סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

סיכום ומסקנות

הקצידה של יוסף נפוצה בקרב הציבור היהודי במרוקו בעילום שם ונמסרה בעל־פה למעלה ממאה שנה, אליה התייחסו כאל יצירה עממית. יסודות רבים המאפיינים סיפורת עממית מצויים ביצירה, והם מעידים כי הסיפור מבוסס על סיפורים ומסורות עממיות ארוכות שנים. הקצידה מספרת סיפור עממי ואמוני פשוט על הנער התמים, יוצא הדופן בחוכמתו וביופיו, ירא אלוהים וישר דרך, שאחיו מקנאים בו, מתנכלים לו על לא עוול בכפו, מוכרים אותו לערבים וגורמים לאביהם הזקן לשברון לב, אך יוסף מחזיר להם טובה תחת רעה. האל עומד לצידו של הנער, מסייע לו, והודות לו צולח יוסף את המכשולים בדרך ומתמנה בסוף למושל. גם תיאורו האידיאלי של הגיבור הראשי, ההפלגות בתיאורים של העושר והיופי וכן חדירת יסודות על-טבעיים כמלאך אלוהים והאם הדוברת מקברה, משפיעים על אופיו של הסיפור ומוסיפים לו ניחוח של סיפור עממי. עם זאת, הקצידה בצורתה הנוכחית היא, לדעתי, מלאכת מחשבת של יוצר אחד. היא פרי עטו של מחבר מחונן שהכיר היטב את הספרות הכתובה ואת המסורות העממיות הקיימות ועיצב אותן ליצירה חדשה על פי אמונתו ורוחו. את זאת ניתן להסיק מן העושר הרב של החומרים הלקוחים מן הרבדים השונים של המסורת ששולבו בטקסט, אך מעבר לכך, ידו של המחבר ניכרת במיוחד בדרך הסדורה והמתוכננת של השימוש במקורות, החל מן הטקסט המקראי, שאותו שכתב בשיטתיות, על פי סדר הפסוקים ולעיתים מזומנות גם קרוב לניסוחו המקורי. גם אופן שילוב המקורות המאוחרים, היהודים והמוסלמיים, בטקסט, ודרך התאמתם לרוחו של הסיפור מעידים כי לפנינו עבודה של יוצר מיוחד שהכיר היטב את המקורות, לש אותם כחומר ביד היוצר, עיצב אותם מחדש ושילבם ברצף הסיפור, בלי שנודע כי באו אל קרבו.

חתימת ידו של משורר מיוחד זה ניכרת גם בכתיבה על פי מסורת הסוגה. הקצידה התחברה על רקע מסורת ארוכה וחיה של סוגה מורכבת כקצידה, אבל גם כשיצר בעקבות המסורת, מטביע המחבר את חותמו האישי בדרכים רבות. הוא מפליא בשימוש בתחבולות ספרותיות ולשוניות מיוחדות ומעמיד שיר בעל מבנה ארכיטקטוני משוכלל ומיוחד. מבנה זה מתגלה בחזרה המדויקת של מבנה החטיבות, בחוליות הקישור בין יחידה ליחידה, בחזרה על מלת המפתח ׳א-סידנא׳ לאורך הקצידה, שמקנה לה עוצמה כה גדולה, ובמרכיבים הפרוזודיים העשירים שבקצידה. כישרונו של היוצר בולט במיוחד בעיצוב דמות מספר הקצידה – המחבר יצר דמות בדיונית המבצעת את מלאכת ההיגוד, אך יש לה תפקיד פעיל, היא קושרת את הקהל אל השיר ומשתפת אותו בהערצת יוסף. ייחודו של המחבר בולט גס בדרך הגשת הסיפור: חלקים גדולים של הקצידה כתובים כדיבור ישיר, בדיאלוגים בין גיבורים וכמונולוגים מפיהם, במיוחד מפי גיבורו יוסף, שמעניקים ליצירה את אופייה הדרמטי. בנוסף, המחבר מרבה לעסוק בעולמם הפנימי של גיבוריו, ורוב ההרחבות והתוספות בקצידה מתארות את רגשות הגיבורים ואת מחשבותיהם, והוא מגדיל לעשות בתארו אירועים בקצידה משתי נקודות מבט, זו של המספר וזו של גיבורו. בדרך זו השכיל המחבר להוסיף ממדים לדמויותיו, שנטו להיות טיפוסיות, להרחיק אותן מעיצוב סטריאוטיפי ו׳לעגל׳ אותן, וכך גם הצליח המחבר ליצור הזדהות של קהל המאזינים עם יוסף, המגולל את סיפורו מנקודת ראותו האישית ומספר על מחשבותיו ורגשותיו. "

על מחבר זה אפשר לומר כי היה יהודי מאמין, שחי ויצר בתוך קהילה מאמינה, ומרמזים בקצידה אפשר ללמוד אף פרטים על הרקע הגאוגרפי והחברתי של היוצר. אמנם שמות המקומות הגיאוגרפיים בקצידה הם כבמקרא, אבל הנוף שמתואר בהם הוא נוף של יישוב על גבול המדבר. יוסף הולך במדבר ובשממה, והשיירה לא באה מהגלעד, אלא מן המדבר, שבערבית הוא צחרא (סהרה), וייתכן שהמשורר התכוון למדבר סהרה שגובל עם מרוקו. ישנם פרטים נוספים שאותם הוא מספר ׳לפי תומו׳, שמסגירים את נוף מולדתו וחווייתה. מן הכתוב אנחנו למדים גם על חינוכו והשכלתו: חינוכו היה תורני, הוא היה בקיא בספרות המקרא ובספרות חז״ל, ועל בקיאותו יכולנו ללמוד מטכניקות השכתוב של הטקסט המקראי, מן הדייקנות במעקב אחר הפסוקים והמדרשים ומדרך שילובם הווירטואוזית. מחבר זה הכיר גם את המסורת הסיפורית הערבית ואת הספרות היהודית שנוצרה במרחב. הוא ידע את כללי הסוגה השירית המורכבת (הקצידה) והתאים לה לחן שמקורו אצל השכנים הערביים. הוא אף הכיר את מסורת השירה על גיבורים מקראיים שהייתה פופולארית בקרב היהודים בשירים ביהודית- מרוקאית במרוקו ובארצות צפון אפריקה הסמוכות.

את הקצידה ייעד המחבר לכלל הציבור היהודי על כל שכבותיו, אבל הוא פונה במיוחד אל הקהל הפשוט, לגברים ונשים שלא ידעו עברית, או שידיעתם בשפה הייתה מועטה, והם דיברו רק בערבית. ציבור זה הכיר את סיפורי התורה ואת המדרשים מתוך האזנה לפרשת השבוע, או לדרשות שבהן היו הסיפורים מן המדרש האמצעי העיקרי להעברת המסרים לקהל, לחינוכו ולחיזוק אמונתו, ומיצירות דומות לקצידה שהיו קיימות בצפון אפריקה. רוב ההפניות והרמזים הם למדרשים מוכרים שמצויים גם בפירוש רש״י וגם בספרות עממית בעל־פה, שאותה ודאי הכירו. גם דרכו הפשוטה בהצגת דמויותיו ובניסוח לקחיו ואמונותיו מעידה הן על כוונותיו והן על קהל היעד שלו. הסיפור כתוב כסיפור שבח שובה לב בפשטותו, באמצעותו הוא מבקש להעביר לקחים ומסרים לקהל מאזיניו, שעבורם הקצידה היתה מקור חשוב, ואולי גם בלעדי להכרת סיפור יוסף הצדיק. אך באותה עת פונה המחבר גם לשכבות העילית של קהילתו, פרנסים ותלמידי חכמים, באמצעות רמיזות אל מדרשים פחות ידועים וברמיזות דקות שרק בקיאים בספרות המדרש יכולים היו לפענחן. גדולתו של מחבר זה ויופייה של הקצידה, באופן שבו שולבו יסודות מסורתיים ביצירה כחלק טבעי של הרצף הסיפורי, כך שאי-ידיעתם ואי זיהויים אינם מפריעים לשטף הקריאה וההאזנה של הקהל הפשוט, ואילו הקורא המשכיל יפיק מגילוין ובפענוחן משנה הנאה ועניין.

אומנם הקצידה על יוסף אינה שיר קודש, במובן הצר של המלה, היא לא יועדה למטרות ליטורגיות, אך היא יצירה ספוגת אמונה ויראת שמיים, וזאת גם הסיבה שלא אחת היא שולבה בטקסים דתיים ואף בספר תפילה, כפי שראינו. זהו סיפור שבח שגיבורו, יוסף, הוא דמות אידיאלית שמגלם באישיותו ובהתנהגותו את אמונותיה וערכיה של החברה, בעמידתו האיתנה ובביטחונו באל ובישועתו הוא מקור גאווה, ואת דמותו מציב המחבר כמושא להזדהות לבני קהילתו. הפרשה עם אשת פוטיפר היא הלוז שבמסכת חינוכית זו, היא באה ללמד את הציבור על ההשגחה האלוהית ועל חשיבות חופש הבחירה וההכרעה שיש לאדם בקיומם של ציוויים מוסריים ודתיים. יוסף נדרש בפרשה להכריע בין שתי דרכים, בין היענות ליצר ולפיתוייה של אשת פוטיפר לבין חיים על פי תורת אבותיו והתנהגות על פי מצוותיה. יוסף מכריע, ובזכות הכרעה זו האל עומד לצידו, והוא היה מושא של הערצה ואהבה ודמות מופת עבור המאמינים. העימות מתואר כעימות בעל אופי דתי ולאומי, שבו עומד יוסף בפני הדילמה הקבועה של היהודי בגולה כמיעוט דתי בקרב הגויים, בין היטמעות והשתלבות בסביבה הנוכרית, לבין התבדלות ושמירה על הזהות היהודית. עימות זה, שבו הייתה ידו של יוסף על העליונה, מקבל גוון סמלי כעימות בין שתי דמויות המייצגות שני עולמות, בין יוסף המייצג את היהודי שחי על פי דתו ומורשת אבותיו, לבין זוליכה המייצגת את עולם היצר המפתה והאורב ליהודי ומאיים על זהותו היהודית ותורתו. עיצובו של העימות כעימות דתי ולאומי רווח בסיפורי עם יהודיים המסופרים בתפוצות היהודיות השונות, והוא מבטא את חששותיו של הציבור ושל היחיד במציאות מורכבת זו, ואת כוחו וגאוותו בתורה ובמצוותיה. אומנם הסיפור הוא סיפור עימות שמשקף מציאות של מתחים והתנגשויות בין היהודי לסביבתו המוסלמית, אך הוא גם מציג מודל לחיים של שיתוף פעולה. יוסף מייצג את דמות החצרן והנגיד היהודי ששירת בחצרות מלכים ושליטים, שבכוח אישיותו הגיע לפסגת ההצלחה והנהיג את הארץ ביד רמה ונהנה מיתרונותיה, אך נותר נאמן לתורה אבותיו, לזהותו היהודית ולחברתו שעליה הוא מגונן, ועליה הוא משפיע רוב טובה.

ולסיום, הקצידה של יוסף היא יצירה יהודית השייכת למכלול היצירות שצמחו מתוך המסורת היהודית- ערבית, מסורת עשירה וארוכת ימים שהתפתחה והתגבשה במפגש המתמשך בין שתי התרבויות, היהודית והמוסלמית, בארצות תחת שלטון האסלאם. הקצידה ממשיכה מסורת סיפורית זו ויונקת מרבדיה היהודים והמוסלמים, ואת החומרים מן המסורת מעצב מחברה ליצירה חד-פעמית בעיצובה האומנותי והספרותי, שנותנת ביטוי לערכיה ולמוסכמותיה של קהילתו, לאמונותיה, תקוותיה ומשאלותיה.

יהודי מרוקו יצאו את ארץ מולדתם, ורובם ככולם עלו ארצה. עלייתה של קהילה זו שמה קץ ליצירה המשותפת של יהודים וערבים, והיא, כיצירות רבות אחרות בערבית-יהודית, נשמרה בכתבי יד, בדפוסים ובהקלטות, כחלק מספרות עממית רחבת היקף שנאגרה בארכיון לספרות עממית (אסע״י), בספריה הלאומית ובספריות אחרות ברחבי הארץ. הדור שידע את השפה היהודית-מרוקאית ואת הקצידה הולך ומתמעט, ושימורה של היצירה בערבית-יהודית נמצא בסכנה. יחד עם זאת בימים אלה עולה ההתעניינות ביצירות ומתרבים קולות הקוראים לשיבה לשורשים ולמקורות. כיוונים אלה באים לידי ביטוי במחקרים מקיפים על מורשתה הספרותית, הרוחנית והאומנותית העשירה של קהילה זו, במופעי שירה בשפה וברצון ללמוד על תרבותה. מי ייתן והתחלות אלו תגמלנה לזרם יצירה חדש, ונראה בתחייתם המחודשת של מורשת הקהילה ושל אוצרותיה הרוחניים ובהשתלבותה בתרבות המקומית.

הדיון בקצידה מלמד על היוצר ועל הקהילה שבתוכה יצר, על קהילת יהודי מרוקו, קהילה שאת דיוקנה הוא היטיב לעצב ולשמר בין שורות השיר. עבורי היה זה גם מפגש עם יצירה ממרוקו, ארץ הולדתי, ובירור אישי של זהותי ושל קשריי לקהילה ולמורשתה הרוחנית. באמצעות חקירת הקצידה התגלתה לי קהילה של יהודים מאמינים וישרי דרך הסמוכים על שולחנה של תורה ועל סיפוריה, קהילה שהייתה קשורה בעבותות למסורת היהודית ולתורתה. קהילה זו שכנה בסוף מערב, אך את פניה נשאה אל המזרח, אל ארץ האבות, והביעה את משאלותיה וכיסופיה לשוב אליה ולזכות בה בתחייה ובחירות, כפי שהיטיב המחבר להשמיע בשמה, תפילה להגשמת משאלותיה בשורות החותמות את הקצידה:

ייָא רְבִּיי תְזְמְענָא פִי אַרְדְנָא תְּבְנִילְנָא פִי קְּרִיב מְקְדָאסְנָא

אלי, קבצנו בארצנו / [ותבנה לנו] בקרוב את מקדשנו,

ווְּנְרְזעוּ לְחוּררִיַיתְנָא חְנָא

ונשוב לחירותנו, אנחנו

 ווּזְמִיע יִשְרַאֵל כוּוָאנָא / אַ-סִידְנָא / ווְּזמִיע יִשְרַאֵל כוּוָאנָא

וכל ישראל אחינו – אדוננו – וכל ישראל אחינו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר