ארכיון יומי: 4 בינואר 2021


La famille Benhamou-Debdou-La branche Zaroual

debdou-1-090

La branche Zaroual

La famille Zaroual est une famille tres connue, dont le nom est consigne dans l'Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakbameha, vol. 1, p. 138).

-1 –

Rabbi Moche Benhamou (surnomme Zaroual)

Cetr homme de souche illustre possede de nombreuses vertus. II se consacre avcc beaucoup d’ardeur a l'etude de la Torah. Ses enfants s’appellent:

Yehouda     2

Aharon       3

Nouna         –

 

2

Rabbi Yehouda Benhamou Zaroual

Disciple du fameux Rabbi Yaakov Abouharsira z.t.s.l il n'en tire aucun merite personnel ou vanite. II garde route sa vie une grande simplicite. Le nom de ses enfants est:

Avraham    4

Moche         5

Aouicha      –

Mrima         ־

Louiha        ־׳

Maha –

 

3

Rabbi Aharon Benhamou Zaroual

Ce rabbin observe les commandements de Dieu. I1 pratique l'altruisme. Ses enfants s’appellent:

David                  6

Aouicha      –

Nouna         –

 

׳

Rabbi Avraham Benhamou Zaroual

Ce rabbin s’attelle resolument aux bonnes actions, surtout la charite. Ses enfants furent:

Chlomo       7

Chmouel     8

Itshac          9

Yehouda     10

Nouna         –

Saida –

Mrima         –

Esther         –

 

5

Rabbi Moche Benhamou Zaroual

Cet homme fut un travailleur on ne peut plus honnete. Ses enfants sont:

Yossef        11

Yaakov       12

Aharon       13

Chimon       14

Nouna         ־

Zhari –

 

6

Rabbi David Benhamou Zaroual

Cet homme fut un etre modere, sensible et raffine, qui fit preuve d’une grande generosite. Ses enfants se nomment:

Aharon       15

Chimon       16

Yossef        17

Israel 18

Rahamim    19

Meir  20

Slitna –

Saouda       ־

Stira  –

 

– 8 –

Rabbi Chmouel Benhamou Zaroual

Cet homme vaillant et influent fut toujours anime de bons sentiments. Le nom de son fils est:

Yaakov       21

 

12

Rabbi Yaakov Benhamou Zaroual

Ce rabbin songe constamment a la condition sociale des pauvres, et honore les erudits de sa fortune. Ses enfants s’appellent:

Moche         22

Eliahou       23

Itshac          24

Aharon       25

Rahamim    26

 

21״

Rabbi Yaakov Benhamou Zaroual (surnomme Yaakov Elfassi)

Cet homme fut un grand philanthrope, qui s’avera tres respectueux a l'endroit des Sages. Ses enfants se prenomment:

Chmouel     27

Aharon       28

David          29

Ai'cha         ־

 

-22-

Rabbi Moche Benhamou Zaroual

Ce fut un homme de conscience, integre et habite de nobles sentiments. Ses enfants s'appellent:

Yaakov       30

David          31

Rahel          ־

Gracia         ־

Rina            –

 

23

Rabbi Eliahou Benhamou Zaroual

Cet homme esc un pacifiste qui recherche avant tout la paix, et mene une vie sereine et tranquille. Ses enfants

sonc:

Chlomo       32

Saadia         33

Freha

Saida –

– 24 –

Rabbi Itshac Benhamou Zaroual

Cet homme cst un altruiste, dont la profonde piete explique la confiance que lui accordent ses pairs. Ses enfants s’appellent:

Yaakov       34

Chlomo       35

Avraham    36

Nouna         ׳־

Saida ־

Gracia         ־־

 

25

Rabbi Aharon Benhamou Zaroual

Cet etre plein de delicatesse et de zele n’a laisse aucune progeniture.

 

– 26 –

Rabbi Rahamim Benhamou Zaroual

Cer homme surveille etroitemcnt ses actes, et s’assure qu’ils sont conformes a l'esprit du Judaisme. Ses enfants se nomment:

Yaakov       37

Yossef        38

Avraham    39

Amran        40

Massouda

Yakot

         

Autre branche de la famille

Autres membres de la famille :

les freres Moche et Itshac, appeles Oulad Zrioul.

־50־

Rabbi Moche Benhamou Zaroual

Nous ne disposons pas d’informations sur sa descendance.

-51״

Rabbi Itshac Benhamou Zaroual

Cet etre fut un homme spirituel et raffine. Le nom de son fils est:

Itshac          51

La famille Benhamou-Debdou-La branche Zaroual

Page 250

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

ארבעים שנות יישוב בעזה

טחנת הקמח הראשונה של יהודים בבאר-שבע

ב-1901 הקים יעקב גורדון עם שותפו מאיר שניידרוביץ את טחנת הקמח בבאר- שבע. הקמת טחנות קמח בישוב ערבי מרכזי היתה, בעת ההיא, אחת הפרנסות האופייניות ליהודים בארץ. היו מקימים טחנה כזו במרכזם של כמה כפרים ערביים, במגמה שכולם יבואו לטחון שם. אך אליה וקוץ בה: נדרש יידע טכני להקמת טחנת קמח, שלא היה קיים אצל הערבים. לכן התיחסו אז כל הכפרים הערביים בכבוד ובידידות אל בעלי הטחנות, שהיו או גרמנים או יהודים.

 

באותו זמן היו באיזור הדרום כמה טחנות. טחנה אחת הוקמה ב״בריר" (היא ברור-חיל של היום), על-ידי שני יהודים: מדליה סלומון, וסתהון ובנו וידאל. הם גרו בעזה ובכל שבוע ישב אחד מהם בטחנה. ב-1913 הקימו צבי שטרמליץ ומרדכי קסטל טחנת קמח שנייה על אדמת רוחמה. טחנת יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ ניבנתה בשנת 1891. הם התחלפו וחזרו אחת לשבוע למשפחותיהם, זה לראשון- לציון וזה לנס-ציונה; וכאשר שבו לבתיהם הביאו עימם ביצים, חמאה ותרנגולות שהיו מקבלים עבור הטחינה, במקום כסף. יעקב גורדון נפטר ב-1908, ומאיר שניידרוביץ הפעיל לבדו את הטחנה בעזרת עובדים שכירים.

השוק בנאד-שבע

ביום שלישי עברו הסוחרים מהמחנות לשוק באר-שבע ומשם יצאו בחצות, כדי להיות ביום רביעי וביום חמישי בשוק. חלק מיום שישי הוקדש לחידוש המלאי. את השבת עשו בחיק המשפחה, ובמוצאי-שבת יצאו שוב למחנות לשבוע חדש.

חיים אלה בדרכים ובמדבר לא היו קלים, אולם הכנסתם היתה גדולה. הם השתדלו לקנות בעיקר חיטה ושעורה, אותם מכרו ליצואנים היהודים הגדולים שעסקו ביצוא וביבוא. בדרך-כלל היו לעזתים היהודים קונים קבועים לכל מיצרך שקיבלו בסחר החליפין שלהם עם הבדואים, ולא היו צריכים לכתת דגליהם כדי למכור סחורתם.

במשך הזמן גדל מספר החנויות במחנות הבדואים, ומסחר היהודים בעיר ומחוצה לה הלך והתרחב. במשך הזמן, במקום לקנות כבש אחד קנו כבשים, במקום חמור אחד קנו עיירים ועגלים, החזיקו בהם תקופה מסויימת ומכרו אותם ברווח.

עתה קנו שקי שעורה. במקום שק אחד קנו כמה שקים וסחרו בכל מיני קטניות ותבואות שהבדואים גידלו. גם המסחר בעיר הלך וגדל, והיו מי שסיפקו סחורות שונות לכל ערי-הארץ. הסוחרים הקטנים התפתחו וגדלו ודחקו את רגלי הערבים, וייצאו שעורה והנדל לחו״ל בכמויות גדולות.

הבסיס הכלכלי התרחב ואיתו גדל הישוב. התווספו תושבים מיפו, מחברון ומירושלים והוחל בהקמת מוסדות ציבוריים ראשונים. עם זאת התברר, כי העולים מרוסיה ומפולין, אלה שציפו להם, לא יגיעו לעזה. הם פנו למקומות אחרים בצפון הארץ, לכן פיגרו, אולי, תושבי עזה היהודים בהקמת מוסדותיהם. לא רק שהחזקת מוסדות כאלה היתה מעבר ליכולתם, אלא ייתכן, שגם לא עמדה בסדר הקדימויות שלהם. המו"מ בשוק היה על טהרת המנטליות הערבית, שהלאתה את הסוחרים היהודים.

אמצעי התחבורה בארץ בעת ההיא

כדי לקבל מושג על משך הנסיעה ממקום למקום בתחילת המאה ה-19, מבאר- שבע ליפו רכבו תהילה על חמור שבע שעות לעזה, לנו בעזה, ובבוקר השכם רכבו אל תחנת הדליז׳נס ונסעו 15 שעות ליפו; הרכיבה על חמור או סוס מבאר-שבע ליפו נמשכה, עם מנוחות בדרך, בין 25 ל-30 שעות! לכן הנסיעה דרך עזה היתה מקובלת יותר על היהודים, שלנו בביתו של חכם נסים, שנודע בהכנסת אורחים. שניידרוביץ, שהתגורר בנס-ציונה, היה חוזר בכל יום ששי לביתו על סוסו בדרך עזה-יפו, והיה יורד בנס-ציונה. כדי לא לחלל את השבת הוא יצא בחצות מבאר-שבע ורכב יותר מ-72 שעות, עד נס-ציונה.

קשר חברתי בין היהודים תושבי הנגב

מאז קמו הישובים באר-שבע ורוחמה, היו תושביהם קשורים ביניהם בקשרי ידידות, אף התפתחו ביניהם יחסי ידידות משפחתיים. משפחת גורדון ושניידרוביץ בבאר-שבע, משפחת אלקיים בעזה ופועלי רוחמה, עשו את השבת זה אצל זה. עם הקמת רוחמה נוספו למשפחה זו גם משפחת צבי הירשפלד מראשון-לציון, אליהו אבן-טוב ויתר פועלי רוחמה,לנו בעזה בדרכם ליפו.

אנשי באר-שבע שנסעו להינפש ברוחמה עשו חנייה בעזה, ולהיפך. מזל, אשת נסים אלקיים, היתה ידידה לכולם, אם ואחות רחמניה לאלה שהיו באים להתרפא בעזה. גם ליהודים אחרים בעזה היו חדרי אורחים לארח כל יהודי שבא מחברון, מרוחמה ומבאר-שבע ללון אצלם בעזה. זה היה דבר מובן מאליו, כי לא היו אז בתי- מלון בעזה.

ביטחון ילדי באר-שבע

בעיית ביטחון לילדי היהודים בבאר-שבע לא היתה קיימת, כי ילדי היהודים התחברו עם ילדי הבדואים. אם ערבי עירוני ניסה להתנכל לילד יהודי או לאשה יהודיה בבאר-שבע, קמו הבדואים להגן עליה. כשאירעה התנכלות היא לא נבעה מתוך שנאה. לרוב היתה זו תאווה מזדמנת לנשות היהודים ובנותיהן, שנראו כמופקרות וניסו להתחכך בהן. הבדואים, שנשותיהם ובנותיהם הסתובבו חופשי, לא ראו את היהודיות כמופקרות ונזפו בערבים העירוניים. ילדי היהודים וילדי הבדואים שיתקו יחד, בטבעיות, בנים ובנות, מבלי שהפרידו ביניהם.

נסים אלקיים מעביר משפחתו למאהל בבאר-שבע

כשהוקמה השותפות במסחר של חכם נסים עם עלי אל-עטוונה, ראש עיריית באר-שבע, החליט חכם נסים, שכדי לשמור על סחורתו עליו להעביר את משפחתו ולגור קיץ בבאר-שבע וחורף בעזה. היה ברור, שאי-אפשר לנהל מסחר מעזה כאשר הסוחרים הערבים החזקים גרים בבאר-שבע וצדים כל בדואי המגיע עם סחורה לשוק. חכם נסים רצה לשמש דוגמה ליהודי עזה, לגור בבאר-שבע כדי להתמודד עם הסוחרים הערבים במסחר השעורה והחנדל. בשנה השנייה למגוריו בבאר-שבע, אכן יצאו מעזה כמה משפחות והן גרו בקיץ בבאר-שבע ובחורף בעזה. הם קנו בצפת אוהלי שיער עזים צפוניים, ונטו אותם על-ידי שותפו של חכם נסים ושייח' חסן אל-עטוונה במחנה שבט העטוונה. לחכם נסים היה אוהל לקבלת אורחים וסוחריס-אוהל כפול לו, לאשתו ולתינוק, ואוהל כפול לשלושת ילדיו הגדולים, ולעוזריו. ליד האוהל השלישי החזיק את בהמותיו וסככה לתבואה להזנת הבהמות. אוהל נוסף הוא נטה לציוד.

בכל יום שלישי בשבוע שלח חכם נסים שיירת גמלים עמוסים שעורה וחנדל לחוף עזה, בליווי שייח' חסן ואברהם, בנו של חכם נסים, שידע קרוא וכתוב. מחוף עזה, העבירו בעלי הסירות את הסחורה לאוניות שעגנו הרחק מן החוף, אל מקבל הסחורה, שחתם על תעודת משלוח. ביום חמישי היתה השיירה חוזרת לבאר-שבע.

במשך אותו יום התאספו הסוחרים באוהלו של חכם נסים, וגם שייח׳ים נוספים מהנגב באו להתקשר עם ראש העיר, לספק לו סחורתם ולקבל מפרעות לזריעה. כשסיימו את הדיונים התפזרו איש למחנהו.

ערבים אלה, שהתארחו אצל ראש העיר, היו מבקשים מחכם נסים לספר להם מהתנ״ך ומהקוראן, והיו שומעים את דבריו בצמא ובהערכה. באותו זמן הנשים התאספו באוהל של סית אום אברהים, אשת חכם נסים, והקשיבו לסיפוריה על הבדואים. היו אומרים, ששייח' נסים מיטיב לספר מהשייח׳ים הערביים, אנשי הדת.

מזל, אשת חכם נסים,שלטה בשפה הערבית וידעה קרוא וכתוב,דבר שהיה נדיר בעת ההיא אפילו בין העירוניים, לכן קראו לה במחנה"שייחיה אום אברהים", והיתה בעיניהם אשה חשובה. כל סיפור היא התחילה בהקדמה שהיתה מקובלת אצל המספרים המקצועיים:"היו היה,שומעי היקרים,מי יתן ובתינו יתמלאו משי וכיתן, ובתי אויבינו זפת ועטרן".

אחרי הקדמה זו היא המשיכה ב״היו היה מלך או נסיך, או איש טוב ואיש רע". רק אחרי-כן בא הסיפור עצמו, שתוכנו היה תמיר מוסר השכל (נהאיה, בערבית), שכולם הסכימו לו.

במחנה השבט, רק מזל ואשת חסן אל-עטוונה לא עבדו בשדה. הן היו גבירות.

בכל זאת, הן לא הסתגלו לחיים המשעממים במחנה הבדואי ולתנאי המגורים באוהל, כי שתיהן היו עירוניות; אף-על-פי שהבדואיות הצעירות סיפקו את כל צרכיהן, והביאו להן מים מהבאר הרחוקה,עצים להסקה וכל הדרוש לניהול משק ביתן; ואף- על-פי שמזל היתה מעוניינת לסייע ולהקל על בעלה, החיים באוהל בין הבדואים בבאר-שבע היו לה קשים מנשוא.

כך התנהלו חייה של משפחת חכם נסים במאהל הבדואי בתוך שבט אל-עטוונה בבאר-שבע, והיתה למשפחה היהודית היחידה, והראשונה, שנאבקה על הפרנסה והקיום, משנת 1906 ועד 1910.

בחורף בעזה ובקיץ בבאר-שבע, עם שותפיהם הבדואים. אבל עם הקמת בית-הספר העברי הראשון בעזה, כמה משפחות שהיו להם ילדים, כמו משפחת נסים אלקיים, לא חזרו לגור בקיץ בבאר-שבע, כי אשתו וילדיו שלמדו בביה״ס, נשארו בשנת 1910 בעזה וחכם נסים המשיך לגור לבדו בבאר-שבע.

בין חכם נסים להאג' עלי אל-עטוונה, ראש המועצה המחוזית של באר-שבע, התפתחו יחסי-אמון וידידות, וליחסים ביניהם היו השלכות חיוביות חשובות, ובשנות המלחמה העולמית הראשונה היו לעזר רב ליהודי עזה ורוחמה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –עמוד 125

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס

פאס וחכמיה

 

תלאות ומאורעות שאירעו בפאס

שנת קצ״ח לאלף הששי (1438) גורשו היהודים מן פאס אלבאלי לסיבת היין שמצאו בקערה של בית התפילה, והיה גלות מר ונמהר, ועלו איזה משפחות ובנו האלמללאח כנז״ל.

 

שנת רכ״ה (1465) היתה גזירה קשה על סיבת שמצאו גוי אחד הרוג, ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם, והיה בהאלמללאח ק״ק שכל״א ומתו על קידוש השם ונמלטו מהם לערך ך' אנשים ודבר מועט אנשים ונשים, לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה) וההרוגים הנז' הם הקבורים במקום שאצל פתח באב אלמללאח, והשער ההוא סגור מפני הכהנים. שנת רנ״ב (1492) היה גירוש ספרד, ואשר באו לפאס פגע בהם בשנת רנ״ד (1494) הדבר והרעב והרבה מהם עברו ברית וחזרו למלכות קאשטיליא כנז״ל.

 

שנת הר״פ ליצירה (1520) היה רעב ומתו כל הבהמות, ובני אדם הרבה מתו וש״ל (ושבח לאל) לא מת מבני ישראל עד אחד.

שנת הש״ט (1549) היא שנת תתק״נו לישמעאלים נכנס מולאי מחמד סיך אשריף לחאסאני לפאס בחזקה, והגם שהכינו מאת אלף אנשי חיל וערביים לרוב נכנס בלא מלחמה ועשה מטבע חדש .

 

שנת הי״ש (1550) הלך לתלמסאן ותפסה בלי מלחמה, משנת הש״ד (1544) היו מלחמות גדולות בפאס ובמראכש וכשהיו מביאים העיר במצור מתיקר השער עד חצי אוקייה ללמוד של חטים ויש מהמלכים שהיו מביאים הנוצרים, והבו הצרות.

 

שנת שי״ג (1553) היתה עצירה ולא ירדו גשמים ארבעה חדשים עד שבט, והגיעו החטים שש אוקיות לסחפא, ומר״ח שבט ירדו גשמים ובאה השנה מבורכת והיו שוים החטים שני אוקיות וחצי לסחפ״א ולחימס ד׳ פלוס ללמוד וכן העדשים, בכתב יד מהר״ש אבן דנאן.

 

שנת שי״ד (1554) היה המלך אשריף מולאי אשיך נלחם עם מולאי בוחסון למדיני, ובאו התורק ונלחמו על פאס, והיו היהודים בצרה ורבוי ההטלות ד״ה כ״י (דברי הימים, כתב יד).

 

 שנת ישו״ב (1558) ירחמנו, הייתה מגפה ומתו מן היהודים בפאס י״ו מאות וארבעים, ובמראקש מתו מן היהודים חמשת אלפים ושש מאות. וששים תלמידי חכמים.

 

שנת שכ״א (1561) החליף המלך מולאו עבדאללאה מטבע של זהב שהיה בימי אביו מולאי מוחמר, והדרהם היה מרובע ועשאו עגול.

 

שנת של״ה (1575) החליף מולאי חמד למריני מטבעות כסף וצוה לעשותם שני שלישים כסף ושליש נחושת.

 

שנת של״ו (1576) בא מולאי עבד למאלך מן לגאזאייר (אלגיריא) ועשה מלחמה בפאס עם מולאי מחמד בן עבד אללה והצליח מולאי עבד אלמאליך, וברח מולאי מחמד למראקש ורדף אחריו והצליח עוד והלך מולאי מחמד לעיר לישבונא בערי אדום והביא עמו מלך לישבונא שאבאשטיין שמו, בחיל כבד, ומולאי עבד אלמאלך בא ממראקש בחיל גדול והיתה מלחמה חזקה סמוך לקצאר, ובו ביום ב׳ אלול השל״ח (1578), מתו שלושה מלכים הנז׳ במלחמה, והביאו מולאי עבד לאמאלך וקברוהו בפאם. ומולאי מחמד הפשיטו עורו ומלאוהו תבן ושלחהו לכל ערי המערב להאמין במיתתו, וביני ביני היו ליהודים הטלות וצרות, ונוהגין כאן יום ב׳ לאלול שלא לומר סליחות לעשות אותו יום פורים וביטול המלאכות.

 

שנת שנ״ה (1585) נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש השם, וגזר מלך ונתנו היהודים עשרים מאות.

 

שנת שס״ד (1604) עד שס״ו, היה רעב כבד, מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסלו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות יהודים.

 

שנת שע״א (1611) היו שני מלכים מדייניים, מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה בן מולאי אשיך, ונגיד היהודים היה שמו יעקב רותי, והיו צרות והטלות על היהודים.

 

שנת שע״ד ושע״ו (1616/1614) היה רעב, והגיע מוד של חטים חמש אוקיות ושלוש מאות אוקיות לסחפא, ומתו מן הגויים יותר משבעת אלפים.

 

שנת שפ״א ושפ״ב (1622/1621) היו מלחמות גדולות ומרידות בפאס, ובלבול וכובד המסים על היהודים לתפ״ץ.

 

שנת שפ״ה (1625) כ״ב לאייר ליל שבת קודם אור היום, היה רעש גדול ונפלו כמה בתים בהאלמללאח, וש״ל (ושבת לאל) לא מת אחד, ובפאס אזדיד מתו י״א ישמעאלים, ובפאס לבאלי יותר מאלף וחמש מאות, והחומה שבהאלמלאח נסדקה. ובצפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד, ובמקנאס מתו שני ישמעאלים ונהרסו שני מגדלים ולא התמיד כי אם רביע שעה.

 

שנת שפ״ה (1625) ערב שבועות בלילה היו רעמים חזקים ונפל ברד כבד, ועדים נאמנים שקלו מהם ארבע אוקיות לאחת.

 

שנת שפ״ו (1626) היה דבר חזק רח״ל לתפ״ץ. שנת: תה״ו ליצירה (1656) י״ח אלול במאמר הקדש של האלזאווייא הנקרא זאוייאת איית יצחק סמוך לתאדלא, ושם הקדיש סי מוחמד לחאז, נהרס בית הכנסת של התושבים, ובכ״ג אלול נהרס בית הכנסת של המגורשים, בסדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקרא על שם אתאזי. ביום צום גדליה נתצו בית הכנסת הנקרא תלמוד תורה, כ״ד תשרי הת״ז (1647) נתצו בית הכנסת של רבי יצחק אבירג׳יל. ובערב כפור החריבו מדרש חדש ומדרש ישן, ולא נשאר כי אם בית כנסת של רבי סעדיה בן רבוח, ובית הכנסת של רבי יעקב רותי וניצולו על ידי שוחדות.

 

הפוקיח הנ״ז סי מוחמד לחאז שהחריב בגזירתו בתי כנסיות, האריך ימים במלכותו פזאוויי״א, ובימיו היו המושלים מורדים בכל הארצות, ובפאס אזדיד היה מושל סי מוחמד אדרידי, ובפאס לבאלי בן צאלת ואחד שמו אסוגאייר, והיו נלחמים זה עם זה, וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ עד שנת התכ״ה ליצירה (1665) שבא המלך מולאי ארשיד ופתחו לו באב לבוזאת, ולן אותו הלילה בהאלמללאח בחצר יהודה מנסאנו שהוא רישפיטור של הקהל, ולמחר פתחו לו באב אסמארין של פאס אזדיד, ותלה מחמד דרידי הנ״ז על עץ, ואחר שלוש שנים השלימו עמו גם פאס אלבאלי, והלך מולאי ארשיד לעיר אזאווייא והכניע סי מוחמד לחאז הנז׳ והגלה הפלשתים שהיו שם ונתץ כל האלזאוייא. והיהודים שהיו שם נתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים, ובאו כל היהודים לפאס, י״ג מאות בעלי בתים, ר״ח אב שנת נפשינו חכת״ה (1668) בו ביום נולד מוהר״ר שמואל אבן דנאן הכותב. והלך מולאי ארשיד למראקש ויום אחד היה רוכב על הסוס בין עצי היער, וקפץ הסוס והכהו עץ אחד במוחו ומת. והביאוהו וקברוהו בכאן בפאס ערב פסח של שנת התל״ב (1672), נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה ובימיו נפלה החטה מן סך חמש אוקיות ללמוד והגיעה לחצי אוקיה ללמוד, ואחר כך היתה שוה שש אוקיות לסחפא. ובימיו היה השמן ליטרא ומחצה במוזונה, והחמאה עשרים אוקיות לככר. ובימיו היה מולאי ישמעאל משנה במקנאס ובצפרו, וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל והמליכוהו עליהם בפאס אזדיד, והלך מולאי ישמעאל להלחם עם מולאי מחמד בן מולאי זידאן במראקש וסוס ותארודאנ״ת והיה זה בשנת (1678), ומשנת התל״ח עד ת״מ (1680) היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפאס י׳ מאות ביום אחד, ובהמללאת כ״ד ביום אחד. והיתה עצירה ויוקר, אבל היהודים לא הרגישו ביוקר, שהיו עשירים.

 

שנת התס״א (1701) היה המלך מולאי ישמעאל יר״ה עושה מלחמה עם תורך  וגזר על היהודים שבמלכותו שיתנו מאה ככר כסף ועלה לקהל פאס בחלקם כ״ה ככר, ויש שנתן עשרת אלפים אוקיות ויש שנתן שמונת אלפים והפחות אלף.

שגת התס״ד (1704) נתן המלך למולאי חפי״ץ׳ בנו פאס אזדיד למשול בו ומרדו עבדיו חיי היהודים במסים וארגוניות, ובאותו שבוע הראשון שרף יהודי אחד שמו מימון צבאח, ושלח עבדיו אל ׳היהודים שיתנו כופר היהודי אשד שרף ככר כסף מזוקק וגבו אותו בלילה אחד. והכביד המסים יום יום אין לו שיעור. והלכו הקהל למקנאס לקבול לפני אביו מסי״רה ועלו לקצבא וצעקו צעקה גדולה ונבהל המלך, ואמר להביאם לפניו, ואמרו לו שהנגידים וגובי המס שללו אותם, ושלח המלך ע״י הנגיד אברהם מימראן שיבואו הנגידים וגובי המס לפניו, וכן עשו, ובבואו רמז למשרתיו והכו היהודים ברצאץ ושנים מהם מתו ואחד הוכה ונתרפא, וגזר על היהודים אשר נשארו חיים לשורפם על אשר צעקו לפניו ביום הראשון, והחזיר פניו לשר אחד ואמר לו להחזיר היהודים מכבשן האש והרי הם בידו הם וכל קהל פאס עד שיתנו עשרים ככר, וכן עשה. וסיפור התלאות והצרות והמסים שהוטלו משנת התס״א (1701) עד שנת תס״ה (1705) אין לו שיעור.

בימים ההם הלשין השר של שראגא אל המלך אודות בן המלך ששבה בת אחת, וצוה המלך והשליכו בן המלך לשוקת המים עד שנחנק ומת. באותו שבוע בן המלך מולאי למעטאש רצה לבוא אל בית אביו והוא שיכור ומנעוהו הסריסים ונלחם עמהם, ונשמע הדבר למלך וימת גם אותו. וכשנכנס המלך לחצר מצא אמו בוכה ולפניה בנו אחיו של המת, וציוה להשליכו אל שוקת חמים ונחנק ומת גם הוא.

 

בחדש אייר התס״א (1701) ביום ד׳ כ״ח לחדש, אחר שתי שעות ביום לקתה החמה לא ראו איש את אחיו והיתה צעקה גדולה ושהה הלקות כמו שעה.

משנת התפ״א (1721) עד תפ״ד (1724) היה רעב כבד והיתה שוה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לספחא, ומתו כשני אלפים יהודים בכל שנה רח״ל. ונהרסו כארבע מאות וחמשים הצירות של היהודים לתפ״ץ, כאשר ספרנו למעלה. בשנת תפ״ת (1728), מת מולאי ישמעאל והיו עשרת בניו, כל אחד אומר אני אמלוך זה קם וזה נופל. ובשנת ת״ץ (1730) מלך מולאי עבד אללה בנו ונתקיימה המלוכה בידו.

 

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-עמוד 149

 

04/01/2021

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר