הקדש, הן לעסוק בצרכי צבור והן להדפיס מספריו.

ליד שמו רגיל לחתום: הקטן וצעיר המקוה לרחמי אהיה והוא בעזרתי יהיה, יצחק בכמהר״י אלפייה.

אהרן ב״ר משה אלפנדארי

נולד באזמיר בשנת תס״א לערך, ונפטר בחברון  ת״ו, בשנת תקל״ד. חבר ס׳ ״יד אהרן על טור או״ח ואה״ע ב״ח. נדפסו בשלוניקי ובאזמיר. כן חבר ס׳ מרכבת המשנה על רמב״ם ח״א. הרב חיד״א כתב עליו, וזכיתי להכיר להרב הנזכר בזקנותו בעלותו לעיה״ק חברון ת״ו, ונהניתי מזיו אור תורתו וקדושתו.

חיים ב״ר יצחק בן רפאל אלפנדארי

היה רב בקושםא. בסוף ימיו עלה לירושלים. חבר  ס׳ דרך הקדש הנספח לס׳ מגיד מראשית לזקנו, וקונטרס קדושא דבי שמשא, על מבוא השמש לר' אברהם פימיינטיל. הרב ישראל מאיר מזרחי בע״ס ״פרי הארץ״ שו״ת על ד׳ הטורים כותב עליו: ״לא היו ימים טובים לישראל כימים אלו אשר עלה בהם להשתטת בנחלת ה׳ איש אשד רוח אלהין קדישין משתכחת ביה, דמי לבר אלהין, הרב המופלא סמי דחיי כמוה׳ חיים אלפנדאדי נר״ו. מחיה חיים יחיהו, וכו'. והייתי לפניו כתלמיד לפני רבו עומד ומשמש באימה.״ —נמנה בין י״ג הרבנים בקושטא אשר החרימו את ש״צ ונושאי כליו נחמיה חיון וכו' ואח״כ חזר בו. בשנת תכי״ן –ת״ס- פרסם בקושטנדינא ס׳ משמרה, בדפוס המחוקק ה״ר יונה בכמוה״ר יעקב, תחת ממשלת שלטן אחמד, וחותם שם בהקדמתו ״הלא כה דברי קטן שנולד מגוית הארי, חיים בכמוהר״ר יצחק אלפנדאדי זלה״ה.״ — חבר דרושים כסדר התורה, ובסופו ס׳ מוצל מאש המכיל שבעים שו״ת. נ״ו מהן לדודו הרב יעקב אלפנדארי ויתרן לו. האחרונה היא לר׳ אליהו אלפנדארי. נדפס בקושטנדינא שנת תע״ח. הרב חיד״א בס׳ מעגל טוב מזכיר את ר״ח אלפנדאדי מירושלים ששלחוהו חו״ר וגדולי העיר ליפו בכדי לעכב אותו את הכותב, לבל יסע לקושטא. הדבר היה בשנת תקכ״ד. אוצה״ם סי׳ 1022 . מעגל טוב השלם עמ. 47 , ברלין תרפ״א.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

מויאל לא חשש להתעמת עם השלטון הטורקי וככל הנראה הניח כי ה״בקשיש״ הכול יכול יפתור כל בעיה. כאשר הביל״ויים בגדרה נעזבו כמעט לנפשם ו/או סבלו מתגרת יד השכנים הערבים והשלטון הטורקי, נחלץ מויאל לעזרתם פעם אחר פעם והגן עליהם. הוא הנחה אותם להתחיל מיד בבנייה ללא רישיון, והודיע להם שלא יחששו: בתוצאות יישא הוא עצמו. משני מכתבים שכתב ק״ז ויסוצקי לפינסקר אפשר ללמוד איך נוצרה בעיית אישורי הבנייה בגדרה, וכיצד גויס מויאל לסייע בפתרון הבעיה: ״ציוותי להקים בגדרה חמשה בתי עץ שכבר הכינם החרש… אבל כאשר החלו להביא את העצים לגדרה ולסדרם לבניין, קמו בני הכפר [קטרה] ובראשם השיח׳ שלהם ולא נתנו אותם לבנות, באמרם כי דרושה לזה תעודה מיוחדת מהרשות שבעיר עזה, כי גדרה נחשבת על מחוז עזה, ואילו היה ה׳ פינס פה, אזי היה גומר עמם בלי ספק, כי בודאי נמצאו בידו הכתבים והרישיון לבניין. אבל לאשר איננו פה כי זה כארבעה עשר יום שבתו בצפת, לכן ביקשתי את הגביר סי׳ אברהם מויאל נ״י, כי ישתדל בזה להשקיט את בני הכפר ולהשיג רצונם בזה. וה׳ מויאל הבטיח אותי כי ייסע שמה למען הרגיע את דעת בני הכפר, ואקווה כי אי״ה לא יהי עמלי בזה לריק״.

בשלב זה חשבו עוד ויסוצקי ומויאל שרישיון הבנייה אכן קיים אצל פינס, ולכן המתינו לשובו: ״על אודות גדרה דיברתי עוד הפעם עם הגביר הנכבד ה׳ מויאל והתייעצתי עמו, ואחרי החקירה והעיון בעניין זה, נגמר בינינו שלא לעשות מאומה עד עת בא הרי״מ פינס מצפת, אשר לפי דבריו יש לו כתבי רישיון על בנין בתים. ומוטב להמתין עוד אילו ימים, מאשר נתחיל ואחרי כן נאלץ חס ושלום לפסוק, פן תצא מזה רעה רבה לכלל הישוב, אם הערביים תושבי המקום ירימו ראש״.

דברים דומים עולים גם ממכתבו של ויסוצקי לפינסקר – טרם עזיבתו את הארץ – שבו הוא מספר את קורות רישיון הבנייה בגדרה, הגילוי שהרישיון שבידי פינם כבר אינו תקף והתגייסותו של מויאל לעזרה.

מכאן ואילך הלכו העניינים והסתבכו. במכתבו האחרון מהארץ דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הורה למנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון להביא את הקרשים לגדרה כדי להקים חמישה צריפים, אלא שאז שוב התייצבו אנשי קטרה ומנעו את הדבר: ״[הם] לא יניחו להקים את הבתים עד אשר נביא להם הרישיון מהממשלה! אנכי חיכיתי פה ביפו לביאת הרב פינס מצפת, ועל הרישיון הנמצא בידו, ואחרי אשר שב מדרכו הנה היה הרישיון בירושלים. עברו שנית חמשה ימים עד כי השיג הרישיון ובבואו – ראיתי כי כתוב הוא על שם פוליבר המוכר וכבר עברה שנה מיום הנתנו, והחוק הוא כי כעבור שנה עבר זמנו אם לא השתמשו עד זר בכתב לבנות במשך ההוא״.

ויסוצקי פנה שוב למויאל, וזה הבטיחו לפעול אצל הרשות. הוא הביע את ביטחונו כי ״רק ה' מויאל נ״י הוא המוכשר וההגון למשמרתו… ומובטחני כי הגביר הנ״ל יביא את הכל בסדר־ב נכונים״.

פינס נעלב מכך שלכאורה לא פעל נכון בעניין הרישיון, ושלח הבהרה להצבי, שם הכחיש את הטענות נגדו והביע תמיהה מדוע גויס מויאל ״להציל את המצב״. חובבי ציון במזרח אירופה, שראו עצמם אחראים לגורל המושבות שאינן תחת חסות הברון. נפגעו אף הם – מהתנהגותו של פינס. שפ״ר(ש״פ רבינוביך, מזכיר חו״צ) כתב, בהתייחסו לתסבוכת שיצר פינס ושמויאל סייע להיחלץ ממנה: ״גם בזה הוליך אותנו פינס שולל. הבטיחנו שיש בידו רישיון על בנין בתים… וגם המכשלה הזאת בדבר הרישיון הסיר מויאל אחרי רוב עמל ויגיעה״. נראה שביטול עסקת בתי העץ, עם היוודע הידיעה שאין רישיון בר תוקף, הותירה חוב לבעל העצים. מויאל שילם חלקו של החוב, ועל החלק הנותר נתבע פינס למשפט אך יצא זכאי.

בסיכום פועלו של מויאל לאחר כמה חודשי פעילות כתבו אנשי ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ בוורשה על תרומתו בגדרה: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים. נשים נא עין על מפעלותיו בהעת הקצרה, מראשית מנחם אב שנה עברה עד חצי תשרי שנה זו(קצה הגבול לידיעותינו הברורות מארץ הקודש)… בגדרה התנחלו הביל״ויים ועוד איזה משפחות. דבר הבניין לא היה יכול לצאת לפועל עתה מטעם האמור למעלה, אך כל הנחוץ להשגת הרישיון מהמושל בעזה, אשר בפלך הזה נמצא המושב, נעשה… הביל״ויים והמשפחות היושבות בגדרה נגשו אל עבודתם בחשק נמרץ ובלב מלא תקווה אל ימים טובים ותודה לחובבי ציון מחזיקיהם ומעודדיהם״. להבנת מקומו המשמעותי של מויאל בהקמת גדרה ובתהליך הישרדותה ראוי להביא את הסיפור הבא, כפי שסיפרו מויאל בעצמו במכתב לפינסקר. ממנו אפשר ללמוד שמויאל גייס לעזרתו ולעזרת הגדרתים כל סיוע אפשרי, לרבות זה של הקונסול הצרפתי בירושלים, בהיותו נתין צרפת.

וכך כתב: ״והנה כבר הודעתי לכבודו, כי אנכי צוויתי להביל״ויים לחפור רפת באדמה ולכסהו מחציו ולמעלה בקרשים [תחליף להקמת מבנה, שנאסר על ידי הטורקים], אבל רק נחפרה החפירה ובני הכפר קטרה הודיעו הדבר להממשלה, ויבואו אנשי חיל ובני הכפר עזרו על ידם ויסתמוה. הביל״ויים באו אלי ודמעתם על לחי, ויספרו לי במר נפשם את הרעה שנהייתה. ה׳ יודע עד עד כמה נשבר לבי בקרבי, הייתי כגבר אין איל [כוח]. אבל בכל זאת תמכתי את רוחם ואמצתי את לבבם, כי אם ירצה השם יבואו ימים יותר טובים מאלה. [עוד] ספרו לי הביל״ויים, כי בני הכפר מתהללים אשר יהרסו את הרפת הקטן שבנו עוד בשנה העברה עבור החמור ואת כלוב העופות והתנור. אנכי צוויתי עליהם כי יעמדו על נפשם, ואם יבואו בני הכפר להרוס את כל אלה אז יתייצבו לנגדם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ביני וביני, עוד בטרם הגיעתני ההרשאה, קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט [הקונסוליה] הצרפתית(שאני חוסה בצילה), ׳כי אנכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזו חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם. אנכי הוספתי לאמור בכתב הקבלה הזאת – ׳לא אקבל עלי אחריות תוצאות הדברים האלה, ואדמה כי המושל בעזה ינחם באחריתו עבור תתו יד לרוצחים פראים באלה. דברי אלה שהוגשו להמושל מעזה על־ידי הקונזולאט הצרפתית עשו רושם בלבבו, יימהר לתת צו להגויים, כי יחדלו להרע. אבל עוד בטרם השיגם הפקודה הזאת התאספו בני הכפר [קטרה] והשיח׳ בראשם, ויבואו להרוס את הדברים הנזכרים. הביל״ויים התייצבו למולם, ועל פי מקרה היה אז שם סוחר מוסלמי אחד ממכירי אבא, נאזשיב שמו, ויעד גם הוא בהגויים כי לא יתגרו ברעה. ובכן הלכו להם ולא הרסו. גויי הכפר, כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו', החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים, יען כבר קניתי עבורם איזה סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים?… ביני ביני פעלתי אצל כפר בית- שיד [כנראה באשיט], הרחוקה מגדרה כחצי שעה, כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית-שיד. ביום א׳ שבוע זה צוויתי על הביל״ויים כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה, ארכו עשרים מעטער ורחבו חמשה, ויכסוהו מחציו ולמעלה בקרשים ורעפים, וברוך השם כי תמול נגמר עשיית הרפת״.

מעורבותו של מויאל בגדרה הביאה תלונה מצד הפאשא של ירושלים, שנמסרה לקונסול הצרפתי, שתחת חסותו פעל כידוע, בהיותו נתין צרפתי. בהמשך מכתבו סיפר מויאל כי ־תייצב אצלו ביפו סגן הקונסול הצרפתי בעזה – שהרי גדרה הייתה שייכת לנפת עזה –ודיווח לו כי בקונסוליה בירושלים התקבלה תלונה נגד ״אחד מחוסי צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רישיון על זה״.

״הבשורה הזאת שמחה את רוחי״ – המשיך מויאל במכתבו, והסביר כי מן המידע שהגיע מירושלים הבין כי מושל ירושלים נבהל מהעימות הצפוי עם הקונסול הצרפתי, בגלל ניסיונו ״להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי למען יצדק. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: 'הן, בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה, אשר יושביה הם חמשה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים ובתים, וכאשר יש לי רישיון על בנין בתים שם (כוונתי בזה על הרישיון שהשיג ה׳ פוליבר המוכר), ובכוח הרישיון הזה חפצתי על־כל-פנים לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר, עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי שם אפילו אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הקונסול, כי ישתדל לבקש מהפחה רישיון חדש – אם הרישיון הראשון לא יועיל – על בנין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות. וגם הקונסול מעזה העיד על דברי. ונראה מה יולד״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 74

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר