ארכיון יומי: 13 באוגוסט 2020


השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

השירה העממית

תְמְנְנִּיְתְ מְנְזָאְ לְמוּממּוֹ

ייחלתי ארמון לתינוק

 

קְּלְבִּי חְרִיקְּ ווּחְרִיקְּ מָא צִיבְתְלְוֹ רְפִיק

לִבִּי נִשְׂרַף וְנִשְׂרַף, וְלֹא מָצָאתִי לוֹ סוֹמֵךְ

 

כְלּלָאנִי בָאיְין לְגְרָ'אם, מְנּנִי נְסְדדִּיק

כִּי הוֹתִירַנִי בֵּין הָאַהֲבָה בְּלֹא תּוֹמֵךְ

 

הָאדְ לְבְנָאת דְלִיוֹם, מֵן לָא עָאק יִּיעִיק

וְאֵלֶּה בְּנוֹת הַיּוֹם, הֵן הַכֹּל יוֹדְעוֹת

 

כָּאר יִעָארְפוּ טְרְקָאן לְעְשְׁקּ לָאיְין גָ'איְדִיין

בִּנְתִיבֵי הַתְּשׁוּקוֹת, וּלְאָן הֵן מוֹבִילוֹת

 

תְמְמְנִית מְנְזָה לְמוּממוֹ, פְלְכּוֹרנִיק

יִיחַלְתִּי לְתִינוֹק, אַרְמוֹן וּמַחְמַדִּים

 

ווּפְרָאצָאת דְּלְחְרִיר מְנְּנִי נְסְדדִּיק

שֶׁפַע מַצְּעֵי מֶשִׁי, עֲבוּר כָּמוֹנִי נִתְמָכִים

 

לָאגָא עְלִּיָיא לְמוּמּמוֹ בְּצּוֹט לְדִיר וּורְקִיק

הִנֵּה הַתִּינוֹק בְּסוֹדוֹ, בְּקוֹל דַּק וְנָעִים

 

קַאלְלִי הְדִּי הָאד לְגַפְלָא מִן לְמְגְ'יָיארִין

אָמַר לִי, שְׁמוֹר זֶה הַסּוּג מֵעֵינֵי הַקַּנָּאִים

 

יִכּוֹן לְעוֹד ווּרְרבָּאב, וּכִּיסָאן לְכְמַר בָּאס נְדְּאוֹוי מְסְדָּאדִי

וְיִהְיוּ "הָעוֹד" וְהָעוּגַב, וְכוֹסוֹת הַיַּיִן לְשִׁיכּוּךְ חֲרוֹנִי

 

וּולָלִי בָּאת מְעָא מוּממוֹ, בְּלְהְוָוא יִצְבַח מְקָּאדִי

כִּי לִינָה עִם הַתִּינוֹק, בִּרְגִיעָה תַּפְצִיעַ שַׁחַר עְצְבוֹנִי

חשיבות מצוות הצדקה.הרב משה שמיר אסולין

חשיבות מצוות הצדקה.

 כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ(דברים טו, ז' יא)

התורה מקדישה ארבעה פס, בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא ״פתוח תפתח את ידך לו״. השכר אותו מבטיח הקב״ה: ״כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך״.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: ״בך״. כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה ־ ״ולא תקפוץ את ידך"דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו באשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: ״כי פתוח תפתח את ידך״.

אדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב״ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: ״כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך ככל מעשיך ובכל משלח ידיך״. וכל זאת: ״בגלל -הדבר הזה״ ־ שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב״ה – הבעלים של ממונך.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב״ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח״ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר. במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ״ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב״ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה ללא כלום.

והיית אך שמח״ (דברים טז, טו).

עבודת ה׳ מתוך שמחה ־ ובפרט לקראת הימים הנוראים.

בכל התורה מופיעה המילה ״שמחה״ 16 פעמים, כאשר כפרשתנו ״ראה׳, היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי ״והיית אך שמח׳" מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים ״משוש כל הארץ" היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים ״במקום אשר יבחר יהוה״(דבי טז יא).

רבנו-אור-החיים־הק, מדגיש את נושא עבודת ה׳ מתוך שמחה: ״אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה׳ לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו״(דבי ז, יב).

רבנו האריז״ל: ״אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכולה לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו׳. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד״ (דרושי ברכת השחר).

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו ׳שערי קדושה׳:

״העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד א­ת ה״׳. על הפס׳: ״כי בשמחה תצאו״(יעד­נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת על ידי שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה׳ בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

ה״בן איש חי״ כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס׳ ״והיית אך שמח״: ״והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב״ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה׳ כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה ־ יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא{בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. (״בן איש חי״ הלכות, פרשת"ראה״ שנה ראשונה).

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- ראש חודש

אוצר-המנהגים-קהילות-תאפילאלת.

פיק חמישי

ראש חודש וברכת הלבנה

שבת שלפני ראש חודש (=שבת הכרזת החודש, או ׳שבת מברכים׳)

א -בשבת שלפני ראש חודש החזן אומר ׳יהי רצון׳ רמי שעשה נסים׳ בנוסח תפילת החודש.

[כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט' קו סעיף א; עטרת אבות, פרק טו, סעיף א). הטעם להכרזת החודש הוא כדי שייזהרו בדברים התלויים בו, כגון איסור הספד, הימנעות ממלאכה על ידי נשים, תזכורת לאמירת הלל, קריאה בתורה בר״ח ותפילת מוסף (אור זרוע, חלק ב, סימן תנג), והשווה מאמרו של ר׳ יוסי ׳מימי לא התפללתי מוסף כל זמן שלא ידעתי אימתי ראש חודש׳(ירושלמי סנהדרין פרק ה הלכה ג).]

ב-בשבת שלפני ראש חודש תשרי אין מכריזים על ראש חודש.

[מכמה טעמים: א. משום שנאמר ׳בכסה ליום חגנו׳(תהלים פא, ד), חודש שהוא מכוסה (מגן אברהם, סימן תיז, סעיף קטן א). ב. כיוון שראש חודש תשרי הוא ראש השנה הכול יודעים, ואין צריך להזכיר קודם לכן(משנה ברורה, שער הציון, ס׳׳ק ד). ג. לפי שאינו נקרא ׳ראש חודש׳ כלל,אלא ראש השנה(ערוך השלחן).]

ג-גם בשבת שלפני ראש חודש אב אין מכריזים על ראש חודש, וסימנך ׳במספר ירחים אל יבא׳(איוב ג, ו); החזן אומר רק ׳מי שעשה נסים/ ובמקום ׳יהי רצון׳ אומר ׳מחדש חדשים׳, שהוא סיום נחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.

שכשם שאיוב קילל את יום לידתו שלא יבוא במספר החודשים, כך אין לברך חודש זה של פורענויות (מרדכי, מועד קטן, סימן תתקלד בשם תוספות שבת; מגן אברהם בשם כנסת הגדולה).

ד- רק החזן עומד בברכת החודש, והמתפללים יושבים.

כמנהג קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ קו סעיף א; עטרת אבות, פרק טו, סעיף א; דברי שלום ואמת ג, עמ׳ 244). בעניין זה ידועים שני מנהגים: א. מנהג עמידת הקהל בעת 'ברכת החודש', דוגמת האשכנזים וקהילות אחרות, ומנהג הישיבה בעת ׳הכרזת החודש', דוגמת קהילות תאפילאלת ומרוקו. אלה וגם אלה נסמכים על אחד משני מעמדים או טקסים שנתקיימו בקידוש החודש בתקופת המשנה והתלמוד. היושבים מתבססים על הסברה שהכרזת החודש היא מעין קידוש החודש, שבו בית הדין ישב כדין כל מושב בית דין, והעומדים מתבססים על הסברה שברכת החודש היא מעין קידוש החודש על ידי כל העם באמירת ׳מקודש מקודש', שהיה בעמידה. ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת ויקרא, סעיף ז. על נושא זה בפירוט רב ובטוב טעם ועניין ראה הרב אליהו בקשי־דורון, ׳הכרזת החודש או ברכת החודש׳, שנה בשנה (תשנ״ד), עמ׳ 176-171.

ה- אין נוהגים להזכיר את המולד.

ו- בברכת החודש נוהגים להוסיף תואר לרוב החודשים:

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש מר חשוון.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש טבת יֵהפך לשמחה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אדר המהודר.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש ניסן המלומד בנסים.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש זיו אייר.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש סיוון המוכתר בכתר תורה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש תמוז יֵהפך לשמחה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אב הרחמן.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אלול המרוצה.

ז -בברכת היום בחודש אומרים ׳בשבת קודש׳: ׳יהא לנו ראש חודש… ביום פלוני בשבת קודש׳.

ח -כשנמשך ראש חודש יומיים, כמו שני־שלישי, אומרים: ׳ביום שני וביום שלישי בשבת קודש׳.

ט -כשחל ראש חודש בשבת אומרים: ׳יהא לנו ראש חודש פלוני ביום שבת קודש׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– ראש חודש-עמ' 104

ג'ו גולן-דפים מיומן

דפים מיומן - ג'ו גולן

חאלֶד בַּגדאש

חאלד בגדאש היה פוקד את ביתנו לעתים מזומנות. הוא היה מייסדה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, ואין ספק שהיה דמות מרשימה. גבר גבה קומה, בעל גוף, ששידר כוח. יאשה וחאלד הכירו כשהאחרון חזר מגלותו במוסקווה וחיפש מישהו שיוכל לדבר איתו רוסית, מפני שהתעקש לא לשכוח אותה. ״שוּאַרנֶלי״, המגדנייה האופנתית בשדרות צלחייה, נוהלה בידי רוסי לבן. בתיה הייתה לקוחה קבועה של המגדנייה הזאת, ואנחנו, הילדים, קיבלנו רשות לעבור שם מדי יום עם סיום הלימודים ולקנות בהקפה לחמניית שוקולד לכל ילד.

באחד הימים התייצב ראש המפלגה הקומוניסטית במשרדי חברת זינגר בסוק אל חמידייה, להפתעת העובדים והאנשים ברחוב. הוא היה מפורסם גם מעבר לגבולות סוריה. יאשה סיפר שחאלד בגדאש בא להכיר אותו, כי חיפש מישהו לדבר איתו רוסית. ״בעל המגדנייה הרוסי הלבן״ סיפר לו שאדון רוסי ״נחמד״, שלדבריו הוא כנראה סוציאליסט, מנהל את חברת זינגר בדמשק.

חאלד ויאשה נעשו ידידים. היחסים ביניהם היו עתידים להימשך כל שנות שהותנו בדמשק. הוא היה בא לביתנו בימי שישי אחר הצהריים, כשמשרדי זינגר כבר היו סגורים. בתיה הייתה מגישה תה בסגנון הרוסי, בתוך שני קנקנים. לעתים קרובות הייתה מבלה זמן מה בחברת האורח, כי גם היא אהבה לדבר בשפת אמה. חאלד היה בשעתו בייקתרינוסלאב. הוא סיפר ששם העיירה שונה בינתיים לדנייפרופטרובסק ושסכר חשוב נבנה על נהר הדנייפר. לעתים מזומנות היה מביא איתו ממגדניית שוארנלי קופסה לבנה מרובעת מלאה עוגות. אני לא יודע באיזה הקשר הסביר לי שהשם שוארנלי הוא חיבור של השמות שורה תלי, אשתו ובתו של בעל העסק.

יאשה אהב לשוחח עם חאלד, שהיה בעיניו ״איש מבריק, משכיל, ברור בדבריו ובעל חושים טובים של מציאות פוליטית״. בתיה העדיפה אותו על שאחבנדר. השיחות שניהלו ביניהם ברוסית גרמו לשניהם הנאה רבה.

החבר אליהו

בשלב מסוים הגיע לדמשק גם אליהו אפשטיין, ידיד ותיק של יאשה. מראהו היה אריסטוקרטי, שערו היה שחור מתולתל, ומעיניו נשקפה חמימות רבה. כשקמה מדינת ישראל, שינה את שמו לאילת. אליהו היה השגריר הראשון של ישראל בלונדון. ביקורו בדמשק היה קשור בעבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה האמריקאית של ביירות (AUB). כשחיפש נושא לתיזה שלו, חשב על סוגיית הכורדים, אך הפרופסורים שלו הציעו לו לכתוב על הדרוזים. על שני הנושאים היה לו מידע מועט. יאשה, שעמד לבקר אצל בני השעלאן, לקח איתו את אליהו. אליהו סיפר לנורי שעלאן על הבעיה שלו, ונורי הבין שזו הזדמנות לבני שבטו להיפתח לעולם החיצון. לכן הזמין את אליהו להתעמק בנושא הבדואים הנודדים במדבר של סוריה. האוניברסיטה בביירות נתנה את הסכמתה.

בני השעלאן שיכנו את אליהו באוהל האורחים שלהם, שם בילה שבועות בשיחות עם זקני השבט. נורי לקח אותו איתו לכל מקום, כדי שיכיר את ראשי השבטים האחרים במדבר. אחדים באו אפילו מעבר הירדן במיוחד, לפגוש את אליהו במאהל השעלאן. אליהו הרבה לבוא לדמשק לבקר את הורי, וגם… להתרחץ במים חמים ולאכול ארוחה בסגנון שהיה רגיל לו. חברתו זהבה, גם היא סטודנטית באוניברסיטת ביירות, הצטרפה אליו.

כשנישאו, אירגן נורי משתה גדול במאהל. פרטי החתונה הזאת נשארו חרותים בזיכרוני;. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גברי השבט רוקדים דֶבְקַה. יאשה ואליהו הצטרפו למעגל, ובניו של נורי באו למשוך אותנו למעגל של צעירים. אשר ובנו היו גם הם במסיבה. הם רצו במיוחד לרכוב על סוסים יחד עם הנערים היותר צעירים של השעלאן. זהבה הייתה באוהל הנשים יחד עם בתיה ושולה ולאה בעריסתה. בתיה לא הייתה מרוצה מכך שהושיבו אותה בין הנשים. היא בילתה את הערב בהסברים לנשי השבט על שוויון בין המינים. היא אמרה להן להתנער מאיסורי הטאבו הישנים, והן הקשיבו לה, בחיוכים והנהוני הסכמה, אך לא אמרו דבר. לפחות לא בעניין זה.

קורטוב איטליה

צחוק הגורל, כמו שאומרים: דווקא בדמשק נוצר קשר ראשון בין מסלול חיי לבין איטליה. הכול התחיל במשחק כדורגל בין נבחרת בית הספר התיכון שלי לבין זו של בית הספר האיטלקי. תלמידי בית הספר האיטלקי שיחקו כדורגל אמיתי, כדורגל קבוצתי. בכיתה שלי היו כמה חברים ששיחקו בקבוצה האיטלקית, שהייתה הטובה בדמשק. הקבוצה שלנו, של בית הספר הצרפתי, הייתה חלשה ביותר. לאיטלקים היה מאמן־נוער אמיתי, שידע את המלאכה. יאשה הרשה לי להצטרף למועדון הכדורגל של בית הספר האיטלקי.

הדבר שנעלם ממנו היה, שמעבר למשחקי הכדורגל, היינו כמעט חלק מהנוער המוסוליני. היותר צעירים בינינו היו ״בלילות״, והיותר בוגרים היו ״חולצות שחורות״. לימדו אותנו שירי תהילה לדוצ׳ה ולאיטליה, מורת הדרך לעולם טוב יותר. אימון הכדורגל היה מתקיים כל יום חמישי, בין שתיים לשש אחר הצהריים. בימי שישי היה לנו שיעור באיטלקית ושיחת דיון עם סניור פלוריס, חולצה שחורה, מנהל מועדון הספורט של דמשק. פלוריס ידע לנהל את העניינים. הוא מעולם לא אמר מלה רעה על הדמוקרטיות, אבל חלק הלל ושבח לחברה האיטלקית. פחות משנה אחרי שהגיע לדמשק, כינס פלוריס את הצעירים כדי לומר להם שהדוצ׳ה החליט להזמין כמה בלילות לבקר ברומא לכבוד החג הגדול של הנוער הפשיסטי. המועדון בדמשק היה אמור לבחור עשרה משתתפים שיסעו לכינוס, וכל ההוצאות יהיו על המארחים. פלוריס הציע לי להצטרף למשלחת. תגובת הורי הייתה חדה וחלקה: לא עוד כדורגל ולא עוד בית ספר איטלקי. ״מועדון הכדורגל הזה הוא תא של תעמולה פשיסטית״, אמרו. בעיני יאשה ובתיה, סוציאליסטים בנשמתם, זאת הייתה הפרת אמונים.

חזרה לפלסטינה

השהות שלנו בדמשק נמשכה קרוב לשמונה שנים. שניים הצטרפו שם למשפחה: תחילה לאה ואחר כך אמנון, בן הזקונים, שנולד באביב 1936. שניהם נולדו במרפאה של ד״ר יוסף חאג׳ בבית החולים סן־ז׳וזף. לאה ואמנון היו ילדים נוחים ובמשך שנים ארוכות מילאו את לב הורינו שמחה.

מן השנים האלה בדמשק נשארו לי זיכרונות על טיולים בשווקים, לשם היינו הולכים כל פעם לבדנו, בלי שום ליווי. אני זוכר את הרכבת הקטנה שהובילה אותנו ל״גוטה״, מטע ענק שהשתרע ממזרח לעיר, שבו היינו מטיילים להנאתנו באביב, כשעצי המשמש עמדו בפריחתם. בקיץ היינו מבלים בבלודאן שבלבנון, שם נהגנו לשכור בית אצל האיכרים בשולי הכפר. זיכרונות נפלאים יש לי משם! כבר בימים הראשונים של חופשת הקיץ היינו יוצאים לדרך. יאשה היה מגיע לסופי שבוע ולוקח אותנו לטיולים רגליים ארוכים, בדרך כלל בהרים, לפעמים בכיוון העמק שבו נובעים מקורותיו של הנהר בראדה. היינו נעצרים לאכול בג׳רג׳נייה, וילה גדולה שהוסבה למסעדה ו״המקום הכי נחשב״ באזור. השולחנות היו מוצבים סביב בריכה סגלגלה גדולה ובמרכזה הייתה מזרקת מים שופעת ששיוותה למקום אווירה חיננית של עליצות. בבריכה שחו דגי זהב, אבל היה אסור לזרוק להם פיסות לחם. רק בנו הצליח לעשות את זה בלי להיתפס. לפעמים היינו נוסעים במכונית לזחלה, עיירה באזור הבקעה. ליאשה היו שם חברים, והוא היה נפגש איתם באחד מבתי הקפה הרבים שמילאו את חלקו התחתון של הוואדי. העמק עצמו היה  יפהפה, שופע מפלים, נהרות ובתי קפה. משפחות שלמות היו באות במיוחד לוואדי ליום של נופש.

יאשה וחבריו הגברים היו מתיישבים סביב הבריכות הקטנות, העגולות והמתומנות, ששפתן עשויה פסיפס מלוטש ונוצץ. אלה שימשו שולחנות לצלוחיות המתאבנים, המזה, ולדליי הקרח שבהם שמרו על צנינותם של בקבוקי העראק. הגברים היו מבלים את היום בשיחות, בעישון נרגילות, בגמיעת עראק בכוסיות קטנות ובכרסום המזה. הנשים יצרו קבוצה נפרדת. הן היו מבלות את היום בשיחה, בסריגה או בריקמה, וכמובן השתתפו בסעודה המתמשכת, כי המלצרים הקפידו לחדש את התקרובת בכל פעם שהצלחות התרוקנו. אווירת חג שררה במקום, מוסיקה מזרחית הושמעה ברמקולים, המיית המפלים ושצף המזרקות בבריכות הרבות ריחפו באוויר ועמם נישאו עשן קל וניחוח של בשר נצלה על גחלים, מתובל בעשבים מעשבים שונים. לא הרגשנו איך הזמן עובר. אשר ובנו שיחקו בנדנדות יחד עם בני גילם. אני שיחקתי לפעמים דומינו עם הנערים שהכרתי. שולה הייתה מצטרפת אלינו כשנמאסה עליה חברת הנשים. אני שואל את עצמי היום אם בתיה אהבה את הימים האלה בזחלה. היא ושולה בילו את רוב זמנן במשחק עם לאה הקטנה, בהשגחה על כל תנועה שלה. התינוקת הזאת, זהובת התלתלים, הייתה מרותקת לביעבוע המים במכלי הזכוכית של הנרגילות. בחלקה העליון של הנרגילה היינו מציבים בעדינות גחלים בוערות מעל כופתיות של טומבק, ואת אלה היינו מחדשים מפעם לפעם. הטומבק הוא תערובת של עלי טבק לחים ומעט חשיש, תערובת שהיו מעבדים במיוחד כדי לתת לה צורה של כופתיות. תערובת הטומבק של הוואדי הזה היא מן המפורסמות.

מיד עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, התחיל יאשה לדבר על חזרה לפלסטינה, ובתוך חודשים אחדים התחיל לארגן את הנסיעה. בתיה התעקשה גם היא לחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. הייתה הרגשה ברורה של הידרדרות. קצב המאורעות תרם לכך, ורבים בסוריה גרסו שהברית שכרת חאג׳ אמין אל חוסייני עם הנאצים היא צעד בכיוון הנכון. עובדה היא שבחוגים מסוימים של הבורגנות, במיוחד בסוק אל חמידייה, אנשים לא הסתירו את אהדתם לגרמניה של היטלר.

ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא היו מרוצים מהחלטתו של יאשה לעזוב את דמשק. הם חששו שהחלל שייווצר כתוצאה מכך יגרום ל״חיסולה של תחנת המודיעין בדמשק״. משלחת שלמה, שבראשה עמד בן צבי וחבריה היו דוד הכהן, ראובן שילוח, דוד לוזיא, אליהו ששון ועזרא דנין, באה במיוחד לדמשק לשכנע את יאשה שלא יזדרז לעזוב את העיר.

בתיה אירגנה סעודת ערב בבית, אבל יאשה, שהכיר את מגבלות הבשלנות של אשתו, ביקש מסגן־המנהל שלו, מר תוואפיק חטחוט, לשלוח את הטבחית שלהם לעזור במטבח שלנו. העוזרת הזקנה שלנו נרתמה גם היא למשימה. היא זו שהכינה את הקרם־קרמל, הקינוח שזיכה את בתיה במחמאות לרוב.

לא ברור לי מדוע ביקש ממני אבי להשתתף בארוחת הערב ההיא.

בן צבי היה זה שנתן את הטון בחילופי הדברים, שהיו אמורים להיות ידידותיים, אבל אני חשתי במתח שפיעפע מתחת לפני השטח ונמשך כל זמן הארוחה. לא ידעתי להסביר אותו.

דוד הכהן שופע מלא סיפורים משעשעים למדי, אבל מפעם לפעם לבש ארשת רצינית. הוא ניסה לאשש את הטענה שהאנגלים לא יכולים להרשות לעצמם לראות את שלטון וישי כובש את ארץ הלוואנט ואמר שאין שום הצדקה להיכנס לפניקה. הוא הציע חלופה: שהמשפחה שלנו תעזוב את דמשק לזמן מה ורק יאשה יישאר בעיר, אלא אם המאורעות יאלצו אותו להסתלק. בתיה, שהלכה ובאה בין חדר האוכל למטבח, עקבה אחר כל מה שנאמר. בשלב מסוים, כשמגש ענק של ירקות בידה, אמרה לדוד הכהן, שאותו הכירה עוד מאורסה, שלא יעלה על הדעת שתיסע בלי יאשה.

ראובן שילוח היה הקורקטי מכולם. הוא שיבח את יאשה על זמינותו ונכונותו והודה לו על שפתח לפניו את הדלתות בדמשק. אחר כך, בחיוך הקטן שלו, אמר: ״אני לא יודע את אתם יודעים, אבל העזרה שקיבלתי מעבדרחמן שאחבנדר, בתיווכו של גולדין, היא שאיפשרה לי לפתוח את תחנת המודיעין בבגדד. גולדין הצליח לפתח יחסי אמון עם האנשים כאן. יהיה חבל לאבד אותם. אם יאשה יעזוב, יהיה צריך להציב כאן אדם אחר, עם כיסוי מתאים. וזה יהיה מבצע ממושך, כי כרגע אין לנו פה אף אחד״.

באביב 1940 עזבה המשפחה את דמשק. כעבור חודשים אחדים, בימים הראשונים של אוגוסט, הגיעה ועדת שביתת הנשק האיטלקית־גרמנית לסוריה, והנציב העליון הגרמני, פון הנטיג, הגיע לדמשק כשבידיו סמכויות לרוב. הגנרל דנץ, נציג וישי, קיבל מהמרשל פילים פטן הוראות להרשות ללופטוואפה להשתמש בשדות התעופה שבתחומי סוריה. כמה צדק יאשה שעזב את דמשק בעוד מועד!

לשם הבהרה, הנה שתי אפיזודות שבעצם אינן אלא אחת: יאשה היה רגיל לסור מפעם לפעם לבקרקה שבלבנון, להחליף דעות עם הפטריארך ארידה, ראש הכנסייה המרונית. לעתים היה נוסע גם למוכתרה, לפגישה עם מנהיגי הדרוזים מהרי הלבנון, ביניהם אנשים מחמולת ג׳ונבלאט. גם כאן וגם כאן נהג ללון בבית מארחיו. הפגישות הסתיימו תמיד בשעת לילה מאוחרת. אין דבר ארוך יותר מחילופי השקפות על המצב בעולם עם נכבדי עיר קטנה בהרי הלבנון. יאשה חשב שכדאי לדבר עם האנשים האלה על היישוב בארץ.

בכמה מן הסיורים האלה התלוויתי לאבי. בבקרקה, בסופה של ארוחת ערב, ליווה אותנו כומר צעיר לחדר האורחים, שם היו שתי מיטות מוצעות. לפתע מסר לידיו של יאשה אקדח גדול וכמה מחסניות. בלחש אמר לו: ״על כל צרה שלא תבוא. הם עלולים לבוא, ומוטב שיהיה לך נשק״. ואז איחל לנו לילה טוב והלך לדרכו. האם התכוון לדרוזים? סביר להניח. סיפור דומה התרחש במוכתרה, אלא ששם היו אלה הג׳ונבלאטים שנתנו ליאשה רובה ציד. למי התכוונו הדרוזים ? למרוניטים ? סביר להניח…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר