ארכיון יומי: 22 בינואר 2021


הרב משה אסולין שמיר-פרשת בא

"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו ולכל אחד מאתנו: "בא איתי"

בֹא איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,

ואח"כ עם התחתונים, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').

הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: בא איתי – ובטח רק בי.

 

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה":  כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

 

משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

 

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

 

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא""בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,

ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם

ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.

 

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

 

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

 

א.  במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

ב .  במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

ג.  במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

 

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 

 "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור" (שמ' יב, כט).

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

 

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.

 

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

 

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

 

משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

 

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

דגם למבנה מצוות התורה.

 

האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

 

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

 

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

 

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

 

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.

 

ספר החינוך אומר על כך:

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

 

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /

להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /     

 הוא הלילה (חזקיה) /  הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

 

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

 

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

 

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.

בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.

 בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').

 

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

 

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

 

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

 

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

 

"החודש הזה לכם" מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

 

 

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

 

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

לכל אדם, יש עליות וירידות בחייו, ועליו לא להתייאש בזמן "הנפילות", בבחינת "שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כד טז).

 

     גאולת עם ישראל ממצרים,

ותדריך לגאולה עצמית  וכללית לדורנו – תשפ"א,

בבחינת: "כימי צאתך ממצרים – אראנו נ-פלאות" –

הנסים בגאולתנו – יהיו פי נ = 50 מאשר ניסי מצרים.

 

תהליך הגאולה בשנת התשפ"א = 5781 = 2021,

המלצותתתתת בלבדדדדד


. 1 קיום העולם: 6000 שנה (סנהדרין). זה מקביל לששת ימי השבוע, בבחינת הכתוב:

"אלף שנה בעיניך – כיום אתמול" (תהלים). יומו של הקב"ה הוא 1000 שנה"

  1. מתוך פרשת השבוע "בא": "ומושב בני ישראל במצרים – 30 שנה ו- 400 שנה" (מברית בין הבתרים)
    3. {"ועבדום ועינו אותם 400 שנה" (מלידת יצחק)}.
    4
    . בני ישראל השתעבדו במצרים רק – 210 שנים (רש"י ע"פ חז"ל).
  2. 5. היות והגאולה ממצרים הייתה בבחינת "אחישנה" כדברי הנביא ישעיהו,

6 . יוצא שהקב"ה זיכה את עמ"י משעבוד בגלות מצרים,

בהנחה של  – 220 שנה לפי החשבון: 430 – 210 {שנות השעבוד} = 220 שנה.

 

  1. 7. את ההנחה הנ"ל, נקבל בעזהי"ת גם אנחנו כיום – שנת תש"פ = 2020.

  6000 – 220 = 5780 = תש"פ,

 ושנה אחרי זה, כלומר השנה – תשפ"א – ניגאל בעזהי"ה

8 . המנהיג העליון של אירן {גלגולו של המן}: עלי חאמאנאי  {בגימטריה} = 221
9. עלי חאמנאי המנהיג העליון הפרסי, גלגולו של המן העמלקי,

 רודף אותנו, כדי שנחזור בתשובה, כמו שעשה המן הרשע הפרסי.

 

  1. 10. השערה!!!!!!!!!!!!!!!!!! – שנת התשפ"א = 5781

2021 –  מסוגלת לגאולתנו, וזה תלוי רק בנו.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו – ד' שבט, אותה ציינו השבוע.

 

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

 

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

 

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

 

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

 

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

 

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

 

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

 

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

 

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

 

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה?

 

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

 

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

 

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

 

בברכת התורה ולומדיה – משה אסולין שמיר

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Fofo

debdou-1-090

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Fofo

La famille Fofo est un nom de famille prestigieux evoque dans l' Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakhamtha, vol. 1, p. 137), et dans les archives communautaires.

־־ 1

Rabbi Yossef Benhamou (surnomme Fofo)

Ce rabbin fut une figure charismatique, un esprit lucide et un bienfaiteur notoire. Ses enfants se nomment:

Chlomo      2

Chmouel     3

Aharon       4

Avraham    5

Massod       6

Nouna        –

– 2 –

Rabbi Chlomo Benhamou Fofo

Cette personne fut un briilant erudit, un grand maitre de la Torah et qui fut pourtant d’une grande humilite. II fut sobre et accorda une grande importance aux details les plus infimes de la tradition. Ses enfants furent:

Yossef        7

Moche         8

Saida –

Louiha        –

Rabbi Chmouel Benhamou Fofo

Tout a la fois modeste et brillant, cet homme aspira intensement a la pratique des bonnes oeuvres et surtout a celle dc la charite. Son fils se nomme :

Yossef         9

– 4 –

Rabbi Aharon Benhamou Fofo

Ce personnage fut un homme aux vertus nobles, qui cultiva particulicrement le courroux de l’EterneL. Le non de ses enfanrs fut:

Yossef        10

Moche         11

Massoda

Simha….

Esther….

Rabbi Avraham Benhamou Fofo

Cet homme raffine et delicat n’a pas laisse de progeniture.

Rabbi Massod Benhamou Fofo

Cet hommc fut un membre assidu de sa synagogue. II fut droit et integre. Le nom de ses enfants est:

Avraham    12

David                    13

Yaakov       14

Rabbi Yossef Benhamou Fofo

Ce rabbin fut un parangon de vertu, de probite et un homme prodigue. II pratiqua la Hafsaka. Ses enfants se nomment:

Chlomo       15

ChmoucI     16

Saadia         17

Aharon       18

David          19

Nouna         –

Myriam       –

Esther         –

Stouna        ־

Simha         –

Rabbi Moche Benhamou Fofo

 

Ce rabbin fut un homme rempli de bienveillancc et plain de consideration pour les erudits. Son fils s'appelle :

Avraham

-9-

Rabbi Yossef Benhamou Fofo

Cet homme consacra route sa vie au service de la religion. II exerca le metier de Chohety de Mohel, de Hazan de grefficr et d’instituteur. II fut egalement le rabbin de la communaute de Nador, car ce fut un sage notoire. Le nom de ses enfants est:

Chmouel     20

Aouicha      ׳־

Maha –

Louiha        ־

Rabbi Yossef Benhamou Fofo

Cette personne fut fidele, devouce et elle observa la religion. Le nom de son fils est:

Moche         21

Rabbi Moche Benhamou Fofo

Get hommc fur un etre rempli de bienveillancc et plcin dc consideration envers les erudits. Le nom de sa fillc est:

Aicha ־

-20-

Rabbi Chmouel Benhamou Fofo

Il fut un membre assidu de sa synagogue. II fut droit et integre. Ses enfants se nomment:

Shlomo       25

Abraham    26

Louna         –

Mazal            ״

Esther         –

 

Rabbi Moche Benhamou Fofo

Ce rabbin fut un sage Eminent. Instituteur et rabbin au village dc Guercif, il a rendu de precieux services a sa communaute. II est l’auteur des livres Yssma’h Moche ct Yossod Habinyan. Ses enfants sont tous vivants.

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Fofo

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

אמריקה

הוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות כרטיס לאמריקה. עזב את האישה והבנות ואת חנות הסנדלרים העלובה שלו ליד בית הכנסת המט ליפול בצ׳נסטחובה,- עיר בדרום מערב פולין – עלה על האנייה לניו יורק, שם אמור לחכות לו בנמל בן הדוד, יוזיק, שיחתום על אשרת הכניסה שלו. זאת היתה פעם ראשונה שלו בים, ועשרים יום של בדידות על הסיפון, בלי משפחה ובלי שכנים, עם אנשים בלתי מוכרים, אבל עם תקווה, שהנה הגורל שלו משתנה, עולם ישן וחולה יישאר מאחור, ועולם חדש יקבל את פניו. יוזיק בן הדוד יחתום על כמה ניירות, בהם הוא לוקח עליו אחריות, ובא לציון גואל, כמובן, שלא התכוון לשהות אצלו יותר מימים אחדים, עד שימצא עבודה באחד מבתי הזיעה הידועים, וישכור לו מקום מגורים. החיים בצ׳נסטחובה הפכו בלתי נסבלים, כולם בועטים בך ללא רחם, ופרנסה אין, האנטישמים מתעללים בך בתמיכת השלטונות. קשה לחיות. אמריקה היא הגאולה. רבים מיהודי צ׳נסטחובה והסביבה, משפחות שלמות עם הילדים והנכדים עשו את אותה דרך לניו יורק, ושם נחלצו מהמצוקה, וזכו סוף־ סוף לחיות כמו בני אדם. גם בן דודו הצליח לצאת לאמריקה, וכבר קנו להם בית, והם מסודרים בעבודה. שכחו שהיו אי פעם בעולם הישן. הסיפון מלא נוסעים ומהגרים כמוהו, הרבה רעש והמולה, כולם מדברים על התוכניות והתקוות. מי שכף רגלו דרכה על הסיפון, כבר הרגיש, שניתק עצמו מהעבר, ומכאן מתחיל העתיד. ינטל, אשתו ושלוש הבנות בוודאי דואגות, מחכות לאות חיים, לסימן שהגיע, אבל כל המתח יפוג, כשיגיעו לנמל, ובן הדוד יוזיק יהיה שם ויקבל אותו. היום המיוחל הגיע, לבש את מיטב בגדיו, קצץ קצת את פיאותיו, וחידד את זקנו, הסתיר את הטלית הקטן תחת החזייה, את הכיפה חבש תחת המגבעת החדשה, צחצח את נעליו הישנות, עמד עם המזוודה המרופטת על הסיפון, וחיכה לרגע הירידה. כל הנוסעים כבר צמודים למעקות עם המזוודות בידיהם. דוברי יידיש הם העניים. העשירים דוברים גרמנית ואנגלית. הוא יודע רק יידיש, אף מילה אנגלית. אם הפקידים יפנו אליו, הוא לא יבין כלום, אבל בן הדוד יוזיק יחכה לו שם, והוא כבר יעשה את העבודה. והנה גורדי השחקים מבצבצים מתוך הערפל של הבוקר. בניינים גדולים כאלה לא ראה אפילו בדמיונו. זה לא צ׳נסטחובה, זה מעבר לסמבטיון. הנוסעים מצביעים בשמחה על איזה פסל שמזדקר מתוך המים, נושא בידו לפיד. ויש מי שמסביר שזהו סמלה של הארץ החדשה, שכל מי שמגיע אליה עבד, היא נותנת לו חירות. צפירות ארוכות נשמעות מארובות האנייה, שעוברת ליד הפסל, כאילו מצדיעה לו. הנה עוד מעט ייפול על כתפי בן הדוד הנדיב, יחבק אותו, ויזיל דמעה. המוני אנשים על הרציף מנפנפים ידיים, נוסעים מושיטים יד, מצביעים על קרוב או מכר, שעומד שם וקוראים בשמו: יוסל! מוטל! גיטל! הוא מחפש בעיניו את יוזיק, הבן דוד, אבל קשה באמת להבחין בין המונים רבים כל כך במישהו מסוים. בשמחה הוא נגרף בין המוני היורדים, הנהו יורד עם כולם על כבש האנייה והנה רגליו דורכות ממש על אדמת אמריקה. עיניו רטובות, והוא מתרוצץ, קצת מבוהל, מחפש בעיניו את יוזיק, הצעיר הרזה והגבוה, אבל עדיין קשה בתוך הצפיפות הזאת לזהות מישהו במדויק. תוך כדי שהוא נדחף קדימה, הוא ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, שמא הדוד מחפש אותו ואינו מבחין בו, ובינתיים הוא מוצא את עצמו מול הפקיד שמבקש את תעודותיו. הוא מציג את הפספורט ומצפה בערגה עצומה, שיוזיק יצמח מיד מתחת לפני האדמה, וייתן את החתימה שלו. יוזיק הוא המפתח שלו לחופש, לאדמת אמריקה, הוא צריך לפתוח לו את הדלת, בלי החתימה שלו, אין לו מפתח. איפה אתה, יוזיק? איפה אתה? אז איפה הואי שואל הפקיד והוא ממלמל משהו ביידיש ומציג שוב את הפספורט, האיש שמאחוריו מתנדב לתרגם והוא מסביר לו שהבן דוד מחכה לו פה, תצביע עליו, אומר הפקיד. הוא מחפש בעיניו, חושב אולי יוזיק החליף את הכובע, או התסרוקת, או שינה את לבושו כדרך העולם החדש והוא מתפלל שיתגלה במהרה, יוזיק, בוא! איפה אתה, יוזיק? אבל אף אחד לא מופיע, אף אחד לא מחפש אותו, לא קורא בשמו, בטח קשה לצעיר לפלס דרך בין ההמונים, הוא מנסה להסביר לפקיד, אבל זה מבקש אותו לזוז ולחכות בצד, כדי לא להפריע לאחרים, המוני הנוסעים עוברים, מציגים את ניירותיהם וממשיכים הלאה לעבר קרוביהם, צוהלים, שמחים ומחבקים, הוא עומד בצד, עיניו חוקרות, סורקות ומחפשות, הוא צריך להיות פה, קבעו שיחכה לו ברציף, אבל השמש כבר שוקעת, התור כבר נגמר, המון הנוסעים נעלם, הרציף כבר ריק ואין איש. יוזיק פשוט לא הופיע, האיש שאמור להביא לו את המפתח לא בא. אין מי שיפתח לו את השער. מה הוא יכול להגיד לפקיד? הפקיד מבקש לדעת את שמו ומקום מגוריו של האיש, והוא מצלצל אליו, שואל, אם הוא מחכה לקרוב משפחה בשם רומק. ורומק שומע את קולו של יוזיק, כשהוא עונה, שהוא לא מכיר אף אחד בשם רומק, מצטער בשבילך, אומר הפקיד לרומק, מחזיר לו את הפספורט, ומורה לו לעלות בחזרה לאנייה. חפוי ראש הוא שם את הפספורט בכים הפנימי של המעיל, מרים את המזוודה, והולך בצעדים יגעים לעבר הספינה שכבר צופרת, שתחזיר אותו למקום, שממנו בא. הלילה יורד, האנייה כבר יוצאת מהנמל, והוא לבד על הסיפון, רוכן על המעקה, דמעות זולגות מעיניו לתוך הים האפל, מה יעשה? מה יגיד לאשתו? ולבנותיו? את כל רכושם הוא בזבז לקניית הכרטיסים, רגליו כבר דרכו על אדמת החירות, אבל משיח לא בא, סגרו לו את הדלת בפנים. מתוך החושך מישהו מתקרב אליו, ונוגע בכתפו, למה יהודי בוכה? הוא מזנק מופתע. לאורך כל הדרך אף אחד לא פנה אליו, והאיש הזה עשיר, כפי שנראה על פי לבושו, פתאום, מתעניין בו. הוא לא יכול להתאפק, ומספר בבכי את כל מה שקרה לו, על הדוד שלא בא, על זה שאין לו למעשה לאן לחזור, והאיש טופח על כתפו, מנחם ומרגיע: אם תרצה, תוכל לבוא איתי לאנגליה. לא, עונה רומק בבכי קורע לב, אני לא הולך עכשיו לשום מקום. רק לארץ ישראל. רק למקום שיש יהודים, והם רוצים בי. אתה בטוח שאינך רוצה לאנגליה? לא, אדוני. אני עכשיו רק לארץ ישראל, רק לארץ היהודים אני נוסע. אם כך, ענה לו האיש המסתורי, כשתגיע לעירך, יחכו לך ולמשפחה בבית הדואר כרטיסים לארץ ישראל. האיש נעלם כלעומת שהופיע, בלי להשאיר לא שם ולא כתובת. ימים רבים הלכו הוא ובני המשפחה בצינסטחובה אבלים וחפויי ראש, כאילו קברו זה עתה אחד מהם. רק לאחר זמן רומק פנה לבית הדואר לשאול על החבילה. החבילה נמצאה בקלות, וכשפתח אותה, מצא כמובטח כרטיסי נסיעה לפלשתינה, לו ולבני משפחתו. מצורף אליהם היה גם צ׳ק על סכום נכבד. על הציק היה חתום הברון אדמונד דה רוטשילד.

 

כדורי בשר(אלכוורי)

חומרים (ל־8-6 מנות)

1 ק״ג בשר 1

1 תפוח אדמה

1 בצל

5-4 גבעולי פטרוזיליה קצוצה

 1 ביצה

3 כפות שמן

  • כפות מים

 

תבלינים

1/2 כפית פלפל שחור

1/2 כפית כמון

1/2 כפית זנגוויל

1/2 כפית קינמון

1/2 כפית פפריקה מתוקה

 1/4כפית כרכום

1/6 כפית מוסקט מגורד

1/2 כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את כל החומרים, מוסיפים את כל התבלינים וכן את הביצה, השמן והמים, מערבבים, ועושים כדורים, מניחים לשעה שעתיים כדי שהתבלינים ייטמעו בבשר. מטגנים במחבת על שמן או על האש.

אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

 

כדורי בשר עם רסק עגבניות

חומרים (ל־8-6 מנות)

1 ק״ג בשר

1 תפוח אדמה

1 בצל

1 ביצה

  • צרורות פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן

  • כפות מים
  •  

תבלינים

1/2כפית פלפל שחור 1/2כפית כמון 1/2 כפית זנגוויל 1/2כפית קינמון כפית פפריקה מתוקה 1/4 כפית כרכום 1/6 כפית מוסקט מגורד 3/4 כפית מלח

רסק עגבניות חומרים

8-6 עגבניות 1/2 כוס שמן

4 שיני שום חתוכות דק 1/2 פלפל ירוק חריף חתוך דק

תבלינים לרסק

1/4כפית כרכום 1/2 כפית פלפל שחור 1/2 כפית פפריקה 1 כפית סוכר 3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את התפוח אדמה ואת הבצל המקולף מערבבים עם הבשר ושאר החומרים והתבלינים ומשאירים לנוח להכנת הרסק שמים את העגבניות במים רותחים ל-10-5 דקות מקלפים וטוחנים

מבשלים את רסק העגבניות יחד עם החומרים והתבלינים המיוחדים לו למשך שעה

מניחים את כדורי הבשר בתוך הרסק לבישול למשך שעה נוספת.

אופן ההגשה: מגישים בקערת הגשה גדולה לשולחן.

 

ארטישוק עם קציצות בשר

 

חומרים לכדורי בשר

(ל-8-6 מנות)

1 ק״ג בשר טחון

1 תפוח אדמה

1 בצל

1 ביצה

 4-צרורות פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן

3 כפות מים

חומרים לארטישוק (ל-8-6 מנות)

1 ק״ג ארטישוק טריים (לא בשימורים)

1/2 כוס שחן

1 לימון(מיץ)

2 כוסות מים

 

תתבלינים לכדורי בשר

V2 1/2כפית פלפל שחור

V2 1/2כפית כמון

V2 1/2כפית זנגוויל

V2 1/2כפית קינמון

V2 1/2כפית פפריקה מתוקה

1A 1/4כפית כרכום

6 1/6כפית מוסקט מגורד

3/4כפית מלח

תתבלינים לארטישוק

 

11/4כפית כרכום

כ1/2כפית פלפל שחור

1A 1/4כפית מלח

/2 1-כוס שמן

 

אופן ההכנה

מכינים כדורי בשר על פי מתכון כדורי בשר (ראה עמ' 61) עם החומרים והתבלינים הנ״ל

מקלפים את עלי הארנוישוק, מסלקים את"הצמר" ומשאירים רק את הראש ומנקים

מכניסים את ראשי הארטישוק לסיר עם מים, מלח, ומחצית המיץ לימון(לשעה) כדי שלא ישחירו וכדי שיספגו מטעם המלח והלימון

שוטפים את ראשי הארטישוק, מסלקים את מי המלח והלימון ומכניסים את הקציצות לתוך הארטישוק מכניסים לסיר 2 כוסות המים, השמן, הפלפל והכרכום ומבשלים כשעה

מוסיפים את מחצית מיץ הלימון כעשר דקות לפני גמר הבישול.

אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

הערה: חשוב שהארטישוק יהיו טריים ממש,לא מותשים מקופסת שימורים ולא מוקפאים מסנפרוסט,כי רק כך הטעם יהיה אמיתי ותהיה שליטה על מידת הרכות שלהם בתהליך הבישול. הרכות צריכה להיות בגבול הדק שבין רכות לאי רכות, מה שנותן את התחושה והטעם של ארטישוק חי ולא מת. כמו כן יש חשיבות למידה הנכונה של המלח ובעיקר הלימון. צריך שהלימון יהיה ממזרי, נוכח, אבל נעדר.

 

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

עמוד 81

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר