ארכיון חודשי: דצמבר 2020


רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

תספורת לחתן הבר מצווה

יום לפני הבר־מצווה בבוקר, הולך החתן בלווית חבריו להסתפר. אחר הצהרים הוא הולך למיקווה יחד עם חבריו שרוחצים אותו. בשובו הביתה, השושבינות מלבישות אותו בבגדים החדשים ובחליפה החדשה לעזמי, ויש משפחות שמנהג אצלן לצבוע את כף היד של הילד בכופר (חיננא) נגד המזיקין וכל מרעין בישין. הנשים נהגו להלביש את החתן, כאשר ה-זג׳ראתאת משמיעות כל הזמן קריאות יל יל יל, ויתר הנשים תופפו ב-אגוואל (תוף מרוקני מיוחד).

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89: ביום שישי שלפני שבוע הבר־מצווה, הלך החתן עם חביריו התלמידים בני גילו אל הספר והסתפרו כולם יחד איתו; ברונו-מלכה, עמי 294, הערה 9: (אגב, המנהג כמעט נמחק ואיבד מערכו בזמן האחרון.ע

הבר-מצווה מסתובב בשכונה

מלובש יפה ומלווה בחברים שהזמין, יוצא חתן הבר־מצווה לביקורים. הוא מבקר אצל המשפחות שביקשו מהמזמינות שישלחו אותו אליהן, כדי לראותו ולברכו. נוסף לחברים המלווים אותו, הצמידו לו שני בחורים שושבינים מבוגרים: האחד ניהל את הקופה והיה אחראי לכסף שנכנס מהמתנות והשני החזיק את רשימת המשפחות, רשם כל סכום שנתקבל ופיקח בעצם על הקופה. כאשר חתן הבר־מצווה יתום, המשפחות המזמינות התחשבו במצבו וכיבדו אותו בסכום כסף הגון. כאשר הכל היה מוכן, יצאו כולם לדרך. שיירת הנערים צעדה בסך כשחתן הבר־מצווה מוביל בראש, ועברה בכל מבואות השכונה היהודית (ה-מללאח] כשהם קוראים בקול רם ובמקהלה:״המלאך הגואל אותי מכל־רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ״ (בראשית מח, טז), ״בן פרת יוסף בן פרת עלי־עין בנות צעדה עלי-שור״(בראשית מט, כב). הנשים ליוו, כרגיל בכל מאורע, את כל השיירה בקריאות גיל לאורך כל הדרך.

אם איתרע מזלו של ילד ערבי או של טרראח (שוליית נחתום) ונתקל בשיירת הנערים, אלה התנפלו עליו בקללות שאת מובנן, הוא לא הבין כמו הפסוק: ״אוי לך מואב אבדת עם־כמוש״ (במדבר כא כט), עם תרגום והוספות חופשיות בערבית: ״יוה עליכ יא מואב, די כיללית מראתכ הזזאלא או אולאדיכ יתיאמא״ (אוי לך מואב שהותרת אשתך אלמנה וילדיך יתומים). לפעמים הם צעקו לעברו מילות גנאי בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז!). ואם הנערים נתקלו בתלמיד־חכם, כולם יחד ניגשו אליו ונישקו את ידו, כשבר־המצווה הוא הראשון המנשק וגם הראשון המקבל את ברכת הרב.

הבר-מצווה מקבל מתנות

חתן הבר־מצווה ומלוויו הגיעו לכל בית בהתאם לרשימה שהחזיקו שני השושבינים. ראשון הנכנסים, החתן ואחריו מלוויו. הוא מנשק את ידי האשה שהזמינה אותו וזו מחזירה לו נשיקה ומברכת אותו בברכה המקובלת תכון בייאר- סעד (תהיה בר מזל) ומוסיפה עוד ברכה: קבאל לערסיכ (בקרוב לחתונתך). אחר כך היא מכבדת אותו בסכום כסף כמתנה שמועברת מיד לידי השושבין הממונה על הקופה. המארחת מגישה תה, עוגות וממתקים לכל החברים. מבצע הביקורים נמשך עד רדת החשיכה. החתן וחבריו חוזרים מאוחר עייפים וצרודים, והשושבין הממונה על הקופה מוסר את כל ההכנסות לידי המשפחה.

האורחים מגיעים

חגיגות הבר־מצווה נערכות תמיד בימי שני או חמישי, בגלל העליה לתורה של החתן. אבל האורחים מגיעים שבוע לפני־כן כדי לעזור בהכנות הרבות. בכפרים למשל, נהגו לשחוט פר והכינו תבשילים למכביר , כך שעזרת הנשים המוזמנות, הייתה נחוצה מאוד.

ערב הבר־מצווה

לערב הבר-מצווה שמות רבים: לילת מול תיפ"ללין (ליל בעל התפילין), לילת לג׳ראמא (ליל המתנות) או לילת תחפיף דתפ״ללין (ליל התספורת של בר־המצווה) רוב האורחים בערב זה הם גברים הבאים לברך את בעל השמחה ולהשתתף בתפילת ערבית חגיגית הנערכת בבית החתן, כשהפייטנים מנעימים את הטכס בפיוטים. עוד לפנות ערב, נהגו לערוך שולחן גדול שעליו הניחו שני פמוטי נחושת עם נרות שעווה דולקים ומגש נחושת רחב שבו הניח כל אורח את ה־ג׳ראמא שלו (הדורון – סכום כספי).

הערת המחבר: מנהג קיים במרוקו והוא שבכל שמחה של ברית מילה, בר־מצווה או חתונה, מקדישים ערב מיוחד לספר המשפחה. ערב זה נקרא לילת תחפיף (ליל התספורת).ע"כ

מלבד האורחים המוזמנים, נוכחות של ארבעה אנשים בערב זה היא בגדר חובה ומשתלמת בעבורם: המלמד (רבבי) שהכין את הדרשה לנער, הפייטן, הספר והשמש של בית־הכנסת. בסוף המסיבה, כל הכסף של ה-ג׳ראמא (מתנות כספיות) חולק בין ארבעתם. כל אורח שנכנס התקבל בפיוט מיוחד ע״י הפייטן וגם הרב לא חסך בברכות (מי שברך) לכל נכנס. ואם היה ברצון המוזמן להסתפר, הספר היה מוכן.

הערת המחבר: בזמנו כאשר המנהג היה עדיין קיים, נהגו הנשים לשיר שירים ובקשות מיוחדות על חתן הבר-מצווה שיצליח בדרכו; דבדו, עמ' 104: הספר מגלח את ראש הנער ומשאיר לו פיאות. (את השערות מהתספורת הקפידו מאוד לזרוק בשירותים ולא להשאיר אף שערה בחוץ, מחשש הכישוף). היום, מנהג התגלחת נעלם כליל כמעט, ונשאר רק השם של אותו ערב ״ליל התספורת״ .

מתנות

האורחים המוזמנים, לא נהגו להביא מתנות אישיות לחתן בר־המצווה כמו ספרים וכדומה, אלא סכומי־כסף להורים. ההורים מצידם העניקו לבנם שעון יד כמתנה. בעיר צפרו נהגו חבריו של הבר־מצוה להכין ולהגיש לו במתנה, כעין רובה- צעצוע מקנה-סוף והוא ירה בו כשהם מלווים אותו כמו גדוד חיילים.

הבר -מצווה מעשן

מנהג מוזר קיים במכנאס והוא שחתן הבר־מצווה קונה עוד מהערב של החגיגה, חפיסת סיגריות, מחלק לחבריו ולאורחים והוא בעצמו מעשן להנאתו.

הערת המחבר: שורש או סיבת מנהג עישון הסיגריות של חתני הבר־מצווה ביום חגם אינו ידוע. ייתכן שבזה רצה הבחור להראות ולהפגין את בגרותו. בצפרו למשל, הפגין הנער את בגרותו ברובה שקיבל מחבריו לכיתה ובו הוא ירה. בכפרי האטלס, נהג הנער לרכב על סוס וניסה את כוחו בהקפת־הכפר כשהוא רכוב על פרדה לבנה ומלווה בחבריו לכיתה. החל משנות הארבעים המאוחרות, התווסף מנהג חדש, והוא מראה גם כן על בגרות: הורי הבר־מצווה, שכרו שלוש מוניות או יותר (לפי מספר החברים) והנהגים ערכו להם טיול סביב העיר. (זה היה מנהג מיוחד במכנאס, כאשר ההורים לא יכלו להרשות לעצמם להשכיר מוניות, שכרו משאית והעלו את הנערים יחד עם הבר-מצוה וסובבו מחוץ לעיר).ע"כ

חתן הבר-מצווה על פרד לבן

באזורי האטלס, בערב הבר־מצווה,עם רדת החשיכה על הכפר, עוטפים את החתן בסדין לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, חוגרים למותניו אבנט בד לבן, מרכיבים אותו על פרד לבנבן ומקיפים את כל־־הכפר. שני שושבינים, אחד מימינו, ואחד משמאלו ואחריו נערים עם זרדים בידיהם ומלווים אותו. אחריהם הולך כל הקהל, גברים ונשים כשהם שרים ורוקדים לכבוד החתן ובידיהם דליים מלאים מאחייא (עראק) ומשקים כל אחד שנקרה בדרכם, בספל חרס גדול. אחרי הטיול הזה, הם חוזרים הביתה, אוכלים בשר צלי, שותים משקאות ושרים .

דרשת הבר-מצווה

על אף העייפות אחרי חצי יום של סיורים וביקורים אצל המשפחות שהזמינוהו יחד עם חבריו, הבר־מצוה נשאר ער בערב ומחכה בסבלנות לשעתו הגדולה-שעת הדרשה, כשהוא יושב ליד המלמד שלו ;א-רבבי), הפייטן ושאר הנכבדים שבאו לברכו. כאשר כל הקרואים הגיעו, הוא מוזמן על ידי הפייטן אשר מתאים לו פיוט מיוחד, שבו הוא משבח ומהלל אותו ואת משפחתו. הנער עולה על כיסא או על שולחן, כי נערי הבר־מצווה היו בדרך כלל ילדים קטנים וצעירים. לבוש ב״מדי טייס״ (לכסווא דלאויאטור) עם כובע טייס ועליו הסמל של חיל-אויר הצרפתי (לגוררא דלאויאטור), עומד מול הקהל הרב ומדקלם בע״פ את הדרשה שהכין לו רבו, כשדמעות גיל זולגות מעיני הוריו וקרוביו. אם הוא יתום, השמחה מהולה תמיד בעצב רב ורוב הנשים פורצות כרגיל בבכי. אם הבר־מצווה הוא בן־אבות ומיוחס, או בנו של רב, דאגו להכין לו דרשה מיוחדת, עשירה וארוכה, ואולי גם מעניינת יותר, אך תמיד סביב אותו נושא (הציצית והתפילין). בסיום הדרשה, נהג חתן הבר־מצווה לנשק את ידי כל המסובים, כשהנשים מרעיפות עליו ברכות ונשיקות. האורחים התכבדו בעוגות מיוחדות לבר־מצווה: פאליבי, מירינגז, ריבות, תה וכמובן גם משקאות. כל מוזמן, לפני שהלך, הניח את ה-גראמא (מתנה כספית) על מגש הנחושת. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת ערב.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

סאלי וחכמיה

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

 וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים        בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן      בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

 

השיר בשלמותו מצוי בספרו ״שער כבוד ה״/ שיר זה שנכתב עפ״י כללי השירה הספרדית ולתפארתה, בנוי מבתים החרוזים בחריזה מדויקת ובמבנה של יתד שתי תנועות, יתד שתי תנועות, יתד תנועה בכל צלע.

בתשובה הראשונה לבנו ישראל, כותב רבי אפרים כי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ כתב כי בפסוק ״אנכי ארד עמך מצרימה״ שהבטיח ה׳ ליעקב אבינו ע״ה שירד עימו, תרגם אונקלוס ״אנא איתות עימך׳ והרמב״ן בפירושו לתורה השיג עליו בעניץ זה ובעניינים נוספים.

לכאורה, עפ״י שיטת הרמב״ם שתבואר להלן, היה צריך אונקלוס לתרגם תרגום שממנו יובן שהשכינה תרד עם יעקב מצרימה, כפי שעשה במקרים אחרים שחשש שהדברים יובנו שלא כראוי וכדי להרחיק מחשבה של הגשמה. כך עשה כשתרגם את הפסוק ״ויעבור ה׳ על פניו״ – ״ואעבר ה׳ שכינתיה״. רבי אפרים מסביר שהתורה ותרגום אונקלוס לצידה, השתמשו בכינויים כגון השכינה, כשהיה חשש של הגשמה, האסורה כידוע באמונה היהודית, שהרי לקב״ה אין לו גוף ולא דמות הגוף. במקום שלא היה חשש, לא היה צורך בכינויים וכך היה בפסוק ״אנכי ארד עימך״ שתורגם כפשוטו. כך בפסוק ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״(ישעיה ס״ב), תרגם יב״ע ״קיים ה׳ בימיניה ובדרע תוקפיה״. כלומר תרגם כפשוטו ובגמרא (ברכות ו׳) נתבאר: ״בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו״.

כאן אין חשש שמדובר בזרוע ימינו של הקב״ה ממש, אלא על הנהגה מסוימת שהיא בקו ימין.

גם התורה עצמה אינה ימין אלא מורה הדבר על מקור אצילותה של התורה וכדברי רבי אפרים ״ולהורות מאיזה מקום נאצלה התורה שבכתב ע״ד (על דרך) הסוד והמשכיל יבין״.

לבאר הענין, ידוע מאמר חז״ל שהתורה היא נובלות חכמה, משמע שהתורה באה מצד החכמה והחכמה עצמה נמצאת בקו ימין(״חד אריך״) ולזה נרמז שהתורה נובעת מהחכמה הנמצאת בקו הנהגת הימין – ״חסד דרועא ימינא״, שהחסד גם הוא בימין ורמז לכך נמצא ״ותורת חסד על לשונה״, שהתורה נמצאת בקו החכמה והחסד.

על דרך האפשר ניתן לומר שהתורה היא גם בחינת נצח שאף הוא בימין עפ״י הפסוק ״וגם נצח ישראל לא ישקר״ וזוהי תורתנו הקדושה, תורת האמת הנצחית, הנעימה בבחינת ״נעימות בימינך נצח״ וראה שכאשר אמרו רבותינו דברים של טעם לפניו יתברך, אמר קוב״ה ברוב ענוותנותו – ״נצחוני בני״, בכח תורתם.

עפ״י שיטת הרמב״ם, השכינה היא כבוד נברא, אור נברא. הרמב״ן חלק עליו ואמר שהשכינה הוראתה עצם הבורא ולא דבר חוץ ממנו הנברא על ידו והביא ראיה מזה שאנו אומרים ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״ ואם זה כבוד נברא, כיצד אנו מברכים ומתפללים לכבוד נברא, שהרי צריך להתפלל אליו ולא אל מידותיו. עונה רבי אפרים שבפסוק זה תרגם יב״ע ״בריך יקרא ד׳-ה׳ מאתר בית שכינתיה״ והדבר מתיישב עם סברת הרמב״ם שבוודאי שלא סבר שהתפילה היא לכבוד נברא ולכן תורגם ״בית שכינתיה״, מדובר כאן במקום, ״שהברכה באה מבית המקדש ששם משבחים ומברכים ל-ה״׳(״פתח השער״ – לרב בלייח).

רבינו מכריע כדעת הרמב״ם שהשכינה הינה כבוד נברא שהרי בפסוק ״לא תוכל לראות את פני״, תורגם ״לא תיכול למחזי אפי שכינתי״ והרמב״ן הקשה ואמר והרי כבוד נברא אינו נמנע מהשגת הנביאים ומשה רבינו השיג השכינה שהרי הוא בעלה דמטרוניתא, לכן דייק רבי אפרים שלא כתוב בתרגום ״שכינתי״ אלא ״אפי שכינתי״ וזה מורה על ענין אחר שאינו בר השגה לנביאים ואף לא למרע״ה כי זוהי השגה גבוהה יותר מהשגת השכינה והיא נמנעת ההשגה לאדם בכלל, ולמשה רבינו בחייו, בחייו לא ראה, במותו ראה, שכתוב ״עלה על הר נבו״ ופירש האריז״ל נבו – נ־בו, שהשיג מדריגת ה־נ׳ שערי בינה, כשעלה להר נבו, שם נסתלק.

מה נפלאו ועצמו דברי מו״ז רבי אפרים אלנקאוה (א) שנקשרה נפשי בנשמתו האצילית ומקיים אני זה שנים את הילולתו בר״ח כסליו בביתי ברוב עם הדרת מלך וכל מאן רבעי ייתי ויהלל. יה״ר שאזכה להשלים לימודי והבנתי בספרו ״שער כבוד ה׳״ וזכותו תעמוד לי לבארו באור הכבוד. אכי״ר.

רביגו אפרים הקים באלג׳יר עולה של תורה והדבר נתץ את פירותיו מאוחר יותר גם במרוקו. על השתלשלות העניינים ושושלת המשפחה נוכל לקרוא בהקדמה לספר ״שער כבוד ה׳״ ובסוף הספר בשרטוט הדורות (בעריכת הרב עמרם אלנקאוה שליט״א).

בחיבור זה נדבר על כמה מראשי המשפחה שהנהיגו עדתם והוסיפו נדבך חדש בבניין התורה.

רבי משה אלנקאוה.

רבי משה מו״ז נולד בשנת הת״ק – 1740 באלג׳יר והוא צאצא של רבי אפרים (מפאת חוסר התיעוד המדויק והזמן שעבר אין אנו יודעים במדיוק את היחס). בעוברו דרך מרוקו, נקלע לקהילת סאלי ונתמנה שם לרב העיר.

רבי משה הוא שהקים והוליד את הענף המרוקאי של המשפחה שגדל לתפארת בעיר סאלי. בני המשפחה שיפורטו להלן הם צאצאיו

רבי מרדכי ב״ר משה אלנקאוה

רבי מרדכי בנו של רבי משה שימש כרב ומנהיג הקהילה. הוא נתברך בשלושה בנים ת״ח רבנים ואב״ד, ראשי קהילותיהם. הם יוזכרו לקמן.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצא

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – ענקונינא-שווע-צגיוור-משפחת בן גיגי

משפחת ענקונינא

תולדות המשפחה

משפחות מיוחסות ואצילות שנפוצו בקהילות המערב נודעו לראשונה בקהילת דברו: הכהן-סקלי, בן נאיים, משאש (ראה דברי ר׳ יוסף משאש בקונטרס תפארת בנים בראש ספרו שו״ת מים חיים), ובן משפחת ענקונינא. משפחת ענקונינא כה קטנה באוכלוסין, עד שהרב יוסף בן נאיים הבקי בקורות ישראל במערב, רשם אותה בטעות בין המשפחות שעברו מן העולם בארצות המערב (ראה ספר מאן מלכי רבנן, עמי צ״ט). האם משפחת ענקונינא שבדברו יש לה קשר עם משפחת ענקונירא מאיטליה ותורכיה (האות נ׳ התחלפה שם באות ר׳?)?

בני משפחה באו בברית נישואין עם בני משפחת הכהנים, ומשום כן נודעה קירבה גדולה בין שתי המשפחות וכדברי הרב שלמה כהן זאגורי ז״ל ״משפחות כהן וענקונינא בשבת אחים גם יחד מן האם נצמדים ומן האבות נפרדים״ (ויקץ שלמה עמי 23), והרב מציין עוד שמשפחת ענקונינא היא ״משפחה רמה חכמה וחסידות בקרבם אבות ובנים״ (שם, עמי קסח). הרב הראשון, הידוע לנו, הרב יעקב ענקונינא, חי במאה השישית, תורה וגדולה במקום אחד כי לבד היותו גדול בתורה, היה אדם אמיד, מוכר שעוה לבית המלוכה בפאס, ושימש כסוחר המלך בדבדו, ראיתי חתימת יד קדשו בשטר מדבדו משנת תקל״ד (1774 למנ׳). גדולי רבני המשפחה וחכמיה הם: הרב אברהם ענקונינא, (היה בעל בית של התלמיד הרב אהרן שוקרון ז״ל מאוג׳דא הלומד תורה בדברו); הרב יוסף ענקונינא, מרביץ תורה בערים טיטוואן ומלילייא, שקדן בלימוד תורה, סיני ועוקר הרים, ועוד. במשפחה היו שלשה ענפים הראשון נקרא ״בן קונינא״ (או בן תונינא), הענף השני נק׳ דאר צגיוור, השלישי הוא דאר שווע.

 

 

משפחת בן קונינא

המשפחה מתייחסת לחכם הגדול הרב יעקב ענקונינא ז״ל החי במאה השמונה עשרה.

ר׳ יעקב, יצחק, שלמה, סתירא, מרימא, עווישא (שמעתי לאמור שמר אביהם הוא ר׳ אברהם).

החכם השלם והכולל, כליל המדעים, מזר״ק טהור, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, ראשון לכל דבר שבקדושה, הקים ישיבה עשירה בביתו (ספריה במערב נקראת ישיבה) עושה צדקות, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, שב גם ישיש, החסיד הרב יעקב הוליד: ר׳ יוסף, אהרן, אברהם, מאחא, מסיעדא, עווישא, מרים, שרה.

טובייאנא דחכימייא, חכם עדיף מנביא, אשבול המדעים, האלוף התורני, יושב בישיבה, מרביץ תורה בישראל, בעיר טיטוואן ובעיר מלילייא, העמיד תלמידים הרבה, אמרתו צרופה כלילת יופי, תורתו שלמה בלי דופי (ראה תובן דברי קדשו המודפסים בספר שו״ת ויאסוף שלמה, סי׳ א׳, מאת הגאון הרב שלמה כהן צבאן ז״ל), הגאון הרב יוסף הוליד: ר׳ דוד, בן-ציון.

הגבר המרומם, אור יומם, בר אבהן ובר אוריין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק הרב דוד הנז׳ הוליד: לוויהא, מרימא.

אין בידנו פרטים על בניו של הצדיק ר׳ בן-ציון הנד.

המרוחם, טוב וישר, בענייניו מאושר, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אהרן (אח הרב יוסף ז״ל) הוליד: יצחק, ציון, משה.

גברא רבא יקירא, אבן יקרה, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים ובעל הכנסת אורחים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: דוד, משה, ישראל, סולטאנא.

 

משפחת צגיוור

בן איש חי, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ יצחק הניח ברבה: יצחק (הנק׳ צגיוור).

איש צדיק היה, זקן ונשוא פנים, בעל צדקות, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ צגיוור) הוליד: ר׳ אברהם, ר׳ משה, ר׳ יעקב, עישא.

החכם השלם, בישראל להלל, ענוותן בהלל, איש חסד ורחמים, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, בעל אכסניא (לתלמידים מחוץ לדבדו השוהים בקהילה ללמוד תורת ה׳) הרביץ תורה בישראל, דורש טוב לעמו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, ידיו רב לו בתורת ה/ החסיד הרב אברהם הנד הוליד: אהרן, ר׳ דוד, רחמים, זמילא, סתירא, סעידא, מרימא.

חכם מרומם, אור יומם, סיני ועוקר הרים, חריף ובקי בש״ס, קנה שם טוב קנה לעצמו, זריז למעשים טובים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הרב הצדיק ר׳ דוד הניח ברכה: אברהם, שלמה.

גברא רבא, נבון ויקר, נושא ונותן באמונה, ירא אלהים וסר מרע, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ רחמים הנד הוליד: אברהם, מאחא, אסתר.

המרוחם והיקר, העניו, ירא ה׳ ושלם במדות, הולך תמים ופועל צדק, הזקן הכשר ר׳ אהרן הוליד: אברהם, יצחק, אליהו, מרים, עווישא, אסתר.

החכם השלם, עניו וישר, בכל ענייניו מאושר, נעים הליכות, מדותיו תרומיות, צדיק תמים, פיו מפיק מרגליות, מוקיר רבנן ותלמידיהון, הרב משה הנד הוליד: יוסף, יהודה, יצחק, שלמה, ר׳ ציון, שמעון, אליהו, סעידא, סתירא.

הנכבד ויקר, צנצנת המן, נגיד נאמן, ראש הקהילה בעיר מיסור, רב טוב לבית ישראל, מוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף (בן הרב משה) הוליד: דוד.

 

איש צדיק, יקר רוח, נעים הליכות, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב (בן ר׳ יצחק) הוליד: שלמה, יוסף, דוד, מרדכי, מאחא, זמילא, נונא.

המרוחם, יקר מפנינים, גומל חסדים טובים, איש אמונה, מתפרנס מיגיע כפיו, רץ למצוה ולמעשים טובים, הזקן הבשר ר׳ שלמה הוליד: יצחק, רפאל, סתירא, סלטאני.

בן איש חיל, מתהלך בתומו, ישר ועניו, משכים ומעריב, בעל צדקה הצדיק ר׳ דוד הוליד: אברהם.

המנוח ר׳ יוסף והמנוח ר׳ מרדכי לא הניחו זרע ב״מ.

 

משפחת שווע

איש תם וישר, שייף עייל שייף נפיק, ירא אלהים וסר מרע, נוח לה׳ ונוח לבריות, מ״ז הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הוליד: דוד, מ״ז סתירא, מרימא, לוויהא.

המנוח, מאנשי תמימי דרך, חי מיגיע בפיו, משבים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אברהם, שמעון, עווישא, ג׳וויהרא, מאחא, חנינא.

איש צדיק תמים, שמן תורק שמו, נוח לה׳ ונוח לבריות, מתפרנס מיגיע בפיו, בעל חסד עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה הצדיק ר׳ יעקב (די שווע) הוליד ברבה: שלמה, שווע, אברהם, סתירא.

הצדיק, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מיראי ה׳, עושה חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ שלמה (די שווע) הוליד: שמעון, רחמים, יוסף, מרימא, זהירא, מאחא.

המנוח שווע הי״ד ואחיו אברהם הי״ד לא הניחו זרע ב״מ.

 

 

משפחת בן גיגי

 

תולדות המשפחה

משפחה מיוחסת שהעמידה מקרבה, זה מאות שנים, רבנים וצדיקים בעל מדות נעלות שכיהנו פאר בדבדו והאיזור הרב הראשון הידוע בדברו הוא הרב סאלם בן חיים בן גיגי שחי בדברו בשנת תל״ד (1674 למניינם), (ראה קונטרס יחם דובדו לרב שלמה הכהן צבאן שטר מס׳ 5) וכן הרבנים: ר׳ דוד בן גיגי, ר׳ יצחק בן יהודה בן גיגי, ר׳ אברהם בן ר׳ דוד בן גיגי. בדורות האחרונים, נודעו לשם ולתהילה הגאון הגדול, סיני ועוקר הרים הרב אליהו בן גיגי ז״ל מחבר ספר יקר המציאות קול צעקת הרועים על דיני חיטים לפסח שנטחנו במכונת צילאנדר, וכן הרב החסיד רבינו משה בן גיגי ז״ל רבה של קהילת לעיון.

בעיר תאזא שימשו זה קרוב לשלוש מאות שנה רבים גדולים למשפחת גיגי. האם משפחת קיקי בקהילות מקנאס, ראבאט מתייחסת למשפחת גיגי זאת בהנחה שהאות ג׳ התחלפה באות ק׳? יש רגלים לדבר, כי הרי מצאנו משפחת גאגין בתורכיה השתרבב שמה לקאגין (ר׳ אברהם קאגין מוזכר בשו״ת דברי ריבות, סי׳ נט ויש ר׳ אברהם גאגי בשו״ת מהר״י בן לב, כלל ד׳ סי׳ ל׳, ונראה שגם כאן ענף ממשפחת גיגי, נקרא בשם קיקי, כמו שמשפחת שקרון במרוקו היתה לסגרון בג׳רבה!).

כאן לציין שתופעה זו מצויה במשפחות נוספות בארצות המערב לדוגמה: חאגיז, הפך לחגיז, וכן לחאג׳יג׳, לחאזיז, (חג׳אג׳), או משפחת ג׳יג שהפך לגז (אלגזי, אלגוז, גוזי), או משפחת לעג׳ימי שהפכה לעזימי והיום לזימי! האותיות ג ו־ז מתחלפות ביניהן. ויש הרואים משפחת סגרון מקהילות ג׳רבה ולוב, ענף של משפחת שקרון (שוקרון) ממרוקו (האות ג התחלפה באות ק והאות ש התחלפה באות ס׳ בידוע).

הרב יוסף משאש כתב טעם לשם גיגי: גימטריה 26 של שם הויה.

ענפי המשפחה הגדולים היו: דאר לעצידי, דאר תויתא, דאר סבייע, דאר ממימן (או דאר אסמין), דאר הריסא.

 

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – ענקונינא- שווע- משפחת בן גיגי

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

מנורות״חנוכה

המאה הי׳׳ח

התמונה מימין

מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 48.5 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף טיכו (117)

התמונה משמאל

מראכש; המאה הב׳ כתובת: ”בסמן טוב"

לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב : 22 ס״מ

מוזיאון ישראל (118)

 

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי חג חנוכה

נתיבות המערב

מנהגי חג חנוכה

א-נהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בין מנחה לערבית, ובבית מדליקים לאחר

צאת הכוכבים, ויש נהגו אחרי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לומר את הפסוק:

ויפרקנו מצרינו כי לעולם הסדו:

ב-נהגו בחנוכה בשחרית, להתחיל את המזמור ארוממך ה׳ כי דליתני, בפסוק הראשון

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד:

ג-נהגו בחנוכה בפתיחת ההיכל לומר את הפסוקים הללו:

נר לרגלי דברך. ואור לנתיבתי: נר יהוה נשמת אדם. חפש כל הדרי בטן: כי נר מצוה ותורה אור. ודרך חיים תוכחות מוסר: כי אתה תאיר נרי, ה׳ אלקי יגיה השבי: אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך: אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה: קומי אורי כי בא אורך. וכבוד יהוה עליך זרח: וארח צדיקים כאור נגה. הולך ואור עד נכון היום:

ד-נהגו בקריאת התורה ביום א׳ דחנוכה, כהן עולה מפרשת כהנים עד ״לפני המשכן״,

ולוי משם עד ״לחנוכת המזבח״, ושלישי ״ויהי המקריב״ כולו:

ה-נהגו בקריאת יתר הימים, כהן עד ״מלאה קטרת״, לוי עד הסיום ושלישי חוזר:

ו-נהגו בקריאת יום השמיני של חנוכה, כהן עולה ביום השמיני כולו, לוי ביום התשיעי כולו, וישראל קורא מיום עשירי עד סוף הפרשה:

ז-נהגו בתפלת שחרית של חנוכה אחרי קדיש תתקבל, אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ומדלגים על בית יעקב ושירו של יום:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בנהגו העם וענייני חנוכה) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו!דיני חנוכה), .ובענין הפסוק ויפרקנו מצרינו, כן מובא בספר נהגו העם וענייני חנוכה), והוא מעניינא דיומא:

ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם וחנוכה), וכן מצויין בסידורים ישנים, וראה בכה״ח וסימן : א סק״ז), ובילקוט יוסף מועדים ה׳ חנוכה):

ג-כן-המנהג פשוט, ודבר בעתו מה טוב. פסוקים מאירים בחג האורים, וליהודים היתה אורה:

ד-כן המנהג והביאו בספר דרכי דוד (סימן נ״ב), ושכן מנהג אלג׳יר על פי הריב״ש:

ה-כן מנהג פשוט וכנ״ל וראה בזה בילקוט״י מועדים וחנוכה):

ו-כן המנהג והביאו בספר נוהג בחכמה ועמוד קמ״א), ובספר תבואות שמש (ח״א סימן ע״ו), וראה בזה בכפר אוצרות הפוסקים והל׳ חנוכה):

ז- כן המנהג פשוט וכראש חודש, וראה במנהגי ר״ח ומשם בארה, וראה עוד בספר דרכי דוד(סימן נ״ד):

ח-נהגו בחנוכה לחלק ״דמי חנוכה״ לילדים:

ט-נהגו לקרוא לבן הנולד בחנוכה בשם ״נסים״:

י. יש נהגו לאכול בחנוכה, כוסכוס עם בשר תרנגול זכר:

יא. יש נהגו בשמיני של חנוכה, לשרוף את הפתילות שנותרו עם השמן שבהם, ומדלגים עליהם, ונקרא ״יום השמש״:

יב. נהגו בימי השובבי״ם לצום מידי פעם, ובפרט בימי ב׳ או ג׳ שבט, ויש שנהגו לצול בצוותא, בימי שני וחמישי, במשך כל ימי השובבים, ובסיומם עורכים פדיון לכל בני העיר:

יג. יש נהגו לאכול מפירות הארץ בט״ו בשבט לפי סדר ידוע, ולא פשט מנהג זה בכל קהלות מרוקו:

יד. נהגו בשבת שירה (פרשת בשלח) וכן בשביעי של פסח, לומר לפני שירת הים את הפיוט הזה:

אשרה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה, את דברי השירה.

אשרה כשירת מרים, על שפת הים, ותען להם מרים, את דברי השירה.

אשירה כשירת .יהושע, בהר הגלבוע, אז זישיר יהושע, את דברי השירה.

אשירה כשירת דבורה, בהר תבורה, ותשר דבורה, את דברי השירה.

אשירה כשירת חנה, עם בעלה אלקנה, ותשר חנה, את דברי השירה.

אשירה כשירת דוד, מזמורים יצמיד, וידבר דוד, את דברי השירה.

אשירה כשירת שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, שיר השירים, אשר לשלמה.

אשירה כשירת ישראל, בביאת הגואל, אז ישיר ישראל, את דברי השירה:

טו. נהגו בשבת שירה וכן בשביעי של פסח, לאחר השירה אומרים ״ותקח מרים הנביאה״ וכו', עד ״כי אני ה׳ רופאך״, ואחרי זה נשמת כל חי:

ח-כן מובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(חנוכה), וכן המנהג בפורים, והטעם כדי לעורר את לבם לנסים שעשה אתנו הקב״ה בימים ההם בזמן הזה, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד של״ח):

ט-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והוא עדה״כ ודבר בעתו מה טוב, וכמובן כ״ז כשאפשר ואין בזה מחלוקות כי גדול השלום:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ה), ובקובץ מנהגים הנ״ל (חנוכה):

יא. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ס״ג), שהוא מנהג איזה משפחות, וכן הביא בספר יהדות המג׳רב(חנוכה) והביא שם את הפיוט שהיו אומרים: וזה תרגומו ללשון הקודש: כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלקינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, ארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו,ולתורה ומצוות יזכנו, זכות הנרות אשר הדלקנו, יאיר ה׳ עיננו ועיני בנינו, באור תורת חיינו, ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו:

יב. כן הביא בנו״ב(עמוד רכ״ד) וידוע מש״כ המקובלים במעלת הימים הללו, לתיקון עונות בכלל ועון היסוד בפרט:

יג. כן יש נהגו, וראה באורך בזה בספר אוצרות המגרב (ט״ו בשבט):

יד. כן המנהג, והוא מנהג קדום. והטעם כדי לעורר הלב לומר את השירה בעתה בשמחה רבה, כי היא סגולה לכפרת עוונתו וכמובא בציפורן שמיר (סימן ב׳) בשם הזוהר עיי״ש:

טו-כן המנהג וכן מצוין בסידורים ישנים, ע״ד מה שנאמר ודבר בעתו מה טוב, וראה בזה בספר לבי ער(סימן י"ג)

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי חג חנוכה

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

 

על השירה והפיוט במרוקו, כותב פרופ' חיים זעפרני:

״השירה היא אחד מאופני ההבעה הפוריים ביותר ואחד מן האספקטים החשובים ביותר של היצירה הספרותית של משכילי מרוקו… השירה היא הביטוי של המחשבה הפנימית, של האינטימי. זוהי השתפכות הנפש הנובעת מזיע הנימים העמוקים ביותר. . . . ובה קוראים כבספר פתוח שמחות ועצב. היא שרה על תקוה לימים טובים יותר ומבכה את פצעי העבר ואת מכאובי ההווה. . . ומוסיף: האסכולה הספרדית הוותה מקור התייחסות המועדף והעיקרי של הסופרים המרוקניים, שרובם היו מצאצאי מגורשי קשטיליה. בתחום הרוח, הם התייחסו כולם לתור הזהב האנדאלוסי המפואר וטענו לזכות להימנות עם יורשיו. המורשת הספרותית והשירית שמייצג תור הזהב נחשבת כאן כדוגמה מושלמת, מכובד הוא לחקות את דגמיו ולהשתוות לחיבוריו״.״תור הזהב הספרדי, שאליו התייחסו בני המשפחות המכובדות של המגורשים בני חצי האי האיברי במאה הט״ו, היה נחלתם המשותפת של הערים התאומות: פאס וקורדובה, סאוטה ולוסינה, תיטואן וגרנאדה. הללו טענו לשוויון זכויות במורשת התרבותית. מן המפורסמות הוא שרבים מחכמי המגרב היהודים היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. מדקדקים ומשוררים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדית, היו ממוצא מוגרבי״..

שירת יהודי מרוקו לפי פרופ׳ יוסף שטרית מתמקדת בעיקר בשלושה מוקדים עיקריים:

מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה לגאולה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים. רוב השירים כותב י. שטרית מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן בו עמדה להתרחש השואה, או עמד לקרות האסון שאיימו על חיי הקהילה״.

הערת המחבר: י. שטרית, מורשת, עמי 316־315; נר־מצוה, ״מי כמוך ואין כמוך׳ לר׳ יוסף משאש, לרגל הנס שקרה עם יהודי מכנאס, עת ניצלו בנס מהצורר ״אל־מעגאז״ שר״י (שם רשעים ירקב) ¡במערכה גליון 145, אדר ב׳ תשל״ג, מאמרו של רפאל בן שמחון על פורים דל־ מעגאז.

השירה הקלאסית האנדאלוסית. (אל־אלא)

יהודי צפון־אפריקה שברובם הגדול הם ממגורשי ספרד, הביאו עימם למרוקו בשנת 1492, את השירה האנדאלוסית אל־אלא . זוהי שירה ערבית קלאסית ונפוצה עד היום רק במרוקו. היא אינה מוכרת ואינה ידועה ליתר ארצות ערב.

הערת המחבר: על ה־אלא האנדאלוסית, ראה: זעפרני, שירה, עמי 122־23, 116 ¡״שירי דודים״ מאת הפייטן א. עטיה: ״ה־אלא האנדאלוסית היא שירה קלאסית עשירה מאוד, יחידה בעולם ועתיקה מאוד השייכת והמושרת וידועה רק לזמרי מרוקו בלבד, קטעים קצרים יחסית קיימים ומוכרים עדיין בתוניסיה ובאלג׳יריה״; ״אעירה שחר״ (בהקדמה) ¡מקורות השירה, (דברי מבוא), עמי 23 : ״אין כל ספק שחדירת אל־אלא למרוקו, חלה בתקופה קדומה בתקופת ״אל־מוואחידין׳, שהרבה יהודים ברחו מאנדאלוסיה ובאו למרוקו וכוי י. שטרית: צמיחתה והתפתחותה של המוסיקה האנדלוסית (התכנייה של ערב המוסיקה אנדלוסית בתיאטרון ירושלים, ב־25.3.1996 .

בהיות שירה זו עשירה בצליל ובניגון, היהודים הושפעו ממנה ואף התאימו את שירתם למשקל שלה. שירה זו מסובכת מבחינת המבנה שלה. היא בנוייה על עשרות ״דרכים״ (טרקאן בערבית), או ״נובאת״ וכל ״טריק״ (דרך) או ״נובה״ מחולקת ל״משקל״ (מיזאן בערבית) וכל משקל בפני עצמו הוא מערכת שירים הנמשכת לזמן ממושך, לפעמים עד שעה ויותר, כאשר הקצב הוא אחיד ואינו מורגש במעברים בין קטע למשנהו. שירה זו השפיעה מאוד על המשוררים היהודים במרוקו אשר חיברו פיוטים לחגים ולאירועים משפחתיים לפי ה־אלא הזו.

הפייטן המרוקאי ידע להתאים את עצמו לכללי המשקל של ה־אלא, וזאת על־ידי החלפת הטקסט הערבי הפרימיטיבי, בטקסט העברי והוסיף לזה קישוטים משלו כאשר כמחווה של כבוד, הכניס לתוך המנגינה, את המלים: נא, נא, נא. או ״אלי, אלי, אלי, במקום יא לילי יא לילי בערבית וכאשר כל חבר־הפייטנים מתלהב ונכנס לאקסטאזא, מוסיף הפייטן הראשי הלא הוא ״המוקדם״ או ״המועלם״ לתוך האמביאנס הזו, את המלים: טן! טן! טן! תרי טן! טן! טן!, יא לא לא לא לן, לן לן, וכך יוצא הכל מושלם מבחינה מלודית.

קובצי הפיוטים

אם במרוקו, חברות הבקשות היו בשפע, גם ספרי הפיוטים לא חסרו, וכמותם הפייטנים והמשוררים שהיו גם כן במספר לא מבוטל.

ספרי שירה רבים בהם פיוטים, בקשות, תוכחות, תחינות וקינות יצאו לאור במרוקו על־ידי מחבריהם, או ע״י חברות הבקשות, ע״י בני קהילתו של המחבר, או ע״י צאצאיו, אולם רבים רבים נמצאים עדיין בכתב־יד ומחכים לגואל, ובינתיים שיריהם מונחות בקרן זוית ואין איש שם על לבו לקבץ נדחיהם הפזורים.

עם זאת ראוי לציין לטובה, שבשנים האחרונות, העניין מתעורר ומקבל תנופה.

הערת המחבר: ״שירי דודים״ (בהקדמה) עמי כג: ״אין איש שם לב לקבץ נדחיהם הפזורים בפאות כל מיני קבצים ועלונים, ולסדרם כפי מתכונתם למען ימצא הפייטן הבא לשפוך שיחו בנועם שיריהם״;זעפרני, שירה, עמי 180־163 ״קבצים לבקשות של משוררים שונים וסידרות שירים המפוזרים בכתבים או בכתבי־יד שונים ומגוונים, בספרי פרשנות המקראית והתלמודית. . . אך הלוח רחוק מלהיות ממצה. יצירות רבות של משכילים מרוקנים (כל משכיל הוא משורר), הושמדו על ידי בוזזים שפרצו ל־מללאח, יתרן מפוזר ברחבי העולם ובעיקר בספריות פרטיות שאין אליהן כל גישה״.

הרבה פייטנים צעירים ותלמידי־חכמים התחילו לגאול ול״דובב שפתי המשוררים חיישנים״. אנו גם עדים להופעת מספר רב של חיבורים חדשים בתחומי היצירה הרוחנית־תורנית של חכמי המגרב ובמיוחד של חכמי מרוקו וזה הודות לשני מוסדות מכובדים שהוקמו, הראשון הוא אורות יהדות המגרב בלוד ואשר בראשו עומד הרב משה עמאר שליט״א , איש רב פעלים אשר הוציא כבר עשרות חיבורים של רבני מרוקו הקדמונים, בכל התחומים, וביניהם גם ספרי שירה ופיוטים. השני הוא הרב מאיר אביטבול שליט״א  מייסד מכון בני יששכר בירושלים ועומד בראשו מיום היווסדו בשנת 1982.

אורות יהדות המגרב -מכון לחקר, הוצאה והפצת מורשתם הרוחנית והתרבותית של חכמי המערב: מארוקו, אלג׳יריה , תוניסיה ולוב. המכון הוקם במטרה לעודד העיסוק והמחקר של חכמי המערב והחייאת מורשתם הרוחנית, גס בתחומי השירה והפיוט. העומד בראש המכון ומייסדו, הוא הרב משה עמאר מבני־ברק, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן.

מכון בני יששכר נוסד בשנת 1982 בירושלים, על־ידי הרב מאיר אביטבול במטרה להפיץ תורת חכמי הספרדים והמזרח, ראשונים ואחרונים, וזאת ע״י הוצאתם לאור של ספרי רבותינו. בשנת 1986, פותח המכון והוקמה הספריה הספרדית במרכז ירושלים, בה מרוכזים אלפי ספרים נדירים והניתנים לרכישה. מאז הוקם המכון, הספיק להדפיס ולהוציא לאור עשרות ספרים בכל תחומי היהדות וביניהם ספרי שירה דתית.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

להאיר באור החיים לפרשת "וישלח",הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים לפרשת "וישלח",

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

את הספרים ניתן לרכוש במבצע, לכבוד חג האורים הבעל"ט,

מחיר מבצע: 80 ₪ במקום 100 ₪

 טלפון: 0523-240-298

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

  אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו.

 

יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

                   ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).



רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" תרי"ג מצוות קיימתי.

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

"כי מלאכיו יצווה לך –  לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

  • "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

  • תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו". רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

  • מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי מפרשת יעקב ועשיו:

 

א. ניצחון שרו של עשיו ע"י יעקב – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב: "ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב: "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

ב. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל: "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

ג. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, יח).

ד. פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו להפנים שא"י שייכת לעמ"י בטאבו התנכ"י – מכוח הבטחה אלוקית לאבות

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו: מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

  1. אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
  2. אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.          
  3. סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
  4. האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
  5. המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.
  6. תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
  7. שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור  זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

joseph Dadia-Agadir

Agadir-Joseph-Dadia

 

Certains jours sur la plage d’Agadir, apres le match de football, la douceur de l’air nous invitait a rester sur place jusqu’a la tombee de la nuit. Vers le crepuscule, la mer devenait belle et de belles Giles brunes aux yeux bleus venaient se baigner apres le bureau. Leur corps se moulait dans des maillots bleu-turquoise. Elles etaient attirantes et ravissantes a croquer. Nous ne pouvions que les admirer en silence d’un regard discret. Un policier dans sa pelerine noire prenait son service de garde pour la nuit. II etait trapu, le visage rougeaud. J’etais libre de mes mouvements, mais c’etait l’heure raisonnable pour nous de retourner chacun a sa maison. Mon oncle Meyer, je le voyais chaque jour a la maison. La nuit, il etait pris par son activite de mareyeur. Le jour, il s’interessait a moi et me demandait si je ne manquais de rien. Un jour, il n’a pas apprecie que Maurice m’avait conduit au port. Je ne sais pas comme il l’a su. Mon oncle a severement puni Maurice pour cela. Cela ne m’a pas fait plaisir, mais personne n’osait dire quoi que ce soit a mon oncle. Pour mon oncle Meyer, j’etais un talmid hakham et ma place n’etait pas au port.

 

Mon oncle Meyer etait tres pris par son intense et debordante activite de mareyeur. Cela le retenait la nuit au port de peche. Le poisson peche par differents pecheurs etait vendu aux encheres, par adjudication et au meilleur offrant, pres de son local ou il faisait preparer par ses employes de nombreux cageots a destination de Marrakech et de Casablanca. A cette epoque, il n’y avait pas de camions frigorifiques. Des couches de glace couvraient le poisson des cageots. Mon oncle travaillait lui-meme pour aider ses salaries. Des camions conduits par ses chauffeurs quittaient la nuit Agadir pour assurer une liaison directe entre le port et les differentes villes ou le poisson sera vendu au detail.

 

Une annee, je suis reste chez mon oncle pour les Fetes de Tichri. Il m’a conduit dans differents magasins d’Agadir pour m’acheter des vetements et des chaussures. Je la sens toujours dans mes pieds la belle et confortable paire de chaussures que mon oncle m’avait offerte. Ces chaussures etaient d'excellente qualite et de cuir souple. Noires de couleur. J’ai toujours aime et j’aime toujours porter de belles choses ce, de la facon la plus naturelle.

Hien plus tard, a Marrakech, je rentre dans un magasin pour acheter une paire de chaussures. J’ai dit .» la vendeuse:   «Veuillez s.v.p. m’apporter la

meilleure paire des chaussures que vous avez quel que soit le prix ». Bien des annees apres, j’ai reconnu en elle celle qui etait devenue l’epouse de mon regrette frere Gabriel: Sol Aflalo.

Le jour de la fete de Roch Hachana, j’ai accompagne mon oncle Meyer a la Synagogue pour entendre Ahot Qetana et les souhaits de benediction pour la nouvelle annee. De retour a la maison, des plateaux bien garnis de toutes sortes de fruits et de legumes tronaient sur la table, comme le veut la tradition. Une belle soiree dont je me souviendrai.

 

'L'oncle David, le vendredi 27 mai 1977 vers 18 heures 45, chez moi 92 Bourg-la-Reine, me raconte le rituel de cette fete dans la famille Tuizer : sept legumes cuits avec une tete de mouton : navets, blettes, choux, poireaux, courges (deux especes), coing, slaouia (une courge slaoui). Faire bouillir les sept legumes. Une fois les legumes bouillis, les enfiler avec une aiguille, les coudre ensemble et les remettre a cuire. La cuisson se fait dans une marmite neuve. La coutume est de manger les sept legumes ensemble. Possibility de manger d’autres mets. Manger aussi toutes sortes de fruits, notamment des nouveaux. Le premier jour de Roch Hachana, de manger du couscous. Je me souviens qu’une servante envoyee par mama Messaouda nous apportait dans un plateau du couscous cuit au safran. La couleur de cc couscous m’a toujours impressionne. Le couscous chez mes parents n’avait pas cette couleur.

 

Mon pere Ya’qob, le lundi 5 aout 1974 vers 19 heures a Beit-Chean, me dit le rituel de cette fete. Le ler soir de Roch Hachana dans la famille Dadia : Couscous, 7 a 8 legumes : keroub (en hebreu) chou, navets, slaouia, potiron, houmous (pois chiches), bassal (en hebreu) oignons, blettes. Mettre ensemble ces legumes dans un bouillon, en y ajoutant une a cinq dattes. Prevoir de la viande. Chaque annee, la veille de la fete, il etait de coutume d’acheter une marmite neuve ou un couscoussier. Faire la priere sur les fruits habituels et sur les nouveaux fruits. Possibility de manger d’autres plats.

 

Sur slaouia, je n’ai pas trouve de documentation. Par sa forme et son aspect, slaouia ressemble a la courge pleine de Naples ou au concombre vert-long Rollisson.

Les courges (gourde, citrouille, potiron) sont des cucurbitacees, du latin cucurbita, «courge». Types principaux des cucurbitacees : Bryone, calebasse, coloquinte, concombre (cornichon …), melon, pasteque. Ricinus communis est la plante citee dans Jonas 4 : 6, 7, 9, 10 : Qiqayon, ricin. Le chanoine Osty, dans sa bible page 1999, ecrit: « Plante a larges feuilles palmees, de croissance rapide, pouvant atteindre une hauteur de 3 metres ; tres repandue dans le Proche- Orient, ou on la cultive volontiers dans les jardins comme plante d’ornement». Le qiqayon n’est cite dans la Bible hebraique que dans Jonas. C’est un hapax legomena.[הקיקיון]. De son fruit l'on obtient l’huile qiq – קיק, en grec kiki, en acadien kukkumiti, en arameen et en syrien slouliba – צלוליבא, cf. Babli Shabbat 21a; Yeroushalmi Shabbat chapitre 2 halakha 4. Ibn Gabirol cite l’huile qiq – קיק dans son poeme Shokhne batte hemar. Cf. Michna Shabbat 2,1 : « On ne doit pas allumer les lumieres du shabbat avec l’huile de ricin ».

Eben Ezra, au nom des Sages d’Andalousie, nous enseigne que le qiqayon est une della’at דלעת , une citrouille, une courge, cucurbita, ou une קרא qara, lagenaria. En arabe : khourou – כורוא; Haradaq : alkhrou – אלכר״ו ou alkhrou’ – אלכר״וע.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

התמונה מצד ימין למעלה:

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס״מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

 

התמונה מצד ימין האמצעית:

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך : 13 ס״מ ; הרוחב : 4.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

 

התמונה מצד ימין למטה:

המאה הכ׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף אליכס, מתנת גב׳ לארדו ראה : לארדו, עט׳ 148 (124)

 

 

התמונה מצד שמאל:

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ;

עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו-ידידה ונעם סטילמן

מחקרים-יששכר

 

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו

ידידה ונעם סטילמן

 

פולחן מערות הוא תופעה אוניברסלית ללא גבולות של זמן, מרחב, דת או קבוצה אתנית. לפי דברי החוקר הגדול אליאדה, שחקר את מדע הדתות, המערה היא סמל הבריאה והיצירה, היא טבור העולם, ובכך היא מסמלת את החיים והמוות. היא מקום קדוש, שבעצם הפתח שבה יוצרת קשר מעולם אחד לשני. המערות בצפון־אפריקה בעלות ערך כה חשוב, עד שלעתים יוצרים אותן במקומות שאין הן מצויות.

לעתים המערה קשורה בהר הנחשב להר קדוש. הרים המסמלים קשר בין השמים והארץ תופסים מקום חשוב ובעל ערך סמלי דתי ברחבי העולם, אם כי ייחוד של הר זה או אחר יכול להיות שונה. ביהדות ובאיסלאם, למשל, הר סיני והר ערפאת נחשבים הרים קדושים, הרים בעלי נבואה ועצמה. לאורך צפון־אפריקה, בין הברברים, צמרות הרים היוו משכנות קדושים, ולעלייה אל ראש ההר נודע ערך חשוב.

בעיר צפרו עצמה ״ההר הגדול״ היה ועדיין משמש מקום חשוב לעליות רגל של יהודים, וגם מוסלמים נהרו אליו.

בצפרו, שעד העלייה לארץ בשנות החמישים הראשונות, חצי מתושביה היו יהודים, העלייה לרגל(זייארה) החשובה ביותר הייתה למערה שבהר מאחורי בית־הקברות היהודי שהפריד בין צפרו לבין שכנתה בהליל. שם ההר זבל בינה, אך היהודים כינוהו זבל לכביר (ההר הגדול). המערה הייתה ידועה בשם הפשוט למערה בערבית לכף, והמוסלמים הכירוה כמערה היהודית (כף ליהודי). פתחה די רחב, וממנו נמשך מעבר לכוך רחב שבו נהגו להדליק נרות, וכן לאורך המערה, משם המעבר הוביל לשני כוכים — האחד עם תקרה גבוהה והשני כה נמוך, שצריך לזחול כדי להיכנס אליו.

צעירים וזקנים כאחד עלו בגפם ובחבורות למערה. בקיץ 1972, במשך שהותנו בצפרו, ליווינו זוג צעיר אשר עמד לעלות לארץ. שניהם רצו לבקר במערה לפני עלייתם. אנשים בעלי מום, צער או כאב כלשהו עלו למערה ועתים אף בילו את הלילה שם מתוך תקווה ואמונה שתחינותיהם ייענו. תופעה זו איננה מיוחדת ליהודי מרוקו וצפון־אפריקה בלבד. בארץ־ישראל במאה ה־19 נהגו יהודים לעלות למערת אליהו בהר הכרמל וללון שם שלושה לילות. הימים המועדפים לעליית יחיד היו שני, חמישי, שישי לפני השבת, ראשי־חודשים וחגים. לפי ברונו עלו היהודים ביום העשירי של כל חודש, אך ידיעה זאת לא אומתה בידי המרואיינים.

עליית הרבים כקהילה הייתה בל״ג בעומר, בעת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ושל הרב עמרם בן דיוואן. עלייה זו הייתה תחליף לעלייה אל מקום הקבר האמיתי של עמרם בן דיוואן, שהיה באסג׳ן הקרובה לווזאן שבצפון־מרוקו. התופעה של מציאת תחליף לקבר צדיק בגלל המרחק הרב או תנאי מזג אויר לא נוחים הייתה מקובלת לא רק בצפרו. במכנאס התחליף לקבר של הרב עמרם היה גל אבנים. לפי בן־עמי, במחקרו על הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ״ערימות אבנים משמשות תחליף לקברים של קדושים״.

סיפורים רבים מסופרים על ההר ועל המערה, כולל סיפורים אטיולוגיים המבארים את התהוותו ואת קדושתו של המקום. חלק מהסיפורים מזהים את רבי עמרם בהקשר למערה, אחרים מקשרים אליה חכמים שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כפי הנראה הייתה המערה מקום קדוש עוד לפני האגדות האלה. יש מקומות רבים מעין אלה שנתקדשו מימים ימימה. אחדים מהם קשורים לשם של צדיק. הספרות האתנוגרפית על מרוקו בנושא זה מדגישה אולי יתר על המידה את השרידים האטוויסטים של פולחנים דתיים חקלאיים ברבריים אלה כמאפיינים בחיי הדת במרוקו, מה שהאתנוגרפים הצרפתים כינו Les survivances paiennes או שרידים פגניים. המנהגים והאגדות הקשורים אליהם, עם שיש בהם שרידים מן העבר הטרום יהודי ומוסלמי עובדו מחדש ונטמעו בתוך מסגרת שהיא בעיקר מונותאיסטית בדיעבד. המשכיות זו של קדושה היא תופעה שאינה בלעדית לדת העממית במרוקו, אלא הינה תופעה כללית בתולדות הפולחנים למיניהם.

לקדושת המקום מוסיפה גם תקרת המערה המטפטפת מים הנחשבים למי מרפא. אנשים העולים לרגל אוספים את המים ומושחים אותם על חלק גופם הכואב מתוך תקווה שיירפאו. האמונה בכוח הריפוי של מים ממקום קדוש רווחת בכל הדתות. המונים נוהרים למי המרפא של מעיין Lourdes שבצרפת. וכך המים מסמלים פולחן מעבר (rite of passage) ממחלה לרפואה, ממוות לתחייה. סמליות הרחם חוזרת שוב, כי מסורת ההר המערה והמים דומה לאמונה המקסיקנית העתיקה שלפיה מים הנובעים מתוך ההר נובעים מרחם אלת המים, ומשם הם נוהרים בצורת נהרות ואגמים.

בביקורנו שם ראינו עוד תופעה מעניינת שחזרה על עצמה בכמה קברי קדושים. בתוך המערה היו מטפחות בד קשורות אל אבנים ומונחות שם כפי שהן מונחות מעל ענפי עץ ליד קברו של דוד ומשה בדרום מרוקו, ושם נקשרו פיסות הבד סביב לענפים והתעופפו מעל הקבר. זהו מנהג מוסלמי הרווח במרוקו בדומה לפולחנים רבים. לפי וסטרמרק, ה״סמרטוטים״ נקשרו בידי נשים עקרות המאמינות שעקרותן נבעה מכישוף, והן מקוות שהצדיק או המרבוט יפתח את הקשר, ובאופן סמלי את רחם האישה מן התקאף שנעשה לה. תהליך הקשירה כשלעצמו משפיע על כל המאורעות החשובים בחיים.

נביא להלן טקסט של הקלטה בערבית יהודית של צפרו בתעתיק לטיני, ולאחריו תרגום. את הסיפור סיפר אדם כבן חמישים שהיה אז שמש בית־הכנסת, איש נעים הליכות וצנוע, שדיבורו היה מתובל במלים עבריות.

The Great Mountain

hna di ka-nsmac yana m-mwaldiyya had bica u-sriya caliha si rbac miya u-tnayn u-sbacin cam. kanu wahed l-casra d-l-haxamin u־huma bahurim u-huma ka-i’raw l-’abbala, 1-qabbala. ma-ihebbl-ums i’raw-ha-f-’ilb 1- blad. cala-xatar ma-ihebbl-ums si hed axor yi’ata calihum. kanii a-ixerzu 1-xla yi’araw z-zimca kulla. nhar zimca f-l-casiyya a-itxlu isbe|u f-l-me11ah. wahed sibt ma-txlus. mdi xerzu maca wahed sbah ma-txlus.

1-haxamin d-l-blad ur-rabban d-l-blad di kan dik s-saca batu ka-ixemmemu a-iraw as tra-lhum. ’alii hadu: badday ’ebtu-hum si ’ettaca f-t-tre’ u-’utlii-hiim u-camlu-lhum si haza. za huma camlu s'ilat halom u- b’aw ka-icamlu !a siyamat. shal huma ka-isumu, ka- icamlu s’ilat halom cala had-si. hel-lila r-rabban d-l-blad huwa gales, huwa r’ed. u-huwa za-h ba-halom. ’al-lu: ma candkums cala mas thu lo. hna rahna f-z-zbel 1-kbir di ka-ittsemma kaf limlman u-hna 1-daxel. kiinna ka- n’araw u-hebb-na llah kber! calina 1-erd.

huma talcin le-gedda duk 1-haxamin u-huma ka-iraw dak z-zbel 1-fumm dyalu mehlul. txlu 1-daxel ka-isufu si hzirat ul-hmam fo’ minnum 1-hmam ka-itir fo’ minnum.

wahed 1-yhudi min hina min Sfru kan tlac wahed 1-merra yizur u-tlac bekri f-sbah. huwa tlac u-txel f-celb z-zbel u-ra temma duk 1-hmam u-ra si haxamim sabeh- lil ka-i’raw. za huwa xerz. xerz bda ka-ic awd lihud ,al-lum: awddi, azi tsuf skayn f-’elb z-zbel. kayn haxamim ka-i’raw. dabba azi txlu.

huma txlu u-huma si ma sabu, hadak 1-yhudi ma- kammels l-cam. niftar l־cam. cala di fdah sud.

w-cad m-dak 1-wa’f lihud ka-izuru mnor z־zbel. kanu nas di kant tkun-lu si haza lilt 1-hillula ka-itlac ibif temma b-lil u-di ka-iktin candu si ster kullu ka-itlac kayn nas di kanii a-itellcu si trabi candhum aw si ulad- hum din huma cayyanin bazzaf u-ma ada fihum la-tbib u-ka-ikeffu-hum u-ibifu-hum temma. uf-sbah di kan zizon ka-ihder wila kan mrid ka-intel’. u־had l-yamat hadi xella midumm carbacin cam hadi f-l-hal si tlatin cam a-iban-li mdi l-msilmin a-icarfu fayn had l-motac ta huma a-itelcu a-izuru. u-ka-izibu-l-msilmin waxxa-1- begra di kant ma ka-t welds, ka-irebtu-ha temma ka- ibittu-ha femma ka-ibitu-ha temma merbuta ul-gedda baca a-timsi a-fhel. dabba 1-yum 1-msilmin ketra ka- izuru had l-motac kter minna hna 1-yhud. hna had lo’ot had ziha d-had l-motac candna nuba f-l-cam f-hillula d־Rebbi Simcun bar Yuhay.

f-liyam, ka-nsemca, f-liyam d-l-himla 1-kbira kanu ihemlu 1-widan bazzaf. u-mnor ma hemlu-1-widan kanu dabba 1-yhtid kullhum kan lihiid di-hebb-lu kiill cam yimsi izur Rabbi cAmran bin Diwan bhal di’ s-saca kan ma kayns tumubilat, kanu a-imsiw cal bhayim u-kanu ka-i’etcu wahed l־wad, wad Sbu din huwa ka-igiiz cala Su’l-arba’ ziha d-Petizan — a-iban-li ya' kanu a-iguzu cala Su’ l-arbac. hadak l-cam di hmelf 1-himla d-l-wad n’ulu tiyyehf kull-si ul־wad waxxa b-l-bhTma kan ihfaz ikun l-’ettacdi ’ettaca-hum mhif ila kan l-ma-’wi u-n’atact 1-bhima yi’eder ycabbi-ha. kanu ikunu l-mcallemin din huma ka-icarfu i’ettcu-l-wad ka-i’ttac 1-bnadim cell bhima dyalu. hadak l-cam fa-hed msaw n-nas masi izuru Rabbi cAmran uslu 1-wad di ziht Su’ l-arbac u-ma ’edrus y’ettcu-h. l-’ettac ’alu-lum: 1-wad hamil bazzaf.

za huma gelsu temma b-wahed sacar kbir ka- ixemmemu kifas had l'am masi ibetlu z-ziyara d-Rabbi cAmran. hadik l-lila huma ra’din temma u-za-hum Rabbi cAmran bin Diwan ba-halom f-l-hlam. ,al-lum:

m a 'andkums calas ma thuwwelu u-ma candkums calas tsacbu bazzaf. aziw, hani f-z-zbel-l-kbir, hani f-Sfru :-z-zbel-I-kbir femma. f-sbah huma telcu lihud 1-z-zbel- l-kbir huma sabu awddi wahed zbel mehlul. madak liyam l-’addam ka-itsemma z-zbel d-Rabbi cAmran bin Diwan. ’al-lum di-zi izur-ni f-Wezzan izber-ni f-z-zbel 1-kbir.

kif txel 1-z-zbel 1-kbir d-cell-iddlk limniya. hadak l-motac d-Rabbi cAmran bin Diwan ul-axor duk 1- haxamim 1-oxrin.

תרגום

שמעתי מהוריי שהמקרה הזה קרה לפני 472 שנה. [כלומר בשנת 1500 זמן קצר אחר הגירוש] הייתה קבוצה של עשרה חכמים בחורים שהיו לומדים קבלה. לא היו יכולים ללמוד אותה בתוך העיר כי לא יכלו לתת לאיש להפריע להם. היו יוצאים אל מחוץ לעיר, למקום שומם, ללמוד במשך כל השבוע. ביום שישי בערב היו חוזרים למלאח לעבור את השבת. שבת אחת לא חזרו.

חכמי העיר ורבניה דנו בגורל החכמים במשך כל אותו לילה. ״ללא ספק תפסו אותם ׳בנדיטים׳ והרגום או עשו להם דבר־מה״, אמרו. ובכן עשו שאלת חלום, ואפילו צמו. איך צמו ואיך עשו שאלת חלום בדבר זה? לילה אחד רב העיר נרדם בעודו יושב, וראה אחד מהם בחלומו. ״אין לכם על מה לדאוג אנחנו בהר הגדול במערד המכונה מערת מימאן. למדנו בתוכה, ובגלל אהבת ה׳ אותנו נסגרה האדמה מעלינו״.

 

הערת המחברים: ההר הגדול ששמו הגאוגרפי הוא זבל בינה נמצא מאחורי בית־הקברות היהודי, בערך ק״מ אחד צפונה לעיר בדרך לעיר פאס. המערה שבתוכו מכונה בפי היהודים לכף או המערה, והמוסלמים מכנים אותה ״מערת היהודים״. בראשית המאה הזו הכריז השריף מוחמד אל־כיתאני על כך שמערה זו היא מקום קברו של הנביא דניאל ועליה להיקרא ״מערת המאמין״(כף אל־מואמין, הווה אומר המוסלמי), על כן המספר קורא לה מימאן. על נושא פולחן המערות ראה: וסטרמרק, 1, עמ׳ 73-72; ובסביבות צפרו, ראה: ברונו, עמ׳ 143-137.

 

למחרת עלו חכמי העיר והנה הם רואים את ההר ופיו פתוח. נכנסו בפנים וראו אבנים ויונים מעליהם, והיונים עפו מעל ראשיהם.

יהודי אחד מצפרו עלה פעם לבקר בהר מוקדם בבוקר. כשעלה נכנס אל תוך ההר וראה שם את היונים וראה חכמים קוראים. אז הוא יצא והתחיל לספר לאנשים: ״בואו וראו מה נעשה בתוך ההר הגדול. יש חכמים הלומדים שב, בואו וראו״. נכנסו אך לא מצאו דבר. אותו יהודי לא גמר את השנה. הוא נפטר במחצית השנה כיוון שגילה את הסוד.

 

מאז היהודים עולים לרגל לצד השני של ההר. אנשים אשר היה להם איזה דבר שהוא היו עולים ערב ההילולה ולנים שם. כל מי שהיה לו פגע היה עולה לשם. היו אנשים שהיו משאירים שם תינוקות וילדים משלהם שהיו חולים מאוד ואשר רופא לא יכול היה לרפאם. היו קושרים אותם שם ומשאירים אותם למשך כל הלילה. ובבוקר כל מי שהיה אילם יכול היה לדבר וכל מי שהיה חולה נרפא.

בימינו, מאז נודע למוסלמים על קורות המקום הזה, לפני כשלושים או ארבעים שנה אני חושב, גם הם עולים לרגל. המוסלמים אפילו מעלים פרה עקרה. קושרים אותה שם ועוזבים אותה כך משך הלילה. למחרת היא כבר בהיריון. עכשיו המוסלמים על פי רוב הם אשר מבקרים במקום הזה, יותר מאשר יהודים. בתקופה זו יש לנו מועד אחד במשך השנה שאנו הולכים לשם, בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

שמעתי שבזמן המבול הגדול עלו הנהרות על גדותיהם. היה זה בדיוק בעת שכל היהודים כמנהגם מדי שנה בשנה היו בדרכם לעלייה לקבר של רבי עמרם בן דיוואן. באותו זמן לא היו מכוניות אלא היו רוכבים על בהמות. היה עליהם לחצות את הנהר, נהר סבו אשר זרם דרך סוק אל ארבע בכיוון של פטיז'אן אני חושב, האם לא כך? היה עליהם לעבור את סוק אל ארבע. באותה שנה, כאשר הנהר עלה על גדותיו, הכול נסחף כפי שסיפרו. אפילו אדם רכוב על בהמה היה זקוק ל־ferymen לעבור לצד השני של הנהר, כי כאשר הזרם היה חזק ובהמה ניסתה לחצותו היא הייתה יכולה להיסחף. היו אנשים מנוסים אשר ידעו איך להעביר אנשים על בהמות אל הצד השני. אותה שנה לא נמצא איש. כאשר הגיעו עולי־הרגל לנהר בדרכם לקברו של רבי עמרם דרך סוק אל ארבע לא יכלו לחצותו. ה־ferymen אמרו להם ״הנהר גבוה מדי״, אז ישבו שם בצער גדול ובדאגה איך יבטלו את העלייה לרגל לרבי עמרם. באותו לילה, בהיותם ישנים שם, בא אליהם רבי עמרם בחלום ואמר להם: ״ראו־נא, אין לכם על מה להצטער ולדאוג. בואו, אני ב׳הר הגדול' אני ממש בצפרו שם בהר הגדול״. למחרת בבוקר הלכו היהודים אל ההר הגדול, והנה מצאו שם פתח בתוך ההר.

מאותו יום והלאה נקרא ההר ההוא הר רבי עמרם בן דיוואן. הוא אמר להם: ״מי שעולה לרגל אל ווזאן, יכול למצוא אותי כאן בהר הגדול״.

איך נכנסים אל תוך ההר? הכניסה היא בצד הימני, שם מקומו של הרב עמרם בן דיוואן; הצד השני הוא של החכמים האחרים.

סיכום

התופעה של למדנים וקדושים שנקברו במערות בהרים שנסגרו עליהם רווחת בפולקלור היהודי והבינלאומי ומתגלמת באגדת Seven Sleepers of Ephesus. ראה את האגדה על רבי עקיבא: כאשר אליהו הנביא ראה שרבי עקיבא מת בבית־הסוהר, הוא בא לתלמידו של עקיבא, רבי יהושע הגירסי, להודיע לו. הלכו השניים לאותו בית־סוהר. השומר והאסירים נרדמו שם. הם העבירו את רבי עקיבא להר ב״גרסה״, ממערב לטבריה, ושם נפתחה לפניהם מערה, ובתוכה הם ראו כיסא, שולחן, מנורה ומיטה. הם הניחו את רבי עקיבא על המיטה, וכאשר יצאו נדלקה המנורה והמערה נסגרה. באגדה זו מופיעים המוטיבים השונים הקשורים בטקסט שלפנינו, של הר ומערה בו, של למידה של חכם או חכמים בתוך בדידות המערה ושל מערה הנסגרת מאחור ונהפכת לקבר בתוך ההר המקשר בין שמים לארץ, בין העולם הזה והעולם הבא.

גם מוטיב הטאבו נגד הפרת הסוד, הטאבו השמיעתי, מקובל הוא על בני מיעוטים למיניהם. המושג של סודיות רווח בתחום המחשבה הדתית. אכן קשה עונשו של מגלה הסוד בסיפור שלפנינו, ואמנם אין כמעט למצוא סיפור שבו מגלה הסוד לא בא על עונשו.

נפוץ ביותר הסיפור שלפיו רב שנפטר המשיך לבוא אל אשתו בכל שבת לקדש לה על היין. משהפצירו שכניה בה לגלות להם של מי הקול שהם שומעים, והיא סיפרה להם, הפסיק הוא לבוא. ראה הערה 25 לעיל.

עם התרוקנותה של צפרו מאוכלוסייתה היהודית התושבים המוסלמיים ממשיכים לעלות לרגל להר הכביר, וכך משתמרת האגדה סביבו.

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו

ידידה ונעם סטילמן

עמוד 146

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

תטואן; המאה הי״ט(?)

התמונה מימין:

במרכז — מנורה, ומכל צד שתי ציפורים ושני אגרטלים ; בשני האגרטלים המרכזיים חרותות כתובות בערבית, הכוללות את השם העברי ״יחיה בן…״ (לא פוענח) ואת שם המקום ״תטואן״

פליז; מעשת קידוח וחריטה ; אל הדופן מולחמים שני עמודים, מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 47 ס״מ ; הרוחב : 42 ס״מ מוזיאון ישראל (120)

 

התמונה משמאל:

נעשה במוגאדור ; אמצע המאה הכי

כסף ואבץ ; מעשה ריקוע וקידוח הגובה : 35 ס״מ ; הרוחב : 29 ס״מ מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (121)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

לְכוּ חָזוּ מִפְעָלוֹת דַּר שָׂמִים-רבי דוד בן אהרן חסין-פיוט כוננתי בהיותי באנייה בתוך ים וראיתי נפלאותיו במצולה.

תהלה לדוד

187 – קעו. לְכוּ חָזוּ מִפְעָלוֹת דַּר שָׂמִים

שיר טבע בתיאור הים ונפלאותיו. שש עשרה מחרוזות דו-טוריות בחריזה מתחלפת. הטור השני הוא לרוב לשון פסוק או לשון המקורות.

חריזה: אא בב גג דד.

משקל: ברוב הטורים אחת עשרה הברות.

כתובת: פיוט כוננתי בהיותי באנייה בתוך ים וראיתי נפלאותיו במצולה, שוררתי שיר תהלה נועם ׳יה שים גיל׳. סימן: אני דוד בר אהרן חזק.

מקור: א- טו ע״ב; ק- י ע״ב.

 

לְכוּ חָזוּ מִפְעָלוֹת דַּר שָׂמִים / זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם

אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶכְרְעָה לִפְנֵי צוּר נוֹרָא הוּא / אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ 

נִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה אִישׁ עַל לִבּוֹ יָשִׁית / בָּרוּךְ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית

יְסַפֵּר פִּי שְׁבָחָיו וּתְהִלָּתוֹ / וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ

5- דֵּי אֵין בָּאֵר מִדָּתוֹ בְּמֻשְׁלָם / וְאוֹחֵז הוּא שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם

 

וְיֹאמַר אֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ הַמְּיֻחָד / יְקַוּוּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד

דָּגִים לָרֹב, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים / וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים

בָּאֳנִיּוֹת יְהַלְּכוּן בְּקִרְבּוֹ / לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת עַל פָּנָיו מִלְחָמָה יַעַרְכוּ / לְאַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן יֵלְכוּ

10- אַל יִקְרְאוּ בּוֹ בָּאוּ עֵת גַּלָּיו יֶחְזָקוּ / וַיֶּחֱשׁוּ וַיִּשְׂמְחוּ כִּי יִשְׁתֹּקוּ

 

הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמוֹהוּ מוֹרֶה/שָׂם חוֹל גְּבוּל לַיָּם, וּפִיהוּ לֹא יַמְרֶה

רָם עַל רָמִים מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן וּמַיִם / שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים

נוֹתֵן בַּיָּם דְּרָכִים וּמֵהַלְּכִים / תֵּן לֶחֶם לְפִי הַטַּף־רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים

חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים / כַּמַּיִם לַיָּם הֵם מְכַסִּים

15 זֶה הָאִישׁ בְּנוֹ יִשַׁי יִפְרֹץ פָּרֶץ / מִיָּם עַד יָם מִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ

קַבֵּל רַנַּת עַמְּךָ שְׁעֵה אֶת שַׁוְעָתָם / וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻולוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם.

 

  1. 1. לכו… דר שמים: על-פי תה׳ מו, ט: ׳לכו חזו מפעלות אלהים׳. זה… ידים: תה׳ קד, כד. 2. אשר… עשהו: תה׳ צה, ד. 3. נפלאותיו כמצולה: תה׳ קז, כד. איש… ישית: כל אדם ישים אל לבו וידע וילמד על גדולת הבורא. ברוך… בראשית: על-פי הברכה בנוסח זה למי שרואה תופעות טבע לא רגילות. 4. ואת… גדולתו: על-פי אס׳ א, ד. 5. אין… במושלם: אין יודעים במדויק שטחו של הים כנגד היבשה. ואוחז… עולם: הלשון ׳שלישו של עולם׳ על-פי בר״ר ה, ו. 6. ויאמר… אחד: במעשה הבריאה על-פי בר׳ א, ט. 7. ויברא… התנינים: על-פי בר׳ א, כא. 8. באניות… בו: בני-אדם עוברים את הים באניות, ולצדם בעלי החיים הגדולים שבים, על-פי תה׳ קד, כו. 9. רוחות… יערכו: כביכול הרוחות הנושבות בים מתחרות ביניהן מי יגבר. לארבעת רבעיהן ילכו: כל ארבע הרוחות כל אחת מן הצד שהיא נושבת בו, הלשון על-פי יח׳ א, יז. 10. אל… יחזקו: בעת סערה, כשהגלים עזים וחזקים, קוראים יורדי הים אל הקב״ה שיצילם, והוא על דרך תה׳ קז, כח. ויחשו: הגל ים. וישמחו: יורדי הים. ויחשו… ישתקו: על-פי תה׳ קז, ל. 11. חן… מורה: על-פי איוב לו, כב, ור״ל שמתוך מעשיו של האל אנו למדים על גדולתו. שם… לים: שאין הים עובר את גבולו שנקבע לו, על־פי יר׳ ה, כב. 12. משביח… לאומים: תה׳ סה, ח, הקב״ה המשקיט את הים הוא ישקיט את פגעיהן של אומות העולם בישראל. 13. נותן… ומהלכים: כינוי לקב״ה על-פי יש׳ מג, טז. תן… תככים: זמן לנו פרנסת בנינו גם אם אין אנו ראויים. הקשר בין הכינוי(נותן בים דרך), לבקשה (למזונות) היא על-פי מאמר חז״ל ׳קשיו מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף׳ (פסחים קיח ע״א). 14. חכמות בחוץ תרונה: כינוי לתורה, על-פי מש׳ א, כ. ור״ל שהתורה נמשלה למים (תענית ז ע״א). כמים…מכסים: על-פי יש׳ יא, ט. 15. זה… ישי: כינוי למלך המשיח, על-פי יש׳ יא, א. יפרוץ פרץ: יגיע באחת, על-פי בר׳ לח, כט, ורמז לייחוס אבות של משיח (רות ד,יח). מים… ארץ: שלטונו של המשיח על-פי תה׳ עב, ח. 16. קבל רנת עמך: על-פי תפילת ׳אנא בכח׳. ותשליך… חטאתם: על-פי מי׳ ז, יט.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה.

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

מראכש; המאה הי״ט

עשויה כדוגמת מנורות־חנוכה הולאנדיות מן המאה הי׳׳ח

פליז; מעשה ריקוע, קידוח וחיקוק הגובה : 26.3 ס”מ ; הרוחב : 21.6 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 146, מס׳ 385 (119)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

12/2020

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר