ארכיון יומי: 11 בינואר 2021


יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

casablanca

זרמים רפורמיסטיים־מערביים

אליאנס – ״כל ישראל חברים״

אם לשפוט לפי הקריטריון של הנכונות לגור מחוץ לגבולותיה של השכונה היהודית המובהקת, הרי שזירת התמורות של קזבלנקה פעלה את פעילותה, וגרמה בהדרגה להתרופפות חישוקיו של הציבור היהודי־המסורתי. מעניין, שגם תהליך זה התרחש בהתערבותן של קבוצות הנהגה יהודיות, אם כי מגמות פעילותן היו שונות מאלה של הציונים. בסיכום התרשמותו מהמלאח, כותב הירשברג: ״כזה הוא מלאח קאזא. אלה המצליחים לצאת ממנו, לאחר שצברו קצת הון פונים מערבה – אל שכונה חדשה בחציה, שגם היא מאוכלסת רובה ביהודים. בסביבה זו בתי־הכנסת החדשים והמרווחים, הישיבות, בתי־הספר של כל־ישראל־חברים״(הירשברג, תשי״ז, עמוד 179).

 

במוסד האחרון שמזכיר הירשברג, בית הספר של ״כל ישראל חברים״(כי״ח) – יותר מאשר בארגונים שהפעילו הציונים בקזבלנקה – טמון המפתח העיקרי להבנת תהליכי התמורה בקרב יהודי העיר. גם מאחורי בית־ספר זה, שעשרות כמוהו היו פזורים ברחבי מרוקו, עמדה עילית יהודית, לא ציונית, ובעבר שרר מתח ברור בין אנשי הארגון היהודי־הצרפתי שעמד מאחוריו, לבין אנשי העילית הציונית במרוקו. מעניין, שבשהותו בקזבלנקה, הירשברג התאכסן דווקא אצל אחד מראשי כי״ח, ז׳יל ברונשוויג, מגדולי עשיריה היהודיים של מרוקו וממקורבי משרד הנציבות הצרפתית במדינה; אחד הדברים שננסה לברר הוא, כיצד קרה שהירשברג הציוני בחר להתארח דווקא אצלו.

 

כשנוסד כי״ח, בשנת 1860, ובעשורים הראשונים לקיומו, עד סמוך למלחמת העולם הראשונה, ייעד לעצמו הארגון, שלא לייצג את יהדות צרפת בלבד, כי אם את כלל יהודי התפוצות. מייסדי הארגון, קומץ אינטלקטואלים ונדבנים יהודים־צרפתים, ראו עצמם חיל־חלוץ של היהדות האמנציפטורית, יהדות המערב אשר השתחררה מכבלי מעמדה המסורתי, השתלבה בחברה המקומית והגיעה להישגים שאיפשרו לה לסייע לאחים־לדת שטרם עברו תהליכים דומים.

 

במבט ראשון נראה היה, כי הסיוע שהם נכונו להעניק לאחיהם נבע מפילנטרופיה, מנדיבות־לב, שמקורה בעקרונות של סולידריות יהודית. ואולם, ספק אם במבט לטווח ארוך ראוי להבליט דווקא היבט זה של פעילותם. מודל ההתפתחות הרצוי ליהודי התפוצות, כפי שראו זאת ראשי אליאנס, היה המודל שלהם שהכריע לגבי התפתחותם ומעמדם; משמע, מודרניזציה והשתלבות בחברה הסובבת. מטרתם המוצהרת היתה לסייע ליהודים, ובעיקר לילדים ולבני־נוער, דרך כינון מוסדות חינוך אירופיים־מודרניים, במטרה שהללו יכשירו אותם להיות אזרחים טובים השואפים לשוויון זכויות מלא (אמנציפציה) בארצות הולדתם. הם ניסו אפוא לחולל תנועה שהיא בעיקרה תנועת רפורמה, שמטרתה לחזק את הפרט היהודי בתפוצות על־ידי תיקון ערכיו המסורתיים.

 

המגמה הרפורמיסטית, יותר מאשר המגמה הפילנטרופית, עמדה אפוא באותה עת ביסוד פעילותה של עילית יהודית־מערבית זו. ואולם, יש להדגיש כי מדובר בתנועה ששורשיה קדמו להופעת כי״ח ואותות פעילותה ניכרו בדרכי פעולתם של אישים וארגונים במקומות שונים, לאו־דווקא בקרב יהודים־צרפתים. בתנועה יהודית־חברתית זו פעלו גם יהודים בריטים, גרמנים, אמריקנים ואחרים, ביניהם אנשים בשלוחותיה של יהדות אירופה בארצות המזרח. בפעילותם, בתקופות השונות, התבלטו מאפיינים מגוונים: לעתים בלט בהם ההיבט הסולידרי, או הפילנטרופי יותר מאשר הרפורמיסטי. אף־על־פי־כן, ביסוד פעילותם עמדה, יותר מכל מגמה אחרת, המגמה המתקנת, הרפורמיסטית. לכן ראוי להגדיר את העילית היהודית הזו ״רפורמיסטית״; באשר לתואר ״מערבית״, הרי שהוא נבע מכך שתנועה זו התפתחה לראשונה בקרב יהודי המערב וייצגה את מודל התמורה שעמד ביסוד פעילותה.

 

לא קשה להבין את המתח ששרר בין מנהיגי כי״ח לבין מנהיגי התנועה הציונית בקזבלנקה כמו במקומות אחרים בעולם. פעילי כי״ח – ובעצם התנועה היהודית־המערבית שעמדה מאחוריו – קדמו לציונות בתפיסתם כמבשרי עידן חדש בחיי הציבור היהודי בעולם ותבעו לעצמם את כתר ההנהגה של היהודים בעידן זה, כפי שעשתה הציונות אחריהם. כי״ח גם קדם לציונות כארגון יהודי בינלאומי – או נכון יותר בין־תפוצתי – ארגון אשר הקים לעצמו אגודות שתמכו בו כמעט בכל קהילה יהודית ופרש רשת מוסדות שפעלו בהשראתו בתפוצות, בעיקר בבלקנים ובארצות האסלאם. נושאי דגלו באו מהשכבות הגבוהות של החברה היהודית והם ייצגו את היסודות המתמערבים ביותר בתפוצות היהודיות השונות. משהופיעה הציונות, נולדה ביניהם מערכת יחסים דיאלקטית הן במישור האידיאולוגי והן במישור הארגוני־הפוליטי ובחלק מהתפוצות, אף במישור החברתי. יתרה מזו, לתנועה היהודית־האוניברסלית הוותיקה, בעלת האוריינטציה הרפורמיסטית־המערבית, כבר היתה שליטה ברבות מן התפוצות היהודיות, בו־בזמן שהציונות עשתה רק את צעדיה הראשונים.

 

״אבותינו הגאלים״

אם נרצה פעלו בכי״ח שתי מגמות סותרות: מצד אחד, פעל הארגון בשם העיקרון לפיו יש לשלב יהודים במקום מושבם, ובכך החליש את העיקרון של ההיבדלות הדתית־האתנית; מצד שני, בעצם הקמתו ופעולתו למען יהודי העולם מודגשים הקשרים הבין־תפוצתיים והסולידריות היהודית.

 

מאמציו של הארגון להבקיע את חומת ההסתגרות של היהודים והעובדה שהוא פעל לטובת היהודים ולאו־דווקא לטובת הקבוצות האתניות שסבבו אותם – שתי מגמות סותרות אלה ניכרו היטב בסדר העדפותיו. כך, באזורים רבים נמנעו חברי הארגון מלהדגיש את לימודי הדת, או השפה העברית, ובזה תרמו לעידוד תהליך החילון ולהתערערות היסודות החשובים לכל קיום אתני, במיוחד לזה של היהודים: דת־מיוחדת, לשון־קודש, וכן זיכרון קולקטיבי של מורשת הנמסרת מדור לדור. ואולם, בכך שבתי הספר של הארגון ופעולותיו הדו לקדם את האוכלוסיה היהודית, הם יצרו לה מסלול קידום משל עצמה, שונה בקצב ובאיכות מזה של האוכלוסיה הסובבת, והדבר עלול היה להגביר את השוני בין היהודים לסביבתם. במרוקו היה הדבר ניכר ביותר, כמו גם במקומות רבים בארצות האסלאם.

 

הסולידריות ואחדות העשייה היהודית־הרפורמיסטית היתה עלולה, מצדה, להיפגע מסתירה פנימית נוספת בקרב העילית היהודית שעמדה מאחוריה. ציבור זה השתלב בחיי הכלכלה והממשל בארצות המערב וראה עצמו אזרח נאמן ופטריוט של ארצות מושבו השונות. מנקודת מבט זו אי־אפשר לראות בו גוף הומוגני, כי אם ציבור המחולק לאגפים לאומיים־אירופיים שונים. כידוע, בתקופת כינונו של כי״ח נכנסו המעצמות האירופיות לתחרות קולוניאלית חריפה שהובילה לשורת קונפליקטים נוספים שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. ברור, כי הסולידריות של העילית היהודית־המערבית הרפורמיסטית הועמדה אז בסימן שאלה. ואכן עוד לפני פרוץ מלחמת העולם פרשו מכי׳׳ח רוב האגפים הלאומיים הלא־צרפתים והקימו בהדרגה ארגונים רפורמיסטיים נפרדים משל עצמם: ״אגודת־אחים״ הבריטית (Angio-Jewish Association) ו״חברת העזרה״ הגרמנית (Hiifsverein). מאוחר יותר הקימה לעצמה גם יהדות ארצות־הברית ארגונים דומים, ביניהם, הג׳וינט, שמילא, כפי שנראה בהמשך, תפקיד חשוב ביותר בחייה של הקהילה היהודית בקזבלנקה. כי״ח איבד פחות או יותר את היומרה לייצג עילית יהודית בין־תפוצתית, ונצבע באופן מוחלט וסופי בצבעי הטרי־קולור – צבעי דגלה של צרפת.

 

 

* הג׳וינט – השם האמריקני המקוצר של American Jewish Joint Distribution Committee. הארגון נוסד בשנת 1914 ומטרתו המקורית היתה הגשת סיוע לפליטים יהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא קיבץ את נציגי כל הזרמים המרכזיים של יהודי ארצות־הברית ועל כן כונה בקיצור ״ג׳וינט״(משותף, איחוד). מכאן ואילך שימש ארגון פילנטרופי מרכזי של יהדות ארצות־הברית וסייע ליהודים בארצות מצוקה ברחבי העולם. הארגון מילא תפקיד חשוב מאוד בטיפול בשארית הפליטה לאחר השואה, וכן בהגשת עזרה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

 

בארצות שבהן ההזדהות הלאומית עם מרכז כי״ח (בפריז) היתה עלולה להוות קושי, נהגו ראשי הארגון להצניע את הנטייה הלאומית־הצרפתית, כדי שלא תישמט הקרקע מתחת לרגליהם. שם, בלי לוותר על הוראת השפה הצרפתית ועל המגמה הפרנקופילית של מוסדות החינוך שלו, התאים הארגון את מגמותיו הציבוריות ואת תוכניות הלימודים שלו לדרישות השלטון ולנטיות הלאומיות המקומיות. דוגמה בולטת לכך היא תורכיה העות׳מאנית, שלצד הוראת הצרפתית טיפחה כי״ח בתחומיה גם את האוריינטציה הפרו־תורכית. ואולם, חשוב לזכור, כי היו מקומות שבהם הקנה החותם הלאומי־הצרפתי יתרון לפעילות של כי״ח. המקומות הללו היו בראש ובראשונה בתחומי ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת, דהיינו, בנחלותיה עתירות האוכלוסיה היהודית של צפון־אפריקה. שלוחות הארגון בתוניסיה ובמרוקו העניקו ליהודים חינוך פרו־צרפתי, חינוך שנמשך לאורך דורות, ושאפשר לראות בו ניסיון להכשיר ציבור זה להזדהות עם השלטון הקולוניאלי ולשמש מעוז לאומי־צרפתי במקום מושבם.

 

מאמציו של כי״ח נתקלו בקשיים משני עברי המתרס: מצד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ומצד החברה היהודית. הקושי מצד השלטונות נבע מכך שלא היה להם עניין להעניק ליהודים־הילידים סטטוס אירופי ואזרחות צרפתית. השלטונות הצרפתיים בתוניסיה חרגו מעט ממדיניות ההגבלה ואיפשרו ליהודים בעלי השכלה גבוהה להשלים את תהליך ״צירפותם" ולקבל אזרחות צרפתית. ברם, חריגה זו – שנגעה רק לעילית היהודית – לא הופעלה במרוקו. כאן נחסמה דרכם של יהודים שנשאו סטטוס "ילידי״ לקבלת אזרחות צרפתית, תהא אשר תהא מידת הזדהותם התרבותית והפוליטית עם השלטון. היהודים המקומיים נשארו, כמעט כולם, נתיניו של הסולטן.

המאמצים ״לצרפת" את יהודי תוניסיה ומרוקו נתקלו בקושי גם מצד החברה היהודית, שכן בד בבד, ובאופן חלקי אף בתגובה למאמצים הללו, פרץ הקונפליקט בין המנסים לקרב את -ציבור היהודי לצרפת לבין התומכים בקיומו הנפרד ובטיפוח תנועתו הלאומית שהתגבשה בציונות. הקונפליקט ניכר גם בין הכתלים של מוסדות החינוך בחסות כי״ח ואפילו בקרב ס־רות מנהליהם ומוריהם. ועוד, אגודות הבוגרים של הארגון היו עד מהרה לזירת ־ממודדות בין מגמות ציוניות לבין מגמות רפורמיסטיות־מערביות קלאסיות.

אומנם, בשנת 1870 הם העניקו ליהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית, אך מנקודת מבטם היתה זו טעות שלא התכוונו לחזור עליה במקום אחר.

 

מלחמת העולם השנייה הנחיתה מהלומה קשה ביותר על ראשי הרפורמיסטים המערביים וחיזקה את הנטייה לציונות בקרב העילית הרפורמיסטית. אם נרצה, כאן נולד המפגש בין פרופי הירשברג לז׳יל ברונשוויג, מי ששימש סגן נשיא כי״ח העולמי וראש הפלג הפטריוטי־הצרפתי ביהדות מרוקו ערב קבלת העצמאות. ברונשוויג היה מיוזמי ההיענות לדרישה להגביר את לימודי היהדות במוסדות הארגון, דרישה שהיתה בולטת בעוצמתה דווקא בשורות בוגרי הארגון ותנועת הנוער ״שארל נטר״ שהם הקימו.

 

יהיו מגמות ההתקרבות בין רפורמיסטים פרו־צרפתים לבין ציונים אשר יהיו, אף אחת מהעיליות היהודיות הללו לא ויתרה על לוז האידיאולוגיה שלה ולא על היומרה להנהיג לפי תפיסתה את אוכלוסיית היהודים המקומית. כמו בקרב הציונים, גם בקרב נאמני כי״ח, בעלי האוריינטציה הפרו־צרפתית, היתה קזבלנקה מרכז פעילותם וצומת עצביהם באותה עת. כפי שקראנו אצל דיבון, ניצב בעיר בית המדרש למורים של כי״ח־מרוקו(Ecole Normale Hebraique), ומלבדו פעלו בה ששה בתי־ספר, שלא לדבר על מוסדות חינוך נוספים שהיו קשורים לארגון. עם צוות המורים, המנהלים והפעילים של כי״ח בעיר נמנו כמה מאות אנשים שהרביצו תורה בשמונת אלפים תלמידים בקירוב. מלבד פעילות חינוכית ממוסדת זו פעלה בעיר תנועת־הנוער הגדולה, שהקימו בוגרי כי״ח ושנקראה על שמו של אחד ממייסדי הארגון, שארל נטר. על אף התמיכה שמצאו הציונים בקרב חברי הארגון, הרי שהם נמנעו מלראות בה תנועת נוער חלוצית. יתרה מזו, גם ביחסים שנרקמו בין ראש הארגון במרוקו, ז׳יל ברונשוויג, לאישים ישראלים אין לראות מודל קבוע ליחסים בין פעילי הארגון לבין התנועה הציונית.

 

אגב, רעייתו של ברונשוויג, גלאדיס, ממשפחת טולידנו המרוקנית, גילתה נטיות ציוניות עוד לפני נישואיה. הזוג ביקר בישראל זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות ולא הסתיר את התרגשותו מהתחייה הלאומית־ היהודית. בביקורם התוודעו גם לפרופ' הירשברג, וזה היה אפוא הרקע לקשרים שנטוו בינם לבין ההיסטוריון הציוני, הדתי־הלאומי.

 

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

עמוד 40

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc

le-mossad

 

Les premiers Agents du Mossad au Maroc

Shlomo Yehzquieli

J'ai ete nomme premier commandant de la Misgueret au Maroc au mois d'octobre 1955. Auparavant, j'avais suivi avec d'autres candidats a une mission en Afrique du Nord, un cours preparatoire. Nous y avons appris le francais et suivi un entrainement dans le maniement des armes et les methodes de filature. Au mois d'aout les equipes pour les differents pays ont ete formees.

En septembre, j'ai quitte Israel en route pour le Maroc en meme temps que Moche Kadoch.

J'ai trouve le pays tres ressemblant au notre par ses paysages, son clirnat et sa population.

Peu de temps apres, sont arrives Itsik Beer, ancien de la Hagana et officier de sabotage a Jerusalem pendant la guerre d'independance; Hagai Lev, un ancien de l'lrgoun Tzvai Leumi; Yona Zabin, entraineur en arts martiaux a Tsahal; Carmela Zabin, radio, ancienne du kibboutz Guezer assiege pendant la guerre d'independance; Shlomo Almog et Hasdai Doron.

 

Moche Kadoch

Moshe Kadoch fut envoye a Marrakech, Shlomo Almog a Oujda, et Hasdai Doron a Tanger et au Maroc espagnol, avec deux jeunes emissaires qui devaient etre repatries peu de temps apres leur arrivee.

Nous ne savions pas grand chose sur ce qui nous attendait.

Nous savions que nous etions les emissaires de l'Etat d'Israel et non de l'Agence Juive, mais que nous agirons sous son couvert. La consigne etait de coordonner notre action avec celle des emissaires de l'Agence Juive – sans pour autant dependre d'eux.

Il convient de rappeler qu'a l'epoque, l'Agence Juive oeuvrait encore ouvertement au Maroc ou elle etait representee par un grand nombre d’emissaires. Les Francais et les Espagnols dominaient encore le pays, meme s'il etait clair qu'a plus ou moins long terme, le Maroc recouvrerait son independance. Notre mission au Maroc etait differente de celle des emissaires israeliens dans le passe. Notre mission etait de mettre sur pied, le plus rapidement possible, des groupes d'auto defense pour la population juive marocaine. II nous fallait nous adapter rapidement a la situation sur le terrain, etablir des liens et commencer a agir. Au depart, nous avons cru qu'il serait possible de profiter de l'aide des emissaires de l'Agence Juive pour etablir les premiers liens avec les juifs locaux, mais il devait vite s'averer que e'etait une erreur. Non seulement nous n'avons recu aucune aide d'eux, mais ils nous consideraient comme des indesirables, nous manifestant une certaine opposition – l'opposition instinctive de tout corps a tout ce qui est nouveau.

 

La realite etait donc differente de celle que nous avions imaginee avant notre arrivee au Maroc. Nous avons donc ete contraints d'avancer et de "nager" de maniere independante. Nous avons commence a etablir des liens directs avec les juifs locaux, ce qui devait exiger du temps et une accumulation d'experience. Avec le temps, une cooperation s'est etablie avec un petit nombre d’emissaires israeliens de l'Agence Juive, en general des representants du Departement de la Jeunesse et du Hehaloutz, qui avaient compris plus tot l'utilite de notre mission.

 

II convient de souligner en particulier l'aide d'Abraham Cohen du kibboutz Houlda. Le soutien des emissaires religieux fut egalement tres important; comme le judaisme marocain est traditionaliste, leurs relations avec lui etaient plus naturelles. II convient de souligner que les juifs du Maroc ne voyaient pas d'un bon oeil les querelles entre les mouvements sionistes. Au bout de six mois, le Maroc acceda a l'independance et les emissaires de l'Agence Juive furent contraints de cesser leur activite et de quitter le pays.

 

Nous avons designe les premiers candidats aux stages de preparation et les premiers commandants locaux ont ete choisis parmi les meilleurs stagiaires. Deux mois apres mon arrivee, nous etions deja sept emissaires du Mossad. J'avais decide que trois d'entre eux seraient postes dans les villes de province, et les autres a Casablanca. Il etait urgent de leur trouver des couvertures adequates (identite et emploi). Au debut, nous n'avons pas trouve les methodes appropriees, et nos hommes attiraient trop l'attention ce qui mettait en peril leur mission. Inutile d'ajouter que le manque de couverture adequate devait entrainer apres lui la condamnation a l'inaction et au manque de discipline. Nous n'avons eu d'autre alternative que de renvoyer en Israel deux emissaires avec leurs families, ce qui devait contribuer a ameliorer la situation.

De meme nos relations avec les forces d'occupation francaises n'allaient pas pour le mieux, les services de securite franqais nous mettaient des batons dans les roues – dans la crainte de faction subversive de facteurs etrangers en ces heures d'ebullition politique.

Nous avons naturellement cherche a rapprocher la jeunesse locale de nos idees. Au depart nous avions craint que le contact avec les juifs – et une crainte au bavardage – ne donnent une publicity inopportune a notre action, mais nous nous sommes rapidement rendu compte que notre action n'etait pas le sujet de discussions publiques et que les juifs contactes savaient se taire et garder le secret. Cette description vise a expliquer pourquoi le resultat de notre travail etait limite au depart et le nombre de recrues etait de quelques dizaines seulement. En verite, il n'y avait a l'epoque aucune intention de former un mouvement de masse, et notre mission se limitait a la formation de cellules d'auto defense dans la clandestinite et au choix des commandants parmi ces recrues.

 

En novembre 1955, nous avons cree les premieres cellules de Gonen a Casablanca. Deux des cellules furent recrutees parmi les ex-membres des mouvements de jeunesse sionistes, et une troisieme par des instituteurs, des employes de bureau, et des membres dissociations sportives. Les membres des mouvements de jeunesse constituaient une unite en soi. Leur mission principale etait le recrutement et etaient toujours prets a l'Auto Defense en cas d'urgence.

Un des premiers commandants de cellules de Gonen recrute fut Meir Knafo dont le sumom de clandestinite etait "Ramon".

Meir ne en 1935 avait termine l'ecole de 1'Alliance a Casablanca et etait depuis 1948, membre du mouvement de jeunesse Habonim. A l'epoque, il dirigeait un hotel a Casablanca. Cet hotel, appartenant a un juif, avait cinquante chambres, logeant en permanence des officiers de police, des collaborateurs avec les autorites franpaises, et des membres des mouvements nationalistes. Apres l'accession du Maroc a l'independance, en mars 1956, devaient y arriver des dizaines d'officiers de la nouvelle police marocaine, mutes de province a Casablanca.

Cette conjoncture en faisait un objectif de renseignement tres interessant pour la Misgueret, d'ou l'importance du recrutement de Meir Knafo; en plus de son importance pour le renseignement, l'etablissement pouvait servir de cache d'armes. La presence permanente d'officiers de police en faisait un sanctuaire au-dessus de tout soupcon.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc

Page 112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר