ארכיון יומי: 10 בינואר 2021


השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

השירה העממית

פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

על לחי התינוק עשר נשיקות

 

סְתְהִית פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת.

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות.

 

לְלְוּולָא בַּאְיְין טְטְפִירָא ווּלְעְזַלָא,

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות,

 

ווּתתָּאנְייָא פְזְזְוֹבְהָא צוֹר עָאלִי בְּלָא בְנִייַּן.

 והשניה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות.

 

תתָּאלְתָא פְלְעִין כְּחְלָא מֵן תתִּיתָאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצל,

 

ווּררָאבְּעָא פְלְכְדּד ווּרְדָא לָא תְדְבָאל,

והרביעית על חוטמו, כמו ורד שעוד לא קמל.

 

אֵלְכָאמְסָא פְלְמֵנְכַר תֵמְרָאֱ מֵן סְכְרָאן,

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר,

 

ווּססָּאתתָּא פְלְפֵמּמ כָאתֵם מֵן דְהָאבָאן.

 והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב לטוהר.

 

ססָּאבְעָא פְסְסְנָאן זוֹהֵר מֵן לְייָּאמָאן,

השביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר,

 

ווּתתָּאמְנָא פְלְעֵנְקּ טווּיִל עֵררָּאד לְגוֹזְלָאן.

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר.

 

תתָאסְעָא פְססְּדֵר לוּחָא מְכְיְיְּרָא מֵן סֵנְסָאל,

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים,

 

ווּלְעָאסְרָא כוּפְתְ נְקּוּלְהָא, ווּבָּאבָּא מוּממּוּ ייָא לְגְזָאל.

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר איילים.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

יום הבר-מצווה

ביום הבר־מצווה בבוקר השכם, מגיעים ראשונים לבית החתן, המלמד שהכין את הדרשה, רב בית־הכנסת, הפייטן והשמש, והם מעירים את החתן ובני ביתו. בינתיים מגיעים הנגנים עם כלי הזמר שלהם.

הנער קורא את ברכות־השחר בקול רם ומגיעה העת להנחת התפילין. יש כל מיני מנהגים. במכנאס, רב בית־הכנסת או תלמיד־חכם קרוב משפחה והמלמד שהכין את הדרשה, מניחים לנער את התפילין. אחר כך הנער מתעטף בטלית גדולה כמו זו של תלמידי חכמים.

יש מקומות שכאשר הנער קורא את ברכות־השחר ומגיע לברכה ״עוטר ישראל בתפארה״, המלמד שהכין אותו עוטף אותו בטלית ועוטר אותו בתפילין. קרובי משפחה מצטרפים אליו וכל אחד כורך כריכה אחת סביב זרועו ברצועה של התפילין ואביו של החתן מניח לו את התפילין של הראש. בכפרי האטלאס, המלמד משגיח על הנחת התפילין הראשונה ומשנן בפעם האחרונה עם החתן את הדרוש שעליו לדרוש בבית־הכנס18.

מעיין שיבילייה

בדבדו המנהג הוא שבבוקר השכם לפני שהנער יניח את התפילין, באים קרובים וידידים ולוקחים אותו למעיין מיוחד הנקרא מעיין שיביליה, ורוחצים לו את ידיו ורגליו. כשהנער חוזר מהמעיין, הרב עוטף אותו בטלית והאב מכבד את הקרובים בקשירת התפילין לחתן. מנהג נוסף בדבדו הוא שבין הנחת התפילין של היד לזו של הראש, שואל הרב את הנער: ״מי קנה לך את התפילין״! הנער עונה לתומו, ואז נוצר הפסק, היינו דיבור באמצע. מאחר שאסור לדבר בזמן הנחת התפילין, חוייב התלמיד לברך את הברכה הנוספת ״על מצות תפילין״.

הערת המחבר: דבדו, עמ׳ 104. (מסורת עתיקת יומין אצל יהודי דבדו היא שלאחר גירושם משביליה שבספרד, הם באו ישר לעיירה דבדו והביאו עימם גם מברכת ארץ ספרד, בה הם חיו. היה להם שם מעיין מים זכים וטובים, ועד היום יש מעיין בדבדו הנקרא מעיין שיביליה).

הנחת התפילין אחרי הדלת

יש משפחות שקבלה בידן להניח את התפילין לבן, מאחורי דלת הכניסה של החדר. למנהג זה פירושים רבים ואחד מהם הוא שהתורה היא פתח לשער לבוא ליראת ה׳. לכן מניחין את התפילין לנער מאחורי הדלת כי עתה הוא נכנס בפתח יראת ה׳. יש מקומות שבהם אבי הנער בעצמו מניח את התפילין לבנו. במקומות אחרים, ראש הרבנים מניח לנער את התפילין של הראש ואביו מניח לו את התפילין של היד.

תפילת שחרית

לאחר שהבר־מצווה התעטף בטלית, הניח תפילין וקרא את ברכות־השחר, הוא יוצא מביתו כשבני המשפחה והקהל הרב שבאו לכבד את המאורע מלווים אותו. גם הנשים לא תוותרנה על ההזדמנות. הן מצטרפות לשיירה כשהן משמיעות קריאות של יל יל יל.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל

הערת המחבר: בגב של הכיסא, תלו תמיד את תיק הטלית של חתן הבר-מצוה, ובתוכו תיק התפילין. שני סבלים מיוחדים היו במכנאס ותפקידם היה: נשיאת הכלות ונשיאת חתני הבר־מצווה, גם שמותיהם היו מיוחדים: אחד בשם מחחו והשני קסיעו, בלעדיהם לא ירים סבל את ידו ואת רגלו. את הכלה הם נשאוה מבית אביה לבית חתנה, וכשהיא על כיסא מרופד ואת חתן הבר־מצווה מביתו לבית הכנסת ובחורה.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל אחד מחזיק נר־שעווה צבעוני ארוך בתוך פמוט נחושת. אחרי מול-תפללין (החתן) צועדים אל-עוואדין (הנגנים). להקת הנגנים הייתה מורכבת מ-קאמאנזי (כנר), נגן העוד, והנגן האחרון עם סונאזה (תוף־מרים). לכל השיירה הזאת מצטרפים הפייטן, צעירות ממשפחת החתן המחזיקות בידיהן תופים מיוחדים (אגוואוויל) והולמות בהם, ה-זג'ראתאת שלא חדלות מקריאותיהן הרגילות ויתר המלווים מקרובי־המשפחה.

תפילת שחרית עוברת כולה בחגיגיות רבה. תפילת ״ה׳ מלך״ נאמרת בלחן מיוחד על ידי הפייטן אשר לא חוסך בשירים ובפיוטים מתאימים למאורע.

לכבוד חתן הבר־מצווה, אין אומרים ״תחנון״ בתפילה, ומכבדים את מול- תפללין בפתיחת ההיכל. הוא גם יושב ליד ההיכל יחד עם שושביניו. חתן הבר־מצווה עולה לתורה וקורא בעצמו את הקטע מפרשת השבוע ואם הוא יתום, הוא גם אומר קדיש ולפעמים זהו הקדיש הראשון בחייו. מיד אחר קריאת התורה, הוא מדקלם את הדרוש שהכין לו המלמד. וכשגומר הדרשה, הוא מופגז בסוכריות הנזרקות עליו מכל עבר. אחר־כך הוא מנשק את ידי כל המתפללים.

נוויגאדו

לקראת סוף התפילה, מחלק השמש לקהל המתפללים, מין ״נוגט״ (Nougat) מיוחדת הנקראת: נוויגאדו (מילה ספרדית): זהו ממתק עשוי מתערובת של שקדים, צימוקים, סוכר, מעט שמן ולימון. מטגנים את הכל, חותכים את הנוגה לריבועים, קטנים, עוטפים כל ריבוע בפס־נייר ומחלקים לציבור המתפללים.

בגמר התפילה, הבר־מצווה אינו חולץ את תפיליו ונשאר איתן. רק בבית מותר לו לחלוץ אותן.

מושיבים אותו שוב על כיסא ומחזירים אותו לביתו כשהנגנים, הפייטנים ורוב באי בית-הכנסת מלווים אותו בשירים ובזמירות. בחזרה מבית־הכנסת, שיירת הבר־מצווה מתעכבת בהרבה מקומות, משום שמשפחות רבות נהגו לקבל את פני החתן בדרכו חזרה ולהגיש לו ולמלוויו חלב, עוגות ותה. הם גם זורקים עליו סוכריות ואורז למזל־טוב, כדי להמתיק את חייו ועתידו. האיש שנושא את הבר־מצווה על ראשו, נוהג לרקוד כשחתן הבר־מצווה יושב על הכיסא, והנגנים והפייטנים מצטרפים אליו בשירה. וככל שמרבים בשירה וריקוד הם מקבלים יותר ג'ראמא (מתנה כספית).

כאשר הבר־מצווה מגיע לביתו, לא נותנים לו לחלוץ את התפילין ולהחזירן לנרתיקן. חבריו הנערים חוטפים לו אותן, ומסכימים להחזירן לו רק תמורת סכום כסף. אביו היה פודה אותן או מחלק להם מתנות תמורתן. בכפרי הדרום נוהג החתן, אחרי שחוזר מבית-הכנסת, לצאת בלווית חבריו כשהוא עוד עטור בתפילין ומבקר בבתי הקרובים. כל קרובת משפחה מתירה לו כריכה אחת מרצועת התפילין ונותנת לו מתנה.

גם בצפו־ו, חבריו השושבינים חוטפים לו את תפיליו ואביו פודה אותן תמורת תשלום כסף. כמו כן, החכם שלימדו את הדרשה מזמינו לביתו יחד עם חבריו הנערים, ומכבד את כולם בכוסות יין שרף (עראק). ההורים מחזירים לרב את הכוסות הריקות כשבתוכן סכום כסף כנדבה. במכנאס, הבר־מצווה מתיר בעצמו את תפיליו לאחר שחוזר מבית־הכנסת, ואביו מעניק לו סכום כסף לבזבוז. גם האורחים נוהגים לכבד את הנער המאושר במתת כסף.

בקהילות הדרום, כאשר חוזר חתן הבר־מצווה מבית־הכנסת, הוא קורא שוב את הדרשה בביתו כשקהל המוזמנים יושב מולו. אחרי הדרשה כל הנוכחים מתכבדים במשקה וכל אחד משלשל סכום כסף במתנה, לתוך תיק התפילין שתולים במיוחד על מזוזת הכניסה של החדר.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר