ארכיון יומי: 28 בינואר 2021


ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ש"ס דליטא

״הצלת״ העולים הספרדיס/מזרחים נתפסה כמעשה הירואי של החברה החרדית האשכנזית כשבחזית זו ניצבים תלמידי הישיבות. הישיבות פתחו את שעריהן בפני בני תורה מארצות המזרח שנקלטו בהן ובפנימיות הצמודות אליהן. היו תלמידים שעזבו כיוון שלא יכלו לעמוד בנטל המסגרת הדתית על כל החומרות הכלולות בה. היו תלמידים שנקלטו היטב בתוך ״חברת הלומדים״ הליטאית. פעמים שימשה עבורם הישיבה תחליף למשפחה מתפוררת שהתרחקה מהחיים

בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הדתיים וניסתה להתערות בחברה החילונית הציונית. לעתים נכשלו ניסיונות אלה והובילו לחיי פשע. הישיבה סיפקה להם ביטחון, חיים דתיים מלאים ודימוי עצמי חיובי עקב השתייכותם ל״חברת הלומדים״. ״חבר הפעילים״ הצמיח דור של תלמידי ישיבות שכיום הם פולטיקאים, עיתונאים ועסקנים חרדים, והוא פעל עד שנות השבעים. הציבור החרדי הספרדי/מזרחי אימץ את הדימוי של מי ש״ניצלו׳ מכפירה ושמד ורבים ראו את עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. במובן זה אין הבדל בזיכרון ההיסטורי ובדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות הליטאיות שלמדו באירופה ובמרוקו, לבין הדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות שלמדו בהן במדינת ישראל. השיח הדן ב״הצלה״ כורך באותה נשימה את כל ה״אויבים״: ההשכלה, ״אליאנס״, תרבות צרפת, המורמה, הציונות, החילונים, השמאל ומדינת ישראל. שיח זה אינו מבדיל בין מה שקרה להם ״שם״ לבין מה שקרה להם כאן במדינת ישראל:

[אפשר לומר שבצרפת הם מהווים רוב מוחלט של התלמידים בישיבות ובמסגרות אחרות של החינוך החרדי, 52% לעומת 48% בבתי הספר היהודים הקהילתיים. לא כל מי שמתחנך במוסד חרדי מנהל אורח חיים חרדי, יש ביניהם גם ילדים מבתים מסורתיים.]

אילולא אור התורה שהואר מעלינו מעולם הישיבות הקדוש לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. זו אינה היסטוריה, חווינו על בשרנו. ההשכלה, הציונות, ההפקרות נעצו את ציפורניהן בסלתא ושמנה של היהדות הספרדית ורק אור שמחת התורה של הישיבות ובהירות הדעת של רבותינו, החזון אי״ש כל גדולי התורה עד עצם היום הזה הם שהצילו אותנו מבור תחתיות. את נפשנו אנו חייבים להם.

רבנים רבים ממוצא ספרדי/מזרחי מודים בגלוי ש״קיבלו״ משהו מהאשכנזים והם מציינים לחיוב את שיטת הלימוד הליטאית ואת אורח החיים החרדי. ל״קבלה״ זו יש משמעות בוויכוח על עיצוב הזהות הספרדית/ליטאית הנרקמת כעת. קיימת תמימות רעים בקרב הספרדים לגבי תפקידם ויכולתם של האשכנזים בתחום הלימודים גם אם לא כולם יודו ביתרונות אלו בפה מלא.

תפיסת ״ההצלה״ אינה נחלתם הבלעדית של אלו שנקלטו בארץ בישיבות הליטאיות ושל אלו שהוצאו מהמעברות ועיירות הפיתוח. זוהי תפיסה היסטורית רחבה וכללית של רבנים החיים במדינת ישראל, בצרפת ובארצות אחרות. כך הגדיר זאת הרב אברהם אלחדד מפאריז:

בחמישים השנים האחרונות היו לנו אמנם רבנים תלמידי חכמים גדולים בהלכה, אך עניים בהשקפת עולם וחסרי יכולת להתמודד עם בעיות חברתיות. כאשר הרב שך טען בזמנו שליהודים הספרדים אין מנהיגות אמיתית ואין הם בשלים לנהל את חייהם הוא צדק (על התבטאות זו של הרב שך ראו להלן). הכפייה התרבותית של הצרפתים במרוקו פגעה גם ברבנים שלנו ונטלה מהם את היכולת להתמודד עם החיים המודרנים… אני גאה בכך שאני תלמידם של גדולי ליטא, שם עוצבה השקפת עולמי, אין לי שום קומפלקס, הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנו חייבים להם את הכרת הטוב.

מספרם של בני עדות המזרח במערכת החינוך החרדית הולך וגדל בהתמדה. ההצלחה של ״חבר הפעילים״ היתה כה גדולה עד כי כבר בשלהי שנות החמישים בני העולים מארצות המזרח הפכו לרוב מובהק של תלמידי החינוך העצמאי. הוקמו מתיבתות וישיבות קטנות לתלמידים ספרדים. מאוחר יותר הוקמו ישיבות בפריפריה, בקרבת ריכוזי העולים – בבאר שבע, אופקים, נתיבות, באר יעקב, אשדוד, חדרה ועוד. בוגרי הישיבות הקטנות רצו להמשיך בלימודיהם בישיבות הגדולות כשאר בני התורה, אולם לא היתה תשתית של ישיבות ספרדיות גדולות מלבד ישיבת ״פורת יוסף״, שהיתה קטנה מכדי לקלוט את כל המבקשים ללמוד בה. (״פורת יוסף״ התפצלה משנות השישים ואילך לשני מוסדות, באחד לימדו בשיטת הלימוד הספרדית והשני הפך ישיבה ליטאית גדולה). תלמידים ספרדים/מזרחים לא נהרו לישיבות החסידיות כיוון שאלו יצגו מסורת פרטיקולריסטית שחייבה נטישה מוחלטת של הזהות הספרדית/מזרחית. ואילו הישיבות הליטאיות יצגו חרדיות אקומנית שגילתה סובלנות יחסית לזהות המזרחית.

כאמור, מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים התנהל תהליך קליטה מאסיבי של בני תורה ממרוקו בישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה, טנג׳יר ובארצות־הברית. המידע שזרם לראשי הישיבות בישראל על התלמידים ממרוקו וכן התרשמותם מהישיבות באירופה היה חיובי ביותר. לפיכך החלו הישיבות בישראל לפתוח את שעריהן בפני בני תורה ספרדים/מזרחים, אולם תוך שמירה והקפדה על מכסה (קווטה). ראשי הישיבות שמרו על מעמדה ויוקרתה של הישיבה והקפידו שלא ״להוריד״ את הרמה על ידי קליטה בלתי מבוקרת של תלמידים מזרחים. (ראו להלן על אחוזי הקבלה הקיימים עדיין בישיבות הדגל הליטאיות). את הטון למהלכים אלו נתנה ישיבת פוניביץ בראשותם של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן, וממשיכו, מנהיג הליטאים הרב מנחם שך. למרות שישיבת פוניביץ קלטה במודע את המכסה הקטנה ביותר של תלמידים מזרחים, היא זו שנתנה את ההשראה לכל המוסדות הליטאים לפתוח את שעריהן בפני תלמידים אלה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

FIANCAILLES ET MARIAGE DE MARIE

Je vais essayer de raconter les fiancailles et le mariage de ma douce Maman et pour ce faire, me reporter a la vie de Tanger en 1908. Brillante.oui, mais vie de petite ville provinciate, ou tout le monde se connaissait , se critiquait. Les clans riches, ceux d’excellentes families pauvres et les pauvres. Grand-mere avait cinq filles a marier (puisque Rachel etait deja veuve, sans dot! voici le grand mot lache. Ces cinq filles ayant un succes fou des pretendant en quantite et des plus huppes mais n'ayant pas le courage de les epouser sans argent! Maman atteignait ving trois ou vingt quatre ans, cela devenait catastrophique.

A ce moment les Cazes se partageaient entre Londres et Gibraltar. Elles etaient par leur mere Aunt’Celina soeur de ma grand -mere, cousines germaines de Papa (Je feral plus tard des arbres genealogiques qui aideront a retracer nos liens de famille). Elles aussi voulaient se marier. A la meme epoque Tanger est en revolution, tous les salons parlent d’un bel et riche jeune homme venant de Mogador, ville essentiellement anglaise comme nous le savons. Ce jeune homme aux yeux splendides, a l’allure martiale, montait a cheval tous les matins. ; il etait muni de lettres de recommandation au pres des families les plus huppees de Tanger. II y venait avec sa jeune sceur (que j’ai appele plus tard Jita) chercher un epouse soit parmi ses cousines Cazes soit parmi les tangeroises qui se mettent en frais ; c’est a qui le recevrait le mieux, thes, diners, danses, lui presentera les plus belles et les plus riches filles « sur le marche tangerois » Lui disait non et continuait a chercher. Le temps filait, la date de depart approchait,, sa soeur perdait courage et avec ses amis le poussait a se decider. Un jour qu’il passait, comme il le faisait souvent par la ruelle « Bajada de la Playa », maman etait a la fenetre comme elle le faisait de temps en temps, a la mode espagnole. Papa la voit, lui fait un beau sourire et dit a sa soeur « La voila, ce sera elle ou personne!» Il se met alors en quete d’un de ses amis pour etre presente a la famille. Celui-ci (j’ai autrefois su son nom) un cousin eloigne des Amselem lui donne les meilleures references mais le traite de sentimental, de romanesque. « Voyons, tu as toutes les meilleures families et les plus riches a tes pieds et tu veux choisir cette petite qui n’a pas un sou? Evidemment, elle est d’excellente famille. Ils sont tres aimes, tres apprecies, ton choix,au fond est parfait si ce n’est le manque de dot» et Papa repond a peu pres ceci: « que m’importe la dot? J’ai assez d’argent pour deux, je n’epouse pas 1’argent mais la jeune fille ».

Avant tout ceci, Papa, en attendant de trouver 1’intermediate, passait et repassait plusieurs fois par jour sous les fenetres et lorsqu’il pouvait apercevoir Maman, lui faisait de grands saluts. Mes tantes, moins naives que maman comprenant la tactique, la poussait a se mettre a la fenetre ; Maman, elle n’en croyait pas ses yeux. Mais froide comme elle l’etait disait a ses sceurs: « ce n’est pas pour moi, vous revez et puis je ne veux pas quitter Tanger » Bref, arrive le moment des presentations, des receptions et de le demande en mariage. Papa avait tant de charme que grand-pere qui ne voulait jamais se separer de ses filles se sentit desarme devant lui, d’autant plus que Papa promettait de s’installer a Tanger apres deux ou trois ans. Grand-mere, femme lucide et de tete le raisonna et parvint a le convaincre que jamais il ne trouverait un parti aussi brillant pour leur fille et les fiancailles se firent. Fete des plus reussie, toilettes magnifiques, cassette de bijoux, qui deja firent du bruit a l' epoque.

Papa parlait et ecrivait l'anglais ; tres peu d’espagnol a l' epoque. Maman ne savait pas dire un mot en anglais. Papa part a Marrakech et lui ecrit des lettres pleines d’amour et de passion…mais en anglais! Qui lisait, traduisait et repondait a ces lettres? Licita, deja tres forte en anglais (elle avait treize ou quatorze ans a 1’epoque) Les lettres de Papa etaient lues a toute la famille et leur tiraient les larmes des yeux ; elles firent que Maman se mit a 1’aimer profondement. Papa revint de Marrakech une ou deux fois pendant les six mois que durerent les fiancailles et a explique qu’il ne pouvait quitter sa merveilleuse situation de Marrakech pour s’installer a Tanger ou le commence etait tres different de celui du sud mais que plus tard, il verrait si c’etait possible. Maman alors demanda a ses parents que Licita avec laquelle elle s’entendait bien l’accompagnat et passat la premiere annee avec elle- ce qui fut fait.

Inutile de dire le tohu-bohu souleve par ses fiancailles a Tanger: Jalousie, plaisirs etc… Certaines personnes qui ignoraient la famille faisaient des sourires des avances, felicitaient et rendaient visite. Les tantes jubilaient, belle revanche et Donna,la piquante, lancait des fleches et des sarcasmes pleins d’humour que malheureusement j’ai oublies.

Vinrent les ceremonies du mariage. J’ai des photos, vous les verrez. A l' epoque, il y avait de longues festivites et maman me racontait la beaute de ses toilettes, de ses bijoux, la somptuosite de la serie de receptions, son succes, sa joie melangee de larmes a l’idee du depart proche. Pour le mariage, la famille de Papa etait representee par Jita (son inseparable) et 2 de ses neveux: Haim Elmaleh (fils unique de Juanie sa soeur ainee) et Pinhas Toby (fils unique de Clara sceur plus agee que lui). Ces receptions defrayerent la chronique tangeroise.

Cette anecdote prouvera la largeur d’esprit de Papa, a cette epoque deja. Toute femme israelite pratiquante meme de nos jours doit avant le mariage et a epoques fixes de sa vie prendre un bain rituel froid. C’etait une eau presque stagnante a l'epoque. Maman que toutes ces ceremonies revoltaient se refusa absolument de se plier a cette coutume barbare. Papa tres gentiment accepte et lui dit qu’il en avait fait construire un personnel a la maison pour lui eviter les promiscuites obligatoires d’un tel bain. Je crois qu’elle l’a employe une seule fois pour lui faire plaisir. Puis elle l’a fait vider et il a servi de cave dans laquelle nous rangions nos fameuses « jabiat » pleines de confits, huiles, olives, confitures!

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

Page 10

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר