ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ש"ס דליטא

״הצלת״ העולים הספרדיס/מזרחים נתפסה כמעשה הירואי של החברה החרדית האשכנזית כשבחזית זו ניצבים תלמידי הישיבות. הישיבות פתחו את שעריהן בפני בני תורה מארצות המזרח שנקלטו בהן ובפנימיות הצמודות אליהן. היו תלמידים שעזבו כיוון שלא יכלו לעמוד בנטל המסגרת הדתית על כל החומרות הכלולות בה. היו תלמידים שנקלטו היטב בתוך ״חברת הלומדים״ הליטאית. פעמים שימשה עבורם הישיבה תחליף למשפחה מתפוררת שהתרחקה מהחיים

בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הדתיים וניסתה להתערות בחברה החילונית הציונית. לעתים נכשלו ניסיונות אלה והובילו לחיי פשע. הישיבה סיפקה להם ביטחון, חיים דתיים מלאים ודימוי עצמי חיובי עקב השתייכותם ל״חברת הלומדים״. ״חבר הפעילים״ הצמיח דור של תלמידי ישיבות שכיום הם פולטיקאים, עיתונאים ועסקנים חרדים, והוא פעל עד שנות השבעים. הציבור החרדי הספרדי/מזרחי אימץ את הדימוי של מי ש״ניצלו׳ מכפירה ושמד ורבים ראו את עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. במובן זה אין הבדל בזיכרון ההיסטורי ובדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות הליטאיות שלמדו באירופה ובמרוקו, לבין הדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות שלמדו בהן במדינת ישראל. השיח הדן ב״הצלה״ כורך באותה נשימה את כל ה״אויבים״: ההשכלה, ״אליאנס״, תרבות צרפת, המורמה, הציונות, החילונים, השמאל ומדינת ישראל. שיח זה אינו מבדיל בין מה שקרה להם ״שם״ לבין מה שקרה להם כאן במדינת ישראל:

[אפשר לומר שבצרפת הם מהווים רוב מוחלט של התלמידים בישיבות ובמסגרות אחרות של החינוך החרדי, 52% לעומת 48% בבתי הספר היהודים הקהילתיים. לא כל מי שמתחנך במוסד חרדי מנהל אורח חיים חרדי, יש ביניהם גם ילדים מבתים מסורתיים.]

אילולא אור התורה שהואר מעלינו מעולם הישיבות הקדוש לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. זו אינה היסטוריה, חווינו על בשרנו. ההשכלה, הציונות, ההפקרות נעצו את ציפורניהן בסלתא ושמנה של היהדות הספרדית ורק אור שמחת התורה של הישיבות ובהירות הדעת של רבותינו, החזון אי״ש כל גדולי התורה עד עצם היום הזה הם שהצילו אותנו מבור תחתיות. את נפשנו אנו חייבים להם.

רבנים רבים ממוצא ספרדי/מזרחי מודים בגלוי ש״קיבלו״ משהו מהאשכנזים והם מציינים לחיוב את שיטת הלימוד הליטאית ואת אורח החיים החרדי. ל״קבלה״ זו יש משמעות בוויכוח על עיצוב הזהות הספרדית/ליטאית הנרקמת כעת. קיימת תמימות רעים בקרב הספרדים לגבי תפקידם ויכולתם של האשכנזים בתחום הלימודים גם אם לא כולם יודו ביתרונות אלו בפה מלא.

תפיסת ״ההצלה״ אינה נחלתם הבלעדית של אלו שנקלטו בארץ בישיבות הליטאיות ושל אלו שהוצאו מהמעברות ועיירות הפיתוח. זוהי תפיסה היסטורית רחבה וכללית של רבנים החיים במדינת ישראל, בצרפת ובארצות אחרות. כך הגדיר זאת הרב אברהם אלחדד מפאריז:

בחמישים השנים האחרונות היו לנו אמנם רבנים תלמידי חכמים גדולים בהלכה, אך עניים בהשקפת עולם וחסרי יכולת להתמודד עם בעיות חברתיות. כאשר הרב שך טען בזמנו שליהודים הספרדים אין מנהיגות אמיתית ואין הם בשלים לנהל את חייהם הוא צדק (על התבטאות זו של הרב שך ראו להלן). הכפייה התרבותית של הצרפתים במרוקו פגעה גם ברבנים שלנו ונטלה מהם את היכולת להתמודד עם החיים המודרנים… אני גאה בכך שאני תלמידם של גדולי ליטא, שם עוצבה השקפת עולמי, אין לי שום קומפלקס, הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנו חייבים להם את הכרת הטוב.

מספרם של בני עדות המזרח במערכת החינוך החרדית הולך וגדל בהתמדה. ההצלחה של ״חבר הפעילים״ היתה כה גדולה עד כי כבר בשלהי שנות החמישים בני העולים מארצות המזרח הפכו לרוב מובהק של תלמידי החינוך העצמאי. הוקמו מתיבתות וישיבות קטנות לתלמידים ספרדים. מאוחר יותר הוקמו ישיבות בפריפריה, בקרבת ריכוזי העולים – בבאר שבע, אופקים, נתיבות, באר יעקב, אשדוד, חדרה ועוד. בוגרי הישיבות הקטנות רצו להמשיך בלימודיהם בישיבות הגדולות כשאר בני התורה, אולם לא היתה תשתית של ישיבות ספרדיות גדולות מלבד ישיבת ״פורת יוסף״, שהיתה קטנה מכדי לקלוט את כל המבקשים ללמוד בה. (״פורת יוסף״ התפצלה משנות השישים ואילך לשני מוסדות, באחד לימדו בשיטת הלימוד הספרדית והשני הפך ישיבה ליטאית גדולה). תלמידים ספרדים/מזרחים לא נהרו לישיבות החסידיות כיוון שאלו יצגו מסורת פרטיקולריסטית שחייבה נטישה מוחלטת של הזהות הספרדית/מזרחית. ואילו הישיבות הליטאיות יצגו חרדיות אקומנית שגילתה סובלנות יחסית לזהות המזרחית.

כאמור, מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים התנהל תהליך קליטה מאסיבי של בני תורה ממרוקו בישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה, טנג׳יר ובארצות־הברית. המידע שזרם לראשי הישיבות בישראל על התלמידים ממרוקו וכן התרשמותם מהישיבות באירופה היה חיובי ביותר. לפיכך החלו הישיבות בישראל לפתוח את שעריהן בפני בני תורה ספרדים/מזרחים, אולם תוך שמירה והקפדה על מכסה (קווטה). ראשי הישיבות שמרו על מעמדה ויוקרתה של הישיבה והקפידו שלא ״להוריד״ את הרמה על ידי קליטה בלתי מבוקרת של תלמידים מזרחים. (ראו להלן על אחוזי הקבלה הקיימים עדיין בישיבות הדגל הליטאיות). את הטון למהלכים אלו נתנה ישיבת פוניביץ בראשותם של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן, וממשיכו, מנהיג הליטאים הרב מנחם שך. למרות שישיבת פוניביץ קלטה במודע את המכסה הקטנה ביותר של תלמידים מזרחים, היא זו שנתנה את ההשראה לכל המוסדות הליטאים לפתוח את שעריהן בפני תלמידים אלה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר