ארכיון חודשי: ספטמבר 2020


יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

יהודי אלג'יריה ולוב

יצירתו

רבי יוסף היה סופר פורה. הוא השאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, לקוחים ברובם מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק, בכך רצה להנציח את שמו לדורות על יצירותיו, כאמור לעיל. בדרך נס השתמרה יצירתו בכתובים רובה ככולה במשך כחמש מאות שנה, וחלקה הגיע לידינו במספר העתקות. דבר המעיד על תפוצתה והעיון בה. להלן רשימת החיבורים לפי סדר כתיבתם ותוכנם.

א. צפנת פענח, הסברים וקישורים בין מסכת למסכת בדרך הפרד״ס, בעיקר על פי שיטת הקבלה. בראשיתו הספר נועד לשמש כעזר לדרשנים בסיומי מסכתות, אולם בשעת הכתיבה, הדיונים בו הלכו והתרחבו והקיפו סוגיות רבות ומגוונות שעסקו בהם חכמי ההגות היהודית בימי הביניים. הוא השתמר במספר העתקות בכתבי־יד. הספר יצא לאור במהדורה פקסימילית (ירושלים תשנ״א), על פי כת״י הנמצא באוסף ביה״ס הלאומי בירושלים מס׳ 15404, בצירוף מבוא מקיף מאת פרופ׳ משה אידל, שידיו רב לו בתחום זה. מאחר שכתב היד קשה לקריאה למרבית החכמים והמשכילים, ולמעטים המסוגלים לקרוא אותו, העיון בו אינו קל ולא נוח, לכן בזמנו כשנשאלתי על הדפסה פקסימילית של החיבור, שללתי הרעיון, ובמקום זה הצעתי לההדיר את הספר באופן שיעמוד לרשות ציבור המעיינים והמעוניינים, ולו רק בפענוח כתב היד. אולם דעתי לא התקבלה. מאז שהתחלנו בההדרת תורתו של רבי יוסף, החלטתי לההדיר גם הספר צפנת פענח. כי לבד מחשיבות החיבור מצד תוכנו, הוא אוצר בתוכו הרבה מדברי חכמי הקבלה הראשונים שתורתם לא הגיעה לידינו, כפי שהראה פרופ׳ משה אידל במבואו.

מניעי כתיבת החיבור ושיטתו

רבי יוסף כותב בהקדמתו, כי את החיבור צפנת פענח כתב לפי בקשת חברי הישיבה, בהם אחיו ר׳ דוד וחברו ר׳ יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. המניע לכך, כי נהגו בזמן לימודם בישיבה לפני ר׳ שלמה כלץ, שבסיום כל מסכת שנלמדה היו עושים מסיבת סיום בביתו של ראש הישיבה או בבית אחד מחברי הישיבה, בהשתתפות חכמי העיר והקהל הרחב. בסעודה זו דרשו החכמים בדברי תורה, ומנהגם בדרשה היה לקשר בין המסכתא שסיימו זה עתה, לבין המסכת החדשה שאותה אמורים להתחיל. לפעמים הם התקשו למצוא רעיון המקשר בין שתי המסכתות. לכן ביקשו מרבי יוסף שיכתוב חיבור שתוכנו יהיה רעיונות שיקשרו בין מסכת למסכת. באותה הזדמנות יפרש בצורה רעיונית, את חלוקת המשנה לשישה סדרים דווקא; והימצאותן של מסכתות בתוך הסדר, שנראה שאינן מעניינו. דוגמת מסכת ברכות הנמצאת בסדר זרעים, ומקומה מתאים יותר לסדר מועד. או נזיר הנמצאת בסדר נשים, ומתאימה יותר לסדר קדשים. כמו כן יעמוד על המשמעות של מספר הפרקים שבכל מסכת ומסכת. וכן יבהיר ויסביר את מבנה המסכתות ומיקומן בתוך הסדר, שלפעמים נדמה שהמיקום שנקבע למסכתות בתוך הסדר אינו הגיוני. הדוגמה הבולטת, מיקומה של מסכת קידושין בתוך סדר נשים, לאחר המסכתות: יבמות, כתובות, גטין, נדרים, נזיר וסוטה, ואחר כל אלו באה מסכת קידושין. ולכאורה נראה שבה היה צריך לפתוח את הסדר, כי מעשה הקידושין הוא הגורם לייבום, לגטין ולכתובות, וכל עוד לא נתקדשה האישה לא שייך לא גט, לא כתובה ולא ייבום.

ר׳ יוסף ציין תאריכי כתיבת חיבורו. הוא השלים את סדר זרעים בה׳ בטבת שנת רפ״ח (דף 31 ע״א), סדר נשים השלים בח׳ בשבט רפ״ט (דף 97 ע״ב), והשלמת החיבור הייתה בי״ח באלול רפ״ט (דף 228 ע״ב). זה פרק זמן קצר יחסית לגודל החיבור ולהיקף הנושאים הרבים שנדונו בו, ומכאן שהכנת החומרים לחיבור החלה זמן רב לפני כן.

בחיבור זה רבנו מצביע על הזיקה המובנית שיש לשישה סדרי משנה – תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, לדמויות מאבות האומה וראשיה, לטבע – קרי תורת הכוכבים והמזלות, ולחכמת האלהות – תורת הקבלה, הספירות והשמות. הוא מאשש זיקה זו מאוצר בלום של מקורות מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ספרות הלכה ומדרש אגדה, וספרות ההגות שנכתבה על ידי חכמי ישראל בתקופת ימי הביניים עד לימיו -קרי שלהי המאה החמש עשרה. בשיטתו הוא שוזר מאמר למאמר ורעיון לרעיון בפרשנות עשירה ומגוונת, בה הוא מפרש את המקורות על פי דרכי הפשט הרמז הדרש והסוד. ולנגד עינינו מתגלה כוחו היוצר והפורה של רבנו שהוא כמעיין המתגבר. בדרך זו הוא מפרש בצורה שיטתית, רחבה ומקיפה את כל מסכתות הש״ס כולל משניות שאין עליהן תלמוד.

בנוסף לכל סדר הוא מקדים הקדמה ובסיומו כותב ׳חתימה׳ מעין סיכום מורחב. פעמים כותב מספר הקדמות, לדוגמה לסדר קדשים כתב עשרים וארבע הקדמות. בהקדמות הוא דן גם בסוגיות פילוסופיות שהעסיקו את חכמי ישראל דורות רבים. הוא מביא את מה שנכתב בסוגיה מפי אנשי ההגות עד לדורות הסמוכים לו, ופעמים גם מחכמי דורו, וחותם בדברי חכמי הקבלה שאותם עונד עטרה לראשו.

מקורותיו

רבי יוסף עושה בשטף דבריו שימוש נרחב בתנ״ך, בתלמודים ובמדרשי הלכה ואגדה, בספר יצירה, בספרות הזוהר והקבלה, בספרות ההגות והמחשבה של חכמי ישראל בימי הביניים עד למאה השש עשרה, כלומר עד לחכמי דורו. כמו כן בספרות הכללית והמדעית שהייתה קיימת אז בתחומי הטבע, התכונה והאסטרולוגיה. בדרך כלל דבריו כתובים בלשון סתמית בלי לציין את מקורותיו, גם כשהוא מעתיק מילולית או עניינית ממקורות שהיו לפניו. לשם כך התנצל בהצהרה מפורשת בסוף ההקדמה לסדר מועד(דף 35 ע״א):

וכבר הקדמתי לך שאיני מתפאר בטלית שאולה, שכל מה שנתחבר בזה החבור לקטתיו מדברי המחברים הראשונים עליהם השלום, עם היות שבקצת מקומות אני מבאר דברי הרבנים, והוצרכתי לחזור ולהביא הדבר הזה בכאן, לפי שבזה הסדר אני צריך להביא עזר וסיוע מדברי הרב ר׳ אברהם בן עזרא עליו השלום, ומדברי הר״ם במז״ל, ומדברי חכמים תוכנים זולתם, ומעכשיו לא איצטריך עוד לומר דבר בשם אומרו. ובודאי זה הספר חכמים ילדוהו ואני גדלתיהו, ודי לי זאת המעלה שזכיתי לקבץ הדברים הנפרדים והיו לאחדים.

כלומר גם הדברים הכתובים בסתם, ליקט אותם מספרות ההגות שנכתבה במשך הדורות ואינם חידושים שלו. ודי לו בעובדה שהוא הצליח ללקט הדברים ממקורות רבים ולארוג אותם למסכת אחת כפי שהוא חוזר על הדברים בחתימת החיבור: ״שאינו מעט הטורח שטרחתי בו עד שלקטתי אותו, אחד מעיר ושנים ממשפחה. והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״(דף 228 ע״א). וזו מלאכה גדולה ויש בה גם חכמה לא מבוטלה.

נראה שהרבה לצטט על סמך זכרונו, לכן נמצאו בדבריו פסוקים ומאמרי חז״ל שאינם כלשונם ולא בספרים שאותם ציין. מרבה להזכיר את ספר יצירה, ואת פירושו שהוא מזכיר בשם ספר הגן, ואינו אלא פירוש לספר יצירה, שחיבר רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הנדפס על שם הראב״ד. שימוש נרחב הוא עושה בספר הזוהר כפי שהוא ציין ״והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״. על פי רוב הוא מזכירו בשם ״הזוהר״ ופעמים בשם ״מדרש הזוהר״. את רבי שמעון מרבה להזכיר בתואר ״בוצינא קדישא״. הציטוטים מספרות הזוהר הם רבים וארוכים, מצאתים בזוהר על התורה, במדרש הנעלם, בזוהר חדש ובתיקונים, ודומה שכל ספרות זו הייתה פרוסה לפניו, את כל הספרות הזאת מזכיר בשם הזוהר או מדרש הזוהר. אם כי הוא מזכיר ״מדרש הנעלם״ מספר פעמים. קיימים שינויי נוסח גדולים בין הלשון המצוטט לבין הזוהר הנדפס. פעמים שהוא מתמצת את לשון הזוהר או מחבר ציטוט אחד משני מקורות בספרות הזוהר בלי שיציין זאת. פעמים מצטט את ספרות הזוהר כמאמרי חז״ל. במספר מקומות מביא את הזוהר בתרגום עברי, ולא ברור אם התרגום מעשי ידיו, ואם כן נשאלת השאלה למה רק מקומות אלו תורגמו. או שמא הוא מצטט מתרגום קדום שהיה לפניו.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 65

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.

יהודה הלוי אונייה

ההעפלה הספונטנית והלא ממוסדת 'הבריחה' הייתה התגובה הצפון אפריקאית על הפסקת – –ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה. מאות מעפילים שנשארו במחנות עולים זמניים באלג'יר ובמחנות מעבר בדרום צרפת, מסוף שנת 1947 ועד הקמת המדינה, הצליחו לעלות לפלשתינה א"י וגורשו – לקפריסין. השליחים והפעילים המקומיים המשיכו לפעול למען 'הבריחה' בדרך לא דרך למרות המשאבים המצומצמים שהעמידו לרשותם הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב'. 'הבריחה' הסתייעה בדרכונים מזויפים שסופקו למאות מוגרבים ואיפשרו להם להגשים את חלום השיבה לציון לפלשתינה- א"י. מאות יהודים צפון אפריקאים הצטרפו לספינות שנועדו להעלות את שארית הפליטה לפלשתינה- א"י. אפשר היה לזהות בכך ניצנים דומים לפעילות 'הבריחה' כפי שקרתה באירופה, אך בקנה מידה מצומצם. מושג 'הבריחה' יוחס עד כה ל'בריחה' של יהודי אירופה ממזרח אירופה למערבה ונועד למנוע הגירתם בעיקר לארצות אחרות מאשר לפלשתינה א"י. לעומתם, היהודים מצפון אפריקה רצו רק לשוב -לציון'. 'השאלת' המושג נועדה להראות שמונחים כמו עלייה, 'העפלה', ו'בריחה' אינם נחלת האתוס הציוני שזוהה עם יהדות אירופה בלבד. מאות מעפילים מצפון אפריקה עלו ב- 32 ספינות מנמלי צרפת ואיטליה לפלשתינה א"י הוכיחו שהקהילות היהודיות סייעו יחד עם פעילים מקומיים ושליחים למען – העלאת יהודים בתנאים לא תנאים.

מדיווחי השליחים עלה חשש מפני עלייה המונית מצפון אפריקה שלא תיקלט בפלשתינה א". וזו -אחת הסיבות להיקף ההעפלה המצומצם מצפון אפריקה. למרות שהתנועה הציונית/הסוכנות היהודית חששה לגורל היהודים מפרעות נוסח 'הפרהוד' בעיראק בשנת 1941  היא לא נקטה באמצעים למנוע פרעות ביהודי המגרב מפני שלהערכתה לא נשקפה סכנה מיידית לקהילות היהודיות שם. זאת, חרף ההתראה על מהומות צפויות בצפון אפריקה שנשלחה מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ למוסד לעלייה ב'. אבל גם לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר היישוב המאורגן והמדינה לא נערכו להתמודד עם התפרצויות ופוגרומים מצד האוכלוסייה הערבית במדינות המגרב כפי שקרה עיר אוג'דה )יולי .(1948

מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.

ספרות המחקר שעסקה בהעפלה בכלל ומצפון אפריקה ולוב בפרט לא התייחסה למעפילים עצמם. המחקר הנוכחי בא לתקן את הסיפר של האחרונים שהודר כאמור מהאתוס הציוני. הם שוכנו בעיקר במחנה 55 – – 'רובע הארלם' בקפריסין. דיוקן המעפילים המוגרבים ששורטט במחקר הוא של –צעירים בגיל גיוס ומשפחות בנות שלושה עד עשרה ילדים. למעלה ממחצית המעפילים היו צעירים וצעירות בודדות, תופעה לא אופיינית לקהילות יהודיות מוגרביות באותה עת. נתון זה עמד בסתירה מסוימת לדיווחי השליחים. רוב המעפילים היו מסורתיים דתיים וביניהם צעירים מתנועות ציוניות -שהוכשרו בתנאים לא תנאים ודוברי עברית דיים לפזר את הערפל ביחס להעפלה מהמגרב – – לא –משיחית אלא – – שיבת ציון אידאולוגית. המעפילים המוגרבים היו בעלי משלח יד דומה לזה של מעפילי -שארית הפליטה. התאקלמותם הייתה מינימלית והם לא היו שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות במחנות. הם הודרו ממקומות תעסוקה למרות שלחלקם היו כישורים למלא תפקידים הן בהוראת העברית והן בעבודות לא מקצועיות. המעפילים לא היססו לבטא את תסכולם במחאות, הפגנות, בריחות וגם באיומים לחזור לארצות מוצאם. המעורבות הבלתי נלאית של התנועות הארץ ישראליות במגרב ובקפריסין שימרה את הסטטוס קוו של החלוקה הפריטטית של העולים לפלשתינה א"י. הצפון – אפריקאים שלא הכירו את המערכת הפוליטית הארץ ישראלית עברו קואופטציה בקפריסין שנמשכה גם במדינת ישראל.

דימוים של המעפילים מצפון אפריקה היה שלילי והועצם בדיווחי שליחי התנועות הסוציאליסטיות והדתיות הארץ ישראליות, מפקדי הספינות ומלוויהן. לדימוי של יהודי המגרב היו מספר פנים: החברתי תרבותי הם היו מקבץ של 'פושעים וזונות'; הפוליטי הם היו 'פשיסטים'; והדתי- הם היו בורים ועמי ארצות. שליחים לא היססו להטיל ספק ביכולתם של יהודי מהמגרב להיקלט בפלשתינה א"י. ובעיקר חששו מהשפעתם על אופייה של המדינה שבדרך. דימוי שלילי זה השפיע -במישרין ובעקיפין על מקבלי החלטות ועל מדיניות העלייה מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. דימויים שליליים אלה לא היה בהם כדי לקרבם במחנות אלא גרם לתסכולם וניכורם. יהודי צפון אפריקה נתפסו כ'חומר' לא רצוי ולא מתאים בעיני הממסד הציוני בפלשתינה א"י. בשלב מוקדם מאד להקמת – המדינה דימויים אלה יצרו בסיס לסידרת מאמרים בעיתון 'הארץ', בחודש פברואר 1949 , וחיזקו את החשש של היהודים האירופאים שבנו והכריזו על הקמת המדינה מפני 'קרנבל' העלייה ההמונית מארצות האסלאם.

מדיניות הסוכנות היהודית כלפי קהילות יהדות צפון אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה התנהלה בארבעה הקשרים: האוניברסלי הטיפול בשאלת ארץ ישראל מול אומות העולם; האירופי – –הבריחה' והצלת שארית הפליטה; האזורי פעילות המוסד לעלייה ב' מנמלי הים השחור ומנמלי –אירופה בצרפת ואיטליה; המקומי העפלה והתחלת 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה מהמגרב. –התנאים בהם פעלה התנועה הציונית היו לעיתים לא מציאותיים. וסדר העדיפות לעלייה נקבע לפי האינטרסים האלה. לכן, יש מקום להתייחס ברגישות מלהסיק מסקנות על בסיס הספרות המחקרית, מסמכים ועדויות בלבד. קריאה שנייה ושלישית של המסמכים בארכיונים לא נועדה לשרת את מדיניות של התנועה הציונית או להצדיקה. ההיסטוריוגרפיה הרשמית הישראלית אינה חסינה בפני ביקורת לגיטימית מבלי לגרוע ממהלכיה ותרומת הסוכנות היהודית להקמת המדינה היא לאורך שנות הארבעים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה העדיפה את עליית שארית הפליטה. מדיניות עלייה זו כלפי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה השפיעה על עיצוב מדיניות הסלקציה בשנות החמישים של המאה שעברה.

סיפר ההעפלה לפלשתינה א"י נפרש בספרות המחקרית, ביומנים ובזיכרונות מהתקופה שלפני קום המדינה. יומנים וזיכרונות אישיים של בעלי תפקידים נטו להציג את הפן האישי של שליחותם ובדרך כלל לא היו ביקורתיים כלפיה ולא כלפי הממסד הציוני. פרסומים רשמיים על ההעפלה האדירו את פעילותם של אישים בממסד הציוני. פרסומים אלה לא תמיד הסתמכו על מקורות ארכיונים ובחלקם לא צוינו בהם תאריכים. גם מקומם של ארגונים שלקחו חלק בהעפלה הפלי"ם, הסוכנות היהודית, –ההסתדרות הציונית והמוסד לעלייה ב' לא נפקד מפרסומים אלה. חלקן של התנועות הפוליטיות –שהיו שותפים לתהליך ההעפלה "הקיבוץ המאוחד', 'מפא"י', , 'אגו"י', 'בית"ר' ו'הפועל המזרחי ' לא – –קופח. חלק מפרסומים אלה התעלם מההעפלה מצפון אפריקה ומלוב וחלק העלה 'מס שפתיים' כלפיה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.

יהודה הלוי אונייה

זיכרונות וביוגרפיות של מעפילים מוגרבים שנכתבו לאחר קום המדינה האדירו גם הם את פעילותם האישית ואין בהם כלל התייחסות למקורות ארכיונים.

הממצאים העיקריים של המחקר הם:

א. חשיפת סיפר ההעפלה ו'הבריחה' מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ב- 32- ספינות של 2,525  מעפילים;

ב. ריכוז רשימת מעפילים מצפון אפריקה עם נתוניהם הדמוגרפיים והשוואתם מול האומדנים של החוקרים והאומדן הרשמי מול המאגר;

ג. חשיפת מדיניות העלייה המפלה כלפי יהודי ארצות המגרב שהשפיעה על תהליכי הסלקציה בעלייה ההמונית של יהודי צפון אפריקה;

ד. יבוא הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב כחלק מהקואופטציה הפוליטית שעברו המעפילים גם במחנות המעבר וגם בקפריסין ונמשכה בעוצמה רבה לאחר קום המדינה;

ה. העלאה על נס את מעורבותם של פעילי תנועות ציוניות במגרב למען ההעפלה ו'הבריחה' לאחר שהופסקה ההעפלה הממוסדת על ידי המוסד לעלייה ב';

ו. חשיפת הדימויים השליליים של המוגרבים במהלך העפלתם ושהייתם בקפריסין שליווה אותם גם לאחר הקמת המדינה;

ז. זיהוי החסמים שהביאו להדרה חברתית, תרבותית וממקורות תעסוקה במחנות שנמשכה גם לאחר קום המדינה;

ח. מחאת המוגרבים במחנות קפריסין על ההתעלמות מצורכיהם שנמשכה לאחר קום המדינה. מחאות אלה היו חלק בשרשרת המחאות הגדולות בשנות החמישים )ואדי סאליב( והשביעים )הפנתרים השחורים( של המאה שעברה.

ט. חשיפת סיפר העפלתם של פליטים אירופיים שעלו ישירות מנמלי אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

כל אלה הביאו להדרת סיפר ההעפלה הצפון אפריקאי מהאתוס הציוני של ההעפלה ומהאתוס של בניית והקמת המדינה. הממצאים מהווים נדבך נוסף להבנת הבעיות החברתיות שעמם התמודדו עולים צפון אפריקאיים לאחר קום המדינה.

הממצאים מחזקים את הטענה בדבר התעלמות או השכחה מצד הסוכנות היהודית שבטאו מדיניות עקבית וברורה שנמשכה משנות ה- 30 של המאה שעברה. עד שנות ה- 40 רישיונות עלייה ליהודי המגרב. מדיניות זו התבטאה בהעדפת עליית שארית הפליטה, גם אם הייתה מוצדקת, הרי שהעדפת פליטים

יהודים ששהו במגרב הייתה בחזקת אפלייה עקבית וברורה. הקצאת רישיונות עלייה, עדיין במשורה, בסוף שנות ה- 40 של המאה שעברה הייתה בבחינת הכאה על חטא על חוסר אונם של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפעול ולהפעיל את בנות הברית כנגד השמדת יהודי אירופה. מס השפתיים ששילמו ארגונים אלה כלפי יהדות המגרב, ברעיון 'החלוץ האחיד' ו'תוכנית המיליון' כחלק מאמץ לזהות רזרוואר של העם היהודי לאחר השואה שלא יושמו, לא מתרץ את הקשיים שהערימו היישוב הציוני המאורגן בדרכם לציון של פניות רבות של וגרבים. התירוצים שנאחזה בהם הסוכנות היהודית היו מאי התאמתם של עולים מהמגרב על פי קריטריונים של גיל, הרכב משפחה שהשתנו מעת לעת, או גם אם הם עברו הכשרה כמו גרעין 'ביכורים' השני שהיה מיועד ל'שדה אליהו'. זאת ועוד, המסרים הכפולים של תנועת 'הפוהמ"ז' שבוודאי קיבלו את אישור הנהלת הסוכנות היהודית בדבר הימנעות מעלייה בלתי ליגלית של צעירים מהמגרב בעוד שבאותה עת העלייה הבלתי ליגלית הוכרזה כ'נשק מדיני' במאבק בבריטים מדברת בזכות עצמה. העדפה של גולי מאוריציוס על פני עליית מוגרבים למשל נתפסת כמובנית מאליה. הטלת אחריות על הממשלה המנדטורית לגבי הקצאת רישיונות עלייה ננקטה בידי הסוכנות היהודית אף שזו המליצה על הקצאה שמית של רישיונות הייתה בבחינת לעג לרש כי מנהיגי הקהילות לא תמיד ידעו מהנוהל הקצאת רישיונות. המילכוד של התנועה הציונית: מחד גיסא הודי המגרב נתפסו כנחותים ולא מתאימים לחזון הציוני, על פי דיווחי השליחים, אבל לא הייתה ברירה בידיה של התנועה הציונית אלא לפנות לקהלים יהודיים כי השואה גרמה לעם היהודי נזק בל ישוער.

חוסר האמון של הסוכנות היהודית במנהיגות הקהילתית המקומית במגרב היה שקוף מאד והתבטא באיוש המשרדים הארץ ישראליים ומוסדות כמו קק"ל וקרן היסוד על ידי נאמניה – – יהודים –אירופאים. גם יבוא הפוליטיזציה הארץ ישראלית למגרב היה חטא בל יכופר כי ה'נייה' )'נייה' בערבית מוגרבית היא אמונה נקייה, טהורה ותמה חפה מאינטרסים( היהודית הצפון אפריקאית כלפי הציונות הייתה חפה מכול פוליטיקה והתמקדה בחזון של שיבת ציון. הקטליזטור שהעצים את הכמיהה לציון -הסתייע ללא ספק מהירתמותם של פעילים מקומיים שעודדו אתאחיהם לעלות ארצה. זאת חרף התעסקות השליחים הארץ ישראלים במאבקים ביניהם ופחות בהכרת הקהילות אותן היו אמורים להציל' כביכול. הקצאת שליחים ומשאבים להכשרות במגרב הייתה זניחה. עם זאת, אי אפשר לגרוע ממסירותם של השליחים להעלות את יהודי המגרב. ההכאה על חטא של התנועה הציונית התבטאה בסיור שערך טבנקין לפעילה יהודית צעירה מתוניס, נדיה כהן, במחנות העקורים בגרמניה שנועד להוכיח לה מדוע אין מספיק שליחים בצפון אפריקה. אי אפשר להתעלם מהתפיסה 'האימפריאליסטית' ששררה בסוכנות היהודית כלפי יהדות העולם דאז בכלל וכלפי יהדות המגרב בפרט. תפיסה שכול מהותה שליטה מלאה על יישום החזון הציוני כפי שהוגדר מבלי לבחון אם הייתה לו הצדקה במגרב.

הקשיים שערם המוסד לעלייה ב' בהקצאת ספינות מעפילים מצפון אפריקה לא ריפו את ידם של המעפילים ובעזרת השליחים והפעילים המקומיים הפעילו תנועת 'בריחה' מקומית שהביאה להעפלתם של 1,600 מעפילים ב- 25 ספינות העפלה שהיו מיועדות מלכתחילה לשארית הפליטה. הסיפר הזה 'נעלם' מאתוס הציוני לעומת אירועים אחרים כמו 'קלאדובו שאבאץ' ו 'לה ספציה' שסימלו ההירואיקה של – – ההעפלה. חמור מאד התעלמות המרכז של המוסד לעלייה ב' באיטליה מהעפלת יהודים לובים בסירות לאיטליה.

הדיווחים של השליחים ובעיקר הביקורת שהעבירו על יהדותם של המוגרבים הייתה מתנשאת הן מצד התנועה הדתית 'הפוהמ"ז' והן מצד התנועות הסוציאליסטיות הקיבוץ המאוחד. התנשאות –שגבלה בבורות. יתכן וזה מה שניתן היה לצפות משליחים שהזדהו עם רעיון הציוני של הפיכת הפירמידה היהודית כדי להגדיר את היהודי החדש שיבנה את פלשתינה א"י ולא נבדק אם הוא מתאים – ליהדות המגרב שהייתה בניצניה הראשונים של התפתחות מודרנית. דיווחי השליחים יצרו רושם רע שלהמוגרבים ובעיקר על המעפילים שביניהם. אין ספק שהדימויים השליליים שהתלוו לדיווחיהם השפיעו על עיצוב מדיניות עלייה כלפי קהילות המגרב גם לאחר הקמת מדינת ישראל. ההדרה החברתית, תעסוקתית ואף התרבותית של המוגרבים במחנות קפריסין, הייתה עובדה. אילו נערך סקר של דוברי עברית בקרב מעפילי צפון אפריקה היו נמצאים כמה עשרות שיכולים היו לגשר על הפער בתקשורת ביניהם לשארית הפליטה. יתירה מזאת, היה אפשר להסתייע בפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב ועלו בשתי הספינות מחוף אלג'יר ובספינות אחרות מנמלי אירופה וגורשו גם הם לקפריסין. גם אם החסמים שהוצבו בפני המעפילים המוגרבים לא כוונו כלפיהם הם היו מובנים במחנות קפריסין ומעבר לכוחם כדי לשנותם.

התסכול של קהילת המעפילים המוגרבים נבט בקפריסין  (1948—7) והביא ל'מרד' ואדי סאליב (1959)  והגיע לשיאו בהפגנות 'הפנתרים השחורים'  (1971). סמלי מאד שדוד בן הרוש, הצפון אפריקאי שהעפיל ב'יהודה הלוי', הנהיג את 'מרד ואדי סאליב' שהעלה לסדר היום הציבורי את שאלת ה'גזע' וה'צבע שהיו בבסיס הבעיה העדתית ו'איימה' על ההגמוניה שהקימה את המדינה מאז ועד היום.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017

meknes

INTERDICTION DU PRET A INTERET ET DES JEUX DE CARTES

Les abus liés à la détérioration de la situation économique avaient amené en 1786, les rabbins à rappeler en cette période de sécheresse propice aux abus, l'interdiction des prêts à intérêt entre enfants d'Israël, sous des formes dégui­sées, demandant double vigilance aux notaires rédacteurs des tels actes :

" Nous avons vu la plaie du prêt à intérêt se répandre et trouver de nombreuses brèches dans les fils de l'araignée et en premier lieu dans les prêts hypothécaires où le prêteur n'avance la somme qu'après en avoir déduit les frais d'un loyer fictif."

Une brèche colmatée ( ?), il fallait en affronter un autre. Pour essayer de déra­ciner le fléau endémique des jeux de cartes, la taqana de 1786 allait beaucoup plus loin que les précédentes sur le même sujet :

" Nous avons hélas vu l'ampleur de ce vice qui s'est répandu dans notre peuple, n'épargnant ni les grands ni les petits, que sont les jeux de cartes – vice duquel découlent d'autres péchés d'une extrême gravité.. Nous avons en conséquence solennellement décidé pour déraciner cette plaie de proclamer que quiconque s'adonnerait à ce jeu au cours des deux prochaines années, sera maudit et excommunié sans espoir de pardon de la part de l'Eternel… Ce n'était pas, et de loin, la première condamnation aussi catégorique de ce jeu de hasard – le retour sur les mêmes taqanot est le symptôme des temps de crise – mais la sanction cette fois était sans précédent, signe de la gravité de la situation. En effet, au -delà des admonestations et des amendes habituelles, l'argent gagné au jeu devait être considéré comme larcin, donnant droit au perdant d'en réclamer la restitution intégrale. Le tribunal pourra, à sa discré­tion, soit restituer cette somme au perdant, soit la transférer, intégralement ou en partie, à la caisse des pauvres de la communauté. Comme cette sanction originale était juridiquement contestable, mais apparaissait indispensable dans les circonstances, les rabbins avaient pris la précaution d'en limiter la validité dans le temps : deux ans seulement.

PROPRIETE PUBLIQUE ET PROPRIETE PRIVEE

Quatre ans plus tôt, en 1772, la situation économique de la communauté s'était relativement rétablie et en bons gestionnaires soucieux de l'avenir, ses dirigeants avaient décidé d'investir à nouveau dans l'immobilier en construi­sant des magasins dans la rue commerçante attenante au mellah, au souk des bijoutiers, Sékakine. Aux termes de la nouvelle taqana, ces magasins resteront propriété collective à la disposition de la communauté qui pourra en disposer selon ses besoins, en écartant les appétits des particuliers :

" Alors même que la construction des dix derniers magasins au souk des bi­joutiers n'a pas encore été achevée, certains particuliers cherchent déjà à les accaparer. Aussi, nous les membres du tribunal soussignés, proclamons nuls et non avenus leurs titres (éventuels) de possession, car ils sont propriété du public qui seul peut en disposer sans restriction à sa guise. Il est clair que cette taqana est valable non seulement pour les dits dix magasins, mais également pour ceux qui viendront à être construits en dehors de la porte du mellah, qui relèveront uniquement de la gestion publique. En cas de nécessité absolue, le public pourra en céder les deux -tiers à des particuliers, le tiers restant à jamais inaliénable, consacré au financement de la caisse des pauvres

En aucun cas, le public ne pourra porter atteinte en aucune manière à cette part réservée au soutien des indigents. En foi de quoi nous soussignons : Rab­bins : Shélomo Tolédano, Moshé Tolédano, Yékoutiel Berdugo, Mimoun Berdugo, Raphaël Berdugo.

LES DERNIERS JUIFS DE COUR

Meknès ayant perdu son rang de capitale, c'est désormais dans les villes du littoral que le souverain recrute les agents juifs pour le développement des re­lations commerciales avec l'Europe, comme Yaacob Benider de Gibraltar -Tétouan pour le commerce avec l'Angleterre; Bouzaglo de Paz de Safi -Agadir, l'intrigant Yacob Attal de Tunis. Seul le chef de la communauté de Meknès, Mordekhay Chriqui conserva une influence à la Cour au point de se per­mettre de monter à cheval, superbement habillé forçant par son allure altière le respect – et la jalousie même des musulmans. Il se servit de son énorme prestige pour venir au secours de ses coreligionnaires étendant sa protection sur la communauté.

Mais derrière le brillant des "dix compagnons du sultan somptueusement habillés précédent son carrosse " et la part prépondérante prise par les Juifs de Cour dans les relations diplomatiques et commerciales avec l'Europe, le bilan de ce règne n'avait apporté aucune amélioration sensible à la condition générale des Juifs du pays même dans les villes du littoral, Mogador en tête, et encore moins à Meknès éloignée du centre de décision. Sa communauté sera par contre la première à payer le prix des intrigues, malversations et de l'arrogance de ces sahab es sultan, les amis du souverain qui avaient nourri la haine et la rancune de son terrible successeur.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page-87

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

משה דוד גאון

חיים אלפנדארי

מראשי ומנהיגי כוללות הספרדים בירושלים בשנת תרי״ד. חתום על שטר מכר של בתי הכולל שהועברו לר׳ יוסף שלום בן עבדאלה תמורת סך 5250 אריות אשר שלם לקופת הכולל שנמצאה אז במצוקה כספית גדולה. בדבר גודל הבתים הללו והמסתעף מזה ראה בערl ש. רשימת תולדותיו של ר׳ יוסף שלום ז״ל.

רחמים אלפנדארי

מרבני ירושלים שהתישב בבירוט סמוך לשנת ת״ר. הד״ר לודויג אוגוסט פרנקל בספרו מזכירו כראש לקהלת הספרדים בבירוט. הרב הזה ספד לו ,,Nach Jerusalem" החשוב ע״ד הישוב היהודי בדיר אלקמר, אשר מנה אז ״חמשים משפתות של אכרים, מגדלי סוסים מנהלי בהמות משא וסוחרים, ולמו בית תפלה אחד ושלום להם עם שוכני ההדים״. ירושלימה, תרגום מנדל בר״מ שטרן, עמ 91  ווין תרי״ט.

שלמה אליעזר המכונה מירקאדו אלפנדארי

נולד בקושטא בשנת תקפ״ו. נפטר בשיבה טובה ומופלגת בירושלים ביום כ״ב אייר תר״ץ. פרשת חייו של הרב הגדול הזה עוטה ערפל וסוד. עוד בצעירותו נטה להתבודדות ותהי תורתו שעשועיו יומם וליל. בהיותו כבן כ״ג נשא אשה אך לא הקים ממנה זרע. בשנת תר״נ קם אחד מעשירי העיד הוא הגביר פואה, גיסו של השר אברהם די קאמונדו וייסד ישיבה פרטית עבורו. מאז החל משקיע את כל מרצו וכשרונו בלמוד התורה. עד מהרה התפרםס שמו ומכל עבר פנו אליו רבני הזמן בשאלותיהם. בהפנות כסא הרבנות בדמשק בשנת תרנ״ט מנהו הרב משה הלוי ראש רבני תוגרמא בעת ההיא למשרה הזו ואשד כהן בה עד סוף תרס״ג. אז בא לחיפה וחו״ר צפת הזמינוהו אליהם לראש. תחלה דחה את ההצעה, הואיל ורבנות צפת היתה פחותה במעלה מזו שבדמשק לפי סדרי השלטון בזמן ההוא, אלא שלאחר השתדלות רבני צפת להשיג רשיון מיוחד, הממנה אותו לחכם באשי על חיפה עכו וצפת, נאות לבקשתם. במשרה זו כהן בהפסקות קלות משגת תרס״ד עד שלהי תרע״ח. מהעת ההיא ואילך ישב בירושלים ולא יצא ממנה עוד. כל ימיו נהל מו״מ של הלכה עם גדולי רבני הדוד, אשכנזים וספרדים, בפרט עם הרח״ח חיים חזקיהו מדיני ז״ל. היה בו מן התקיפות המצויה אצל אנשים

גדולים בעלי שאר רוח. לא נשא פני איש יהיה מי שיהיה. קפדן גדול בעניני מסורת ובכל הנוגע לאמונות ודעות. מםבות בלתי ידועות לא הדפיס דבריו בחייו מחוץ לאיזו תשובות ופסקים הפזורים פה ושם, אך לא בצורה מקובצת. חדושיו בתלמוד מצטיינים בבהירותם. נודע לשם בין חכמי הדור בזכרונו הנפלא. גם בתורת הסוד היתה לו יד. בין חסידיו הנלהבים נמנה האדמו״ר ממונקאץ, שהזדמן בירושלים ביום פטירתו. השתתף בפרי עטו במאסף תורה מצית, חוברת ב. ירושלים תרמ״ז סי׳ ל״ח, ועוד, בעודנו בקושטא, ובס׳ קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג מרבני טבריה. חלק מכתביו המכילים שו״ת, פס״ד חדושי תורה וכו' נגנבו ממנו, וקובץ אחד מהם הוציא לאור הרב יצחק נסים בשנת תרצ״ב.

צ י ו נ ו : בקבר זה מקור חכמה נקבר, ועולם בא בעורון׳ בואו בני ציון ובמרירות עליו תילילו בשברון. כי חק ספוד ובכות עלי מקום נקברו לוחות וארון ה"ה רבנו דהגאון הגדול שר התורה מסקור הבינות ושמעו הלך בכל המדינות צדיק יסוד עולם מרן שלמה אליעזר אלפנדארי זצ״ל, משבט יהודה ממשפחת בצלאל, עלה לישיבה עליונה למנוחה שאננה זקן ושבע ימים׳ ביום ג׳ כ״ב אייר ש׳ התר״ץ תנצב״ה.

מארי יחיא אלצ׳הרי

מחכמי ורבני תימן בראשית המאה הי״ז לספירה הרגילה. נקרא זכריה בן סעדיה יעקב, ובשמו הספרותי יכונה יחיא אלצ׳הרי. נודע כמליץ עברי רב כשרונות, ולפי המקובל, הוא מחברו של ״ספר המוסר״ דוגמת ״תחכמוני״ לר״י אלחדיזי. בשנת של״ד בקר באה״ק בשליחות חו״ר תימן, וידועה האגרת שהביא אל ראשי ומנהיגי עדת ישראל בטבריה. חבורו הנ״ל כולל מ״ה פרקים או מתברות. כל תכן הספר בחרוזים, מהם יפים ומוצלחים. תמצית מהאגרת הנזכרת הובאה בספרי ״יהודי המזרח בארץ ישראל״, מדור טבריה.

יצחק הלוי אלקבץ

מגדולי רבני ועשירי שלוניקי. ״חכם ומעיין גדול״. בס׳ מעם לועז לאדינו על יהושע פרק ט״ו, נזכר שמו, לרגלי מות בתו הצדקת בירושלים. שם נאמר — ״בת לאותו צדיק הרב המופלא הפלא ופלא מר קשישא הרב המפורסם בדורנו מהר״ר יצחק אלקבץ. הוא רבי ומורי אלופי ומיודעי בעי״ק אדרינופולי יע״א, ולעת זקנתו בא פה עיה״ק ירושלים ת״ו ובה היתה מנוחתו כבוד.״ קוה״ד ענג מ״ה עב. ועמ. נ. עב.

משה הלוי אלקבץ

מחכמי ורבני אדרינופולי. אח״כ ישב בארם צובא. הוא אבי הרב הנודע לשם שלמה הלוי אלקבץ, בעל ״לכה דודי״ פיוט רוה רגש לקבלת שבת. ובשו״ת המבי״ט י״ג מובא: ראינו פם״ד שפסקו חכמי צובא הדיין הר״מ והחכם כה״ר משה הלוי ן' אלקבץ וכו'. קוה״ד עמ. ל״ד, שו״ת חמבי״ט ח״ג סי׳ י״ג.

רפאל חיים יצחק אלקבץ

מרבני ירושלים. נפטר בה ביום כ״ו חשון תקצ״ב. מתוכן מצבתו אפשר להבין כי גדול היה האיש בתורה, חסיד ומקובל. וראיתי אני הכותב חבור אחד רב כמות בכ״י, הכולל ענינים נפרדים מפרי עטם של הרבנים אברהם פוליקאר, יצחק מיטראני ובנו המכונה בני״ם, כלם מתושבי אדדינופלה, ובו בעמ. 144 ע״ב, גם כמה מחידושיו. ספד זה שהיה קנינו של הרה״ח בני״ם, ואח״כ עבד לרשות חתנו מד ברוך טוביה מקושטא, נמסר ע״פ בקשתי לביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

צ י ו נ ו : מצ״ה איש צדיק בוצינא דנהורא הרב המובהק סובר הרזים הנדכא ביסורים כ"ה

רפאל חיים יצחם אלקבץ מנוחתו כבוד כ״ו לח׳ חשון ש. התקב״ץ. ח״מ. ח״ב, שורה י״א סי׳ ט״ז.

שלמה ב״ר משה הלוי אלקבץ

נולד באדרינופלה בשנת ר״ס לערך. משורר ומקובל רב תהלה. אבותיו שהיו מגולי ספרד העתיקו אח״כ את מושבם לשלוניקי ושם חונך הנער בישיבתו של הרב יוסף בן שלמה טיטאצאק. השפעת מורו זה המפורסם בתורתו עליו, וכן כמדריך רוחני נעלה, נתנה דחיסה עצומה להתפתתותו השכלית. כאן ארש לו את בת הגביר ר׳ יצחק הכהן, ובה בעת חבר את פירושו על מגילת אסתר. בכורי פרי עמו זה הקדישו לתותנו וישלחהו לכלתו ביום פורים כמשלות מנות במקום תכשיטים כנהוג, ומכאן שמו מנות הלוי. רוחו של שלמה מולכו שישב זמן מה בשלוניקי ובה הדפיס בשנת רפ״ט את ספרו ״המפואר״ הטביעה חותמה גם עליו, ותחזק בו הנטיה לתור אחר כל דבר נעלם. תורת הנגלה ותורת הנסתר נלחמו מאז בקרבו, וכל אחת משכתו אליה בכדי לסוככו בכנפיה. מכאן ואילך התגברו געגועיו לארץ ישראל, שאדותה כתב בתשובתו לר״י קארו, ושנדפסה בסוף ספרו ברית הלוי: ״שלמות ארץ ישראל היא בעצמותה ממש, כי היא היתה הנקודה הראשונה בבריאה, וכמו שיש ארץ מגדלת מידות יותר מזולתה, כן כל השלמיות נמשכים מהארץ הזאת, לכן נקראה עיר הצדק, שהצדק צומח ב ה . . . והקבור בתוכה זוכה כי בשרו יתהפך אל העפר ההוא אשר הנו קדש קדשים, וכשהנפש דורשת את משכנה הנה היא במקום טהור וקדוש וכן היושבים בה נמצאים באויר טהור, יומם ולילה יסובבוהו דברים קדושים.״ ובמקום אחר: ״הנה כתבתי המושג אצלי במאמר הזה, ואם כי גולה אני ממקומי לעלות אל הר ה׳ ואני מטולטל טלטלה גבר ואין לי ספרים. ואל שדי אתחנן יאיר עיני ועיניך במאור תורתו וייחדנו בהר הקדש לעבדו שכם אחד אכי״ר. היה מורו וגיסו של הרמ״ק ובן זמנם של גדולים ושלמים בא״י כגון מהר״י קארו, מהר״מ אלשיך, ר״א די וידאש, ר׳ אלישע גאליקו ושאר חכמי ורבני התקופה ההיא. משלשלת האדירים וגבורי הרוח, שהציבו בפעולותיהם ציה עד לצפת ת״ו במשך כל ימי קיומה. חי בהפסקות באדרינופלה, שלוניקי, ולבסוף בצפת. חבר ספרים רבים שבחלקם המכריע עודם בכתובים. נפטר בצפת בשנת שמ״ד, ואני הכותב זכיתי להשתטח על קברו פעמים אחדות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

פרק ד'

ימי למודי בבירות

בית הספר "תפארת ישראל" הסדר והמשמעת בבית הספר * חברי ללמודים * ברוך כהן ממשפחת הקראים ממצרים * ראובן יחזקאל ששון מבגדד * שקידתי בלמודים ביום ובלילה * דברי מוסר של המנהל * בימי החפש בבית אבי * השעמום בבטלה * שוב אל הספרים * גמר החופש * שוב בבירות * אותות הכבוד של בית-הספר * אני חוזר ליפו * המנהל המנוח זכי כהן וגורל בית ספרו *

בפרק זה שב אני נותן תאור מפורט מסדריו של בית-הספר "תפארת-ישראל" שהתיסד והתנהל תחת הנהלתו הנעלה של המנוח הגדול זכי כהן, רואה אני מחובתי להתעכב ולבאר בפרוטרוט, את מהלך הסדרים המופתיים והמנהגים ששררו בו, שיכולים לשמש לסמל גם כיום הזה. מעלותיו של בית הספר הזה, שהיה לי העונג להסתופף בצל קורתו ואשר הקים מקרבו אנשים חשובים, שרובם משמשים כיום בתפקידים אנושיים נעלים, במזרח ובמערב, מצטינות בזה, שמנהליו התאמצו בכל יכלתם ,לטעת ולהשריש בקרב התלמידים את התשוקה העזה לתורה וחכמה והשקידה התמידית בהן.

כעבור חג הפסח של שנת 1886 ,התחלתי להתכונן לנסיעה לבירות, ללמוד ולהשתלם ואשר הורי הסכימו לה בכל מאדם. על פי רשימת תכנית בית הספר הכינו עבורי בגדים וצידה לדרך,מלבד שהעניקוני בכסף קטן להוצאותי התדיריות בנכר. אבי המנוח מסר בידי המחאה על שם אחד הבנקים בבירות, דמי שכר למודי בבית הספר המשתלם למפרע.

אחרי פרידתי הקשה מעל הורי ובפרט מזקנתי אם אבי, שמרוב יגונה על עזבי אותה, חלתה ומתה נסעתי באניה המצרית "כדויה" יחד עם המנוח יוסף מויאל שלוה את שני בניו לבירות.

אל מנהל בית הספר "תפארת ישראל" סרתי יחד עם הא' יוסף מויאל, מסרתי בידו את מכתב אבי וההמחאה בצרוף חפצי, הוא הכניסנו לחדר המורים והציג אותנו לפניהם. באותו היום ערכו בחינות לתלמידים החדשים, כדי להושיב כל תלמיד לפי הבנתו וידיעותיו במחלקתו הוא. כמובן, בא גם תורי, ומצאוני לחרוץ ושקדן ויודע יפה את השפה העברית ולמודי הקדש לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר הזה. אולם בהיותי רחוק מידיעות השפה הערבית והצרפתית ואני אז נער כבן 15 שנה, התוכחו המורים ביניהם על דבר קביעת המחלקה שבה אלמד. מסבת אי ידיעתי בשפות הנכריות, הסכמתי לשבת בין תלמידים למטה מגילי, אבל המורים נחמוני, שאם אשקוד על למודי ואהגה כראוי במשנתי, אוכל לעלות גם באמצע הזמן למחלקה יותר גבוהה.

הסדר והמשמעת בבית הספר, הנקיון והשמירה המעולה על בריאות התלמידים פעלו עלי פעולה כזה. בשעה שש בבקר קמו כל התלמידים, התרחצו והתלבשו והיו הולכים בסך לאולם גדול ורחב ידים, התישבו על הספסלים, כל אחד ליד שלחנו, במגרתו הסגורה נמצאו ספריו ומכשירי הכתיבה. הוציאו ספריהם ומחברותיהם והיכנו את שעוריהם שהטילו עליהם המורים אתמול. כשצלצל הפעמון, עלו התלמידים לבית הכנסת. החזן עמד לפני העמוד והתפלל והם אחריו. כתום התפלה נכנסו התלמידים לחדר האוכל ומשם לככר הרחב והנטוע עצים וגנה מסודרת, לנוח ולהחליף כח ללמודים, לשוחח ולהשתעשע כל תלמיד לפי רוחו. אחרי עשרה רגעים נכנסו התלמידים לאולם גדול וערכו הכתבה של שורות אחדות בעברית, צרפתית וערבית, כל שפה בפנקסה המיוחד ושלשה מורים מומחים באו ובקרו את ההכתבות. תקנו את השגיאות וציינו עד כמה התקדם התלמיד מיום אתמול. את ההתקדמות מציין המורה לטובה ואת אי-התקדמותו לרעה. אחרי שמקבל התלמיד את ציונו נכנס הוא למחלקתו ומוסיף לכתוב בשלשת הפנקסים, שלשה דפים מלאים בשלשת השפות. מנהל בית הספר מבקר ממחלקה א' והלאה. עובר על כל תלמיד ותלמיד ורואה את כתביו והציונים. את הצטינו הוא מכריז עליהם לשבח בפני התלמידים ואם לא – הכריז עליהם לרעה, כדי שיתאמצו להגדיל את חשקם ללמודים ולהמנות בין התלמידים הטובים. בתשע וחצי מודיע הפעמון על ההפסקה הראשונה, אחרי מנוחה של עשרים רגע נכנסים התלמידים לאולם הגדול. כל תלמיד מכין ספריו לצרפתית ונכנס למחלקתו. המורה בוחן את תלמידיו בלמודי אתמול ומציין הערותיו ונותן שעורים חדשים. בשתים עשרה נכנסים התלמידים ישר לחדר האוכל כל אחד במקומו ואוכלים את ארוחת הצהרים. אחד התלמידים המבוגרים על פי התור מעל הבימה מטיף מוסר לתלמידים פעם בצרפתית ופעם בערבית ובשבתות אך ורק בעברית על ידי המנהל מר זכי כהן עצמו. בגמר האוכל עולה על פי תור אחד התלמידים, מתחיל ברכת המזון וכולם אחריו: כחצי שעה נחים התלמידים בחצר ובגן, משחקים ומשתעשעים ולקול צלצול הפעמון נכנסים התלמידים להכין שעוריהם בערבית. וכעבור ההפסקה הראשונה של אחה"צ מכינים התלמידים את שעוריהם בעברית עד שלש וחצי, שאז נגמר סדר הלמודים והתלמידים נכנסים לבית הכנסת להתפלל תפלת מנחה. משם הולכים לאולם הגדול ומוציאים ספריהם ובשקט מופתי מכינים שעורים כלליים עד שעה שש ואז נכנסים התלמידים שוב לבית הכנסת ומתפללים ערבית. אחרי התפלה יוצאים לחצר המואר לשעה תמימה וכשמצלצל הפעמון עולים כולם לישון. שני משרתים ערים כל הלילה ועוברים על יד מטות התלמידים לראות שלומם. למחרתו שוב באותו הסדר ואותם החיים הרגילים.

בחפצי לשקוד על למודי קניתי לי חבר כגילי אשר בידיעותיו בשפות הצרפתית והערבית עלה עלי, בהתחנכו לפני כשנה תמימה בבית ספר זה, אבל לא היה להוט כמוני להשיג את המחלקה, משום שבן עשירים היה ממשפחת הקראים במצרים ושמו ברוך כהן. במשך זמן למודי ישב לצדי וגם בשורה התהלך על ידי בהיותנו בני גיל אחד וקומתנו שוה. את ספרי לא הזנחתי מידי הן בשעת האכילה והן בשעת החופש והמנוחה, תביעתי הנפשית להתקדם בלמודי גדלה מדי יום ביומו ולא יכולתי להסכים, שאצטרך להאריך ימים במחלקה הזאת שלא התאימה לגילי. בשקידה רבה התחלתי להגות ולעיין בספרים עד כי גמרתים על בורים ובהתאם לידיעותי התקדמתי לשבת בשורה הראשונה במחלקה. רק עברו חמשה שבועות ואני הרגשתי בעצמי, כי עליתי בידיעותי, עיני נפקחו לראות עולם חדש שמשך את תשומת לבי, ובראותי כי המורים אינם מקימים הבטחתם ואינם מעלים אותי למחלקה אחרת יותר גבוהה, נכנסתי למנהל וסחתי לפניו רצוני, והוא הקשיב לדברי ושתק. הוא קרא למשגיח הראשי ובקש מאתו להתיעץ בנידון זה עם מורי ומורי המחלקה שאליה אני רוצה להכנס. כעבור שעה, בזמן המנוחה שלפני הצהרים , נקראתי למנהל, מצאתי אצלו את המשגיח הראשי והמורים. התחינו לבחנני ותשובותי מצאו חן בעיניהם. קבלתי רשימה חדשה של ספרים והלכתי אל הממונה על הספרים ומכשירי הכתיבה, חתמתי חשבון על שם אבי המנוח: שהגיש לפני, וקבלתי את הדרוש לי ובאותו היום העברתי למחלקה החדשה. גם במחלקה זאת קניתי לי חבר כגילי, טוב מהראשון, ששאף כמוני להתקדם בלמודים. התרגלנו איש לרעהו ואהבתנו התגברה מיום ליום, חברי זה הוא ראובן יחזקאל ששון צאלח, המשמש כיום וזיר הכספים בבגדד.

במחלקתי החדשה הרביתי ללמוד ביום ובלילה, בעזרתו של חברי ששנן עמי יחד את למודינו. ובמשך חדשיים עלינו יחד למדרגה השלישית, הרבה עזר לנו זה ששנינו ידענו מיתר התלמידים את השפה העברית, ויכולנו להקדיש את שעות למוד השפה העברית לצרפתית וערבית. בראותנו כי קרבו ימי הבחינות ואנו לא נוכל להשיג את למוד שתי השפות, החלטנו להתמסר יותר לשפה הערבית , במצאנו אותה ליותר נחוצה בעתיד, בהיותה שפה המדינה. אבל אדיר חפצנו היה להשתוות עם יתר התלמידים גם בשפה הצרפתית, ונפלנו על ההמצאה, לבקש את המשגיחים שירשו לנו לשנן את למודינו בלילה, מבלי לומר על דבר זה למנהל. ולמרות כל הקושי שבדבר, שישנו כל אחד בחדר אחר עם תלמידים אחרים, ועלינו היה להזהר שלא יודע מזה לשום תלמיד, קמנו בבקר השכם מתרחצים ומתלבשים הולכים למסדרון שבין חדרי השמוש והאמבטיות, המואר היטב, רחוק מחדרי השינה לבל ירגיש בנו איש וחזרנו. כל ההתאמצויות האלו עזרונו להצליח בבחינות בשתי השפות אבל נשארנו עיפים ורזים. מרוב אהבתנו גמרנו, שימי החופש הקצרים לא יספיקו לנסיעת חברי לבגדד הרחוקה וחזרה, ועל כן נשאר יחדו בימי הפגרה והחגים. החלטתי לא לנסוע להורי ולהשאר עם חברי ולהתכונן למחלקה הרביעית. אך לא כמחשבתנו כן היתה. כשלשה ימים לפני הפסקת הלמודים בא אל המנהל האדון הנכבד מר יעקב יוסף טויל, סוחר חשוב בבירות בתכשיטי זהב ומרגליות, שעמד בקשר מסחרי עם אבי ובקש להתראות עמי. כשנכנסתי למנהל הודיע את רצון הורי שאסע הביתה לימי הפגרה והבעתי לפניו את החלטתי להשאר עם חברי להתכונן למחלקה הרביעית, המנהל קפץ אז ממקומו וקרא באדיבות: "האם חושבים אתם לגמור הלמודים בבת אחת, לא נעלמו ממני מעשיכם, בשננכם בלמודים בשעות האוכל והמנוחה, ובשעות השינה בלילה. את המשגיחים ענשנו בחשאי ואותכם לא הפרעתי ממעשיכם בהוקירי את רצונכם הטהור, להשיג את הלמודים המתאימים לגילכם, אולם בעתיד רב לכם. הנה כחשת ורזית ומה יאמרו הוריך, כי מצמצמים באכל בבית הספר. הן ידעת הכתוב בספרי חוזינו ונביאינו: "אז ישנתי ינוח לי", "אז נדברו יראי ה "' , "ו אז יאכלו ענוים וישבעו" לאמור: "אז" בגימטריא "שמונה" שמונה שעות שינה, שמונה שעות למוד ושמונה שעות לאוכל ומנוחה. על הבסיס הזה יסדתי את בית ספרי, המורה מסר לי את בקשתכם לתת לכם רשימה חדשה של ספרים, אולם לדאבוני, לא אוכל למלא בקשתכם, מפני שעל פי רוב אנו מחליפים ומשנים את שטת הלמודים בעונת הלמודים החדשה, ולא ידועים עדין גם לנו איזה ספרים תצטרכו במחלקה הרביעית, לכן פקדתי מבלי לתת כל רשימה".

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 30

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

 

65 – אִידָא רֵיְת לְעְמָא בְּרְכָּאהּ, מַה תְזִידְסְ נְתִין

אם תראה עיוור בצרתו, אל תוסיף עליו

 

66 – אִידָא רִית לְעַרַבִי בְּלְחְפֹא, יִעַרְפוּ אִלָּאה בְּלְקְסְעָא

אם תראה ערבי יחף, אלוהים ירחם עליו בצלחת [אוכל]

 

67 – אִידֹא רִית סְבְעָא פֵרָאס זְנָאן, מָא תְזִידֵם לְקָאעוֹ

אם תראה שובע בראש הגן, אל תיכנס פנימה

נאמר על אדם שנכנס לגן ואכל מפירותיו. הוא מתקדם פנימה על־מנת לאסוף עוד פירות ואז הוא נתפס על־ידי בעל הגן. לפי ברינו, אדם שיש לו כל הדרוש לו במקומו, אינו חייב לתור אחרי מקומות אחרים!

 

68 – אִידָא רִיתְהָא סְפְרָא, קוֹל טָאבְתְ, אוּמָא הִייָא בְּרְרִית דְבָאלְת

אם ראית אותו צהוב, נדמה שהוא בשל, אבל הוא ברוח נכמש

הכוונה לפרי. נאמר על אשה המתאפרת ובריאותה לקויה.

 

69- אִידָא רִיתוֹ כָּא יִדְחק, מָא בְּקָּאלוֹ עְלָאס יִבְכִּי

אם ראית אותו צוחק, לא נותר לו על מה לבכות

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם

היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך. המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זהי אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו.

הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקחת משהו. כל הלילה. בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שהטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, היד שלה נפתחה. נס גדול היה.

לפי הקבלה שבידינו, אנו שומעים שבישראל, כל החסידים, תלמידי הישיבה, חיים על נדבות. יצאו עשרה אנשים בתור כולל לקבץ נדבות לכבוד העניים, מהם ר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי… הצדיק, ר׳ דוד ומשה רצה להתגלות. הוא בא לאדם אחד, זקן, כשר, בחלום ואמר לו: אני פלוני, קבור במקום פלוני והסימן שמה, יש קש מפוזר, במקום הקש שמה הקבורה. אבל אני גוזר על היהודים לא יגמרו את מקום הקבורה. הזקן ממרוקו, מאותו כפר הקרוב לצדיק, אגוים. אז הוא הלך וראה, ובאותו יום התגלה הצדיק, בניסים גלויים, מופלאים שאין מי שיפקפק בהם.

היה אחד בשם שלמה אוחאנא. אף אחד לא הכיר את הקדוש, רק שנינו. הוא בא אליו פעם בחלום. היה מעורב במשהו. היה נגר. קרה לו משהו. אני לא יודע. בא אלי ושאל: אתה מכיר את החכם? אנו מוכרחים ללכת ביחד. אמרתי לו: אלך אתך. בנינו קודם כל בית-כנסת. חפרנו עד שמצאנו נקודת מים. התחלנו לבנות חדרים. זה של פלוני וזה של פלוני. זה למשל נותן לי כסף ואני בונה לו. כשהוא בא לסעודה, הוא מוצא שהחדר שלו מוכן וישן שם. אם הוא לא נמצא ואתה בא, אתה יכול להשתמש בחדר שלו. היינו נשארים שם חודש-חודשיים. עבדנו. אז בא אחד ואמר לי: אתה היית אצל החכם, ועכשו אנו רוצים להיות שותפים אתך. אמרתי לו: אתם לא תיכנסו. אמר: צריך! רבנו. הלכנו לדיינים. במראכש. הלכנו שנינו. הבאנו עוד מאתיים וחמישים אלף פראנק ממכירות. אמר: תתנו את זה לקופה, לקופת ההקדש. אמרנו: לא ניתן. אמר: תתנו. רבנו, הלכנו למראכש. כל ההכנסות חצי לאנשים מקזבלנקה וחצי לאנשים ממראכש. אמרו לי: אתה לא תהיה בוועד. תבעו אותי למשפט, לבית-הדין. אמרתי להם: אף אחד לא יצווה עלי. אתם לא מכירים את החכם. הוא לא מהאזור שלכם, הוא מהאזור שלי. אמרו לי לא להיכנס. לא שאלתי אף אחד. אפילו פעם, אותו אדם ישב בשולחן עם עשרים אנשים. הרמתי את השולחן וזרקתי על ראשו. אמרתי לו: אתה לא תצווה עלי. שלמה אוחאנא, הוציאו אותו. מצאו בו משהו לא בסדר. הוא הוא שפרסם את החכם. אני והוא. אף אחד אחר.

הלכנו לר׳ דוד ומשה. יש לי בן אחד. נולד לי והיה חולה. אחר-כך אמרו לי: אולי את רוצה הילד בריא? לקחתי אותו לר׳ דוד ומשה. הלכנו. היו כואבות שיניים. כל שנה לא מרגיש טוב. ר׳ דוד ומשה היה צדיק גדול. לקחתי בן שלי. אני ואח שלי. הגענו. אח שלי אמר לי: בואי נקנה כבשים אצל ערבי אחד. אמרתי לו: אני לא יכולה לתת לו את הכסף. אני לא באתי עם בעלי. באתי רק לבד. הבאתי קצת כסף ואיך אקנה כבש אחד? אז האח שלי נתן לי כסף לערבי לקנות שני כבשים. הוא ירד לשוק. לקחו את הערבי למלחמה. שמונה ימים לא בא הערבי. אנחנו חיכינו. יום שני. יום ששי צריך לעשות את החגיגה. הלך אתי אחי לקנות כבשים אחרים. ביום ראשון אנו יורדים לאגוים, עיר אחרת. ירדנו מיום ראשון עד יום שבת ואין מכונית שתקח אותנו. כל המכוניות באו ואני ואח שלי, אין לנו מקום. אנחנו נשארנו שמה שמונה ימים. יום שבת בא ערבי אחד אלינו ואמר: פרץ, הערבי שלקח לכם את הכסף בא עכשו. הלכתי אצלו ואמרתי לו: למה עשית לנו ככה? איפה הכסף? איפה הכבשים? אמר: תסלחו לי. ר׳ דוד ומשה מכיר את המצב שלי. אני ירדתי והלכתי למלחמה. לקחו אותי. אבל אתמול בערב אני הגעתי לפה. ערב שבת לא יכולתי ללכת אליכם, אתם לא מקבלים כסף ולא יכול לדבר אתכם, אבל במוצאי שבת רציתי לבוא אליכם למעלה ולתת לכם את הכסף. אז אמרתי לו: אנו נחכה. במוצאי שבת רק קיבלנו את הכסף, אוטו בא מיד ונסענו למולאי איגגי.

ליד הקבר כל אחד זורק טבעת, שעון… זה בגלל הכוח של ר׳ דוד ומשה. אף אחד לא יכול לגנוב. אם ערבי ירצה לקחת, ישים את היד שלו ייתפס כך. אשה אחת קנתה טבעת. אלפיים שש מאות ל״י. בא ערבי אחד, לא מהסביבה של הקבר, גנב את הטבעת. הלך לעירק סוידן [הכוונה למרחק], רק מגיע לבית שלו, הוא לא מסתכל. הלך לו העיניים שלו. אז אמר להם: תראו מה קרה. לא היה לי כלום. אמרו לו: תגיד, גנבת משהו? אמר לו: לא. אחר-כך אמר: גנבתי טבעת. אז ככה. שמו לו את הידיים שלו מאחור ולקחו אותו לר׳ דוד ומשה. לקחו כבש וביקשו ממנו מחילה, שהאיש לא יודע את זה. החזיר הטבעת והעיניים שלו חזרו לו.

יהודי בשם באעו היה מוכר שקים. אשתו היתה נוהגת להדליק נרות למנוחת ר׳ דוד ומשה. פעם רבה עם בעלה. הרב עליו השלום הלך אל בעלה לחנות:

שלום עליכם! עליכם השלום! אמר לו הרב: עליך להביא אותה עכשו ותעשו שלום. באעו הביא אותה. נישק לה את ראשה. שאל הרב אם יש להם בית-שימוש. הביאו אותו לבית-השימוש. נכנס ולא יצא. חיכינו לו. מחכים, מחכים ולא יצא אף אחד. באותו לילה בא לו בחלום ואמר לו: אני הוא ר׳ דוד ומשה, אני שגרמתי שתשלים עם אשתך.

פעם אחת כשהייתי בחוץ לארץ, היה לי עוף אחד. אז היתה מחלה בקרב העופות והעוף הזה לא מת. אז אני נדרתי לשחוט את העוף הזה ליד קברו של ר׳ דוד ומשה, בעיר אגוים. אז כל העופות מתו והעוף הזה לא מת. אחי, הרב ומשפחתו ביחד עלינו לקדוש. כשהגעתי לשם נתתי את העוף הזה לפקיד, ואז הפקיד התחיל לספר לנו על הניסים והנפלאות של הקדוש הזה. חשבנו שאולי הדברים האלה לא היו נכונים. התחלנו לקיים את הסעודה ואז לא ידעתי מה שקרה לי. היה פתח לבית. ככה אני התחלתי לחפש איפה הפתח. לא מצאתי. כמעט והשתגעתי. אחי קרא לפקיד, אמר לו: שמע, אני אפתור את הדבר זה. קשר אותי ליד הקבורה, שעה, שעתיים או שלוש. בא הפקיד ושאל: לא קרה לך שוס דבר? אמרתי לו שאני מרגיש כאבי בטן. אמר לי: עשה נדר ותבוא עוד פעם לכאן ואתה תהיה בריא. בבוקר כשהלכנו להתפלל, למחרת בבוקר, הרגשתי מצוין. אז לקחתי את הנדר הזה. אני, כל הזמן, אני הולך לשם. וברוך ה׳ כל הכבוד. כל פעם שקורה לי משהו לא טוב, אני קורא לצדיק הזה. באמת לא צריך… סיפור אחר: פעם לקחתי את בני לירושלים לבקר את אמא שלי בבית-החולים. הגעתי לסיבוב הרטוב. רציתי לחצות את הכביש. באה מכונה. ראיתי את בני ליד המשאית. אמרתי: ר׳ דוד ומשה, אם הילד תציל אותו, אני פה כל שעה אני קורא לך. הילד הזה שכב על הרצפה, עברה המכונית. אנשים חשבו שלא נשאר בו כלום. אולם הילד קם בריא ושלם.

אני אספר לך על הנס שקרה אצלנו בביתנו. השכנה שלי נהגה להדליק את כוס הנשמה לעילוי ר׳ דוד ומשה. היא עברה דירה ובאה במקומה שכנה אחרת. לא הדליקה. בלילה, בשעה חמש בבוקר, פתאום ראתה שכל הבית מואר. בנה אמר לה: מאיפה בא האור הזה היא פחדה להיכנס לחדר. אצלי נהגו לספר את הסיפורים האלה שקדושים נהגו לצאת. אמרתי לשכנה שלי: בואי, אני ואת ניכנס למקום הזה. אחי אז חזר מאמריקה. ניסה להיכנס ויצא מהר מפני שהאור סינוור אותו. לא ראה שום דבר. שכנתי, גם כן בעלי לא רואים. אני נכנסתי, ראיתי צורת בן־אדם. אמרתי: שלום עליכם שלוש פעמים. אמרתי לו: ר׳ דוד ומשה, אני עובדת אתך. כמו שילדתי את הבנות האלה שלי, עשה שגם כן אני אלד בנים. ואני תמיד מבקשת, מבקשת ממך שתיתן לי פרנסה בסתר. אבי אמר לו: ר׳ דוד ומשה, אני נודר שאני אלך להשתטח על קברך וכל שנה עשה שאני ארוויח בפיס. הקדוש, יהיה ברוך, שמע אותו. באותו יום יצא והרוויח. המוסלמים אסרו עלינו לא להתעורר בבוקר עד שהם יתעוררו. פעם נפלה עליהם תרדמה ולא התעוררו בלילה עד שגמרנו את הסעודה. זה כמו שראית. כולם הביאו מתנות, סוכר. בעלי יצא לשוק, הביא חמישה דגים גדולים, עופות, לשון ועשינו סעודה עם אנשים, וכל הכסף שהיה לנו שמנו אותו בקופה של ר׳ דוד ומשה.

יהודי אחד הגיע לר׳ דוד ומשה על הפרד שלו. ולאחר הזיארה מצא שהפרד שלו מת. התחיל לבכות, פנה לקדוש ואמר:

׳יא אללאה יא סידי יא ר׳ דוד ומשה

אנאס סאייפתהום בכאטרהום

ואנא גבבנתני. כיפאס?

בללאה ובישמב יא סבבאע אלעזיז!

 

או אלהים או אדוני

או ר׳ דוד ומשה

כל האנשים הלכו מרוצים

 ואותי העצבת. איך?

באלהים ובשמך או האריה האהוב.

איך שאמר ׳האריה האהוב׳ הפרד התחיל לקשקש ועמד על רגליו. ככה סיפרו לי בעזרת אלהים ובעזרת האריה.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 83

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

יהודי צפון אפריקה

. המצב לאחר מלחמת־העולם השנייה

לאחר מלחמת־העולם השנייה השתנו פני הציונות הצפון־אפריקאית ללא היכר, כתוצאה ממספר גורמים, אשר העיקריים ביניהם הם:

א-האפקט העצום של השואה, אשר הביא מצד אחד להתעוררות לאומית בקרב האינטליגנציה היהודית המקומית ומצד שני לשינוי מהותי ביחס המוסדות כלפי יהדות־המזרח.

ב-רישומיו השליליים של משטר וישי, אשר גרם לשינוי דראסטי ביחס אל צרפת ואל המודל הצרפתי. נראה שגם כי״ח חזרה בה מהמיליטאנטיות הפרו־צרפתית שאפיינה את פעולתה עד המלחמה.

ג-המאורעות בארץ־ישראל והשלכותיהם על היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות צפון־אפריקה כמו בשאר ארצות ערב.

ד-ראשית המאבק לעצמאות בכל אחת ממדינות צפון־אפריקה וחששותיהם של היהודים מיציאת צרפת מהאיזור.

צירופם של גורמים אלה הביא לצמיחתה של תנועה ציונית על בסיס איתן יותר ובהיקף רחב יותר, אך מעל לכל עם צביון חזק של הגשמה. הציונות שלאחר המלחמה עסקה לא רק בשקילת השקל ובפעילות ספוראדית בתחום ההסברה, אלא גם בפעילות אינטנסיבית של הכשרה לעלייה.

הקשר עם המוסדות הציוניים המרכזיים חודש ב־1943, כמה שבועות בלבד אחרי נחיתת כוחות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו ומיד אחרי יציאת הגרמנים מתוניסיה.

באלג׳יריה לא הביאה כניסת הצבא האמריקאי לביטול החקיקה האנטי־יהודית שהצטברה בה מתקופת וישי. הגנראל דירו, שהצטיין ברגשותיו האנטישמיים, סירב בכל תוקף להחזיר על כנה את פקודת כרמיה, למרות הפצרותיהם החוזרות ונישנות של שלטונות הצבא האמריקאי. כל הארגונים היהודיים נטלו חלק במאבק הזה להחזרת הזכויות — ובתוכם הפדראציה הציונית המקומית, בהנהגת ב. הלר ופרופ׳ ברונשוויג, אשר עם פרוץ המלחמה עברה מתוניס לאלג׳יר. בהדגישם את הצורך במציאת פתרון לאומי לבעיה היהודית, נוכח התלאות שעברו על העם היהודי אפילו במדינות הנאורות, הצליחו ציוני אלג׳יריה זו הפעם הראשונה להקים ארגון־גג, שאיפשר פעולה ממשית בתחומי ההסברה, ההכשרה והעלייה. באלג׳יר בלבד נרשמו כ־400 חברים מיד עם הקמת הפדראציה. כ־25 אגודות נוספות הוקמו בערי־השדה: בלידה, מיליאנה, שרשל, וכן במחוזות קונסטאנטין ואוראן. כל החברים השתתפו בשיעורים לעברית וכן במספר פעולות חברתיות, כגון עונג־שבת, שבהן נדונו בעיות השעה., אולם הגיוס הכללי של גילאי 45-19 הגביל את האפשרויות להרחיב את שורות התנועה, מה גם שהצעתה להקים לגיון עברי נדחתה בחריפות הן על־ידי כוחות הברית והן על־ידי השלטונות הצרפתיים, אשר העדיפו לרכז את הצעירים היהודים במחנות־ עבודה במסווה של שירות צבאי לאומי.

אולם הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי שעמדו בפני הרחבת הפעילות הציונית היתה דווקא הצלחת המאמצים להחייאת פקודת כרמיה באוקטובר 1943. בשובם להיות אזרחי־צרפת שכחו יהודי־אלג׳יריה את כל מה שעבר עליהם בתקופת־ המלחמה, וכמו בעבר הם חזרו לדבוק בצרפת. בראש המאבק למען החזרת הזכויות עמד הועד האלג׳יראי למחקרים חברתיים Comité Algérien d’Etudes Sociales, שהורכב מבכירי האינטליגנציה היהודית בארץ זו. ארגון זה, שעם חבריו נמנו מספר פעילים לשעבר של קרן־היסוד בצרפת, התבלט בהתנגדותו לפדראציה הציונית האלג׳יראית, אם כי להשגת מטרותיו הוא נתמך על־ידי מספר גדול של ארגונים יהודיים בחו״ל, בהם הארגונים הציוניים של ארה״ב.

לקראת מלחמת העצמאות התגייסו לשורות המח״ל עשרות יהודים מאלג׳יריה, מאות אחדות מהם עלו ארצה ובקונגרסים הציוניים של שנות החמישים היתה תמיד נציגות של ציוני אלג׳יריה. אך כל זה אינו צריך לחפות על עובדה יסודית אחת והיא כשלונה הטוטאלי של האידיאולוגיה הציונית לחדור לתוך החברה היהודית האלג׳יראית, שהתאפיינה באטימות כמעט מוחלטת לאידיאלים הציוניים. מעבר לגורמים הספציפיים שבהם מוסברת הגירתם המאסיבית של יהודי אלג׳יריה לצרפת ב־1962, אפשר לראות קשר ישיר בין התפתחות זאת ובין יחסה האדיש והשלילי של יהדות אלג׳יריה אל הציונות.

הקשר בין ירושלים לפדראציה התוניסאית חודש ביוני 1943, כחודש לאחר יציאת הגרמנים מתונים. כל האגודות חידשו את פעולתן וכעבור שנתיים נעשתה תוניס, בין היתר, למרכז התנועה החלוצית ״צעירי ציון״ בצפון־אפריקה. תנועה זו הקימה סניפים בסוס, גאבס, ביזרטה, בז׳ה וג׳רבה, והיא הקיפה יחד עם תנועת־הנוער .U.U.J.J כ־1500 חבר, שחולקו למספר שכבות וקבוצות, ומטרתם העליונה היתה להכין גרעין לקיבוץ צפון־אפריקאי. לחברי התנועה גובשה תוכנית חינוכית מקיפה, שכללה נושאים כמו: תולדות הציונות, מוסדות ציוניים, אידיאולוגיה ציונית (הס, אחד העם, גורדון וברוכוב וכר). נוסף לשיעורים בעברית, עסקו החניכים באימוני התגוננות ובהכשרה חקלאית במספר חוות שהיות בבעלות יהודים. כיוון שכל העתונים היהודיים המקומיים היו פרו־רביזיוניסטים, הפיצה התנועה בקרב חבריה עתון משלה בשם ״הגשמה״, בהיקף של 80-40 עמודים.

רוב חברי התנועה באו מהבורגנות היהודית, ממשפחות שהתערו זה זמן רב בתרבות ובחברה הצרפתיות וניתקו כל קשר עם ההמון היהודי שהמשיך להתגורר בגטו המקומי, ב״חארה״, אשר עתיד היה מיד עם הכרזת המדינה לעלות באלפיו ארצה. ראשי התנועה ניסו להגיע אל יושבי הגטו, אך חדירתם לגטו היתה איטית מאוד, ופרט למספר מצומצם של פעולות מקוטעות לא עלה בידם להשיג את מבוקשם.

מול ״צעירי־ציון״ עמדה תנועת בית״ר, אשר כללה כ־400 חברים בעיר תוניס. אולם למרות היקפה המצומצם בהשוואה לצעירי־ציון נשענה בית״ר על בסיס ציבורי רחב יותר כיוון שהרביזיוניסטים המשיכו להיות הזרם המרכזי בציונות התוניסאית.

הפדראציה עצמה חידשה את פעילותה ב־1944, בראשות ועדה בת 11 חברים שעסקה בענייני הקק״ל, קרן־היסוד, הנוער וההסברה. עד מהרה התברר שניגודי־הדעות החריפים בין הזרמים השונים לא איפשרו עבודה רצופה ומתוקנת. סלע־המחלוקת העיקרי היה בדבר חלוקת הסרטיפיקאטים למועמדים לעלייה. כך למשל תבעו הרביזיוניסטים ב־1945 למסור את רוב הסרטיפיקאטים לאנשי בית״ר, כיוון שרוב ציוני תוניסיה נמנים עם הרביזיוניזם. באווירה של התקפות הדדיות, ואולי גם של הלשנות כפני השלטונות, ניתנו לבית״רים רק 3 רשיונות מתוך 40 אשר חולקו בין חברי ״צעירי־ציון״.

כמזכיר כללי של הפדראציה שימש ד״ר ברטוואס, שהגיע לתוניסיה מהונגריה, ערב מלחמת־העולם. אם כי הוא זכה לאמונם המלא של המוסדות בארץ ושל השליחים שביקרו במקום, לא היה ד״ר ברטוואס מקובל בין כל חבריו, הן בגלל מוצאו הזר והן בגלל חוסר עקיבותו האידיאולוגית. אך למרות כל הבעיות הללו אפשר לקבל את דבריו של אחד המבקרים מהארץ: ״אפשר להגיד שבתוניס כל מה שהוא יהודי הוא ציוני״ החל משני העתונים היהודיים  La Gazette d’Israëlו- La Voix Juive וכלה בהיבטים החשובים של הפעילות הקהילתית.

במארוקו המשיך מצבם של היהודים להיות חמור מאוד, למרות הנוכחות האמריקאית משנת 1942 ואילך; בהשראתם של קצינים ופקידים צרפתיים אנשי משטר וישי, שהמשיכו לשבת בממלכה, היו התעללויות ופרעות ביהודים ברוב חלקי הארץ עד 1945.

בשנה זו חידשה ההסתדרות הציונית המקומית את פעילותה במתכונתה הקודמת של פדראציה רגיונאלית של ההסתדרות הציונית הצרפתית, אם כי למעשה שמרה על קשר ישיר ואוטונומי עם המוסדות המרכזיים. בראשה עמדו אותם אנשים שניהלו לפני המלחמה את הפעילות הציונית במדינה, להוציא את תורץ׳ שהיגר לארה״ב; אלה היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית, ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בא׳׳י מרכז חייהם, ובסוכנות את ממשלתם אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״.

נוסף לתפקידיה הרגילים ובהתאם להיערכות החדשה של התנועה, ראתה הפדראציה המארוקאית מחובתה להדריך ולארגן את הנוער המקומי וכן לחדור ולהשפיע מבפנים על חיי הקהילה וניהולה. מטרה זו משתקפת היטב בנוסח התקנון שהוכן לקראת הקונגרס הציוני ב־1946: יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקראטית בארץ־ישראל, מביעים ציוני מארוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ היהודי במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער. ואכן, רוב הפעילים המרכזיים של התנועה עסקו גם בניהול מוסדות וארגונים בעלי צביון פילאנטרופי כמו O.S.E. ,HICEM ו״עולם קטן״ שהושיט עזרה לפליטים מאירופה שנתקעו במארוקו.

בתחום החינוך, עודדה הפדראציה במארוקו פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, כמה מהם בשיתוף־פעולה הדוק עם כי״ח אשר מאז המלחמה הרחיבה את החינוך העברי במוסדותיה. בעיר קאזאבלאנקה רוכז נושא זה בידי שלוש אגודות: חברת מגן דוד, אגודת ״חובבי השפה״ ואגודת קרל נטר. החניכים השתתפו לא רק בשיעורים לעברית, אלא מדי פעם בהרצאות שאורגנו למענם בתולדות היישוב והרעיון הציוני, בערבי־שירה ובמסיבות חברתיות. בפאס פעל כבר לפני המלחמה ״חוג ללימודי יהדות״, שהסב את שמו בשנת 1944 ל״מועדון הרצל״, ועסק לא רק בפעילות חינוכית אלא גם בפעילות ספורטיבית והגנתית. בצפרו ניתנו הלימודים במסגרת ״מועדון ביאליק״ ובמקנס במסגרת ״קבוצות בן־יהודה״. לא כל האגודות הללו זכו לקבל רשיונות מהשלטונות הצרפתיים ואחדות מהן, כמו מועדון פתח־תקוה ברבאט, נאלצו להפסיק את פעילותן בלחצם של השלטונות ושל ועד הקהילה.

בתחום ארגוני־הנוער רוכזו מאמצי התנועה בעיקר בקרב האגודות השונות של בוגרי בתי־ספר כי״ח, ובמיוחד בקרב חברי מועדון קרל נטר בקאזאבלאנקה, אשר נעשה מועדון ציוני לכל דבר ומתוכו גוייסו חברי הגרעינים הראשונים של תנועת צעירי־ציון. הבטאון הפנימי של מועדון קרל נטר, ״נוער״, נעשה בהדרגה לבטאון הרשמי של ציוני מארוקו, אשר לא הורשו על־ידי השלטונות להוציא־לאור עתון משלהם. עם זאת, התירו הצרפתים לייבא עתונים ציוניים מצרפת ומתוניס, ובכלל זה Voix Juives שהקדיש כמה מדפיו לפעילות הציונית במארוקו.

במארוקו שלאחר המלחמה, כמו בתוניסיה, היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסיה — צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי פחות או יותר מושלם ולרוב ממוצא חברתי בינוני, בסך־הכל מאות בודדות של צעירים. אפשר להניח שמספר זה היה עשוי לגדול במרוצת השנים הבאות, ככל שהסתעפה רשת החינוך וככל שהתרחבה שכבת בוגרי בתי־הספר של כי״ח ומוסדות אחרים. אך גלגלי ההיסטוריה נעו במהירות רבה. ההכרזה הדראמאטית על הקמת מדינת ישראל התקשרה בתודעה הכללית כמימושו של חזון הנביאים. יהודים, כשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו לנהור באלפיהם אל ארץ־ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים אשר בכנס שקיימו בקאזאבלאנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחינת מועמדים לעלייה. אך מכל מקום, בתולדות יהדות עתיקת־יומין זו, התחיל פרק נוסף ואחרון, פרק העלייה, אשר אחד ממאפייניו — ומבעיותיו הידועות — היה דבר היותו מנותק מהציונות המדינית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראלהפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 128

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן.

הפזורה היהודית הספרדית

הקהילה הספרדית בלונדון, זכתה להכרה דה־פקטו בשנת 1657, כשקרומבל איפשר למושבה הקטנה של סוחרים ספרדים ופורטוגלים שישבו בה לקיים את תפילותיהם בבית שנשכר למטרות אלה ולרכוש חלקת אדמה לבית קברות. נסיונותיהם של ר׳ מנשה בן ישראל וסוחרים ספרדים אחרים מאמשטרדם לזכות בהכרה גלויה מצד השלטונות המהפכניים של אנגליה לא עלו יפה, וגם כאן היו ההתחלות צנועות למדי. בתחילת דרכה מנתה עדה זו לא יותר מאשר 27 מבוגרים. דווקא החזרת השלטון המלוכני נתנה כאן דחיפה להרחבת ההתיישבות היהודית הספרדית ולביסוס החיים הקהילתיים של בני העדה שם. ב־1663 הוקמה קהילת ״שער השמיים״, שהפכה במרוצת המאה ה־18 לקהילה הספרדית השנייה בחשיבותה, אחרי אמשטרדם, בפזורה הספרדית.

התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.

מגמות ההתבדלות, שאיפיינו את אורח חייהם של בני ״האומה הספרדית־פורטוגלית״, לא מנעו מהם לסייע בנדיבות רבה לקהילות אשכנזיות ומזרח אירופיות שנקלעו לקשיים בעקבות תלאות הזמן. בכל הקהילות הספרדיות נתקיימו קופות לפדיון שבויים ולמען ארץ הקודש, ואף כי כעיקרון העדיפו יהודים אלה לסייע לבני פזורתם, הם לא חסכו מאמצים להציל יהודים בני עדות אחרות שנקלעו למצוקה או נפלו קורבן לגזירות ולרדיפות.

לא חסרו עניים גם בקרב בני הפזורה הספרדית המערבית. רבים מבין האנוסים שחזרו ליהדות היו אביונים, שהגיעו לארצות המקלט כשהם חסרי כל. הקהילות הספרדיות השתדלו לקלוט אותם; אך משהלכה וגברה המצוקה הכלכלית של המהגרים, נעשו נסיונות לשלחם למקומות יישוב רחוקים, על מנת שלא יהיו למטרד חברתי. המהגרים העניים, ששולחו לארצות שמעבר לים, במזרח ובמערב, כונו despachados (משולחים). הם הפכו למאגר האנושי העיקרי שיישב את המרכזים החדשים, שהיהודים הספרדים הקימו ביבשת אמריקה.

ביבשת החדשה החלו לפרוח קהילות יהודיות במושבות שהוקמו שם על־ידי ההולנדים והאנגלים. בקוּראסאו, בסוּרינַם, באֶסֶקיבוֹ, בבַּרבַּדוֹס, בג׳מייקה, באמשׂטרדם החדשה(שהפכה לניו יורק) ובמקומות אחרים הוקמו מרכזים חדשים, ששימשו כסניפים של הקהילות הגדולות שבמערב אירופה. המתיישבים היהודים שם הרחיבו את הפעילות הכלכלית שנוהלה על־ידי אחיהם שבאמשטרדם, בלונדון ובבורדו. במושבות הצרפתיות, לעומת זאת, לא ניתנה דריסת רגל למתיישבים יהודים, כל עוד לא ניתנה ליהודים הכרה רשמית בתחומיה של הממלכה הצרפתית.

הנהגת הקהילות הספרדיות המערביות היתה נתונה בידי אליטה חברתית בעלת עוצמה כלכלית מרשימה. המדובר באנשי כספים וסוחרים בינלאומיים, שכבר זכו למוניטין בחצי־האי האיברי, כששימשו שם כאחד הגורמים המרכזיים בעולם העסקים של ספרד ופורטוגל. רבים מביניהם ברחו מספרד בעקבות נפילתו של הקונדי־הדוכס די אוֹלִיבַרֶס, מי שעמד בראש ממשלת ספרד בימי המלך פיליפ הרביעי. אוליברס היטיב עם אנשי הכספים שמקרב ״הנוצרים החדשים״, והסתלקותו מחצרו של המלך פגעה קשות בבטחונם ובמעמדם. לכך יש להוסיף את המשבר הכלכלי הגדול, שפקד את ספרד בשנות הארבעים של המאה ה־17 והביא למנוסתם של אנשי עסקים רבים מקרב האליטה של ״הנוצרים החדשים״ הפורטוגלים שפעלו אז במדריד ובאנטורפן. רבים מהם ברחו לאמשטרדם ולהמבורג. הבולטים שביניהם היו האחים אברהם ויעקב ישראל פרירה, האחים אברהם ודוד דה פינטו, והברון אנטוניו אפס סואסו ששינה את שמו ליצחק ישראל סואסו — שהשתקעו באמשטרדם.

הבנקאי דִיֶגו טישירה די סַמְפַאיוֹ, ששינה את שמו לאברהם שניאור (Senior), השתקע בהמבורג. עשיר מופלג זה ברח מאנטורפן והפך למנהיגה של הקהילה הפורטוגלית בהמבורג. שיבתו ליהדות עוררה שערוריה בעולם הקתולי, והחצר הקיסרית בוינה תבעה את החרמת רכושו, שנאמד אז ב־250.000 כתרים. הסנט של המבורג השיב ריקם את הפנייה האמורה, וטישירה ייסד בנק משפחתי שנודע בשם ״טישירה די מאטום״(Mattos).

אין זה מקרה, שאנשים מסוג זה החזיקו ברסן השלטון בקהילות הפזורה הספרדית. למעשה זכו קהילות אלו למעמדן בקרב החברה האירופית הודות לעוצמתן הכלכלית של המשפחות העשירות שבקרב ״האומה״. עושרן המופלג של משפחות אלו עורר רושם רב במדינות ובערים שבמערב אירופה ונרקמו סביבו אגדות רבות. אליטה כלכלית זו יצרה לעצמה אורח חיים משלה תוך כדי ניסיון לחקות את דפוסי ההתנהגות והצריכה של האצולה האירופית בת זמנה. לבושם היה דומה לזה של האריסטוקרטיה הצרפתית; בתיהם המפוארים היו מרוהטים ומקושטים בהדר רב, ורבים מהם התאמצו להוכיח את ייחוסם העתיק; הם ביקשו את קירבתם של אצילים ממקומות שונים, וכמה מהם שירתו בנאמנות רבה נסיכים ודוכסים. עשירים אלה החזיקו למעשה את מוסדות הצדקה בקהילותיהם ולעתים הם היו היוזמים להקמת חברות לגמילות חסדים וללימוד תורה. האחים פינטו הקימו ברוטרדם את [Pintos  [Jesiba de los, שהועברה מאוחר יותר לאמשטרדם, ואברהם ישראל פרירה הקים ישיבות בירושלים ובחברון. הם שימשו מצנטים לסופרים ולמשוררים וייסדו אקדמיות ספרותיות שפעלו באמשטרדם ובליוורנו על פי הדגם של האקדמיות הספרדיות והאיטלקיות מאותם ימים.

דפוסי הארגון הפנימי בקהילות אלה היו דומים. בהתחלה שאבו כולן את השראתן מהקהילה הונציאנית, שאת דוגמתה ביקשו לחקות. משנות השלושים של המאה ה־17 הפכה אמשטרדם לקהילה המרכזית והמובילה בכל הפזורה הספרדית המערבית כולה.

בראש כל קהילה ניצב ה״מעמד״, גוף מנהל שנבחר מדי שנה ובידיו הופקד השלטון המוחלט על ענייני הקהילה. באמשטרדם נקבע מפורשות, כי ״בידי המעמד הסמכות והעליונות על הכול״, ועיקרון זה הנחה למעשה את כל הקהילות אחרות בפזורה זו. בידי ה״מעמד״ היתה הסמכות לתקן תקנות, להחרים עבריינים, למנות את ה״חכמים״ ואת כל יתר פקידי הקהילה, לקבוע את המסים שעל ה״יחידים״ (=חברי הקהילה) לשלם ולהקצות להם את מקומותיהם בבית הכנסת. ה״מעמד״ היה ממונה על שמירת הסדר בבית הכנסת, ולמעשה פיקח על הסדר החברתי בקהילה ועל המוסר של חבריה. בידיו הופקדה הצנזורה על הספרים, ואסור היה להדפיס בעיר ספר כלשהו בלי לקבל את הסכמת הפרנסים. גוף זה גם ייצג את הקהילה לפני הרשויות העירוניות ולפני השלטון המרכזי במדינה והיה אחראי כלפיהם על כל מה שהתרחש בתוך העדה; היה זה מתפקידו למנוע תופעות שהיו עלולות לאיים על הסדר הציבורי.

רק מי ששילמו את המסים הקבועים זכו להיחשב חברים בקהילות ולהנות מכל הזכויות הכרוכות בכך. בקהילות אלה נהגו לבחור את ההנהגה על פי שיטת הקוֹאוֹפְטַצְיָּה: חברי כל ״מעמד״ בחרו את אלה שיבואו אחריהם. ב״מעמד״ של קהילת ״תלמוד תורה״ באמשטרדם נטלו חלק שבעה חברי קהילה: שישה פרנסים וגבאי. הבחירות התקיימו פעמיים בשנה: בערב ראש השנה בחרו חברי ה״מעמד״ בשלושה פרנסים, ואלה הצטרפו בראש השנה להנהגה במקום שלושת הפרנסים שסיימו את כהונתם; ובערב שבת הגדול הם בחרו בשלושה פרנסים וגבאי, שהצטרפו ל״מעמד״ במקום הפרנסים והגבאי היוצאים. בדרך זו נשמרה ההמשכיות בהנהגה: בכל ״מעמד״ חדש נמצאו ליד הפרנסים החדשים פרנסים ותיקים, שהיו מצויים בענייניה השוטפים של הקהילה. הואיל ומספר חברי הקהילה בלונדון היה קטן בהרבה מזה שבאמשטרדם, היה גם הרכב הנהגתם מצומצם יותר. ה״מעמד״ של קהילת ״שער השמים״ הורכב משני פרנסים וגבאי. אלה נבחרו פעם בשנה, בערב ראש השנה, על־ידי ה״מעמד״ היוצא ועל־ידי שני הפרנסים ששירתו ב״מעמד״ בשנה הקודמת. משהוקמה הקהילה המאוחדת בהמבורג בשנת 1652, הוחלט בתקנות היסוד, כי ה״מעמד״ יורכב משבעה חברים, שייבחרו בערב ראש השנה וישמשו בתפקידם שנה תמימה. כעבור שנה הוחלפה השיטה, ובמקום שבעה חברי ״מעמד״ נבחרו רק חמישה. אל חמשת הנבחרים החדשים הצטרפו שני פרנסים מן ה״מעמד״ הקודם, ובכך ביקשו לשמור על רציפות והמשכיות. אך השיטה בהמבורג עברה שינויים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה־17.

[קואופטציה הוא מושג מתחום הסוציולוגיה המתקשר לסוציולוג בריאן טרנר, ומתייחס לדרך ההתמודדות אל מול מנהיגים או נציגים המפריעים או עשויים להפריע לפעילותו של ארגון מסוים – כשהם פועלים מחוצה לו – זאת באמצעות צירופם לארגון עצמו, ובכך מתן אפשרות לאנשים אלו להשפיע על הארגון מבפנים. הארגון למעשה מציע לאנשים אלו להצטרף ולקבל תפקיד רשמי בארגון, על מנת לרתום את כישוריו של האדם עצמו לטובת הארגון, בתור חלק מהמנגנון, ולמנוע הפרעה לתפקודו של הארגון כאשר האדם נמצא מחוצה לו. כמו כן, פעולה זו עשויה לתרום למניעת התגבשותה של אופוזיציה יעילה מטעם גורמי חוץ, בשל גיוסם של המוכשרים מבין חבריה לשורות הארגון בשיטה זו.

דוגמה לפעילות של קואופטציה היא מינוי של יו"ר אגרסיבי של ועד עובדים לחבר הנהלת המפעל (בדרך כלל בתחום משאבי אנוש), ובכך ניטרולו של ועד העובדים הלוחמני.]

האיום בעונש החרם היה נפוץ מאוד בקהילות האמורות ונהגו להפעילו גם על עברות שרוב קהילות ישראל היו גוזרות עליהן עונשים חמורים פחות.

הענישה התקיפה, שהיתה מקובלת בקהילות ״האומה הספרדית־פורטוגלית״ במערב, נועדה לקבוע את גבולות הזהות הקולקטיבית של ציבור זה, שהיה מורכב בעיקרו מאנוסים לשעבר, רחוק מערכי היהדות והמשמעת הקהילתית היתה זרה לו.

אין זה מקרה, שפרשיות החרם הדרמטיות ביותר שנודעו בעולם היהודי של המאה ה־17 נגד כופרים והֶטֶרוֹדוֹקְסים [כופר, אפיקורס (יוונית heteros ) = שונה + doxa ) = דעה(] אשר קראו תיגר על המסורת היהודית, התחוללו בפזורה הספרדית המערבית. אוריאל ד׳אקוסטה הוחרם בקהילות ונציה והמבורג, ומאוחר יותר הוחרם פעמיים בקהילת אמשטרדם. אנוס לשעבר זה מאופ1ךטו שבפורטוגל הגיע לאמשטרדם סביב 1615, והמפגש שלו עם היהדות ההלכתית עורר בו ספקות רבים לגבי סמכותם של התלמוד וההנהגה הרבנית. בראשית דרכו הוא ניסח השגות נגד התורה שבעל־פה, אך סופו שכפר בהישארות הנפש ובמקורם האלוהי של כתבי הקודש. הוא שלל את הרעיון של בחירת ישראל והעלה על נס את עליונותה של הדת הטבעית, שבה ראה יסוד לכל התנהגות מוסרית ולקירוב הלבבות שבין בני המין האנושי. ב־1640 הוא שם קץ לחייו, לאחר שלא הצליח להתגבר על תחושת ההשפלה שגברה עליו בעקבות הטקס הפומבי בבית הכנסת באמשטרדם, שבו בוטל החרם השני שהוצא נגדו.

בשנות החמישים של המאה ה־17 נזדעזעה הקהילה הספרדית האמשׂטרדמית בעקבות פרשת כפירתם של ברוך שְׁפִינוֹזָה והד״ר פּרַאדוֹ. הראשון הוחרם ב־1656 והשני ב־1658, לאחר שהביעו בגלוי את ספקותיהם באשר לקדושת התנ״ך והתייצבו בפומבי נגד המימסד הרבני והיהדות ההלכתית. פראדו, שהיה אנוס לשעבר שחזר ליהדות, נאלץ לנטוש את אמשטרדם וסיים את חייו באנטורפן, בין חברי ״האומה הפורטוגלית״, שעדיין נאלצה באותם ימים לחיות תחת המסווה הנוצרי. שפינתה, לאחר פרישתו מהעדה היהודית, ניתק כל קשר עם היהודים והיהדות וחי בין מלומדים נוצרים, במיוחד מקרב כת הקולגיאנטים, שגילו כמוהו עניין בביקורת הדת על יסוד כללים תבוניים ואוניברסליים.

הספרות הפולמוסית, שנתחברה באמשטרדם ובקהילות אחרות נגד המגמות ההטרודוקסיות בפזורה הספרדית המערבית, מלמדת שפרשיות ד׳אקוסטה, פראדו ושפינוזה לא היו אלא קצהו של קרחון שאיים על שלמותה של עדת ״היהודים החדשים״.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 107

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

בארץ המהגרים

קִינַת הַמְּהַגֵּר

בְּמָרוֹקוֹ הָיִיתִי מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

מְאַרְגֵּן מְסִבּוֹת

חָיָה חֶבְרָתִית

תָּמִיד מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְיִשְׂרָאֵל

מֵאָז אֲנִי בַּפִּנָּה

בַּפִּנָּה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

שֶׁהִפְסַקְתִּי לָלֶכֶת אֲלֵיהֶן

בְּפָנָה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

בַּצַּד, בַּחוּץ, שָׁם

 

מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי

הָפַכְתִּי לַמְּשׁוֹרֵר.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

 

 

contes populaires

L’ARBRE TEMOIN

A l’époque où le Rabbin Hayim Ben-Attar, auteur de “La Lu­mière de la Vie”, exerçait les fonctions de rabbin dans la ville de Salé, près de Rabbat, il arriva qu’un habitant de l’endroit perdit toute sa fortune. L’homme quitta sa ville et, voyageant dans tout le pays, il travailla dur jusqu’à ce qu’il eût réuni une somme importante. Il décida alors de rentrer dans sa ville natale pour y faire l’acquisition d’un terrain.

Sur le chemin du retour, il passa par la ville de Salé où il avait un bon ami et, comme il y arriva la veille du Sabbat, son ami l’invita à rester chez lui jusqu’au début de la nouvelle semaine. L’homme accepta l’invitation et remit même à son ami tout son argent pour qu’il le garde jusqu’à la fin du Sabbat.

A la fin du Sabbat, l’homme demanda à son ami de lui rendre l’argent qu’il lui avait confié, mais celui-ci s’indigna: “Je n’ai rien reçu de toi! Comment oses-tu me demander de l’argent!” L’homme demanda que l’affaire soit jugée par le Rabbin Hayim Ben-Attar. Lorsque les deux parties apparurent devant le rabbin, celui-ci dit à l’homme qui avait abusé de la confiance de son ami: “L’homme que tu as accueilli dans ta maison demande l’argent qu’il t’a remis la veille du Sabbat.”

Mais l’autre continue à nier: “Il ne m’a jamais rien remis et sa plainte n’est pas fondée.”

Le Rabbin Hayim dit alors au plaignant: “Peux-tu procurer un témoin pour soutenir ta cause?”

L’homme répondit: “Il n’y a pas de témoin. Je lui ai remis l’argent devant un arbre.”

“Mais c’est magnifique, s’écria l’auteur de ‘La Lumière de la Vie’. Va chez l’arbre et invite-le à témoigner ici.”

L’homme savait que le Rabbin Hayim savait faire des miracles et il se mit en route sans hésiter et le coeur rempli de joie. Au bout de quelques minutes, le rabbin dit à mi-voix: “Sans doute, le plaignant est déjà arrivé près de l’arbre.”

“C’est impossible qu’il y soit déjà,” réagit l’homme qui avait accueilli le voyageur.

“A toi de rendre immédiatement l’argent!”, ordonna le Rabbin Hayim Ben-Attar, car si tu n’avais jamais reçu l’argent comme tu le prétends, tu ne connaîtrais pas l’endroit où se trouve l’arbre.”

L’homme s’exécuta et rendit tout l’argent qu’il avait reçu.

 

L’ATMOSPHERE DE JERUSALEM

Le Rabbin Hanina Yaguel qui vivait au Maroc, savait faire des miracles. Il aimait beaucoup la ville sainte de Jérusalem et en avait la nostalgie. Mais comme il ne pouvait pas lui-même s’y rendre, il économisa, douze mois durant, de l’argent et le remit à son père pour qu’il fasse le voyage en Terre Sainte.

Le père du Rabbin arriva à Jérusalem et y resta un certain temps, mais il ne pouvait pas s’adapter à la vie de la ville et à son climat et décida de rentrer au Maroc.

De retour chez lui, il expliqua à son fils pourquoi il avait quitté la ville sainte. Le Rabbin Hanina regretta que son père n’ait voulu rester à Jérusalem et dit: “C’est vraiment regrettable, mon père. Ce n’est pas le climat qui t’a incommodé, mais tu n’as pas su apprécier l’atmosphère de Jérusalem, car Jérusalem exige le coeur de l’homme. Si ton esprit s’était accordé avec l’atmosphère de Jérusalem, tous les parfums de la ville seraient parvenus jusqu a toi.

Les paroles de Rabbin Hanina s’imprégnèrent dans le coeur du père et, la même année, il retourna à Jérusalem et y resta jusqu’à la fin de sa vie.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 95

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

בארץ המהגרים

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

מֹשֶׁה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה יְדִידִי

יֶלֶד בֶּן שְׁתֵּים עֲשָׂרָה וָחֵצִי

יֶלֶד רָגִישׁ וְעַצְלָן

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ אַחֲרֵי הַבַּר מִצְוָה

אִמֵּךְ מוֹדִיעָה לְךָ שֶׁהַלַּיְלָה יוֹצְאִים

אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ עִם הַמִּזְוָדוֹת

אַתָּה שֶׁחִפַּשְׂתָּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ בָּטוּחַ

פִּתְאֹם  הַכֹּל לֹא בָּטוּחַ לְךָ

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בְּסֵאוּטָה

מְחַכֶּה לְאַבָּא שֶׁיִּגְמֹר לִמְכּוֹר אֶת הַבָּתִּים

בִּשְׁבִיל כַּמָּה גְּרוּשִׁים

וְשֶׁהָעַרְבִי הוֹצִיא לוֹ סַכִּין

לִפְנֵי שֶׁהוּא אֵיכְשֶׁהוּ שִׁלֵּם בִּסְפָרַד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בָּאֳנִיָּה

נוֹסֵעַ לְאַלְחָסִירַס

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ חוֹלֵם

חוֹלֵם עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חוֹלֵם חֲלוֹם

חֲלוֹם נִפְלָא

עִם בֵּית מִקְדָּשׁ

חֲלוֹם מָלֵא אוֹר

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא אֹשֶׁר

נוֹסֵעַ בִּסְפָרַד

בְּוָלָנְסִיָה, בְּבַרְצְלוֹנָה

רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא שִׂמְחָה וּמָלֵא תִּקְוָה

מְקַוֶּה שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּרַפֵּא

אֶת אָחִיךָ אַרִי הַמָּט לָמוּת

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר