הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב יהונתן ב״ר חיים שולל

הרב יהונתן ב״ר חיים שולל

הרב יהונתן ב״ר חיים שולל, יליד טלמסאן שבאלג׳יריה עלה לא״י בגיל שלשים שנה וגר בירושלים שנים אחדות לפני עלות רבנו עובדיה מברטנורא אליה. בשנת רל״ט נבחר לראש מתא וראש מתיבתא בירושלים, אך הוכרח להמלט למצרים מפני נטל המסים שהטילו הממלוכים על יהודי ירושלים, וחייבו את מנהיגיהם לפורעם. עם הרב יהונתן נמלטו עוד הרבה יהודים מירושלים, והוא השאיר את ביתו לרבנו עובדיה מברטנורא לגור בו.

במכתבו הראשון מירושלים, בשנת רמ״ח (1488) מספר רבנו עובדיה מברטנורא לאביו שנשאר בחו״ל, על ר׳ יהונתן שולל ״הנגיד היושב במצרים הוא רודה בכל היהודים אשר תחת ממשלת מצרים ויש לו כח מאת הממשלה, לאסור ולהכות… כטוב בעיניו לכל איש אשר ימרה את פיו מן היהודים אשר בכל הקהלות סביב. והוא ממנה דיינים בכל קהל וקהל, ואשר הוא היום נגיד, ישב בירושלים ימים ושנים רבות וברח מירושלים מפני ״הזקנים״ (השייכים) [״השייכים״ בימים ההם, היו היהודים הזקנים הממונים מטעם הממשלה לגבות את המסים מאחיהם, כמו המוכתרים בימי התורכים — א. א.]והמלשינים והמוסרים אשר היו שם ושמו ר׳ נתן הכהן, שולאל, והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן והוא מארץ ברבריאה״ (אפריקה הצפונית).

בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא למצרים בדרכו לא״י, כיבד אותו הנגיד ר׳ יהונתן שולל כבוד נפלא והיה מחבב אותו כאב לבן, והוא דבר על לבו ״שלא יתישב בירושלים מפני המוסרים והמלשינים שבה!^, ו״שכל הרבנים והחכמים שבירושלים, אשכנזים וס­פרדים ברחו ונמלטו על נפשם כי לחצום ״הזקנים״ היושבים בעיר הקודש לחץ גדול, וכל היהודים אשר נקבצו בירושלים, כי קרוב לשלש מאות בתים שהיו בה נשמטו אחד אחד ונדדו והלכו מפני כובד המסים והעולות אשר הטילו עליהם הזקנים יושבי הארץ״.

ובמכתבו השני לאחיו, כותב רבנו עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ט: אני יושב בבית אדוננו הנגיד, כי הפקיד אותי על ביתו פה בירושלים״.

הרב יהונתן הכהן שולל רבה של ירושלים נפטר במצרים ביום כ״ד באייר רס״ב, ונקבר שם.

בכתובה עתיקה שתצלומה נמצא באוסף הצלומים של שוקן, מתואר הרב יהונתן שולל בתוארים כאלה: אדוננו נגידנו, הודנו והדרנו, צניף תפארתנו ועטרת ראשנו, חמדת לבבנו דגל מחנותינו, מנהיג קהלותינו משוש זמננו, נשיא השם בתוכנו, מעון התום והצדק, מחזיק הבדק, נגיד הנגידים, ידיד הידידים וגדול ליהודים, האהוב המעולה, הכהן המעולה, החכם המופלא בכתם אופיר לא יסולא, הנגיד הגדול המעוז הגדול, הרב המובהק הפטיש החזק, דגל הרבנים ישמרו שוכן מעונים, האל חכמה ותבונה בלבו נתן, הוא מורנו ורבנו אור עינינו יהונתן, ויזכה לסעודת לוייתן, תכון ממשלתו לנצח אנ״ס (אמן, נצח, סלה)״ .

תעודה רבת־ערך לתולדות הרב יהונתן שולל מצא המנוח הרה״ג יעקב משה טולידאנו ז״ל בג׳ובר שבדמשק, בסוף ספר כתב־יד עתיק ״כתר תורה״ ופרסמה ב״העולם״ (שנה א/ גליון מ״ג) ובה נאמר: '״לזכרון, נולדתי אני נתן הכהן שולאל ש׳ הקצ״ז לבריאת עולם, יח׳ בחדש אב״. ״נתבקש בישיבה של מעלה אדוני הנגיד, כמוהר״ר נתן הכהן שולל זלה״ה, בליל ב׳ שתי שעות קודם היום, לט׳ לספירה, והוא כ״ד אייר שנת רס״ב ליצירה, ונהג שררת הנגידות במצרים י״ח שנה, ונקבר בין הנגיד כה״ר יוסף זלה״ה ובין אלחכים עבד אלולי (לפי דעת המנוח אליעזר ריבלין, צריך לאמר: עבדאלה והוא הרופא עובדיה). ועל שלשתם מוקף גדר בנוי מאבנים, לבל יכנס שום אדם ולא לזולתו״.

ההועלו עצמותיו של הרה״ג נתן שולל לירושלים ?

על ענין זה נחלקו הדעות, הרב מימון(פישמאן) בחוברת ״הנגידות בישראל״ (עמוד נ״ה) סובר שעצמות הרב נתן שולל לא הועלו לירושלים להקבר בה מפני שלא צוה להעלות את עצמותיו, אולם, הרב ר׳ אריה ליב פרומקין סובר ששנים אחדות אחרי פטירת הרב יהונתן שולל במצרים, והשתקעות הרבנים ר׳ יעקב בירב ור׳ לוי בן חביב בא״י, הטבת המצב בא״י, התקוות הגדולות לישועה, עורר הנגיד ר׳ יצחק שולל את שאלת העלאת עצמותיו של רבה של ירושלים, ועפ״י הוראת זקני הרבנים בירב ורלב״ח הוסכם להעלותן וכן היה. רבנים אלה לא היו מצווים להעלות עצמותיו של אדם, ובפרט רב בישראל, אילולא היה מצווה לפני מותו להעלות את עצמותיו, בפרט בימים ההם שהמרחקים היו עצומים, ההוצאות מרובות והנסיעה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

החוקר המנוח ר׳ אליעזר ריבלין, במאמרו ב״התור״ תרפ״ז ובחוברתו: ״הנגיד ר^, יהונתן הכהן שולאל בירושלים״ תיאר את דמותו הרוחנית של רב גדול זה ושעור קומתו וקדושתו, והביא תשובה אחת שהשיב לגולה ונדפסה בספר ״זקן אהרן״ לר׳ אליהו הלוי ולא עמדו עליה כותבי התולדה הראשונים.

התשובה ההיא נשלחה לעיר אחת בה התקוטטו שתי משפחות על דבר לעז של פסול משפחות, ואחרי שכל גדולי הדור בזמן ההוא ובדור שלפניו הר״י קולון, ר״מ דלמידיגו ואחרים התענינו בזה, פשטה המחלוקת מסביב לריב זה במדה גדולה, ואז שלחו לירושלים שליח מיוחד הוא ר׳ יעקב הלוי, אל הנגיד ר׳ יהונתן, ומתשובתו לגולה בולטת אישיותו ותקיפותו וגם השפעת הנגידות שהיתה עדיין בתקפה גם מצד המוסרי וגם מצד הממשלה.

והנה קטעים אחדים מאותה תשובה, שנכתבה בסגנון מיוחד, ובה בולטת אהבת יש־אל והשלום ועוז ירושלים וקדושתה: ״וכן אני גוזר בגזרת חרם ונדוי ושמתא על כל מי שיוציא הלעז… ואיני גוזר על מה שנעשה בשגגה, אלא על מה שייעשה עוד, שלא יזלזלו עוד המשפחות הללו ביחס חבריהם, ולא יעיזו פניהם כנגדם לקרותם בשם רע.

ואם יהא רצון מלפניהם שישימו שלום ביניהם… ינצלו כלם… ולפיכך עצה טובה אני משמיען שלא יחזיקו במחלוקת, ובוטח אני בהן שישאו פנינו בדבר הזה בפעם הזו מבלי שנוסיף להעניש יותר, שכיון שאנן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן, ומאי דגזרינן לא גזרינן אלא מדינא, לכן טוב להון לקבל גזרתין וכל מאן דבעי למעבד יקרא לארץ ישראל דאנן עלה ומקבל עול מלכותא דרקיע דידי… ואף אם אינו מקבל עול מלכותא דארעא דידה חזי ליה לקבל גזריתן, ומי שלא יקבל ברצונו יקבל בעל כרחו, שמן השמים יסייעונו… רחמנא יתן לכם שלום, וישים לכם שלום, ויטע בין המשפחות האלו שלום, ויסלק שנאת־חנם מביניכם ומבין כל ישראל, ויתן להם חנא וחסדא, ויבנה בית מקדשא, בחייכון וביומיכון וכן יהי רצון, אנ״ס״(אמן, נצח, סלה).

הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב יהונתן ב״ר חיים שולל