Berdugo-Derniere partie
- YAACOB: Fils de rabbi Shélomo. Né à Meknès, il fonda en 1939 avec rabbi Shalom Messas la société pour l'impression et la diffusion des chefs-d'oeuvre des rabbins meknassis du passé, "Dobeb shifté yéchénim" qui devait publier au total une dizaine d'ouvrages. Il édita également l'oeuvre de son père "Dé hacheb". Nommé rabbin au Tribunal rabbinique de Casablanca, il resta à son poste jusqu'à sa mort en 1959. Il n'a pas laissé d'enfants. ELIEZER (1887-1958): Fils de rabbi Shélomo. Commerçant et pieux notable de la communauté de Meknès, il joua un grand rôle dans la réforme et propagation des études religieuses, présidant la commission pédagogique du Talmud Torah Em Habanim inauguré en 1927 et contribuant en 1945 à la fondation de la yéchiva supérieure Keter Torah. Membre du Comité de la Communauté, il était connu pour son courage. Ainsi il n'avait pas hésité à apostropher le pacha quand après le pogrom d'Oujda en juin 1948, il avait convoqué les chefs de la communauté pour les mettre en garde contre toute action et toute pensée envers Israël, lui lançant; "Nous avions cru que nous avions été appelés pour recevoir des condoléances et à la place on nous sert des menaces ! "
JOSEPH (1899-1968): Fils de rabbi Shélomo. Grand commerçant et notable de la ville de Meknès. Entré dans la vie publique comme membre puis président de l'Association des Anciens Elèves de l'Alliance, il présida sans discontinuité la communauté de 1935 à sa mort. Pendant la guerre, avant la promulgation du Second Statut des Juifs en août 1941, il sollicita l'intervention du pacha de la ville en faveur des Juifs auprès du sultan Sidi Mohammed Ben Youssef, en sacrifiant devant les mosquées de la ville des taureaux, selon la coutume traditionnelle d'imploration, "zouagha". Il fut un des quatre présidents des communautés à envoyer la célèbre lettre au Résident général Noguès (voir Hayot). Après la guerre, sa gestion était citée en exemple dans tout le Maroc. Il fonda à la fin des années quarante la première synagogue en ville europénne où il s'était fait construire une belle villa. Il joua également un rôle national considérable comme membre du Conseil du Gouvemment, organe consultatif à compétences économiques crée par le Protectorat et dans lequel l'élément israélite fut admis en 1947. Rapporteur du budget des Postes, il préconisa d'aligner les salaires des employés marocains à ceux de leurs homologues français. Les postiers marocains s'en souvinrent en 1955 quand il fallut désigner un ministre juif des P.T.T, et soutinrent sa candidature. Après la démission de Jacques Dahan du poste de secrétaire du conseil des Communautés en novembre 1955, car trop compromis avec les Français, il fut élu pour assurer l'intérim, mais sur la pression des partis ce fut David Amar qui fut en fin de compte choisi pour lui succéder.
JOSEPH: Président de la communauté de Rabat dans les années quarante et cinquante.
ELIE: Fils de rabbi Shélomo. Commerçant et notable de la communauté de Meknès, le premier juif du Maroc à décrocher le diplôme de pilote d'avion. Représentant de la communauté au Congrès Juif Mondial. Mort en 1975.
YAACOB: Fils de Shélomo. Commerçant et notable de la communauté de Meknès, il succéda à son frère Joseph comme président de la communauté dans les armés 1970 et après son retrait fut nommé Président d’honneur à vie.
- RAPHAËL (1919-1981): Fils de rabbi Abraham qui fonda une synagogue au Nouveau Mellah de Meknès qui portait son nom. Après des études auprès de rabbi Itshak Sebbag, il fut nommé en 1953 président du Tribunal Rabbinique de Safi, puis président du tribunal rabbinique de sa ville natale. Sioniste convaincu, il contribua à l'oeuvre de la alya ouverte et clandestine, avant de monter à son tour en Terre Sainte en 1968. Nommé rabbin de Kiriat Hayim, près de Haïfa, il se consacra à la publication des oeuvres de son ancêtre rabbi Raphaël: "Charbit Hazhav" en deux volumes (Jérusalem, 197578־) "Pitouhé Hotam", tome I (Jérusalem, 1980) et "Mé-Ménouhot" (Bné Berak 1981).
ALBERTO: Fils de Shimon. Né en 1906 à Tanger d'une famille originaire de Meknès. Arabisant et hispanisation, il fut à ses débuts rédacteur de "La Dépêche Marocaine", le plus ancien quotidien français du Maroc. Il fut ensuite secrétaire à Tanger de sultan déchu Moulay Abdel Aziz, puis secrétaire personnel du tout- puissant pacha de Marrakech, Haj Thami El-Glaoui, qui joua le rôle que l'on sait dans la déposition du sultan Mohammed V. Dans ses mémoires, "Les dessous d'une conspiration" (Nice, 1996), il raconte la conspiration qui aboutit à l'exil du sultan légitime, menée selon lui par des hommes d'affaires français, et au premier rang Boussac. Bien qu'il fut opposé à cette ligne de son patron, il en fut une des premières victimes, contraint de fuir le Maroc en 1956, en y laissant tous ses biens, à l'approche de l'indépendance pour s'installer à Nice où il continua à militer dans les oeuvres communautaires.
JACQUES: Administrateur de sociétés né à Meknès, mort à Paris. Il fut parmi les fondateurs de l'Union des Juifs du Maroc en France et du Centre du Judaïsme marocain, le Centre Rambam.
DAVID: Fils de Joseph. Homme d'affaires né à Meknès. Ancien Président de l’Association des Anciens Eleves de la ville. Au moment de l’indépendance il déploya une grande activité pour le rapprochement judéo-musulman dans le cadre du "Wifaq" fondée par l'Istiqlal, se distinguant par une acerbe critique du séparatisme juif. Après une brève carrière dans l'Administration, il se lança dans les affaires privées au Maroc avant de s'installer à Paris.
SERGE: Fils de Joseph, il porte le nom de son grand-père, rabbi Shélomo. Premier Juif après l'expérience du DR Benzaquen à la veille de l'indépendance à entrer au gouvernement, comme ministre du Tourisme, de 1993 à 1995. Licencié en Droit de la Faculté de Droit de Paris, il dirige avec son frère Jacques une importante entreprise de travaux publics. Sur le plan communautaire, il est Sécrétaire général du Conseil des Communautés Israélites du Maroc, après avoir été longtemps le chargé des relations Extérieures de cet organisme sous David Amar auquel il succéda. Président du Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain.il forma, avec Robert Assaraf, la délégation du Conseil des Communautés Israélites du Maroc au transfert des corps des 22 naufragés du "Pisces-Egoz" pour être enterrés au Mont Herzl à Jérusalem en décembre 1992, geste humanitaire du Roi Hassan II envers le nouveau chef du gouvernement israélien Itshak Rabin.
MARIE BERDUGO-TAMARI: Educatrice, elle fut une des pionnières de l'action féminine dans sa ville natale Meknès. Elle milita dans le mouvement de jeunesse pionnière Dror jusqu'à sa alya au début des années cinquante au kiboutz Dorot dans le nord du Neguev.
YAACOB: Administrateur israélien né à Lod en 1965 dans une famille originaire de Rabat. Directeur de la Loterie Nationale et conseiller personnel du ministre des Affaires Etrangères David Lévy, un des hommes forts du parti Guesher. Il doit le début de sa carrière à Maxime Lévy, maire de Lod, qui l'appela à ses côtés quand il était le président de l'associations des autorités locales et municipales d'Israël.
Berdugo-Derniere partie
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:
מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.
פנייתו החדשה של הנציב הכללי נענתה בחיוב: לכן הסכים ראוף לדחות את מסירת הרשימה ב־24 שעות; אולם תבע כי מספר העובדים יועלה ל־3,000.
ביום שלישי, ה־8 בדצמבר, הכין הוועד רשימה של 2,500 שמות — מורכבת רובה מעובדי־כפיים וממחוסרי־עבודה. אך למרבה התדהמה, תבע ראוף כי 2,000 עובדים יתייצבו בפועל, למוחרת, ביום רביעי, ה־9 בבוקר, מצוידים באתים ומכושים. הוא הזהיר את ראשי הקהילה כי יבוצעו מעשי־גמול קשים אם לא יצייתו לדבריו, והוסיף כי האס.אס. יקבלו על עצמם, אם יידרש הדבר, לאסוף בסריקות 10,000 עובדים.
לתביעה חדשה זו לא אפשר היה להיענות בזמן קצר כל כך, מה גם שהיא אילצה את חברי הוועד לבצע משימה בזויה במיוחד — למסור את בני־דתם לגרמנים. שוב נעשה ניסיון לפנות אל הנציב הכללי ולביי, כדי שיתערבו לביטולה של הפקודה, ואם לאו — להוציא צו שישחרר את הקהילה ממשימה קשה כל כך. אך האדמיראל סירב, בהסבירו כי הגרמנים הודיעו לשלטונות המקומיים כי מכאן ואילך הם יסדירו בכוחות עצמם את יחסיהם עם היהודים: ׳אנו ניצבים לבדינו מול המפלצת' ציין ביומנו פול גז שמילא מאז ואילך תפקיד מרכזי בארגון הגיוס.
ערב היום הגורלי, יום רביעי, ה־9 בדצמבר, פנו בקריאה להתנדב. אולם בשעה היעודה באו רק 128 אנשים, במקום 2,000 שהוועד התחייב לכנס בקסרקטין על־שם פוש (Foch) בצומת הכביש למוע׳ראן. למראה הקבוצה הקטנה, ניתקף הקולונל ראוף זעם אימים. הוא ציווה עליהם לכרוע ברך והודיע כי בו ביום יוציא את כולם להורג. לאחר־מכן הלך לבית־הכנסת הגדול, שכותר בחיילים. הגרמנים נכנסו פנימה ועצרו את כל הנוכחים; מחזה דומה התרחש בבית־ספר כי״ח, שבו נעצר הסגל כולו. עם עשרות יהודים אחרים, שנאספו ברבעים הסמוכים, הובילו חיילים גרמנים את כולם למחנה שילוס (Cheylus), מרחק שישים וחמישה קילומטרים מתונים. בטור האנשים הצועדים היה נכה צעיר שקרס ונפל מאפיסת כוחות. חייל גרמני ירה בו והרגו.
עם אור הבוקר התייצבו משה בורז׳ל ופול גז בקומאנדאנטור. שם קיבל אותם ראוף, שחזר מהקסרקטין על־שם פוש, וחימתו בערה להשחית:
בוגדים, פחדנים, כלבים יהודים שכמותכם, חזירים. גישתכם המכשילה, פניותיכם לנציבות, אינן אלא מעשי חבלה נגד צבא גרמניה. הכנעתי את היהודים בפולין וברוסיה — עוד אראה לכם כיצד אני מטפל בעניין.
הוא הודיע להם על הוצאתם להורג הממשמשת ובאה, עם הרב הראשי, אולם נתן להם ללכת, כנראה בעקבות הבטחתו של פול גז בדבר כינוסם של העובדים כנדרש. בינתיים באו אנשי האס.אס. אל מושב הקהילה ועצרו את כל הנוכחים. אחרי־כן דרשו למסור להם רשימה שמית של מאה נכבדים, שנעצרו מיד בתור בני־ערובה. היו ביניהם גם כמה נתינים איטלקים, ששוחררו לאחר התערבותה של הקונסוליה האיטלקית. לפני שעזבו הגרמנים את מושב הוועד, הם נטלו עמם את מכונות־הכתיבה וכן את אוסף השטיחים שהיו בבעלות היושב־ראש בורז׳ל.
חשופים ובודדים מול הגרמנים,לא נותר לראשי היהדות בתוניסיה אלא לציית; ביוזמתו של פול גז הודבקו מודעות שקראו לכל היהודים בני 18 עד 27 להתייצב ללא דיחוי בבית־ספר כי״ח:
מאחר שבידי השלטונות הגרמנים יש רשימות של מרשם התושבים, כל אדם הנוגע לעניין שלא יתייצב ביום חמישי ה־10 בדצמבר 1942 לפני שעת הצוהריים, יוכרז באורח אוטומאטי כשר לשירות, יערכו חיפושים אחריו ויינקטו נגדו צעדי עונשין.
כך החלה פרשת סבלם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני. גורל דומה ציפה לקהילות היהודיות גם בסוּסה, ספאקס, גאבֶּס ואפילו גֶ׳רבּה. ביום ה־9 בדצמבר בלבד, הובלו כ־1,700 אנשים — ביניהם מאות ילדים, זקנים וחולים — אל החזית, שם הועסקו בעבודות מייגעות ומסוכנות.
קהילה במצור
כעין בבואה חיוורת של ה׳יודנרטה׳ באירופה, עתיד היה הוועד שהוקם ב־8 בדצמבר לשמש גוף־חיץ בין היהודים לצבא גרמניה. הוועד — שנקרא ברגיל ׳ועד לגיוס כוח־ אדם יהודי׳ — שלט שלטון מוחלט על הקהילה, לפי השיטה המאקיאוולית של העברת סמכויות שהנהיג האס.אס.: בידיו הופקדו כל העניינים הקשורים בעובדים, לרבות הסעתם, ציודם, תזונתם ושכרם.
כשהיא מבודדת ומנותקת משאר האוכלוסייה, ׳הוכתרה׳ אפוא הקהילה בממשל אוטונומי ממשי, ולו שירותים ותשתית ביורוקרטית שכמותה טרם היתה לה; זו נגעה לכל תחומי החיים. ראוף חדל למעשה מכל מגע ישיר עם מנהיגי היהודים, והחל ב־10 בדצמבר עסקו בכך קצין זוטר, ׳האופטשטורמפיהרר׳ צווקה (Saewecke) והרב־סמל (׳האופטשארפיהרר׳) פוהל (Pohl). תפקיד דומה מילא בספאקס ה׳אוברשארפיהרר׳ בסט(Best), אחיו של מושל דנמרק, וה׳שטורמשארפיהרר׳ ינסן (Jensen). בסט אחראי היה גם על קהילת סוסה, שבה ביקר צווקה, מפעם לפעם.
הוועד נוהל למעשה בידי משה בורז׳ל. עובדה זו לא עוררה את תגובת הגרמנים, אף כי מינו את הרב הראשי כדי לנהל תפקיד זה. מ׳ בורז׳ל ממונה היה על כל הקשרים ה׳רשמיים׳ עם הגרמנים, הצרפתים והביי, כשהוא נעזר בבנו, רובר, ובנכדו, אלי נאטאף, שעמד במשך ארבע שנים בראש הקהילה. הוא אשר קיבל, פעמיים ביממה, את פקודותיהם של צווקה ושל פוהל, ואותם העביר לכל השירותים, באמצעות מזכירו הכללי, רוז׳ה תמאם. במיוחד שקדה הנשיאות על בעיית בני־הערובה. שחרורם התבצע בשלבים: ב־18 בינואר לא נותר אף לא בן־ערובה אחד בכלא. לימים שובצו רובם בפעילויות הוועד.
ליד הנשיאות פעל צוות מתרגמים. בראשו עמד מאקסימיליאן טרנר, וחבריו היו יהודי ממוצא פולני(נוריץ׳), יהודי ממוצא גרמני(רוסו, ששמו האמיתי היה רולמאן והוא הוגלה מאוחר יותר לאירופה) וד״ר בֶרֶטְוואס, ממוצא הונגרי. בגלל אישיותו ובשל מסיבות מינויו בידי הגרמנים, עורר טְרֶנֶר את חשדם של יהודי תוניס:
איש זה שבע חלומות, אך לפעמים יש בו פיקחות. יש לו תמיד תכנית לפתרון הבעיות הקשות ביותר; יש לו גם עצה לסיום המלחמה, והוא מציע ברצינות יתירה שישלחו אותו לג׳נווה כדי לשכנע את הצדדים הלוחמים בדבר הצורך להפסיק את האש. הוא אף ניגש לקומנדנטור כדי לדבר על כך עם צווקה, אך לא הצליח לשכנעו. הוא מדבר על בניית עיר תת־קרקעית למען העובדים שלנו בביזרט — מקלט מפני הפצצות ומרכז שעשועים, עם תזמורות, וכיוצא באלה… יש לו גם תכנית ליום שחרורה של תוניס. הוא מציע להעסיק את כולם במפעל ענק להרכבת מקלטי ראדיו, שהוא יפעיל אותו: והוא הרי מומחה בחשמלאות. חסר כסף; ולכן הוא מציע להקים חברה בערבון מוגבל מטעם הקהילה.
בלי לגרוע מחשיבותה של ה׳נשיאות׳ ומן התפקיד שמילא משה בורז׳ל, היה זה ללא ספק ׳שירות הגיוס' בראשותו של פול גֶז, עורך־דין וקצין לשעבר, שהיה מרכז הכובד של הוועד בתוניס. גז זכור בתור אדם אימפולסיווי שופע אנרגיה. וכך הסביר את העקרונות שהינחו את דרכו, בשעת זעזוע קשה, עקב מחלתה של רעייתו ופטירתה, שקרו בעיצומו של הכיבוש הגרמני:
הקינות והיבבות לא יועילו אלא להחרפת המצב. מנוצחים אנחנו. אך אל לנו להיות עבדים. עלינו לעמוד איתנים ולשמור בשעת מבחן על כבודנו, שכן רק כך נוכל לגבור על תחושת ההשפלה ולהתיר את טבעת החנק.
בהיעזרו בוויקטור בִּיסמוט וגִי בּוֹקְארה — הראשון עורך־דין והשני קצין משוחרר, כמותו — הוא ׳ייעל׳ את עבודתו באמצעות חלוקתו של ׳שירות הגיוס׳ לכמה מדורים: מדור הגיוס שבו הוכנה כרטסת של שמות העובדים שאפשר לגייסם וכן צווי הגיוס לשנתונים השונים; מדור האיכסון, שעסק ברישום העובדים היוצאים והשבים; מדור החיפושים, שתפקידו היה לגלות את ה׳משתמטים׳ ואת עריקי המחנות. את העבודה הזאת ביצעו ׳סורקים׳ יהודים, בראשותו של פּול בּונאן. מלאכה קשה ודוחה זו עוררה תגובות־זעם בין חברי הקהילה, והחריפה את שנאתן של משפחות העובדים אל גז:
קיבלנו החלטה לנהוג בקשיחות ולא לעשות טובה לאיש. כלל התנהגות זה, שהוא היחיד ההוגן במסיבות הקיימות, מעורר כלפינו האשמות וטינה לא־נעימות. אני נתון להטרדות לא־פוסקות, רודפים אותי עד למרכז הגיוס, בתוך הרחוב ואף בבית שבו מצאתי מקלט. האנשים אינם רוצים להבין, ונוהגים בעקשות ובחוסר טקט מצער. אינני מוותר לאיש. החולשה הקטנה ביותר תהיה בבחינת מורך־לב ותכביד קשות על מצפוני. איננו חורגים מכלל זה אלא לגבי אישים פוליטיים ידועים, המסתכנים, אם ילשינו עליהם, במעשי־גמול איומים. אנו מעלימים את שמותיהם או נותנים להם תעודות־פטור רפואיות. אבל לכל השאר הכרחי כי יהיה צדק, גם בתוך דיכוי. יודע אני כי קניתי לי אויבים. יהי כן!
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'121
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
49-אּידָא נוּוָא לְחְדָאד, יִעְמְל לְפְחְם מֵן לְכְרְווָאג
אם הנפח ירצה, יעשה פחם משיח אברהם
בעל מקצוע יכול לעשות אף דבר הנראה בלתי־אפשרי.
50-אִידָא סְיבְת אֵדָאר מְחְלוּלָא מָא תְדְכְלְסִי, ווִידָא סִיבְתִהָא מְסְדוּדָא, מָאדְקֵסִי
אם הבית פתוח אל תיכנס, ואם הוא סגור, אל תדפוק בדלת
אין להכביד על אנשים
51-אִידָא סְמְעְתְ בְּרְכְסוֹ, פְסוּקּ תְכְלְלִּי נְסְסוּ
אם תציית [תקנה] לזול [סחורה], בשוק תשאיר מחציתו
אם אתה קונה מאוד בזול, עוד בשוק תשאיר מחצית הסחורה הקלוקלת.
ראה וסטמארק מספר 804
عند رخصه تخلي نصه –עְנְד רְכְססּוּ תְכְכלִי נְסְסּוֹ
52-אִידָא עָאס מְנַחִים, יִתְקַּבְּ עִין לְמְסְלְם
אם מנחם יחיה, הוא יקוב עין המוסלמי
מדובר כאן על בן (יחיד) מפונק מאוד, הגורם לבעיות, ונאמר להורים, שהעיקר הוא שיחיה. השימוש ב״מוסלמי״ בא במקום ״יהודי״, אבל ברור, שהכוונה ליהודי.
53-אִידָא עָאסְתְ אראס מַה תְעְדְם סָאסִייָא
אם הראש עודנו חי, הכובע אינו הולך לאיבוד
אם ניצלת, אל תדאג לשאר.
اذا عاش الراس ما تعدم شاشية
54-אִידָא עְטָאק אֵללָּאה, מָא יִחָאסְבְק בְּנְפְקָא
אם אלוהים נתן לך, אל תשים לב להוצאות
זאת אומרים לאדם קמצן.
55-אִידָא עֵיְית אַמִימוּן, קּוּם תְנְקְל לְחְזַר
אם עייפת, מימון, עמוד ותוביל אבנים
הפתגם נאמר באירוניה.
56-אִידָא עְמָא, יִזִיבְּ לְמָא
אם הוא עיוור, יביא מים
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד