יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

ב. הפליטים

במחנות ההסגר, כמו סידי אל־עיאשי הסמוך לאזמור, היו התנאים טובים יותר. קודם כל, המחנות היו קרובים יותר לקהילות הגדולות, והקשר עם היהודים המקומיים היה הדוק יותר. אך גם מבחינת התזונה והתברואה היו התנאים
טובים יותר, ומובן שלא היה בהם מקום למשמעת הקשה, לעונשים ולעינויים. למחנות אלה נשלחו, החל מנובמבר 1940, משפחות פליטים שלמות, שהגיעו למרוקו מצרפת דרך ספרד או דרך אלג׳יריה – אם ניירותיהם לא היו מסודרים לגמרי, אם היתה חסרה להם אשרת הכניסה לאחת המדינות באמריקה שאליהן היו מועדות פניהם, או אם השתהו יתר על המידה במרוקו, לדעת השלטונות, בהמתינם לאוניה. זושיא שאיקובסקי, שהתנסה במעבר במרוקו בדרכו לארצות הברית, מספר שנכלא בואד-זם, וכאשר מחה על כך והראה שהיה פצוע מלחמה ואף הוענק לו ״צלב המלחמה״ הצרפתי על הצטיינות בקרב, קיבל תשובה זו: ״אם התנדבת לצבא, סימן שרצית במלחמה. לכן מחנה כזה הוא המקום היאה לך.

פליטים־מהגרים אלה, שמרוקו היתה להם רק תחנת מעבר, החלו להגיע במספרים ניכרים מיוני 1940, עם חתימת שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת. אמנם, עוד לפני המלחמה הגיעו פליטים, במיוחד לטנג׳יר, אך אל פרשה מיוחדת זו אתייחס להלן. גם בקזבלנקה היו פליטים יהודים מאירופה עוד לפני המלחמה, ויום טוב צמת, נציג כי״ח במרוקו, אף ניסה לעניין את שלטונות הפרוטקטורט בהתנדבותם לצבא, אך ללא הצלחה. עד סתיו 1941 ראתה וישי בעין יפה הגירה של יהודים מתחומה, ונתנה ל-HICEM לפעול במרסיי ולארגן זאת. HICEM עזר להעביר מועמדים להגירה ממחנות העבודה שבדרום צרפת למחנה Les Milles הסמוך ל-Aix-En-Provence, שהפך למעין מחנה מעבר, ממנו יכלו המועמדים לקבל חופשות כדי להסדיר את ענייניהם במרסיי. כן הצליח HICEM להעביר נשים לבית מלון ״בומפאר״ במרסיי, שהפך למוקד וריכוז של מהגרים.

על המהגרים היה להשיג אשרת יציאה משלטונות וישי, אשרת כניסה לארץ יעד, אשרת מעבר ספרדית ופורטוגזית – אם התכוונו להפליג מליסבון, שהיה הנמל הראשי להגירה לאמריקה – וכרטיס קנוי מראש באניה כלשהי. אם
התכוונו לעבור דדך קזבלנקה, היה עליהם להשיג היתר הפלגה, שניתן על ידי הוועדה לפיקוח על שביתת הנשק (La Commission D’Armistice), זאת אומרת, למעשה על ידי האיטלקים. בדרך כלל, היתר כזה לא ניתן לגברים בגיל השירות הצבאי. בשל מיעוט האוניות ממרסיי לאוראן שבאלג׳יריה או לקזבלכקה, היתה הזמנת הכרטיסים צריכה להיעשות זמן רב לפני ההפלגה. אלה שהגיעו לאוראן נסעו ברכבת לקזבלנקה, לאחר השגת היתר מיוחד שניתן על ידי השלטונות באלג׳יריה. בקזבלנקה יכלו המהגרים להפליג על אוניה שיצאה למרטיניק כל 4-6 שבועות, או על אוניות שהפליגו לצפון־אמריקה או לדרומה, שהזדמנו לקזבלנקה או לטנג׳יר ללא תכנון. אם היה להם כסף, ולאחר שהייה ארוכה פחדו להיתקע במרוקו, יכלו גם לטוס לליסבון ומשם להפליג. בסוף 1940
הצליח HICEM לארגן אוניות שיפליגו ישירות ממרסיי לאמריקה, אך שלוש מהן חזרו לקזבלנקה באמצע הפלגתן, מפחד הבריטים, וכתוצאה מכך מצאו עצמם 1,200 פליטים נוספים במחנות ההסגר במרוקו.

על המהגרים היה לשלם בעודם במרסיי עבור הוצאות נסיעתם וכן עבור הוצאות אחזקתם בקזבלנקה, היות שלא יכלו להוציא כספים מצרפת. אמנם, H1CEM הצליח להגיע להסכם עם הבנק של צרפת, על פיו יוכל להוציא מטבע חוץ לצורכי הגירה ־ הסכם שפעל עד אוקטובר 1941 אך הסכומים שניתנו להוצאה מהארץ היו נמוכים. ברור, ש-HICEM עצמו עזר מאד במימון ההגירה, בעזרת כספים של הג׳וינט (American Joint Distribution Committee).

בסתיו 1941 החלו להיסגר שערי ארצות היעד להגירה, וגם ספרד ופורטוגל היקשו יותר על מתן אשרות המעבר, שהיו רגילות להעניקן עד אז. וכך הפכה צפון־אפריקה יעד מעבר עיקרי להגירה הלגאלית והמסודרת. אמנם, לספרד המשיכו להגיע פליטים, אך באופן בלתי לגאלי, תוך מעבד רגלי של הרי הפירנאים. בקיץ 1942 הוציאה ממשלת וישי צווים שהיקשו על אפשרות היציאה של היהודים. בנובמבר, עם נחיתת האמריקנים בצפון-אפדיקה, כבשו הגרמנים את דרום צרפת, שערי צרפת ננעלו סופית לכל יציאה לגאלית, וגם המעבד הבלתי־לגאלי של הפירנאים נעשה קשה יותר. על פי מאדוס ופאקסטון, מיוני 1940 עד התפרקותו בצרפת במארס 1943, עזר HICEM ל״24,000 יהודים בקירוב להגר, כשמתוך מספר זה היגרו בצורה מסודרת מאיזור וישי קצת יותר מ״3,000 יהודים ב״1941, 2,000 בערך במחצית הראשונה של 1942, ו־600 בערך במחצית השניה של אותה שנה. מספרים אלה תואמים, פחות או יותר, את המספר הניתן בקובץ L'Activité des Organisations Juives en France – 6500. לאחר נובמבר 1942 עזר HICEM להגירה הבלתי־לגאלית, והציל בכך יותר מ״1,000 איש.

אך גם ללא עזרח HICEM או גוף אחר עברו רבים את הפירנאים. החל מאוגוסט 1942 התעצם גל הפליטים מצרפת לספרד, ומספרם הרב העיק על מדינה זו. רבים נכלאו במחנה Miranda del Ebro שבצפון מערב המדינה,
והשלטונות איימו לגרשם חזרה לצרפת – איום שהוסר למעשה על ידי פלישת בנות הברית לצפון־אפריקה ותוצאותיה הפוליטיות.

ב״1934 נוסד RSARO Representation in Spain of the American Relief
Organisations), שמומן למעשה על ידי אירגוני הסעד היהודיים, ובראשם הג׳וינט. ב״1943 גם הגיעו לספרד שליחים של הסוכנות היהודית: וילפדיד ופיאות) שהיתה זרה ליהודים הטנג׳יראים בעלי הגינונים המערב־אירופיים – נבין, שלא תמיד שררו יחסים של אחווה בין הוותיקים לחדשים. היתה עזרה קהילתית, אך לא היתה התקרבות חברתית.

ועד העזרה לפליטים בקזבלנקה נולד ביוזמה אישית: ב-5 ביולי 1940 נודע לעו׳׳ד הלן קאזיס-בן־עטר, שבנמל קזבלנקה עוגנות מספר אוניות הנושאות פליטים יהודים ולא־יהודים מאירופה. הימים היו ימי אי וודאות והרשויות לא נתנו לנוסעים לרדת לרציף, כי לא ידעו כיצד להתייחס אליהם, ובעיקר לא ידעו מה לעשות איתם. קאזיס-בן־עטר הגיעה לנמל, ותוך כדי בירורים הוצע לה, כפעילה ב״צלב האדום״, לקחת על עצמה את אירגון הטיפול בפליטים הלא צרפתיים (וברור היה לכול שרובם ככולם יהודים). היא נעתרה בו במקום, וכך נוצר הוועד לעזרת הפליטים הזרים Comité d'Assistance aux Réfugiés Etrangers

עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום^,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.

משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב  Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה