מורשת יהדות מרוקו

ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)

ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על ידי המוסלמים.

1.113 ״מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל־קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל־קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל־קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודים. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא], וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים״.

2.113 ״מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה״.“

114 ר׳ דוד אוחנונה (בו־חלו)

קבור בבו־חלו ליד קדושים אחרים. ההילולה שלו נערכת בט״ו בחשוון.

115-ר׳ דוד אל־כהן (אימגראן)

שייך כנראה למשפחת ״איית אל־כהן, הקבורים באותו מקום.

116-ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)

נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942.

היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.

עדותו של מר ניסים נ׳(מוגאדור). והרי הכתוב על המציבה: ״דרך כוכב מיעקב האי גברא… מהללים חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה… וקראם שירי דודים מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה הכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכו משכיל בחכמה… דוד לקאיים ז״ל נצר מגזע האר״י הגדול הרב המופלא… איך אדוננו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי… יום ה׳ בש״ק עשרה ימי□ לחודש ניסן…״. ועיין עוד במאמרו של י׳ שיטרית, ר׳ דוד אלקאים — משורר עברי במרוקו, אפריון, כתב־עת לספרות, תרבות וחברה, אביב 1983, עמ^׳ 102-96 .

שתי מהדורות של הספר יצאו במראכשב־1921 וב־1931, ושתיים נוספות בירושלים ב־1961 ו־1968. ב־ 1979 יצאה לראשונה על־ידי יוסף לוגאסי מהדורה מנוקדת. בשערי הספר מופיעות תמונותיהם של ר׳

דוד יפלח, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ דוד בוזגלו, המשורר משה אזווילוס, המשורר ר׳ חיים עטר. המשורר שלמה וענונו וכן סקירה ומבוא מאת הפייטן מאיר אלעזרעטיה שליט״א, מדריך חברת הבקשות בגבעת אולגה. המחברים האחרים הם חיים אפרייאט ור׳ דוד יפלח (ראה ערך עליו). עיין בזעפרני — השירה היהודית, עמ^׳ 408. לאחרונה יצא קובץ שירים שהיה בכתב־יד על־ידי צאצאיו של מעתיק כתב־היד.

ראה: שירי דודים מאת ר׳ דוד אלקיים זצ״ל כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ירושלים תשמ״ג. בקובץ מענין זה השופך אור על גדולתו כפייטן ועל אישיותו המרתקת, מובא שיר הנקרא:

״פיוט להילולא״(עט׳ 243-241) ובו מוזכרים כמה קדושים, בעיקר ממוגאדור. ואלה הס: ר׳ יעקב ביבאס, ר׳ דוד בן ברוך, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ דוד אלקאיים (סבו של הקדוש), ר׳ דוד לוסקי, ר׳ מאיר בן עטר, ר׳ מסעוד חרוש, ר׳ אברהם בן עטר, ר׳ משה הכהן, ר׳ שמעון בית הלחמי, ר׳

עכאן הכהן, ר׳ יוסף כנאפו, ר׳ יוסף אבולעאפיא (טבריה), ר^, אברהם צבאח, ר׳ נסים ששון, ר׳ מסעוד כנאפו ור׳ כליפא מלכא.

117-ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)

עדות של גב׳ חנה ב׳(סטאט) ואחרים. לפי בן־נאיים, עמ׳ כ״ו, הוא קבור בכפר איגגי, במחוז מראכש. כך גם כותבים לג׳י, עמ׳ 4, ולסרי. עמ׳ 71; לפי מסורות אחרות הוא קבור בבית־הקברות הישן ברבאט ובתאביה.

לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על־ידי היהודים כ״מול אל־בלאד״. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.[ בעל העיר, בעל המקם. כך נקרא הקדוש שהוא הפטרון של העיר].

״יש לנו בית־קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר־כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית־קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום״.

״באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית־קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה״.

״הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן־דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית־הקברות, מפני שבית־הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים״.

״בבית־העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לד׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו [של מולאי איגגי] או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית־העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי הברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית־העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה״.

[לאחר העדויות הקודמות על קבורתו במקום, מעניינת עדות זו. יש פה גם הסבר על הימצאות הקדוש גם בקזבלנקה כדי להקל על המעריצים שלא יכלו להגיע למולאי איגגי, שהגישה אליו היתה קשה].

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 286

ט״ו בשבט

א. על התיקון בט״ו בשבט שמרבים בברכות על הפירות והיינות, כנראה שלא נתחדש אצלינו רק בזמנו של רבי יהודה אלבאז ז״ל (תק״ל—תר״ז) בסביבות ש׳ תק״ם, הרב הנז' כתב אל עמיתו בפאס הרב רפאל אהרן מונסוגייגו ז״ל על זה והוא השיב לו במכתב… וע״ע ט״ו בשבט מעולם לא נהגנו בו כלל וכלל ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם אחת נקראתי לבוא אצל כהרר״י סירירו נ״י ובאתי לסוף וראיתי אותם שותים ושתיתי עמהם שנוי יינות והפירות לא קרבו לפני וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה ובעזה״י לכשאפנה אשנה פרק זה בארוכה ע״כ, וכנראה שהספר חמדת ימים שנדפס לראשונה באזמיר שנת תצ״א—תצ״ב (ושם בח״ב סי׳ פ״ג מדבר על המנהג הזה באריכות) עוד לא הופיע בעיר פאס ואותם היחידים שהיו נוהגים כן אולי ע״פ מה שקבלו עד אז מדבריו של נתן העזתי שהוא המחבר הספר חמדת ימים (לפי השערתו של הרב יעקב עמדין) או רבי חיים דיין (לפי השערתו של הרב רי״מ טולידאנו באוצר גנזים ירושלים תש״ך) שהיה במרוקו.

מ״מ המנהג הזה הכה שורש בתוך הצבור ובליל ט״ו בשבט נהגו כך החברים להתאסף בבתים ולאכול פירות כמ״ש בס׳ חמדת ימים שם— מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם— בפרט לאחרי שיצא לאור הספר פרי עץ הדר (ליוורנו תקפ״ג, ותר״ל) והביאו הרב מועד לכל חי וסמך עליו שתי ידיו ע״ש סי׳ ל׳ אות ח׳. ונהגו שכל אחד מהמסובין מברך על פרי אחד מהפירות

העם ומכוין בברכתו לאחד מי׳׳ב צרופי ה ו י ה היוצאים מפסוקים מיוחדים ע״פ הסדר דלהלן:

זית: יהו"ה (ר"ת) ישמחו השמים ותגל הארץ (תחלים צ״ו י״א).

תמרים: יהה"ו (ר"ת) יתהלל המתהלל השכל וידוע (ירמיה ט׳ כ״ד).

גפן: יוה"ה (ר"ת) ידות ולצלע המשכן השנית (שמות כ״ו כ׳).

תאנה: הוה"י (ר"ת) זה איניגו שוה לי(אסתר ה׳ י״ג).

רמון: הוי"ה (ר"ת) הסכת ושמע ישראל היום (דברים כ״ו כ״ח).

אתרוג: ההי"ו (ר"ת) עירה ולשורקה בני אתונו(בראשית מ״ט ט״ו).

תפוח: והי"ה (ר"ת) ויראו אותה שרי פרעה (שם י״ב ט״ו).

אגוז: והה"י (ר"ת) ודבר היום הזה ידוד (דברים כ״ו ט״ו ט״ז).

לוזים:  ויה"ה (ר"ת) וירא יושב הארץ הכנעני(בראשית ו׳ י״א).

חרובין: ההו"י (ר"ת) וצדקה תהיה לנו כי(דברים ו׳ כ״ה).

יין:  היה"ו (ר"ת) לידוד אתי ונרוממה שמו(תהלים ל״ד ד׳).

עוזרדין: היו"ה (ר"ת) המר ימירנו והיה הוא (ויקרא כ״ז ל״ג).

נהגו העם: מנהגי ט"ו בשבט-רבי דוד עובדיה זצוק"ל