נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא
- 2. הצגת הנושא
תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בין השנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25-22. חיבור זה יציג את היקפן, את סוגיהן, את מעמדן, את ייחודן ואת משמעותן ההיסטורית הן ביחס לנוער שהתחנך ו/או עבר דרכן, הן כלפי הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מיוחדת זו והן ביחס להשפעתן על עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. המחקר יתמקד בתנועות הנוער היהודיות והציוניות בלבד.
הגדרת המושג ״תנועות נוער״
מחקרים חוברו בנושא פעילותן של תנועות הנוער בגרמניה, בצרפת ובאנגליה וכן התקיימו דיונים על הקהילות היהודיות ועל התנועות החלוציות במרכז ובמזרח אירופה. חלק מן החוקרים מרחיבים את המושג ״תנועות נוער״ לכל תחומי הפעילות של בני הנוער, כולל ״ארגוני נוער״ ו״חוגי נוער״ המאורגנים על ידי מבוגרים למען הנוער, לצורכי ספורט, לטיפוח גוער, לעבודה סוציאלית, לחוגי לימוד, להעשרה או לארגוני סטודנטים. יש חוקרים המצמצמים את המושג וכוללים בו רק את תנועות הנוער הגרמניות ״הקלאסיות״ שמרדו בעולם המבוגרים על ערכיו ועל מסגרותיו. החוקרים המצמצמים רואים בתנועת הצופים באנגליה תנועה של מבוגרים, שמטרתה שילובו של הנוער בחברה הבוגרת.
להגדרת מושג ״תנועות הנוער״ במרוקו ארבעה קריטריונים:
- היקף ורצף גילאים: על תנועת נוער להקיף נוער בין הגילאים 10-8 לגילאים 25-22 ברצף, כולל שכבת המדריכים וראשי התנועה.
- אוטונומיות: תנועת נוער היא תנועה של נוער למען נוער, עם הנהלה ארגונית וחינוכית עצמאית, ולא תנועת מבוגרים למען נוער. השלטון הצרפתי לא אישר לקיים תנועות נוער יהודיות(גם לא מוסלמיות) אוטונומיות, ולפיכך לא אחת ביקשו תנועות הנוער ״חסות״ מארגון קהילתי זה או אחר לצורך ״כיסוי לגאלי״, כשהגוף נותן החסות התחייב לאפשר לתנועות הנוער שבחסותו לפעול פעילות אוטונומית. כך, למשל, החלה תנועת הצופים היהודים במרוקו בראשיתה(1944) לפעול במסגרת ארגון ״שרל נטר״, שהיה ארגון חוקי במרוקו ואפשר להקים במסגרתו את הקבוצה הצופית ״ביל״ו״.
כך פעלה תנועת ״הבונים״ במרוקו במטרה לקבל מן השלטון אישורים לקיים מחנות קיץ. היא עשתה זאת במסגרת ארגון בשם ״עולם קטן״(OlamKatan), שהיה גוף לגאלי מבחינת השלטונות ועסק בסיוע ליהודים ממזרח אירופה שהגיעו למרוקו בעקבות גלי האנטישמיות ועליית הנאציזם באירופה.
שילוב ה״שליחים״ המבוגרים מן הארץ בתנועות החלוציות לא פגע, הלכה למעשה, בהתנהלות האוטונומית של התנועות. הנהגתן התבססה על המדריכים ועל הבוגרים המקומיים. ״השליח״ שבא מארץ ישראל היה בדרך כלל חבר קיבוץ. הוא ביטא את התפיסה האידאולוגית ואת הקשר עם ״הישראליות״ ועם החברה הקיבוצית, שאליה כיוונה התנועה את החניך.
- כוליות בתפיסה החינוכית־ערכית־אידאולוגית: תנועת הנוער שאפה, במסגרת הזמן המועט שהשתתפו בה החניכים, להקיף את כל חייו של החניך, להרחיב את החינוך שניתן לו במשפחתו ובבית ספרו ולעצב את אישיותו הפיזית והרגשית באמצעות יצירת חוויות, גיבוש אידאולוגיה ותפיסה פוליטית. בד בבד היא בנתה מערך חינוכי, שהיה מושתת על הבחנה בין שכבות גיל, ובו תכניות הדרכה מדורגות על פי שכבות וקבוצות, על בסיס כוחות הדרכה מתוך הנוער עצמו.
- חינוך עקיף: התהליך החינוכי בתנועות הנוער בנוי על סמלים והוא כולל תלבושת, דגל, שם הקבוצה, טקס שבועה, יציאה לטבע, סיורים, מחנות, שירה, ריקוד, פיתוח החושים והמיומנויות. כל זאת במסגרת הקבוצה הקטנה וההווי של ״תרבות נעורים״, תוך התייחסות לבעיות בשכבות הגיל השונות הנובעות מתהליך ההתבגרות של החניכים והמדריכים ומהשילוב בין בנים ובנות באותה מסגרת חינוכית.
ראשית תנועות הנוער
תנועות הנוער ה״קלאסיות״, הכלליות והיהודיות, קמו כתופעה היסטורית ייחודית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 בגרמניה, באנגליה, במרכז ובמזרח אירופה. בגרמניה נוסדה תנועת נוער שמרדה בעולם המבוגרים, תנועת ה״וונדר פוגל״ (Wandervogel – הציפור הנודדת). התנועה פיתחה הווי חיים מיוחד לנוער, שכלל שוטטות בטבע, פשטות לבוש והסתייגות מכל סמכות מוסדית ומשפחתית. יש להבין זאת על רקע מצבה של גרמניה בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. באותה תקופה, על רקע שונה לגמרי, ייסד באדן פאוול(Baden Powell), את תנועת ״הצופים״, תחילה באנגליה (ב־1911), אחר כך בארצות חבר העמים הבריטי ולאחר מכן ברוב הארצות בעולם. צורכי האימפריה הבריטית והמלחמה בדרום אפריקה נגד הבורים השפיעו על פאוול, שהשתתף במערכה זו, ובמהלכה פיתח וביסס את תפיסתו החינוכית. מטרתו המרכזית היתה לחשל את הנוער פיזית ונפשית ולהכשירו להיות אזרח נאמן למולדתו ולשרת את החברה שבה הוא חי. את תנועת ״הצופים״ הקימו המבוגרים למען הנוער(בניגוד ל״וונדר פוגל״) והיא הגיעה עד מהרה להישגים מרשימים הודות לדרכי פעולתה החינוכיים־הדרכתיים שהתאימו, כך מתברר, לצורכי הנוער בגילאי ההתבגרות. הקבוצה הקטנה כתא היסוד התנועתי, המדריך הצעיר, לרוב בגיל חניכיו, התלבושת, השבועה, הטיולים בחיק הטבע, המחנות, המדורה, השירה והריקוד – כל אלה הוכיחו את עצמם ככלים הדרכתיים רבי עצמה להפנמת ערכים ולגיבוש דעות ועמדות. השיטה הצופית אומצה, בצורה זו או אחרת, על ידי רוב תנועות הנוער הכלליות והיהודיות.
תנועות הנוער הציוניות באירופה המזרחית והמרכזית הושפעו משתי התנועות גם יחד. ניכרה בהן מרדנות כלפי חיי הקהילה בגולה, אך בניגוד ל״וונדר פוגל״, שלא הציבה חזון של חברה בוגרת אלטרנטיווית מול שלילת חברת המבוגרים, כוחן של התנועות הציוניות הקלאסיות היה בחזונן הלאומי־ציוני, ולא פחות בחזונן החברתי, של חתירה לבניית חברה בוגרת צודקת ושוויונית, וזאת על ידי הגשמה עצמית במסגרת הקיבוצית בארץ ישראל. גם אותן ניתן להבין מתוך קרקע צמיחתן במרכז ובמזרח אירופה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים.
תנועות הנוער הציוניות באירופה המרכזית והמזרחית אימצו גם הן את עקרונות הפעולה הצופיים שכה התאימו לנוער ויצרו קבוצות גיל שענו על צורכי הנוער בתקופת מעבר זו. תנועות הנוער הציוניות נתפסו בעיני עצמן עונות על הצרכים של הנוער בעת ההיא בארצותיהן, אך בה בעת ראו את עצמן כ״חלוצים״ לפני המחנה, הנוטלים אחריות על גורלו של כל העם היהודי.
צבי לם רואה בתנועות הנוער הציוניות במרכז ובמזרח אירופה תופעה רב־ממדית: תופעה בעלת משמעות היסטורית־פוליטית למימוש מטרות ציוניות והשפעה על החברה; תופעה חברתית־תרבותית ששאפה לתמורה בערכי הנוער; ותופעה פסיכו־היסטורית, שאפשרה התארגנות של נוער בחברה שיסודותיה התערערו.
על ידי כך, לדבריו, יכלו תנועות הנוער ״להעניק לצעירים בדורות המיאוס והחרדות תחושה של משמעות וכיוון בחייהם, תחושה של טעם וערך, כאשר נדמה היה שאין לחיים לא טעם ולא ערך״.
צבי לם מכוון כמובן לנוער היהודי במרכז ובמזרח אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשהקהילות היהודיות עמדו בפני חורבן וכליה. תנועות הנוער צמחו, לדידו, בעולם מתערער, בעידן ששאף לאידאולוגיות, והיוו פתח תקווה לנוער אובד דרך.
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא
עמוד 21
Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
Apres le salon, la chambre a coucher de Maman. Armoire, coiffeuse, table de toilette en acajou anglais, un grand lit en cuivre, avec des rideaux de, tulle amidonne sur les cotes du lit, dans lequel a ma grande joie, sortant tous les matins de ma chambre (contigue a celle de Maman) j’allais me blottir entre Papa et Maman, puis la salle de bains toute blanche. On faisait chauffer l’eau sur la terrasse et des tuyaux la descendait dans la salle de bain Sa petite armoire de pharmacie etait au debut vernie et renfermait une petite panoplie de menuisier. Sur le 3eme cote du rectangle, le salon arabe, plein de merveilles anciennes: samovar – un en cuivre 1’autre en argent massif – celui-ci russe. Dieu seul sait le chemin que ce samovar a parcouru pour venir de Russie jusqu’a nous! 2 magnifiques porte-plats ou porte-Tajjine. Ils etaient marquetes et faits de fagon splendide, doubles a l'interieur de velours et de galons dores. Des plateaux d’argent, cuivre, metal anglais sur pied ou pas, garnis de belles tasses arabes multicolores, de verres de Baccarat graves d’or en cristal blanc ou multicolore, desTheieres, boites a sucre et a menthe en argent ou en cristal de couleur garnissaient les plateaux.
Les murs etaient garnis d’un beau haiti de velours, des matelas et des coussins par terre. Et une vitrine avec d’innombrables flacons de couleur en cristal, des roshashat » pour parfumer d’eau de rose et de fleurs d’oranger, des brule parfums pour le bois de sental, des fusils, des poignards, des aiguieres et leurs cuvettes en cuivre! Que dire? Les mille et une nuits.
J’ai oublie de dire qu’un splendide piano droit, noir tronait au salon.
Maman qui jouait avec enormement de sentiments jouait parfois mais bien vite, en pensant a Tanger elle se mettait a pleurer et s’arretait. Apres, c’est moi assez tyrannique, qui l’empechais de jouer. C’est dommage, car elle aurait pu etre une executante hors ligne, si elle avait eu la volonte de continuer. Plus un «Pianola» mecanique que l'on mettait pres du deuxieme piano, qui lui etait dans le salon « d’osier » nous enchantait par ses airs de « french cancan » et autres.
A ce propos il y avait au rez- de- chaussee de la maison une sombre chambre tres fraiche qui servait de cave et de reserve. (C’etait l’ex bain rituel que maman avait refuse et transforme en cave!) De grandes jarres en terre «les khabiat) contenaient de l’huile d’olive, de l’huile d’argan et arachides, des olives confites de toutes sortes, des citrons et poivrons confits de la viande confite. L’huile d’argan est speciale au Maroc et peut etre unique au monde. Cette huile est extraite du fruit de l’arganier qui pousse dans le sud marocain, apres Mogador.
Qui n’a vu les chevres tout en haut de l’arbre se delectant de ces fruits dont elles sont ties friandes? Des fleurs vivantes perchees dans des arbres presque denudes de feuilles, quel spectacle! Le fruit, digere par ces chevres, reste le noyau, soigneusement recupere par les marocains. Ils les passent dans des vieilles presses a huile, enormes meules de pierre et recueillent cette huile precieuse dont le gout et l’odeur sont uniques au monde. Je crois que les odeurs s’oublient moins que tout le reste et elles suffisent a faire revenir du fond de la nuit des souvenirs qu’on croit a jamais effaces!
Nos voisins etaient des marchands de cotonnade qu’ils importaient de Manchester. Monsieur et Madame Ohayon et leurs deux filles « Freha » et « Hassiba ». Les pieces de cotonnade arrivaient pliees et attachees en rectangles d’environ un metre de long sur trente cm de large. Les pieces mises en piles en carre faisaient pour nous, enfants, des maisonnettes sans plafond et je m’installais au centre pour jouer avec mes poupees ou gouter des excellents gateaux faits par « Senora Ledicia » ; que d’heures exquises, quelle odeur d’amidon et de coton frais. Inoubliable! A cote des pieces blanches, les bleues ou « khent» destinees aux hommes et femmes Bleus de Goulimine ou encore plus loin, de Mauritanie: les hommes du desert. Je ne pouvais les toucher car elles deteignaient, mais chacun sait que plus ce khent deteint plus il est apprecie des acheteurs qui arrivent a avoir un reflet bleu fonce sur la peau. On ne se lave pas souvent au Desert, done le reflet bleu etait… plus qu’un reflet.
Ces voisins immediats m’etaient des plus devoues. Senora Ledicia (forme espagnole du nom Letitia) nous faisait des gateaux de toutes especes, des confitures dont les recettes transmises de mere en fille se perdent maintenant..
Notre maison se trouvait dans une petite rue en cul de sac. Habitaient la sept ou huit families tres aisees et triees sur le volet, ce qui faisait de cette rue une sorte de passage prive, ; a l'entree se trouvait un gardien, prepose de papa qui chassait les indiscrets, les malades ou les mendiants. Ceux-ci venaient par centaines le vendredi et avaient un pain et quelques sous pour chacun d’eux. Tous les jours, et specialement le vendredi, apres le passage des mendiants, maman faisait laver, a grandes eaux et passer au gresil toute la rue. Ceci la differenciait des autre rues qui etaient tres sales, de plus e’etait une excellente precaution a cette epoque ou variole et autres horribles maladies (typhus, typhoide etc.) regnaient au Maroc a l’etat endemique.
Nous recevions beaucoup a cette epoque, deja, et les grands caids, le pacha ou les grands commergants arabes venaient a la maison, la coutume voulait qu’ils offrent des cadeaux a la maitresse de maison, a ses enfants et a ces domestiques. Les louis d’or pleuvaient…. A deux ans, pour mon voyage a Londres maman a vide ma bourse personnels qui contenait deux cents livres or, ce qui a amplement paye mes frais de voyage.
Une promenade au « Charridj el Bgher » me revient avec miss Collins, ma nurse anglaise et maman. Papa que j’adorais me laisse peu de souvenirs a cette epoque. Plus tard, en 1913, je me vois, portee sur ses epaules, pour de folles parties de « quatre coins » ou de « colin-maillard » au pavilion de la Menara.
Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
Page 8
אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור
״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.
……..לפי המנהג המקומי, ליל הסדר הראשון בחייו של כל תינוק מזכה אותו במעמד בכורה של ״בבהילו״ לפני כל המסובין. לאחר הקידוש נטל רפאל את קערת הסדר והחל לנענע אותה על ראשו של בנו כשהמסובין מזמרים את פתיחת ההגדה: ״בבהילו יצאנו״. ובעיצומו של הטקס הגה אלישע את המילה: ״ב…ב…בי…לו״ בקול רם כמה פעמים. המומים החלו ללחוש: ״שְמָא דְמָרְךְ עָלַךְ״ (שם אדונך עליך) כסגולה למיתון תופעה לא טבעית. אותו לילה ארך הסדר יותר מן הזמן הרגיל. במרוצת הזמן התפרסם אלישע בקרב הקהילה כילד חריג. "הא כיצד, תינוק בן שנה בלבד וכבר מדבר״?, הם תמהו. יש שראו בכך תופעה חריגה ממנהגו של עולם, ״לא אליכם״, ויש שראו בכך מתת אלוהים. מעתה יספרו את שנות חייו לפי המילה ״בבהילו״. כשאם תישאל על גילו של בנה, היא תענה: ״הוא בן ארבע בבהילו״.
חלף זמן מה עד שאלישע בן החמש הובל לחדר יחד עם שני ילדים בני גילו. אחת האימהות הושיטה צנצנת דבש למלמד, והלה טבל את אצבעו בדבש ורשם את האות א׳ על לוח עץ חלק: ״א״, הוא הוגה בקול רם, והילד חוזר אחריו אף הוא בקול רם ומלקק אותה בלשונו, כך הוא נוהג לגבי כל האותיות כשהילדים עוברים בזה אחר זה. כתום הטקס פורצת אחת האימהות בקריאות שמחה (זג׳ארט), כשאחרת מכבדת את כל ילדי החדר בחופן של שקדים וצימוקים, ונפרדות מילדיהן בנשיקות. המלמד נטל שלושה לוחות מן השידה וכתב עליהן אותיות א״ב: ״עליכם לדעת לזהות את האותיות תוך שלושה ימים״, הורה לאותם ילדים. בו ביום, כשלוש שעות לאחר הטקס, הניח אלישע את הלוח בצד כשהוא בוהה בקיר. ״המשך ללמוד, בטלן", גער בו המלמד. ״אני יודע הכול״. השיב אלישע בנימה חצופה. "קרב הנה, סורר״, פקד עליו במבט מאיים. אלישע תחב את הלוח תחת בית שחיו וצעד בהיסוס מה. "הנח את הלוח בצד״. הורה לו. הוא ציית כשעל פניו הבעת חרדה. המלמד פתח את החומש שהיה בידו והחל להצביע על האותיות בערבוביה. אלישע זיהה את כל האותיות שלא כסדרן, וזכה לטפיחה על השכם ולפטור מלימודים באותו יום. לא חלף, אלא זמן קצר של חודשיים בערך עד שאלישע ידע לקרוא ברהיטות טקסט מנוקד, ובכך הקדים את בני גילו כמעט בשנתיים.. נדהם ונבוך התלבט המלמד, מה לעשות בבכור שטן זה שתפיסתו יוצאת מגדר הרגיל. אם ישאיר אותו בכיתת לימוד קריאה הוא ישתעמם ויתחיל להפריע, אם יספח אותו לכיתת ילדי החומש הוא יעורר בכך ביקורת מצד הורי שאר הילדים, הוא החליט לבסוף לבחור באפשרות השנייה. בשחרית של שבת כשפייטן מזמר פיוט על שירת הים, יצא המלמד מכלוף לעזרת נשים והסתודד רגע עם אימה רחל.
למחר בבוקרו של יום ראשון אחד מימות החול שבהם קריאת הגבר היא השעון המעורר, משכימים הגברים לבית הכנסת והנשים עוסקות בהכנת פת שחרית. העניים מסתפקים בהכנת ״חשו״ – מעין דייסה מגריסי שעורה, ואילו בעלי יכולת אופים קרצה(חררה) מקמח חיטה שאותה אוכלים עם שתיית תה. אימא רחל פקחה את עיניה לאורו של שחר שהסתנן מבעד לחלונה. ניערה מעליה את הסמיכה שהתה קמעה כדי פיהוק, התרוממה ממיטתה ויצאה מחדרה בצעדים זריזים עד שהגיעה לחלון הקשתי הפונה לצוהר הרחב שבתקרה. דרך צוהר זה תעלה תפילתה למרום. היא נטלה את כד המים שהיה מונח על המעקה, יצקה מים על ידיה והסיטה את ראשה אחורה כשעיניה נשואות לשמיים האפרוריים: ״ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים״ דובבו שפתיה בלחש. היא השתוחחה כשידיה פשוטות אחורה, ובתחינה חרישית היא התוודתה על חטאיה, בקשה רחמים על נשמות בעלה ובנה וסיימה בבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולנכדיה. ירדה לדיוטה התחתונה שממנה יצאה לחצר כשפניה מועדות ללול התרנגולות. קרקור מחריש אוזניים קידם את פניה. היא פתחה את דלת הלול וזרם ססגוני פרץ החוצה תוך קרקור סואן כתודה, לא רק על לחם חוקם, אלא גם על החירות שבה זכו. הנועזים שביניהם מקיפים את אשת חסדם ומנקרים את שולי שמלתה: ״נשיקות חיבה", הייתה ממלמלת, כשהיא חופנת מן השעורה שבחבית ומזרה למרחב. המולה מתחוללת בקרב המחנה, ועד שהם בולעים את גרגירי השעורה ודוחפים את זה מנחלתו של זה, היא פנתה ללול הקטן של האפרוחים המצייצים לקראת מזונם. אפרוח אחד צבעוני משך את תשומת ליבה. היא נטלה אותו בידה והחלה לדחוף למקורו גרגירי חיטה, אולם הפעם עשתה את כל מלאכתה השגרתית כלאחר יד, משום שהרהוריה היו מרוכזים בנכדה האהוב.
היא נטשה את הכול והזדרזה לשוב לחדרה על מנת להתכונן למאורע. גל של גאווה הציף אותה: ״כפרה על נכדי החכם בן חמש והוא כבר עומד ללמוד תורה״, מלמלה תוך הליכה כשהיא לוחשת תפילה למלכו של עולם, שישמור על נכדה מעין הרע. כשנכנסה לחדרה פשטה מיד את כותנתה ולבשה ״באטה״ (שמלה ארוכה) סגולה, עטתה את ראשה בשביס חום, השחילה את רגליה לתוך נעלים שטוחות ויצאה כולה זוהרת. ״בוקר טוב״ היא ברכה את הנוכחים בהבעה צוהלת. שני בניה ונכדה שאך הגיעו מתפילת שחרית קמו לנשק את ידה כדרכם, כל אחד בתורו. היא חיבקה את אלישע כשהיא ממטירה נשיקות על לחיו, ומעטירה אותו בכינויי חיבה. ״אני לא רוצה לאחר לחדר״, הוא קבל במבוכה ונשמט מחיבוקה. בשעה שהם אכלו פת שחרית היא פרשה לקרן זווית, משום שהייתה בתענית של ימי ״השובבי״ם״(ר״ת: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו משפטים – כל הימים האלה הם ימי צום, ונקראים צומות השובבים). ר׳ שלום אמר לה שתענית זו מקרינה חסד לנשמת המתים. לאחר פת שחרית כשכל אחד פנה לעיסוקו, היא ליוותה את נכדה לחדר הלימוד. צמחיה אביבית ירוקה ומעוטרת בפרחי בר ססגוניים, קידמה את פניה. מרחוק להקת ציפורים הפוצחים בזמר כנהנים מפיקניק על צמרות עצי ארגאן, חרגולים, חגבים, חרדונים, צרצרים וכל מיני שקצים ורמשים למיניהם תורמים אף הם את חלקם להתעוררות של הטבע. ומעל לכול שדות הקמה ששיבוליה כורעים ומשתחווים לחמה שהפיחה בהם ויטליות ורעננות. הנוף צוהל כולו בדומה לקהל היהודים שמזמר את פרקי ההלל לזכר מאורע היסטורי. היא שירכה את דרכה כשחיוך של חדווה התפשט על פניה עד שהגיעה לחדר. המלמד קיבל את פניה בחיוך מעושה, "הואילי נא לשבת״. הוא הצביע על המקום המיועד לאימהות. אלישע הצטרף לשמונת הילדים שישבו על מחצלות בחצי גורן כשספרי חומש פתוחים מונחים על ברכיהם. לתנועת ידו של המלמד שאותת להם, הם פתחו את פרשת השבוע בקריאה מנוגנת כמו מקהלה כשמנענעים את ראשם הלוך ושוב. אלישע, שלחן הפרשה לגביו חדש, נסחב אחריהם. יעברו עוד כמה שבועות עד שילמד את הלחן של טעמי המקרא.
אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 15
22/01/2020