ארכיון יומי: 14 בינואר 2021


אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים

נשות-חיל-במרוקו

 

בתי־כנסת בבעלות נשים, מכירתם וגעיית הזמת להורשת השררה

בתי־כנסת רבים במרוקו היו בבעלות פרטית של משפחות, עברו מדור לדור והיו מקור הכנסה.

אישה ששיעבדה את חלקה בבית־כנסת

הרב יהודה אבן עטר מפאס דן בבית־כנסת, שיהודים מספר היו שותפים בו וכן אלמנת

ישועה הרוס ובעלה. גוי רצה לסגור את בית־הכנסת בשל חוג, שבעלי בית־הכנסת היו חייבים לו. כדי למנוע זאת ולבל יחולל ספר התורה שיעבדה האישה את חלקה בבית־הכנסת(אבן עטר, תשמ״ט, סימן עז).

במאה ה־18 זכתה אלמנה במחצית בית־כנסת שהניח בעלה (בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, חלק א, סימן כד).

אישה שבנתה בית כנסת

בשאלה ממראכש משנת תקפ״ה (1825) מסופר על ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית־כנסת, וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההוא אמר המלך, שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטיל שומתו מהמלך. וכן היה ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת המלך שבבית־הכנסת ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בית־כנסת״ (בירדוגו תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן לד).

הרב רפאל בירדוגו כתב על ״מעשה באלמנה שמכרה בית־כנסת״(בירדוגו, תרנ״א, חלק

סימן רפו). ומעשה נוסף: ״אשתו של שמעיה סונבאל היא ובעלה מכרו החצר ובית־הכנסת שירשו מבית אביהם בעיר אצווירה״(מוגדור; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק סימן מו).

יהודי מראכש הועברו למלאח כבר בימי הסולטאן הסעדי השני עבדאללה, ששלט בשנים 1574-1557

 

שררה בבית־הכנסת

ה״שררה״, שתבעו אלמנות, הייתה נושא, שחכמים עסקו בו. ה״שררה״ היא הזכות העוברת בירושה לתפקידים בקהילה, המבוססת על הפסוק ״למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז:כ). בדומה למלוכה, העוברת בירושה, כך גם תפקידים אחרים. לדוגמה: לאדם הייתה שררה על בית־המטבחים, ואלמנתו רצתה ליטול את חלקה בהכנסות, כנהוג בפאס. הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו פסק, כי זכות זו אינה שמורה לה, אך ״בהנאת בית־כנסת שתקנו הקדמונים האלמנה תטול מפני כבוד בעלה, היינו מחמת שיש לה אחיזה בגוף הקרקע״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן מב; עובדיה, תרצ״ד, קו ע״ב). אולם גם חזקה זו מוגבלת. על פי אותו חכם: ״אין לה שררת בית־הכנסת כי אם שכירות מקום״, כלומר: ההכנסות מהשכרת המקומות(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח).

 

בעקבות מכירת רביע בית־כנסת ״עם שררתו לעולם״ על־ידי אלמנה פסק הרב יוסף בן עיוש אלמאליח בשנת תקס״ז(1807), שיש לאישה זכות שררה על בית־הכנסת רק בעוד בעלה חי מפני כבודו. אך אם בעלה נפטר והיא נישאת לאחר, או אם נפטרה האישה אין לה זכות להורשת השררה. רק הבן יורש את השררה, כמו שניתן ללמוד מן הכהונה ומהמלכות מהפסוקים ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״(ויקרא הטו) וכן ״ואשר ימלא את־ידו לכהן תרות אביו״(ויקרא טז:לב). כלומר אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן ס. ויכוח בין בן לאלמנה על ירושת השררה על בית־הכנסת: בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, סימן מב).

בשנת תרח״ץ (1938) ניתן פסק דין על־ידי הרב שלמה הכהן אצבאן בנושא זה. בעל שררה על בית־כנסת נפטר והניח רק בנות. החכם פסק, כי הן זוכות בשררה אם הייתה אדוקה על הקרקע (כלומר כל הקרקע שייכת לה) כשאר ירושות, ושוכרות להן שליח ציבור. אם כל קרקע בית־הכנסת שייכת להן, יכולות הבנות לשכור לעצמן שליח ציבור (אצבאן, תשמ״ה, חו״מ, סימן י).

 

אישה שחייתה אפוטרופוס על רכוש הבעל

אישה מונתה על־ידי בעלה לשמש אפוטרופוס על רכושו, שכלל בניין ובו בית־כנסת על־שם בעלה. הבת קיבלה את חלקה, המגיע לה מעזבון אביה, הן מן הבית והן מהכנסות בית־הכנסת, אך היא ביקשה מאמה שתעביר אליה חלק מן ההכנסות מדמי השכירות מאז שנפטר אביה. הרב שמעון דיין, שנשאל בנדון, הצדיק את הבת והאם חויבה לתת לה את חלקה בהכנסות מאז נישואי הבת(דיין, תשל״ז, סימן כג).

 

עצמאות האישה בשיקולים כספיים

אישה שהתנגדה שבעלה יתן מכספו לצדקה

הרב ישועה בן חמו פנה בשאלה זו אל הרב יהודה אבן עטר בפאס (1733-1655): יהודי מתיטואן בשם דוד בן שטרית ציוה לפני פטירתו באמצעות סופר על חלוקת כספו. סכומים מסוימים הקציב לקופת ביקור חולים, לעניי העיר ולשני חכמים. לאחר פטירתו ״אלמנתו צווחת ככרוכיא שלא תתן ממחציתם כלום, והנכסים בעוונות הרבים מועטים, ואם יותן הכל ממחצית, יתומתו תשאר היא עירום ועריה״. החכם שלל את זכותה למנוע מהבעל לתת על פי רצונו ״ואין לה אלא החצי המצוי״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן קעד).

 

אישה שלא הסכימה לפעולה כספית של בעלה

בשנת קני״ת (1800) התרחש המעשה הבא: הרב ש״י אביטבול נכנס לביתו של החולה, אברהם דוד שלוש, שאמר, שהוא מקדיש סכום מסוים מנכסיו לעניי פאס. אחד הנוכחים אמר, שלא יוכל לעשות דבר ללא הסכמת אישתו וקרא לה, אך זו לא רצתה להסכים לכך. ״אז חרה אפו ואמר לה אם תרצה להסכים מוטב, ואם לאו בה שעתא יגרשנה ויפרע לה כתובתה ויעשה מה שלבו חפץ בנכסיו. והרבה הפצרנו בו עד בוש שלא לעשות דבר זה כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא אבה שמוע עד שנתרצית אשתו, וסלקה עצמה מנכסיו שלא תיטול כי אם שיעור כתובתה והשאר ליורשים״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן נד).

אך אם הבעל רוצה למכור את הנדוניה יש צורך בהסכמת אישתו. לדוגמה: לקראת עלייתו לארץ־ישראל מכר הבעל את כל רכושו, כולל הקרקע שהכניסה אישתו בנדונייתה,  אולם חזר בו מרעיון העלייה. האישה טענה, שלא הסכימה למכירת הקרקע והרב מימון בירדוגו פסק, שהמכירה בטלה(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב).

 

אישה שסירבה לאשר׳ שחלקה ברכוש בעלה יוקדש לתלמוד תורה

הרב פתחיה בירדוגו דן בוויכוח בין אישה לבעלה, שהקדיש ספרים לתלמוד תורה. תחילה שתקה האישה אך לאחר מכן ערערה ודרשה, ״כי לא יוקדש חלקה שהוא המחצית״. החכם שדן בסכסוך הצדיק אותה, שכן על פי תקנת טולידו וקסטיליה ״נהגו לתת לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן סב).

 

תביעות של נשים על רכוש

בתשובותיו של חכם זה נדונה אשת דניאל שומר, שערערעה על מרדכי אחיה ועל חסאן בוטבול, שהחזיקו בקרקע שלה, שבאה לה מכוח אמה ועדיין מצויה ברשותה. ומקרה אחר: יתומה מאמה, שאביה השיאה, תבעה את חלקה בקרקע שזכותה לרשת מאמה.

 

אישה שרצתת לקחת לעצמת מסחורח שמכר בעלה לשם פרעון כתובתה

אותו חכם דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד זה כמה שנים ולא נודע מקומו. אישתו תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהרכוש שמכר בעלה או משכן בהיותו עמה.

במקור אחר דן החכם באישה, שערערה על מכירה משותפת שלה ושל בעלה. האישה טענה שהסכימה למכירה רק כדי לעשות נחת לבעלה מפני שלום בית. כאשר רצה הבעל למכור את המתנות, שקיבלה ממנו בעת ארוסיו, הביעה האישה התנגדות, משום שלדבריה נשאה לו בשל מתנות אלה, שהיו כנראה בעלות ערך רב.

הרב רפאל בירדוגו דן במעשה הבא: ״בהיותו בריא נתחייב ראובן לבניו חיובים גדולים ועוד נתחייב לנשיו כל אחת חוב קצוב ואחר כך נפטר לבית עולמו וערערו נשיו על החיובים הנזכרים״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קסג).

 

אישה שלא גילתה פרטים על נכסי בעלה

חכם מרבאט נשאל במחצית הראשונה של המאה ה־19 על מי שהתמנה לשמש אפוטרופוס על פי המלך ועל פי בית־הדין על נכסי הנפטר הן על חלק היורשים והן על חלק האלמנה, שיש לה על פי התקנה מחצית מהנכסים, אך אשת הנפטר לא רצתה לגלות לו שום דבר מנכסי הנפטר(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רכח).

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו– עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 82

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

הפסיקה והמנהגים

הפסיקה של חכמי מרוקו המגורשים היתה מבוססת על שלושת עמודי ההוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. ר אשר בן יחיאל, חכם מאשכנז, תלמידו של ר׳ מאיר בן ברון מרוטנבורג, עבר לספרד בתחילת המאה ה־14 ומונה לראש ישיבת טולידו. הוא נחשב לאחרון הפוסקים בספרד. גם חכמי הדור השני בפאס, שבזמנם כבר התקבל השלחן ערוך בתור פוסק, עדיין ציטטו את הרא"ש: "אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז"ל אחריו אנו הולכים, כי כדאי הוא לסמוך עליו׳, רק אם הרא״ש חולק על שני קודמיו, דעתו נדחית (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כ, סא). עם זאת היו עדיין הלכות שבהן פסקו כמו הרא״ש, ביניהן: שכל עוד לא גבתה הגרושה את כתובתה, חייב הבעל במזונותיה; וכן הגרושה זכאית לבגדי חול ושבת נוסף על כתובתה(שם, סי׳, צח, צט); וכן, שמותר לדיין מומחה לדון לפי אומדנה, כלומר לפי שיקול דעתו(רפאל בירדוגו, ימי מנוחות׳, דף קיו).

 

ר׳ יוסף קארו היה סמכות בלתי מעורערת כפי שכתב יעב"ץ: "דבר כזה שנהגו הראשונים לפסוק כסברה אחת וכדברי פוסק אחד קודם שנתפשטו חיבורי מרן ז״ל עכשיו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ ה). כלומר עד ר׳ יוסף קארו היו פוסקים שונים, אבל עתה יש לקבל את פסקיו של ר׳ יוסף קארו, שזכה גם לכינויי כבוד וחיבה. למשל, ר׳ שלמה הכהן כתב: "אנו בדידן בני מערבא דקבלו עליהם סברת מר״ן מלכא׳ ומכנהו ׳מר״ן הקדוש׳('לך שלמה׳, אהע״ז סי׳ ה, לה). ר׳ משה מרצייאנו מכנהו בין השאר בכינויים: ׳מרן מלכא בביתו הנאמן׳, ׳מרן הקדוש בשלחן הטהור׳(׳מורשת משה׳, סי׳ כד, מב, מד, נח, נט, סא, סה, עו).

ר׳ יהושע מאמאן, המרבה בכינויי כבוד כלפי ר׳ יוסף קארו, כמו מר"ן מלכא בשלחנו הטהור׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, או״ח, סי׳ כו), קבע את הכלל : 'קבלנו דעת מלכא ע״ה (עליו השלום) אפילו נגד אלף פוסקים, (שם, אהע״ז, סי׳ טז, וכך גם ר׳ משה עטייא, מעט מים׳, אריח, סי׳ כג). ר׳ יהושע ניסח את כללי הפסיקה לפי ר׳ יוסף קארו בחמישה סעיפים. סעיף ראשון: 'אם מר״ן מלכא כתב סברא ראשונה בסתם להקל, ושוב כתב ויש אומרים להחמיר, הלכה כסתם להקל, וטוב להחמיר היכא (במקום) דאפשר בהפסד מועט׳(שם, או״ח, סי׳ ג).

 

מנהגים נגד השלחן ערוך: היו מנהגים מנוגדים לפסק זה, כגון: לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ, קמה: ׳הסומא עולה לספר תורה ולא בפסק מרן או"ח, סי׳ קלט: סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב.׳

ר' שלמה הכהן התלבט בנושא זה בתשובתו בדבדו בשנת תרפ״ט (1929) והיה מודע לפסק של ר׳ יוסף קארו שסומא אינו קורא בתורה, לעומת חכמים אחרים הסוברים שמעלין אותו לתורה ויש מקומות שנוהגים כך. אבל הוא חשש מפני המחלוקת. מכל מקום, הוא כתב: 'אנן בתריה דמרן גרירא דאין יכול הסומא לעלות לספר תורה׳, בהמשך הוא ציטט חכמים שחולקים עליו, אבל הביע את חששו:

ואם כן אנו בדור הזה דיש חשש דירבו המחלוקות מסיבה הזאת איך נחזור ולשנות המנהג שנהנו הראשומם להעלותם ולצוות לפרנסי בית הכנסת שלא יעלו אותם… ולזה אין דעתי מסכים לשנות והנח להם לישראל על פי המנהג שנהגו הראשונים… בסומא בעצמו שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לספר תורה… אך אין בנו כוח לחזור ולשנות המנהג שנהגו הראשונים ז״ל לעלות לסומא עם הארץ. החכם הגיע למסקנה שבמקום שנוהגים כסברת מרן ינהגו כך, ובמקום ׳דנהוג כסברת המתירין לסומא לעלות מנהגם גם כן מנהג ואין לשנות מפנו המחלוקת׳. אבל ׳במקום שאין להם מנהג קבוע או עיר חדשה שעדין לא קבעו שום מנהג הא ודאי דאזלינן בתר מרן,. (בודאי הולכים לפי מרן).

 

החכם דוגל בנאמנות לפסק של ר׳ יוסף קארו, אבל אם מנהג המקום שנהוג במשך דורות שונה מהדין, הרי יש להמשיך בו, ובעיקר הוא חושש מפני המחלוקת (ילך שלמה׳, אריח, סי׳ ב).

ר׳ יוסף קארו התנגד גם למנהג הכפרות, 'מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג׳ (או״ח, סי׳ תרה). בכל זאת היו נוהגים לשחוט לזכר תרנגול ולנקבה תרנגולת, בהשפעת האר״י. כפי שכתב ר׳ יהושע מאמאן: ,אחר שיסודתו בהררי קודש לדעת רבינו האר״, וסיעתא קדישא דעמיה והוא מנהג ותיקין׳. החכם ניסה למנוע המנהג ולא עלה בידו. בהמשך הוא כותב ש'האספסוף אשר בקרבו׳ אינם מקבלים את המרות, וחושבים שאם לא ישחטו 'לא תהיה להם כפרה חס ושלום׳ (׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ לט).

כללי הפוסקים מובאים על ידי ר׳ שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; חו״ם, סי׳ נא־נג.

מנהגי אבות ומנהגם של חכמים קדמונים היו גורמים חשובים בפסיקה. יעב״ץ כתב: ׳ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג׳(׳מוצב״י׳, חייא, סי׳ נט). ר׳ מרדכי בירדוגו כתב: ׳מנהג אבותינו תורה׳(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז). לעתים היו מנהגים שעשויים היו לדחות את ההלכה, ומנהג שנהגו בו קדמונים והשתרש, קיבל גושפנקה הלכתית (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, 'ליצחק ריחי, ח״ב, דף נב).

ר׳ משה מרצייאנו שנשאל על מקורם של מנהגים הנהוגים בעיר דבדו, חקר על מה הם מתבססים. בין השאר נשאל בהקשר של מנהג מקומי, 'על מה אדני המנהג הוטבעו׳, והוא ענה:

דע כי דבדו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ואפילו מנהגים שנראים לאדם שהם ריקים הם מיוסדים על אדני פז, וכל מנהג ומנהג יש לו יסוד מוסד. (׳מורשת משה׳, סי׳ נו)

 

בתשובה אחרת על המנהג מנוגד להלכה, קבע שיש ללכת לפי המנהג מתוך כבוד לחכמים בעבר: ׳הרי דהמנהג הזה נהגו בו גדול, עולם מקדמי ארץ, שקטנם עבה ממתננו׳(שם, סי׳ ט, גם סי׳ כא, כז, סא, סב).

ר׳ יהושע מאמאן כתב: ׳אנחנו מצווים ועומדים שלא לשנות שום מנהג המקובל בידינו מאבותינו ורבותינו כי כולם יסודתם בהררי קדשי(׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ טז).

הסברה והשכל הישר אף הם גורמים שיש להתחשב בהם בפסיקה, לדברי ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822, ׳תורות אמתי, חו״ם, סי, כד). ר׳ עמור אביטבול מצפרו כתב בפסק דין שלו: ׳הסברא נותנת והשכל מחייב'(׳מנחת העומר׳, חו״ם, סי׳ מו).

רי חיים אבן עטר כותב בפירושו לתורה יאור החיים׳ ,כי כל תורתינו הקרושה היא שכליות׳(בראשית כג, 4).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

עמוד 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר