מורשת יהדות מרוקו

הכמיהה לארץ ישראל, העלייה וההתאקלמות

הספינה שלא הגיעה ליעדה

ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם משאת נפשם של אבותינו, שציפו וייחלו ליום שבו ישובו אל ארץ אבותיהם. ואכן, למעלה מיובל שנים שנפתחו שערי ארץ ישראל, והתקיימה בנו נבואת ישעיה(ישעיה ס,ד): ׳ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ.

אולם למרבה האכזבה, מיד עם קום המדינה הכבידו שלטונות המדינות הערביות את עולן על תושביהן היהודים, ומנעו בכל דרך את עלייתם ארצה. וכך אף במרוקו, שכל עוד ששלטו הצרפתים היה ניתן לחלץ יהודים להעלותם לארץ, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956 הוחמר מצבם של היהודים ונאסר עליהם לעזוב את המדינה.

אך למרות שההגירה היהודית וכל פעילות הקשורה לישראל נאסרו לחלוטין במרוקו, החליטה ממשלת ישראל לפעול במאמצים אדירים לחלץ את יהודי מרוקו ולהביאם לישראל. לצורך כך הוטל על ׳המוסד׳ בשיתוף עם מחלקת העלייה של ׳הסוכנות היהודית׳ להקים במרוקו מחתרת יהודית שתפעל לעליית היהודים ארצה, בין השנים 1961-1956. שם הצופן שלה היה ׳המסגרת', ובמסגרתה היו מעלים את היהודים באופן חשאי. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. באופן זה עלו כ־30,000 יהודים במהלך תקופה זו.

אחת הפעילויות הנועזות של המחתרת היהודית הייתה להעלות את היהודים ממרוקו באמצעות ספינות קטנות שנשכרו להעברת יהודים בחשאיות מוחלטת מחוף אל־חוסיימה ליעדים באירופה ומשם לישראל. על סיפונה של הספינה היו לרוב כ־50 יהודים. אחת הספינות הקטנות שנשכרו בשנת 1960 לצורך פעולה זו, נקראה ’אגוז׳.

תכנון הפלגתה ה־13 של אגוז, נעשה בעיצומו של ביקור נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקזבלנקה, ובצל מעצרם של כ־500 יהודים בערי מרוקו השונות, שכל חטאם בכך שרצו ופעלו לעלות אל ארץ אבותיהם. כחלק מהתכנון, נועד בגיברלטר ז׳ילבר, שנתמנה לרכז את פעולות העלייה במרוקו, יחד עם חיים צרפתי, האלחוטן הוותיק של אגוז, שהשתתף במרבית הפלגותיה של אגוז, וביקש ז׳ילבר ללמוד מניסיונו ולעמוד על הבעיות הקשורות בשיטה זו של הברחת יהודים. חיים לא העלה בדעתו כי זו ההפלגה שממנה לא ישוב עוד…

חיים צרפתי נולד בפאס בשנת 1932 למשפחה ברוכת ילדים. אביו שימש כמלמד ב׳אם הבנים׳ בפאס. בשנת 1951 עלה ארצה בעקבות אחיו הבכור, ובשירותו הצבאי עבר קורס קציני קשר. בגלל שליטתו הטובה בשפה הצרפתית, נקרא במבצע קדש בשנת 1956 לשמש קצין קישור עם היחידות הצרפתיות שנחתו באזור תעלת סואץ. לאחר המלחמה, התנדב חיים לפעולת העלאתם ארצה של יהודי מרוקו כאלחוטן בספינת אגוז, והשתתף במרבית הפלגותיה.

בשיחתו עם ז׳ילבר, תיאר חיים כי לפני כל הפלגה הוא נתקף בפחד גדול, שמא הספינה לא תעמוד בסערות הים. בעיקר חשש הוא פן במקרה של אסון, הוא לא יצליח לשדר בזמן קריאות אזעקה, כדי להזעיק עזרה ולהציל את נוסעיה. אך למרות זאת, ידע הוא לכבוש את פחדו, הן מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה והן מתוך אחריות למלאכת הצלתם של יהודי מרוקו להביאם ארצה אל אדמת אבותיהם, ולהגשים להם את חלומם אחרי אלפיים שנות גלות. ולמעשה, חיים כבר סיים את שירותו במרוקו, ועמד לשוב ארצה כדי להינשא ולהקים משפחה, אלא שרגש אחריותו הוא שכפה עליו להשתתף בהפלגתה האחרונה של אגוז. התרגשותו הרבה מנישואיו לבחירת לבו הקרבים, נמהלו בשמחתו על הגשמת חלומם של אחיו במרוקו. בכיס מעילו בגיברלטר, שנמסר לאחיו הבכור לאחר האסון, נמצא כרטיס טיסה לישראל בחברת ׳אל־על׳.

־אחי", כתב חיים לאחיו, "אני מבטיח לך שזוהי באמת ההפלגה האחרונה, הפעם אני חוזר ארצה״…

תכנון הפלגתה של אגוז נעשה במשותף על ידי ז׳ילבר. בלילה האחרון שלפני המבצע, נבדקה התכנית גם על ידי אלכם, שעמד בראש ׳המסגרת׳ בהתנדבות, וביקש להבטיח כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים ונקבעו קודים מוצפנים לקשר ולדיווח. אלכם הורה, כי אותם יהודים שעשו כבר פעמיים את הדרך הארוכה מקזבלנקה לאל־חוסיימה ונאלצו לשוב לבתיהם, אם מחמת תנאי מזג אוויר קשים שלא ניתן להפליג בגלל הים הסוער, ואם משום אמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו לקראת ביקורו של נאצר בקזבלנקה, יהיו הם הראשונים להפלגה. רק אם יישארו מקומות פנויים, ניתן יהיה להעלות לאגוז יהודים נוספים. וכך, ברשימה הסופית של הנוסעים נכללו: הקברניט ושני אנשי צוותו, חיים צרפתי, 42 מעפילים שמתוכם היו 21 ילדים מגיל שנה עד שש עשרה.

ואז הגיע יומם הגדול של העולים. ביום כ״ג בטבת תשכ״א (10 בינואר 1961), בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו פעילי ה׳מסגרת׳ לבתיהם של היהודים בסמטאות הצרות של ה׳מלאח׳ בקזבלנקה, והחלו להעביר בחשאי את המועמדים להעפלה למקום הריכוז הקבוע.

ריכוז המשפחות לא הייתה מלאכה קלה. נשים עזבו את קדירות הבישול, גברים היו בדרכם לעבודה, ונערים נאספו מבית ספרם. רק גברת אחת, אסתר ליברטי, רווקה כבת ארבעים, לא נמצאה בביתה. היהודים ישבו כבר מכורבלים במכוניות, המנועים פועלים, אך ההוראה של אלכס הייתה חד משמעית: אין להותיר את אסתר ליברטי בקזבלנקה. מספר יהודים התנדבו לאתרה, ויצאו בהולים לשוק המרכזי, שם מצאו את אסתר ליד דוכן ירקות. הם רמזו לה, ומיד השליכה את הסלים מידיה ואצה רצה עם השליחים לעבר המכוניות. אפילו את ביתה לא הספיקה לנעול, למקרה שתאלץ לשוב אליו במידה ותהיה תקלה כל שהיא שלא תאפשר את ההפלגה.

דקות מעטות לפני שמכונית העולים האחרונה יצאה מקזבלנקה, יצאו לדרך שתי מכוניות של חברי ׳חוליית החוף; לאבטח את אזור ההעפלה. אחריהן יצאה מכונית המטה, בה נסעו רונן, סאמי וז׳ילבר, שלשת האחראים למבצע. המכוניות יצאו לדרכם, מרחק של כ־800 ק״מ. מזג האוויר היה בהיר וחמים, השמים כחולים והשמש זרחה כביום אביב, ונראה כי הים שקט ומזג האוויר נוח, שהביא לתחושתם של האחראים כי הפעם אגוז תפליג לגיברלטר ללא תקלה ותגיע בבטחה ליעדה.

לפני היציאה מקזבלנקה, תודרכו העולים על ידי נהגיהם, כי במקרה של תקלה יש לספר לשוטרים שהם בדרכם לוואזאן, להשתטח על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. אך לאחר שחצו את וואזאן, ניתן לעולים סיפור כיסוי אחר, שנוסעים הם לחתונה משפחתית ליד אל־חוסיימה. בין העולים היו כאלה שזו הייתה להם פעם ראשונה בחייהם שיצאו מתחומי עירם, ועל כן רב היה החשש פן במקרה של מעצר חלילה לא יוכלו לעמוד בלחץ החוקרים. אך לשמחתם הדרך עברה ללא תקלות.

מכונית המטה התעכבה לשעה קלה בוואזאן, כדי לדווח לאלכס שהכל כשורה. לאחר מכן המשיכו רונן, סאמי וזי׳לבר במסעם בהרי הריף. הכביש היה צר ופתלתל והוא עלה וירד חליפות. תהום עמוקה הייתה פעורה משני צידי הדרך, ובמדרונים התלולים והמושלגים ביצבצו כמה עצים. השעה הייתה כבר לקראת ערב, וערפל סמיך כיסה את האזור, מה שחייב נסיעה איטית. מזג האוויר הפך להיות סגרירי, ולמרות תחזיתו האופטימית של החזאי בקזבלנקה שבישר להם כי מזג האוויר יהיה נאה, הרי שעתה היה חשש לגשם. אולם חשש זה התבדה במהירות.

כעבור זמן קצר, נעצרה מכונית המטה ב׳פראדור דה־קטמה׳, מלון קטן בעיבורה של קטמה. בטרקלין המרווח בערה אח, והאש הדיפה ריח מתקתק של שרף עצים. המרחק מכאן ועד למקום המפגש, ליד העיירה אל־חוסיימה, לא היה גדול במיוחד, ועל כן היה הכרח להתקשר עם אלכס כדי לברר אם תכנית ההפלגה נותרה בעינה. אלכס הורה להם להמשיך במבצע, וליתר בטחון ביקש מסאמי ליצור עמו קשר פעם נוספת מהחוף באל־חוסיימה.

כשישבו ב׳פראדור דה־קטמה׳, הביטו בחלונות הצופים אל הכביש, וראו את מכוניות העולים חולפות על פניהם בדרכן אל החוף. מכאן והלאה לא נתקלו בהם עוד, אלא בנקודת המפגש, ליד הגשר האחרון לפני אל־ חוסיימה. הכל מסביב היה שקט, השמים חשוכים והתנועה בכביש אפסית, שכן מי יעלה בדעתו לצאת מביתו בלילה קר וחשוך זה של שיא החורף, כשבכל רגע עלולה להתרגש סופת שלג.

מפאת הערפל נסעו באיטיות, כשפנסי המכוניות מבקיעות את האפלה שמסביב. אך כשירדו לשפלת החוף, השלג נעלם ומזג האוויר הפך להיות חמים יותר. עתה גם לא היו הם בודדים בכביש. למרות החשיכה, מכוניות נסעו מעיר חוף אחת לרעותה, ומפעם לפעם חלפה על פניהם גם מכונית משטרה. כשהתקרבו אל הגשר, כיבו את פנסי המכוניות, ונסעו עד לגשר כשאורות הדרך כבויים.

סאמי וז׳ילבר עטו על ראשם כובעי גרב. ליד הגשר, המתינו להם שבעת אנשי חוליית החוף, בראשותו של ראמון. שיניהם נקשו זו בזו וגופם רעד מקור. לאחר שעה קלה ראו הם הבהוב אור מכיוון מערב, ונשמע מרחוק טרטור של מנוע. מכונית התקרבה לעברם. "האם היא שלנו, או שמא זו מכונית משטרה?״, תהו לעצמם. המכונית התקרבה וכיבתה את פנסיה. הם נשמו לרווחה. עתה כבר היו משוכנעים כי ראשוני העולים הגיעו אל הגשר.

תוך פרקי זמן קצובים ועל פי לוח זמנים מדוקדק, הגיעו בזו אחר זו יתר המכוניות – שבע במספר. אנשי חוליית החוף תצפתו לראות כי אין איש רואה אותם או עוקב אחריהם, כשבזמן זה ירדו המשפחות מן המכוניות בסדר מופתי, וצעדו אל מקום הריכוז בוואדי. חברי חוליית החוף, בסיועם של צעירי העולים, הורידו את מעט החפצים שהביאו עמם כל אחת מהמשפחות, והעבירו אותם גם כן למקום הריכוז. העולים היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק בדממה. הם ידעו כי נמצאים הם בידיים טובות ונאמנות, ומאחר שחשו בגודל האחריות והסכנה, לא רצו להכביד על חברי ׳המסגרת׳ בשאלות מיותרות. ואכן, חברי'המסגרת׳ פעלו במהירות ובזריזות. המבוגרים הנרגשים קיבלו כדורי הרגעה, התינוקות קיבלו בקבוקי חלב, והילדים פונקו בסוכריות.

במקביל, הושלמה סריקת השביל שבו ינועו העולים. אחד מחברי החוליה נותר לתצפית ליד הגשר. ראמון וחבריו נעו בערוץ הוואדי, עד לחוף, כשהם שבים וסורקים את השטח, כדי לוודא שאין בו נפש חיה. לאחר מכן עמד ומסר לעולים הוראות אחרונות, וארגן אותם לקראת תזוזה. כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים – נאסר עליהם לדבר או להדליק פנס. בראש השיירה צעדו שני ׳גששים׳ מחברי החוליה, שהכירו היטב כל אבן לאורך השביל, ואחריהם הלכו סאמי ורונן. ז׳ילבר עמד בסוף השיירה, ושימש כמאסף. מעת לעת, נעצרה השיירה כדי לאפשר לשני הגששים לבדוק עצמים חשודים ולוודא שהדרך נקיה. האימהות שבין העולים, צעדו כשהן חובקות בזרועותיהן את בניהן המכוסים בשמיכות. הילדים אחזו בידי אבותיהם או החזיקו בשולי שמלותיהן של אמותיהם. את המבוגרת שבעולים, בת למעלה מ־80 שנה, נשאו אותה חברי ה׳מסגרת׳ כל הדרך על כתפיהם, והעלו אותה ראשונה על הסירה שהשיטה אותם לעבר ספינת אגוז.

השיירה הגיעה לחוף. חברי חוליית האבטחה התפזרו בפינות שונות של החוף, בעוד שהעולים עצמם שכבו לנוח על החול הרטוב. עתה הגיעה שעת פרידתו של עדי מבני משפחתו. עדי, אחד מחברי חוליית החוף, שהה בימים האחרונים עם בני משפחתו בקזבלנקה, ואף השתתף בחתונת אחיו הבכור יעקב. עתה נפגשו כולם שוב על החוף. דניז, רעייתו הטריה של יעקב. סיפרה בהתרגשות רבה כי אביה התעקש שתינשא ליעקב עוד לפני עלייתם ארצה. עדי היה נרגש מאוד, וליבו היה מלא גאווה על כי נתגלגלה לידיו הזכות לסייע בהעלאת הוריו לארץ הקודש. הוא הרים בזרועותיו את אחיו הצעיר גבריאל, שרק לפני תקופה קצרה חגג את בר המצווה, נפרד מיקיריו בהתרגשות והבטיח להם כי בקרוב יתראו בישראל. לאחר שנפרד מהוריו ובני משפחתו, מיהר לתפוס עמדת תצפית באחת מפינות החוף, בעיר שחבריו הם שסייעו למשפחתו לעלות לסירה.

בבינה אחרת של החוף, עמדו דוד דדון ושני ילדיו דניאלה ויעקב. חודשיים קודם לכן, נתפס בשדה התעופה של קזבלנקה כשברשותו דרכון מזויף, אשתו ושני ילדים אחרים שהיו מצוידים אף הם בדרכונים מזויפים, הצליחו לחמוק קודם לכן ממרוקו. דדון נעצר על ידי המשטרה, וכעבור מספר ימים שוחרר, אך המשטרה המשיכה לעקוב אחריו מתוך תקווה להגיע אל פעילי מסגרתי. על כן, כשביקשו חברי החוליה להודיע לו על הפלגת אגוז,לא הלכו לביתו, אלא ארבו לו ברחוב, כיסו את ראשו בשק והכניסו אותו למכונית שמיהרה להסתלק מהמקום. ׳החטיפה׳ בוצעה במהירות רבה. עתה עמד דוד דדון בחוף אל־חוסיימה, שמח ועליז כי הפעם יגיע אל ארץ הקודש בשלום.

עתה הגיעה שעת העלייה לספינה. הים היה שקט וחשכת הליל סייעה במבצע ההעפלה. השמים היו בהירים, ומפעם לפעם ריצדו כוכבים ברקיע. בקו האופק ניתן היה להבחין בצלליתה של ספינת אגוז, שעגנה במרחק כמאה מטרים מהחוף. ראמון שלף פנס מכיסו, ואותת לספינה. חיים צרפתי, האלחוטן של הספינה, קלט את האיתות.

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2

תוך דקות ספורות התקרבה סירת משוטים לחוף ובה שני מלחים – אחיו וגיסו של הקברניט. ראמון נכנס למים ואחז בדופן הסירה, בעוד שיתר חברי החוליה סייעו בידי העולים לעלות לכלי השייט. הייתה זו סירת הצלה קטנה, שהכילה עד שישה נוסעים בלבד. על כן, היא עשתה את דרכה מהחוף לספינה ומהספינה אל החוף הלוך ושוב. כל אחד מהעולים קיבל חגורת הצלה, והזקנים בירכו במעמד מרגש זה את ברכת ׳שהחיינו׳. כאשר התמלאה הסירה, נגרר אחריה ראמון עד לספינת אגוז, כדי לוודא שלא נפלו ממנה נשים ותינוקות. המים היו קרים מאוד, בתקופה זו של שיא החורף, אך ליבו היה מלא אושר שנפלה בחלקו הזכות לסייע בהעפלת יהודים לציון. עתה משהגיעו כל המעפילים אל הספינה, לחץ ראמון את ידיו של חיים צרפתי, ונפרד לשלום גם מהקברניט.

לא קל לתאר את ההתרגשות שאחזה בנוסעי הספינה, שבחרו לעזוב את ביתם ומולדתם אל הלא נודע, והכל כדי לשוב אל ארץ אבותיהם, אל האדמה שכל כך התגעגעה לשובם של בניה במשך אלפיים שנות גלות. ממש כמו אברהם אבינו בשעתו שנצטווה (בראשית יב, א): 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך:

המבצע תם במהירות, כשהוא נמשך כמחצית השעה. סאמי, שכבר השתתף בעבר במבצעים כגון אלה, אמר לז׳ילבר ולרונן כי מעולם לא התנהל המבצע בצורה כה חלקה כמו באותו לילה. הם לא חזו את הבאות. עתה חברי החוליה, כשבגדיהם רטובים, יצאו ליער הסמוך כדי להודיע לנהגים שיכולים הם לשוב לקזבלנקה. סאמי וז׳ילבר, רטובים עד לשד עצמותיהם, בדקו את החוף והעיפו מבט אחרון לעבר ספינת אגוז, שהלכה והתרחקה לאיטה. לאחר מכן, נכנסו יחד עם רונן לרכבם אל עבר טנג׳יר, בדרכם חזרה לקזבלנקה. בקטמה עשו עצירה קלה, וראמון ניצל זאת כדי לטלפן לאשתו ולבקש ממנה שתודיע לאלכס כי המבצע עבר בשלום. לאחר מכן התעכבו בוואזאן, שם השתטחו על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. בשעה 8:00 בבוקר הם הגיעו בשלום לקזבלנקה.

ראמון נפרד מחבריו, ושם פעמיו אל ביתו כדי לחטוף תנומה קלה. אלא שמיד עם הגיעו לביתו, ציפתה לו ההודעה שהוא נקרא בדחיפות ל׳מטה', שם המתינו לו אלכס וכמה מחברי ה׳מסגרת׳. לפי הבעת פניו של אלכס הבין כי משהו אינו כשורה. אלכס בעיניים מושפלות נעמד על רגליו, והודיע קצרות: ׳הספינה טבעה. כנראה שאין ניצולים. גם חיים צרפתי בין הנעדרים’.

נסיבות טביעתה של אגוז אינן ברורות בשלב זה. הקברניט פרנצ׳סקו מורייה יספר מאוחר יותר, כי הספינה נקלעה לסערה עזה, דפנותיה נבקעו ומי ים רבים חדרו לתוך הספינה, והחלו צעקות שבר של הנוסעים. תוך זמן קצר ביותר, צללה הספינה לתהומות, וכל נוסעיה טבעו במצולות ים. הספינה טבעה במרחק לא רב ממפרץ אל־חוסיימה, אך במקום לשוב לחוף – הפקיר הקברניט את נוסעיו. לקח את סירת ההצלה היחידה, ויחד עם גיסו מיהר להפליג מן המקום. חיים צרפתי, שנודע כשחיין מצטיין, יכול היה בנקל למלט את נפשו מהספינה הטובעת, אך הוא העדיף להישאר כדי לשדר קריאות נואשות לעזרה. על מסירותו למען אחיו, הוא שילם בחייו.

ספינת משא ספרדית שהגיעה למקום בעקבות קריאות האזעקה של צרפתי, משתה מן המים את הקברניט ואת גיסו, אך הם לא ידעו להצביע על מקום טביעתה המדויק של הספינה, מה שהביא לבזבוז שעות חיפושים ארוכות ויקרות. ביומיים הבאים חיפשו ספינות בריטיות, צרפתיות, ספרדיות ומרוקניות אחר ניצולים. בתום חיפושים מפרכים, נפלטו מן הים 22 גופות חללים, שהיו חגורים בחגורות הצלה, ומתו ככל הנראה מפחד ומקור. שוועתם של הטבועים האחרים, מרביתם ילדים ותינוקות, נבלעה בחשכת הלילה, בין גלי הים הסוערים, והמצולה סגרה עליהם לצמיתות.

לדאבון הלב, כך הסתיימה הפלגתם של 44 מנוסעי ספינת אגוז, בלילה הארור ההוא שבין כ׳׳ג ל־כ״ד בטבת תשכ״א(11-10 בינואר 1961), כשהפליגה בפעם ה־13 אל חוף צוק גיברלטר שבספרד.

טביעתה של ספינת אגוז הכתה בתדהמה את יהודי מרוקו, וגרמה זעזוע עמוק בתפוצות ישראל, בכל רחבי העולם. נדמה היה כי שארית תקוותם של הנותרים במרוקו לעלייה לציון תיגנז. האווירה בקזבלנקה הייתה קשה מאוד, ושמועות התרוצצו על מעצרים ועינויים שמבצעת המשטרה בחשודים שסייעו למעפילים להבריח את הגבול בדרכם אל ארץ ישראל. אווירה זו שהשליטה המשטרה, נועדה לסייע בלכידת פעילי ה׳מסגרת׳ והמסייעים להם במבצעי העלייה. המשטרה פשטה על בתיהם של קרובי הנספים, חקרה אותם ביסודיות ולעתים אף עינתה אותם באכזריות.

הידיעה אודות טביעתה של ספינת אגוז, פורסמה אף בעיתונות המקומית, תוך שהדיווחים מלווים בהתקפה חריפה על הציונות, ואיומים כלפי אלה מבין יהודי מרוקו המשתפים עימם פעולה. שר ההסברה המרוקני, אחמד עלווי, פרסם הודעה שבה האשים את הארגונים הציוניים המסיתים את יהודי מרוקו לעלות לישראל, ויציאה זו מהווה עריקה על כל המשתמע. את דבריו סיים כי ״מרוקו לעולם לא תניח לאזרחיה ליישב מדינה השייכת לעם הפלשתיני".

העיתון ׳אל פג׳ר', בטאון הממשלה הרשמי, תקף בחריפות רבה את יהודי מרוקו במאמר המערכת, בו נכתב: ׳אנו הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות אזרחי, אף כי הם לא התחלקו עמנו בקרבנות, בתקופת המאבק לעצמאות. אדרבה, הקימו היהודים ארגונים ציוניים והטיפו לחינוך ציוני. הם הסתננו למנגנון הממשלתי ותפסו בו עמדות בכירות, דבר שאפשר להם לגלות כמה מסודותיה של המדינה. הארגונים היהודיים, במקום שישתלבו במאמץ לשיקומה של המדינה, הפכו מרכזים לריגול ולחבלה, והם קושרים קשר נגד בטחונה של המדינה. המצב הוא הרבה יותר חמור מכפי שדימינו לעצמנו. על כן יש לבחון מחדש את השאלה היהודית ולנקוט בצעדים חמורים נגד אלה הרומסים את כבוד המדינה, עושקים את חוקיה ומערערים את יסודותיה המקודשים׳.

באווירה זו של הסתה ושנאה כלפי היהודים, נועד יורש העצר מולאי חסן, ביום כ״ו בטבת תשכ׳׳א (13 בינואר 1961) – יומיים לאחר האסון הנורא, עם משלחת נכבדים יהודיים בראשות רבה של קזבלנקה רבי שלום משאש נ״ע. הוא הביע בשם אביו צער על ההתפרצויות האנטי יהודיות, והבטיח לפעול להרגעת הרוחות ולהענשת האחראים. כתוצאה ממפגש זה, התאפשר להנהגה היהודית לטפל בקבורתם של החללים, להביאם למנוחת עולמים.

הקהילה היהודית בטיטואן נטלה על עצמה את המצווה הגדולה, חסד של אמת, להביא את הנספים לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי בעיירת אל־חוסיימה. אל המלאכה הצטרפו מזכיר ועד הקהילה יצחק חלימה, רבה הראשי של טיטואן הרב ביבס, ושלושה מאנשי החברה קדישא. בבואם אל בית העלמין באל־חוסיימה, הנמצא בסמיכות לחוף, קיימו את מנהג הרחיצה והטהרה לנספים, ערכו תפילה קצרה לעילוי נשמתם, וההלוויה התקיימה ללא נוכחות יהודים. בסיום הקבורה וסתימת הגולל, אמר הרב ביבס קדיש. לפני הקבורה צילמו את גופות החללים, ועל סמך התמונות התירו מאוחר יותר בבית הדין הרבני כמה מנשות הנספים, שיוכלו להינשא ולא יוותרו עגונות.

הרבנות הראשית בישראל הכריזה על יום צום ותפילה למען יהודי מרוקו. גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, הטילה את האחריות לאסון על ממשלת מרוקו, בכך שמטילה היא פחד ואימה בקרב יהודי מרוקו, ושאינה מאפשרת להם לשוב אל ארץ אבותיהם. את נאומה בכנסת סיימה בהצהרה: ״יידעו יהודי מרוקו כי הם אינם בודדים במערכה״…

אולם למרות הכאב הרב בטביעתה של ספינת אגוז, לא פסקה שאיפתם וחלומם של יהודי מרוקו לעלות ארצה. בשבוע שאחרי האסון, על אף הפיקוח המשטרתי המוגבר, הצליחו 117 יהודים לברוח בספינות דייג קטנות ורעועות, מטנג׳יר לגיברלטר. לאיש בממשלת מרוקו לא היה עוד ספק כי ההגירה היהודית תמשך, וכי גבורתם של חללי אגוז מאירה כלפיד את נתיב ההעפלה של היהודים הבאים אחריהם. בעקבות האסון, אף הושג הסכם ליציאת יהודים ממרוקו, במסגרתו ממשלת ישראל תשלם כופר עבור כל יהודי העולה ארצה, והעלייה תתבצע דרך תחנת ביניים ולא במסלול נסיעה ישירה לישראל.

במשך שנים רבות, היו הקברים באל־חוסיימה נטושים, ללא טיפול הולם. רק בחודש אייר תשמ״ג (מאי 1983), למעלה מעשרים שנה מאז נטמנו החללים באל־חוסיימה, ביקר שם מר סם בן שטרית, כיום ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, והיה הוא הישראלי הראשון שהשתטח על קברם של חללי ספינת אגוז, שם הדליק נרות על כל אחד מהקברים. באותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה להביא את החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל – אל המקום שמסרו את נפשם ביציאתם ממרוקו ולא זכו להגשים את חלומם.

מאמצים רבים חובקי עולם הופעלו אל מול השלטונות במרוקו שיאפשרו להעלות את עצמות הנספים ארצה. המפנה חל בחודש ספטמבר 1992, עת פנה ראש ממשלת ישראל יצחק רבין למלך מרוקו חסן השני, שאישר את העברת החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל. ואכן, ביום רביעי, ז׳ בכסלו תשנ׳׳ג (2 בדצמבר 1992) הועלו עצמותיהם של 22 המעפילים לישראל, במסגרת מבצע ׳איילת השחר׳. צה״ל והרבנות הצבאית נערכו לטקסים הממלכתיים. ובתאריך י״ט בכסלו(14 בדצמבר 1992) הגיעו מעפילי אגוז למנוחתם האחרונה בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות ראשי המדינה והמוני בית ישראל.

בסמוך ל־22 קברי הנספים, נבנתה עוד חלקת מצבות לזכר הנעדרים, שלא זכו להגיע למנוחת עולמים.

ייזכר לטוב דוד אמי ג׳וג׳ו (יוסף) בן הרוש ז׳׳ל, יליד פאס, שבעת כתיבת פרק זה כתב לי בין היתר: "פעלנו גם בעלייה חשאית, ובה לצערנו טבעו 44 יהודים באוניית ׳אגוז׳. בעזיבתי את מרוקו העברתי כל הנושא לבן אדם אחר". ביקשתי לקבל ממנו פרטים נוספים על חלקו בהעלאת יהודי מרוקו ארצה ובחלק שנטל בהפלגתה של ספינת אגוז, אך תוך ימים ספורים חלה והחזיר נשמתו לבוראו. לצערי לא אוכל לשמוע ממנו יותר את סיפורה של הספינה כמי שהיה שותף לה…

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2