40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

ארבעים שנות יישוב בעזה

טחנת הקמח הראשונה של יהודים בבאר-שבע

ב-1901 הקים יעקב גורדון עם שותפו מאיר שניידרוביץ את טחנת הקמח בבאר- שבע. הקמת טחנות קמח בישוב ערבי מרכזי היתה, בעת ההיא, אחת הפרנסות האופייניות ליהודים בארץ. היו מקימים טחנה כזו במרכזם של כמה כפרים ערביים, במגמה שכולם יבואו לטחון שם. אך אליה וקוץ בה: נדרש יידע טכני להקמת טחנת קמח, שלא היה קיים אצל הערבים. לכן התיחסו אז כל הכפרים הערביים בכבוד ובידידות אל בעלי הטחנות, שהיו או גרמנים או יהודים.

 

באותו זמן היו באיזור הדרום כמה טחנות. טחנה אחת הוקמה ב״בריר" (היא ברור-חיל של היום), על-ידי שני יהודים: מדליה סלומון, וסתהון ובנו וידאל. הם גרו בעזה ובכל שבוע ישב אחד מהם בטחנה. ב-1913 הקימו צבי שטרמליץ ומרדכי קסטל טחנת קמח שנייה על אדמת רוחמה. טחנת יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ ניבנתה בשנת 1891. הם התחלפו וחזרו אחת לשבוע למשפחותיהם, זה לראשון- לציון וזה לנס-ציונה; וכאשר שבו לבתיהם הביאו עימם ביצים, חמאה ותרנגולות שהיו מקבלים עבור הטחינה, במקום כסף. יעקב גורדון נפטר ב-1908, ומאיר שניידרוביץ הפעיל לבדו את הטחנה בעזרת עובדים שכירים.

השוק בנאד-שבע

ביום שלישי עברו הסוחרים מהמחנות לשוק באר-שבע ומשם יצאו בחצות, כדי להיות ביום רביעי וביום חמישי בשוק. חלק מיום שישי הוקדש לחידוש המלאי. את השבת עשו בחיק המשפחה, ובמוצאי-שבת יצאו שוב למחנות לשבוע חדש.

חיים אלה בדרכים ובמדבר לא היו קלים, אולם הכנסתם היתה גדולה. הם השתדלו לקנות בעיקר חיטה ושעורה, אותם מכרו ליצואנים היהודים הגדולים שעסקו ביצוא וביבוא. בדרך-כלל היו לעזתים היהודים קונים קבועים לכל מיצרך שקיבלו בסחר החליפין שלהם עם הבדואים, ולא היו צריכים לכתת דגליהם כדי למכור סחורתם.

במשך הזמן גדל מספר החנויות במחנות הבדואים, ומסחר היהודים בעיר ומחוצה לה הלך והתרחב. במשך הזמן, במקום לקנות כבש אחד קנו כבשים, במקום חמור אחד קנו עיירים ועגלים, החזיקו בהם תקופה מסויימת ומכרו אותם ברווח.

עתה קנו שקי שעורה. במקום שק אחד קנו כמה שקים וסחרו בכל מיני קטניות ותבואות שהבדואים גידלו. גם המסחר בעיר הלך וגדל, והיו מי שסיפקו סחורות שונות לכל ערי-הארץ. הסוחרים הקטנים התפתחו וגדלו ודחקו את רגלי הערבים, וייצאו שעורה והנדל לחו״ל בכמויות גדולות.

הבסיס הכלכלי התרחב ואיתו גדל הישוב. התווספו תושבים מיפו, מחברון ומירושלים והוחל בהקמת מוסדות ציבוריים ראשונים. עם זאת התברר, כי העולים מרוסיה ומפולין, אלה שציפו להם, לא יגיעו לעזה. הם פנו למקומות אחרים בצפון הארץ, לכן פיגרו, אולי, תושבי עזה היהודים בהקמת מוסדותיהם. לא רק שהחזקת מוסדות כאלה היתה מעבר ליכולתם, אלא ייתכן, שגם לא עמדה בסדר הקדימויות שלהם. המו"מ בשוק היה על טהרת המנטליות הערבית, שהלאתה את הסוחרים היהודים.

אמצעי התחבורה בארץ בעת ההיא

כדי לקבל מושג על משך הנסיעה ממקום למקום בתחילת המאה ה-19, מבאר- שבע ליפו רכבו תהילה על חמור שבע שעות לעזה, לנו בעזה, ובבוקר השכם רכבו אל תחנת הדליז׳נס ונסעו 15 שעות ליפו; הרכיבה על חמור או סוס מבאר-שבע ליפו נמשכה, עם מנוחות בדרך, בין 25 ל-30 שעות! לכן הנסיעה דרך עזה היתה מקובלת יותר על היהודים, שלנו בביתו של חכם נסים, שנודע בהכנסת אורחים. שניידרוביץ, שהתגורר בנס-ציונה, היה חוזר בכל יום ששי לביתו על סוסו בדרך עזה-יפו, והיה יורד בנס-ציונה. כדי לא לחלל את השבת הוא יצא בחצות מבאר-שבע ורכב יותר מ-72 שעות, עד נס-ציונה.

קשר חברתי בין היהודים תושבי הנגב

מאז קמו הישובים באר-שבע ורוחמה, היו תושביהם קשורים ביניהם בקשרי ידידות, אף התפתחו ביניהם יחסי ידידות משפחתיים. משפחת גורדון ושניידרוביץ בבאר-שבע, משפחת אלקיים בעזה ופועלי רוחמה, עשו את השבת זה אצל זה. עם הקמת רוחמה נוספו למשפחה זו גם משפחת צבי הירשפלד מראשון-לציון, אליהו אבן-טוב ויתר פועלי רוחמה,לנו בעזה בדרכם ליפו.

אנשי באר-שבע שנסעו להינפש ברוחמה עשו חנייה בעזה, ולהיפך. מזל, אשת נסים אלקיים, היתה ידידה לכולם, אם ואחות רחמניה לאלה שהיו באים להתרפא בעזה. גם ליהודים אחרים בעזה היו חדרי אורחים לארח כל יהודי שבא מחברון, מרוחמה ומבאר-שבע ללון אצלם בעזה. זה היה דבר מובן מאליו, כי לא היו אז בתי- מלון בעזה.

ביטחון ילדי באר-שבע

בעיית ביטחון לילדי היהודים בבאר-שבע לא היתה קיימת, כי ילדי היהודים התחברו עם ילדי הבדואים. אם ערבי עירוני ניסה להתנכל לילד יהודי או לאשה יהודיה בבאר-שבע, קמו הבדואים להגן עליה. כשאירעה התנכלות היא לא נבעה מתוך שנאה. לרוב היתה זו תאווה מזדמנת לנשות היהודים ובנותיהן, שנראו כמופקרות וניסו להתחכך בהן. הבדואים, שנשותיהם ובנותיהם הסתובבו חופשי, לא ראו את היהודיות כמופקרות ונזפו בערבים העירוניים. ילדי היהודים וילדי הבדואים שיתקו יחד, בטבעיות, בנים ובנות, מבלי שהפרידו ביניהם.

נסים אלקיים מעביר משפחתו למאהל בבאר-שבע

כשהוקמה השותפות במסחר של חכם נסים עם עלי אל-עטוונה, ראש עיריית באר-שבע, החליט חכם נסים, שכדי לשמור על סחורתו עליו להעביר את משפחתו ולגור קיץ בבאר-שבע וחורף בעזה. היה ברור, שאי-אפשר לנהל מסחר מעזה כאשר הסוחרים הערבים החזקים גרים בבאר-שבע וצדים כל בדואי המגיע עם סחורה לשוק. חכם נסים רצה לשמש דוגמה ליהודי עזה, לגור בבאר-שבע כדי להתמודד עם הסוחרים הערבים במסחר השעורה והחנדל. בשנה השנייה למגוריו בבאר-שבע, אכן יצאו מעזה כמה משפחות והן גרו בקיץ בבאר-שבע ובחורף בעזה. הם קנו בצפת אוהלי שיער עזים צפוניים, ונטו אותם על-ידי שותפו של חכם נסים ושייח' חסן אל-עטוונה במחנה שבט העטוונה. לחכם נסים היה אוהל לקבלת אורחים וסוחריס-אוהל כפול לו, לאשתו ולתינוק, ואוהל כפול לשלושת ילדיו הגדולים, ולעוזריו. ליד האוהל השלישי החזיק את בהמותיו וסככה לתבואה להזנת הבהמות. אוהל נוסף הוא נטה לציוד.

בכל יום שלישי בשבוע שלח חכם נסים שיירת גמלים עמוסים שעורה וחנדל לחוף עזה, בליווי שייח' חסן ואברהם, בנו של חכם נסים, שידע קרוא וכתוב. מחוף עזה, העבירו בעלי הסירות את הסחורה לאוניות שעגנו הרחק מן החוף, אל מקבל הסחורה, שחתם על תעודת משלוח. ביום חמישי היתה השיירה חוזרת לבאר-שבע.

במשך אותו יום התאספו הסוחרים באוהלו של חכם נסים, וגם שייח׳ים נוספים מהנגב באו להתקשר עם ראש העיר, לספק לו סחורתם ולקבל מפרעות לזריעה. כשסיימו את הדיונים התפזרו איש למחנהו.

ערבים אלה, שהתארחו אצל ראש העיר, היו מבקשים מחכם נסים לספר להם מהתנ״ך ומהקוראן, והיו שומעים את דבריו בצמא ובהערכה. באותו זמן הנשים התאספו באוהל של סית אום אברהים, אשת חכם נסים, והקשיבו לסיפוריה על הבדואים. היו אומרים, ששייח' נסים מיטיב לספר מהשייח׳ים הערביים, אנשי הדת.

מזל, אשת חכם נסים,שלטה בשפה הערבית וידעה קרוא וכתוב,דבר שהיה נדיר בעת ההיא אפילו בין העירוניים, לכן קראו לה במחנה"שייחיה אום אברהים", והיתה בעיניהם אשה חשובה. כל סיפור היא התחילה בהקדמה שהיתה מקובלת אצל המספרים המקצועיים:"היו היה,שומעי היקרים,מי יתן ובתינו יתמלאו משי וכיתן, ובתי אויבינו זפת ועטרן".

אחרי הקדמה זו היא המשיכה ב״היו היה מלך או נסיך, או איש טוב ואיש רע". רק אחרי-כן בא הסיפור עצמו, שתוכנו היה תמיר מוסר השכל (נהאיה, בערבית), שכולם הסכימו לו.

במחנה השבט, רק מזל ואשת חסן אל-עטוונה לא עבדו בשדה. הן היו גבירות.

בכל זאת, הן לא הסתגלו לחיים המשעממים במחנה הבדואי ולתנאי המגורים באוהל, כי שתיהן היו עירוניות; אף-על-פי שהבדואיות הצעירות סיפקו את כל צרכיהן, והביאו להן מים מהבאר הרחוקה,עצים להסקה וכל הדרוש לניהול משק ביתן; ואף- על-פי שמזל היתה מעוניינת לסייע ולהקל על בעלה, החיים באוהל בין הבדואים בבאר-שבע היו לה קשים מנשוא.

כך התנהלו חייה של משפחת חכם נסים במאהל הבדואי בתוך שבט אל-עטוונה בבאר-שבע, והיתה למשפחה היהודית היחידה, והראשונה, שנאבקה על הפרנסה והקיום, משנת 1906 ועד 1910.

בחורף בעזה ובקיץ בבאר-שבע, עם שותפיהם הבדואים. אבל עם הקמת בית-הספר העברי הראשון בעזה, כמה משפחות שהיו להם ילדים, כמו משפחת נסים אלקיים, לא חזרו לגור בקיץ בבאר-שבע, כי אשתו וילדיו שלמדו בביה״ס, נשארו בשנת 1910 בעזה וחכם נסים המשיך לגור לבדו בבאר-שבע.

בין חכם נסים להאג' עלי אל-עטוונה, ראש המועצה המחוזית של באר-שבע, התפתחו יחסי-אמון וידידות, וליחסים ביניהם היו השלכות חיוביות חשובות, ובשנות המלחמה העולמית הראשונה היו לעזר רב ליהודי עזה ורוחמה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –עמוד 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר