ארכיון חודשי: יולי 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה

נתיבות המערב

ע. נהגו לומר ״חצי קדיש״ אחרי עלינו לשבח, שחרית מנחה וערבית, ונקרא קדיש ״לעילא״:

עא. נהגו אחרי תפלת שחרית, לקרוא בצוותא חוק לישראל, ואם יש מנין לומר קדיש דרבנן הרי זה משובח:

עב. נהגו לקרוא חמשה מזמורי תהילים אחרי תפלת שחרית, חוק ולא יעבור:

עג. נהגו לפני צאת אדם לעבודתו, מניח ידו הימנית על המזוזה ואומר: ביה ןעקב. לבו ונלכה באור יהיוה: בי בל העמים, ילבו איש בשם אלה,יו. ואנחנו נלך, בשם יהוה אלודנו לעולם ועד:

עד. נהגו להושיב בכל עיר ועיר, עשרה זקנים, המסיימים בכל יום תהילים, ובסיומו קוראים מתוך פרק קי״ט את שם העיר וקר״ע שט״ן, ומקבלים שכרם בעין יפה מקופת הציבור:

עה. נהגו שאין הנשים מתפללות בתמידות, ומסתפקות בבקשות שונות ליד המזוזה:

עו. נהגו להקפיד שלא יהיו צורות על ההיכל, ועל פרוכת ההיכל:

עז. נהגו להקפיד לא לעשן בבית הכנסת, ולא לישב רגל על רגל, ולא יושבים בפשיטת רגל, ולא הולכים ובאים, כי המקום אדמת קודש הוא, ויש מקילים בעישון בשעת הצורך:

ע. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ז״ל (ח״ה עמוד של״ט), וכתב שלא מצא טעם לזה, וראה בנהגו העם (קדיש ס״ה). ובספר נר לעזרא !סימן כ״ה) נתן טעם לשבח בזה עיי״ש, ונקרא ״לעילא״ על שם לעילא מן כל ברכתא וכד, וראה עוד בחוב׳ אור תורה (סידן תשנ״ו סימן ק״א):

עא. כן היה המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק״מ), וכן היה נוהג המקובל ר׳ דוד הכהן, וכפי שהובא באוצרות הפוסקים (דיני תפילין), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ע׳), ובכה״ח (סימן קל״ב סק״ה) ובן איש חי (חיי שרה סי״א) ובשערי תפלה (עמוד קנ״ו):

עב. כן כתב בספר נוהג בחכמה ועמוד רכ״ד), והוא תריס כנגד יצר הרע, וראה במנהגי החיד״א(עמוד ע׳) בזה: עג. כן הביא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק׳), והוא סגולה גדולה להנצל מיצה״ר ולהצליח במעשי ידיו:

עד. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ג) ומקורו ממגילה (ג׳) בענין עשרה בטלנים עיי״ש: עה. כן כתב הר״ב טולידאנו בספרו קיצור שו״ע(עמוד צ״ג), והטעם שכיון שאומ׳ בקשות, מדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חז״ל לא חייבום יותר ועל זה סומכות נשי הספרדים שאין מתפללות:

עו. כן כתב בספר ויאמר יצחק (סימן י׳) ובשו״ת שמו יוסף, ובספר אוצר פוסקי חכמי מרוקו, שכן הסכמת כל חכמי העדה, וזכורני בביקור של האדמו״ר ר׳ מכלוף אביחצירא זצ״ל במירון, כשראה בהיכל צורות אריות, הקפיד עד מאד וצוה להחליף את הפרוכת מיד:

עז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לפי ספרי(אות ב׳ סימן ל׳) וראה בזה באוצרות הפוסקים והל׳ בית הכנסת), וראה בספר מקור חיים ופרק י״ח):

מנהגי תפלת מנחה

א-נהגו לפתוח תפלת מנחה בפתיחת אליהו הנביא ז״ל, ומתחילים בפסוק ״ויהי נועם״ וכו׳, ואומרים כל זה בנעימת הזוהר, ואחד מסדר את הקטורת במונה מטבעות זהב, והשאר אומרים אתו בלחש:

ב-יש נהגו להוסיף גם פרשת העקידה. ואחריה רבונו של עולם כמו שכבש אברהם וכו׳ עד ״והארץ אזכור״:

ג-נהגו להתפלל מנחה קטנה:

ד-נהגו כשהזמן דחוק להתפלל עמידה ללא חזרה, וכן נהגו בתפלת שחרית של חול, ובמוסף של שבת (וכמובא במקומו):

ה-נהגו כשמתפללים מנחה ללא חזרה, כל הציבור עומדים לתפלה יחד עם החזן, ואומרים יחד אתו בלחש, ואינם עונים ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ובהגיעם לקדושה אומרים יחד עם החזן כנהוג, ובתפילת שחרית, בהגיע החזן לרצה, שוב מגביה קולו, ואלו שסיימו העמידה עונים על ברכותיו, ואם יש כהנים עולים לדוכן, וממשיך בקול עד סוף שים שלום, והשאר בלחש: וכן המנהג במוסף של שבת וכמובא במקומו:

  • כן המנהג פשוט, וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (סימן י׳) מעלת הפתיחה הזו, ובענין הקטורת מובא בזוה״ק (פ׳ ויקהל) אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעין כמה עילאה עובדא דקטורת, קמי קוב״ה, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא, ובספר סגולת ישראל (מער׳ ק׳) מנה אחד עשר סגולות בקטורת עיי״ש, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
  • כן מובא בסידורים ישנים, ומקורו מהחיד״א בספרו שיורי ברכה, עיי״ש:
  • כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רל״ג) שזה עיקר מצות תפלת מנחה לכתחילה, וראה בכה״ח שם

(סק״ה), ובילקוט״, (ח״ג סימן רל״ג), וכן פסק בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):

  • כן המנהג פשוט, והביאוהו בספר מים חיים (סימן מ״א), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ל״ט), ובספר נהגו העם (תפלה), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ק״ט), וראה בזה בקשר גודל (סימן ח׳), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
  • כן המנהג, והביאו בספר יחוה דעת להגר״י חזן, וראה בזה בספר נר לעזרא (סימן ל״ד):

ו-נהגו בין מנחה לערבית, לישב בצוותא ולקרוא מתוך ספר הזוהר, בנעימה קדושה, ופותחים אותו בפסוקיס: והמשכילים :יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, גל עיני ואביטה. נפלאות מתורתך, סוד יהוד, ליראת. ובריתו להוךיעם, בי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ברוך שבתר בתורה וקדשה ורצה בעושי־:

ז-יש נהגו כשנוטלים ידים למנחה וערבית אומרים: ארחץ בנקיון כפי וא סיבבה את מזבחך

ח-נהגו לקרוא את למנצח בנגינות בצורת המנורה בשחרית ומנחה.

  • הנה במעלת לימוד הזוהר, אין צורך להאריך, כי רב ועצום הוא, וכמובא בספר מורה באצבע (סימן ב׳), ובקהלות יהודי מרוקו הרבו בקריאת הזוהר, ופותחים בפסוק והמשכילים, משום שבו פתח רשב״י את ספר התיקונים, ונדרש פסוק זה על חכמי הח״ן עיי״ש, וכן שאר הפסוקים מדברים מעין
  • כן כתב מרן החיד״א בספרו מדבר קדמות (דף ק״ד), והביאו בספר לקט הקציר (עמוד מ״ו):
  • כן המנהג וראה בציפורן שמיר למרן החיד״א (סעיף י״ח) ובספר סגולות ישראל (מערכת מ׳ אות נ״ג) שהפליגו בזה שהקוראה מתוך צורת המנורה בכל יום נחשב לו כמדליק את המנורה בביהמ״ק וכאילו מקבל פני השכינה, ומובטח הוא מפני מקרה בלתי טהור, יע״ש.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה-עמ' 52

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

האנוסים-ירמיהו יובל

הגדולה שבעצם הקיום

כדי להימנע מנקודת מבט מעוותת עלינו לזכור שהעיסוק בכספים היה חלק קטן יחסית מכלל עיסוקיהם של היהודים בספרד. אמנם הוא הקנה לקהילותיהם כוח חיות פוליטי וכלכלי, אבל בחיי היומיום של הבריות לא הייתה לו נוכחות בולטת. רוב־רובה של הקהילה היהודית הייתה מורכבת מגורמים כלכליים זוטרים – בעלי מלאכה, חנוונים, מעט איכרים ועובדי כפיים, סבלים, פקידים זוטרים, רופאים ואינטלקטואלים נמוכי דרגה – ולא כולם עסקו במשלח יד זוהר שקשור לחצרו של אציל.

החצרן היהודי, כל כמה שהיה חיוני מן הבחינה הפוליטית, אינו צריך אפוא לסנוור את עינינו בזוהרו. אדרבה, ראוי שדמיוננו ההיסטורי יפנה את מרכז הבימה ליהודים מן השורה, גברים ונשים שעובדים, לומדים, מתפרנסים (או מתקשים להתפרנס), חוגגים את חגיהם הדתיים, מחפשים הזדמנויות, מגינים על האינטרסים שלהם, מוכיחים זה את זה, כותבים וקוראים שירה, מתחרים, מתקוטטים, מתלכדים לצורך מטרה משותפת, מגדלים ילדים, משתדלים להבין את החיים ולנחש מה הם צופנים להם בעולם הזה ובעולם הבא. במילים אחרות, לדמות אותם חיים, ממשיכים לעסוק בענייני הקיום בסביבה של גויים שמקבלת ודוחה אותם בעת ובעונה אחת.

מאחר שהמאה הארבע־עשרה האפרורית לא הפיקה שום דבר יוצא דופן בחיי היהודים, ומכיוון שהתיעוד מן התקופה הזאת אינו מצוי בשפע, כינה היסטוריון יהודי נחשב את המאה הזאת ״תקופת העמידה [קיפאון] וההתנוונות״. אבל יש שאנו מחפשים בהיסטוריה יותר מדי את האירועים המיוחדים – הישגים מרהיבים או סבל גדול והידרדרות עמוקה – שישמשו לנו נקודות ציון של משמעות, ואיננו מעריכים כראוי את כוחם ואת ערכם של החיים כשהם לעצמם, החיים המחדשים בלי הרף את עצמם ואת עולמם. אפילו בלי כותרות זועקות יש מידה של תפארת בעצם הקיום – בחוויה האנושית הנמשכת שאין בה מעשים גדולים, שבה גברים ונשים חותרים לעצב את חייהם לנוכח הצרות והמצוקות התכופות, להעמיד צאצאים, להגשים חלומות, ליצור ולשוב וליצור ערכי תרבות, ולחפש אחר משמעות כלשהי של הקיום: וזה בהחלט חלק מסיפורם של היהודים במאה הארבע־עשרה.

ושוב דמוניזציה של היהודים

ועם זה נוצרו במאה הארבע־עשרה שני מקורות חדשים לאיבה נגד היהודים: ״המוות השחור״ ומלחמות האזרחים. זו הייתה המאה הרת האסון ביותר בתולדות אירופה, ועליה נאמר שהמוות היה בה מהיר יותר, הפחד משתק יותר והסבל שרירותי יותר מרוב התקופות האחרות. צרפת נקרעה בגלל פלישות מבחוץ ומהלכי המלחמה שידועה היום בשם מלחמת מאה השנים; איטליה הייתה נתונה לחסדיהן של כנופיות שודדים ולהקות שכירי חרב (condottieri); וגם ברחבי ספרד פשטו שוב ושוב צבאות פרטיים וחבורות של בוזזים והמיטו חורבן על הארץ. בעקבות קריסת הביטחון והסדר הציבורי התערערו החיים והאמונה בעתיד ספגה מכה אנושה. ואז, באמצע המאה, בא המוות השחור – מגפה נוראה שהכחידה שליש מאוכלוסיית אירופה והכתה את הניצולים באימה וחרדה – מפני הלא־נודע, ממה שאין לו הסבר, מן העונש החסר פשר. לא ייתכן שהטבע או האל המיטו על הארץ אסון שכזה, ומכאן שהוא מלאכתם של כוחות מסתוריים, שטניים. ומי – חוץ מן המכשפות הרגילות – שטני יותר, מסתורי יותר, חסר פשר יותר בזרותו וזמין יותר להטלת אשמה מאשר היהודים?

כך נוצרה התדמית הדמונית של היהודי בתור ״מרעיל בארות״, שחוללה גל של פרעות בכל רחבי אירופה. לא האפיפיור ולא גדולי הרופאים לא הצליחו להזם את המיתוס הזה, מפני שהמוות השחור ערער את הכבוד כלפי הסמכות. הוא גם ניתץ אמונות יסוד רבות ועיצב בלבוש חדש את פחדיהם ודעותיהם הקדומות של הבריות. הלקאה עצמית היסטרית ודמוניזציה של היהודים היו שתי צורות חדשות של גינוי והטחת אשמה. כך אירע שהיהודים, שסבלו מן המגפה ככל האחרים, נפלו גם קורבן לקורבנותיה.

התוצאה הייתה שהתדמית הרדומה, הכבושה למחצה, של היהודי השטני ניעורה לתחייה במתכונת חדשה ואלימה, כמו סרטן ישן ונשכח שחוזר פתאום ונעשה ממאיר. מכאן ואילך תשפיע התדמית הזאת על האופן שבו יתפסו הספרדים את היהודים עד האסון שנפל עליהם בסוף המאה הארבע־עשרה.

הלוי אבולעפיה ו״מלך היהודים״

מיד לאחר שהמגפה השחורה החלה לסגת התייסרה קסטיליה במלחמות פנימיות וחיצוניות, וגם בהן הוטלה האשמה על היהודים. ב־1350 מת המלך אלפונסו ה־11 במגפה, וכמעט 20 שנה ניטשה מלחמה על השלטון בין שני בניו, האחים למחצה פדרו ואנריקה. היורש החוקי היה פדרו הראשון, שההיסטוריה הכתירה אותו בכינוי ״האכזר״, אף על פי שאחיו היה אכזר ממנו. לתפקיד הממונה על הכספים, ולימים לתפקיד יועצו הראשי, מינה המלך פדרו את שמואל הלוי אבולעפיה (מי שבנה, כאמור, את בית הכנסת הנהדר בטולדו), והלה הקים מערך מנהלי יהודי למחצה והעלה את כוחם של היהודים בקסטיליה לשיא קצר ימים.

יועצו היהודי של פדרו סיפק לאנריקה את קריאת הקרב שלו; ״הלאה פדרו, מלך היהודים!״ צעקו תומכיו בכל מקום. מתוך תכנון בדם קר שלח אנריקה את חייליו המורדים לטבוח ביהודים והזמין את התושבים להצטרף להרג – הוא ידע שכך תגבר הפופולריות שלו. הוא גם רצה לסבך את האוכלוסייה בשיתוף פעולה עם מעשה לא חוקי שנחשב למרד, ובכך לגייס אותה למחנהו.

המזימה עלתה יפה. פדרו הדיח את אבולעפיה ואחר כך הוציאו להורג באשמת מרמה. אבל לא היה די בכך למחות את תדמיתו בתור מי שנלחם למען היהודים. בינתיים נטבחו היהודים בידי שני הצדדים ומסים כבדים הוטלו עליהם. בסופו של דבר נהרג פדרו בידי אחיו ואנריקה השני המנצח עלה על כס המלוכה – ומיד החל להגן על היהודים. אנשי כספים יהודים חדשים מונו לסייע לו לנהל את הממלכה. הדפוס המלכותי הישן והקבוע גבר על דעותיו הקדומות של הנסיך לשעבר, אם אכן היו לו דעות קדומות.

בעשרות השנים שלאחר מכן נרפאו מעט פצעי היהודים בקסטיליה והם חזרו לעשות חיל, וכמוהם גם אחיהם באראגון. ואולם גם בימי ההתאוששות קצרת המועד הזאת לא היה מעמדם של היהודים אלא צל של מעמדם הקודם. האסונות הכבדים של המאה הרעילו את האווירה החברתית, והארס האנטי־ יהודי לבש אופי ממאיר חדש. המגמות האלה הסתמנו כבר במאה השלוש־ עשרה – הלחצים להמרת הדת, איבת העירונים הנוצרים – אבל עכשיו לא זו בלבד שהואצו אלא פעלו בתוך הלך הרוח של המאה הארבע־עשרה רדופת האסונות. המגמות האלה הולידו שנאת יהודים מסוג חדש, שהתיעוב שיקד בה כוון נגד האחר הרדיקלי בתור שכזה, ואי אפשר לצמצמו למקבץ של סיבות כלכליות וחילוקי דעות דתיים בלבד.

לאמיתו של דבר גם התחרות הכלכלית בין העירונים הנוצרים ובין היהודים עוצבה והוגדרה מלכתחילה בגלל אחדותם של היהודים. היהודים נבחרו להיות יריבים לא רק מפני שהיו סוחרים אלא מפני שהיו שונים במובנים אחרים ומפני שנשאו את אות הקלון היהודי. זה מה שעשה אותם ממתחרים אישיים ליריבים שאי אפשר לשאתם וליכד נגדם את שאר העירונים בתור קבוצה. קודם שהעירונים הנוצרים הרימו את קולם במחאה וזעם כנגד מעמדם של היהודים הם כבר חוו מן הסתם את התיעוב נגד היהודים בתור יהודים, לא בתור שחקן על בימת הכלכלה אלא במובן יסודי יותר, בתור מי שנושאים זהות מגונה וזרה בתכלית הזרות. היהודים אינם ראויים לזכויות כלכליות (אמרו העירונים), ואסור שתהיה להם סמכות כלשהי על משלמי מסים נוצרים (טענה האוכלוסייה), ואף לא מגיעה להם הגנת החוק בתור מלווי כספים (סברו בעלי חובם), מפני שהם נוכרים חסרי לגיטימיות, טבועים בחותם התועבה החברתית והאשם התאולוגי. כך אירע שיצרי זהות, שבאו לידי ביטוי בקנאה חברתית עזה, נעשו גורם מכריע בסימון החזית החברתית־הכלכלית ובעיצוב טיעוניה.

אותם יצרי זהות, שהועצמו בגלל הרמוניזציה של היהודים בעקבות המוות השחור, מילאו תפקיד מכריע גם בסדרת הפוגרומים של סוף המאה הארבע־עשרה, שקרעו קרע קטלני בקיום היהודי בספרד, והיו ראשיתה של בעיית האנוסים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמוד 65

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

יהדות-מרוקו

זכור ימות עולם

על גדות נהר האמזונס

נהר האמזונס, המוגדר כיום כאחד משבעת פלאי עולם הטבע, הנהר הגדול בעולם. טומן בחובו את אחת התקופות המשמעותיות בתולדות יהודי מרוקו. שכמעט לא נודע עליה. תקופה בה עזבו אלפי יהודים את מרוקו בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה. הנוף הפראי משובב העין, הרוגע והשלווה המאפיין את גדותיו, מגוון בעלי החיים העצום בנהר ועל גדותיו, ועצי המנגו הרבים המצויים בעיר בֶּלֶם בברזיל השוכנת סמוך לגדה הדרומית של דלתת האמזונס, יעידו על כך עדות אילמת.

הקהילות היהודיות בערים מנאוס ובלם אשר בפתח האמזונס, פותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית שהשאירה את אותותיה עד ימינו אנו: גלגולו של ספר תורה בן למעלה מ־400 שנה מפורטוגל למרוקו ומשם לברזיל ולנהר האמזונס, קברו של רבי שלום אמויאל זצ״ל המהווה מקום עלייה לרגל ליהודים ושאינם, קיומם של שני בתי כנסת המכונים ׳מגורשים׳ ותושבים׳, כל אלו יעידו על כך.

מדוע עזבו יהודים רבים את מרוקו, לאחר דורות שחיו בה אבותיהם ואבות אבותיהם? ומדוע בחרו דווקא בארץ האמזוניה? על כך נספר בפרק שלפנינו.

ראשית המאה ה־19.

רוב היהודים שהתגוררו במרוקו סבלו מעוני מחפיר, מהשפלות וסבל בל יתואר. לאחר שלוש מאות שנה מאז גורשו מספרד ומפורטוגל, הגיעו עתה לתחתית שפל של עוני ומצוקה במלאח ובגטאות שבהם חיו. מעטים הם המשפחות היהודיות שנהנו ממעמד חברתי וכלכלי טוב יותר, לעומת הרוב הגדול של היהודים שחי בתוככי רחובות המלאח הצרים, בשכונות מצוקה שבהן התפשטו מחלות ומגיפות לעתים קרובות.

העוני היה כה גדול, עד שהוקמו לשם כך 22 ארגונים יהודיים של גמילות חסדים, ביניהם: אכסניה של הנודדים העניים, עזרה לנצרכים, סיוע לנשים לאחר לידה כדי שיהיה להן לבוש לרך הנולד, בית יולדות ובית מחסה לילדים, ועוד. פרנס הקהילה שעסק בגיוס תרומות ובאיסוף מצרכים מדלת לדלת ממשפחות מבוססות יותר, היה מוקף תמיד באנשים עניים שמעולם לא היו מרוצים מהעזרה שהיו מקבלים בערבי שבתות.

מתעדי התקופה מספרים עדויות מחרידות על הרעב ששרר בשכונות היהודים. ״אנחנו עדים, לצערנו, בערים רבות, להפיכת בני אדם לחיות", מספר יצחק לרדו, בן התקופה, על אשר ראה בעיר טנג׳יר. "ראינו שחוטפים זה מזה מגשים של לחם לפני האפייה, בדרך לתנור, והרבה אכלו את זה בהתנפלות. ראינו שקוטפים מהאדמה שורשים של ׳ירני׳, שצלו על האש כדי להוציא ממנו את הרעלים והיו אוכלים אותו בתאווה״. התנאים התברואתיים של הערים המרוקאיות היו ירודים, ובמלאח המצב היה גרוע אף יותר. מגפות שונות התחוללו בתקופות שונות, והרעב הפיל חללים רבים באותה עת.

כך גם סבלו יהודי מרוקו מרדיפות וסבל, שמעת לעת הותקפו והוטרדו באכזריות. באופן קבוע או מדי פעם, הופעל לחץ על היהודים לקבל את האמונה במוחמד ולהמיר את התורה בקוראן. במקרים אלו היו רבים שנאלצו להמיר את דתם בכוח, או למסור את נפשם על קידוש השם בשד סירובם להמיר את דתם.

בתי כנסת רבים היו בשכונות היהודיות, אך פעמים רבות הם היו נתונים לזעם ההמון הערבי בשל סיבות שלא היו קשורות בהכרח ליהודים. בכל פעם שהתגלע סכסוך פנימי בין הערבים לבין עצמם, וכל אימת שהתחוללו מהפכות פנימיות בגלל סיבות שונות, שפכו הערבים את תסכולם וכעסם על בתי כנסת אלה, והיהודים סבלו מזעם ההמון. בשנת 1820, בתקופה שבה החלו יהודי טנג׳יר להגר לאמזוניה, הפחה של טנג׳יר ברשותו של הסולטאן המקומי הכריז על הרס של כל בתי הכנסת בעיר. כתוצאה מכך, רבים מבתי הכנסת נחרבו עד היסוד.

גם לאחר שהחלה הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמזוניה, לא פסקה האנטישמיות. הסולטאן עבד אל־רחמן הוציא מכתב לעובדי הממשלה בנמלי הערים אל־עראיש וטנג׳יר, בו הכריז על איסור יציאה של יהודים עשירים מהמדינה. ״שמענו שיהודים עשירים רבים, עוזבים עם ילדיהם לארץ אחרת, יהי רצון שהאל יקלל אותם״, כתב הסולטאן במכתבו, ״הם אינם מתכוונים לחזור, וזה פוגע במוסלמים מאחר שכתוצאה מכך יקטן הכנסותינו מהמס המוטל על היהודים, ועוד שכאשר יהיו ביבשת אחרת ישובו ויילחמו כנגדנו. לכך איסור מוחלט הנני מטיל על יציאתם״.

בנוסף סבלו היהודים ממלחמות רבות שהתחוללו, כמו המלחמה בין ספרד למרוקו בין השנים 1859־1860, שהסתיימה בכיבוש טיטואן וערים נוספות. היהודים שבאזור זה סבלו מרדיפות ומרצח על ידי המוסלמים, בטענה שהכריזו על תמיכה בספרד. לאחר שהספרדים עזבו את טיטואן בשית 1862, הרדיפות החריפו, ורוב היהודים ברחו לאלג׳יריה, לגיברלטר, לאמריקה הלטינית ולברזיל.

כאשר זה היה המצב במרוקו, היהודים המפוחדים של טיטואן, טנג׳יר, פאס, סלא ומרכזים אחרים במרוקו, חשו שהקללה שבה אליהם, ובחרו לארוז את המזוודות ולברוח מהגיהינום אל גן העדן. הם הזדרזו להיפרד מהאימהות ומהסבתות, חלקם אף חגגו לבניהם בר־מצווה בבית הכנסת, ועזבו את אדמת מרוקו באישון ליל אל ארץ אמזוניה. חלק מהיהודים הצליחו להבריח עמם גם את בני משפחתם, וחלקם הותירו מאחוריהם את משפחתם מתוך תקווה שיום יבוא ויתאחדו בחזרה.

לעידוד ההגירה הצטרף ארגון האליאנס, שהקים רשת בתי ספר בערי מרוקו, במטרה לחנך ולהכין את היהודים לצאת ממעגלי העוני והבורות אשר חיו בהם במרוקו, ולעודד אותם להגר למדינות אחרות שפתחו בפניהם אפשרויות טובות יותר לחיות ולשמור על המסורת היהודית. ארגון זה הואשם לא אחת בעידוד ערכי התרבות הצרפתית על פני הערכים היהודיים ומסורת ישראל סבא. בכל אופן, המהגר המרוקאי שהגיע לברזיל, היה כאיש בעל ידע ובעל מוסר עבודה גבוה, ולעתים קרובות גם עם מקצוע, בסיוע ארגון זה. בבוא העת, הם יהפכו באמזונס לאנשי יצוא בתעשיית הגומי הפורה.

במשך מאות שנים לא היה ליהודים מעמד שיגן עליהם מפני רדיפות וגזילות, ונכפה עליהם לגור בבדידות הרחק מהקהילות הנוצריות והמוסלמיות. גם במדינות שהחלו להעניק זכויות שוות וחופש ליהודים, עדיין המשיכו לסבול ממגבלות שונות. לכך, היהודים שחפצו לנוס על נפשם ממרוקו, העדיפו לשים פעמיהם אל מדינות שבהן יקבלו מעמד שווה והגנה רשמית. האמזוניה אשר בברזיל הייתה אחת מהן.

בתקופה זו חלו תהפוכות היסטוריות, שהביאו אף הם את היהודים במרוקו לבחור באמזוניה כארץ המובטחת החדשה: בראשית שנת 1808 נחתם צו מלכותי לפתוח את נמלי ברזיל למדינות ידידות, שביטל את כל החוקים והצווים הקודמים שמנעו עד כה מברזיל יחסי מסחר ושיט עם מדינות אירופה וצפון אפריקה, כך שנוצרו עתה יחסי מסחר בינלאומיים. וכן חופש הדת שהוכרז על ידי איחוד מדינות ברזיל, תרם להחלטת יהודים ממרוקו להגר אליה.

כפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "ויאמר ה׳ אל אברם. לן— מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית א, יב), חמשת אלפים שנה מאוחר יותר, שחזרו רבים מיהודי מרוקו את ההיסטוריה של היציאה ממצריים, בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה רבים מאותם שיצאו לתור אחר ארץ חדשה, היו צאצאי המגורשים מספרד בשנת 1492 והמגורשים מפורטוגל בשנת 1496, כך שלאחר שלוש מאות שנה שנותרו במרוקו המשיכו בחיפושם אחר היעד הבא.

בעוד הפוגרומים והסבל המשיכו להתקיים במרוקו, ברזיל והאמזוניה פתחו בפני היהודים את שעריהן כדי לקבל אותם, והבטיחו להם בית חדש ומולדת חופשייה חדשה, בלי רדיפות ובלי פחד. זאת ועוד, תעשיית הגומי שהלהיבה את האזור בשנים אלו, משכה אליה מהגרים רבים, ביניהם יהודים ממרוקו שרצו לחיות ולשגשג בארץ החדשה. בשנים אלו הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו, רובן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס, ואחרות התיישבו לאורך נהר האמזונס.

בנוסף למשפחות, נסעו לעבוד באמזונס אלפי צעירים אשר עזבו את משפחתם בגילאי 13 ומעלה, לצורך פרנסת בני ביתם. בחורים אלו דאגו לשלוח סיוע כלכלי למשפחותיהם במרוקו. לעתים הם שבו לחיק המשפחה לאחר מספר שנים, ולעתים נותרו לגור בערים או בכפרים מסביב לנהר לאורך ימים ושנים. יש שקראו לקרובי משפחתם להגר גם כן, על מנת שיוכלו להקים קהילה ויישוב יהודי ולבנות בית כנסת שיהיה בו מניין כדי להתפלל ולקיים את המצוות והמסורת של אבותיהם.

הפרידה של היהודים שבחרו להגר לאמזוניה מקרוביהם לא הייתה קלה כלל. הצעירים רצו לבית הכנסת כדי להניח תפילין ולחגוג את בר המצווה עם משפחתם, כשהאבות והאימהות מודאגים ובוכים ארזו להם את המזוודות והמטענים. המבוגרים יותר התפללו בבית הכנסת. חלק אמרו את הקדיש לזכר קרובי משפחה שנפטרו, עלו על קברי יקיריהם בבתי העלמין, וארזו בין חפציהם את הסידורים, הטליתות והמזוזות.

רבים החביאו בשקית את התכשיטים ואת מטבעות הזהב שהועברו מדור לדור במשך דורות, נפרדו מחבריהם וקרוביהם בדמעות, והבטיחו לכתוב מכתבים ולשלוח מעט כסף ברגע שיתאפשר. יש שהקדימו את נישואיהם עם ארוסותיהם, כדי שיוכלו להגיע לארץ החדשה כמשפחה. אחרים, עניים יותר, יצאו אך ורק בכתונת לעורם, ולכן ביקשו מעט כסף כהלוואה להוצאות הנסיעה. הצעירות והאימהות שלא יכלו לצאת ולהצטרף ליקיריהם בשל עלויות הנסיעה, בכו בעת הפרידה לפני שפנו לנמל כדי לעלות על אחת האוניות.

נשים רבות שנאלצו להישאר מאחור ולא הצטרפו לבעליהן, נותרו עגונות, כאשר בעליהן נפטרו בארץ החדשה ולא נודע עליהם. אחרות ששפר עליהן גורלן, הצטרפו מאוחר יותר לבעליהן בארץ החדשה. היו מהן שנקראו על ידי מי שהבטיח להן נישואים טרם הנסיעה, כמו בני דודים או שכנים ותיקים ששודכו על ידי הוריהם, כפי שהיה מקובל בימים ההם לעשות הסכם בין המשפחות. כתוצאה מכך, נשלחו מכתבים של מי שכבר היו באמזוניה להביא את בנות הזוג שהובטחו להם. מכתבים אלו קיבלו את הכינוי ׳מכתבי קריאה׳.

ראשוני היהודים שהגיעו לאמזונס לא ציפו להתעשר, אלא רק לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם הגיעו לברזיל עם מעט חפצים אישיים, והחלו לבנות עקב בצד אגודל את חייהם, תוך התמודדות לא קלה עם תנאי הג׳ונגל המקומי ועם השפה, אך תמיד מתוך שמירה על מסורת ישראל סבא אשר למדו וקיבלו במשפחותיהם.

המשפחות הראשונות התיישבו באמזוניה בין 1810 ל־1820. הם הגיעו מארץ צחיחה ומדברית, לאזור שנחשב לאחד היפים ביותר בעולם, שהיה אז בתקופה משגשגת של הפקת תרופות וחומרים נוספים מלב הארץ. עיקר פרנסתן בתקופה זו היה בצמחים ומוצרים שהיו קיימים באזור, בתוך הג׳ונגלים של האמזונס. רבים עסקו בייצוא קקאו, קינמון ותבלינים נוספים.

הם עבדו כמוכרים ניידים, בדרך כלל היו ממלאים סירה בסחורות, ושמים לאורך האמזונס כדי למכור את מרכולתם לבני המקום. הם נכנסו ליערות, בתקווה לראות את צאצאיהם מתקדמים לקראת חיים טובים יותר, ועוברים לערים ברגע שיצברו הון.

חלקם דיברו בשפת החקטייה – הבנויה על פורטוגזית, עברית וערבית, אותה דיברו המהגרים היהודים מהאזור הספרדי שבמרוקו. ואילו המהגרים שמשאר הערים, כמו מראכש, פאס, מוגאדור ואגאדיר, דיברו בשפות הערבית והברברית. היו מהם שדיברו גם צרפתית ואנגלית, בעיקר מי שלמד בבתי הספר של אליאנס. בתקופה זו היגרו לאמזוניה גם יהודים מצרפת, מגרמניה ומפולין.

בתחילה הם הגיעו במסעות ארוכים של שלושה חודשים, על גבי ספינות איטיות רעועות. עם הגעת ספינות הקיטור לברזיל, אורך המסע הצטמצם לשלושה שבועות בלבד, וגל ההגירה לאמזונס גדל פלאים. עושרם של היהודים ששבו בחזרה למרוקו, עם העושר שהצטבר, אשר היווה ניגוד בולט לעוני המשווע בערי מרוקו שאותן עזבו, דרבן יהודים נוספים לחפש את ׳זהב האמזונס’.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-סיום המאמר

יהדות-מרוקו

 

בשנים שלאחר מכן היגרו עוד משפחות יהודיות רבות ממרוקו, אז גם החלה להתפתח תעשיית הגומי. הם היו הראשונים שעבדו כמפיצי סחורות בפנים הארץ. בעזרת ספינות הצליחו למכור את מרכולתם במקומות שבהם הפיקו את הגומי, והחליפו סחורה בגומי ובאגוזים ובמוצרים מקומיים אחרים. פריחת תעשיית הגומי, שמקורו באגן האמזונס, ועליית מחירו בעולם, שינתה את מעמדה של העיר מנאוס מעיר ענייה של שפת הנהר לעיר משגשגת.

כך התחילה להתארגן המשפחה היהודית המרוקאית בפנים הארץ, שהיוו בסיס להשתרשות באמזוניה. אב המשפחה, הסוחר, נדד ממקום למקום בפנים הארץ כדי למכור ולקנות סחורה. ואילו האישה הייתה נותרת בבית, מגדלת ומחנכת את ילדיה ודואגת לכל צרכיהם. אבי המשפחה היה חוזר לביתו בעיקר בחגים, או שהיו באים לברית מילה של ילדיהם או לבר מצווה.

בשלב ראשון, החיים היהודים לא התנהלו בקהילות מסודרות ובערים הגדולות. היהודים שהגיעו מחוסרי כל, חיפשו מקום מרוחק ככל אשר יהיה, כדי להביא פרנסה לביתם. כך נוצרו עשרות ’מיני קהילות׳ של יהודים בודדים מסביב לנהר האמזונס. אך למרות המרחק הפיזי וחוסר הקשר לקהילה יהודית ולבית כנסת, היהודים לא הרגישו בדידות. השמירה על המסורת ועל חגי ישראל, והתחושה שהם חלק משבט יהודי המפוזר לאורך הנהר, נתנה להם תחושה של ביחד.

את התפילות קיימו בבתי כנסת בבתים הפרטיים. וברגע שהתאפשר, ייסדו המהגרים ממרוקו קהילות משלהם, וכן מוסדות לימוד, כדי להבטיח את יציבותה ואת המשכיותה של התרבות והמסורת שהביאו איתם. אותם חלוצים הקימו את בית הכנסת ’אשל אברהם’ בבֶּלֶם, בסביבות שנת 1823. בית כנסת זה הוגדר על ידי המקומיים כ׳בית הכנסת של העניים׳. מעולם לא היה חסר בו עשירי למניין כדי להתפלל את התפילות בציבור. בבית כנסת זה הונהגה התפילה כמנהג התושבים היהודים במרוקו שהתגוררו בה שנים רבות קודם בואם של מגורשי ספרד. הם המשיכו בקפידה לקיים את המסורת והמנהגים, והיו קפדנים בנוסח התפילה.

אולם ויכוחים רבים פרצו בבית הכנסת, מול ’המגורשים׳ – צאצאי היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, שמנהגיהם ונוסח התפילה היו שונים מזו של התושבים. אותם ויכוחים הפכו למריבות, לאיומים וללשון הרע. עניין זה הביא למחלוקת ורבים הדירו רגליהם מבית הכנסת, עד שלבסוף בשנת 1835, נוסד בית כנסת נוסף הנקרא ׳שער השמים׳, שהונהג כמנהגי המגורשים. בית כנסת זה הוגדר כ׳בית הכנסת של העשירים’, והיה מרשים ביופיו.

רבים שלחו את בניהם למטרות חינוך באכסנייה של גב׳ דונה סול ישראל, כלתו של מייסד בית הכנסת ׳שער השמים׳ מר אליאס ישראל. היא העניקה להם חינוך יהודי, וקיבלה אותם אל האכסניה שלה באהבה ובחמלה עצומים, אף שהמצב הכלכלי האישי שלה לא היה משופע ביותר. בעלה, אשר בעבר היה עשיר גדול, ירד אט אט מנכסיו, והפך עם הזמן לשליח ציבור של בית הכנסת שייסד אביו, כדי להביא אוכל לבני משפחתו.

כך גם בעיר מנאוס, כיום בירת מדינת האמזונס, הגדולה שבמדינות ברזיל. עיר זו שוכנת על גדות היובל הגדול של האמזונס – נהר ׳הנהר השחור׳. בית הכנסת הראשון שהוקם בה היה ׳בית יעקב׳, שנוסד בשנת 1928. בית כנסת זה נקרא בפי העם ׳בית הכנסת של המגורשים׳, כיון שהתפללו בו צאצאים של יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו בשפת הלאדינו, ונהגו את מנהגי הספרדים. בשנה זו נוסד גם בית הקברות היהודי הראשון, הנמצא עד היום לצידו של בית הקברות הנוצרי, כאשר מחיצה של למעלה מעשרה טפחים מפרידה ביניהם, כדרישת ההלכה היהודית.

מאוחר יותר נוסד בה בית הכנסת ׳רבי מאיר; בו התפללו התושבים – אותם יהודים שהיו במרוקו עוד לפני הגעת המגורשים מספרד. על פי עדות זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי הכנסת הייתה על פי ההבדלים שבנוסח התפילה בין יוצאי ספרד לתושבי מרוקו הותיקים. מעניין הדבר כי חלוקה היסטורית זו בין המגורשים לתושבים, עליה סיפרנו לעיל (עמי 85-83), המשיכה להתגלגל ממרוקו לברזיל. בשנת 1962 התאחדו שני בתי הכנסת, והקימו בית כנסת חדש: ׳בית כנסת בית יעקב – רבי מאיר, וכך בא הקץ לפילוג ההיסטורי.

בארון הקודש שבבית הכנסת במנאוס, קיים ספר תורה בן ארבע מאות שנה, המהווה עבור יהודי המקום לא רק אוצר היסטורי אלא גם אוצר רגשי. מקורו של הספר העתיק בפורטוגל, וליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב הגבלות הדת שהוטלו על היהודים והרדיפות שחוו, ועברו להתגורר במרוקו. ספר זה עבר מפורטוגל למרוקו, וממרוקו המשיך את דרכו עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית.

אחד מחכמי התקופה, היה רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל. ’הצדיק של מנאוס׳, מכנים אותו היהודים המקומיים. הוא נפטר בשנת 1910, ממחלת הקדחת בה לקה. קברו מצוי כיום בתוך בית הקברות הנוצרי ’סאו באטיסטה׳ בפאתי מנאוס, בין מאות המצבות עם צלבים ושאר סממנים נוצריים, שהיה בית הקברות העירוני באותה העת, מאחר ולא היה במקום בית קברות יהודי עד שנת 1928.

רבי שלום נשלח על ידי רבה הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקאווה, כדי לנסות לקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, ולכהן כרב של הקהילה היהודית הקטנה. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.

רבי שלום החל את מסעו באמזונס בעיר בֶּלֶם, ומצא את דרכו במעלה הנהר. לא קלה הייתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עושה את דרכו לאט במעלה הנהר, ועד לשנת פטירתו הוא עבר את הדרך למנאוס, שאורכה כ־2,000 קילומטר, שם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.

אולם לא הרבה הספיק לפעול, עד שתקפה אותו מחלה איומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה, והוא נפל למשכב. הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו אליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. מה גם שאיש לא רצה להתקרב לסעוד אותו בעת חוליו, עקב החשש להתדבקות. אך עד היום הזה, זקני הקהילה מספרים ברגש רב על גב' קוטה ישראל, שלקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט תע״ר (1910).

סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונות, כגון בעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, על אף היותה אישה פשוטה. וכשהחלו לייחס לה כוחות על־טבעיים, היא סיפרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי רבי שלום עמנואל לפני פטירתו, כהודיה על שטיפלה בו במסירות. בכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכול לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.

הקתולים המקומיים מכנים אותו ’הקדוש היהודי עושה הניסים של מנאוס,, ולקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים ניסים לנשמתו. מקום קבורתו בנוי כציון של קדוש, עם גדר קטנה מסביב ורשת ברזל המכסה את הקבר בצורת קשת. לצד המצבה שחרוטים עליה מגן דוד וכתובות בעברית, מודבקים שלטים רבים בשפה הפורטוגזית ’תודה לרבי' או ׳מחולל הניסים׳.

דמותו הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב הנוצרים המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, או לכל הפחות לקבורה בבית העלמין היהודי, הם נתקלו בהתנגדות עזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.

’לא קל להיות יהודי' היא קביעה המתייחסת למצבו של היהודי בכל מקום בעולם, אולם נדמה שפתגם זה מתאים במיוחד לקהילות שהיו ואינן באזור האמזונס. יהודים גרו במרחק אלפי קילומטרים מיישוב יהודי, ללא רבנים, ללא חינוך, ללא כשרות, ללא מוהל, ללא קהילה יהודית – אך שמרו על זהותם וגאוותם היהודית. למרות הקשיים של החיים בתוך הג׳ונגלים ובין הנהרות, המים הרבים לא הצליחו למחוק את הזהות היהודית ולכבות את הניצוץ של עם ישראל.

אולם במשך השנים התעוררה בעיית ההתבוללות. בין חומות הגטאות במרוקו לא הייתה כל אפשרות אחרת מלבד להמשיך בדיוק את המסורת והמנהגים היהודים, ולהתחתן עם קרובי המשפחה שלהם שנבחרו על ידי הוריהם. כך גם לא הייתה שום אפשרות של נישואי התבוללות מחוץ לקהילה היהודית. אולם בהגירה למדינה אחרת, בה כבר לא נאלצו להתגורר בבידוד מאחורי החומות, היו שנטמעו באופן מוחלט באוכלוסייה המקומית, לדאבון הלב, עד ששכחו את זיכרון הוריהם. הם אימצו לעצמם ערכים אחרים ודתות אחרות, וילדיהם הפכו חלק מכלל האוכלוסייה המקומית, אף שעדיין נשאו את שמות המשפחה המקוריים.

גם העושר המופלג לא האריך ימים. האנגלים פיתחו בדרום מזרח אסיה, בעיקר במלזיה, מטעים של עצי גומי אשר היו מטופלים היטב ומהם הנפיקו גומי בדרכים משוכללות יותר מאשר סביב האמזונס. בעקבות פיתוח מטעים אלו, צנחו בראשית המאה ה־20 מחירי הגומי בכל העולם, ותעשיית הגומי של האמזונס התרסקה. רבים מיהודי האמזונס עברו לצפון אמריקה או לדרומה, ואחרים שבו למרוקו.

כיום, לאחר שעברו כמאתיים שנה מאז בואם של המהגרים החלוצים בשנת 1810, ולאחר תקופה שבה התפשטו יהודים רבים לפנים הארץ בעת פריחת תעשיית הגומי, קהילות יהודיות באמזוניה החלו להתקבץ ולהתרכז בערים בֶּלֶם ומנאוס. במרחבי פנים הארץ, שהיו בה הרבה משפחות וקהילות יהודיות בעבר, נותר רק הזיכרון בבתי העלמין היהודיים ובמצבות של הכפרים והערים שבהם חיו היהודים.

הקהילה בבֶּלֶם, המונה כארבע מאות משפחות, הצליחה לשמר את המסורת היהודית, ומלבד בתי הכנסת ׳אשל אברהם' וישער השמים׳ הותיקים, הוקם אף בית חב״ד, שהפך להיות גורם משמעותי בתוך הקהילה היהודית. רבים אחרים עלו לארץ ישראל.

בקהילה במנאוס מתגוררות כיום כמאתיים משפחות יהודיות, כשהחינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בחייה. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם למעלה ממאה מתפללים, ובנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.

ההיסטוריה של יהודי האמזונס היא היסטוריה של חלוצים אשר ביקשו להחליף את הקשיים שבמרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונס. היסטוריה זו מלווה בסבל רב, אך גם בזיכרונות ובחוויות מיוחדות.

מי ייתן ונזכה לקיבוץ הגלויות במהרה בימינו.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק ב'

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

צדקה גם מתוך הדחק

באין מוצא שכר רבינו חדר קטן אותו ריהט באשר מצאה ידו. כך הקימו רבינו ורעייתו את ביתם מתוך צמצום ופשטות. אולם הרחקות לא הסיחה את דעתו של רבינו מלימודו. רבינו קיים בעצמו את מאמר דוד המלך ע״ה: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״. הוא התנתק מהקושי הכלכלי ושקע כולו בלימוד התורה.

יתר על כן, גם בימים קשים בהם הוא ובני ביתו חיו במחסור לא ויתר על מנהגו מימים ימימה לדאוג לעניים ולדלים. הוא המשיך לפקוד את בתיהם של בעלי הממון בקהילת מקנס מהם גייס כדרכו תרומות עבור עניי העיר. מעשיו הרבים בתחום הצדקה והחסד זיכו אותו בכינוי ״רבי ברוך דלעניים״ – ״רבי ברוך של העניים״.

מהכספים הרבים שעברו תחת ידו, לא לקח לעצמו אפילו פרוטה. ככלל, מיאן רבינו ליהנות ממתנת בשר ודם. גם בתקופות הדחק לא הסכים ליטול מאומה מזולתו. בתו של רבינו, הרבנית גאולה, סיפרה על מקרה אופייני שהתרחש בתחילת ימי נישואיה:

באחד הימים חלפה הרבנית ליד חצרו של אדם ירא שמים ומוקיר רבנן שהיה עסוק אותה שעה בקטיף קישואים. שמח אותו אדם על ההזדמנות שנקרתה בידו להיות מתמכי דרבנן ונתן לה במתנה חבילה גדולה של קישואים. אולם כאשר שב רבינו אל ביתו והבין כי הקישואים ניתנו כמתנת חינם לא היה קץ לצערו. ״הרי יודעת את שאינני רוצה ליהנות ממתנת בשר ודם!״ התאונן באזני רעייתו. ולא נרגע רבינו עד שהבטיח סבו, רבי יוסף, כי ייגש בעצמו לשלם לאותו יהודי את מחיר הקישואים.

אף כי גדלה במשפחה אמידה הרי שעם הקמת ביתה התמסרה הרבנית רחל לחיי פשטות. בתקופת לימודיו בכולל קיבל רבינו תמיכה שבועית בסך חמישה פראנקים. את הכסף הזה מסר לרעייתו וממנו כלכלה את הבית בחכמה ובתבונה.

מידת ההסתפקות של הרבנית הייתה מופלאה. שפע כלכלי גדול מעולם לא היה בבית, שכן גם כאשר זכה רבינו לתפקיד רבני רשמי ששכרו בצדו, היה מפזר את חלק הארי של הכנסתו לצורכי צדקה וחסד. כך למשל מעולם לא קנתה בגדים מן המוכן. היא הייתה קונה בדים בזול ותופרת בעצמה את בגדיהם של כל בני הבית, הבנים כמו הבנות. כאשר גדלו הוצאות המשפחה, לוותה הרבנית סכום כסף ורכשה בו מכונת תפירה לצורך תפירת כפתורים, אומנות המצריכה זריזות ודייקנות, ממנה פרנסה את המשפחה.

על מידת הצמצום והפשטות שהייתה מנת חלקם סיפרה הרבנית מרים מרצבך, בתו של רבינו:

באחד הימים נפלתי למשכב, והרופא הורה שאוכל מאכלים מזינים כדי להתחזק ולהבריא. אמא השיגה מעט בשר ממנו הכינה קציצות. כך נמשך הדבר כמה ימים עד שיום אחד התבונן אבא בפני והכריז: ״אמא, אני חושב שמרים כבר בריאה! את יכולה לחזור להכין מרק ירקות!"

רבינו ראה בעצמו גזבר נאמן שקיבל מהבורא פיקדון. גזבר בעל אחריות יודע כי עליו לתת דין וחשבון על כל פרוטה ולהקדיש לכל מטרה בדיוק את הסכום הנחוץ לכך. כל עוד הילד חולה, יש הצדקה לקניית בשר בימות החול, אולם מרגע ששב לאיתנו יש ליעד את הכסף למטרות אחרות. על לשונו שגורים היו דברי חז״ל "צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם״. ועוד היה מוסיף את דברי האריז״ל בשער הפסוקים אודות הממון: "כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב״ה… וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו״.

♦ ♦ ♦

פשוט היה הבית במראהו ודל ברהיטיו, אבל יופיו והדרו שכנו בשלום המופתי ששרר בתוכו. בבית הגדול הזה נולדו ילדי משפחת טולידאנו: הבת הבכורה, רבקה, נולדה בשנת תרע״ב (1912) ונישאה לרבי שלמה טולידאנו. אחריה נולד הבן הגדול, יוסף, בשנת תרע״ד(1914). בשנת תרע״ה (1915) נולדה בת נוספת, מזל-טוב, שנישאה לרבי יוסף טולידאנו אך נפטרה בקיצור ימים. בשנת תרע״ז(1917) נולדה הבת מרים שנישאה לרבי דוד מרצבך. בשנת תר״פ (1920) נולדה הבת פרלה שנישאה לרב יצחק סייאג. הבת גאולה נולדה בשנת תרפ״ד (1924) ונישאה לרבי יוסף טולידאנו לאחר פטירת אחותה מזל-טוב. בשנת תרפ״ט(1929) נולד הבן שלום, שנפטר לדאבון לב בהיותו בן עשר שנים. בשנת תרצ״ג(1933) נולד בן הזקונים, יעקב.

כאשר התרחבה המשפחה, נעשתה הדירה הקטנה צרה מלהכיל את כל יושביה. תחילה עבר רבינו לבית הוריו שם חי במשך כשנתיים ימים. לאחר מכן חיו במשך שנים רבות בביתו של הגיס, רבי מרדכי עמאר. החיים בתנאי צפיפות שכאלה שכיחים ומקובלים היו במקנס, אולם גם כאשר בסופו של דבר עבר רבינו לדירה משל עצמו סירב עד ערוב ימיו לקנות בית וחי רק בשכירות. ״אנחנו יושבי עראי בעולם הזה ואין לנו ענין בצבירת נכסים ומקרקעין״, נימק את הנהגתו.

לפוס צערא אגרא

רבינו לימד כי מסירות הנפש והקשיים המתלווים לקיום המצווה הם חלק מהמצווה. לפיכך קיבל באהבה את היסורים, הקשיים ואף העלבונות שנאלץ לעיתים לספוג. דוגמה לכך במעשה שאירע בתחילת חיי הנישואין כאשר הרבנית נפלה למשכב. מאמצי הרופאים לרפואתה לא העלו מזור עד שהיה חשש לחייה. רבינו אמר לבני הבית המודאגים: ״רק תוספת של זכויות ומסירות נפש יוכלו להציל את המצב!״

והנה הקב״ה זימן לידו מקרה – בבחינת ״רצון יראיו יעשה״.

היו אלה ימי חורף, והקור במקנס באותה שנה היה עז מן הרגיל. ניגש רבינו אל משרדי וועד הקהילה, דפק על השולחן והכריז: ״רבותי, מוכרחים לקום ולעשות מעשה! יש להקים חברת ׳מלביש ערומים׳ ולחלק שמיכות לעניים שאין להם!״

דרישתו של האברך הצעיר לא מצאה חן בעיני אחד מראשי הוועד. הלה, שישב בחדר סמוך, נזעק לעברו וגער בו בחריפות לעיני כל הנוכחים: ״מי אתה שתגיד לנו איך לפעול!״

לשמע תגובה זו קרנו פניו של רבינו. תיכף חזר לביתו ובישר לרבנית: ״ברוך ה', הישועה הגיעה. זכות העלבונות שספגתי היום למען העניים בוודאי תביא לך מזור!״

ואכן, לא ארכו הימים, והרבנית שבה לאיתנה.

רחל אימנו

מפעליו הגדולים של רבינו לא יכולים היו להתממש אלמלא התגייסה להם גם הרבנית בכל כוחה. בזכותה יכול היה לפתוח את דלתות הבית בפני האורחים הרבים, בהם טיפלה במסירות כאילו היו בניה שלה עד כדי כיבוס בגדיהם והכנת תבשילים שיערבו לחיכם. בזכותה הכניס לבית יתומים ואלמנות שהיו סמוכים על שולחנו שנים רבות עד שנעשו לחלק בלתי נפרד מבני הבית. בזכותה הביא למקנס את ילדי הכפר העניים שנזקקו לטיפול רפואי. ״אמא רחל״, היו מכנים אותה התלמידים.

״את כל היהדות שלי אני חב ליחס האמהי שקיבלתי ממנה בזמנים קשים״, שח אחד התלמידים. "אלמלא דאגתה ומסירותה מי יודע איפה הייתי היום״.

בזכות מסירות זו יכול היה רבינו גם להפנות מזמנו למעשי צדקה וחסד שהצריכו היעדרות ממושכת מהבית. לנסיעות הללו היה רבינו יוצא כשבצקלונו תבשילים שהכינה הרבנית תוך הקפדה על דקדוקי הכשרות המיוחדים שלו ביודעה כי בעלה לא יאכל משום מטבח אחר. רבינו יצא לדרכו בלב שקט, ביודעו כי הוא משאיר את כל ענייני הבית תחת טיפולה והשגחתה של אשת החיל המסורה שלו.

יראת השמים ורגישותה של הרבנית לכל דבר שבקדושה היו מיוחדים במינם. היו לה ׳הדגשים׳ דקים שבדקים שמקורם באצילות הנפש.

כך, למשל, ידעה להעיר כאשר הבחינה באחד מצאצאיה האוחז בתיק התפילין בידו האחת בעוד שבידו האחרת הוא אוחז בשקית אשפה. ״אמנם יפה שאתה מבקש לעשות חסד עם בני הבית״, הייתה אומרת לו. ״אולם אין זה נאה ומכובד שאדם יחזיק באותה העת תפילין ולהבדיל שקית אשפה״.

איסור אין בכך – אולם מי שיש לו רגשות קודש חש את הצרימה שבדבר.

בדומה לכך, כאשר באה ללון אצל ילדיה ונכדיה ביקשה שיסדרו לה מקום שינה בחדר שלא מצויים בו ספרי קודש. ״איך אפשר לישון מול ארון מלא ספרי קודש?״ התפלאה.

אף תפילותיה של הרבנית היו מיוחדות במינן. היא לא התפללה מתוך סידור, אלא בכל בוקר סגרה את דלת חדרה, פתחה את החלון, וכשהיא מביטה אל השמים החלה לדבר ישירות אל הקדוש ברוך הוא. הכל בצניעות אופיינית מבלי שאף אחד יראה. אם מאן דהו פתח את הדלת באמצע הייתה מפסיקה את תפילתה, שכן כל צדקותה ועבודת ה׳ שלה היו מתוך צניעות מופלגת.

מן המפורסמות היה בקרב בני מקנס כי תפילתה של הרבנית פועלת ישועות.

לא עקרה אחת ולא שתים נפקדו בזכות תפילותיה, ולא מעט חולים חייבים את רפואתם לזכות תחינותיה ששטחה בעבורם בפני מלך רם ונישא.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 62

להאיר באור החיים – לפרשת בלק.הרב משה אסולין שמיר

 את שני הכרכים ניתן להשיג אצל ה מחבר, הרב משה שמיר אסולין ה"ו 052-3240298

להאיר באור החיים – לפרשת בלק.

"וירא בלק בן צפור,

את כל אשר עשה ישראל לאמורי.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור…

לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, א – ה).

אמר רבי אבהו בן זוטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא:

"ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום" (ברכות יב ע"ב).

הסיבה: המסר האמוני העולה מהפרשה – שהקב"ה מנהיג את העולם.

בלעם, מנסה בכל מאודו לקלל את עם ישראל,

אבל הקב"ה אומר לו: "לא תאר את העם – כי ברוך הוא".

מבוא לפרשה:

פרשת בלק, שאין בה אפילו מצוה אחת, נאמרה במחצית השניה של השנה הארבעים לצאת עמ"י ממצרים.

הפרשה מתרכזת בניסיונות בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה מצילנו מידם, כפי שהוא מצווה את בלעם: "לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). בלעם אינו מתייאש, ומנסה יחד עם בלק, למצוא פרצה בה כן יוכל לקלל.

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" (לקח טוב).

דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

בלק שנא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד, היות ונאסר על עמ"י לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה…" (דב' ב, ט. מד"ר פרק כ' ז').

בלעם  = בלע עם – רצה לבלוע את עם ישראל (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בל-עם + ב-לק = בבל {ארץ המוצא שלהם} + עמלק.

שניהם ביקשו להיות גוג ומגוג, ולהילחם נגד ישראל (החיד"א).

חשיבות פרשת בלעם: "תנו רבנן: סידרן של נביאים. משה כתב ספרו {התורה}, ופרשת בלעם ואיוב" (ב. בתרא יד ע"ב).

הריטב"א אומר בחידושיו, בנוסף למסופר בתורה על בלעם, משה כתב פרשה בפני עצמה בה האריך בנושא בלעם.

חכמים אף "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב).

כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק עם קריאת שמע מידי יום ביומו פעמיים, בוקר וערב.

מפרשת בלעם אנחנו לומדים שלושה יסודות בעיקרי האמונה:

א. הקב"ה מתערב בנעשה בעולם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש – ועצת יהוה היא תקום" (משלי יט, כא). כל זאת בניגוד להשקפה הבלעמית והיוונית מערבית, הרואה באדם את המרכז, הפועל בעולם כרצונו.

התפיסה האמונית יהודית, רואה את הקב"ה במרכז, המנווט את עולמו כרצונו הטוב, בהתאם להתנהגות החברה.

ב.  אמנם, גם לאדם יש יכולת לפעול אם כי מוגבלת, בבחינת דברי רב הונא: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י ע"ב). בלעם רוצה ללכת עם שליחי בלק כדי לקלל את עמ"י, אבל ה' אוסר עליו תחילה ללכת – "ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). מאוחר יותר, הקב"ה מאפשר לו ללכת, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, בה הוא עובר את הבירור האמוני עד תום. בחיזיון האחרון, הוא כבר לא מבקש לקלל את עמ"י כבעבר, אלא מברך אותו: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

אמנם, בלעם לא הצליח לקלל, אבל הצליח לקלקל, כאשר יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל.

ג. בפרשה, קיים עוד יסוד חשוב: האמונה בגאולה ע"י מלך המשיח, אליה אנו מצפים ומייחלים.

רבנו-אור-החיים-הק'  מרחיב את היריעה על תהליך הגאולה לאור הנאום האחרון של בלעם.

רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א). והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך", היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: "יענך יהוה – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

בהמשך מסביר רבנו את הכפילות: "דרך מיעקב, וקם שבט מישראל" שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר (זהר וירא קיט ע"א), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ",

רות המואביה ממנה יצא זרע בית דוד ומלך המשיח, היא נכדתו של בלק מלך מואב.

את הבוקר אנו פותחים בברכת בלעם: "מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (כד, ה)., עליה נאמר: ויהפוך לך יהוה אלהיך את הקללה לברכה – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לכן עמ"י משופע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כדברי רבי יוחנן (סנהדרין קה ע"ב).

באחרית הימים, מלך המשיח יכבוש עוד ג' מדינות:

עמון, מואב ואדום, הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו-אור-החיים-הק': "וזולת הליכת בלעם, שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר, אלא באחרית הימים… הרי נתקיים שהלך לארותו {לקללו} לבלק, לקיים: 'חרבם תבוא בליבם" (רבנו-אוה"ח-הק'. כב, ו).

רבנו מדגיש: "פיו הכשילו במאמר 'ארה לי' – לארר את בלק. וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סיבה שישוב בלק למדיין, ושם נפל בחרב". כלומר, במילים 'ארה לי', הוא קילל את עצמו, דבר שהתקיים בו הלכה למעשה.

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל את עמ"י: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, ו).

בדברי בלעם המספר על מטרת שליחות בלק, ניכרת עוד יותר שנאתם התהומית שלו ושל בלק לישראל:  "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במ' כג, ז). בלעם ביקש לקלל את השורשים של עמ"י, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהריים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

בביטוי "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" (כג, ט), הוא מתכוון לאבות {"צורים"}, ולאימהות {"גבעות"} ע"פ רש"י.

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במ' כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מה-ז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ירשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח).

באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

 ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק: "כי צריך אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במ' כד, א).

דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלהים".

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם יהוה דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במ' כג, ה), אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

 רבנו אומר בהמשך: הקב"ה שם מחיצה בפי בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. ובלשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך (במ' כד, א): "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… –  לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על רשעות בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במ' כג, יב).

בלעם רצה להמשיך ברשעו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרית טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה, יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל, תגיד עליו. אלא שנתאווה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

ה'חתם סופר' (יורה דעה סימן שנו) אומר, שחשיבות פרשת 'בלק', נובעת מכך שלכל דבר בתורה יש עדים, החל מאדם וחוה בגן עדן, דרך האבות, וכלה בגלות מצרים וקבלת התורה וכו', היות והכל עבר מדור לדור.

פרשת ניסיונות בלק ובלעם לקלל את עמ"י, תוכננה במסתרים, ומשה רבנו שמע על כך לראשונה, מפי הקב"ה. משה רבנו ראה בזה מסר חשוב לדורות הבאים, לכן החליט לכתוב אותה.

המסר: בכל דור ודור, לגויים יש תכניות שטניות נסתרות נגד עמ"י, אבל הקב"ה "עושה נפלאות לבדו" לעמו, ומצילנו מידם, מבלי אפילו שידענו על כך.

"על הפס' בתהלים "לעושה נפלאות לבדו – כי לעולם חסדו", רק הקב"ה 'לבדו', יודע כמה הגויים רעים וחטאים נגד עמ"י, כפי שעינינו רואות בשנים האחרונות, אבל הקב"ה מבטל את מזימותיהם 'לבדו', מבלי שנדע, ועל כך יאמר: "כי לעולם חסדו". 

"ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם,

לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במ' כב, יב).

האדמו"ר הק' רבנו-בבא-סאלי ע"ה: תפקידנו רק לברך אחרים, ולא לקלל.

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, וכן להיפך, ככתוב אצל אברהם:

"ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג).

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו: 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעמ"י מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

רבנו-אוה"ח-הק' מיישב את השאלה כך: הרי הקב"ה אמר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשיםקום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי שרואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

הגאון מוילנא מיישב את השאלה הנ"ל בדרך הבאה: הוא מבדיל בין המילים "עמהם", לבין "איתם". עמהם – ללכת עמהם באותה דעה. "איתם" – ללכת איתם, אבל לא באותה דעה. בהתחלה, ה' אמר לו: "לא תלך עמהם" {באותה דעה}. בפעם השניה, ה' אמר לו: קום לך איתם" {אבל לא באותה דעה}.

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עמ"י, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה, בלהה וזלפה. גם בספר דברים  (כו, ה): "ארמי אובד אבי", רומז תרגום יונתן שבלעם הוא לבן (ע"פ השל"ה, בלק).

הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעמ"י, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

גם מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר, שבלעם הלך בדרכו של לבן שניסה לפגוע ביעקב ובני ביתו – בנותיו ונכדיו, לולא הקב"ה שהתגלה אליו בחלום לילה קודם לכן, והזהיר אותו לבל יפגע בהם.

יעקב אבינו כמו עם ישראל במדבר, לא רצה להתחבר לעשיו, כאשר הציע לו ללוות אותו בדרכו מלבן לארץ ישראל, ככה גם בהגיעו לשכם וכו'. הוא נהג בבחינת "עם לבדד ישכון". לבסוף, שכם בן חמור הצליח לפגוע בנושא הצניעות, כאשר לקח את דינה, דבר שגרם לשמעון ולוי לנקום בהם. גם פה, בלעם מציע לבלק להפקיר את בנותיו לזנות.

בלעם = בלע עם. בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עמ"י, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עמ"י לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

מלחמתו הרוחנית של בלעם בעם ישראל.

בלעם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה בעמ"י, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", המהווים את סוד קיום עמ"י בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

כדוגמא, נציין את הברכה "מה אקב – לא קבה אל". כלומר, בלעם רצה לקלל – "אקב", רק שהקב"ה לא מאפשר לו – "לא קבה אל. או "הן עם לבדד ישכון", אני רוצה לקלל אומר בלעם, אבל לא יכול לקלל עם מבודד שאינו מתערב עם הגויים, ואינו לומד ממעשיהם הרעים.

 מהמילה "הן" בדברי בלעם, ניתן ללמוד שעמ"י אינו מתחבר עם הגויים. בכל האותיות באחדות ובעשרות, כאשר מחברים את האות הראשונה ושלפני אחרונה, מקבלים עשר או מאה וכו' פרט ל"הן". דוגמאות: 1+9 = 10 . 2+8 =  10. 3 + 7 = 10. 4 + 6 = 10. רק עם ה' באחדות { 5 + 7 = 12}, וכן ן' בעשרות {50 + 70 = 120}, זה לא מסתדר – כך עמ"י: "הן עם לבדד ישכון".

בהמשך הפס' נאמר: "ובגויים לא יתחשב". כאשר עמ"י לא מתערב בגויים ולא לומד ממעשיהם, "ישכון" לבטח.

בלעם תפס את נקודת התורפה של עמ"י: צניעות – "מה טבו אהליך יעקב", ובדידות – "הן עם לבדד ישכון", והחליט לפעול בכיוון. הוא הציע לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שאכן הצליח לגרור חלקים מעמ"י לזנות ועבודה זרה, ומותם של עשרים וארבעה אלף משבט שמעון.  

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דב', כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם הפכה לברכה, והתקיימה בעמ"י.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך" (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את  אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עמ"י בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו. ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. אם היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם שיברך את עמו שלא יפגע ע"י עמ"י, ובפרט שהקב"ה ציוה את עמ"י שלא לצור את מואב: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, ככתוב אצל אברהם: "ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג). וכן להיפך.

"מידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (סוטה, א ו). במשנה הנ"ל, מלמדים אותם חז"ל, שהקב"ה נוהג בעולמו בשיטת "מידה כנגד מידה".

אתה מברך אחרים – מברכים אותך. אתה עוזר לאחרים – עוזרים לך.

 אתה מתפלל על השני – תפילותיך יתקבלו תחילה ברצון, ככתוב: "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה" (בב"ק צ, ע"ב).

 אתה מכבד אחרים – יכבדו אותך, בבחינת דברי בן זומא (אבות ד, א): "איזה מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר: "כי מכבדי אכבד – ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל).

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

בנאום השלישי של בלעם (במ' כד, פס' א – יג), מתוך ארבעת נאומיו, בלעם אינו פונה לכשפים כמו בשתי הפעמים הקודמות: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו" (כד, א). בלעם הפנים את אשר אמר לו הקב"ה במפגש הראשון: "לא תאור את העם – כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שגם פה בלעם ניסה להתחכם, והחל להזכיר עוונותיהם של ישראל שהיו במדבר, בבחינת הכתוב: "וישת אל המדבר פניו". בפירוש השני, אומר רבנו: מדבר = דיבור. הזכיר להם את עשרת הניסיונות שניסו את ה' ע"י דיבור במדבר.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו-אוה"ח-הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

רבנו גם מציין שהמלאך היה זה שברך את עם ישראל מתוך פיו של בלעם, בו נתן הקב"ה מפסק, כפי שהסביר רבנו על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה), היות ובלעם אדם משוקץ.

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו…

ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

רבנו-אוה"ח-הק': "שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו…

ונעשו מרכבה לשכינה. וזה מה שדקדק לומר: "ותהי עליו רוח אלוהים" (כד, ב).

רבנו-אוה"ח-הק': "יזל מים מדליו" (במ' כד ז).

"כל איש מישראל – קיבל בסיני חלק בתורה. ולזה רמז 'מורשה",

כך שמחובתנו – לגלות את אותו חלק בתורה אותו קיבלנו בירושה בסיני,

ללמוד אותו – ולהפיץ קבל עם ועדה.

"כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה" (מאור ושמש. במ' כד, ב).

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעמ"י, החליט לא לקללם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו, הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותיהם.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעמ"י, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה} שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד, מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}.

או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם}. או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "יזל מים מדליו" (במ' כד ז). "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורשה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפ' "ותהי עליו רוח אלהים". מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מב"י הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה. כלומר, כאשר תעבוד את ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו", ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במ' ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. 

רבנו בחיי מסביר את הפס' הנ"ל לאור דברי הזהר ו"שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח). כנגד הנוסחים השונים בתפילות לפי עדות, ישנם שנים עשר שערים בשמים, כך שיש לכל שבט את השער שלו, דרכו עולה התפילה.

 בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (במ' כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו.

לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, ייחודיות משלו השונה משאר האנשים,

בהתאם למה שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו, אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב, יט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך…

מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (במ' כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחוה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך יהוה עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי המדרש הרבים, המלווים את עמ"י מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בני ישראל. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של  'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". רבנו האר"י ממשיך ואומר: "כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתהכנ"ס הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורת אלוקים חיים מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עמ"י כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת". לכן, אין פינה בעולם שאין בה בית כנסת, ובארץ ישראל, רבבות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל אתר ואתר.  

רבנו-אוה"חהק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

פירוש א. "אהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב).

 רש"י: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן בטור י"ד = {יורה דעה} סימן רמ"ה, בבחינת הכתוב: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה" . ע"י לימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} –  נזכה לגאולה רמה.

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעמ"י: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "יהוה אמר לשכון בערפל".

"מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל. בעל הטורים: לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע יהוה / כארזים עלי מים" (במ' כד, ו).    

  • "כנחלים נטיו".

"הם עושים כנחל הזה, שנוטה מימיו ממקום לשתות ממנו.

כ"כ כת זו, שטורחים בעצמם – להשקות צמא למים חיים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה, כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם" (שבת נו ע"א). 

רבי משה פרנקו ע"ה, כותב בספרו "מאור החיים" בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק' על שמואל הנביא: "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים.

תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'".

 מוסר השכל: עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את עדרי הצאן הצמאים לדבר ה',

השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו מתרבים רבנים המכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר, כדי להפיץ את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת".

השבח לבורא עולם שזיכה אותנו מזה עשרות בשנים ,

להפיץ את דבר ה' בכל אתר ואתר בארץ קדשנו.

  • "כגנות עלי נהר".

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה, כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

  • "כאהלים נטע יהוה".

"לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה –

 תוסיף נפשם להשתרש בה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם" כדברי קדשו. כלומר, הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים".

השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שככל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כ"כ לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", כדברי קדשו. השבח לבורא עולם שעינינו רואות ושמחות לנוכח רבבות אברכים היושבים והוגים בתורת אלוקים חיים בציון, בבחינת – "כי מציון תורה, ודבר יהוה מירושלים".

 רש"י הק' מסביר את הביטוי "כאהלים – כתרגומו = בושמיא. כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות".

  • "כארזים עלי מים".

"כי המחזיק ידי לומד תורה – חולק עמהם שכר" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

הקבוצה הרביעית בדירוג היא: תמכין דאורייתא – התומכת כלכלית בלומדי התורה. היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון", ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים", שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים, ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". וכדברי קדשו על התומכים בלומדי התורה: "ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומד תורה, חולק עמהם שכר כידוע. והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה – זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".

רבנו כותב בהמשך: "וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא  לבדו יקרא פרי, כדברי הזהר".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך" (דב' לג, יח): "אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו 'ויששכר באהליך". בהמשך אומר רבנו על הביטוי: "שמח זבולון בצאתך". סוחר היוצא לעבודתו, אינו יודע אם יצליח בעסקיו. זבולון לעומת זאת, מובטח לו שישמח ויצליח בעסקיו, היות והוא שליח מצוה, כדי שיששכר ישב וילמד תורה. 

  • "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפס' "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות ולחדש משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדש". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

"כארזים עלי מים"הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 רבנו-אוה"ח-הק' ייחס את הכתוב "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה, ולתומך בו כלכלית.

 נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל וילדיהן בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן חייבות.

להלן השיטות השונות בנידון:

  • רבנו-אוה"ח-הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.
  • בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".
  • רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו-אוה"ח-הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית, יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.
  • רבנו משה גלנטי – תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות, לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".
  • ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.
  • בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

שני סיפורים להדגמה.

  • רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא, הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר נאה ויפה.
  • לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א.

 חתנו סיפר, שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, הוא החזיר את מלוא התמיכות הכספיות אותן קיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעת רבי משה גלנטי. החתן גם סיפר, שחמיו נבחר לתפקיד ללא שביקש תמיכה מחברי וועדת הבחירות, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה. את השתדלותו הוא עשה, בהגשת טופס השתתפות.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

אראנו נפלאות

לרבנו חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

רפואת העיניים – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

את מעשי הנסים הבאים, סיפר הרב שלמה גשטטנר, מו"צ בעדה החרדית ("המודיע").

א. מעשה ביהודי אחד כבן 50 שסבל מסוכר בדם. האיש ביקר אצל טובי הרופאים כדי להתגבר על מחלתו, אבל לשווא. הוא גם ניסה תרופות טבעיות להורדת רמת הסוכר, אבל גם זה לא עזר.

מצבו הלך והחמיר, עד שלמרבה הצער, הסוכר הגיע לעיניים, ומאז רמת הראיה הלכה וירדה, עד שהפסיק לראות רח"ל.

האיש קיבל את מצבו החדש כל כך קשה, עד שהפסיק לצאת מהבית.

כמה מידידיו שרצו לעזור לו, הציעו לו לעלות להתפלל בציון רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, אולי משם תבוא הישועה. מרוב ייאושו ותסכולו, האיש סירב, היות ולא האמין שקיימת עוד תקוה למצבו. חבריו לא הרפו ממנו, עד שלקחו אותו לציון רבנו-אוה"ח-הק' בהר הזיתים.

כאשר העיוור התחיל למשש את הציון, הוא פרץ בבכי קורע לב, והרגיש שהוא מתחבר בכל נימי נפשו לצדיק.

הוא ביקש מהקב"ה שישיב לו את מאור עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מהספר "אור החיים".

בתום התפילה, האיש שב לביתו בהרגשה טובה, שאכן תפילתו התקבלה. הדבר הראשון שביקש מבני ביתו, שיקריאו לו קטעים מפירושו לתורה של רבנו-אוה"ח-הק'.

להפתעתו ולשמחתו הרבה, ביום השלישי לביקורו בציון, עיניו נפקחו, והחל להבחין בין יום ולילה.

ימים ספורים אח"כ, החל לזהות דמויות, ותוך שבועיים, החל לראות כבימים ימימה.

האברך עשה סעודת הודיה לכבוד הקב"ה ולשליחו עלי אדמות – רבנו-אוה"ח-הק', שבזכותו זכה לישועת חייו.

מאז, האברך הכניס לסדר הלימוד היומי שלו, את הלימוד בספר "אור החיים".

האברך "הדביק" בלימוד "אור החיים" את בני ביתו, ואת חבריו לכולל.

ב. אישה אחת עיוורת, ששמעה את הסיפור על הנס שנעשה לאברך ששב לראות בזכות רבנו-אור-החיים-הק', ביקשה מבעלה שילך לציון הקדוש ויעתיר בעדה. כדרכם של בעלים צדיקים, הוא שמע בעצת אשתו, ועלה לציון הק'.

הוא קרא את כל התהלים וקטעים נבחרים מהספר "אור החיים" בהתרגשות רבה, והתחנן לפני בורא עולם שיעתיר לתפילותיו, ויאיר את עיני אשתו, כשם שאותו אברך התרפה בזכות הצדיק. הבעל הבטיח ללמוד מידי יום ביומו את פירוש "אור החיים" לתורה.

גם פה הצדיק לא אכזב, והאישה שבה לראות בצורה הדרגתית.

בתום שבועיים, עיניה חזרו להאיר כבימים ימימה.

בני המשפחה עלו יחד לציון, ועשו סעודת הודיה לקב"ה ולשליחו הנאמן,

מורנו-ורבנו-מאור-עינינו – רבנו-אוה"ח-הק'.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה-סיום המאמר

אודות מקום קבורתו ישנן גירסאות שונות:

.הגאון רבי יצחק חזן זצ"ל – רבה של אָגָּדִיר )בהמשך ימיו עלה לארץ-ישראל וכיהן ברבנות בחיפה, ואח"כ דיין בירושלים(  סיפר בקשר לקדושת המקום את הסיפור הבא: "יום אחד בעת שישבתי בבית-הדין בְּאָגָּדִיר, ניכנסה כנופיית ערבים מבוהלת לחדרי, ובפיהם בקשה מוזרה: "אחד מחברינו אשר ביקש לחלל קברים בבית-העלמין היהודי, נעמד דום מעל אחד הקברים בלי יכולת לזוז, לכן, בוא נא בבקשה כבוד החזן (כך מכנים המוסלמים את הרבנים. ש"ט) והזיזו ממקומו".

חבשתי כובעי, נטלתי את מקלי והלכתי עמם. בבואי לבית הקברות נחרד לבי. על קברו של רבי כְלִיפָא סוכך ישמעאלי אחד בתנועה של אדם הנפנה לצרכיו, בלי יכולת לזוז ולדבר. ניגשתי אליו וגערתי בו: "קום מהר, רצית לחלל את הקודש ונענשת". הערבי בהה בי בעיניים מבוהלות, אך לא הצליח לזוז ממקומו. ניסיתי בעצמי להסיטו ממקומו אך ללא הצלחה, הערבי דבוק לאדמה. משנוכחתי בכך, שלחתי את שמש בית-הדין לכנס מניין מתושבי העיר היראים לדבר ה'. לאחר שהגיעו לבית-העלמין, הקפנו את קברו של רבי כְלִיפָא, אמרנו תהלים, וביקשנו מרבי כְלִיפָא שימחל לאותו ערבי שפל, ובכך יתקדש שמו של הקב"ה. כשסיימנו את התפילה הצליח הערבי לזוז ממקומו ובקושי רב הובילוהו לביתו" .

1-ב-ה' בתמוז שנת תש"ו ( 1946 ) כאשר הרסו השלטונות הצרפתיים את בית-העלמין הישן, לצורך סלילת כביש מהעיר לנמל, העבירו יהודי אָגָּדִיר ע"פ הוראת רבני העיר רבי יצחק חזן זצ"ל ורבי יהודה שטרית זצ"ל (ראו עליו בערך ירושלים. ש"ט) במסירות נפש, לבית-העלמין החדש משם מקום מנוחתו. חשוב לציין שהקהילה בנתה קבר משיש ומבנה מפואר מעל הקבר.

2-בגיליון מס' 2 "בארצות החיים" מחודש ניסן תשס"ז שהופץ בבתי-הכנסת הופיעה הכתבה הבאה: "מידי דברנו ברבי שלמה ומידי הזכרנו את אבי אשתו הראשונה של רבי כְלִיפָא בן מלכא וידידותם רבת השנים, שומה עלינו להזכיר בזה את התעלומה האופפת את מקום קבורתו. כי הנה ע"פ הגירסא המקובלת בפי זקני אָגָּדִיר,  גירסא שעברה מפה לפה, מדור דור, כפי שבחייהם למדו יחדיו בחברותא מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות כך גם במותם לא נפרדו ונטמנו יחדיו זה לצד זה, רביְ כְלִיפָא זיע"א וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ זיע"א, בבית-העלמין שבאָגָּדִיר. והנה לפני שנים רבות, פינתה הממשלה את בית הקברות, והעבירה את קברו של רבי כְלִיפָא בן-מלכא זצ"ל למקום אחר. ומכאן מתפרדות הגירסאות יש אשר אמרו כי באותו היום בו העבירו השלטונות את עצמותיו של הצדיק, ערכו יהודי-אָגָּדִיר יום תפילה ותענית דיבור , ועל הקבר החדש בנו בניין מפואר מאבן ושיש.

אכן ע"פ גירסא אחרת מסופר, שכאשר הממשלה רצתה לסלול כביש בְּאָגָּדִיר המקשר את העיר עם לנמל, החליטו להעביר את עצמות הצדיקים רבי כְלִיפָא ו רבי שלמה זיע"א, לבית- העלמין החדש, וכשניגשו למלאכה לא מצאו לפניהם כי אם גופה אחת, והגופה השניה בגדר תעלומה – היכן היא?

3-רבי משה יעקב טוֹלֶידָנוֹ בספרו "נר-המערב" עמודים רכ"ח רכ"ט כותב: "ולפי הנראה שהוא יצא אחר-כך בסוף ימיו מעירו ההיא (אגדיר. ש"ט), ויבוא לירושלים ויתיישב בה, ולפי זה, חי בערך כשמונים שנה ומת סביב לשנת תק"ך ( 1760 ) פחות או יותר מעט. השערתי זאת נוסדה על מה שראיתי ברשימת חכמי-ישיבות ירושלים בשנת תקי"ח ( 1758 ) שנדפסה ב"מעלות לשלמה" מר"ש חזן (דף קיב-ג) שם בין חכמי מדרש "חסידי בית-אל" נרשם, "שלישי החכם רבי כְלִיפָא חסיד", וכבר ידענו שרבי כְלִיפָא בן מלכא זה תיארוהו בתור "חסיד" גם החיד"א בספרו בשה"ג (בשם הגדולים) מצטרף לזה.

ידענו כי חיבוריו, "כף-ונקי" ו"רך וטוב" הנ"ל, ניזכרו הרבה אצל החיד"א שחי בירושלים, גם ר"ד פִּינְטוֹ בהערה הקודמת שמזכיר את הספר "רך-וטוב " הנ"ל, חי בארצות המזרח, וא ם- כן באיזה אופן באו ספרי רבי כְלִיפָא בן-מלכא שחי בקצה מרוקו בְּאָגָּדִיר, לידי חכמי-המזרח?, דבר שכמוהו לא מצאנו ביתר כתבי-היד של רבני המערב (מרוקו), כלל, ומזה ברור שרבי כְלִיפָא בן-מלכא בא בסוף ימיו וספריו אתו לארץ-הקודש והוא החכם רבי כְלִיפָא חסיד" ההוא, שנמנה בין חכמי בית-אל. על פי זה יש להוסיף שגם האיש יוסף טולידנו שנתאכסן אצלו בהיותו בְּאָגּדִיר אולי בא גם כן אתו ירושלימה, כי שם כזה מצאנו עוד ברשימה ההיא".

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון : בשיחותי עם ידידי פרופ' הרב משה עמאר , הוא אמר לי במפורש, שהניסיון לקשור קשר משפחתי בין משפחת פינטו לרבי כליפא , וכן בין רבי כליפא לרבי חיים בן עטר (שכאילו היה דודו , אחי אמו של רבי כליפא) – הוא ניסיון שאין לו שחר . וכשהגיע לידי ספרו של רבי כליפא במהדורתו של הרב עמאר הספ ר "כף נקי" השלם – לוד התשע"ד), כתב הרב עמאר: " …אין למסורות הללו אישוש בכתובים, ופעמים דברי רבי כליפא עצמו בחיבורו "כף נקי" סותרים מסורות הללו…."(שם, ב"מבוא", עמ' 35 ). ועוד: "…את שלילת קירבת משפחה בין רבי כליפא לבין ר"ח בן עטר , ניתן להסיק מהמחלוקת הקשה שהייתה ביניהם בעניין הי תר אכילת הארבה, ורבי כליפא לא מזכיר בה שהמדובר בבן משפחתו….". (שם, שם, בהערה 57 ). ועוד (מה שנראה כהוכחה ברורה ל"שלילה" הנ"ל): "…מדבריו (של רבי כליפא –– מד) אנו לומדים , שמשפחת אמו נמנית על משפחת הלויים…" [ שם,עמ' 35-

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה-סיום המאמר

ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-חוברת ברית מס' 27

ברית מספר 27

ד"ר יגאל בן־נון

אוניברסיטת פריס 8

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו הייתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו. ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון- אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופייה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- 71% הגיעו מארצות ערב.

סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין"הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין"הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ״עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו. אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היו נגד הסלקציה בתוקף תפקידם והממונים על הקליטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.

באופן סכימטי ניתן לומר שמערכת הטיעונים בעד הסלקציה יכולה לנבוע משני מניעים. האחד שלילי ומבוסס על הדעה שיהדות מרוקו תפגע בחוסנה של החברה הישראלית ובתרבותה. השנייה חיובית ומעריכה שלא צפוייה סכנה מיידית ליהדות זן ולכן אין צורך לקיים פעולות חפוזות להעלאת משפחות כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק להם דיור נאות ועבודה. יש לציין ששליחים אחדים של המסגרת במרוקו, ובראשם מפקדם שלמה יחזקאלי, דיווחו מיד אחר העצמאות שיהדות זו חייה את ימי ”תור הזהב“ מבחינה כלכלית וחברתית ושהשליחים שמונו לטפל בהגנה העצמית נותרו ללא עבודה. כמו כן רבים ממתנגדי הסלקציה בעבר שואלים את עצמם היום האם היה מוצדק שמשפחות יהודיות ימסרו את ילדיהן הרכים בשנים לידי מחלקת עליית הנוער. השאלה צצה מחדש עקב הפרסומים על מבצע Mural שהפעילה המסגרת באמצעות דוד ליטמן באוגוסט 1961.

כבר בשנת 1949, הפנה חבר הנהלת הסוכנות מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, את תשומת הלב לבעיית יכולתה של המדינה לקלוט מהגרים חדשים בזמן שאין היא מסוגלת לפתור את בעייתם של שוכני מחנות העולים הקיימים: "כאשר בשנת העצמאות הראשונה עלו ארצה 000 160 יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבנייה של המדינה הצעירה. אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ". _ נימוקיו של גרוסמן התבססו על שיקולים ענייניים הקשורים ליכולתה של ישראל לקלוט בצורה נאותה מהגרים חדשים לכן הציע לעודד רק הגירה של צעירים ובעלי הון שלא יהוו מעמסה על כתפי המדינה כדי לא להפוך את העלייה לקללה.

בימי הצנע של ראשית המדינה, ביוזמות של מנכ״ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ובתמיכתם של כל שרי הממשלה הנוגעים בדבר, הוחלט להחמיר את כללי הוויסות בתחום הבריאותי. ב-18 בנובמבר 1951, כאשר מאגר ההגירה היחידי לישראל היה צפון־אפריקה, קבעה הנהלת הסוכנות היהודית באופן רשמי את כללי ויסותה של ההגירה שהפכו למדיניות הסלקציה ושיתפו במדיניותם זו את כל הגורמים שהיו מעורבים בהגירתה של יהדות מרוקו. כללי ויסות אלה התייחסו לכל המדינות מהן יכולים לצאת יהודים באופן חופשי ולכן ניתן לברור בהן את המועמדים להגירה. על פי כללים אלה שמונים אחוז מן העולים צריכים להיות נערים, חלוצים בגרעיני התיישבות, או משפחות בהן גילו של המפרנס אינו עולה על 35. אם מפרנסים אלה אינם בעלי מקצוע או בעלי הון שיספיק לרכוש דירה באופן עצמאי, על המפרנסים להתחייב מראש בכתב לעבוד בעבודה חקלאית במשך שנתיים. אישורי העלייה יינתנו רק למי שנמצא בריא מבחינה רפואית לאחר בדיקה שתיערך על-ידי רופא מישראל. שאר העשרים אחוז מכלל המהגרים יוכלו להיות בני יותר מ-35 אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שיש להם משפחה בישראל שמוכנה לקלוט אותם. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית תברר עם משפחות אלה בישראל את נכונותן לקלוט את קרוביהן ורק לאחר מכן יינתן להן אישור כ״עולים נדרשים". כאשר התעוררו חילוקי דעות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה בנושא כללי הסלקציה, הדבר הובא להכרעה ב״מוסד לתיאום" בו השתתפו ראש הממשלה ושרי האוצר, הבריאות והעבודה וכן יו״ר ההנהלה וראשי מחלקות העלייה, הקליטה והגזברות של הסוכנות היהודית.

כתוצאה מהפעלת כללי הסלקציה, רשמה שנת 1953 מאזן שלילי בתחום ההגירה ממרוקו מכיוון שמספרם של החוזרים למרוקו היה גבוה יותר ממספרם של היהודים שיצאו ממרוקו לישראל. בשנת 1952 ירדו מישראל למרוקו 130 1 יהודים בגלל קשיי קליטה ושלושים אלף בקשות הגירה הוגשו מישראלים לשלטונות האמריקאים. עקב השפל בהגירה, יצא יושב ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דר' יצחק רפאל לקזבלנקה באוקטובר 1952 ובדק אפשרות להקים שירות רפואי במקום, באחריות מחלקתו, כיוון שהגיע למסקנה שהמחלות שמהן סבלו מסורבי העלייה לא היו חשוכות מרפא. משרד הבריאות התנגד להצעה.

בחודש מרס 1953, הודיע יצחק רפאל לנציגו זאב חקלאי בקזבלנקה שלאחר התייעצות עם ראשי משרד הבריאות, סוכם להנהיג מספר הקלות בכללי הסלקציה. הוחלט להקים מרכז רפואי במרסיי בו יטופלו מהגרים שהגיעו מכפרים במרוקו בהם לא קיימים שירותים רפואיים, ולטפל במחלות אחרות במרכזים רפואיים בקזבלנקה. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית דיווח במוסד לתיאום על מכתבו הזועם של זאב חקלאי המזהיר מפני סגירת שערי היציאה ממרוקו. רפאל טען שנשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים במרוקו העצמאית בגלל שהם נראים בעיני המרוקאים כגורם פרו-צרפתי. במקביל, קיימת נטייה בקרב המשכילים היהודים להתבולל באוכלוסייה המרוקאית לקראת עצמאותה של המדינה. למרות זאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה של ישראל, התנגדו שר החוץ משה שרת ושרי הפנים והבריאות, ישראל רוקח ויוסף סרלין, לראות בעליה ממרוקו"עלית מצוקה", המחייבת ביטול הפעלת כללי הסלקציה.

במחצית השנייה של שנת 1953, הוחלט להזמין את נציג משרד הבריאות דר' אליעזר מתן לסיור במרוקו כדי לתכנן את הטיפול במחלות כבר בתוך מרוקו. בסיור זה, שארך תשעה ימים והוקדש לסיורים בכפרי הדרום, נטלו חלק זאב חקלאי ודר' יצחק רפאל שסייר בפעם השנייה במרוקו ונפגש עם יורדים במרכש. אחרי הביקור ובעקבות לחציהם של מנהיגי התנועה הציונית במרוקו להעלאת מאה אלף יהודים לפני עצמאותה של המדינה, התחדשה ההגירה ההמונית. בסוף שנת 1953, ערכו ש״ז שרגאי וברוך דובדבני סיור ארוך בקרב הקהילות היהודיות בדרום מרוקו כדי לברר למה נפסקה ההגירה היהודית באותה שנה. התברר שהדבר נבע מן הקשיים הכלכליים בישראל, מהגברת ההגירה יהודית ממזרח אירופה, מן הדיווחים על קשיי הקליטה שהגיעו לקהילה היהודית במרוקו וגם מן הסלקציה שהנהיג משרד הבריאות בישראל. הורים שגילם היה מעל ל-35 אף תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל במסגרת עליית הנוער מכיוון שאין להם סיכוי להגר לישראל בגלל גילם הקשיש.

ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-חוברת ברית מס' 27

Benzakar-Benzaquen-Benzebouloun-Benzekri

une-histoire-fe-familles

BENZAKAR

Nom patronymique arabo-hébraïque, formé de l'indice de filiation arabe Ben et du diminutif du prénom biblique Zécharia ou Zakariahou, qui a pour sens Dieu s'est souvenu, illustré par le grand prophète Zacharie (en français). Ce prénom, très populaire chez les Juifs du Yémen, était rarement donné dans les communautés juives du Maghreb où il n'a subsisté que comme nom patronymique. Ce prénom est également porté chez les Musulmans, sous la forme de Zakaryya, le nom coranique du prophète, particulièrement parmi les Berbères. Sa forme ancienne en berbère est: Izakkar. A rapprocher de Benzikri. Le non ne figure pas sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle. David Corcos rapporte que la famille Benzakar d'Oran était arrivée du Maroc avant 1830. Autres formes: Zakar, Benzakor. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement au Maroc ( Marrakech, Safi, Tanger, Casablanca) et en Algér Alger).

ISAAC: Négociant à Safi fin du XIXème, début du XXème. Il fut président de la communauté dans les années 1860 et vice- consul de France de 1908 à sa mort. IMENAHEM: Notable et membre du Comité de la Communauté de Marrakech dans les années cinquante.

MAURICE: Administrateur et militant communautaire au Canada, originaire de Marrakec. Directeur du bureau de Toronto de la HIAS, l'organisation créée au siècle dernier pour la promotion de l'émigration des Juifs de Russie en Amérique et plus particulièrement au Canada, et qui continue de nos jours à aider dans leurs premiers pas les immigrants au Canada et aux Etats-Unis. Il fut dans les années 1980 président de la Fédération Sépharade du Canada et membre de l'Exécutif de la Fédération Sépharade Mondiale.

BENZAQUEN

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et de zaquen, le vieux, le doyen et par extension le sage, l'expérience et la valeur dans l'ancien temps attendant certainement le nombre des années, les anciens, entourés de respect, étant les dépositaire du savoir et de la sagesse… Dans les communautés juives d'Orient (Irak, Syrie) ainsi qu'en Tunisie le nom est porté sans l'indice de filiation: Zaken. Autre orthographe: Zakin. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Fès, Tétouan, Tanger, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et en Argentine; en Algérie (Oran, Tlemcen, Miliana, Biskra, Mascara. Mostaganem) et en Tunisie (Tunis, Béja).

  1. SHEMOUEL (1600-1649): Rabbin à Fès, disciple de rabbi Yéhouda Ouziel. Malgré sa célébrité en son temps, il ne fut pas nommé juge au tribunal. Auteur de "Pri Etz Hagan", commentaire sur la Torah. en deux volumes (Jérusalem, 1904) et "Guefen Poriah" (Jérusalem. 1904). Son troisième livre de Responsa. "Sefer Pri mégadim" est encore manuscrit.

LEON: Fils d'isaac, fils de Moché. médecin et dirigeant communautaire de premier plan à Casablanca, descendant d'une famille originaire de Tétouan. Après ses études de médecine à Paris, il s’attaqua à son retour au Maroc en 1935. avec grand succès au fléau qui faisait de terribles ravages dans la communauté juive du Maroc: la tuberculose, (causée aussi paradoxal que cela puisse paraître par un manque d'exposition au soleil – mais pour qui connaît les ruelles sombres des mellahs cela n’a rien d'étonnant ). Fondateur de la Ligue Israélite de lutte contre la Tuberculose, il panant après la guerre, avec le généreux soutien de la Joint à éradiquer la maladie au sein de la communauté juive marocaine, en généralisant la vaccination, en créant des centres de dépistage et en édifiant un grand sanatorium, à Ben Ahmed, près de Casablanca. Dans le même souci de l'amélioration de la santé publique, il préconisa l'introduction de l'obligation du certificat médical pré-nuptial qui fut entérinée par le Concile des Rabbins du Maroc au début des années cinquante. Bien que s'éloignant de la politique – et justement pour cela – il fut le premier Juif appelé au poste de ministre. Pour la formation en décembre 1955 du premier gouvernement marocain chargé de négocier avec la France l'indépendance du pays, le sultan Mohammed V avait ordonné d'inclure un ministre juif pour marquer spectaculairement sa politique d'égalité des droits entre tous les habitants du Maroc sans discrimination religieuse et convaincre les Juifs inquiets du départ de la France, que leur place était dans le nouveau Maroc. Mais l'aventure faillit tourner au burlesque devant le nombre de candidats "ministrables" et leurs luttes sans merci, contraignant le premier ministre Si Bekaï à choisir après un mois de vaines consultations, celui qui soulevait le moins d'oppositions: le Dr Benzaquen et à le convaincre , après son refus obstiné, d'accepter le poste des P.T.T. alors qu’il visait la Santé ou l'Habitat, plus conformes à ses talents. Ayant rempli avec brio sa fonction, il fut reconduit à son poste lors de la formation du second gouvernement Bekkaï, le premier de l'indépendance. Mais quand le jeu des partis reprit de plus belle, il perdit son poste et il faudra attendre presque trente ans pour retrouver un ministre juif dans le gouvernement marocain. Conquis par la politique, il brigua au début des années soixante la présidence du Comité de la Communauté de Casablanca, et continua à déployer une grande activité dans la vie communautaire jusqu'à sa mort vers 1970.

  1. SAADIA: Rabbin de la communauté marocaine de Buenos-Aires, né à Tétouan. Avant son installation en Argentine, il fut dans les années quarante et cinquante professeur à l'Institut d'Etudes Rabbiniques de Tétouan.

BENZEBOULOUN

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom biblique Zebouloun, porté par le dixième fils du patriarche Jacob, le sixième que lui donna sa première femme Léa et qui a pour sens: se lier, s'attacher. A sa naissance, sa mère avait en effet espéré que cette nouvelle naissance attacherait à elle définitivement son mari, toujours plus amoureux de sa soeur Rachel. "Le Seigneur m'a accordée, moi, comme un don précieux: désonnais mon époux fera de moi sa compagne, car je lui ai enfanté six fils. Et elle appela celui-ci Zabulón." (La Genèse, 30: 20). Dans sa bénédiction à ses enfants, Jacob lui prédit un avenir maritime: "Zabulón occupera le littoral des mers; il offrira des ports aux vaisseaux et sa plage s’étendra jusqu'à Sidon." (La Genèse, 49; 13) L’emblème de la tribu était le navire. S'adonnant au commerce maritime, les membres de la tribu de Zabulón subvenaient, selon la tradition, aux besoins de la tribu d'Issakhar qui elle s'adonnait à l'étude, et sur le modèle de ce "contrat", il n'était pas rare dans les communautés marocaines et jusqu'à nos jours de voir de riches négociants financer des rabbins pour étudier à leur place pour qu'eux puissent continuer dans la vie séculaire. Ce prénom qui était rarement donné au Maghreb, sauf dans la région du Sous au sud du Maroc, n'a subsisté que comme nom patronymique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.

BENZEKRI

Nom patronymique d'origine arabo-hébraïque composé de l'indice de filiation et du diminutif arabo-berbère du prénom masculin biblique Zacharie, qui a pour sens Dieu s'est souvenu, également fréquent chez les musulmans du Maghreb sous la forme de Zakarriya, aussi bien que sous son diminutif. A rapprocher de Benzakar. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au début du XVIème siècle. Autre forme, sans l'indice de filiation: Zekri. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tanger, Tétouan, Fès, Marrakech, Meknès, Sefrou, Tafilalet, Casablanca) et par émigration à Gibraltar; et en Algérie (Alger, Oran, Constantine, Sétif).

R, DAVID: Rabbin à Fès au XlVème siècle, originaire de Marrakech. Il fut en correspondance sur les questions de Halakha avec le grand maître du judaïsme espagnol, rabbi Shélomo Ben Aderet de Barcelone.

  1. SHEMTOB: Un des rabbins expulsés d'Espagne installés à Fès en 1492. Son fils, rabbi Yéhouda fut parmi les rabbins qui autorisèrent les Tochabim à consommer de la viande abattue selon la règle de la Néfiha, ce qui devait provoquer la grande querelle entre les Tochabim et les Mégourachim. D'autres rabbins de la même famille prirent toutefois fait et cause pour les Tochabim.
  2. Mort vers 1545.
  3. HANANIA: Fils de rabbi Moché. Rabbin du XVIIIème siècle, né à Fès et passé à Meknès où il fut un notaire connu, avant de devenir juge au tribunal. Il traduisit de l'arabe en hébreu et édita le livre de rabbi Shémouel de Avila, "Ozen Shémouel" (Livourne, 1726).
  4. MESSOD: Célèbre kabbaliste à Meknès mort en 1742 à l'âge de 90 ans.
  5. MAKHLOUF: Fils de rabbi Hanania. Rabbin à Fès, il termina en 1778 la compilation de toutes les Takanot et Haskamot de sa communauté, en se basant notamment sur les travaux de son illustre prédécesseur, rabbi Yaacob Abensour, compilation qui fut reprise par rabbi Abraham Encaoua dan son célébré recueil "Kerem Hemer".

MESSOD: Grand négociant à Meknès sous le sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah, le constructeur du port de Mogador qui favorisa les relations com­merciales avec l'Europe, faisant des recettes du commerce extérieur et des droits de douane la principale ressource du Maghzen en tirant les conséquences de l’échec de l'Etat trop centralisé de son grand-père, Moulay Ismael. Les commerçants juifs dont Messod Benzekri jouèrent un rôle de premier plan dans le succès de cette politique et jamais auparavant un sultan ne fut entouré d'autant de conseillers juifs au point qu'un chroniqueur de l’épo­que a pu écrire: "Il allait partout précédé des montures de ses dix conseillers juifs somptueusement vêtus." Cette place trop visible devait leur attirer la haine farouche de son successeur, Moulay Lyazid qui dès sa montée sur le trône en 1790 s'acharna à tirer vengeance de toute la communauté juive en général et des proches conseillers de son père en particulier. En arrivant à Meknès, il fit arrêter Messod et son frère Abraham qui furent pendus par les pieds à la porte de la ville pour que leur supplice dure plus longtemps. Pendant quinze jours, la foule des badauds venait les insulter et jouir de leur supplice et leurs corps restèrent exposés même après leur mort pendant deux mois avant que le tyran n'autorise leurs familles à les enterrer moyennant le paiement d'une forte rançon.

 ISAAC: Commerçant né Tétouan, seconde moitié du XIXème siècle. Aux alentours de 1900, il immigra avec ses frères Salvador et Abraham au Vénézuela. Ils fondèrent à Caracas en association avec un autre originaire de Tétouan, Alfonso Benmergui une grande maison de commerce. Son frère Abraham fut président de la Chambre de Commerce de Caracas.

Benzakar-Benzaquen-Benzebouloun-Benzekri

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות

בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת לא הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חייבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת(כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה).

בד׳ בחשון ת״ס (1700) נרשם בפנקס בית־הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו, שעל פיו אמורה אסתר, בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות ובערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בששת החודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלטאס, פירושו: ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקיה. הסכם דומה נערך בד׳ בשבט תס״א (1701) בין אשת אב[רהם] קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק צריך היה לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה. אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.

בי״ג בטבת תס״ג(1703) התחייב שלמה בוטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע(בנטוב, תשכ״ו, תסז. שנת 1703: שם, תעד). על פי מקור משנת תק״א (1741) הייתה לאישה מתיטואן משרתת (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק ב, סימן א). בריטי בשם קיטינג(M. Keatinge), שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה 71־18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה (1799-1838 ,René Caillié), שביקר במרוקו בשנים 1828-1824, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג׳יר, יהודי בשם דהלהפורטה (Delaporte), עובדת משרתת יהודייה (שנת 1741: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן א;,1816 ,Keatinge 1830,11,220 ,298; Caillié). גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ־22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.

אישה אנגליה בשם F. Anne Vane, the Marchioness of Londonderry, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג׳יר לפגישה עם הפחה תרגמה את דבריו מערבית לספרדית. על פי תעודה מ־3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג(Conring), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה־20 הייתה כובסת יהודייה (בשנת 1832: F052/37; בשנת 1887: 52/235 F0. 298 ,1844 ,Vane. בתיטואן: 1912 ,Joly. במראכש: 1880,12 ,Conring. בפאס: 306 ,1902 ,Mouliéras. במוגדור לפי דיווח בשנת 1894: 71 ,1988 ,Schroeter. על משרתות יהודיות בדמנאת: 352 ,Laskier, 1982a. בספרות התשובות נזכרות משרתות,

שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.״

במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא; הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס; היא מצאה מטבעות בטיט חוצות (משאש, תש״ט/ב, רלט-רמ).

נשים עוברות, המשאירות את ההכנסות לעצמן

נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה אותן לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם (רמב״ם, הלכות אישות, יב, ב, ג, ד, טז; כא, א; שו״ע אהע״ז, סט, ג; אצבאן, תרפ״ט/א, סימן יג) אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.

רבי אברהם קוריאט דן במעשה הבא: ״ראובן היה נשוי עם לאה ונלב״ע [נפטר או נתבקש לבית עולמו] והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאנוס אחר שמת ועברו ג׳ שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה… והנשאר היא הרויחה אחר מות בעלה״ (קוריאט, תרכ״ב, דף עא ע״ב). תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האשה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה (שם, עא ע״ב). הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).

  1. 11. אישה שהלכה לעבוד כמשרתת אצל גויים והתעברה מגוי: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו. בטנג׳יר על פי מקור משנת תרי״ח (1858): אלבאז רפאל משה, תש״ם, אהע״ז, סימן ט. נשים יהודיות משרתות בבתי נוצרים: יוסף משאש, תרצ״ד, מים חיים, או״ח, סימן קפז. בשנת תרפ״ג (1923) נאנסה בקזבלנקה בתולה, שהייתה משרתת בביתו של יהודי: אנקאווא, תר״ץ, סימן קה; אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן,לא; אביחצירה, תשל״א, אהע״ז, סימן קיט; עטייא, תשל״ג(השמטות), אהע״ז קיב; צבאח, תרצ״ה, חלק א, אהע״ז, סימן כב, דף י ע״ב, דף נג סימן קב; חלק ב, סימן עד, דף לה ע״ב.

בעל, שהשאיר לאישתו את ההכנסות מעבורתה

רבי רפאל בירדוגו כתב על ״אשה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים״. השניים הסכימו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכן קנתה

האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקחת את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה ״איני ניזונית ואיני עושה״, כלומר ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן רכו). במקור מסוף המאה ה־18 או בתחילת המאה ה־19 כתוב: ״אשה שהכניסה לו נדוניא והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרויחה״(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס). רבי ידידיה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה (מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פח) ראו: מירון, תשל״ד, 250-225.

אישה שקנתה קרקע ממעשי ידיה

בתשובותיו של רבי יצחק אבן ואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו(אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קפט).

תנאי בכתובה׳ שכל ההכנסות מעבתתה שייבות לאישה בלבד ולא לבעלה

במקור משנת תר״ם (1880) נאמר:

״טופס תנאים שהתנו ביניהם ר׳ חיים בן יעקב הרוס והאשה אסתר בת ר׳ מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האשה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן, אלא תטלם היא או יורשיה״ (אבן דנאן, תרס״ו, סימן ו). לאחר שהאשה נפטרה, אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האשה.

נשים שעבדו או סחרו בביתן

רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה נושאת ונותנת בתוך הבית״ בכסף שלותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שיכר (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן פד). אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעזבון בעלה עד עבור כארבע שנים (שם, חו״מ, סימן תלז). אישה אחרת, ענייה, עבדה ״סיגלה ממעשה ידיה עוד ג שנים אחרי מות בעלה״(שם, אהע״ז, סימן קה).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 54

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 1/2

רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא.

עצמותיו של רבי אברהם הועלו ארצה על-ידי רבי חיים פינטו שליט וניטמנו בקרית-מלאכי.

רבי אברהם מלכא היה הצדיק הידוע בכינויו "הנזיר". קדוש מרחם היה, ומשחר ילדותו ניבטו בו ניצני קדושה וטהרה. אביו החסיד גידלו כיאות לו, על התורה ואורחות הפרישות, שקוד על תלמודו היה, מתנהג בדרכי החסידים , מנותק מהוויות העולם הזה.

רבי אברהם התרחק מהבלי העולם הזה ובחר להתבודד ולהגות בתורת ה' כפי שכינויו" הנזיר" כשהיו הבריות משיחים זה עם זה אודותיו אמרו בהערצה: "רבינו כְלִיפָא "החסיד" – הוליד ומגדל בן קדוש".

משגדל רבי אברהם והגיע לפרקו הוריו תרו אחר בת זוג ומשמצאו את מבוקשם החלו בהכנות לחתונה. משהגיע יום החתונה רבתה השמחה בעיר, ורבים באו להשתתף בשמחתם רבם הגדול ובנו הנערץ. לאחר החופה שנערכה בצהרי היום, צעדו בני-העיר למקום הסעודה, כאשר הגברים מלווים את החתן, והנשים את הכלה בשירה ובזמרה. בני העיר חשו שזו שמחתם. רקדו ושרו כאשר איש לא יכול אפילו להעלות בדעתו את הצפוי להם.

לפתע באמצע הדרך, נשמעו בחלל האוויר יריות וצווחות קרב. ומאי-שם הגיחה לה כנופיית ערבים חמושים צמאי דם מנופפים בנשקם ויורים לכל עבר.

קולות השמחה שקטו בבת אחת, אנשי העיר הבינו את אשר לפניהם כי רגילים היו בכך והתכוננו לשלם למנהיג הפורעים כופר. ראשי הקהל החלו להתלחש ביניהם על גובה סכום הכופר שיציעו לראש הכנופיה.

להפתעתם שמעו פתאום קול צווחה ניחר שואג לעברם: "יהודים כופרים, דם אנו רוצים, בחרו אחד מכם והביאוהו לנו או שנהרוג את כולכם.

פחד וחלחלה עבר בליבות היהודים, שמחתם הרבה שנקטעה בבת-אחת, הפכה לצרה של ממש, ועיני כולם נישאו לעבר רבם הגדול לשמוע מוצא פיו. בליבו נפלה ההחלטה כי עליו למסור את נפשו למען בני-קהילתו, ועליו להתכונן לקיים מצווה זו. פרנסי הקהל אמרו לו כי לא עת לחשות, ועליו להורות להם את הדרך אשר יעשון. רבי כְלִיפָא לא השיב מאומה והחל לפסוע לעבר מנהיג הפורעים. תחילה הניחו לו בני-קהילתו ללכת, אף תיכף ומיד התעשתו והבינו את כוונתו והחלו להניאו.

הפורעים צמאי הדם שלא הבינו על מה ההתנצחות, חיככו ידיהם ברוב הנאה בראותם את היהודים המסכנים שנואי נפשם, מתווכחים ביניהם מי יהרג. בטוחים היו כי כל אחד מבקש להטיל את הגזרה על חברו. משעבר זמן והיה נראה שהויכוח אינו מתקרב לסיומו, החליט ראש הפורעים להכריע בעצמו. הזדקף על סוסו ושאג בקול רצחני: "הרי אתם בשמחת כלולות, ובכן רצוננו בקורבן מהודר, תנו לנו את החתן בעצמו תיכף ומיד" .

קול ושבר עבר בקרב מחנה היהודים כי לצרה גדולה שכזו לא פיללו. לפתע עבר רחש בתוך הקהל. החתן עצמו ר' אברהם היסה את הקהל וביקש לומר את דברו ועיני כולם הופנו אל דמותו. החל לשאת את דברו: "מורי ורבותי! מיום הולדתי אבי גידלני על ברכי התורה והיראה וציפו ממני לגדולות ונצורות. אני מצידי התאמצתי להשלים את רצונם, אולם ככל הנראה, בורא עולם בטרם יצרני בבטן, הועיד אותי לגדולה אחרת, גדולה נצחית, לרוממות נשגבה ונעלמה מעין כל חי. ביום כלולותיו, בעת השמחה הגדולה בה כל אדם משלים את עצמו ובונה את ביתו, רצה בורא עולם להשלים את נפשי בשלמות גמורה. את כל אהבתי אליכם קהל קדוש, יחד עם אהבתי וחיבתי העמוקה להורי היקרים, ועל הכל אהבתי וחיבתי לאשתי היקרה, אותה לא הספקתי להביא אל ביתי, את כל זה הריני מעלה על מזבח אהבתי לבוראי יתברך ויתעלה, למען תוקד לבת אש יוקדת ונצחית, להבה שתעורר רחמי שמים.

קולו שהיה מהול בבכי ודמעות נחנק לרגע, ולאחר שהתעשת קרא בקול אדיר: "ועתה הניחו לי ואמסור את נפשי למען אבי ואמי, למען אשתי היקרה ולמען כל הקהל הקדוש כאן.

הס הושלך בקהל, איש לא האמין למשמע אוזניו, החתן ניצל את רגעי הבלבול שזרעו דבריו, ניגש בצעדים מהירים לאשתו הצעירה וביקש את מחילתה וכתב לה גט שמא תישאר עגונה, לכן דאג בטרם יסע למנוחת עולמים – חצי מהגט היה שמור בידי רבי שמעיה עַבְּדאָל-חָק ז"ל ועבר לבניו ולבני בניו.

רבי אברהם צעד בזריזות לעבר כנופיית המרצחים. ראש הכנופיה לחץ על הדק הרובה, והחתן כרע נפל, מתבוסס בדמו. היהודים ההמומים נשארו קפואים על עומדם, וקול דממה דקה נשמע. ואז, באחת נתנו קולם בבכי, על השמחה שהפכה ליגון. רבי כליפא ניגש במהירות לעבר גופת בנו המת, אחז בידיו את ראשו המדמם והרימו כלפי שמים: "ריבונו של עולם! אהבתי אליך לא נפגעה אפילו במשהו, פי ולבי שווים כשאומר גם מעתה והלאה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים פרק ד' פסוק כט). לקחו הנאספים את המת, חזרו על עקבותיהם והלכו לקיים חסד של אמת ומצוות הקבורה, במקום מצוות הכנסת-כלה.

לפני מספר שנים, רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית- מלאכי העלה לארץ-ישראל עצמות ארבעה צדיקים, וביניהם עצמותיו של "הנזיר" רבי אברהם בנו של רבי כליפא בן-מלכא. מסופר שכאשר פתחו את קברו, שערותיו ועצמותיו נשארו שלמים כביום שבו נהרג על קידוש ה. 'רבי חיים פִּינְטוֹ מספר סיפור מדהים ומרגש אודות המזוודה המלאה בעצמות הצדיקים, ראיתי לנכון לשלב כאן סיפור מרגש : "היה זה ביום חמישי, ערב שבת הגדול. לאחר שהיבטתי ימינה ושמאלה, ונוכחתי לראות שאין עיין עוקבת אחרי, נטלתי בידי מזוודה מלאה עצמות צדיקים ממקום המסתור בנמל-התעופה "אורלי" בְּפָּרִיז. לפי המסוכם, הייתי אמור להיטלטל עם מזוודה זו ברכבת עד גבול ספרד, לחצות את הגבול, להמשיך למדריד ומשם למחוז חפצי – המקום בו יטמנו העצמות .

באותה שנה חל החג של הנוצרים – חג הפסחא – צמוד לשבת הגדול. לפיכך הדרך התארכה מעט, ובדיקת הגבולות לקחה יותר זמן מהרגיל. הגעתי למדריד בצהרי יום ששי והבנתי כי כבר לא אספיק להגיע למחוז חפצי טרם כניסת השבת. לסעודת שבת לא דאגתי, כי היו עמי פירות וירקות לעת מְצאֹ, אבל מקום להניח את גופי העייף לא היה לי, והברירה היחידה שעמדה בפני הייתה, לשכור חדר במלון. נטלתי את המזוודה הכבדה, והתחלתי לכתת רגלי בין המלונות הסמוכים לתחנת הרכבת, אך כולם היו בתפוסה ממלאה. לאחר שבאחד המקומות הבעתי פליאה על כך, התנדב אחד מפקידי הקבלה להסביר לי, כי בעקבות חג הפסחא, המלונות בתפוסה מלאה, וחבל על זמני לחפש חדר פנוי. הפקיד היה נדיב ויעץ לי לנסוע ברכבת לעיר אחרת, קטנה, השוכנת במרחק של 50 ק"מ, שם אין ביקוש גדול על כך לבתי-מלון, ובוודאי אמצא איזה חדר פנוי. שמעתי בקולו, חזרתי לתחנת-הרכבת, רכשתי כרטיס, ועליתי לרכבת המובילה לאותה עיר. הגעתי לשם כשעה לפני כניסת השבת. התפללתי מנחה, ובלב מלא תקווה, יצאתי מתחנת הרכבת. עצרתי מונית, וביקשתי מהנהג שיקח אותי לאחד מבתי-המלון. אולם גם כאן נכונה לי אכזבה קשה, שלשה בתי-מלון היו בעיר הזו, וגם הם היו כולם בתפוסה מלאה.. .

השמים החלו להאדים, ואני התחלתי לחשוש מפני השבת המתקרבת ובאה. מה אעשה? כיצד אעביר את שבת שלמה ברחובה של עיר זרה? ומה יהא על המזוודה והאוצר הקדוש הטמון בה? ערכתי חשבון מהיר של האפשרויות המעטות שעמדו בפני, ולאחר הרהור קל, ביקשתי מנהג המונית שיחזירני לתחנת-הרכבת. קוויתי ששם אמצא איזו פינה צדדית להניח ראשי כל הלילה, עד למחרת עד מוצאי-שבת .

שבתי לתחנת-הרכבת והחלתי לחפש אחר פינה צדדית שאוכל לנוח בה, חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי. החושך התקרב ובלית-ברירה ישבתי על אחד הספסלים שהיו שם, להניח את המזוודה לידי ולשבות שם .

עודדתי את עצמי, כי שליחות המצווה תגן עלי ולא יאונה לי כל רע. בזיכרוני החלו להופיע מראות קבלת-השבת בישיבה הקדושה בבית-הורי בְּמוֹגָדוֹר [Mogador] והרגשתי שאור  השבת מאיר עלי. לבי התעודד מכך, והתחלתי להתפלל תפילת קבלת-שבת וערבית. כך, לבד על הספסל, באמצע תחנת הרכבת, בעיירה קטנה נידחת בארץ נוכריה.

משסיימתי תפילתי, התחלתי לחשוב איך עלי לנהוג ע"פ ההלכה: חלות ויין לא היו לי. יש לי פירות וירקות בלבד וכיצד אוכל ללא קידוש ? האם אפשר לקדש עליהם? או שמא יצאתי ידי חובת קידוש בתפילה ?. עודני מתלבט בכך, וחבורת נערים פוחזים מתנדנדת משיכרות מתקרבת אלי ומתחילה להציק לי. את שפתם הספרדית לא הבנתי כלל, והרגשתי שבכוונתם להזיק לי. חששי התממש כאשר התחלתי לחוש ברטיבות היריקות שירקו על פני, ואם לא די בכך, החלו גם בקבוקי -בירה ריקים להתעופף לעברי…

לא ידעתי את נפשי מרוב פחד, אני בודד, מוקף אויבים רבים וללא מושיע… התחלתי למלמל פסוקי-תהלים, ולשמחתי הרבה התעניינותם בי פחתה והלכה עד שעזבוני לנפשי. ניסיתי להתמקם מעט יותר טוב על הספסל, ומתוך מחשבה לעתיד, תכננתי היכן אניח את ראשי, ולאיזה כיוון יפנו רגלי. יחסית הספסל היה נראה די נוח והעצים ממנו היה עשוי היו די צמודים, ולא היה חשש שאפול ביניהם. אולם עיקר חששותי התנקזו לעתיד המזוודה היקרה. פחדתי שמאורעות היום יגרמו לשמורות עיני להיעצם חזק מדי, ואז מי יודע מה יקרה לה. אולי איזה עובר אורח יחשוק בה, או שמא פועל ניקיון ימצאנה, ולאחר שיבדוק תכולתה, ישליכנה עם שאר מרכולתו. או אולי, אפשרות אחרת, גרועה לא פחות – יעבירני לחקירה בתחנת- המשטרה… בכל אופן, העובדה שהתחנה הולכת ומתרוקנת, דווקא עודדה את רוחי, הבנתי שבהמשך הלילה אשאר בה לבד, ואם כן אין לי לחשוש כל כך, אשתדל להישאר ער עד שאחרון האנשים יעזוב את המקום, ואז אוכל לתת מעט תנומה לעפעפי, לפי תכנית השכיבה שהתוויתי לי.

את חוט מחשבותי הארוך, קטע דווקא שומר התחנה. הוא קרב אלי ופנה אלי בצרפתית עילגת בקול תקיף: "דע לך! התחנה נסגרת בחצות הלילה ולפני כן יהיה עליך לעזוב אותה".

התחלתי לדבר תחנונים אל לבו, הסברתי לו כי נפלתי כאן ללא מכר וגואל ואין לי מקום ללון, ומה יפריע לו אם אשאר כאן עד הבוקר ? אך הוא בשלו: "אם עד חצות לא תתעופף מכאן, אמצא לך מלונה טובה יותר… "

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 1/2

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית- מלאכי

 

הבנתי את הרמז, והתחלתי לרעוד, ביקור בתחנת-המשטרה יהיה מאד לא לטובתי. גם אם אצליח להסביר את מעשי כאן, בוודאי לא אצליח להסביר מהו פשר המטען המוזר שבידי… ומכאן, הדרך למעצר וחקירה ארוכה קצר ביותר. פחדי גבר כשנזכרתי שבעצם אף אחד מקרובי איננו יודע היכן אני, חברי הוועד יודעים שדרכי הייתה אמורה לעבור למדריד, אך לעולם לא יעלו בדעתם שנפלתי לעיירה נידחת זו, ומי יודע כמה זמן אצטרך לבלות בחדר המעצר עד שיאתרו אותי .

דמעות החלו לזרזף מעיני. דמעות מלוחות, שלאט לאט הפכו לשטף זורם של בכי ללא מעצורים. לבי נשא תפילה חמה לבורא-עולם שיושיעני בזכות אבותי הקדושים, ובזכות הצדיקים הקדושים הנמצאים עמי .

כך ישבתי ובכיתי, אינני יודע כמה זמן, תארו לעצמכם!, אני עם פירות וירקות, ו… מזוודה כבדה עם עצמות מתים. בארץ נוכריה, בעיר נידחת, מוקף גויים שונאים ומתנכרים, שיכורים ושאר ארחי-פרחי. לא מכיר שפת איש, אף אחד ממכריו אינו יודע על מקומו, ולאחר יום מפרך אפילו אין לו מקום לשים את ראשו. והכי גרוע, מאוים מפחד המשטרה שעלולה לגלות את מטענו הרגיש .

השעות חלפו בעצלתיים, וזמן חצות הלך והתקרב, ככל שהתקרב הזמן, הרגשתי איך עניבת החנק מתהדקת סביב צווארי, לצאת מן התחנה לא יכולתי, כי המזוודה הקדושה הינה מוקצה ובשום אופן לא הייתי מוכן להשאירה שם ולברוח. ידעתי היטב את חשיבות תוכנה והייתי מוכן למסור את נפשי למענה. משום כך נשארתי נטוע במקומי, מקווה ומצפה לבורא-עולם, ובטוח בישועתי, ואכן הוא לא הכזיב. רבע שעה לפני חצות, נעצרה הרכבת האחרונה המגיעה באותו לילה לתחנה, הרכבת הייתה ריקה כמעט לגמרי, ומבין הנוסעים שירדו, נראתה אישה אחת המחזיקה תינוק בין זרועותיה, ועיניה תרות בחשיכה אחר דמות מסוימת. מיד הבחנתי בגבר – כנראה בעלה, שעמד לא הרחק ממני והמתין לה. האישה הבחינה בו, ובדרכה חלפה על פני, הביטה בי ובמרוצה הגיעה לבעלה. לפתע, חזרה מעט לאחוריה, הביטה בפני היטב, וקראה בקול מופתע: חיים? חיים, בן משה פִּינְטוֹ מְמוֹגָּדוֹר?.  האישה נשקה את ידה כאשר הזכירה שמו

של אבי הקדוש, והביטה לעברי במבט מלא תמיהה. כן עניתי!. "האם אינך זוכר אותי" שאלה :"אינני זוכר" עניתי: "הלא אני פלונית בתו של פלוני מעירכם, איך אינך זוכר אותי?. מוחי התבהר מעט מהטשטוש שאחז בו, טלטלתי את זכרוני, וקראתי לעברה: "בטח! אביך הרי הוא ממכרינו, מלאכתו כך וכך ודיברתי עמו פעמים רבות. רואה אתה את האיש הממתין לי?  הוא בעלי. אמנם הוא גוי, אבל הוא אדם טוב, נחמד, נישאתי לו ונולדו לנו שלשה ילדים, ולאחרונה קבענו מגורינו בעיר זו. "ואתה מה מעשיך כאן ? שאלה. בקול עצוב התחלתי לספר לה את כל גלגולי, ואיך הגעתי לכאן, את אשר עבר עלי בתחנה זו, גם סיפרתי לה תכולת המזוודה שעמי ולא שאלה שאלות. לבבה היהודי התעורר לתחייה, ותכף ומיד הציעה לי לבוא לישון בביתם.

אמנם בלבי הסכמתי מיד, אך השתהיתי מלהשיב לה, כי לא ידעתי מה אעשה עם המזוודה הקדושה. לטלטל אותה לא יכולתי, להשאיר אותה לא רציתי בשום אופן. האישה לא המתינה לי ופנתה מיד לבעלה וסיפרה לו מי אני ומה משפחתי, והסבירה לו מדוע נתקעתי בעירם. ככל הנראה גם הסבירה לו איזו מחווה אנושית יפה תהיה בכך שיארחו בביתם מכר מעיר ילדותה ויתנו לו מיטה חמה בשעת מצוקה. בעלה הסכים והציע לי להצטרף למכוניתם… אמרתי לאישה, כי אבותינו שמרו את השבת במסירות נפש, וגם אני אעשה כך, ולכן לא אוכל להגיע לביתם אלא ברגל. האישה העבירה את הדברים לבעלה, אמר לה: "אני אקח את התינוק ואת חפציו במכונית, ואת תלכי אתו רגלית. גמר דבריו, ונטל את מזוודתי בידיו, והחל ללכת. לבי החל לפעום בחוזקה, מה אעשה? וכי אתן לעצמות הצדיקים שיטלטלום בנסיעה במכונית בשבת? שבת קודשנו עליה בוודאי נתנו נפשם בימי חייהם, יטולטלו עצמותיהם?. לאחר שניות מעטות

קראתי לעברו: "אולי לא כדאי שתיקח אתך את המזוודה לביתכם, היא כבדה, ובמוצאי-שבת יקשה עלי להיטלטל עמה. הבה נפנה למחסן התחנה, נראה אם הוא עדיין פתוח, ונשאיר שם את המזוודה לשמירה. האישה תירגמה לבעלה את דברי, ולמרות שהדברים נראו לו תמוהים במקצת, הסכים. כמחווה למעני, המשיך לסחוב את המזוודה לעבר מקום שמירת החפצים. כשהגענו לאותו חדר הוא היה כבר חשוך, והאחראי כבר החזיק את המפתחות בידו לנעול את המקום. במהירות שלפתי את הדרכון ונתתי אותו לבעל, סגרתי את המזוודה היטב והנחתי אותה עם תכולתה למשמרת. רק לאחר שראיתי שהאחראי נעל את החדר והלך לדרכו, הסכמתי לנוע ממקומי, התחלתי לפסוע אחר האישה ובעלה אל מחוץ לתחנה. יצאתי ממנה בדיוק בחצות….

באותן דקות הרגשתי בלבי, כמה טוב ליהודי מאמין, כמה בודד הייתי, ובכל אופן כל כך קרוב לריבונו של עולם, שזימן לי הצלה כזו. הרהרתי גם, איך ישועתי באה באופן שאוכל להקפיד על דקדוקי ההלכה. אפילו לטלטל את המזוודה בתוך התחנה לא נצרכתי וגם עתה אינני נזקק להוציא כלום בידי והנני הולך ברגלי למקום בו אוכל לנוח בשבת.

האיש נטל את התינוק נכנס למכוניתו ונסע. נשארתי עם אשתו והתחלנו לצעוד רגלית. האישה הבהירה לי, כי המרחק לביתם הוא כשעה הליכה. השבתי לה כי למען השבת הכל כדאי, וכי יותר משאנו שמרנו את השבת, השבת שמרה עלינו. לאחר שתיקה קצרה, גמלה בלבי ההבנה שיש מנהיג לבריה והוא המכין מצעדי גבר. בוודאי לא לחינם נפלתי לעיר נידחת זו בדיוק ברגעים אלו. לכן, החלטתי לנצל את זמן הצעידה לשוחח עם האישה על יהדותה, ולהצית בליבה את ניצוצות הקדושה החבויים בלב כל יהודי. ממחשבה למעשה. התחלתי לשוחח עמה על מעלת העם היהודי וגדולתו, סיפרתי לה על אבותי הקדושים, על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושתם הנפלאה. הסברתי לה כי העם היהודי הוא עם סגולה, ואיננו דומה כלל וכלל לכל האומות. הראיתי לה איך הקב"ה שומר על כל אחד מאתנו בכל מצב. והנה, כמלאך ממרומים הופעת, והיצלת אותי! ולא סתם, הצלה, אלא לפי כל דקדוקי ההלכה תוך כדי הדברים הבלעתי לה, שבעצם, לפי עקרונות ההלכה היהודית, לא כדאי לי שאתארח בבית של גוי והסכמתי רק בגלל המצב של סכנה שבו הייתי נתון ומאפשר להקל מעט. כך עברה דרכנו בלי שהרגשנו בה כמעט עד שהיגענו סוף סוף לביתם. בעלה המתין לנו והכניס אותי לביתו, אישתו נכנסה למטבח להכין לה ולבעלה ארוחת-הערב, וביודעה שלא אוכל מאומה ממאכליה, הוציאה בקבוק עָרָאק חדש בהשגחת בית-דין של מרוקו והגישה לי מעט פירות טריים שהיו ברשותה. קידשתי על העָרָאק, ואכלתי מן הפירות ולאחר מכן, הציעה לי מיטה באחד מחדרי הבית, והלכתי עצב ומרירות עברו בלבי למשמע דבריה, באיזו קלילות הולכת היא לעבוד ולחלל את השבת. זכרתי את אביה שהינו ירא-שמים, ומדקדק על קלה כבחמורה. בלבי חשבתי, אולי בעקבות ביקורי המפתיע, יתעורר משהו בליבה ותשוב לעמה מקור מחצבתה.

השבת חלפה עברה, אחר-הצהרים חזרו האישה ובעלה מעבודתם, ואני לאחר תפילת ערבית, הבדלתי על העָרָאק, הודיתי למארחי ויצאתי. האישה הסיעה אותי במכוניתם לתחנת-הרכבת, שם הוצאנו את המזוודה מחדר השמירה, בדקתי אותה היטב שלא נגעו בה וניגשנו להמתין לרכבת. משהגיעה, הוציאה האישה מכיסה סכום כסף, וביקשה שאעביר אותי לאבי הקדוש, שיתפלל עליה. לאחר-מכן, שוב הודיתי לה במילים חמות על שהייתה לי מפלט בעת צרה, ברכתי אותה שתחזור לחיק היהדות היא וילדיה, עליתי על הרכבת למדריד ומשם הגעתי למחוז חפצי עייף ותשוש, אך מלא הודאה לבורא-עולם. תם אבל לא נשלם!

לאחר 35 שנה לערך, כאשר ישבתי בחדרי בלשכת הרבנות בקרית-מלאכי, נכנס המזכיר ואמר לי: "אישה מבוגרת ממתינה בחוץ ומבקשת מאד להיפגש עם כבוד הרב" השבתי: "תבוא". האישה נכנסה וקראה לעברי: "חזרתי ליהדותי כברכת הרב, האם תכירני? עניתי בשלילה. האישה הזכירה את שם אביה ושאלה: האם זה אומר לך משהו? – בוודאי עניתי: "הרי הוא היה מתושבי עירנו מוֹגָדורֹ יהודי ירא-שמים ומדקדק במצוות. היכרתי אותו היטב, וכך וכך הייתה מלאכתו ופעמים רבות שוחחנו עמו. בערוב ימיו עלה לארץ-ישראל והתגורר בפתח-תקוה. לפני כך וכך שנים נפטר, השתתפתי בהלוויה ואף הספדתי אותו" .

באותו רגע לא זכרתי את אותו סיפור וגם אם הייתי זוכר, לא הייתי מעלה בדעתי שיש לאישה זו איזה קשר לכך.

ובכן: "אני בתו" אמרה וציפתה לאיזה תגובה מיוחדת. משזו בוששה לבוא, ניסתה לעודד את זיכרוני ואמרה: "האם זכור לך איזה ליל-שבת ששהית בבדידות בתחנת-רכבת נידחת?. בנקודה זו התעורר זיכרוני, ותיכף ומיד הבנתי, שהאישה העומדת לפני, היא אותה אישה שאירחה אותי בביתה . בטח עניתי, והוספתי מיד: "היום הנני חש הכרת הטוב כלפיך, על שפתחת לי את ביתך בעת צרה". האישה לא המתינה לשמוע את הודאתי, וכשדמעות בעיניה, החלה מיד לגולל את המשך סיפורה :

"ובכן האם זוכר אתה את הברכה שבירכת אותי טרם עלית לרכבת? דע לך! כי התקיימה במלואה, ואני וילדי שבנו ליהדות" כיצד? "באותו מוצאי-שבת, לאחר ששבתי לביתי מתחנת- הרכבת, הרגשתי שפני בעלי זועפות. הוא החל לריב עמי ולצעוק עלי, איך הכנסתי יהודי לביתי" לאחר שעניתי לו, כי שאלתי את פיו, ורק בהסכמתו הכנסתי אותך, חמתו עלתה עלי פי כמה וכמה, ובקושי הצלחתי להרגיע אותו. אך מאותו יום, כאלו עבר בינינו איזה שטן, המריבות הפכו להיות דבר יום ביומו, והגיעו עד לכדי הכאה. בעלי טען, שמאותו יום שהבאתי את היהודי לביתו, נכנסה בו קללה, ולא היה מסוגל לחיות עמי בשלום, משנוכחתי בצרתי, נזכרתי באותה שיחה שדיברת עמי, בעת שצעדנו יחד באותו לילה לביתי. עתה התחלתי להבין את דבריך על סגולת העם היהודי והבנתי שטעיתי בדרכי, טעות קשה ומרה, לפיכך פניתי להורי וביקשתי את עזרתם. הורי לא שמרו לי טינה על הצער והכאב שגרמתי להם, שלחו לי דמי-נסיעה לי ולילדי והציעו לי לשוב לביתם. באחד הימים נטלתי מעט חפצים, ברחתי לבעלי והגעתי לביתם. הורי

קבלוני בזרועות פתוחות וחמות, הם חשו ששבתי בתשובה על מעשי והשתדלו למלא את צרכי על הצד הטוב ביותר, אולם אבי חשש מאד שאשאר בביתם. הפחד היה, שמא בעלי הגוי יאתר אותנו, ומי יודע מה יעולל לנו? לפיכך, אבי פנה למכריו שהיו פקידי הסוכנות היהודית בעיר וביקשם שיעשו את כל הדרוש למען הפיכתי לעולה חדשה נעשו כל הסידורים ונשארתי כאן.

שבתי ליהדותי לקיים תורה ומצוות, בהתחלה השתדלתי להסתיר את עברי, ולכל מכרי סיפרתי שבעלי הראשון נפטר בחו"ל. לאחר זמן מה הוצע לי שידוך – אלמן המכהן כרב בצפון-הארץ. נשאתי לו ונולדו לי ממנו כמה ילדים. את שלושת ילדי הראשונים נטלו פעילי חבר המחנה התורני בארץ-ישראל והכניסום למוסדות תורה, וברוך ה' היום שלושתם תלמידי-חכמים, נשואים לבנות יראות-שמים, וכולם הקימו בתים של תורה. כל זה בזכות אותה שבת, שמשמים זימנו שתשהה אצלי" .

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט רבה של קרית– מלאכי

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21),רבי דוד עובדיה….

רבי דוד עובדיה

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21), והוקרא בישיבה האחרונה בפני הנאספים החוגגים על ידי מר ז׳ ברנשוויג יו״ר החברה. נדפס חלק ממנו בספר:

Les droits de l'homme et l'education Presses Universitaires 1961 Paris, pp. 182.

התאספנו כולנו כאן כדי לחוג את יובל המאה של חברת כי״ח ולא נחשוך בשבחים לעבודה הגדולה והמפוארת שנעשתה במשך מאה שנה. אני יודע שכל הנואמים שדיברו ושידברו מעל במה זו הרעיפו וירעיפו שבחים. באתי ממרוקו, מדינה אשר הפיקה את התועלת המרובה ביותר ממפעלה של כי״ח ולא אחשוך מפי תשבחות.

אך צעקת שבר גדולה באתי לזעוק על עתידם של 200,000 מאחינו: יומם ולילה אני מודאג ומבוהל.

ואיך לא אדאג בראותי שעתידם הרוחני של אחינו ממרוקו הינו מהמפוקפקים ביותר ? הנה אוכלוסיה שהוציאו אותה, שכי״ח הוציאה אותה, מחשכת הבערות, ואשר עזבו אותה בלבו של צומת דרכים, ללא הדרכה וללא הכוונה. כן, כי״ח שחררה אותנו, להבדיל, כמשה בשעתו, אד היא עזבה אותנו בלב המדבר: והנה אנחנו מחכים לגלוי השכינה של הר סיני — ואין.

אם זאת היתד, מטרתה של כי״ח, אם כן איפוא, הסתיים בזה תפקידה, ואין לה אלא לפנות את המקום עם כל הסיפוק של שליחות מוצלחת.

כי״ח חינכה את ההמון, שחררה אותו והכינה עלית מסוימת. במשך דורות היא הפיצה את התרבות הצרפתית ואנחנו מכירים לה מיטב תודותינו. חגיגת היובל היום היא לנו שמחה בלי ערבוב.

ברם, אם כי״ח היתה מגבילה שאיפתה רק להכנת אנשים מתורבתים בלבד, הרי היתה סותרת את עצמה היא— משום שכל מפעל חילוני היה יכול לבצע את המלאכה הזאת לא פחות טוב.

מבעד למאה שנות היסטוריה מהדהדת באזני קריאתם של מיסדי כי״ח, ביוני 1860 : ״יהודים! המפוזרים בכל קצוי תבל והמעורבים בין העמים, אתם ממשיכים להיות קשורים בלב אל הדת העתיקה של אבותיכם…״. החותמים על הקול הקורא משנת 1860 מתייחסים אל הקשר לדת העתיקה, ואין ספק שבדעתם פנימה, ייסודה של כי״ח היה אמנם לשחרר את היהודים מבחינה מדינית, משפטית וחומרית, אך לא להובילם להתבוללות כלומר להתכחש לעצמם כיהודים .

הערת המחבר: הספד על המייסד ד״ר יצחק כרימיה מתלמידו של הגאון חת״ס מהר״ש סידאן בספר שבט שמעון, פרשת תצוד, [ע״ש בפרשת כי תשא] כתב וז״ל: בשבוע העבר כ״ח שבט נדעד נר ישראל שהאיר בחכמתו ויראתו לכל ישראל השר והגדול מו״ה יצחק כרעמיע בפאריז וכו׳ ובכל כחו ואמצו הטיב לעמו וכו״ כי היה שר המשפט וכו'. ויסד חברת כל ישראל חברים להציל היהודים בכל מדינות מרדיפות ומדחק ולחץ וכר והעמיד בתי לימוד בערים גדולות באזיען ואפריקא וברומעניען ובולגאריען בעד ילדי ישראל שילמדו לשון המדינה ושאר לשונות להרים קרנם וכבודם בגוים שיאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכו', שר וגדול נפל בישראל מלבד שהיה שר המשפט היה גדול בצדקתו וכו' לא התגאה ברום לבבו כרבים בעת שיתנשאו ויעלו לגדולה בושים לאמר שהם יהודים וכר ופורקים עול התורה והמצוות וכר הוא נדמה בזה למשה רבן של ישראל וכו'

נודה שהמפעל שנעשה היה בעל ממדים ענקיים ושהאוכלוסיה שנהנתה ממנו היתה במצב חברתי נורא. שחרורם היה איפוא מלחמה בדפוסי חיים ומחשבה שגרמו לנחיתותם: והסיכון היה גדול לראות אותם זורקים גם את התוכן ואת הצורה, את המנהגים ואת האמונות התפלות, עם החיים הפנימיים, הדת.

האם לא כד היה המעשה ? לא זו בלבד שלא הצליחה כי׳׳ח להחזיק את היהודים בקשר עם דתם העתיקה, אלא אף במקומות שהם שמרו על הקשר הזה ע״י אוסף מנהגים מדורי דורות, באה היא וניתקה את הקשר מבלי להראות להם את פניה האמיתיים של דתם.

התוצאה לפנינו: אוכלוסיה שניצלה על פי רוב ממצוקה, ממחלה, מבערות אבל אבודה מבחינה רוחנית. אחריותה של כי״ח בפני יהדות מרוקו היא מחרידה. חלקה רב ביצירת חלל ריק בחיי הרוח של אחינו; ומחר היא תשא אולי באחריות של התבוללותה וחורבנה של הקהלה היהודית הגדולה בארצות האיסלם.

בצער ובכאב אני אומר כאן שרובה של העלית שחונכה ע״י כי״ח התרחק מרוח התורה, ממחשבת היהדות ומקיום המצוות. אני יודע שלא זאת היתד. מטרת כי״ח, להרחיק יהודים מתורתם, אבל העובדות לצערנו מזדקרות לעין. התהליך היה פשוט: הקדוש חולל, ותחת המסוה של המלחמה במנהגים בלבד, נהרס גם הכבוד שרחשו לדת.

דוגמאות מספר יאשרו תהליך זה הרבה יותר טוב מאשר נאום ארוך: המורים של כי״ח הכריחו את התלמידים לשבת בגילוי ראש בכתה ואין זה אלא זלזול בקיום מצוה. יש גם מורים ששינו את שמות תלמידיהם העבריים המקוריים לשמות של נוצרים, ואין זה אלא זלזול בהיסטוריה היהודית: האם הם מתביישים לתת לתלמידיהם לשאת את שמותיהם המפוארים של אבות אבותיהם מדור דור ? בכתה מספרים לילדים על נואל (Noël) (בחג המולד), מלמדים אותם לצייר את עץ האשוח, אבל יותר מזה שוכחים לספר להם על חג החנוכה: ומה זה אם לא זלזול בערכי ישראל ?

לימוד הדת תופס מקום קטן מאוד בתכניות הלימודים ולכן גם אין מתחשבים בהשגיו של התלמיד ביהדות כשדנים במעבר התלמידים מכתה לכתה.

קל לכם לתאר איזה משקע משאיר יחס זה בנפשו של הילד. מחד גיסא הורסים את מעט היהדות שהילד רכש בבית הוריו, ומאידך גיסא אין מפצים אותו במשהו מפואר יותר: והנה אנחנו בלב המדבר כפי שציינתי בראשית דברי. מול העבודה הרבה שעמדה בפניה, החליטה כאלו כי״ח להכשיר קודם כל אזרחים טובים ואחרי כן לדאוג להכשרת יהודים טובים; בחירה זו נעשתה אולי בדיעבד, אבל עכשיו הגיע הזמן לשוב אל המקור האמתי של היהדות.

עם סיום מאת השנים הראשונות של כי״ח, יצויין מפעל האמנציפציה שלה כהצלחה, אך למאת השנים הבאות ניצבת מולה מטרה מפוארת יותר: להחזיר את היהודים אל מקור מחצבתם. אני משוכנע שיכולה כי״ח לתת לילדינו יותר ממה שנתנה לדורות שעברו. אין לי ספק שהיא יכולה לתת בבתי הספר שלה חינוך אשר במסגרתו ישולבו היטב לימודי החול ולימודי הקודש. כי״ח חייבת להציב כתכנית פעולה למאת השנים הבאות : הכשרת יהודים בעלי הכרה במקוריות ההצהרה הרוחנית בהר סיני, יורשיה של דת אוניברסלית, והמקיימים, הלכה למעשה, את המצוות שעברו אליהם מאב לבן.

אני מבין שקולי, קול ענות, בא כאן לערבב את שמחת המקהלה של התשבחות העולים מכל עבר בשבחה של חברת כי״ח, ושלא כאן המקום, ושאין עכשיו הזמן להטיח אמתות קשות. אבל אני יודע גם כן שהמרירות של האמת כמות שהיא, הינה בסופו של דבר מתוקה יותר מנופת של חנופה.

אסיים באיחולים לעתידה של כי״ח. בעוד מאה שנה, כאשר יתאספו צאצאינו לחוג את יובל מאתיים שנה, יגיע לחברה השבח שציין ה׳ ׳באברהם אבינו ע״ה; לא שבחו הקב״ה על מדותיו הטובות, על הכנסת אורחים, על מסירותו לזולת, אלא אמר עליו: ״כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳״

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21),רבי דוד עובדיה….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר