השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
סוף גנב
בבית משפחת לוב גברה ההתרגשות וגברו ההכנות לקראת חתונת הבת. האב, אברהם, טיפל בענייני החופה והקידושין, והאם, חנה, שקדה על הכנת הנדוניה לבתה.
מועד החופה הלך והתקרב, אולם, שוד ושבר, שבועות ספורים לפני כן נכנס גנב אל ביתם, והסתלק משם עם הנדוניה.
האם נכנסה לייאוש. מצבם הכלכלי היה דחוק, ורק בקושי הצליחה לחסוך פרוטה לפרוטה עבור הנדוניה לבתה. עתה, חששה, כשישמע החתן המיועד על הגניבה, יבטל את האירוסין ויחוור בו.
בצר לה הלכה האם אל רבי חיים הקטן, וביקשה את עזרתו ותפילתו. הר״ ח הרגיע אותה ואמר לה, כי בזכות סבו, הרב חיים זצ״ל, ייתפס הגנב ותוחזר הגניבה. חנה לוב נרגעה מעט, אולם היא ידעה שעד שלא ייתפס הגנב ותימצא הנדוניה לא יבוא שקט של ממש לנפשה.
ימים אחדים לאחר מכן נתפס הגנב. היה זה בעת שיצא מהעיר, עם שללו. הגנב נלקח אחר כבוד אל בית האסורים, הגניבה הוחורה למשפחת לוב, וההכנות נמשכו במישנה מרץ. מאוחר יותר ניגש הרב אל שלטונות הכלא, שוחח איתם ועם הגנב, ולאחר שזה הבטיח לשוב מדרכיו הרעות ביקש הר״ ח וערב עבות והוא שוחרר ממאסר.
מצווה גוררת מצווה
חיי הנישואין של הגביר ורעייתו לא עלו יפה, והשניים החליטו להתגרש. לאחר שנתן לה הגביר את הגט ושילחה הלך אל הרב חיים הקטן, כדי לקבל את ברכתו.
קיבל אותו הרב בסבר פנים יפות, ואמר לו: ״בעזרת השם, זכית לקיים את מצוות הגירושין, שגם היא נאמרה בתורה הקדושה. מצווה גדולה היא זו, ואשתך וטוב לך. כמאמר חז״ל-מצווה גוררת מצווה, ובטוח אני כי בקרוב שוב תשוב אל אשתך וילדיך ותחדש ימיך כקדם. דע לך, כי כבר היה צדיק אחד לפניך, שאמר לאשתו ׳בואי ונקיים מצוות גירושין׳, ולאחר שעשו זאת שב ונשא אותה לא ש ה״.
הגביר לא ידע את נפשו. זה עתה התגרש, והרב מודיע לו כי בקרוב יחזור אל גרושתו? אבל, הרב המשיך לדבר על ליבו, והפליג בשבחי אשתו. לאט לאט חדרו הדברים אל לב הגביר, שהחל להתרכך ונוכח לדעת כי אכן טעה. הוא יכול היה לוותר יותר לאשתו, לא לכעוס על כל דבר קל, ולהיות ארך אפיים.
ואז פרץ בבכי, ואמר לרב כי דבריו נכנסו אל ליבו וכי החליט להחזיר את גרושתו. לאחר שבועות אחדים עמד הגביר מתחת לחופה, עם אשתו לשעבר, שהפכה לגרושתו – ושוב לאשתו.
פאר תחת אפר
שלמה אפריאט היה עשיר גדול. חפצי זהב וכסף היו לרוב בביתו, וכדי לשמור עליהם מפני הגנבים הסמיך את חפצי הערך בארגז מיוחד. על הארגז ותכולתו היקרה ידעה גם המשרתת הערביה, שחיכתה להזדמנות נאותה כדי להיעלם עם הכסף והזהב. באחד הימים, לקראת נסיעתה לבית הוריה, בכפר הסמוך לעיר מוגאדור, החליטה לבצע את מזימתה. היא רוקנה את הארגז מתכולתו והחביאה את הכלים בתוך חבית מלאה אפר.
הגביר אפריאט הרגיש מייד בגניבה, והחל לחפש את כלי הכסף והזהב. בדיוק באותה שעה עבר ברחוב הר״ח פינטו הקטן, והם קראו לו וביקשו את עצתו. הרב חשב כמה דקות, ואמר להם: ״בזכות סבא מרי, הרב חיים הקדוש זצ״ל, עצתי היא שתחפשו בתוך חבית שבה אפר״.
אנשי הבית גיחכו, מכיוון שלא העלו על דעתם שמאן דהוא, ואפילו גנב, יטמין כלים כה יקרים בתוך חבית אפר. אבל, מה כבר יכלו להפסיד? הלכו וחיפשו ומצאו בתוך החבית את הכלים היקרים.
לאחר שמצאו אותם אמרו בני הבית לר״ח, כי מאחר שליגלגו עליו בעת שיעץ להם היכן לחפש, הרי הם נודרים שהכלים אסורים עליהם, ומעתה הם שלו.
הר״ ח סירב לקבל את האוצר, ואמר כי לא יוכל לעשות זאת. אולם, כדי שלא להשיב את פניהם ריקם ביקש צמיד זהב דק, מתנה לשמח את בתו, שהלכה אחרי בעלה וקבעה את מקום מגוריה בטבריה.
לעילא ולעילא
בכל מוצאי שבת היה הר״ ח פינטו הקטן עורך סעודת מלווה מלכה בביתו. למסיבה זו היה מזמין את היהודים בעיר, ולאחר שהתפללו ערבית של מוצאי שבת היו מתחילים לשיר ולזמר. הרב היה לוקח את כינורו, ומתחיל לשיר את המזמורים שכתב סבו הקדוש. כך היה שר ומנגן בהתלהבות ובהתרוממות הרוח, במשך שעות ארוכות, מבלי שהרגיש בזמן החולף ומבלי לחוש עייפות כלשהי.
הקהל שמסביבו נסחף בהתלהבות ובשמחה, וחש כי הנשמה היתרה של שבת קודש נשארת בקירבו, כממאנת להיפרד מהם בצאת השבת.
באחת המסיבות התלהב במיוחד הרב, ושר פיוט אחד, שוב ושוב, כל אותו הלילה. משסיים, אמר לנוכחים: ״רבותי, עייפתי, וכדאי שתלכו לישון״. ״רבנו״, אמרו לו, ״לא עת לישון עתה. כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״.
עזוב תעזוב
לכבוד השבת עשתה הגברת חנה לנקרי את דרכה לשוק, ושבה משם עם סלים כבדים. המשא היה כבד עליה, שכן היא היתה אז בחודש התשיעי להריונה. בלית ברירה עשתה את דרכה לאיטה, כורעת תחת נטל המשא והולכת בכבדות.
מולה פסע באותה שעה הרב חיים פינטו הקטן. כשראה כי היא מתקשה בהליכתה לא חשב פעמיים, לקח מידה סל אחד ואת השני נתן לשמשו, שהיה עימו. ״ברשותך, אנחנו ניקח לך את הסלים עד לביתך״, אמר לה הרב.
האשה סירבה בכל תוקף, ואף פרצה בבכי. ״במחילה מכבודו״, אמרה, ״עפר אני תחת כפות רגליך. לא אוכל להרשות שכבודו יסחב לי את הסלים, כאילו היה סבל בשוק״.
הרב מיהר לבטל את דבריה בהינף יד, ואמר לה, שמח וטוב־לב: ״גבירתי, מי שעושה טובה למי זו את-לנו. את מזכה אותנו במצווה חשובה של ׳עזוב תעזוב עימו', ושכרנו שמור לנו לעולם הבא. אנחנו צריכים להודות לך, על שהקרית לנו מצווה זו״.
הרב ושמשו הלכו בעקבותיה עד לביתה, וכשהגיעו לשם הוציא הרב כסף ונתן לה, כדי שיהיה לה במה לרכוש בגדים לתינוק שייוולד במזל טוב ולחיים ארוכים.
לבירא עמיקתא
בנסיעתו הראשונה של הרב חיים פינטו הקטן לערי מרוקו שמע על בואו הצפוי אחד מעשירי המקום, וביקש לארח את הרב, כדי שתשרה הברכה בעסקיו. הלך האיש ויצא להקביל את פני הרב, הביאו לביתו וחלק לו כבוד גדול. ובכל יום ויום היו אנשי העיר באים לביתו, ונותנים מהונם לרב. כך חלפו הימים, עד שהוצרך הרב להמשיך בדרכו. נפרד הרב חיים לשלום מהעשיר והודה לו על מידת הכנסת האורחים שנהג בו, וזכר אותו לטובה.
לאחר מספר שנים שוב יצא הרב לדרכו, אל אותה עיר. נזכר בעשיר ובקבלת הפנים הלבבית שערך לו, וביקש שוב לשהות אצלו ימים אחדים. הגיע הר״ ח לביתו ונקש על הדלת, ומה הופתע לשמוע מבעל הבית, כי אין הוא רוצה לארח אותו בביתו. אפילו לעבור את המיפתן לא נתן לו האיש.
לא עברו ימים מרובים ומזלו של הסוחר נהפך עליו. עסקיו התמוטטו, והוא הגיע עד פת לחם. כדי להישאר בחיים החל לפשוט יד, והתפרנס מהצדקה.
השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 123