ארכיון יומי: 8 בינואר 2021


להאיר באור החיים לפרשת שמות,מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו, ע"פ

הרמב"ן, הרמ"ק, האריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו אור החיים הקדוש.

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…

"וכן יפרוץ" שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו,

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' א, יב)

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

להאיר באור החיים לפרשת שמות,

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספרים: 0523-240-208

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עם ישראל, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ ישראל. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': היתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו".

 

 

2.

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

  1. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

3.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

4.

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

 

5.

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

6.

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

        וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = ה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

7.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

8.

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".



"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

                 "לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

 

9.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".



"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

10.

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה"שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

 

11

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-

פאס וחכמיה

בשנת תצ״ח (1738) נחרבה פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר״א. והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו' ומתו בעונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטוואן, ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים. ונתקבצו כולם במבוי אחד הנקרא אלצאבא. ה׳ ירחם על עמו ישראל.

 

בשנת תקי״א (1751) מת מולאי עבד אללה, בשנת תקי״ב (1752) מלך סידי מוחמד בנו.

בשנת נת״ק (1790) בחדש ניסן מת סידי מוחמד בעיר ארבאט ומלך בנו מולאי אליאזיד והרעיש את העולם. העבדים השחורים שהיו בפאס החזירם למקנאס ומשפחת לודאייא שהיו במקנאס החזירם לפאס. ושלל רוב היהודים שבמלכותו ובפאס הוציא היהודים מהאלמללאח והיו מתגוררים בהאלקצב׳א בצרות צרורות לתפ״ץ. והאלמללאח נתנו לשכנינו לדור בו, ובנו בו זאמע, וחפר בית הקברות של היהודים ערו ערו עד היסוד בה, וכאלה רבות עמו לתפ״ץ. ומת מולאי אליאזיד הרוג בסוף שבט תקנ״ב (1792) והמליכו מולאי סלימאן בנו של סי׳ מוחמד ה נ ״ז מלך חסיד והחזיר האלמללאח ליהודים, כי נתברר לו בראיות ברורות וכתבי זכיות שהוא מקנה קנינם ונתץ הלזאמע שבנו בו הגוים ועד היום רשומו ניכר והחצר שבנו היהודים במקומו נקראת דאר אזמאע.

 

בספר דרושים למהר״א מאנסאנו זצ״ל, מצאתי כתוב בזה״ל, להיות בשנת התקט״ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חיצי רעב ובשנת תק״ס (1800) בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ם ג״ם למדה, אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחדש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחו״ה בעוונות הרבים, ולא נענינו עד ערב שביעי של פסח ירדו מעט שלא הספיקו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום שני שאחר פסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם, ושמן זית הגיע לסך בם־דת־את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול, צמוקים בא־ות־את לרטל, ותמרים בם׳ לרטל אגוזים אם׳ למאה, שקדים בם׳ דת' דבש בם׳ דת׳ לרטל וכן כל דבר ודבר, ורבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעונות, ה׳ ירחם על עמו ישראל כי׳׳ר. עי״ש שכתב ח״ל דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ, בשנת חץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב, וכל ערי מערב, ואף בי ישוב יחפור ידו בשנת תק״ם לא תקום פעמים צרה.

 

בשנת תקנ״ט (1819) באייר היתה המגפה רח״ל, כן מצאתי בספר דרושים כתב יד של כמוה״ר דניאל צולטאן. מוהר״ר ידידיה מונסוניגו אביו של מוהר״ר רפאל אהרן נתבש״מ בתמוז תק״ס.

כמוה״ר שם טוב בן עטר אשר למד נערי בני ישראל ארבעים שנה נתבש״מ באדר תקע״ב (1812) הדו״מ ח״ק (חסידא קדישא) מוהר״ר יהושע סרירו כ״ט סיון תקע״ד.

 

בשנת תק״פ (1820) נשמע קול שקר בפאס שמת המלך מולאי סלימאן ונכנסו שכנינו הרעים לודאייא להאלמללאח של היהודים ושללו שללם ובזזו בזם והיתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתה האלמללאח. ונתפזרו היהודים, זה מבקש בתו, והאם על בנה, והאשה על בעלה והאיש על אשתו, וכמה נשים וכו' והזקנים עדים ״׳. בשנת תקפ״ב (1822) מת מולאי סלימאן ושללו לודאיא את היהודים עוד הפעם כבראשונה והמליכו מולאי עבד ארחמאן בן מולאי הישאם בן ס׳ מוחמד הנ״ז מלך חסיד. בשנת תקפ״ו (1826), היה רעב כבד מאד שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעים אוקיות לערך הדורו ספאניא מושה עשר אוקיות והליטרא קמח בסך גם׳ ח׳ ולפי הנשמע מתו י״ח מאות נפשות מהיהודים רח״ל, ורובם שבאו משאר מקומות.

 

בשנת תקצ״א (1831) מרדו לודאייא באדוננו המלך מולאי עבד ארחמאן וברח המלך למקנאס וקבץ חילות לאין מספר, והביא עיר פאס במצור והיה שולח כדורי אש בעיר, וכאשר אמרו לו שהאלודאייא מתחבאים בהלמללאח של היהודים להמליט על נפשם שלח כדורי אש בהאלמללאח והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים. ובכסלו תקצ״ג(1833) ריחם ה׳ על הארץ וגברה יד המלך, ופיזר לודאייא בין העמים עד היום ודרו בפאס אזדיד במקומם סראגא או אולאד זאמע, ויש שעושים פורים כב׳ כסלו, וקורין לו פורים דלכור.

 

בשנת צדק״ת (1834) נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת. האשה רבה רבת המעלות שעמדה בנסיון, מרת סוליקא חאג'ייל מעיר טאנזא, ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה.

 

בשנת תקצ״ה (1835) בכסלו היתה קוליר״א (חולירע) רח״ל, ביאה ראשונה שבאה לפאם ובה מתו שני צדיקים מוהר״ר אבא סירירו בכמוהר״ר יהונתן זצ״ל הנז״ל וכמוהר״ר יהודה סירירו מו״ז הנז״ל. תרט״ו (1856) היתה קולירה רח״ל תרי״ו ותרי״ז (1857/1856) היתה קדחת לתפ״ץ, ושררה אצל היהודים ביתר שאת כמעט אין בית אשר אין שם מת והכל חולים, ומיד אומרים שמתו בצירוף הכל שלושת אלפים ויותר.

 

אלול תרי״ט (1859) מת מולאי עבד ארחמאן ומלך בנו ס׳ מוחמד. בשנת תרכ״ת (1868) היה רעב כבד שהגיע קב החטים הנקרא מוד לארבעה עשר מתקלים, לערך ד,דורו פרנסים שלושה מתקליט ורביע מתקאל, ותלי״ת (ותהילות לאל יתברך) מבני ישראל לא מת אחד כי רבו צדקות בני קהלינו, גם מערי אירופא וגיבראלטר שלחו אחינו פרי צדקותיהם להחיות עם רב, זוכרה להם אלקים לטובה.

אלול תרל״ג (1873) מת ס׳ מוחמר ומלך בנו מולאי אלחסאן, ובין מלכא למלכא מודעת זאת כי יש פחד ומהומה ליהודים, וברוך פודה ומציל.

שנת תרל״ח (1878) היתה קולירא לתפ״ץ. מכלל המתים מתו שני צדיקים כמוהר״ר עמנואל סרירו בכמוהר״ר מתתיה במבחר ימיו, כבן מ״ה שנה, שקידתו בתורה להפליא הרביץ תורה בישראל למדי, כלול ומושלם זצ״ל. ונטיעה של קודש כהה״ ר ראובן סרירו בכמוהר״ר יהושע כבן עשרים שנה שקוד ללמוד תורה, כלול ומושלם זצ״ל. ונמשכה הקולירא כארבעים יום, ומתו בה כמאתים נפשות מהיהודים.

שנת תרל״ט (1879) היה יוקר גדול עד ששוה קב החיטים הנקרא מוד עד תשעה עשר מתקלים ויותר ופחות, ועשו בני קהלינו נדבות גדולות, גם מחברת כל ישראל חבירים אשר בעי״ת פאריז שלחו פרי נדבותיהם לסיוע, גם האדון הנכבד בארון הירש שלח פרי נדבתו. הם הזילו נדבותיהם וה׳ יריק להם מברכותיו. הדורו בזמן הזה עובר בחמשה מתקלים ורביע מתקאל (ד,דורו שזה חמישה פרנקים)

 

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-עמוד 152

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

שליימו היה הולך אליו לפעמים כדי לשמור לו על סחורתו מפני אותם פרחחים רעבתניים, שעיניהם כמעט יוצאות מחוריהן ורירם נוזל להם מפיהם למראה כל הממתקים. היו עומדים בפתח החנות כאילו דבוקים במסמרות ולא זזים משם. נדבקים כספחת ואי אפשר להיפטר מהם. לפעמים שלחו ידם בצנעה וסחבו סוכריה שמצאה דרכה לכיסם. אוי לאותה בושה! לא עזר השוט של ברחם שהצליף בהם כדי להזיזם ממקומם. הם גם הפריעו לגדולים שבאו להמר וכשמישהו הרוויח ערמה גדולה של ממתקים לא התביישו אפילו להושיט יד ולבקש לטעום. שליימו היה שומר עליהם בעין פקוחה והיה בא על שכרו. התנשא על חבריו כאילו היה בעל־בית ושותף לעסק. הוא היה מביא לברהם מפעם לפעם ארוחת־צהריים, או קומקום תה מהביל שאשתו שלחה לו והיה עושה בכל מיני שליחויות שהטיל עליו, כי ברהם לא זז מהחנות מבוקר עד ערב.

בערב פורים הייתה התרגשות גדולה אופפת את כל הילדים. לא היה צורך לזרזם ללכת לבית־הכנסת. בשעות הערב המוקדמות, אספו את מטלטליהם שהכינו מבעוד יום ורצו לבית־הכנסת שהמה מאדם. מספר הנערים עלה על מספר המבוגרים. לא רק ילדים היו שם אלא גם ילדות שהתערבו ביניהם ואיש לא גירש אותן. הנערות באו בעיקר לחזות במו עיניהן בנקמה הגדולה שתיעשה בהמן הרשע ובמשפחתו, שעוד מעט יעלו בעשן בתבערה גדולה. שליימו הביא את צרורות הנייר שאסף מיום פורים דאשתקד ועליהם מצוירים המן ובני משפחתו. הביא איתו פטיש עץ גדול כזה של הקצבים, מהודר מזה של אחיו. רק סוויסו, בן דודם, עוד לא הגיע והכל היו מייחלים לבואו בחוסר סבלנות, שמא אירעה לו תקלה חלילה, כי הלא הוסכם ביניהם אמש שעליו הוטל להביא כופת עץ גדול שבלעדיו לא תכון הנקמה בהמן. הם ישבו, חסרי סבלנות, כאילו על גחלים, ומפעם לפעם, הרימו את ראשם לעבר הכניסה לראות אם הוא עולה ובא. תרועות שמחה פרצו מפיהם עם הופעת סוויסו שנשא על כתפו כופת גדול ועבה. סוויסו היה רטוב מזיעה ובקושי צעד מכובד המשא. שליימו וחבורתו קידמוהו בהתלהבות גדולה, עזרו לו להוריד את הכופת מעל כתפו, שמו אותו על הרצפה והתחילו לסדר עליו שכבות שכבות של ניירות, שעליהם מצוירים המן ובני משפחתו, אלו על גבי אלו. ואחר כך הזדיין כל אחד מהם בפטיש העץ שלו וחיכה בסבלנות לשעת הנקמה שלא תאחר לבוא. כשהגיע החזן לקריאת מגילת אסתר, הכל זע ונע בבית־הכנסת. המהומה הלכה וגברה ובקושי רב בקע קולו, כיוון שהוא לבדו קרא את המגילה ורק מדי פעם בפעם היה הציבור עונה אחריו כמה פסוקים בקול מלא עוז וחדווה. כשאמר: ״אי…ש יהו… די!…" היה כל הקהל עונה במקהלה עצומה אחריו. ״בן קי …ש אי…ש י…מי…ני!״ וכן הפסוק:

״ליהודים הייתה אורה ושמחה…״ וכל הקהל, ובפרט הקטנים, עונים אחריו כמנגינה אדירה ״וששון ויקר!״. הקטנים מיהרו בשירה והרגיזו את הגדולים כי הם — כל מעיינם בנקמה הגדולה. כל היתר זה בוקי סריקי. כשהרגישו שה­חזן מתקרב למקום המעשה, הציתו שליימו וכל הנערים אש בניירות. החזן הסתכל בייאוש בקהל ובילדים, ניגב את הזיעה ממצחו, נדנד ראשו אנה ואנה כאומר: ״יהודים, רחמנים בני רחמנים, חוסו עלי!…" אבל רק פתח פיו וכל הילדים קמו עליו במקהלה שימשיך לקרוא, שמא יתבזבזו הניירות הנשרפים. והוא, במבט של ייאוש, המשיך בקריאה. שליימו לקח את הפטיש בידו והיה מוכן ומזומן להתחיל בנקמה, כיתר הילדים. כשהגיע החזן ל״ארור המן״, ניתך מטר עז של הלמות פטישים על הניירות שנתלקחו בלהבה עצומה. שליימו, אחיו יעקב וסוויסו, היכו בסדר ובקצב לפי התור, כנפחים מנוסים, זה אחר זה במהירות ובדייקנות שמא יחמיץ מישהו את תורו, חלילה. העשן מילא את חלל בית־הכנסת, כמו שנאמר: ״ויעל עשנו כעשן הכבשן…״ וכאילו כדי להוסיף על המהומה, גם המבוגרים, כששמעו את שמו של הממזר ההוא, רקעו בשתי רגליהם והיכו בידיות העץ של המגילות על הקיר ועל הספסלים. מהומה כזו לא ראה איש מימיו. שליימו כבר היה מזיע, משולהב כולו ומתיז סביבו אש וגופרית ורוח זלעפות, הרביץ בצהלה ואמר: ״עליך ועל ראשך, יא המן!״ והיה מתיך מכות רצופות בכל עוצם כוחו ואונו, ואחר הוסיף ״אלו, בשם אחיותי הקטנות, בשביל בניך הנבזים, יא רשע! מנחה שלוחה״. והיה שוב מרביץ וצוהל. ילדים שידם השיגה לקנות ״אקדחים״, הרעישו ב״טראך!״ נפצים התעופפו וטרטרו בקול.

ילדים אחרים ניפצו כדורי גופרית שהופצצו ברעש והפיחו ״ריח ניחוח״. החזן חיכה וחיכה שהילדים יאטו ויירגעו עד שפקעה סבלנותו, שאף אוויר מלוא ריאותיו וצעק בקול ניחר עד שוורידיו חישבו להתפקע בגרונו: ״ברוך מרדכי!!״ ורק אז פשטה דומייה בין קהל המתנקמים. החזן ניצל את הדומייה ונשם קצת לרווחה. אבל הילדים צעקו לו שימשיך ומכיוון שהיה צריך לסיים, הוסיף: ״ארורה זרש!״ ושוב ניתכו המכות בזעם. שליימו צעק: ״זו יא המן! עבור אשתך הכבודה, מאמי״ ובאמרו זאת, הרים את ידו מעל ראשו והנחית מכה איומה כזו עד שפטישו נשבר, הידית נשארה תקועה בידו וגוף הפטיש עף באוויר וירד על ראשו של ברהם, שכנם, שנפל מלוא קומתו ארצה בלי שאיש ישית לבו אליו… העשן היה סמיך כערפל כבד. אי אפשר היה לראות דבר. מבטו של שליימו בהה בידית שנשארה תקועה בידו, זרק אותה ככלי אין חפץ בו והתחיל להתחנן לפני אחיו וסוויסו: ״הב לי הפטיש! רק מכה! רחמנות יא אחא. שאר בשרי. אלה הם הציורים שלי שנשרפים, עמל כפי״ לא נענה, ״סוויסו רק מכה, בשם אלוהים!״ לא נענה. כל אחד היה שקוע עד צווארו בנקמה. וכשאף אחד לא שם לב אליו ולא שעה לתחנוניו והוא ראה כיצד הציורים והניירות שאסף ביגיע כפיו, כלים והולכים ונשרפים להנאתם של אחרים, לא יכול עוד לשאת את הסבל הזה ומרוב התלהבותו, חלץ את הנעל מאחת מרגליו והתחיל להרביץ בעקב על הניירות. אביו, שראה את מעשהו זה, בעט בו בעכוזו והפכו על ראשו. פלא שניצל משרפה! ״וכי יא ממזר אביך מוצא כסף ברחוב שכך אתה הורם את הנעל!״ ברוב עלבונו ומחנק בגרונו, פנה שליימו מעם אביו כמי שנזפו בו והנה הוא רואה לפניו את לוויהו השמן, שקראו לו ״חבית שומן״ והיו אוהבים להרגיזו, כי היה בן יקיר להוריו, מפוטם ומפונק, עד שעלה בו ״עובש״ וכל פעם רץ לאמו לספר לה מה עוללו לו.

 ראה אותו והנה הוא עומד עכשיו ומושיט את האקדח המהודר שלו כלפי מעלה ויורה ״טראך!״ ראה שליימו בכך ולא יכול לעמוד בניסיון. חטף את האקדח מידו של לוויהו, יחד עם הפקקים והיה רץ ויורה וה״חבית שומן״ אחריו מיילל בקול בכי. שליימו ידע מה יעשה לו אביו על מעשהו זה, אבל לא שת לבו לכך. נהנה לראות ״חבית שומן״ רץ אחריו ומיילל כתינוק. ברעש ובהמולה שבבית־הכנסת איש לא ישים לב אליו. כאשר סיימו קריאת המגילה וכל בית־הכנסת היה כמרקחה, הזדרזו המתפללים לעבר היציאה לנשום אוויר צח כל עוד נפשם בם והתפזרו איש לביתו. כשחזרו מבית־הכנסת, הייתה אמו של שליימו יושבת ליד פתח חדרם בחצר המרובעת ושופתת תה לכל הבא. חביבי ישראל ישב שם ודרש בחידושי הנסים והנפלאות של פורים וסביבו השכנים וקרובי המשפחה ששתו בצמא את דבריו והקשיבו ביראת כבוד. תמיסת טבק הרחה הייתה תמיד נתונה בידו, בין אצבע לאגודל. ביתר האצבעות לחץ על כף ידו את קופסת הטבק המוזהבת שהייתה חרוטה ומקושטת מעשה אומן. מדי פעם בפעם הריח מהטבק שבין אצבעותיו בעדינות, ובמטפחת המשי הגדולה שהחזיק בידו השנייה, ניגב בתנועות חן את אפו אחרי כל עיטוש.

לאחר שמילא שליימו את כרסו בעוגות ובממתקים, חמק והלך לו לתכנן עם אחיו ובן דודו את תכניתם ליום המחר.

בשעות הבוקר המוקדמות קם שליימו וכולו עליז ושמח והלך עם אחיו ואביו לבית־הכנסת. אכן יום זה, יום גדול הוא בחייו. בית־הכנסת המה מתפללים. עוד בהתחלת התפילה, היה כל ראש משפחה נותן לתוך מטפחתו המונחת בין רגליו המשוכלות תחתיו, צרור מטבעות לצדקה. המטפחת מנעה מהמטבעות ליפול בין סדקי לוחות העץ של הספסל הארוך והמסומר לקיר, עליו ישבו המתפללים. ביום זה מספר העניים עולה פי כמה מאשר בימים רגילים ובני ישראל, רחמנים בני רחמנים, היו נענים ושמים בכף ידם המושטת של העניים, מטבעות. כסף ביד רחבה.

שליימו ניסה פעם לספור את העניים ולחשב כמה כל אחד מקבל, אבל כרע תחת נטל המספרים ונתבלבלה עליו דעתו. בדרך כלל היו העניים באים בין ויברך דוד״ ל״אז ישיר משה״ ולכן כל בית־הכנסת היו לו העניים שלו, אבל ! יום זה, לא נשמר מנהג זה והעניים ביקרו בכל בית־כנסת. שליימו היה מסתכל בפליאה על ערמת המטבעות המונחת על המטפחת האדומה לפני אכיו וכמה התאווה ליטול מן הערמה קומץ, רק מלוא כף יד אחת שיספיק לו לקנות אקדוח לפקקי שרפה, בו השתמשו הילדים בפורים. פעם, נכנס בו שד והלך לבית־כנסת אחר, חשב שאף אחד לא יכיר אותו, שם הוריד את כובעו עד עיניו והצטרף לתור העניים ההולכים בזה אחר זה עם כף ידם פשוטה, לקבל נדבות. בתחילה היה הכל כשורה וכף ידו הלכה ונעשתה כבדה מהמטבעות, לבו הלם בו בחוזקה, אלא שאיתרע מזלו ואיזה קרוב־רחוק של המשפחה שאינו זוכר מיהו, הכירו, סחב אותו משורת העניים ונתן לו מנה הגונה על הראש. לקח ממנו את המטבעות שאסף, חילק אותם לעניים וגירש אותו מבית־הכנסת. משהגיעה השמועה לאוזני אביו, ידע כי יעלו על עורו פסים כחולים ממקל החובלים שיחבוט בו וחרד לבאות.

לאחר שגמרו תפילת שחרית, חזרו הביתה, שם חיכתה להם ארוחה דשנה ממשלוח המנות שהיו קרוביהם נוהגים לשלוח. דודתו מרים הייתה שולחת להם בכל יום פורים, קערת ״בךקוקס״, מין קוסקוס משובח בחלב ובחמאה. בבית סבו, נהגו לאפות לחם עם שמן וסוכר ששמים במרכזו ביצה קשה. כשהיה שליימו מתחיל להטריד את אמו בשאלות, למה עושים את זה ? ולמה שולחים את זה ? הייתה אומרת לו: ״תתרחק! מסמר שכמותך! זהו המנהג וחסל!״ והיה פוער פיו ולא מבין למה היא כועסת עליו? מדודתו מזלטו, קיבל שליימו ענק של כעכים בצורת סולם, משקפיים, ציפור ועוד. הכל היה אפוי בטוב טעם. היה לו תענוג לתלות את הענק על מסמר בכותל המרכזי של החדר כמקובל, מול הכניסה, כדי להתפאר בו והיה חס לאוכלו.

הרחובות במללאח היו הומים ומוצפים שולחנות מלאים כל טוב והאנשים היו טרודים וכל אחד שעתו דוחקת עליו. תחילה נכנסו שליימו ואחיו אצל דודתו מרים, מצאוה שמחה ורוח טובה שורה עליה, כולה שופעת נחת. היא קיבלה את פניהם בשמחה וכיוון שידעה שאין שעתם פנויה, נתנה להם דמי פורים. בתחילה סירבו לקבלם כדרך הנימוס, כאילו לא בשל כך באו לבקר אלא באו לדרוש בשלומה, אבל שלשלו מהר המטבע לכיסם וכך חיזרו על בתי הקרובים כל שעות הבוקר. כשחזרו הביתה מצאו את אביהם מחלק דמי פורים לילדי קרוביהם. שליימו ואחיו התיישבו בנחת כנאה לילדים מנומסים ולא דחקו את רגליהם. כשהגיע תורם קיבלו את דמי הפורים מאביהם. אמם ניסתה להשפיע עליהם שיכניסו את הכסף לקופת החסכונות, אך הם הבטיחו שישלשו ויעשרו את הסכום הזה, אם יישאר בכיסם דווקא ולא בקופה. שם יקפא על שמריו ותו לא. כשרצו לעזוב את הבית חזרה אמם באוזניהם לבל ילכו לכמה מבתי קרוביהם שהיו עניים כדי שלא להביאם לידי בושה. שליימו ואחיו הבינו את עצת אמם ונשמעו למצוותה. שליימו, אחיו וסוויסו לא חזרו הביתה כל אותו יום ואפילו ארוחת־צהריים לא באו לאכול, כי ממילא הרבו לזלול עוגות ומיני מתיקה, ובעיקר משום שאת סעודת הפורים הגדולה אוכלים בזמן מנחה וכדאי לחכות לסעודה הדשנה. אחיו של שליימו שיחק שני משחקים, כיוון שהיה חזק ודרושה הייתה זרוע חזקה כדי להכריע כל מיני פרחחים שבאים סתם לעמוד על הראש ולבלבל לך את המוח ועל כך היה סוויסו מפקח. היו גם נערים שהתחילו לבכות משהפסידו פרוטה. גם לאלה צריך היה להראות אגרוף מאיים, אחרת היו מבקשים את כספם בחזרה, בלי בושה. מגרות השולחן הלכו ונתמלאו כסף. נראה שהמזל האיר להם פנים ובגלל זה היו, מדי פעם בפעם, שמים סוכריה בפיהם. טעות היא בידכם, אם תאמרו אוכלים הם משום זלילה חלילה. אלא אוכלים היו כדי לפתות את המזל שעוד מובטח לו שכר אם יחזיק עצמו מפוכח … לא פעם עבר אביהם ברחוב והתרה בהם שלא ישלחו ידם בקלפים. משחקם היה בקוביות. ככה נגרפו במשחקם כל אותו יום ובשעת מנחה חזרו הביתה ופניהם קורנות מאושר. הם באו על שכרם. המזל האיר להם פנים. היום הלך ודעך השמש פרשה לה למקומה במערב, הרחובות נתרוקנו מאדם ודומייה עטפה את המללאח. אורות הצבעונין הלכו וכבו וימי החולין עם קשיי הפרנסה בישרו ימי עמל קשים הבאים על קהילת בני ישראל, אשר בעיר פאס המהוללה.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר