מורשת יהדות מרוקו

חזרה מהתאסלמות- רק לאחר עזיבת מרוקו לארץ נוצרית

כדי להימנע מהריגתו של החוזר מהתאסלמות, הפתרון הוא לעזוב את הארץ המוסלמית, ולהגר למקום בו שולטים הנוצרים. כך נהגו קדמונינו.

בתשובות הגאונים נדונה התופעה של שיבת המתאסלם ליהדות, ואולי הגיעה השאלה מהמגרב כמו שאלות אחרות.

מר רב גאון, וששאלתם ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל חוששין לו משום מגע ועושה יין נסך או לא?

כך ראינו שאם הולך למקום שאין מכירין אותו, ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל מצוות, מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכל יודעין, שאם חוזר לשם, הורגין אותו. לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין ואין חוששין לו משום מגע גוי('תשוה״ג שערי צדקי, חלק ג, שער ו, דף ס, סי' כח). תשובה של רב פלטוי: 'וששאלתם משומד שאמר רוצה אני לחזור, ולא באותה מדינה (שם, דף נז, סי' טוב; 'אוצה״ג יבמות', תרצ״ו, עמי 111- 112).

בתקופה מאוחרת יותר היו החוזרים ליהדות עוברים ממרוקו למדינה בשליטה נוצרית.

מתאסלם נשלח לליוורנו מחשש שישרפו את מי שחוזר ליהדותו

מכתב בעברית מליצית נכתב בשנת תקנ״ב (1792) על ידי ר' שאול ישועה אביטבול, כנראה על יהודי ממשפחה רמה, שניסו להשפיע עליו לחזור ליהדות. המכתב בסגנון מליצי נשלח לליוורנו לשם גיוס תמיכה כספית ליהודי זה. בין השאר נאמר שם:

להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת, הבא ליטהר להמלט על נפשו משחין פורחת… עמדה לו זכות אבותיו להחזיר אבידת הנפש יקר בעיני ה' שלא ליטמע להשתקע לבלתי ידח ממנו נדחת, ונצנצה בו רוח טהרה… לפשוט צורה וללבוש צורה… לטהר כל חלאת זוהמת בשר… ותורה תחגור פתיגיל ויופי תחת היותה חוגרת שק וצווחת, וסורי הגפן נכריה נהפכו להיות גפן אדרת פוריה והיא כפורחת, ונתגבר על הכל… נאחז בסבך בסבכי עץ החיים אלקים חיים ומלך עולם השמש זורחת, אתם הרי ישראל עזרוהו.. (עובדיה, צפרו, מסי 491).

הבעל התאסלם ואשתו סירבה- הבעל רצה לחזור אבל חשש שישרפוהו

1854- החכם ר' עמרם אלבאז(1856-1799) שפעל בצפרו דן ופסק בנושא דלקמן: מעשה ביהודי נשוי.

ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו ויצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל [רחמנא ליצלן] ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם.

במלים אחרות, יהודי שהכיר את בנה של אישיות במערכת המינהל, התאסלם תוך זעם על אשתו. האשה המשיכה בדבקות לשמור דיני ישראל. כשמת 'השר הנזכר', החלו לשדלו שיחזור ליהדות ויתגרש ממנה. אבל חשש 'פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור'. אמר לה שהוא צריך למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות. וחשש כי כשיראו הגויים שהוא מוכר- יסתכן. יהודי הציע לו לקנותם לבל יוודע הדבר על ידי הגויים. הוא הלך למכנאס כדי לגרש את אשתו, ותכנן להתרחק 'למקום שיוכל לחזור לדת יהודית'. (חיי עמרם,סי׳ כט; עובדיה, צפרו, א, תשל״ה, מסי 287).

ריצירדסון שכתב על מרוקו ב-1859 סיפר, כי נער יהודי הלך לקאדי כדי להתאסלם, אבל זה שלחו למאסר עד למחרת ואז בעט בו ושלחו לביתו.

חיים פיצ'יוטו שביקר במרוקו ב- 1860 כותב, כי יהודים שנאלצו להתאסלם במרוקו ורוצים לחזור לדתם המקורית מצאו מקלט בגיברלטר. תופעה זו חוזרת מדי פעם. וכיון שלא מאפשרים להם לגור כאן, הקהילה המקומית עוזרת להם לעבור לליסבון או למלטה. ההוצאות הכרוכות בכך מעיקות על קופתה, והיא מצפה לסיוע מיהודי בריטניה.

מתאסלמים חוזרים ליהדות

כפי שפורסם ב-28 באוקטובר 1864, אופה יהודי בתיטואן עשה נבלה ופגע בדת ישראל. היות וחשש מעונש שיוטל עליו על יד הרבנים, הלך לקאדי המוסלמי ואמר לו שהוא רוצה לקבל עליו את האסלאם, וכך סר ממנו הפחד מהרבנים. אבל בשלב מסוים הביע חרטה, וביקש מקרוביו שישתדלו עבורו, כדי שיוכל לחזור לדת אבותיו, והוא מוכן לקבל עליו עונש שישיתו עליו הרבנים. אלה נכמרו רחמיהם על המתאסלם. לפי חוקי הארץ החוזר מהתאסלמות דינו מוות. אבל נשענו על ההצהרה שמסר הסולטאן למשה מונטיפיורי ב- 5 בפברואר אותה שנה. החכמים ונכבדי הקהילה פנו לקאדי הראשי, והגישו בפניו את בקשתו והסבירו כי רק מיראת העונש המיר דתו, ולא ראוי למוסלמים לקבל לאמונתם אדם שעזב את דת אבותיו וקיבל את האסלאם לא ברצון טוב. סוף דבר, השופטים המוסלמים הרשו לו לחזור לדת אבותיו.

נציג של כי״ח במוגדור בשם מ. משיח כתב ב-24 במאי 1868 לפריס על האירוע הבא במוגדור, שאירע לפני שבוע. בשבת ב-16 לחודש יהודייה גרושה אם לשני ילדים שהיה לה ריב עם אמה הלכה לקאדי כדי להתאסלם. אבל למחרת חזרה בה, ואמרה שהיא יהודיה וכזאת תישאר, אבל לא איפשרו לה זאת. משפחתה פנתה לסגן הקונסול של בריטניה במוגדור בשם קרסטנסן, כדי לסייע בידה לחזור ליהדות, והוא אמר שצריך לפנות לועד הקהילה. יצחק אברהם קוריאט סוחר מקומי, תורגמן של סגן הקונסול הבריטי התערב לטובתה, ונשלחו שני יהודים מכובדים כדי לחקור אותה. במשך חמישה ימים חזרה ואמרה שהיא רוצה להיות ישראלית. מר קרסטנסן השיג רשות להעבירה מהזאויה לבית הסוהר. הקאדי חקר אותה והיא אמרה שרוצה לחזור ליהדות. ונשאלה מדוע רצתה קודם להיות מוסלמית ענתה כי פחדה שאם תאמר שרוצה להשאר יהודיה יפנו לסולטאן וישרפו אותה חיה . מר יעקב לוי תורגמן של סגנות הקונסוליה הבריטית אמר כי דבריה בדבר אמונה באסלאם אינו יכול להיות קביל כי אמרה זאת מפחד, וביקש להחזירה למשפחתה. סגן הקונסול הבריטי השיג את הסכמת הרשות המוסלמית להעבירה לבית הסוהר, ולא לזאויה. והחכמים המוסלמים החליטו שצריך להענישה במאה מלקות. קרסטנסן פנה למושל והשיג ויתור על המלקות. הודות למושל ולקאדי היא שוחררה סופית ב-23 בחודש. לפי חוקי האסלאם מי שחוזר מהאסלאם לדתו הקודמת דינו שרפה. כמו שקרה לחטשואל מפאס. (תעודה מסי 16).

רופא אנגלי שנסע למרוקו ושהה שם בשנות ה-80 של המאה ה-19 במשך שבע שנים במסגרת פעילות מיסיונרית, כתב כי המוסלמים דואגים למתאסלמים בלבוש, תעסוקה ונישואין עם אשה צעירה. וכי ארבעים יהודים ברברים שנזקקו לכסף התאסלמו. המוסלמים במראכש חשבו שזהו ביצוע חזונו של 'הנביא' כנאמר בסורה 110 'פרשת התשועה': ׳כאשר תבוא תשועת אלקים והכיבוש, וראית את בני האדם נכנסים בדת האלקים מחנות מחנות'. אבל היהודים הנ״ל חזרו ליהדות, למורת רוחם של המוסלמים, כמו שמתאסלמים רבים אחרים חוזרים ליהדות. לדבריו, בכל עיר במרוקו מצויים מוסלמים שדם יהודי זורם בעורקיהם, והם מוכשרים יותר מהמוסלמים המקוריים .

ילד שהתאסלם חזר ליהדות

במחצית השנייה של המאה ה-19 היה מעשה ביהודי שבהיותו ילד פותה למלכודת, ואולץ להתאסלם. הוא גדל בבית של מוסלמי, שגר ליד קזבלנקה. כשגדל נשא יהודייה שגם היא נאלצה להתאסלם. היא ילדה לו חמישה ילדים, מהם שלושה בנים שעמדו תחת פיקוח קפדני של השכנים המוסלמים.

ב-1880 כשהאב הועסק על ידי פירמה איטלקית בטנגייר, והוא ומשפחתו קיבלו את חסותה – חזרה המשפחה ליהדות. ברית מילה משותפת נערכה לשלשת בניו בגילים 11, 12, 13 בנוכחות הרב הראשי של טנגייר ר' מרדכי בן גיו(1917-1825). הכתב שדיווח על כך העיר כי הוא מודע לכך כי מי שחוזר ליהדות נענש בשריפה, וכך זה עדיין בכמה ערים פנימיות.

בשנת 1898 יהודי התאסלם כתוצאה ממשבר נפשי. לאחר שסבל מהמון מוסלמי-חזר ליהדות

נתקבלה עדות של 12 מוסלמים שהעידו כי האסיר היהודי שהתאסלם- חזר בו מאמונתו באסלאם. הוא שוחרר וחזר ליהדות בהשתדלותה של אישיות יהודית.

כפי שפורסם ב- AJA  בשנת 1900- צעיר במוגדור ישב שלוש שנים בכלא, כי לאחר שהתאסלם בכוח, חזר ליהדות. ׳ראובן אלמאליח פעל לשחרורו באמצעות 'אגודת אחים׳ בלונדון והקונסול הבריטי בטנגייר. יתכן שזה אותו אדם עליו דווח שנתיים קודם.

יהודייה שוטה הצהירה שהיא מוסלמית ורצתה לחזור ליהדות

יהודייה ברבאט בשנות ה-90 של המאה ה-19 שדעתה שובשה, הצהירה ברובע המוסלמי שהיא מוסלמית, ונשמרה על ידי נאמן. כל מאמצי הקהילה להחזירה למשפחתה לא הועילו, ולא ניתן היה לדבר אתה. בשלב מסוים הביעה רצונה לשוב למשפחתה. הקהילה נרתמה לסייע למטרה זו, אבל ללא הועיל, כי נציגי השלטונות טענו שהדבר בלתי אפשרי. לידיעה זו העיר מוסר המידע, כי חופש מצפון אינו מוכר בין קנאים אלה, ואם אמרו על מישהו או מישהי שהתאסלם, לא יתנו לו לחזור לדתו המקורית. למרות שהתאסלם בניגוד לרצונו, יענו אותו עד מוות.

בעיר אלקסאר חזר נער מהתאסלמות ליהדות, כפי שדווח ב־1910-1909

נער יהודי אולץ להתאסלם באלקסאר השוכנת בצפונה של מרוקו. הדבר הגיע לידיעתה של 'אגודת אחים' בלונדון, וזו התכוננה לפנות בנידון למשרד החוץ הבריטי. אבל יעצו לה לפנות ישירות לשגריר בריטניה במרוקו. וזו התכוונה לפנות בנידון למשרד החוץ הבריטי. אבל יעצו לה לפנות ישירות לשגריר בריטניה במרוקו. ואמנם כך נעשה. וכתוצאה מכך חזר הנער ליהדות. הועד המשותף של 'אגודת אחים' ושליחי הקהילות הביע דרך משרד החוץ את תודתו לקונסול הבריטי בפאס מר Macleod ולנציג צרפת, על פעולתם להחזרת הנער לחיק היהדות.

צעיר יהודי ברח לגיברלטר

לר' יהודה בן מויאל(1911-1830) דיין במוגדור סיפרו על צעיר יהודי שהתאסלם וחי בין המוסלמים, ושלח משם מכתבים על רצונו לחזור לצור מחצבתו. לפי עצתו של החכם הוברח הבחור בלילה למקום מסתור. בצאת הרב לגיברלטר נטל אותו עמו, תחילה הסתירו בחבית שבין הבילות בעגלה עד שהגיעו לגיברלטר. כאן קיבל חסותו של רב הקהילה רבי רפאל חיים בן נאים (1929-1845).

אשה התאסלמה וחזרה ליהדות

בסוף המאה ה-19 או בשליש הראשון של המאה ה-20, אשה נשואה 'המירה דתה לדת ישמעאלים ואחר כך הלכה ונישאת לגוי אחד ושוב אחרי כן עשתה תשובה וחזרה לדת ישראל ובעלה מת בלי זרעי. ר' רפאל אנקאווא (1935-1848) נשאל על ידי דיינים האם אשה זו מותרת להינשא למי שרוצה, או נדרשת חליצה. תשובתו כי נתיר אותה בלי חליצה (׳תועפות ראם׳, סי׳ ו).

התאסלם וחזר ליהדות אחרי חמש שנים

הסופר מאיר נהוראי שיטרית מספר תחת הכותרת 'המומר' מעשה שקרה בזמננו על יהודי בשם שלמה בן משפחת בן חיים שהתאסלם. שינה שמו למוסא עבד אלחק. המשפחה התאבלה עליו.

ראש הקהילה דרש מהממשל לסלקו מהעיירה. ואמנם סולק ונעלם. לאחר חמש שנים חזר לעיירה, הופיע בבית הכנסת וחזר לאמונת אבותיו ולמשפחתו. העיירה ליוותה את שובו ליהדות ולמשפחתו בשמחה, ובמשך שלושים יום נערכו סעודות והילולות.

לסיכום: תיארנו את הפגיעות בחיי הדת של הקהילות היהודיות במרוקו במהלך הדורות, שהתבטאו בפגיעות בבתי כנסת וחילול ספר תורה, ובאילוצם לחלל שבתות ומועדי ישראל, ואת תופעת ההתאסלמות ההמונית, וזו של יחידים. אין נתונים סטטיסטיים כמה מכלל היהודים התאסלמו. חוץ מגזרות עליהן כתבו חכמים, שתוצאותיהן היו חמורות ופגעו ברבים מבני ישראל, היו בכל הדורות מקרים שיהודים התאסלמו. רוב העם שמר על יחודו הדתי, למרות הפיתויים החומריים בהתאסלמות.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן– החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות-

סיום הספר …

פרק התעודות המוזכרות בספר ושבהן נעזר פרופסור בשן ז"ל במחקריו הרבים, יובא לאחר מכן…

May 23 1881

Sir J. Hay

copy to Jewish Boards

With regard to the custom of requiring Jews to go barefoot in Mohamedan quarters and towns in the interior. Sir J. Hay is of opinion that if undue pressure is brought to bear upon the Sultan to alter a custom which the officers of the Court and the fanatical population of the chief cities and inland towns may insist on maintaining, there will be a risk of placing in jeopardy the lives and property of the Jews.

During the last twelve months outrages have been less frequent than formerly, and Sir J. Hay will take the first favourable opportunity to recommend the abolition of a practice which is only maintained out of deference to the fanatical prejudices of some of the population.

נספח 2

בארכיון של כי״ח 5411/3 (Maroc iv, c. 11 (Tanger

מקנאסא יעא-יגן עליה אלקים- כד אדר א ש׳[נת] חיים כלכם היום לפמ״ה [לפרט מן הפרט, כלומר רק המנין של שתי האותיות האחרונות.] מעלת ידידינו ואור עינינו, החכם המרומם, משכיל בכל חכמה, דורש טוב לעמו, האדון ס׳[ניור] אברהם רבי יש״ץ מנהל ומפקח מאת החברה הקדושה ״כל ישראל חברים״, ישמרם השומר אמת לעולם אכי״ר בעי״ת [אמן כן יהי רצון בעיר תהלה.] טאנכיר יע״א

יהי שלום בחיליך שלוה בארמנותיך אמן

אדון נכבד!

באשר יודע אנכי את רוממות הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ זאת תעודתה להרים קרן אחב״י [אחינו בני ישראל.] ולחלצם תמיד מן המצר, אשר על זה יודוה פיות אלפי ורבי רבבות אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, לכן הרהבתי עוז בנפשי להעריך לעיני כבודו מעט מן התלאות אשר מצאונו בימים האחרונים האלה, ולבקש מכבודו שיעשה למען קדושת שמו הגדול, ולמען אהבת הלאום הקדוש, להרצות דברינו אלה לכבוד מנהלי וראשי אלפי ישר[אל] נשיאי הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ בפאריז, יען עלגי וכבדי לשון אנחנו, כי אורך וקושי הגלות הפיג טעמינו ודובשינו, ולכן מחלים אנחנו את פני מעלתו הרוממה שיהיה לנו לפה ולמליץ טוב, ומגלגלים זכות ע[ל] י[די] זכאי.

יודע להאדון! כי מיום שהתחיל ״המרד״ בעירינו (שמרדו הישמעאלים במלכינו הרחמן סידנא מולאי עבד לעזיז יר״ה^״) אנחנו במצוקה גדולה מכל אפסים, ותהי ראשית תעלוליהם לעולל בעפר קרנינו ולשומינו למשל ולשנינה, כי גזרו עלינו ללכת ״יחף״, ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחב״י אשר לא יוכלו ללכת יחף, ולסבול בושה, גם מכות חדרי בטן, מאת השובבים והפראים.

עוד זאת, גוזרים עלינו בכל יום ויום מסים כבדים מנשא, בפעם אחת נתנו אנשי קהלתינו סף אלף דורוס, ואין לך יום אשר לא תסבול קהלתינו העניה והסוערה איזה מס ודורון להסתים פיות אלפי מקטרגינו ושונאינו.

עוד זאת, עשו בצדיה כי סגרו עליו הדרך מברוח על נפשותינו לבעבור נצל אותנו ולהציגנו ערומים, כי על כל הגה היוצא מפיהם, עלינו לכפר בכספינו: גם חובות אחב״י אשר להם פקדונות מאת הגוים, נאלצים עתה להשיב הפקדונות, בלי השיג כספם, ולהוסיף שחד כסף לבעליהן, לבל יעלילו עליהם כי יש אתם פקדונות אחרים, כאשר קרה כמה פעמים: גם מחלישים המה לבבינו בשמועות מרגיזות ואיומות אשר כמה הרות הפילו ולדיהן.

נוסף על כל אלה, הוא העניות הנוראה השורר בקרבינו, כי על כל מדרך כף רגלינו, אין שלום, ודרכי המסחר נשמו, וקהילתינו אשר לה כערך שלשת אלפי ת״ח עניים אלמנות ויתומים, סובלים חרפת עוני בעוה״ר. כשל כח הסבל! ״אנית ישראל מטורפת בגלי ים הסואן״ פורשת כפיה, להצילה מצלול בעמקי נבוכות.

לכן אדון נכבד! עשה למען שמו הגדול, והיה לנו לעינים אצל הח[ברה] הק[דושה] אשר עיני כל יש[ראל] נשואות אליה כי יביטו ממרום שבתם על מצבינו האיום ויושיטו לנו כל עזרה בחומר וברוח, למען מלט שארית הפליטה שה פזורה יש[ראל] מכליון חרוץ ח״ו.[חס ושלום]

תקותינו תעודדינו, כי דברינו אלה היוצאים מקירות לבבינו, והנכתבים בדמע עינינו, ימצאו מקום עמוק בנפשות עדינות שרינו ואלופינו, ויחישו לקום לעזרת ה׳ בגבורים, וזכות הרבים יגן עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם, בימיהם ובימינו תושע יאודה, וישראל ישכון לבטח, על ארצינו ועל נחלתינו, ואז נגילה ונשמחה ב׳ בבא׳ ה״י.[ במהרה בימינו ה׳ יגאלנו.] הכ״ד [הלא (או הנה) כה דברי.] עמוס התלאות, ומצפה לישועות, זעירא דמן חברייא המשרתים בקדש, המעתיר בעדכם עתרת החיים והשלום, מוקירם ומכבדם כערכם הרם והנשא, ע״ה' [עבד ה'] אברהם עמאר שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן.]

הערת המחבר: אברהם רבי(1856־1928) יליד איזמיר, ניהל את בית הספר של כי״ח בתיטואן בשנים 1880־1889, ובטנג׳יר בשנים 1889־1912. תרם רבות לחינוך היהודי במרוקו. הוא היה ער למצוקות היהודים בכל אתר, ולאחר הפוגרומים ברוסיה בשנות ה־80 של המאה ה־19, עודד יהודים לתרום לסובלים.

פרטים עליו: M. M. Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish (Communities of Morocco 1862-1962, New York 1983, (index

סיום הפרק "חיוב היהודים במרוקו לחלוץ נעליים" אליעזר בשן, בתוך "מחקרי אליעזר"

עמוד 412