מורשת יהדות מרוקו

בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד

עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.

אינו יכול לכוף אישתו לעשות מלאכה אם כך הותנו?

בכתובתן של נשים מסוימות הותנה בפירוש, שהאישה לא תעשה כל מלאכה כל ימי חייה. במצב זה אין הבעל יכול לדרוש ממנה לעבוד. הדברים נאמרו על רקע סכסוך בין בני הזוג. פסק הדין בנדון ניתן בעיר דבדו בשנת תר״ץ (1930). האישה טענה, שבעלה ״אינו מעלה לה מזונות וכסות ומצע ואין לה כלי תשמישי הבית… והבעל אומר שמעלה לה מזונות וכסות ויש לה כלי הבית… עוד תובע הבעל שהאישה מחוייבת לעשות מלאכה והאישה משיבה הרי בשטר כתוב תנאי שלא תעשה שום מלאכה״. לפי הפסק ״אינו יכול לכופה לעשות מלאכה כיון שבשטר כתוב שלא תעשה בו מלאכה כל ימי חייה״(אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יב). המסקנה הנובעת מכאן היא, שאילולא היה הדבר כתוב בפירוש בשטר הכתובה יכול היה הבעל לחייב את אישתו לעבוד.

אישה שבעלה הלך למדינת הים ולא השאיר לה כסף למחיה נאלצה ללוות לפרנסתה. כשחזר הבעל אמר, ש״היה לה לעבוד ובפרט שהיא בעלת מלאכה שתוכל לחיות בריוח״ וכיוון שלא עבדה הפסידה ואין הוא מתכוון להחזיר את ההלוואה. אלא שהחכם דחה את טענתו וחייבו לפרוע כל מה שלוותה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן קיט). מקרה נוסף שבו דן אותו חכם: אישה אחת תבעה מזונות מבעלה שטען, כי היא עובדת ויש לה כדי קיומה. תשובת החכם הייתה, שאם היא מכחישה שהינה עובדת יישבע ויהיה פטור מתשלום המזונות או יביא עדים לכך שהיא עובדת ויהיה פטור ממזונות בלי שבועה (שם, סימן קב). ותשובה נוספת של אותו חכם לאישה שאמרה ״איני ניזונית ואיני עושה [עובדת] האם הבעל פטור גם מהכסות או לא״: הכסות היא בכלל מזונות שהבעל חייב לתת (שם, סימן לו).

הרב שאול אבן דנאן דן בסוגיית הבעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד: ״טענה האישה כי אינו זנה וכל מה שמרויח מוציא על עצמו בכן דורשת אותו או יספק צרכיה כמשפט או יגרש. השיב הבעל שכעת אינו עושה שום מלאכה ואין בידו לזונה, בכן תזון ממעשה ידיה כי היא עושה״. בשנת תר״ץ (1930) פסק החכם, שאין הבעל יכול לדרוש ממנה שתזון ממעשי ידיה. אם זה רצונה כופים עליו לגרשה ולשלם לה כתובתה (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן יד). בתשובה אחרת נדון מעשה בבעל, שדרש מאישתו שתעשה מלאכה כדי שתהיה לו לעזר בפרנסה וגם כדי שלא תהיה בטלנית. האישה ענתה, שאינה יודעת שום מלאכה, אך היא מטפלת בצורכי ביתה ובשתי בנותיה הקטנות. החכם הגיע למסקנה, שעליה לעשות מלאכה קלה לאחר שתטפל בבנותיה ובצורכי ביתה(שם, סימן ד).

אישה דרשה מזונות מבעלה מיום שעזבה את הבית והוא השיב לה ש״היה לך לעבוד וליזון״. האישה הכחישה. רבי משה מלכה סיכם בשנת תשכ״א (1961) שיש לבדוק כמה היא מרויחה והאם די בכך לקיומה. אם לאו – עליו להשלים לה לקיומה וליטול את הכסף לפרנסת המשפחה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, סימן יח, יט).

ההנחה שאישה עובדת כל זמן שהיא מסוגלת לכך מבחינה בריאותית עולה מפסק דין שניתן בנובמבר 1961, המובא על־ידי הרב משה ויזגאן. אישה שהתגרשה קיבלה על עצמה לטפל בבני זוג ופטרה את בעלה מתשלום מזונות. ״ועתה היא חולה ואינה יכולה לעבוד כדי לזון אותם״ ולכן היא דורשת ממנו לזון את הצאצאים. החכם פסק, שמבחינה רשמית

חובתו לפרנס את בניו לא פקעה, משום שאישתו לא נטלה על ההסכם קניין(ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן ח, מד, ע״ב; מה, ע״א).

בעל שאינו רוצה שאישתו תעבור בשל החשש מחילול שבת והחשש מפריצות מינית

עבודת האישה מחוץ לביתה פתחה פתח לחריגות מכללי הצניעות, והיה חשש שמא תתרועע עם יהודים או נוכרים פרוצים. במקור המובא על־ידי רבי משה מרצייאנו טען הבעל, שאינו רוצה שאישתו תלך עם אדם זר אלא רק עם משפחתו או עם משפחתה, ״ואינו רוצה שהיא תעבוד בשביל שעכשיו מרויח הרבה״ ויש לו חשד, שבעבודתה היא מטיילת עם נוצרים במכונית(מרצייאנו, תשנ״ח, סימן עד).

הרב שאול אבן דנאן דן בנושאים אלה: ״איש המעכב על אישתו שלא תעבוד, והיא טוענת שהיא רוצה לעבוד משום ריוח ביתא״. החכם ניתח את המקרה וטען: ״א. אם יש שייכות של פריצות בעבודה… אשר תקעקע חזקת האישה מכשרותה הזכה, ודאי יש לאל יד הבעל שלא תעבוד.

אם אין חשש של פריצות ונשאה בחזקה שהיא עובדת, ועבדה לאחר נישואיה כבר שנה, אינו יכול לעכבה מלעבוד.

אם נשא אותה כשאינה עובדת, יכול למנוע ממנה לעבוד.״

כל זה בעבודה מחוץ לביתה. ״אבל בעבודה בביתה אינו יכול לעכב עליה משום ריוח ביתא זולתי באופן שהבעל מרויח הרבה״(אבן דנאן, תשי״ט, אות נ, סימן ד, דף פו ע״ב).

בתשובה אחרת הביא המחבר את האירוע הבא: בעל טען, ״שאשתו עובדת ביום השבת וכבר התרה בה על זה ולא צייתא להתראתו ועד היום עודנה עובדת בשבת״. בהסתמך על טיעון זה רצה להפסיד כתובתה כשיתגרשו. האישה השיבה, שלמעשה הוא הסיבה ״יען שלחה לנפשה בחוסר כל ועוד בארה שבעלה עצמו עשה מלאכתו ביום השבת ושובת ביום ראשון״. מסקנת החכם הייתה, שאין לו זכות למנוע ממנה את כתובתה שכן הוא שגרם לה לחלל שבת ״כי שלחה לנפשה בחוסר כל והלא היא דורשת אותו להשיבה אליו ובזה תחדול מעשות רע. בכן חובתו לפרוש כנפיו בחמלה על אשתו ולספק די צרכיה ובזה יתוקן הכל כדת וכהלכה באורחות חיים״(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן יג).

רבי יהושע מאמאן כתב על שאירע בעיר סאפי בשנת תש״ח (1948): אשה עבדה בבית מרזח יחד עם גבר והתעברה ממנו. במקרה אחר אישה קבלה על גבר שעבדה אצלו שהיה מפתה אותה לשכב אצלה והוא מוכן לישאנה ונתרצית לו בתנאי שאם לא ישאנה ישלם לה 50 אלף פראנקים. מורה נשואה התאהבה במורה ונתפשו על־ידי בעלה בעת היחוד.

הערת המחבר: בן חסין, תשל״א, אהע״ז, סימן כא, כב, לא, מד. במחקר שנערך במושב של עולי מרוקו בארץ הגיעה החוקרת למסקנה, שהאפשרות שאישה תעבוד מחוץ לביתה הטרידה את הבעלים והייתה גורם לחיכוכים בשל האפשרות, שנשים אלה תבגודנה בבעליהן. התפיסה המקובלת היא, שאישה הנמצאת עם גבר בחדר סגור מקיימת אתו יחסי מין. וסרפל, 1987, 203-202.על עבודתן של עולות ממרוקו בארץ: 1986,87-88 _י1)61:>81101.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ'61 סיום הפרק

אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא

אָעוּפָה אֶשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד.

בַּמִּדְבָּר אָלִינָה . וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד:

נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה.

מִיּוֹם פְּרֵדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה:

יְדִיד מֶנִי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי.

אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי:

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים.

נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים:

צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי.

יַלְבִּישֵׁנִי עֶדִיי. וִירַחֵם עָלַי:

חֲשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים.

גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם:

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה.

אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא:

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת.

גַּם מִפָּז נִבְחָרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת:

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִךְ נְעוּרִים.

הֵיכָלֶךָ אֲיַסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּרִים:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים.

קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים:

עוד על השיר המופלא הזה בקישור הבא באתר מורשת מרוקו.

https://moreshet-morocco.com/2019/04/15/%d7%90%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%a9%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a8-%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%97%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%90-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%91-2/

אעופה אשכונה 1 539

על השיר

פיוט זה חיברו רבי יצחק אביחצירא, בנו הרביעי והאחרון של רבי יעקב אביחצירא זיע״א (יש להבחין בינו לבין רבי יצחק אביחצירא אחיינו, שנודע בכינויו ׳בבא חאקי^,).

בפיוט זה עשרה בתים, כשהמחבר חותם את שמו בראשי הבתים: אני יצחק חזק. בספר ׳יגל יעקב המבואר׳ שיצא לאחרונה על ידי הוצאת ׳עוז והדר׳, מסופר, כי פיוט זה חיברו רבי יצחק בהיותו בן י״ב שנים, כשבאותם הימים למד תורה אצל אביו הגדול בעל האביר יעקב. באחד הימים לא הגיע רבי יצחק בזמן ללימודו הקבוע עם אביו, ושלח אליו רבי יעקב את אחד מתלמידיו שיקרא לו. הלך התלמיד ומצא את רבי יצחק מסתגר בחדרו ושקוע בכתיבה. כיוון ששמע רבי יצחק שאביו קורא לו, סיים מיד את כתיבתו ובא לפניו. משהגיע אליו, גער בו אביו ושאלו מדוע לא הגיע בזמן ללימוד. בתשובה הראה לו רבי יצחק את הפיוט ׳אעופה אשכונה׳ שכתב זה עתה. רבי יעקב עיין בפיוט, התפעל ממנו מאוד והפליג בגודל קדושתו ומעלתו, ולתלמידיו אמר כי כל מה שלמדו עד היום אינו מגיע לקדושתו של פיוט זה.

פיוט זה מתאר את הערגה וההשתוקקות של עם ישראל להתקרב אל אביהם שבשמים, תוך שהם מתארים את צערם הגדול על כך שהקדוש ברוך הוא רחוק מהם, ומבקשים ממנו לשוב ולקרבם ומזכירים את האהבה הבוערת בליבם כאש יוקדת. מתוך רגשות אלו מתחננים לפני הקדוש ברוך הוא על גאולתם, והוא משיב להם שישובו בתשובה ואז יגאלם.

פיוט זה מיוסד על ספר שיר השירים. ששת הבתים הראשונים מציגים את הרעיה המחפשת את דודה, על דרך משלו של שלמה המלך ע״ה בשיר השירים. לאחר מכן בשלושת הבתים הבאים, תגובתו של הדוד שנענה לה ואומר: ׳ קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא:. הבית העשירי משלב בין שניהם, כשבחלק הראשון אומרת הרעיה: ׳ קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. ״, ובחלק השני משיב לה הדוד: ׳ קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים:

כששבה כנסת ישראל בתשובה, גואל אותה הקב׳׳ה, קורא לה בחיבה ומבשר לה כי הנה הוא שב אליה.

רבי יצחק אביחצירא 1912-1860

רבי יצחק נולד לאביו רבי יעקב אביחצירא, בעל ה'אביר יעקב' בתאפילאלת שבמרוקו, באמצע המאה ה־19, שקראו בשם זה על שמו של האר״י.

עסק בתורה ובלימוד קבלה כבר מגיל צעיר, ובמשך כחמש שנים למד עם אחיינו רבי ישראל ה'בבא סאלי' את כל הש״ס עם פוסקים, תוספות ומהרש״א.

ביום י״ד בשבט תער״ב (2 בפברואר 1912) היה סמוך לעיירה תולאל, בדרכו לאסוף כסף עבור ישיבת אביר יעקב, ונרצח בדרכו על ידי קבוצת שודדים שרצחוהו בכדור רובה, ונטמן בתולאל.

זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא -משה חיים סויסה-עמוד 538

ר׳ דוד ומשה (תאמזרית)

אחד הקדושים המפורסמים ביותר שמשך אליו מעריצים מכל מרוקו בכל ימות השנה. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל. ההילולה שלו נערכת בראש חודש חשוון וממשיכים לקיים אותה בארץ במקומות רבים. היה נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו רבי דאוויד או מושי.

הצדיק בא אלינו לעיר תאזנאכת. הלך לתאניל, תאמסתינת. המוסלמים קוראים לו: שיך של אמרזאן. כשהוא בא, הוא הגיע ביום ששי לתאמסתינת והוא סובב את כל הכפרים, עולם שלם, כדי לאסוף כסף, נדבה לעניים של ארץ-ישראל. אחרי שהוא גמר ואסף את הכסף, והגיע לכפר איפה שהוא קבור, הוא מצא שם איזה ששה-שבעה מלאח איפה שגרו בהם יהודים. כל כפר יש בו מניין אחד, שניים, שלושה או ארבעה. הלך לכולם. הגיע לשם ביום ששי. הוא והעבד שלו. העבד גדל בביתו בישראל. נולד אצלו בבית והוא לימד אותו. הוא היה מוסלמי ערבי, שחור, עבד. כשהגיע החכם לשם, מצא שכל הכפרים היו חולים. כולם. יהודים, מוסלמים, כולם מתים. נכנס הצדיק ואמר: רבונו של עולם, איך אני אעשה? שמע! אני באתי לקחת נדבה לעניים ואני הגעתי לכאן וכולם מתים? יצאה בת קול מהשמים ואמרה: אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים, ערבים ויהודים. והוא אמר: אני מקבל, מותי תמורת חייהם של אחרים. הלך לבית-החיים שלנו, נכנס, ישב. ירדו מלאכים מן השמים. יצא מעיין מים, עליו השלום. יצאו תכריכיו. הכל יצא לו. תכריכין, טבילה. שם תכריכין, מצא שהקבורה שלו מוכנה. ירד לקבורה. רק העבד שלו היה אתו. כשהוא ירד לקבורה ונעלם והלכו כל השליחים שקברו אותו, העבד התחיל לבכות: ׳יא סידי, יא סידי׳. ההר ככה כמו איזה תרבוש [כובע] ולמטה כמו איזה צינור. הנה הוואדי ושם האבן. אבן שהיתה למעלה ירדה וזו שהיתה למטה עלתה ונפגשו במקום הקבורה של החכם. העבד חזר לכפר. מצא שכל האנשים שהיו חולים רצים בריאים. לא תמצא אף חולה. אמרו: איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? איפה החכם שאמרו לנו שהגיע! אמר להם העבד: הוא מת. אמרו לו: כלום, או שתוציא אותו או שנהרוג אותך. נאספו סביבו ערבים, נאספו סביבו יהודים. רצו להרוג אותו. אמר להם: הו יהודים, אם אתם מאמינים בה', ובית- החיים שלכם אתם מכירים אותו, אני אראה לכם איפה החכם. אתם, יש לכם סימנים ואתם יודעים איפה בית-הקברות שלכם. אמרו לו: אנחנו מכירים. ואז אמר להם: בואו נלך. הלך אתם. אמר להם: הנה בית-החיים שלכם. יש בהם אבנים? אמרו: לא. אמר להם: הנה החור מאיפה האבן התרוממה. המקום איפה שהתרוממה האבן יש מקום למאתיים אנשים. זו שבאה מלמטה באה כמו טרקטור עד שהאבנים סוככו ככה את הצדיק, כיסו אותו. אמרו לו: איפה החכם? אמר: הוא כאן. האבן הזו היא על ראשו. אם אתם רוצים לשבת, שבו. אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי. אמרו לו: עליכ לאמאן׳ (תרגום: עליך האמונה, דהיינו אנו מאמינים לך). לא נגעו בו. לקחו אותו ואירחו אותו. אבות אבותי, משפחתי, הלכו לירושלים יחד אתו, עם העבד ונשארו שמה. הלכו אתו כדי לראות את הבית של החכם. והם באו ואמרו שהבית של החכם הוא בתלפיות בירושלים. הלכו אתו ולקחו את כל הכסף שהם אספו. מיד אחרי הפטירה, בא [הצדיק] גם בחלום ואמר להם: זה מה שאתם צריכים לעשות כל חייכם. מדור לדור אנו המשכנו. כל אחד מביא עגל, עופות. בשם ה׳ והצדיק אנשים נאספים ועושים.

בהתחלה לא הכירו אותו. היו מבקרים אותו רק אלה שהיו גרים על-ידו. ב-  1941 נסעתי לקזבלנקה. רציתי לעזוב את הכפרים הללו. באתי לקזבלנקה. קרה לי משהו, איזה שהוא עסק לא טוב ונכנס אלי מפקח מהמשטרה. רצה להרוג אותי מאחור. משהו גנוב. מישהו קנה גניבה ונתן לי, ולקחתי את זה לאן שלקחתי. ה׳ יעשה לו מחילה וזה החכם, אני הלכתי ופחדתי. האיש ש״א ואני היינו הראשונים בצדיק. כל שנה הייתי נוסע לצדיק. וכשקרתה הפרשה חזרתי מהצדיק ופחדתי. צעקתי לצדיק ואמרתי לו: הו צדיק, אם תציל אותי, אני יודע שאתה שלי ואני שלך. אני, בה׳ ובצדיק, רחצתי ידי ליד איזה מעיין מים בקזבלנקה. הלכתי כמה מטרים והחכם עמד מולי, מול השמש. הוא היה לבוש קאווק (צעיף ראש) ירוק וחזאם (חגורה) ירוק ובידו היה מכוש. אמר לי: קח את המכוש הזה. אמרתי לו: למה? אמר לי: תבנה את הקבורה שלי. אמרתי לו: ברוך הבא. ואז נעלם מבין עיני. אח של אשתי שמע שאני מטייל ומדבר. אמר לי: עם מי אתה מטייל? אמרתי לו: אני מטייל עם אף אחד. שתקתי. הלכתי עוד כמה מטרים ויהודיה קראה לי. מכרה לי ארון גדול. הכל שיש, שיש. לקחתי אותו. אני הנחתי אותו בבית וה׳ זימן לי רוח סערה. הפיל אותי והכל נשבר. נשאר רק השיש. הפסדתי. לקחתי את חתיכת השיש הגדולה ונכנסתי לשוק בקזבלנקה. אמרתי: אמכור אותו לאיזה קצב, שישים אותו על השולחן, שיעבוד אתו, ישים בשר. ואז החכם, בשם ה׳ והצדיק, מחכה לי בכניסה לשוק, זה שאמר לי תבנה את הקבורה, ואמר לי: אמרתי לך תבנה את הקבורה ואתה מביא את השיש למכור? אמרתי לו: ׳באלאכּ' (היזהר, זוז הצידה. משמעותו כאן: הנח לי, לך). לך בשלום. נכנסתי עם השיש לבית-הקברות. זה של קזבלנקה. כתבתי את השם של החכם. כתבתי הכל. על השיש הזה יש השם. באותה שנה שכתבתי על השיש, כתבתי אותו דבר על הקופה. אמר לי: תבנה את הקבורה? אמרתי לו: אבנה את הקבורה. כתבתי את הנוסח [=״כל המשתטח על קבר אדוננו הרה״ג המלוב״ן (המלומד בניסים) כמוהר״ר דוד ומשה זלה״ה וזיע״א, הקבור בעיר תאמסטינת יע״א, יום א׳ יב לח׳ אדר א׳ התרח״ץ. הרב הזה ז״ל לא ישיב ריקם, ותפילתו נשמעת ובקשתו מתקבלת בז׳ הק׳ הנז׳ אכ״י״. (לפי זה הסיפור התרחש ב- 1938 ולא ב-1941 כעדות המספר)] ושמרתי. הוצאתי בראש חודש אדר.

ביום חמישי עליתי כדי לבנות את הקבר. היו הרבה אנשים, כאלף אנשים. אז התחיל גשם. איזה גשם! התחלתי לבכות וזה היה ערב ראש-חודש, בליל שבת. כמו השנה (1973). רעדה אחזה אותי כשהתחלתי לבכות. יום ששי יצאה שמש כמו תמוז. אדם נשרף. הלכתי, עליתי ובניתי את הקבורה. הקבורה יצאה. אמרתי: זהו קהל! פניתי לקהל ואמרתי להם: קהל, מה עלי לעשות עכשיו? והם אמרו: כלום, אין מה לעשות עד שנשתה את המחייא. שותים מחייא, שרים פיוטים ואז הופיעה יונה, יונה לבנה לבנה לבנה. והיא באה אלי ראשון, ועמדה על ראשי, ואחר-כך עמדה על ראש זה וזה וזה, עד שעברה כל הנוכחים, קטנים וגדולים. ואז היא נכנסה ככה באמצע ונעלמה. לעולם ועד. עשו זגארית ואמרו: זה היה החכם. שם היה הצדיק. בלילה, בליל שבת, שתינו, אכלנו, השתכרנו, וישנתי בחדר של החכם, בלילה בא אלי החכם בחלום. אמר לי: קום. קמתי. מה יש? אמר לי: למה בכית אתמול בעניין הקבורה? אני בכיתי, כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש. אמר לי: אני לא רציתי קבורה ביום חמישי, ליל ראש חודש א׳. אלא ביום ששי, ליל ראש חודש, ערב שבת נפטרתי. אמר לי: בנית? בניתי. וחשבתי: אולי זה נפל? נשבר? קמתי באמצע הלילה. חושך. מיששתי באבנים והלכתי ומצאתי את הקבורה, את השיש, חזק כמו שהיה. הכל היה בסדר. חזרתי ואמרתי להם: יאללא, קומו לשתות מחייא, קומו לבקשות. קמו והתחילו לשיר פיוטים.

היו אנשים שבאו מאזימור. היו יושבים אנשים ואין מים בשביל לשתות  בחכם. הקימו צעקה. היה מעיין קטן ולא הספיק לשום־דבר. ואמרו: הו צדיק, אנו צריכים מים. והמים התחילו לזרום במעיין. תשתה כמה שאתה רוצה. היתה שמה סעודה, בשם ה׳ והצדיק. ונגמרה לי המחייא. נגמרה. נשאר רק בקבוק אחד. לבשתי את הגלימה שלי ונכנסתי לצדיק. שמתי את המחייא מתחת בית-השחי ואמרתי: הו צדיק! שאנשים לא יבזו אותי. אין לי מהיכן להביא, תן לי כוס שלך. אני מוזג. תן לי כוס שלך, אני מוזג… עד שלא רצו את המחייא. יצא הבקבוק והיה מלא כמקודם. מלא! כאילו לא נגעו בו. נס של הצדיק. הלחם אותו דבר. הנחתי אותו, נגמר. אמרו לי: מה תועיל לך חתיכת לחם בשביל כל האנשים האלה, בשביל כל עבדי ה׳, מה תעשה? אמרתי להם בבטחון: אל תדאגו. שמתי אותו בפינה, כיסיתי אותו ואמרתי: הנה, תקחו כמה שתרצו. רק תניחו לי. שאני אקח ואני אחלק לאנשים. אני חותך ונותן, חותך ונותן עד שהאנשים התעייפו ולא רצו לאכול והחתיכה — חתיכה!

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 79