מורשת יהדות מרוקו

מנהגי תפלת ערבית

א-נהגו להתפלל ערבית בין בחול ובין בשבת, בצאת הכוכבים:

ב-נהגו לפתוח את התפלה במזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, ועוד פסוקים, בנעימה

מיוחדת:

ג-יש נהגו לקרוא אחרי המזמור האמור, אין כאלוקינו וכו׳ כולו, ותנא דבי אליהו

וכו', ואחריהם חצי קדיש וברכו:

ד-נהגו שאין עונים אמן אחרי ברכות קריאת שמע, שחרית וערבית:

ה-נהגו בערבית, ובפרט במוצאי שבת. אחרי השכיבנו, לומר בנעימה: יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ:
ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד כִּי אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמֶּלֶךְ בִּכְבודו תָּמִיד יִמְלךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד וְעַל כָּל מַעֲשיו:

ו-נהגו להקל לקרוא מקרא בלילה, ובפרט תהילים, ויש שנהגו להחמיר בדבר:

ז-נהגו לקרוא ״ברכת המפיל״ בלי שם ומלכות, אפילו אם ישן קודם חצות הלילה:

ח-נהגו בקריאת שמע שעל המטה, לפי סדר זה: רבונו של עולם הריני מוחל וכו', השכיבנו בלי שם ומלכות, ברכת המפיל בלי שם ומלכות, קריאת שמע כולה, יעלזו חסידים, יושב בסתר עד ״מחסי״, וידוי כולו, אנא בכה, למנצח בבוא אליו נתן הנביא, שיר המעלות אשא עיני, פסוקים אחרים המתחילים גד גדוד יגודנו וכו', ומסיימים תורה צוה לנו משה וכו':

א. כן המנהג פשוט, וכפי שנפסק בשו״ע (סימן רל״ה ס״א), וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (הל׳ ערבית), ובספר מקור חיים !פרק ס״ו ס״א):

ב. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (ערבית), וכן כתב בספר גאולי כהונה (מע׳ ט׳), וראה בזה בילקוט״י (ח״ג סימן רל״ו ס״א), והטעם לזה ע״פ מה שאמרו חז״ל (.ברכות ה׳), אם היה רגיל לקרות קורא, כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה, ונבחר מטוב המזמור הזה, על פי המובא בספרים שהוא מסוגל לביטול גזירות רעות (.ראה בזה בשערי תפלה):

ג. כן הביא בספר נהגו העם וערבית), בשם ספר הליכות שב״א (.סימן י״ד), וטעמו כנ״ל:

ד. כן המנהג פשוט, וכדברי מרן ובס״ס נ״ט), ומרן החיד״א בברכ״י וסימן ס״א סק״ב), וראה במקור חיים ופרק נ״א):

ה. כן המנהג ומקורו מהקדמונים, ראה בזה בספר נהגו העם (ערבית), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״ב), וזה דלא כנפסק בשו״ע וסימן רל״ו ס״ב):

ו. כן כתב בשו״ת הים הגדול להרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו (סימן ח) ומובא באוצרות הפוסקים (דיני השכמת הבוקר), ואמנם מרן החיד״א בספרו ברב״י (סימן רל״ח סק״ב) החמיר בדבר, וכתב שכן מנהג ירושלים וחברון, ומקורו על פי הסוד, וראה גם בחיים שאל (ח״ב סימן כ״ה), ובספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד קנ״ד) האריך בזה, ומסקנתו שבלילות החול אין לקרוא אפי׳ תהילים, ולנשים מותר הכל, ומי שאינו יודע רק מקרא מותר בכל, וכשיש חולה רח״ל נהגו להקל בפשיטות בדבר:

ז.כן המנהג פשוט, וכמו שהוכיח בעליל בספר לבי ער (סימן י׳) עיי״ש באורך, וכן העיד שם ב^, האדמו״ר ר׳ אלעזר אביחצירא שליט״א, וכן פסק במקור חיים (פרק ס״ח ס״ו):

ח.כן המנהג, וכן מובא בסידורים ישנים:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

טבעות — "כאתם״

טבעות עירוניות

א-מכנאס ; סוף המאה הי״ט טבעת־הקידושין ששימשה את הרב יוסף משאש שעה שהשיא זוגות

כסף ואמייל־קלואזונה ירוק־כחול רוחב ראש הטבעת : 2 ס״מ

ב-המקור אינו ידוע; נקרא גם ׳׳טבעת־ ציפור״

כסף מוזהב ואבני־זכוכית רוחב ראש הטבעת : 2 ס”מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 53

טבעות כפריות

מוצאן מדרום־מערב מארוקו, מקום שם נהגו נשים יהודיות ומוסלמיות לענוד שפע של טבעות על אצבעות ידיהן ולקלען בשערות לקישוט תסרוקתן(ראה גם הפרק על הלבוש, מס׳ 381) ; כולן עשויות כסף

(ג—ה) טבעות בסגנון עדיי טהלה ותיזנית ; באיזור זה נהגו רק ילדות ונערות לקלען בשערותיהן כסף ואמייל צבעוני גובה הקונוס : 1.5 ס״מ

(ו) טבעת המשמשת להחזקת בושם; המכסה מחובר בשרשרת רוחב הראש : 2 ס״מ

(ז) איזור תאפילאלת

ראש הטבעת עשוי בצורת קונוס בולט של חוטי־פיליגראן

גובה הקונוס : 1.5 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 40, מס׳ 182, 191,187 ; הנ״ל, תלבושות, לוח 11, מס׳ 34 (461)

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל