ארכיון יומי: 19 בינואר 2021


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה

המרכיב העברי בספרדית־היהודית

המילים העבריות רווחות בספרדית־היהודית למאות. אותן שהן בסיסיות (כמו שמות המועדים וכדומה) הן ודאי עתיקות יומין. אחרות חדרו ברבות הזמן. אך גם בסוגיה זו, כמו בקודמת, מצב המחקר כיום עדיין אינו מאפשר כתיבת מילון היסטורי שיוכל ללמד אימתי נצטרפה כל מילה ומילה לאוצר המילים העבריות השאולות. ברי שמילה כמו ״אנוסים״ (למשל: ״לוס אנוסים קי סון לום דוליינטיס קי לי ראן אקומיר קוזאס אסורים״…) כלומר : האנוסים שהם סובלים, שנותנים להם דברים אסורים.

 

,הורתה ולידתה באירועים הדרמטיים של תקופה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. מילה כמו ״מזיקין(=שדים), עתיקה הימנה והיא שאולה מלשון התלמוד (ברכות ו ע"א) וקשורה בהוויי ובאמונות שרווחו בימי הביניים הקדומים. אך לרוב קשה לשחזר את הרקע ההיסטורי, שבו נתפתחו ביטוי או משמעות כלשהם. רק לעתים הביטוי שקוף עד כדי לרמז על זמנו ומוצאו. ביטוי מעין ״סומוס די אברבנאל״ במובן ״אנו מתייחסים לבית אברבנאל״ רקעו ההיסטורי ברור, והוא קשור במעמדו הרם של דון יצחק אברבנאל בבית המלוכה הספרדי, ובייחוסו העולה עד דוד המלך. ביטוי זה נתגלגל בשימוש אירוני ונאמר על אדם דל נכסים או עני ברוח, הרודף כבוד כאילו הוא מתייחס על בית אברבנאל.

 

לביטויים אחרים אפשר לכל היותר להציע השערה. ״פעמון״ ככינוי לאדם המדבר ללא הרף או לסכל המדבר גבוהה גבוהה, אפשר נתפתח עוד בספרד, בהיות היהודים בסביבה נוצרית, שפעמוני כנסיות צלצלו בה.

הבראיזמים ציוריים אחדים היו עשויים להיווצר בכל זמן, כגון אלה הקשורים בצורת האותיות בכתב העברי המרובע. למשל מ״ם סופית, המכונה על שם צורתה גם מ״ם סתומה, הפיקה,ביטויים מעין mem serrada (=מי״ם סגורה) או komo la sarrado mem (סגור כמו מ״ם) ככינוי לאדם ״סגור״, שקשה לחדור לכוונותיו, או לעקשן שקשה לחדור לליבו ולהשפיע על דעותיו. ביטויים אחרים אף גזרונם אינו ברור, על אחת כמה רקעם ההיסטורי. seftaray ככינוי ל״שבת שלפני יום הנישואין״, בעיני מרכוס, הריהו שיבוש מן ״שבת הפטרה״, כאומר ״שבת הפרידה מידידים וידידות״, אך זקני תיטואן יודעים מסורת אטימולוגית אחרת. לדידם הרי זו קונטמינציה מן ״שבת אבתראי״, כלומר ״השבת האחרונה״, אחרונה לרווקות, או שאחריה מתחתנים.

 

רוב המילים השאולות עבריותן ניכרת, בין שנשארו כצורתן העברית בטהרתה, בין שעיברו צורתן. המילה desmazalado (ביש מזל), מבוססת אמנם על המילה ״מזל״ אך צורתה נשתנתה מאוד, באשר נוספו לה צורנים בספרדית, התחילית לשלילה ־des, והסופית ado־ לתואר. מילים עבריות שעיברו צורתן והן נוטות כדרך נטיותיה של הספרדית, אף הן מרובות למדיי. דוגמה בולטת היא הפיכת שם עברי, כולל צורות הבינוני, לצורות פועל ספרדי(דנומינטיבי):malsinar מבוסס על ״מלשין״ בתוספת סיומת המקור ar־, והוא תנייני אפוא ביחס ל״הלשין״. אף ״מלשינירה״ צורה מעורבת היא, ומקבילתה העברית (הפוטנציאלית לשאילה) היא ״מלשינות״. מילים אלה, נטייתן על דרך הספרדית מלמדת שהן עוכלו עיכול גמור, ועשויות להיתפס בעיני דובר הספרדית־היהודית כמילים מקוריות בלשון. אף ״רחמיאר״(לרחם) ו״חמסיאר״(לחמוס, לרמות) ודומותיהן נוצרו בתוספת סיומת המקור הספרדית ar־. יש סבורים כי ״רביאר״ במשמעות ״לחנך, לייסר״, אף היא גזורה מן העברית ״רבי״, אולם יותר סבירה הגזירה מן הערבית ״רבי״ באותה הוראה ממש, ״לחנך, לייסר״.

 

החוקרים חלוקים באשר למספר המילים העבריות שקלטה הספרדית־היהודית. יש אומדים את מספרן בכשש מאות בלבד, ויש טוענים לכאלפיים. בגלוסר של בן־ עוליאל, המשקף את החכתייה (הלשון הספרדית שדיברו במגרב) של שלהי המאה התשע עשרה, מצא בן־טולילה2 שהיסוד העברי מגיע לכדי 18.5% מכלל אוצר המילים המובא שם. במילונו של בוניס נמנו בג׳ודזמו הכתובה על כל משלביה 4233 מילים, ביטויים, ניבים ושיבוצים עבריים.

מסתבר שבמאה השבע עשרה כמות העברית בתוך הספרדית המדוברת בצפון מרוקו הייתה רבה מאוד. רק כך אפשר להבין את דברי לנסלו אדיסון, הכומר בשירות הצבא האנגלי, שתיאר בשנת 1675 את מצב היהודים במרוקו, ואמר שהחינוך של הילדים היה מיוסד על העברית, וש״זוהי הסבה שבדברם מוריסקו וספרדית הם מערבבים בדבורם מלים עבריות, עד שלא קל להבין אותם״. תופעת הידלדלותה של העברית בספרדית־ היהודית, שהחלה מאמצע המאה התשע עשרה, בעקבות התגברות השפעת הצרפתית, הייתה ככל הנראה עמוקה יותר במזרח מאשר במרוקו, שכן מילים כמו suetar (לאחל מן repetar ,(souhaiter (לומר שוב, לעשות שוב, מן possedar ,(repeter (לרכוש, מן posseder) ודומיהן, שדחקו את מקבילותיהן הספרדיות במזרח, אינן ידועות בתיטואן למשל.

 

המרכיב הערבי בספרדית־היהודית

מנגד, במרוקו חדרו לספרדית־היהודית מילים רבות מן המוגרבית. מילים אלה נטמעו בדרך כלל בתוך דרכי התצורה הספרדית, כגון שנספחו להן צורני כינויי הגוף וכד׳. דרך משל מן ״סהל״ קל) –سهل- נוצר הפועל sahlear, להקל. משם התואר ״צח״(صح אימת, אישר) נגזר sahhear (לאמת, לאשר)(ולא כפי שהציע מרכוס,227 מן ״סחר״ سحر). מן ״סהר״ (سهرבילה את הלילה ער) נגזר sahrear, ״לקום באשמורת הבוקר, בשחר״(ולא כפי שהציע שם מרכוס, מן ״צבח صبح״ וכן qantear מן ״קנט״( قنط להשתעמם), wahsear מן ״וחש״ (وحشלהתגעגע).

היסוד הערבי שבספרדית־היהודית שבמרוקו, ״החכתייה״ בולט מאוד. מרטינז רויז' מבדיל בין הערביזמים שבספרדית־היהודית המדוברת לבין אלו שבשירה: אלו שבחכתייה חדרו מן המוגרבית המקומית ואילו הערבית שבשירה ממשיכה דווקא את הערבית האנדלוסית העתיקה.

 

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-הדקדוק בערבית המדוברת-משה בר-אשר

מסורת-ולשונות-של-יהודי-צפון-אפריקה
מסורת ולשונות

דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת

הלהגים היהודיים באזור

 

  1. מחוז תאפילאלת הנמצא בדרום־מזרח מרוקו היו בו הרבה קהילות יהודיות קטנות במאות השנים האחרונות. העדויות על ישיבתם של יהודים בסג׳למאסה (Sigelmassa) עולות ומגיעות עד סוף האלף הראשון למניין הרגיל. בדורות האחרונים לישיבת היהודים בתאפילאלת ניתן לדבר על ארבע קבוצות של להגים:

א) הדרום: במרכזו מלאח תאפילאלת והעיירות הסמוכות לו על יד חורבות סג׳למאסה העתיקה, וכן הכפרים שישבו על יד העיירה ארפוד (  (Arfoudשל היום, כגון למעאדיד (l-m3adid) וכן הכפר זריגאת ( (Z-zrigat שבצפון האזור.

Arfoud  היא ההגייה המדויקת של שם המקום; בפי צרפתים ובמפות צרפתיות נוהגת הצורה .Erfoud

 

  1. ;Z-zrigat יהודי כפר זה נודעו כמומחים באמנות העור: הם יצרו תיקים וארנקים מעוטרים ויפים במיוחד. כמעט כל יוצאי זריגאת שגרו בעיירה קצר א־סוק ־מיסודה בשנת 1927 עד לחיסול הקהילה בראשית שנות השבעים – המשיכו לעסוק במלאכה הנזכרת.

 

(ב) הצפון: במרכזו עמד מלאח קצר א־סוק, שתושביו עברו ברובם בשנות העשרים עד החמישים של המאה הנוכחית לעיירה החדשה קצר א־סוק Ksar-es-Souk),) הנמצאת כ־6 ק״מ דרומה מן הכפר הישן שנשא שם זה [שמה הוסב לפני שנים ל־א(ל) ראשידיה (; [(Rashidia כן כלל האזור את הכפר תיעלאלין ti3llalin) ואת העיירות ריש (r-Rish), גוראמה  (Gurrama) ותאלסינת (Talssint) וכפרים אחדים בסמוך אליהם.

 

המלאח הישן של קצר א־סוק נחרב בפרעות בידי ברברים מן השבט איית מרגאד (Ayt-Merghad) בתשעה בטבת תרס״ח. שנה זו נתכנתה חסר״ת בפי אחד מחכמי המקום (כנראה רבי יהודה אלעסרי או רבי משה אלעסרי המכונה משה חזאן / Musi hszzan) רוב תושבי המלאח עברו בעקבות החורבן לשני כפרים ברבריים סמוכים: קצירת איית־מוחא־אועלי (Ksirt Ayt-Muhau3ili) ומוסקלאל (Musskallal) ; מעטים עברו לתיעלאלין ולריש, הנמצאים כחמישים ק״מ (הראשון) וכשישים ק״מ (השני) צפונה מקצר א־סוק. תושבי המלאח החרב המשיכו לראות את עצמם אנשי מלאח קצר א־סוק גם כאשר גרו בעיירה החדשה.

 (ג)       המזרח, ובו העיירה בודניב (Boudnib) וכפרים שהיו סמוכים לה.

(ד)        המערב, ובו העיירות גריס (Ghriss, הידועה יותר בשם גולמימא  Goulmimaותינזראר Tinzdad, המוכרת גם בשם פרכלא .Farkla

  1. עבודתנו מתרכזת בעיירה קצר א־סוק, שהוקמה בידי הצרפתים בשנת 1927. הללו העבירו לשם את יוצאי מלאח קצר א־סוק. במרוצת הזמן הגיעו לשם יהודים מכל כפרי המחוז ועיירותיה בשנת 1950 מנתה האוכלוסייה היהודית בקצר א־סוק כאלפיים נפשות בקירוב (ויש המדברים על 1800 נפש בלבד). שתי הקבוצות הבולטות בעיירה היו של יוצאי מלאח קצר א־סוק וצאצאיהם ושל יוצאי מלאח תאפילאלת וצאציהם ועמם גם כמה משפחות מבודניב, מזריגאת ומגולמימא. בדרך כלל החזיקו הנשים, כצפוי, בניב המקורי שבו דיברו בכפרי המוצא. ברשות הרבים שלט בעיקר הדיאלקט של קצר א־סוק, אך ניכרו בו גם השפעות אחרות ובכלל זה השפעות מערי המערב הפנימי פאס, מכנאס וצפרו. במאמר מפורט שכתבנו ג׳ הית ואני(הית ובר־אשר 1982) הבאנו תיאור דקדוקי מקיף של הניב העיקרי בתאפילאלת בדור האחרון לישיבת היהודים שם. המאמר כולל גם פרק על ההקטנה.- כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – בגלל קוצר היריעה נזכרו שם עניינים אחדים בקיצור נמרץ, ועניינים אחדים לא נזכרו כלל או רק נרמזו בדרך אגב. תכלית הבירור הזה לתאר את הסוגיה תיאור מלא.

ב. דרכי ההקטנה – בחינה מורפולוגית

כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – تصغير -אלו הם הדגמים , fu3al-fu3ay3il ודומיהם. גם בלהג שלנו משמשות תבניות המשתלשלות בעיקרן מהתבניות המקוריות בערבית עם גיוונים אחדים ושינויים שחלו במבנה הפונולוגי של הערבית בצפון־אפריקה; לענייננו חשוב להדגיש קווים בולטים בפונולוגיה של הערבית בצפון־אפריקה: שימוטן של התנועות הקצרות וקיצורן של התנועות הארוכות. בנושא שלנו גרמו גם תהליכים של היקש לשינויים בתצורת ההקטנה (התצגיר). להלן באות התבניות ששימשו בלהג(בלהגי) קצר א־סוק.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-הדקדוק בערבית המדוברת-משה בר-אשר

עמוד 134

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

המרכיב-העברי

עם עליית האסלאם במאה השביעית החליפה הערבית בהדרגה את הארמית. מהמאה התשיעית עד 1500 לערך הייתה הערבית שבפי היהודים – ערבית בינונית יהודית – דומה לערבית של סביבתם באותה תקופה.

בלאו מציין שערבית הייתה שפה חיה ושימשה בפי היהודים בכל שטחי החיים, כולל ענייני דת ותרבות, ואף על פי כן יש בה תכונות המייחדות אותה, ועושה אותה לשפה בפני עצמה : כתיבה באותיות עבריות, שימוש במילים ובביטויים עבריים וארמיים שהותכו לתוך מבנה הערבית, והעיקר – כולב ספוגה בתרבות היהודית, ונושאיה מיוחדים לדת היהודית.

מסוף ימי הביניים ניתק הקשר בתרבותי בין היהודים לתרבות הסביבה ברוב ארצות ערב. הערבית הקלאסית לא הייתה מובנת עוד ליהודים, והיה צורך לתרגם יצירות שנכתבו בה לערבית היהודית המאוחרת.

אמת 1 – limit ,imit דבר נכון, ההפך משקר; אמתי:

  • וּצָאבוֹ כְּלְלְּסִי אִמִת ־ [בדקו] ומצאו שהכול אמת
  • דִי יִעָארְףְ לֵאִמִת וִיִעָארְף… = [אשרי] מי שיודע את האמת, ויודע [את התכלית של כל זה]
  • כֵּלְמָא אוּתְלוֹם אַנָא חַק וּבְּלִאימִית – כל מה שאמרתי להם אני [הוא] אמת ואמת [־נכון ואמתי]

כפל הלשון — יסודות שווים או קרובים במשמעם המחוברים בדרך כלל על ידי ו׳ החיבור — משמש להעצים את התכונה. אמת מופיעה ליד המילה המקבילה חק, והוראתה אמת חזקה.

  • לְחוּאָיְיְז דִי הוּמָא דְלְאֵמֶת וָאצִילִיְין מָא עָאבִּינְהָאס פִיהוּם = הדברים שהם אמתיים,־ [מילולית: של אמת] ועיקריים, איננו שמים לב אליהם
  • לֵאֵמֵת הוּוָא… = האמת היא [מילולית: הוא] 6
  • זָאוְו לְכְטָאבָא בֵלְאֵמֵת ־ באו השדכנים באמת [בניגוד לפעמים קודמות] [אוהב ה׳ באמת (ראה א-ה-ב), נבואת אמת]

 

יושר, צדק:

1) כֵּל מָא תְעְמָאל פִיּיָא תְעְמָאל בֵּלְחֵק וּבְּשְרַע דֵלְאִמִת = כל מה שנעשה בי [דהיינו כל העונש שקיבלתי] נעשה בצדק ובמשפט של אמת 

  • לְחוּאָיְיז דִי עְלָאס ווּקְּפָא דְנְּיִיָא הִייָא אִמִת.. = הדברים, שעליהם עומד העולם [מילולית: עומדת] הם [מילולית: היא]

 

לאמתו של דבר:

1) אֵמּמָא לֵאִמִת אַפִילוּ יִכּוּן רַשַׁע גַמוּר בֵתַכְלִית = אבל האמת [היא], אפילו יהיה רשע גמור בתכלית, [החזרה בתשובה מספיקה לו]

בלאמת הומא חסן = באמת הם [הרחובות עכשיו] טובים יותר [מאשר בעבר]

 

אמת הדבר imit haddabar (פ):

1) אִמִת הַדַבַר מְעָא רַב ־ אמת הדבר עם הרב [ז׳׳א נכונים דברי הרב]

2) אִמִת הַדַבַר מָא יִקְּבְּלוּנָא גִ'יר מוּוָאלִינָא ־ [למדינת ישראל הגיעו פליטי שואה ששום מדינה לא הסכימה לקבל אותם.] אמת הדבר, לא יקבלו אותנו אלא ״הבעלים״ שלנו [אלה שאנחנו שייכים אליהם]

 

אמת ויציב:

כְּלָאם רַבֵּינוּ אֶמֶת וְיַצִיב הָאד סִי כָּאמֵל חֵקּ ־ דברי רבנו אמת ויציב, כל זה אמת

 

אמתות – אמת: מֵדְהַהר פִיהוּם לָאמִיתוּת וְּלכְּלָאם סָאהֵל ־ בולטת בהם האמת והדיבור הפשוט

 

אמתי – 1 נאמן: בָּאיְיְן פְרָאנְסָא הִיּיָא וָאחֵד לְגֵנְס אַמִתִי… ויעזז ליהוד ־ [מהמשפט מסיקים] שצרפת היא עם אמתי [־נאמן]… ואוהב את היהודים

 

2 נכון, ממשי: הָאדָאךְּ לְבַחוּר כְּלָאמוֹ אַמִתִיים = אותו בחור דבריו אמתיים

[בזמנה האמיתי(ראה זמן), לגאולה האמתית והנצחית, הגאון האמיתי}

 

אנו – אנחנו:

 בִיהָא חוֹבָה אַנוּ רוֹאִים לְעַצְמֵנוּ חְנָא לְקוֹמִיטִי… = לכן חובה אנחנו רואים לעצמנו, אנחנו, הוועד [, להגיד למשפחת הנפטר] / ע׳ 77.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 116

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir

Agadir-Joseph-Dadia

Nombreux sont les livres ecrits sur le Maroc. J'en signale deux : – Jean Celerier: Le Maroc, publie en 1939, contenant une Bibliographic importante. – Victor Piquet: Le Maroc, publie en 1917, distinguant deux periodes : la periode d’avant le Protectorat, pages 213- 256, et le Protectorat, pages 259-312.

Jamais je n’ai reussi a combler en moi le vide historique, en raison de mon absence du Maroc entre octobre 1956 et decembre 1959. L’Alliance Israelite Universelle s’appelle desormais Ittihad Maroc. La langue arabe est devenue obligatoire dans l’Enseignement et dans la Fonction Publique.

Le terme Wifaq date de fevrier 1956. Je suis encore a Marrakech et je crois dire aujourd’hui que je n’en avais pas entendu parler. Je frequentais a cette epoque un Club de Boxe situe du cote du cinema Eden. J’ai ete le seul juif et tous mes compatriotes marocains me traitaient avec amitie et gentillesse. Tous les soirs au cours de l’entrainement, je les entendais dire qu’ils ont assassine telle collaboratrice de la France. Bien des annees apres, j’ai eu l’occasion de rencontrer a Marrakech le fondateur de ce Club, dont le nom est Abd Eltif Boularbah’ Jazouli. II m’a offert un livre de poesie ecrit en arabe qu’il venait d’editer.

En 5ime du Cours Complementaire, nos professeurs de Francais ne nous ont jamais parle de Colette ni de sa mort a Paris en 1954. Pourtant cette romanciere parle de son voyage au Maroc dans son livre Prisons et Paradis, publie en 1932. Encore moins de Frangoise Sagan, une jeune romanciere, qui offre a la France «Bonjour tristesse» a la rentree scolaire 1954. Le succes de ce roman a ete fulgurant, un peu partout dans le monde. La France retrouve ainsi un peu de bonheur, alors ebranlee militairement au-dela de ses frontieres.

Je retiens de l’enseignement de nos professeurs de Francais deux poetes que j’aime beaucoup : Emile Verhaeren et Albert Samain.

La jeunesse doree de Marrakech, loin des soubresauts et des soulevements, envahissait les (terrasses des cafes, sirotant Judor, se regalant sans moderation de boules de glace multicolores et parfumees et de sandwiches achetes dans les epiceries du Gueliz. Le cinema hyper moderne et luxueux La Renaissance venait d’ouvrir, de meme la brasserie/cafe eponyme.

J’ai cherche la signification du mot Wifaq dans un ouvrage. Cf. Robert Assaraf: Une certaine Histoire des fuifs du Maroc, 1860-1999, Editeur Jean-Claude Gawsewitch, janvier 2005, pages 497, 647, 648, 660, 661, et passim:

« Pour les nationalistes, au contraire, le Maroc devait trouver au plus vite son independance pour participer efficacement et pleinement a l’effort de guerre allie. Aussi fut-ce une revendication d’independance qui donna son nom au nouveau parti, Hijb el-lstiqlal, le Parti de l’independance, fonde en decembrel943 a l’invitation pressante du sultan. Celui- ci, en tant que monarque de l’ensemble de la population, ne pouvait s’identifier a un seul parti, quels que soient ses incontestables merites. II devait d’etre le rassembleur, au-dessus des divisions et des partis. II incita done certains de ses partisans a elargir leur base et a s’ouvrir a d’autres tendances politiques meme minoritaires, sans negliger les israelites. […]

«Des son premier pas sur la terre marocaine, les apprehensions du sultan s’envolerent pour laisser place a la joie. Une joie debordante, celle de tout un peuple en communion totale avec son souverain legitime retrouve. De tout le Maroc, des dizaines de milliers de citadins et de campagnards s’etaient donne rendez-vous sur le parcours menant de l’aeroport au palais. Une foule compacte, enthousiaste, encadree avec efficacite par les militants de l’lstiqlal et du P.D.I. Rare moment de totale unanimite nationale, refoulant au second plan les souvenirs amers du passe, les differences ethniques et sociales. Meme la communaute juive, allergique par prudence aux rassemblements des foules, avait surmonte ses apprehensions pour etre largement representee, avec ses rabbins et ses notables, a ce memorable moment d’elevation spirituelle. Cette atmosphere presque mystique d’union et d’elevation trouva sa meilleure expression dans le discours du Trone, le dernier avant le recouvrement de l’independance, prononce par le sultan le 18 novembre 1955. […] L’lstiqlal, fidele au message de Sa Majeste, s’en tint aux resolutions integrationnistes adoptees au Congres extraordinaire du parti, en decembre 1995 : « Considerant que les israelites marocains sont des nationaux du pays dans toute !’acceptation historique et juridique du terme, il importe qu’ils aient la jouissance et l’exercice des droits et des libertes reconnus a leurs concitoyens musulmans, dans l’egalite la plus complete. Considerant que cette integration ne doit nullement porter atteinte a l’exercice de leur culte, ni a leur statut personnel. Demande que l’egalite de tous les citoyens marocains, sans distinction de classe ou de religion, soit hautement proclamee et consacree dans les textes de lois. Suggere au comite executif du parti d’encourager les contacts entre musulmans et israelites, d’organiser et de promouvoir des activites communes dans differents domaines afin de vaincre les prejuges absurdes et de favoriser au maximum un rapprochement reel et fraternel».

«Joignant les actes a la parole, l’lstiqlal crea, en fevrier 1956, une organisation pour le rapprochement judeo-musulman, le Wifaq (L’Entente), destinee a «encourager l’esprit de cooperation dans l’interet national ». Un tract en arabe, en judeo-arabe en lettres hebralques, et en francais, fut largement diffuse et proclamait: « Notre voeu le plus cher est de batir dans la joie et la concorde un Maroc nouveau, uni, libre et independant. Ensemble, unis de cceur et d’esprit, musulmans et israelites, nous menerons notre pays vers le progres, la prosperite et le bonheur. » […]

Temoin privilegie, le journaliste Victor Malka decrit cette «lune de miel» dans son livre «La memoire brisee des Juifs du Maroc», publie Aux Editions Entente a Paris en 1978, pages 22esq.

Jacques Dahan a preside a Rabat le Conseil des Communautes Israelites du Maroc de mai 1947 au 2 mars 1956, date de l’independance du Maroc. Dans son livre « Regard dun Juif Marocain », publie a Paris en 1995 aux Editions l’Harmattan, pour apprendre l’Histoire des Juifs du Maroc (1927-1972), il ne dit rien du Wifaq. Pourquoi ? Je laisse le soin aux historiens de nous l’expliquer.

 

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir

Page 41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר