ח.ז.הירשברג- יהודים בשירותים קונסולאריים
יהודים בשירותים קונסולאריים
שניים אלה לא היו היחידים שהיו מעורים ביחסים בין הנציגים האנגליים ובין שלטונות מארוקו. אחדים עמדו במישרים בשירותם של האנגלים בתור תורגמנים וסוכנים, ובדו״חים שונים יש וניתן להם התואר סגן־קונסול. גורמים אחדים נצטרפו להעמיד תופעה זו של יהודים המשמשים סגני־קונסולים של מדינות אירופה, וקודם־כול של אנגליה, שהחלה מתפשטת במארוקו במאה השמונה־עשרה. על אחד מהם הצביע נציג בריטי בג׳בראלטאר בתזכורתו משנת 1758. המלך עבד אללה גילה יחס רע ביותר כלפי ג׳מס ריד, קונסול כללי של אנגליה במארוקו. הפגיעות בו, בזמן שהותו בפאס כדי לנהל את המשא־ומתן עם המלך, היו כה חמורות, וסחיטת הכספים כה מעיקה, עד שהוא התאבד לאחר שחתם על התחייבויות כספיות בניגוד להוראות שקיבל. אמנם, לאחר־מכן הצטדקו השלטונות, שריד פגע בכבודו של עבד אללה וגם תמך במתחרהו מוסתצ׳י שישב אז בארזילה. אי־לזאת העצה היעוצה לממשלה בלונדון היא שלא לשלוח קונסולים למארוקו׳ כי אלה ישמשו בני־תערובות ביד המלך ומקור לסחיטת כספים. ׳עליה למנות סגני־קונסו־ לים או נציגים בתטואן, בתנג׳ה ובערים אחרות שבחוף, כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות, וכדי להוכיח כי זו הצעה מעשית, מסופר כדבר מפורסם, כי השגריר הנידרלאנדי ישב בג׳בראלטאר בזמן שניהל את שיחות־השלום עם מארוקו, והשתמש לשם כך בסוכנים יהודיים, עד שנקבעו כל התנאים. רק אז יצא למארוקו׳ כדי לחתום על החוזה.
אכן גם תפקידם של התורגמנים והסוכנים — סגני־הקונסולים — היה לפעמים מסוכן למדי. ומקרהו של שלמה נחמיאם, יליד מארוקו, שעסק במסחר בלונדון ויצא לרגל עסקיו ועסקי אחרים למארוקו ושם שימש זמן־מה(בשנת 1733) כתור־ גמנו של הקונסול האנגלי שנשלח לשחרר ספינה אנגלית, יוכיח. לפי דברי הבקשה שהגישו למזכיר־המדינה אלמנתו רחל, שנשארה עם יתומים קטנים בלונדון, והסוחרים שנפגעו, נשרף שלמה חיים וכל הכסף שהיה אתו הוחרם במצוות מלך מארוקו, על שהעז לדרוש את שיחדור הספינה שנלקחה בשבי. ושמואל רומאנילי מרבה לספר על גורלם של הסוכנים היהודיים בתטואן בימי המלך יזיד (1790— 1792) .
קשרים עם דאניה
יוזמתם של הסוחרים היהודים ביקשה לה שדות־פעולה גם במדינה שעדיין לא עמדה בקשרים עם מארוקו. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן בוזאליו די פאז [Buzaglo de Paz], ששיכנע סוחרים אחדים לשלוח אנייה טעונה סחורות לאספי ולאגאדיר ולהביא משם תוצרת הארץ. לאחר שהצליח הניסיון הראשון הציע די פאז לדאנים להקים חברה לסחר עם מארוקו, ויזם עריכת חוזה שלום ומסחר בין שתי המדינות. כסחורת־יצוא של דאניה נזכרו נשק ותחמושת. ואמנם הפליגה ב־1751 משלחת דאנית למארוקו, שהגיעה לאחר שנה לאספי. ראש המשלחת, לונגוויל, קצין־צבא מחוסר ניסיון בנוהגים הדיפלומאטיים של המזרח, סבור היה, כי די פאז מרמה אותו בזמן רכישת המתנות למלך מארוקו, והוא ביקש עצה מאת ריי הצרפתי, ולא ידע שהוא שותפו־עוזרו של די פאז. לבסוף נוכח לדעת כי מבחינה זו אין הבדל בין הצרפתי ליהודי. נעשה הסכם עם סידי מוחמד בן עבדאללה׳ המשנה־למלך, שבשטחו היתה אספי. אולם המארוקאנים טענו כי הדאנים הפרו מיד את אחד הסעיפים הכלולים בו ושידלו את המלך שלא יאשר את ההסכם. אז נשלח שמואל סומבּאל לקופנהאגן עם מכתב ובו האשמות נגד לונגוויל על שהקים נקודה מבוצרת באגאדיר, בניגוד למוסכם. שמואל נתקבל על־ידי המלך ולבסוף נחתם החוזה, שבו נקבע כי קונסול דאניה יישב באספי(1753). את סיומו המוצלח של המשא־ומתן יש לזקוף לזכותו של סומבאל, שהיה אדם פיקח ונבון, משכיל ובעל־נימוסים. הדאנים שילמו את הוצאות נסיעתו של סומבאל, והוא קיבל גם מתנה בסך 500 דוקאטים של זהב, כפי שהובטח לו מראש.
די פאז, שעמד לפני־כן בקשרים עם מארסיי, ניסה כעבור שנים לנהל שיחות דיפלומאטיות בין מארוקו לצרפת, ואפילו התיימר להצליח בעיסקה של מכירת נמל תנג׳ה לצרפת. הממשלה הצרפתית, שהיתה מעוניינת ביותר ברכישה מעין זו, כדי שתהא לה נקודת־אחיזה למסחרה לאורך החוף האטלאנטי של מארוקו, הזמינה בשנת 1759 את די פאז לפאריס, אבל העניין לא הגיע לכלל סיכום. כעבור שנתיים נתן מולאי מוחמד הרשאה לריי הצרפתי להמשיך בדיונים על העיסקה.
עם עלייתו של מוחמד על כיסא אביו המשיך סומבאל כמזכירו ותורגמנו, ובתפקידיו אלה לקח חלק פעיל בשיחות ובדיונים דיפלומאטיים עם צרפת, ובמיוחד עם דאניה. כנהוג אז היה מקבל בעד שירותו מתנות וקצבות שנתיות. הוא צבר הון רב, ובשנת 1780 ניסה להעביר את רכושו לגינואה. אולם הוא נאסר והונו הוחרם. שמואל מת כעבור שנתיים בתנג׳ה ברעל שהושם בתרופה. בשנות העשרים למאה זו נתגלתה מצבתו ועליה רשום ׳נבש״מ [נתבע בישיבה של מעלה] הנבון והחשוב הנגיד כהה״ר שמואל סומבאל יום ו׳ טו״ב לחש(ון ?) שנת בראש״ם .
דבריו של ר׳ רפאל משה אלבאז ב׳כסא מלכים׳ (בז, א) על ׳עשרת מריעיו ומיודעיו׳ של המלך מוחמד קרובים לדיוק, ועל סמך המקורות שבידינו אפשר להצביע על מספר זה של יהודים, ששירתוהו בתפקידים שונים. במספר תקמ״ג/1782
ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים
עמוד 288
שאול טנג'י – מִידֶלְט – MIDELT- רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם
מִידֶלְט – MIDELT
הישוב
אוכלוסיית העיר מונה כ-50 אלף נפש ונמצאת בגובה 1,488 מ׳ למרגלות ג׳בל עיאשי [הר עִיָאשִׁי].
נמצאת כמעט במרכז מרוקו באמצע שומקום. אי שם בין הצפון לדרום. האזור המקיף אותה שומם מאדם, אבל הנוף מרהיב, בעיקר כיוון שההרים של מזרח האטלס־הרם צצים כאן במפתיע. העיר עצמה אינה מעניינת, אבל היא משמשת בסיס יציאה נוח למספר טיולים מצוינים באזור כולל הטיול אל רכס ג'בל עיאשי. . זוהי גם נקודת עצירה נוחה בכביש הראשי מפאס, ממקנם ומאזרו אל אראשידיה והדרום. העיר מהווה בסים מצוין לסיורי ג׳יפים במסלולים מעניינים שבאמור ג׳בל עיאשי ובהרי האטלס המזרחיים. האיזור עשיר במכרות ובמחצבים. חלק מהמחצבים המאופיינים בתצורות מרהיבות מעשה ידי הטבע.
במידלת אין הרבה יותר מרחוב ראשי אחד, שבצפון העיר הוא נקרא שדרות מוחמד ה-5 ובדרומה – שדרות חסן ה-2. חסן השני שוק צנוע ומספר מסעדות גדולות מאוד, המיועדות לתיירים בטיולים מאורגנים
האתר המעניין הוא שוק השטיחים, הנמצא בסוק אֶל-גְ׳דִיד [השוק החדש] . בשוק נמכרים אך ורק שטיחים הארוגים בידי שבט האטלס הגבוה באיכות טובה. השטיחים מוצגים בצורה ססגונית ומרהיבה
יהודים
רוב היהודים התגוררו במלאח ובתקופת החסות הצרפתית עברו לעיר. הם עסקו בעיקר במסחר ולרשותם היו שישה בתי כנסת ובית ספר.
ביקרתי בעיר מספר פעמים עם קבוצות מטיילים, וכדרכי בכל ישוב אני שואל אחרי יהודים. הופתעתי לשמוע מפי אחדים שכולם הכירו את היהודי היחידי שהיה חי בעיר והיו מכנים אותו "לָאהוּ אְלִי כָּא יִבִּיע מָאחְיָא" [אליהו מוכר העראק]
הצדיקים
רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם ההילולא כ"ה באייר .
בחודש טבת שנת ״צדיק כתמ״ר יפרח״ [1900] באותו חודש שבו נסתלק לגנזי מרומים מאור הגולה מרן האדמו״ר רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א [ראו עליו בערך העיר דמנהור שבמצרים, ש"ט], נולד זצוק״ל להוריו רבי משה זצ׳׳ל, והצדקנית מרת חנה ע״ה. הם היו רודפי צדקה וחסד, וביתם שימש בית ועד לחכמים, בית שכל עובר ושב מצא בו קורת גג ובית חם שדאג לכל מחסורם. נוסף על כך בבית זה היה גם מתן בסתר והם הירבו לתת. שליחות השדרי"ם דרשה מהם לשהייה של חודשים רבים בבית הוריו, ורבי שלמה ניצל כל הזדמנות כדי לעסוק עמם בתורה. משעמדו השדרי"ם על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צימאונו הגדול לתורה נשארו למענו בבית הוריו חודשים ארוכים כדי להמשיך וללמוד עמו ולהרוות את צימאונו.
נכדו של הצדיק מוסיף: אני מאמין שבזכות כך זכו הוריו ע"ה לבן צדיק ותלמיד חכם כרבנו שלמה ונתקיים בהם בבעלי הבית מאמר רבי יהושע בן לוי [בבא בתרא דף ט] ״כל הרגיל לעשות צדקה הדיין ליה [לו] בנין בעלי חוכמה וכו…,
רבותיו
בילדותו נלקח רבינו על ידי אביו אל המלמד דמתא, הרה״ג רבי אברהם עטיה זצ״ל, וחלק גדול מתלמודו הוא למד מהצדיקים הגאונים בניו של רבי יעקב אבּוּחָצִירָא ובמיוחד עם רבי מָסְעוּד (ראו עליו במבוא של פרק זה. ש"ט) בנו בכורו של רבי יעקב ואביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. (ראו על שניהם בפרק זה. ש"ט) אשר ראה בו "קנקן חדש אך מלא ישן" (המשפט הנכון והמלא: "קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו" -משנה מ. אבות ד'/ב')
הוא חונן בכושר קליטה והבנה, ובזכרון מופלג בור סוד שאינו מאבד טיפה. משגדל הנער והתנשא על פני בני גילו שוב לא נמצא לו מלמד במידלת עירו, שמלבד רבי אברהם – שעול התלמידים והציבור היה עליו – לא היה בה באותם ימים מי שיוכל להרוות את צמאונו של הנער. ישב לו רבי שלמה בעליית הגג שבבית הוריו והגה בתורה בשקידה יום ולילה. במצב זה שלא היה לו רב וחבר שילמד עמו, היו לו לעזר השדרי״ם והם גבאי צדקה שהלכו מעיר לעיר לגבות צדקה, ודרך כלל היו בוחרים ששליחים אלו יהיו תלמידי חכמים גדולים כידוע ממר״ן החיד״א והרי״ט אלגאזי שגם הם היו שדרי״ם, ששליחות זו דרשה מהם לשהות חודשים רבים בנכר, ורבי שלמה היה מנצל שהותם של השדרי״ם מארץ ישראל ומשאר ארצות שהתאכסנו לרוב בבית הוריו, כדי לעסוק עמם בתורה בכל הזדמנות. משעמדו על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צמאונו הגדול לתלמוד תורה, נותרו למענו בביתם עוד חודשים ארוכים, בספריו ובעוד מקומות מביא פירושים בשם רבני אשכנז בלי לצטט שם של ספר וכנראה שהיו אלו שדרי׳׳ם, ובפרט מצוי בכמה מקומות פירושים בשם ר״מ בן יואל הכהן מ״מ דק״ק מאקוו.
אלו היו רבותיו של הנער, ונראה שחלק גדול מתלמודו היה מבניו הגדולים של הגאון הקדוש רבי יעקב אביחיצירא [רבינו למד את חוכמת הקבלה מרבינו יצחק אביחצירא זצ״ל, בנו של האדמו״ר רבינו יעקב זצוק״ל, מרוב הערכתו למורו ורבו לא היה קוראו בשמו אלא בכינוי הנביא], שסבבו מפעם לפעם בעיירות האיזור, מפיהם דרש רבינו וקיבל מלא חופניים תורה ודרכי עליה. אך עם כל זה תקופות ארוכות בלית ברירה למד בגפו. לימודו היה ביגיעה מופלגת, מרבה בישיבה וממעט בשינה, הוריו שחששו לבריאותו דיברו מפעם לפעם על לבו, למען ישגיח יותר על כוחותיו, ולא ימעט כל כך בשינה ומנוחה, והוא בשלו: חשקה נפשו בתורה.
בהגיעו לפרקו נשא את הצדקנית מרת אסתר ע״ה. אחרי חתונתו המשיך בדרכו בקודש, יושב בעלית הגג על תלמודו ומוסיף קדושה על קדושה, ויגבה לבו בדרכי ה׳ ובנתיבות החכמה והעבודה עד כי שגבו דרכיו מאד. באותה תקופה אף נכנס לפרד"ס התורה לפני ולפנים, וידו אוחזת בעץ החיים ובכתבי הארי ז״ל. כתבים והגהות בחכמה ועל ״אוצרות חיים״ למהרח״ו ז״ל בכתב יד קדשו שנשתיירו ונשתמרו על לימינו אלה, היו למראה עיני אחד מגדולי מקובלי דודנו, שהפליא את רוממות השגותיו ועומק הבנתו בסתרי תורה, דברים שהם כבשונו של עולם וכיסם עתיק יומין, ואין זוכה להם אלא מי שהוא בעל חכמה חסיד וירא חטא.
הוא השתלם בחברתם של גאוני וצדיקי המשפחה המפוארה והחשובה משפחת אבוחצירא אשר איתן מושבה היה בחבל תאפליללת בה ערים של חכמים ופרושים, ועליה היה נפוץ פתגם עתיק במרוקו: ״אם חריפות ולמדנות אתה מבקש סע למראקש, אם קדושתה ופרישות אתה מבקש סע לחבל תָאפִילָאלְת״, ולא שחסרה מראקש קדושה או תאפיללאת למדנות, אלא שנתעטרה כל אחת מהן בעטרה שנתייחדה בה.
תורתו
כבן י״ט שנה בלבד היה כאשר פגש בו בעיר לקצאבי הגאון הצדיק רבי מסעוד אביחצירא זצוק״ל [בנו בכורו של האדמו״ר רבי יעקב זצוק״ל], ששמעו של הבחור הצעיר מהתבודד תדיר בעלית בית אביו ועוסק בתורה יומם ולילה הגיע לאזניו. ביקש רבי מסעוד לראותו, משהביאוהו לפניו פנה ושאל: במאי עסיק [במה עוסק?] מר. ענה: בהלכות שחיטה. נשאו ונתנו ארוכות בדברי תורה ושקעו במו״מ של הלכה ובפרט בהלכות ומנהגי איסור והיתר. השתומם רבי מסעוד מן הצעיר אשר לפניו, ראה בו קנקן חדש מלא ישן, ונוכח בגדלותו בתורה ובמו״מ של הלכה. עינו הבוחנת לפי ולפנים אף ראתה את יראתו הקודמת לחכמתו ואת השגותיו בקדושה וביראת חטא. ומסר בידו ״כתב סמיכה״ בה נתן ביטוי להתפעלותו, וכך כותב הוא בין הדברים: ״ודעתו צלולה בהבנה, ועמו נאמנה יראה הגונה… ויודע ומבין דעת קדושים באו״ה מבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה׳ וסמכתי ידי עליו…״.
בגיל 19 הסמיכו הגאון הצדיק רבי מסעוד אבּוּחָצִירָא (אביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. ש"ט) לרבנות ואמר עליו: "ודעתו צלולה ומבין דעת קדושים ומבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה' וסמכתי ידי עליו.
בתאפיללאת – חבל ארץ בדרומה של מרוקו, התהלכו יחידי סגולה מבני עליה שהיו כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היו בה כאלו שלא הביטו מימיהם חוץ לד׳ אמותם, מתבודדים בד׳ אמות של הלכה, נוהגים בנפשם מנהגי חסידות ופרישות מופלגים, מרבים בתעניות ומבקשים תדיר תחבולות למשול בגוף ובכל תולדותיו. המפורסם שבהם היה מאור הגולה אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זי״ע.
שאול טנג'י – מִידֶלְט – MIDELT- רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן
457-אִידָא גָ׳אךּ אְ־דּ׳יף, כְּתר־לו בְ־סְּלָאם, וּקְּלְלְ בְּל־כְּלָאם.
אורח כי יבוא אליך, הרבה לו בדברי שלום, והמעט בדיבור.
إدا جاك أضيف كتر بسلام وقلل بلكلام
Ida jak adif, ketr bessalam uk'elel bilklam
לאורח תן אוזניך וסגור פיך. (פתגם ערבי)
امنح أذنيك للضيف وأغلق فمك.
458-אֵ־טְעָאם, עְלָא קֵּד מוּוָאלֹיה.
האוכל, לפי מידת בעליו.
إطعام قد موءلله
Et3am k'ed mualleh
אוצר הפתגמים ש יהודי מרוקו-חנניה דהן
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה
מלחמת העולם השנייה
כידוע, מלחמת העולם השנייה פרצה בשל שאיפות גרמניה הנאצית להרחיב את גבולותיה ובד בבד להשמיד את הגזע היהודי הנחות, כדבריה, השמדה פיזית ורוחנית. באותה עת התלבטה הנהגת היישוב היהודי באם להקדיש את מאמציה למאבק בספר הלבן או בגרמניה, ולבסוף החליטה לשתף פעולה עם הבריטים, ויהודים רבים התגייסו ליחידות הצבא הבריטי. ליהודים היה אינטרס בשיתוף פעולה עם הבריטים להגן על ארץ ישראל ואף להילחם מחוץ לגבולותיה. גנרל ברקר דחה הצעה זו מחשש להתקוממות הערבים, אך למרות הדחייה הוסיף היישוב היהודי להפגין רוח של התנדבות ושיתוף פעולה, וחלקו אף התפקד לכוח הלוחם שמנה כ 136,000- איש ואישה. בסתיו 1939 החליטו הבריטים להקים יחידות מעורבות ליהודים ולערבים שישמשו טכנאים וחופרים. בהנהגת היישוב הייתה מחלוקת בדבר הגיוס לצרכים אלו, ואף על פי כן גייסו הבריטים חיילים ללא השתתפות מוסדות היישוב. הבריטים טענו שהמרד הערבי הסתיים, ואין צורך בכוח מגן יהודי, לכן הם גירשו אניות מעפילים ועצרו 43 חברי 'הגנה' שהשתתפו בקורס מפקדים 'לחיל השדה'. מחד גיסא גברה המתיחות בין הבריטים ליישוב היהודי, ומאידך גיסא הוכרה 'הסוכנות היהודית' כגוף מתווך העוזר ליהודי הגולה. הוכנו תכניות הגנה על המזרח התיכון והוחדרו סוכנים סמויים לסוריה כדי לבדוק מהן מזימות משטר וישי הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה.
מצבה של בריטניה הורע כשגרמניה השתלטה על יוון וכרתים בראשית 1941 . באביב הגיע המצביא הגרמני ( ארוין רומל ) 1944-1891 לשערי מצרים. הבריטים נזקקו לעוד כוח לוחם וכלי נשק, אפילו נשק בלתי חוקי, בשל המצב המדיני שנוצר סביבם. בד בבד גיבשה ה'הגנה' מערכת צבאית חדשה בקנה מידה ארצי בעקבות המאורעות הבין-לאומיים. ב 1941- הוקמו 'פלוגות המחץ' (הפלמ"ח) כיחידות מיוחדות של ה'הגנה'. לפלמ"ח היו שני תפקידים: פעולות נגד התקוממות הערבים וסיוע לבריטים במידת הצורך.
ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ופרס. ארץ ישראל הייתה בסכנת פלישה של הגרמנים, והבריטים הכינו תכניות לנסיגה מארץ ישראל ומצרים. סכנת הפלישה של הגרמנים הייתה גם בצפון הארץ בעקבות פלישתם לברית המועצות ועד לסטלינגרד ולשדות הנפט בקווקז. אירועים אלו הביאו את הנהגת היישוב לתגבור 'הנוטרות' 'וההגנה' הבלתי לגאלית. אלא שבקיץ 1942 נבלם רומל וצבאו באל-עלמיין שבמבואות אלכסנדריה, וסכנת הפלישה לארץ חלפה.
במאי 1942 התקבלה בפומבי תכנית מדינית בוועידת בלטימור בניו-יורק, ולה שלושה סעיפים: פתיחת שערי הארץ לעליית יהודים, מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ לידי הסוכנות היהודית והקמת קהילייה יהודית בארץ. לתכנית בלטימור הייתה השפעה רבה על היישוב היהודי בארץ, יותר משהשפיעה על ארצות הברית, בעקבות טביעת האנייה 'סטרומה' בים השחור ב 24- בפברואר 1942 , לאחר שהבריטים סירבו להתיר את כניסתה לארץ ישראל. בדצמבר 1943 דנו הבריטים בחלוקת הארץ – קנטוניזציה, אך למרות ההצעה הורעו יחסי היהודים עם הבריטים שניסו להחליש את כוחו המדיני והביטחוני של היישוב. באותם ימים הלכו ונתבררו ממדיה של השואה, לכן היישוב היהודי רצה לסייע עוד לבריטים, אך הם שלחו רק מעטים לאירופה הכבושה. ה'הגנה' לחצה להגביר את שיתוף הפעולה עם הבריטים. בקיץ 1944 הוקמה 'הבריגדה היהודית' והצטרפה לקרבות בצפון איטליה, כאשר המלחמה הייתה קרובה ל קצהּ.
יש לציין את הפילוג שחל בין היישוב המאורגן ובין 'האצ"ל' ו'הלח"י' בעקבות מחלוקות אם להילחם בבריטים. אברהם שטרן)יאיר 1942-1907ראה בבריטים אויבים, ואילו דוד רזיאל – 1941-1910 סבר שיש לארגן את כול הכוח היהודי למלחמה נגד גרמניה הנאצית. עד 1946 פגע האצ"ל בבניינים ובמחנות של הבריטים, אף שראשי היישוב ניסו למנוע מראשי האצ"ל לפגוע בבריטים, והבריטים מצדם תבעו מ'הסוכנות' להפסיק את פעולות הארגון. פעולות האצ"ל הובילו לתקופת 'הסזון' ולשיתוק פעולותיו על-ידי ה'הגנה' מאוקטובר 1944 ועד למאי 1945 . ב 5- בנובמבר 1944 רצחו אנשי לח"י את הלורד אלפרד מוין1944-1880 שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, ובעקבות הרצח הוחלט לנקוט צעדים נוקשים נגד הלח"י ולהסגיר את אנשיו לבריטים. אבל כאמור, רק לזמן קצר הצליחו 'הסוכנות' וה'הגנה' לשתק את האצ"ל, ובאביב 1945 חידש הארגון את פעולותיו. ערב סיום מלחמת העולם השנייה עדיין הייתה ההנהגה הציונית שבויה בכבלי 'הספר הלבן של 1939 ' אך הייתה אופטימית לאור הבטחת הקבינט לענייני ארץ ישראל ועמדת מפלגת הלייבור הפרו-ציונית. בצד הביטחוני היו הישגים להנהגת היישוב בהקמת 'הפלמ"ח', הבריגדה היהודית', בשמירה על כוחה של 'הנוטרות' ובהפסקת 'הסזון.
סוף ימי המנדט הבריטי ופרוץ מלחמת השחרור
ב 8- במאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ב 22- במאי ניסחה הסוכנות מחדש את תביעותיה בנוסח החלטת בלטימור והדגישה את העלייה המיידית של פליטי השואה ואת ארץ ישראל כמקום מקלט בלעדי ליהודים. 'הסוכנות' הביעה ביטחון בהסכמה של ארצות הברית וברית המועצות בדבר הקמת מדינה יהודית שהערבים ישלימו עמה. ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל סירב לתת הבטחה, כיוון שהמעצמות היו טרודות בסיום המלחמה במזרח הרחוק ובדיונים להסדרי שלום לאחר המלחמה.
הציפייה להחלטת ממשלת בריטניה בדבר עתידה של הארץ, אי שיתוף נציגים יהודים בהסדרי השלום לאחר המלחמה ואכזבה ממפלגת הלייבור, שביולי 1945 עלתה לשלטון ודגלה במדיניות 'הספר הלבן של 1939 הביאו את בן-גוריון להורות ב 1- באוקטובר 1945 על תחילתו של מאבק נגד הבריטים מצד כל הפלגים ביישוב. בן-גוריון סבר שיש לזמן את האצ"ל והלח"י לשיתוף פעולה מלא במרות אחת כדי להבטיח אחדות ביישוב ובקרב הלוחמים, וכך צמחה 'תנועת המרי העברית'.
'תנועת המרי' פעלה בחסותה המלאה של הסוכנות היהודית. פעולותיה היו שידורי תעמולה, עצרות מחאה, שביתות, שחרור כ 200- מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פעילות למען העלייה וההתיישבות ופגיעה במתקנים בריטיים. הפעולה הראשונה הייתה פגיעה ברשת מסילות הברזל ב 153- נקודות בארץ ב'מבצע ליל הרכבות' ב 1- בנובמבר 1945 . עוד פעולות בולטות של 'תנועת המרי' היו 'ליל הגשרים' – פיצוץ 11 גשרים שחיברו בין נקודות מרכזיות בארץ. יצוין שלמרות קיומה של 'תנועת המרי' שמרו האצ"ל והלח"י במידה רבה על עצמאותם. אנשי האצ"ל חטפו חמישה קצינים בריטים, ומעשה זה היה הקיצוני שבפעילות 'תנועת המרי'.
הבריטים בראשות הפילדמרשל ברנרד לו ויקאונט מונטגומרי, 1967-1887 החלו לנקוט צעדים נוקשים נגד היישוב. ב 23- ביוני ניתנה פקודה למבצע 'ברודסייד', שמטרתו הייתה פגיעה בפלמ"ח ובהנהגה של הסוכנות וחיפוש מסמכים המפלילים את הפעילות הבלתי לגאלית של הסוכנות. ב 29- ביוני החל מבצע בריטי המכונה 'השבת השחורה', ובו נעצרו ראשי 'הסוכנות' וחבריה, נערכו חיפושים יסודיים, ובמהלכם נתגלה מחסן נשק של ה'הגנה' בקיבוץ יגור. הפעולות של ה'הגנה' חודשו. וייצמן דרש להפסיק את ההתנגדות ואיים להתפטר מנשיאות 'ההסתדרות הציונית'. 'ועדת x ', שהייתה ממונה על הפסקת פעילות 'תנועת המרי' הסכימה ברוב דעות לחדול, אבל האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק. ב 22- ביולי פוצץ האצ"ל את מלון 'המלך דוד' בירושלים. פעולה זו גונתה מצד ה'הגנה' ו'הסוכנות'. ב 30- ביולי פורסמה 'תכנית מוריסון-גריידי', שעיבדו מומחים אנגלים ואמריקאים, ולפיה היה אזור יהודי, מחוז ירושלים והסביבה, מחוז הנגב ואיזור ערבי שיכלול את שאר ארץ ישראל. התכנית המחישה את הפער בין עמדות היישוב, התנועה הציונית והבריטים.
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
لا تقل ما لا تعلم, ولا كل ما تعلم
לַא תַקֻל מַא לַא תַעְלַם, וַלַא כֻּל מַא תַעְלַם.)
אל תאמר מה שאינך יודע, ואף לא כל מה שאתה יודע.
אל לך לפטפט בפני אנשים על דברים שאינך בקיא בהם. הם ילעגו לך. ובעיקר, אל תגלה את כל הידוע לך, כדי שתוכל לנצל זאת בבוא הזמן.
למד לשונך לומר: איני יודע, שמא תתבדה ותאחז(ברכות, ד׳).
السر بين إثنين درج ـ وبين ثلاثه ـ فتح الباب وخرج
אִ(ל)סִר בֵּין אִתְנִין – דַרַג׳, וְבֵּין תְלַאתֶה – פַתַחִ־(א)לְבַּאבּ וְחַ׳רַג׳.
הסוד בין שניים — מעלה, ובין שלושה — פותח את הדלת ויוצא.
בין שניים הסוד נשמר.
גלה סודך לאחד מאלף (יבמות ס״ג).
אנשי שלומך יהיו רבים, ובעל סודך אחד מאלף (בן־סירא, א׳, עמ׳ ה׳, מהדורת מ.צ. סגל,
ירושלים, תרצ״ג).
סוד בין שניים, ובשלושה אינו נסתר (מבחר הפנינים, שער כ״ט).
إن كان بدك تناكيه اسكت وخليه
אִן כַּאן בִּדַכּ תְנַאכִּיהְ, אֻסְכֻּת וְחַ׳לִיה.
אם ברצונך להרגיזו(מוטב) תשתוק ותעזבנו.
ישנם אנשים האוהבים לריב עם הזולת ולהרבות דין ודברים. כדי להיפטר מהם, מוטב
שלא לענות להם.
בעוד רשע לנגדי, ריב מעורר, יהי שתקי כלי נשקי וזיני (שלמה בן משולם דאפיירה, דיואן, מהדורת ש. ברנשטיין, באפס יד, עמי 4).
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
עמוד 36
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי.
אִילָא עְמְלְתִי אְלְחִ'ְר – עְמְלוֹ בְּסְתָאר
תרגום – אם עשית טוב – עשה בצנעה. בסתר.
הסבר – אם אדם רוצה לעזור שיעשה זאת בסתר ולא בגלוי. ולא ילך ויגיד וישאל מי רוצה או זקוק לעזרה. עזרה שהיא בסתר היא המצווה והצדקה האמיתית. הסבר בסיפור –
פעם היה איש אחד שהיה עשיר מאוד והוא פחד להתחתן שמא הילדים יקחו לו מהכסף שלו. ככה אסף ואסף וראה אין החיים עוברים לו אמר אני עכשיו יחפש מישהו שבאמת זקוק ואני אלך ואתרום לו מהכסף שלי. הלך למישהו שיש לו 12 ילדים ואמר לו: ״האם אתה רוצה את הכסף שלי שאני אתן לך ואעזור לך?״ אמר לו: ״לא, מה פתאום אני צריך את הכסף שלך? יש לי ברוך השם ילדים הם יעזרו לי אם אני אצטרך״. הלך למישהו שעבד קשה ושאל אותו: ״אתה רוצה את הכסף שלי שאני אעזור לך?׳ אמר לו: ״מה פתאום?! יש לי ברוך השם עבודה היא תעזור לי אם אני צריך״. הלך והלך והסתובב ימים רבים בשוק פתאום פגש אדם קרוע ובלוי ועני כזה מקבץ נדבות ומסכן ואמר לו: ״אתה רוצה את הכסף שלי שאני אעזור לך?״ אמר לו: ״לא, מה פתאום? אלוהים הוא שיעזור לי אם הוא רוצה״.
אמר האיש: ״מה, אף אחד לא רוצה את הכסף שלי?״ טוב. מה עשה? הלך ומכר את כל ההון שהיה לו ובתים ובתי חרושת, הכל. הכניס הכל לכד אחד וקבר את הכד מתחת לעץ. ככה חי עד שנגמר לו הכסף.
יצא לחפש איפה קבר את הכד. אבל כיוון שעברו שנים רבות שכח איך נראה העץ והתחיל לחפור ולא מצא. חפר במשך כל היום וכל הלילה ולא מצא. עד הבוקר פתאום הוא הרים את עיניו ראה את העץ איך שהוא חפר מצא את הכד. בא להוציא את הכד תפסו אותו צבאו של המלך ואמרו לו: ״הכסף הוא של המלך לא שלך״. הוא נשבע להם שהכסף שלו. ושהוא קבר אותו שם. הם לא האמינו לו. לקחו אותו ואת הכד למלך. הוא בא בפני המלך כולו קרוע ומלוכלך ועייף ומסכן כמו מקבץ נדבות ונשבע בפני המלך כי הכד מלא הכסף שלו הוא. המלך אמר למשרתים שלו, קחו אותו תלבישו אותו טוב תתנו לו מקלחת טובה ואוכל ושתייה ותביאו אותו אליי.
ככה עשו.
הוא הובא בפגי המלך לבוש. והמלך אמר לו: ״אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. אתה אותו האיש שלפני הרבה שנים רצית לתת לי, העני שקיבץ נדבות בשוק, את כספך לעזרה״. מיד שאל אותו: ״אז איך הגעת להיות מלך?״
אמר לו: ״כשבאת לתת לי את כספך הבנתי שאדם צריך לעזור לעצמו ורק אז אלוהים יעזור לו. באותו היום עזבתי את השוק ויצאתי מהעיר לעיר אחרת. בעיר הזו הייתה מהפכה ובלגן. המלך מת והרגו את יורשיו ולא היה מי שינהיג אותם. חכמי העיר החליטו כי מי שיכנס בשער ברגע מסוים יהיה מלך וזה הייתי אני. מאז אני מלך ומנהיג אותם. אתה רואה? אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ומי שרוצה לתת בפומבי עזרה לא מתקבל. רק מי שנותן בסתר ועוזר בסתר״.
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 88
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Charbit-Chaya-
Chelly-Chekoury-Chayo
CHARBIT
Nom patronymique d'origine hebrai'que qui signifie "le sceptre", attribut traditionnel de la royaute et qui indiquerait peut-etre une descendance de la famille royale de David. Le peut-etre est de rigueur car il n'existait aucune telle tradition dans la memoire familiale. Ce patronyme etait deja repandu au temps du Talmud a Babylone. L'autre hypothese rapportee par rabbi Yossef Messas en se basant sur le sens textuel en arabe dialectal maghrebin – marchand de mouchoirs ou serviettes – est peu plausible, ce patronyme n'etant pas limite au Maghreb, se retrouvant dans toutes les communautes juives orientales et sepharades. Se rencontre egalement avec l'indice de filiation: Bencharbit. Autre orthographe: Cherbit. Au XXeme siecle, nom peu repandu porte au Maroc (Fes, Sefrou, Meknes, Oujda) et en Algerie, essentiellement a Tlemcen et a Oran, mais egalement a Constantine et Sidi Bel-Abes.
- SLIMANE: Celebre poete, grammairien et astronome, descendant d'une famille originaire d'Espagne, a Salonique au XVIeme siecle.
- SHELOMO: Rabbin tres pieux et commercant prospere a Tlemcen au XVIIIeme siecle.
MOCHE: Les annales de la communaute de Tlemcen citees par rabbi Yossef Messas rapportent son election a la tete de la communaute en 1792.
- MESSOD: Rabbin celebre a Tlemcen au milieu du siecle dernier.
- SAADIA: Rabbin ne a Tlemcen, il fut entre 1930 et 1955 rabbin a Relizane et Mostagnem.
GEORGES: President du Consistoire de Sidi Bel-Abes dans les annees cinquante.
MESSOD: Fondateur de l'une des premieres imprimeries hebraiques a Fes. Entre comme apprenti a l'imprimerie municipale, la Makina, il en racheta en 1925 le materiel quand il fut decide de la fermer avec son ami le comptable Amram Hazan – le futur president de la communaute pour hebrai'que et fonda l'ecole du Talmud Torah dans la ville nouvelle en 1957. Fondateur avec son ffere de la librairie Colbo a Paris qui s'est specialisee au cours des demieres annees dans l'edition de livres de prieres.
- YAACOB (1885-1982): Ne a Tlemcen, il fut intronise rabbin a 19 ans par rabbi Haim Bliah. Conformement a la tradition qui recommande de ne pas vivre de la Torah en d'en faire profession, il dirigea parallelelement a ses fonctions de grand rabbin, un commerce florissant. Il fut a la tete du comite de gestion de la synagogue du Rab, portant le nom du saint local rabbi Ephraim Encaoua, jusqu'a 1'exode de 1962. Mort a Paris, enterre a Jerusalem.
ANDRE: Fils de rabbi Yaacob. President directeur general de societe, ne a Tlemcen en 1928. President de la Fratemelle des Anciens de Tlemcen, une association particulierement active qui regroupe les anciens de la "Perle du Maghreb" en France. L'association a organise des pelerinages sur la tombe du rabbin de Tlemcen rabbi Ephraim Encaoua, et a contribue a l'edition de plusieurs livres. Vice-president de la Federation Sepharade de France, membre du comite directeur du C.R.I.F.
ARMAND-AMRAM: Fils de Yaacob. Artiste, peintre et sculpteur francais ne a Fes. Apres quelques annees passees en Israel, il s'est installe en France. Medaille d'Or du Salon des artistes Frances et Medaille d'Or de l’Academie Europeenne des Beaux Arts. Trois de ses oeuvres mounmentales oment la Maison France- Israel a Paris.
YOSSEF: Fils de rabbi Michael, educateur et enseignant ne a Constantine en 1957. Installe en Israel depuis 1970. Maitre de conferences en histoire juive a 1'Universite Ben Gourion et secretaire de l'lnstitut Gan Inasse d'etudes sur le judaisme algerien a la memoire de son grand-pere matemel, rabbi Yossef Renassia a Kiriat Arba. L'institut s'est fixe pour objectif la promotion des etudes sur le judaisme algerien par la publication de livres, brochures, l'organisation de semi naires et de journees d'etudes. II a consacre sa these de doctorat aux relations entre l'elite rabbinique d'Algerie et Eretz Israel. Auteur d'une etude intitulee: "Elite rabbinique d'Algerie et modernisation ־ 1750-1914" publiee par l'institut en 1994.
- YOSSEF: Grand rabbin d'Achkelon et membre du Conseil du Grand Rabbinat d'Israel.
CHAYA
Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de la tribu des Chaya dans la region de Tiaret, en Algerie. Autre explication possible: alteration de Yechaya, prenom biblique qui a pour sens Dieu delivre, Dieu sauve – auquel cas il aurait le meme sens que le patronyme suivant: Chayo. Autre orthographe a la marocaine: Bensaya. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Algerie (Oran, Blida, Alger) et au Maroc.
CHAYO
Nom patronymique d'origine hebraico-espagnole, sans doute abreviation hispanisee du prenom biblique Yeshaya, abreviation de Yeshayahou, qui a pour sens Dieu est delivrance. Ce prenom illustre par le premier des trois grands prophetes de la Bible etait tres peu donne au Maghreb, sans doute de crainte que son porteur n'en soit pas assez digne et n'a subsiste que comme patronyme hispanise. Au XXeme siecle, nom extremement rare, porte uniquement en Algerie, dans le Constantinois, a Setif.
CHEKOURY
Nom patronymique au sens et a l'origine difficiles a cemer en raison des difficultes de transcription en français. Il semble qu'il que ce soit une francisation de Ascouri, ethnique de la tribu berbère des Banou-Sakkour de la confrérie Haskoura des Masmuda du Grand Atlas marocain. Les Banou-Sakkour ont donné, selon David Corcos, leur nom à la région de Skoura, dans la haute vallée du Draa, au sud de la kasbah de Telwet qui abritait jusqu'au grand exode une active communauté juive. Autre hypothèse basée sur la signification textuelle du mot en judéo-arabe: l'ivrogne, skouri. Le nom est attesté en Espagne au XlIIème siècle et au Maroc au XVIème siècle, à Fès et Meknès. Au XXème siècle nom peu répandu porté au Maroc (Marrakech, Fès, Casabalanca).
- RAPHAËL MOCHE: Fils de rabbi Yéhouda. Un des éminents rabbins de Fès au XVIIIème siècle. Talmudiste et kabbaliste miraculeux. On raconte que lorsque son fils Eliahou eut un garçon et qu'il n'avait pas les moyens pour financer la cérémonie de brit mila, il lui avança une petite somme dans l'espoir qu'il pourrait la faire fuructifier. Sur les conseils de son père, il se rendit deux jours de suite dans la médina – sans succès. Le troisième jour, un Musulman lui proposa de lui vendre des pièces d'or à un prix dérisoire. Il lui acheta tout son stock et le revendit avec un grand bénéfice. Le lendemain, il se rendit à nouveau dans la Médina à la recherche du goy malgré l'avertissement de son père qu'il n'avait aucune chance de le retrouver. Quand il revint bredouille, son père lui expliqua alors que l'Eternel avait fait pour lui un miracle pour lui permettre de faire la cérémonie d'entrée de son fils dans l'Alliance d'Abraham comme il se doit. Une autre fois, son fils fut accusé par la rumeur publique du mellah d'adultère. Son père qui croyait en son innoncence adressa cette prière à Dieu: si la rumeur est fondée que mon fils meurt dans la semaime. Sinon que ceux qui ont médit de lui soient punis ! Une semaine plus tard, le mellah de Fès était mis à sac.
RAYMOND: Agent d’assurances à Paris. Un des fondateurs et des animateurs de l'Association des originaires de Fès en France.
CHELLY
Nom patronymique d'origine arabe, dont le sens d'après le rabbin Eisenbeth est indicatif d'une particularité physique: le gaucher. Le nom s'est particulièrement illustré à Djerba, porté par une grande famille de rabbins. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté uniquement en Tunisie (Sousse, Djerba, Sfax, Tunis, Moknine).
- HOUTA (1870-1953): Célèbre notaire et copiste à Djerba, auteur de l'ouvrage "Ma'assé Hocheb", paru à Jérusalem en 1983.
DAVID Héros de la Résistance française, capitaine, né à Sfax. Il s'installa en France peu avant la guerre. Pris dans les événements, il se joignit à la Résiatance sous le nom de Marras, dans le réseau organisant les passages entre la zone libre et la zone occupée. Après l'invasion de la zone libre en novembre 1942 par les ,Allemands, il continua à organiser le passage en Espagne d'aviateurs alliés tombés en France. Trois fois arrêté, il réussit à s'évader et termina la guerre dans les Forces Françaises Libres comme capitaine.
- SHAUL MIKIKES (1887-1970): Fils de rabbi Emanuel, un des plus grands maîtres de Torah à Djerba. Enseignant, copiste, traducteur de l'arabe, poète et scribe. Il fit sa alya en Israël dès la création de l'Etat et s'installa à Shélomi, en Haute Galilée où il mourut. Auteur d'un ouvrage de commenatires publié à Djerba en 1946: "Midracho chel chem".
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Charbit-Chaya-Chelly-Chekoury-Chayo
Page 305
Juifs marocains – le prix de l'exil
Juifs marocains – le prix de l'exil
Dans un récent article,l’historien Yigal Bin Nunrévèle les dessous de la négociation entre l’Etat d’Israël et les autorités marocaines pour l’évacuation des juifsdu Maroc.
Histoire
«
L’histoire des juifsdu Maroc aprèsl’Indépendance est marquée par l’évacuation presque totale d’unquart de million de juifsen direction d’Israël ».Comment une population enracinée dans une terre depuis près de 2000 ans a-t-elle été ame-née à la quitter en si peu de temps ? La question continue de préoccuper des chercheurstels que Yigal Bin Nun, convaincus que despans entiers de cette histoire restent à découvrir. Les raisons du départ massif des juifs ne sont pas simples à élucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-économiques et historiques – permet de rendre compte del’état d’esprit qui a poussé cette population audépart.
Un avenir incertain.
Dans son dernierarticle intitulé «La négociation de l’évacuationen masse des juifs du Maroc », ce professeur del’Université Paris VIII dresse le catalogue des raisons de ce départ. Pour l’historien, « une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique» :un processus qui avait débuté bien avant leXe siècle et qui avait conduit la populationjuive à migrer des campagnes vers les petitesvilles, ou des petites villes vers les grandes villes.Ces migrations intérieures expliquaient pour-quoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus dela moitié de la population juive duMaroc. Tout était prêt en quelque sorte pour faciliter une émigration de masse. «
La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin Nun.Un autre facteur de taille qui a facilité le départdes juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française – devenue vecteur de la modernité. Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec lesFrançais. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducationqu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué àcreuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans.
Sentiment d’asphyxie.
Dès 1948, avec la création de l’Etat d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dansles autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Eretz Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec leconflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954 à Petit-Jean (Sidi Kacem) : six commerçantsjuifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panarabisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alorsl’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs.Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune Etat indépendant marocain. Même si, d’après lui, «le Maroc est le seul pays où leschoses se sont passées différemment. Dans la plu part des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifsont été expulsés
». Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel Etat indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion,dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâ-ce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dansl’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jusqu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisait sous l’égide de Qadima (organisation créée parle Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports vapousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avecl’Etat d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique – la crainte d’une «catas-trophe» – qui seront à l’origine de ces départs,plus que la réalité des événements eux-mêmes.
Extrait "La fin du judaïsme en terres d’islam" sous la direction de Shmuel Trigano
El Fassi et les jeunes filles juives
Au début des années soixante,alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler lavie de la classe moyenne juive auMaroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives àl’Islam. Ces cas seraient passes inaperçus si le nouveau ministre desaffaires islamiques, le chef du parti del’Istiqlal Allal El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit. Dans l’organe arabe de son parti, Al Alam , il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durementcontre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, don’t certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive.
La Voix des communautés ,rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fits on cheval de bataille contre leministre. David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe descommunautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tire rprofit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Ils’adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes,avec onze noms de jeunes juives,furent reproduites dans l’organe de lacommunauté.
Opération Yakhin.
1961 marquera un tournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces – un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement – le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelquesjours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question et assez ouvert à la possibilité d’une émigratio n«légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qui succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiaire de juifs marocains que tout cela a été rendu possible. Dès mai 1961, « commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi», écrit Bin Nun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’Etat juif est le suivant : puisque« le départ des juifs du pays porterait atteinte àson économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé ». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret – conclu oralement -prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalité smarocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres -dont bien évidemment Benjelloun – mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de BinNun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires don’t le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre20 et 30 millions de dollars de l’époque. Une telle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, « les juifs marocains ne couraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement"
Le contexte troublé de la seconde moitié du XXesiècle explique peut-être une telle frénésie.
MAJDA FAHIM
Le test de la visitede Nasser à Casablanca
Extrait La fin du judaïsme en terres d’islam sous la direction de Shmuel Trigano
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et del’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita unecertaine hostilité envers l’Occident,imperceptible auparavant. Les juifs, deleur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence surleurs relations avec les musulmans.Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche,rappelant, à leur avis, le Drapeau israélien. On leur reprocha aussi deporter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël.Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à cesujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propaganda panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à laveille de la visite.
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הנער שנמצא-רבי שלום בר חנין
הנער שנמצא
מעשה היה באחד מנכבדי המוסלמים שבכפר א־נטיפה (כיום: פום אלג'ומעא –[Foum el Joum3a], המצוי בין כפרי הרי האטלס, שביום בהיר נעלם בנו, ולא נודעו עקבותיו. כל בני הכפר יצאו לחפש את הנער ברחבי הכפר ומחוצה לו בסביבות ההרים, אך החיפושים אחריו לא העלו דבר.
אביו של הנער, שהיה מנכבדי הכפר, האשים את היהודים בכך שחטפו את בנו, ולפיכך הכריז והודיע, שאם בנו לא יימצא לאלתר – יגורשו היהודים כולם מהכפר.
היהודים נחרדו למשמע הגזירה הקשה שניחתה עליהם כרעם ביום בהיר. בצר להם הם פנו לרבם רבי שלום בר חנין, כדי שיעמוד בתפילה בערב בתגובה, אמר להם החכם לקרוא לאביו של הנער שיגיע אל ביתו.
משלחת מהקהילה היהודית יצאה אל ביתו של הנכבד המוסלמי, כדי להביא לפניו את בקשתו של החכם. הנכבד המוסלמי נענה לבקשה. כשדרך על מפתן ביתו של החכם, עמד החכם על רגליו ואמר לו: ״בנך נמצא עתה במקום פלוני״. מיד יצא האב אל המקום שאותו הזכיר חכם היהודים, ומצא שם את בנו. המעשה התפרסם, ושמעו של החכם היהודי יצא למרחוק.
בקרב יוצאי העיירה א־נטיפה, נפוצה הייתה המסורת, כי רבי שלום זכה לגילוי אליהו הנביא. ומעשה שהיה כך היה: באחד הפעמים ביקשה רעייתי להיכנס אל החדר הצר שבו ישב ועסק בתורה, והנה להפתעתה ראתה בפתח החדר אור מיוחד כעין אש. היא הבחינה כי אדם זר יושב ולומד תורה יחד עם בעלה, ונחרדה למראה זה, שכן היא הייתה כל אותה העת בבית ולא חשה בכניסת מאן דהו לבית, אך חששה להפריע לבעלה בעת לימודו.
כעבור שעות מספר, יצא רבי שלום מחדרו. או אז ניגשה אליו ושאלה אותו לפשר האור שבקע מחדר הלימוד, ומי הוא אותו אדם זר שעסק עמו בתורה. רבי שלום השיב לה: ״אשרייך רעייתי שזכית לראות את משנאמר עליו ׳אשרי מי שראה פניו בחלום; אך זאת אבקש ממך, שלא תספרי זאת לאף אדם עלי אדמות, כל ימי חי’”. מעשה זה התפרסם רק לאחר הסתלקותו.
החכם רבי שלום בר חנין, נולד בעיירה סקורה שבמרוקו למשפחת בן דוד. בעקבות אסונות שאירעו במשפחתם, שינה אם שם המשפחה ל׳בר חנין- מלשון רחום וחנון, שירחם עליהם האל ויושיע אותם. עלה לגנזי מרומים ביום כ׳׳ב בטבת תרח"צ (26 בדצמבר 1937), והקהילה היהודית כולה ליוו אותו למנוחת עולמים, כשאליהם הצטרפו גם ערביי הסביבה. זקני העיירה א־נטיפה סיפרו, כי בעת הלווייתו של החכם נראתה צורת מנורה מאירה מהשמיים עד לביתו של הצדיק. בערב ראש חודש מנחם־אב שנת תש״ס (2 באוגוסט 2000), הועלו עצמותיו ארצה, ונטמן בבית העלמין בשדרות.
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הנער שנמצא-רבי שלום בר חנין
עמוד 249
מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20- לשונות היהודים.ג. תנועת ההשכלה העברית
מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני
ג. תנועת ההשכלה העברית
יוסף שיטרית חשף במספר מחקרים את פעילותם של יחידים ושל חוגי משכילים בלוב, בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו ברבע האחרון של המאה ה־.19 הוא תיאר בהם את דפוסי התארגנותם ופעילותם של המשכילים ובעיקר את עמדותיהם, כפי שנוסחו בעיתונות העברית שפורסמה באירופה עבור קהל קוראים אירופי. המשכילים הגיעו להכרה כי קהילותיהם נחותות מהבחינה הפוליטית, הביטחונית, הכלכלית והתרבותית ביחם לקהילות שעליהן למדו מקריאה בעיתונות היהודית האירופית, וביקשו לתקן את המצב. בנוסף חשף שיטרית יצירות ספרותיות של חלק מהמשכילים. רובה המכריע של הפעילות המשכילית בצפון אפריקה התרחשה בערי החוף, שבהן נוצרו הזדמנויות למגעים עם תרבויות מחוץ למרוקו דרך מפגשים עם מבקרים יהודים ולא יהודים ודרך עיתונים וספרים שנשלחו מאירופה. ההשכלה העברית חדרה לצפון אפריקה בשלהי תקופת ההשכלה באירופה, בימים שבהם התנועה הלאומית היהודית כבר החלה לצבור תנופה באירופה. האחרונה נתפסה בעיני המשכילים במרוקו כשלב בהשתקמותו של העם היהודי. לפיכך יש לבחון את ההשכלה בצפון אפריקה בדרך שונה מזו האירופית ויש להגדיר לה פֶּרְיוֹדִיזַצְיָה[ א.פperiodization ] [תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.א.פ]שונה, שהרי החלה מאוחר יותר והמשיכה להתפתח גם במחצית הראשונה של המאה ה־20, במקביל לתנועה הלאומית והעברית החדשה.
למשכילים בצפון אפריקה קווים ביוגרפיים משותפים לא מעטים: מרביתם נולדו בעשור השישי של המאה ה־19; הם התחנכו במסגרות חינוך מסורתיות של הקהילה, וחלקם גילו בקיאות בשפות זרות, שאותן למדו באופן עצמאי,- הם למדו בישיבה, התמצאו בארון הספרים היהודי ושלטו בשפה העברית ברמה שאפשרה להם לקרוא עיתונות וספרות משכילית שנכתבה באירופה; פעילותם המשכילית לא צמחה מהכשרה במוסדות תרבותיים, אלא הייתה פרי החלטה אישית שגמלה בהם לאחר שהתוודעו לתנועת ההשכלה בעיתונות ובספרות העברית או דרך מפגש עם משכילים מחוץ לצפון אפריקה; המשכילים השתייכו למעמד הבינוני או הנמוך בקהילות ולא היו בני משפחות רבנים מיוחסות, ועל כן ניתן לראות בקבוצה זו אליטה אינטלקטואלית חדשה שהתגבשה בצפון אפריקה בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20; הם השתייכו לזרם ההשכלה המתונה, שלא ראה בהכרח סתירה בין ערכי ההשכלה לערכי הדת והמסורת היהודית.
נמצא תיעוד על פעילותם של משכילים יחידים ושל חוגי משכילים במרוקו בערי החוף מוגאדור, טנג׳יר ואספי ובעיר מכנאס שבמערב הפנימי. הם קראו עיתונות וספרות משכילית מאירופה, וכתבו בעיתונות המשכילית מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של חיי קהילותיהם. בולטת פעילותו של חוג המשכילים במוגאדור, ובראשו כתיבתם של המשכיל יצחק בן יעיש הלוי ושל המשכיל והמשורר רבי דוד אלקאים. בן יעיש הלוי כתב מאמרים שפורסמו בעיתון הצפירה בשנים 1894-1891, ובהם ביטא את השקפת עולמו המשכילית ואת רעיונותיו החברתיים והתרבותיים. הלוי כתב על מעמדם המשפטי הנחות של היהודים במרוקו ועל הצורך לשנותו. הוא סבר כי הפעלת לחץ על הסולטן מצד ארגונים יהודיים אירופיים ומעצמות זרות תביא לשיפור המצב. עוד התייחס לחשיבות ההשכלה ולחשיבותה של הלשון העברית, ויצא נגד שיטת ההוראה של המלמדים בעירו. הוא הפנה חיצי ביקורת נגד אמונה בשדים ורוחות, רפואה עממית, קמעות או עלייה לקברי צדיקים. הוא יצא גם נגד סדרי הקהילה וארגונה, ובמאמריו העלה הצעות להרחבת המלאה, להקמת בית חולים יהודי ולייסוד בית ספר מקצועי לילדי הקהילה. אין ספק שהלוי הושפע מתפיסות ואידאולוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות שהתוודע אליהן בעיתונות המשכילית האירופית, אך מכתביו אנו למדים על האופן שבו תרגם אותן למציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית של יהדות מרוקו בסוף המאה ה־19.
לצידו של יצחק בן יעיש הלוי ולאחריו פעל גם רבי דוד אלקאים. הוא פרסם בעיתונים הצפירה והיהודי מאמרים בשלל נושאים חברתיים ותרבותיים הנוגעים לקהילתו, וייחד בהם מקום נרחב לתיאור אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית בעירו. בשירתו התבטאו חווייתו של המשכיל הנחשף לעברית החדשה ולספרות ההשכלה ונסחף על ידן, וכן רצונו להנחיל את השפה לקהלים רחבים יותר. במאמריו ובשיריו מצטיירות שאיפתו הלאומית והשתתפותו בפעילות ציונית בעירו. רבי דוד אלקאים הוא דוגמה מובהקת לשעטגז שנוצר במרוקו בין תנועת ההשכלה לתנועה הלאומית, ובתוכה התנועה העברית החדשה. ככותב בעברית בדור תחיית הלשון הוא תיאר בשיריו את אהבתו ללשון העברית: ״בת מלך היא, ובה תשוקתי, והיא סגולת נפשי ברגשתה […] תמיד באהבתה שוגה, ותאותה בוערת בקרבי בעתתו". בה בעת הוא היה מודע למגבלות העברית ולקושי להתבטא בה בכתב, ותיאר את מחקריו: ״חקרתי נתיבתה, מה רבה עבודתה! – בקרוא כל קורא בה קריאתו / תורתה ותעודתה, לבנות שיר בתכונתה, במדה, במשקל הברתו, פועל, שם ומילתה, ושיתופי תיבותה, ושם נרדף – כל שם בתבונתו״. הרעיונות שביטא אלקאים בשיריו הם אלה שמצא קרוב לוודאי בעיתונות ובספרות ההשכלה. הוא שימש אחד בסוכני התרבות הראשונים במרוקו בשדה התרבות העברית החדשה.
יחד עם פעילותם של רבי יצחק בן יעיש הלוי ורבי דוד אלקאים הכניס שיטרית תחת מטריית תנועת ההשכלה גם את רבי דוד בוזגלו ורבי רפאל חיים שושנה, שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה־20. רבי דוד בוזגלו נודע בבקיאותו בעברית. הוא כתב שירים ולחנים והיה לאחד מהיוצרים בקנון שירת הבקשות וממפיציו במרוקו וגם לאחר עלייתו לארץ. רבי חיים שושנה, מורה לעברית ומשורר, פעל במראכש ובקזבלנקה ולאחר מכן בישראל. עוד מנה עימם שיטרית את רבי דוד דנינו, שפעל אף הוא בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה ה־20 ופרסם ספרות דו־לשונית, בעברית ובערבית יהודית, של הגות ופרשנות הכוללת דרשות וסיפורים ממקורות שונים. דנינו עיבד לעברית ולערבית יהודית יצירות ספרותיות אירופיות. הידועה שבהן היא הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי; הוא העניק לה את השם ״שרביט הזהב״. שלום בר־אשר כתב מאמר על דמותו ויצירתו של דנינו ובו הראה כי גם דנינו, כמו הלוי ואלקאים, התייחס בכתביו לאירועים שהתרחשו בקהילתו ובכלל התפוצות היהודיות. כך לדוגמה ביקר את קהילת קזבלנקה על הפערים הכלכליים העמוקים השוררים בה בין עניים לעשירים, ומתח ביקורת על יהדות גרמניה על שלא הבחינה באנטישמיות בראשית דרכה. דמויותיהם של בוזגלו, שושנה ודנינו מחזקות את הטענה כי תנועת ההשכלה העברית המשיכה להתקיים במרוקו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־20. אישים אלה מדגישים דווקא את הכריכה יחד של תנועת ההשכלה עם התנועה העברית החדשה. אף ששיטרית ובר־אשר הגדירו אותם כמשכילים ניתן באותה מידה להגדירם כסוכני תרבות בשדה התרבות העברית החדשה, משום שגם בה לקחו חלק פעיל.
שיטרית סיכם את אחד ממאמריו על תנועת ההשכלה באמירה כי ״יש לציין כאן במיוחד שקרקע נוחה זאת לצמיחתה של תנועת השכלה עברית במרוקו לא נוצלה כלל לטיפוחה של תנועה רחבה ומאורגנת״. על אלה אוסיף את דבריו של שלום בר־אשר, כי ״בתחום היצירה הספרותית נראה שהלם המפגש עם המערב לא הצמיח אנשי רוח בעלי שיעור קומה״. שני החוקרים טענו שלתנועת ההשכלה העברית היה פוטנציאל גדול שלא מומש, לא בכמות (מספר המשתתפים) ולא באיכות (היצירות). אולם שניהם לא סיפקו הסבר זולתי ״הלם המפגש עם המערב״. אפשר להוסיף ולהקשות: מדוע חלחלה תנועת ההשכלה למרוקו רק ברבע האחרון של המאה ה־19 ומדוע לא הגיעה לממלכה כבר בשנות השבעים של המאה ה־18, בעת שהתגבשה בגרמניה?
תנועת ההשכלה הייתה תנועה יהודית־אירופית שצמחה בנסיבות ההיסטוריות של אירופה. תהליכי ההשכלה נבטו ביהדות אירופה לאחר שאוכלוסיית הרוב הנוצרית נפתחה אליהם והניעה יהודים להסתופף בחוג ההשפעה של ההשכלה. בארצות האסלאם המצב היה שונה: ההשכלה יובאה מן החוץ, והיה זה המיעוט היהודי שהקדים במרבית המקרים את סביבת הרוב המוסלמית. יתרה מכך: גם כאשר הייתה בשיאה מנתה תנועת ההשכלה במזרח אירופה ובמערבה כמה מאות חברים בלבד. כתנועה קטנה ללא גוף פוליטי וללא משענת כלכלית שיסייעו בהפצתה הייתה יכולתה להתפשט מוגבלת ולכן הגיעה למרוקו באיחור, וגם אז היה זה בעיקר לערי החוף ולחוגים מעטים ומצומצמים. בשעה שזרעי תנועת ההשכלה החלו לנבוט בצפון אפריקה כבר התלוו אליהם ניצנים של התנועה היהודית הלאומית ושל התנועה העברית החדשה, שהופיעו יחד; אלה קיצרו למעשה את משך חייה של תנועת ההשכלה במרוקו; ובולם במקביל האיצו את התהליך הכולל של התפתחות התנועה הציונית. היעדר תעשיית דפוס בממלכה תרם אף הוא את חלקו: תנועת ההשכלה המקומית לא יכלה להתרחב ללא כתב עת עברי מסוג זה שהיה באירופה והיה כלי מרכזי להתקשרות בין משכילים. יחד עם אלה חדרה למרוקו גם ההשכלה המערבית שזכתה לגיבוי פוליטי ולמשענת כלכלית מצד כי״ח והשלטון הקולוניאלי. הם סייעו בהפצתה ודחקו למעשה את רגליהן של התנועות היהודיות. למרות זאת אני מראה בספר כי בתנועה העברית החדשה, להבדיל מתנועת ההשכלה, השתתפו שוחרי שפה רבים ונוסדו אגודות וכתבי עת שלא ניתן היה לייסד כמותם במרוקו בסוף המאה ה־19. התנועה העברית החדשה זכתה לתמיכה של גופים פוליטיים וחברתיים במרוקו, באירופה ובארץ ישראל, ובכללם גם כי״ח לאחר ששינתה את מדיניותה בעקבות מוראות מלחמת העולם השנייה, והם תרמו לפריחתה.
מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20– לשונות היהודים.ג. תנועת ההשכלה העברית
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
רפאל בן־טולילה מביא בפני קהלו את פרטי האגדה על האבן שנפלה מן השמיים בתוך נרטיב משפחתי המתמקד בסיפור מות אביו. הסיפור נפתח בהוצאת האב להורג במהלך מלחמת האזרחים בספרד, ונחתם בנוסח ׳הצוואה׳ שמסר האב לסנגורו הנוצרי קודם ההוצאה להורג. זוהי הצוואה הנמסרת לנו מפי סבו של רפאל. מסגור האגדה בתוך הסיפור הביוגרפי על מות אביו של המספר, ומסירתה בתוך הקשר רחב הפורש את הקשר הבין־דורי במשפחתו הם מהותיים הן להבנת הסיפור כולו והן לשיוכו הסוגתי. הסיפור נפתח במילים ׳אבי לא ידע על קיומי', המבטאות שבירה וניתוץ של השרשרת המשפחתית של המספר, ומסתיים בתיאור שיחתם המרגשת של הסב ונכדו, המובאת כניסיון איחוי של הקרע שנוצר במשפחה עם מות האב. בין הפתיחה לסיום מתאר רפאל את תהליך התחקותו כילד אחר אגדת האבן שהציתה את דמיונו. הוא מביא בפנינו את הסיפור על האבן שנפלה מן השמיים מפי סבו, ועד מהרה מתברר שהסיפור כמו נועד לחבר את שהופרד ולשמור על שרשרת המסירה העוברת מדור לדור לבל תינתק. הבחירה באבן כסמל לרציפות הדורות מהדהדת את פירושו של רש״י לברכת יעקב ליוסף לפני מותו, בבראשית מט, כד: ׳ וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃׳. רש״י מפרש את הביטוי ׳אבן ישראל׳ כ׳לשון נוטריקון אב ובן׳, דהיינו כסמל להמשכיות הדורות מאב לבן(ומאוחר יותר יש שידרשו אחרת את הנו״ן במילה ׳אבן׳ ויוסיפו: מאב לבן ולנכד). זהו גם מקור המנהג להניח אבן על מצבה. ניתן אפוא לומר שהאגדה על האבן בנוסחו של רפאל היא ביטוי מטפורי להנחת אבן על קבר אביו, על כל המשתמע ממנהג זה כמובהר לעיל. בבבלי, סוטה לד ע״א נרמז הנוטריקון גם בדברי הגמרא: ׳כי ישאלון בניכם מחר לאמֹר: מה האבנים האלה לכם וגו׳. סימן לבנים שעברו אבות את הירדן׳.
עניין נוסף המזדקר לעין כבר בתחילת סיפורו של רפאל הוא טשטוש התחומים בין עולם החיים לעולם המתים. הטשטוש ניכר לראשונה כשהמספר מתאר את עצמו כילד המדבר אל תמונת אביו המת התלויה בסלון ביתו, 'כאילו היה חי,. ההתייחסות אל המתים כאל מי שמתנהלים בין החיים הולכת וגוברת עם התקדמות הסיפור, אם כי לרוב אנו עשויים לפרש אותה כנובעת מתפיסת הילד החווה את הדברים. כך למשל, בעת ביקור המשפחה בבית הקברות ביום השנה למות האב, תוהה רפאל הילד 'איך המתים חיים ומה הם אוכלים, ואיך המתים יכולים לשאת טונות של שיש מעליהם,. עם זאת, הגבולות המעורפלים בין העולמות הם אינם נחלתו הבלעדית של הילד התמים; כבר בפסקת הפתיחה עולה כי השקפה זו עומדת בלב אגדת האבן עצמה: ׳סיפור מרתק על אבן שנפלה מהשמיים וקברה שישה אנשים חיים,. יתרה מכך, לקראת סוף הסיפור מתברר שעניין זה מרכזי אף יותר, ולא די בכך שששת האנשים נקברו חיים, גם חנוך הסנדלר – הצדיק העומד במרכז המקבילה הסיפורית של רפאל – עלה השמיימה ולא נותר מתחת לאבן.
רפאל התוודע לראשונה לאגדת האבן שנפלה מן השמיים בהיותו ילד. יום אחד, תוך כדי משחק ברחובות טיטואן, הגיעו הוא ואחיו לבית הקברות ושם שמע לראשונה את סיפור המעשה. כעבור שנים אחדות, בהיותו בן שבע, שמע שוב את האגדה על האבן בזמן ביקור בבית העלמין. היה זה ביום השנה למות אביו. אימו, שהלכה יחד עם חמשת אחיו לפקוד אה קבר האב, הורתה לו להישאר בביתם עם סבו ועם המשרתת שהייתה קונה את שתיקתו ׳בעזרת שדיה הגדולים והרכים,. רפאל לא רצה להחמיץ את טקס האזכרה ולכן דלק אחרי אימו ואחיו ברחובות העיר. בכל פעם שהיה מתגלה לעיניהם, היו בני המשפחה מנסים להחזירו הביתה ׳בצעקות ואיומים,. אך בכיכר המרכזית בטיטואן, ׳כיכר ספרד,, נחל ניצחון – בני משפחתו נואשו מניסיונותיהם להשיבו הביתה והתירו לו לבוא עימם. אפשר שבכך נרמז ניצחון נוסף: הבן מנצח גם במלחמה על זיכרון האב שלא הכיר, האב שמת בספרד בזמן מלחמת האזרחים טרם הולדת בנו. אפשר שסגירת המעגל של הנרטיב המשפחתי ואיחוי הקרע הבין־דורי נרמזים כבר כאן.
אל מול היעדרותו של גוף האב בולט הגוף הנשי(כבדוגמת תיאור המשרתת שהובא לעיל), ובפרט גוף האם, בשלווה ובביטחון שהוא נוסך בילד. עוד קודם שהגיעו לבית הקברות מספר רפאל: ׳התחושה של ידי הקטנה בתוך ידה הבטוחה של אמא נעמה לי מאוד׳. ידה הבטוחה והנעימה של אימו עומדת בניגוד ליד הזיכרון הקרה של אביו, למצבות ׳האילמות׳ שסביבו ובייחוד לאבן ׳השמימית׳. סיפור נפילת האבן מן השמיים שסיפר אחיו הטיל עליו מורא, אך למרבה המזל שוב הופיע גוף האם כמקור נחמה וכמפלט מן הבעתה שאחזה בו: ׳הרגשתי קור מתפשט בגופי. נצמדתי לרגליה החמות של אמא ובקשתי ממנה שתיקח אותי הביתה׳. שוב מתפרש הגוף הנשי כקוטב של חיים העומד בניגוד למות האב ולמוות באשר הוא. אף על פי שהילד רפאל מתקשה להכיל את המוות, ויותר מכך מתקשה להחיל את סופיותו על העולם האנושי, כמספר מבוגר הוא מצליח לחצוץ בין החיים למוות באמצעות מטפורות דיכוטומיות: חי/דומם, ובעיקר יד האם כאורגניזם חי לעומת יד הזיכרון לאביו העשויה מאבן; חום/קור; צעקות (האם)/אילמות (האב, המצבות); אי סדר/ סדר. הדיכוטומיה האחרונה המשוקעת בדבריו של רפאל מפרידה לא רק בין המתים לחיים, אלא גם יוצרת הבחנה בתוך עולם המתים בין אלו הקבורים באזור המתואר כ׳נקי ומסודר אך מת לגמרי׳, שם גם קבור אביו, לבין אלו שקבריהם פזורים ׳באי סדר ניכר׳ בחלקו העתיק של בית הקברות. באזור הישן, המסודר פחות, שבו גם המוות סופי פחות, שוכנת האבן המציינת את מקום עלייתו של חנוך השמיימה. בשטח זה נמצאות מצבות צנועות שאינן נושאות את שמות הצדיקים הקבורים תחתיהן, אלא שמותיהם הולכים לפניהם ו׳שגורים בפי כל׳. העובדה שרפאל אינו מציין בסיפור את שם אביו, אינו ׳מחוקק׳ אותו על הנייר, הופכת את המקבילה כולה למצבת זיכרון לאב, כזו הדומה יותר למצבות הצנועות, האלמוניות של הצדיקים בחלקו העתיק של בית העלמין. עובדה זו יחד עם דברי הסב החותמים את הסיפור מקנים לאב, כפי שאראה בהמשך, מעמד של צדיק שאיננו ׳מת לגמרי׳.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
עמוד 42
פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה -ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי-אפרים חזן
פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה
ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי
חן מיוחד נסוך על פרשת מקץ. היא חלה בשבת חנוכה, ולעתים מדובר במפגש משולש: חנוכה, שבת וראש חודש. לא נתעצלו הדרשנים ומצאו קשרים בין ענייני החנוכה ופרשת 'מקץ', כגון: המילה 'שְׁנָתַיִם' שבפסוק הפתיחה 'וַיְהִ י מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים…' שנדרשה ראשי תיבות: 'שמאל נר תדליק ימין מזוזה'. עוד קשרו את הפסוק 'וַתֵּ רֶ ב מַ שְׁ אַ ת בִ נְׁיָמִ ן מִ מַ שְׁ אֹת כֻּלָם חָ מֵּ ש יָדֹות' ) בר' מג, לד( לתפילת 'על הנסים', שבה נאמר 'מסרת גִ בורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך', ובסך הכול חמש פעמים 'ביד' כנגד חמש הידות.
אך נראה כי הקשר הממשי בין פרשת מקץ לחנוכה טמון בבסיס הדברים, במעין נוסחה המלווה את עם ישראל וגורלו מאז ימות עולם: משעבוד לגאולה, מאפילה לאורה וחוזר חלילה, ופרשת מקץ – כמוה כחג החנוכה, מציינת את גאולת יוסף ועלייתו לגדולה. הנה 'בַעַל הַחֲלמֹות' מגשים חלומותיו בעזרת החלומות, והביטוי 'בַ עַ ל הַ חֲ ֹלמֹות' מקבל כפל משמעות, לא רק הנער החולם אלא גם מי ששולט בפתרון החלום, 'צָ פְׁ נַת פַ עְׁ נֵּחַ ', ומשמעות נוספת: מי שיודע להכין תכנית פעולה מפורטת בהתאם למסר האלוהי העולה מן החלום. התכנית מרשימה מאוד את השומעים ובעיקר את פרעה, והחולם הגדול עולה לגדולה, והכול קוראים לפניו 'אַ בְׁ רֵּ ְך'. מעתה הופכים החלומות לסמלים של הצלחה וברכה, וכך עושה רבנו ברוך בן שמואל ממגנצא מחשובי הפייטנים באשכנז, אשר תרם לזמירות השבת את הזמר הנודע 'ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה', בפיוט לחתן שכתב בתבנית ספרדית ובמשקל ספרדי בְּיוֹם טוֹבָה / וְנֶחָמָה / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה
לירידת החתן
בְּיוֹם טוֹבָה / וְנֶחָמָה / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה
רְאִיתִיךָ / כְמַלְאֲךְ צוּר / יְדַעְתִּיךָ מְלֹא חָכְמָה
וְטוֹבוֹת רָב / עֲלֵי רֹאשְׁךָ / יְבוֹאוּן לָךְ בְּיָד רָמָה
כְּמֶלֶךְ בַּ / גְּדוּד תִּשְׁכּוֹן / בְּתוֹךְ לֶשֶׁם וְאַחְלָמָה
עֲלֵי מַעְלוֹת / תְּהֵא עֹלֶה / כְּמוֹ טָלֶה לְרֹאשׁ כִּימָה
לְךָ הָאוֹר / וְתוֹצִיא אוֹר / כְּאוֹר מֵאִיר בְּתַעְלֻמָה
לְךָ חָתָן / הֲלֹא נִתַּן / יְקָר חָכְמָה וְתַעְלֻמָה
וְהֶחָתָן / כְּמוֹ מַתָּן / בְּסֵתֶר יִ כְפֶּה חֵמָה
לְךָ שֶׁמֶשׁ / וְיָרֵחַ / כְּמוֹ עֶבֶד כְּמוֹ אָמָה
לְךָ עַיִשׁ / וְכָל-בֶּן-אִישׁ / מְשָׁרְתִים לָךְ [בְּ]רֹב אֵימָה
לְךָ רָמַת / גְּדוֹל אֶרֶז / יְפֵה רַעְנָן גְּבַהּ קוֹמָה
לְךָ בֶּרֶךְ / אֲנִי בָרֵךְ / אֲבָרֵךְ בְּקוֹל רָמָה
הֱיֵה [זָרִיז] / כְּרָץ לִקְרַאת / שְׁלֹשֶׁ[ת] מַלְ אֲכֵי רוֹמָה
וְכַיּוֹלְדוֹ / אֲשֶר חָפַר / בְּאֵר מַיִם בְּעֵת צָמָא
הֱיֵה שָׁלֵם / כְּבָא שָׁלֵם / וְסוֹף יָרַד מִצְרַיְמָה
וְתִתְבָּרַךְ / כְמוֹ אַבְרַךְ / [וּ]מַשְׁבִּיר בָּר כְּחוֹל יָמָה
וְכַלָתְךָ / לְעֻמָּתְךָ / אֲשֶׁר בָּרָה כְּמוֹ חַמָּה
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ / לְמֶמְשֶׁלֶת / וְנִדְגֶּלֶת וַאֲיֻמָּה
וְתִפָּקֵד / כְּמוֹ חַנָּה / לְבֵן חָנָה בְּעִיר רָמָה
וְיָעֹז בָּךְ / חֶסֶד נְעוּרִים / חֲסָדִים לְתַשְׁלוּמָה
אֲשֶׁר נִתְכֹּו / נֲנָה שִׂמְחָ / תְךָ הַיּוֹם וְנִתְאָמָה
בְּעֵת יֵשַׁע / בְּעֵת רָצוֹן / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה.
1 .ביום טובה: ע"פ קה' ז, יד. אלמתך… קמה: ע"פ בר' לז, ז. 2 .מלא חכמה: ע"פ: מְלֹא רוח חָכְמָה ה', דב' לד, ט. 3 .רב: כינוי לקב"ה. ביד רמה: ע"פ שמ' יד, ח ועוד. 4 .כמלך… תשכון: ע"פ: 'ְ וְאֶשְׁכּוֹן, כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד; איוב כט, כה. לשם ואחלמה: מאבני החושן, על פי שמ' כח, יט ועוד. 6 .ותוציא… כאור: ע"פ: 'וְהֹוצִיא כָאֹור צִ דְקֶך', תה' לז, ו; וְתַעֲלֻמָהּ, יֹצִא אוֹר., איוב כח, יא. 7 .נתן יקר: ע"פ אס' א, כ. חכמה ותעלמה: ע"פ, איוב יא, ו. 8 .מתן… חמה: ע"פ: מַתָּן בַּסֵּתֶר, יִכְפֶּה-אָף; וְשֹׁחַד בַּחֵק, חֵמָה עַזָּה, מש' כא, יד. וכיוון הפייטן לנאמר בירושלמי, ביכורים פ"ג ה"ג: 'שלשה מוחלין להם עונותיהם גר והעולה לגדולה והנושא אשה'. 10-9 .לך… אימה: ע"פ חלומותיו של יוסף, בר' לז, ט-י. לך… אמה: השמש והירח הנם כעבד וכשפחה למול החתן. 10 .עיש: מערכת כוכבים. 11 .ארז… קומה: ע"פ: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל–וּגְבַהּ קוֹמָה, יח' לא, ג. 13 .כרץ… רומה: כינוי לאברהם אבינו, ע"פ, בר' יח, ב. 14 . וכיולדו… צמא: כינוי ליצחק, ע"פ: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם ע"פ, בר' כו, יח. 15 .כבא… מצרימה: כינוי ליעקב כבא שלם: ע"פ: 'וַּיָבא יַעֲקֹב שָלֵּם…, בר' לג, יח. וסוף… מצרימה: ע"פ: בר' מו, ח. 16.כמו… ימה: כינוי ליוסף. אברך: ע"פ: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ, בר' מא, מג. ומשביר… ימה: ע"פ, בר' מא, מט; מב, ו. 17 .ברה… חמה: ע"פ: 'בָרָ ה כַחַ מָ ה', שה"ש ו, י. 18 .כמו… לממשלת: ע"פ: 'אֶת הַּשֶמֶש לְמֶמְשֶלֶת ב ביֹום', תה' קלו, ח. ונדגלת ואימה: ע"פ: 'אֲיֻּמָה כַנִדְגָלֹות', שה"ש ו, ד, י. 19 .ותפקד… חנה: איחולים לכלה שתיפקד 3 בבנים כחנה, ע"פ שמ"א א, כ. לבן… רמה: כינוי לשמואל, ע"פ: 'ּותְשֻּבָתֹו הָרָמָתָה כִי שָם בֵּיתֹו', שמ"א ו, יז ועוד. 20 .חסד נעורים: ע"פ: 'חֶסֶד נְעּורַיְִך', יר' ב, ב. 22 .בעת… רצון: ע"פ: 'בְעֵּת רָצֹון עֲנִיתִ יָךּ ובְיֹום יְשּועָה עֲזַרְתִ יָך', יש' מט, ח. אלמתך… קמה: סיים במה שפתח
רבנו ברוך ב"ר שמואל ממגנצא הוא אחד מגדולי הפוסקים ומחשובי הפייטנים באשכנז. נולד במחצית השנייה של המאה ה-12( כנראה בצרפת), ונפטר בשנת 1221 במגנצא. היה תלמידו המובהק של ר' אליעזר ממיץ, וכן היה תלמידם של ר' יהודה ב"ר קלונימוס, ר' אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורג ועוד. רבנו ברוך שימש כדיין, ולשם כך יצא לפרקים מעירו מגנצא לערים אחרות. הוא חתם על התקנות. רבנו ברוך שימש גם כש"ץ וכפייטן. הוא חיבר פיוטים, קינות וסליחות על גזירות הקהילות. השפעת הפייטנים הספרדים ניכרת במידה רבה בפיוטיו. 1 פיוטיו נאספו והוהדרו בידי א"מ הברמן. הפיוט האשכנזי הוא רשות לעצמה. צמיחתו נבעה מתוך ההשפעה שקיבל מן הפיוט בארץ ישראל ובאיטליה. לימים התפתח בתחומים ובסגולות שירה המיוחדות לו. עם זה קלטו מנהגי אשכנז לא מעט מפיוטי הספרדים בעיקר משירת רשב"ג וריה"ל וממילא ומתוך כך ניכרת השפעת הפיוט הספרדי על הפיוט באשכנז. אחד הפייטנים האשכנזיים החשובים שהושפע מן הפיוט הספרדי הוא פייטננו, רבי ברוך ברבי שמואל ממגנצא, המוכר לנו מן הזמר לשבת 'ברוך אל עליון' רבי ברוך חי, כאמור, בתקופה קשה ליהודי אשכנז, וגזירות ופרעות מתקופת מסע הצלב השלישי מצאו ביטוי נאמן ביצירתו. אחת מקינותיו 'אצבעותי שפלו ואושיותי נפלו' נכנסה לסדר הקינות של תשעה באב במנהגי אשכנז. הפעם מציג פיוטנו עת שמחה, שבת חתן, בקהילת מגנצא של המאה הי"ב. יש לציין כי באותה העת שבת חתן ושמחותיה נתקיימו באשכנז בשבת שלאחר החתונה. בשבת זו זכה החתן לקריאה מיוחדת בתורה ולהפטרה מיוחדת היא הפטרת 'שֹוש אָ שִ יש', מישעיהו סא, הפטרה המעלה כמה וכמה דימויים של חתן וכלה. עוד זכו החתן והכלה לסדרת פיוטים מיוחדת לכבודם. פיוטנו מיועד 'לירידת חתן' לאמור, פיוט הנאמר לפני ירידתו של החתן מן התיבה לאחר עלייתו לתורה ולאחר שקרא את ההפטרה המיוחדת לחתן ולאחר שזכה לפיוט מיוחד 'מי שברך לחתן'. שבת חתן זו חלה, ככל הנראה, בשבת 'מקץ' שהיא גם שבת חנוכה. בראש הפרשה, כידוע, עלייתו של יוסף לגדולה, וכך הופכים חלומותיו לסמל של הצלחה וברכה. ואכן, מרבה רבנו ברוך להשתמש בסמלי חלומותיו של יוסף כדברי ברכה ושבח לחתן. השיר פותח ומסיים: 'אלומתך הלוא קמה' – מחלומו הראשון של יוסף, והתיאור הופך לציור של הצלחה וביטוי ליום הטובה, בהמשך מכריז הפייטן 'ידעתיך מלוא חכמה', והוא ממשיך ומדגיש 'יקר חכמה 1 הברמן, רבינו ברוך. 4 ותעלומה' כנאמר ליוסף: 'אֵּ ין נָבֹון וְׁ חָ כָם כָמֹוָך' )בר' מא, לט( והכינוי 'צָפְנַת פַעְנֵּחַ ' הניתן ליוסף )בר' מא, לט; מה(. בטור התשיעי פונה הפייטן לחלומו השני של יוסף )שם, לז, ט( ומברך את החתן 'לך שמש וירח כמו עבד כמו אמה'. על הציור חוזר הפיוט בתיאור יופיה של הכלה: '…אשר ברה כמו חמה, כמו שמש לממשלת…'. תמונה אחרת מסיפור הצלחתו של יוסף עולה בטור יב, וחוזרת בטור טז 'ותתברך / כמו אברך / ומשביר בר כחול ימה'. הברכה בטור זה באה בעקבות הטורים הקודמים שבהם נתברך החתן כי ידמה לאבות האומה ויהיה שלם כיעקב, שנאמר בו 'וַּיָב ֹא יַעֲקֹב שָ לֵּם עִ יר שְׁ כֶם' )שם, לג, יח( "וסוף ירד מצרימה". ירידתו של יעקב מצרימה מתחברת למסגרת הקישורים והדימויים לסיפור יוסף השולט בשיר כולו. עוד טור המתייחס לענייני דיומא והפעם לחג החנוכה 'לך האור / ותוציא אור / כמו מאיר בתעלומה' וקשר את הציור גם ליוסף 'המוציא לאור' תעלומות. השיר כתוב במשקל ספרדי, בחלוקה קצבית של שתי צלעיות קצרות ולאחריהן צלע כפולה. התבנית כולה היא בעקבות משקל המרנין המוכר לנו מפיוטים כמו 'דרור יקרא' ,'אדון עולם'. גם ציורי הלשון ולשונות השבח ותיאורי הכלה מושפעים בהחלט מן השירה והפיוט בספרד. השפעה זו בולטת במשחקי הלשון והחזרות בשיר. כך הוא הסיום מעין הפתיחה, המציב מסגרת לשיר כולו וכך הם הצימודים של מילים חוזרות בשינוי משמעות ומשחקי לשון נופל על לשון, כגון: המילה 'תעלומה' הבאה בכפל משמעות: פעם במשמעות חושך ופעם במשמעות דבר נעלם ונסתר, וכגון בין טור יב לטור טז ומשחק הלשון בטור יט ועוד. נמצאת למד כי פייטננו רבי ברוך ברבי שמואל מביא ביצירתו ממיטב פיוטי אשכנז ומנהגיה בניחוח שירת ספרד ומיטב זמרתה, ועל פי הפיוט שלפנינו נוכל לומר כי אכן פייטן מוכשר ובעל יכולת הוא רבי ברוך.
פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה -ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי-אפרים חזן
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Hadj Brahim, quant à lui, possédait une très grande demeure à El Haboul. C’était un merveilleux riad, véritable joyau caché derrière ses murs, sorte de duplex à la marocaine, entièrement fermé sur l’extérieur et disposé autour d’un patio. Je me rappelle avoir passé là-bas de longs moments, autour de repas copieux préparés par ses femmes. Des personnalités locales étaient souvent invitées. Faisant partie de la famille, j’étais aussi parfois son hôte, pendant les vacances, dans sa maison de villégiature à Ifrane.
Mon patron, comme tous les Arabes, n’arrivait pas à prononcer correctement mon nom. Il m’appelait Hiyim, ce qui me semblait une consonance affectueuse. Mon nom de famille, par contre – Skerane, qui dans sa bouche devenait Skran – était pour lui sujet à plaisanterie, puisque le terme, en arabe, désigne un soûlard. Il m’est plus d’une fois arrivé d’avoir avec lui des discussions théologiques ou politiques, sur le judaïsme, l’islam ou l’État d’Israël qui venait d’être créé. A l’époque, la pensée qu’un jour j’y vivrais ne m’effleurait même pas. Hadj Brahim devait son nom au pèlerinage qu’il avait fait à La Mecque. Mais bien que portant ce titre prestigieux de Hadj, il n’était pas des plus dévots. Comme moi, il vivait ses contradictions avec sérénité. S’il ne priait pas régulièrement cinq fois par jour, comme le voulait sa religion, il fréquentait cependant la mosquée de temps à autre et certes, il s’abstenait de manger du porc ou de boire du vin. Ses femmes ne sortaient que voilées, mais ses filles s’habillaient à l’occidentale et ses enfants – filles et garçons – fréquentaient le lycée français. Tout cela ne posait alors aucun problème existentiel dans la société marocaine en général et convenait très bien à cet homme, traditionnel et libéral. Son respect fondamental de la religion s’étendait aussi à celle des autres, la mienne en l’occurrence. Il avait de la déférence pour ma famille, d’autant qu’il connaissait l’illustre lignée
rabbinique des Mrejen. Il s’y intéressait d’ailleurs sincèrement et me demandait souvent des précisions généalogiques, s’enquérant particulièrement de mon cousin, Yossef Mrejen, président de la communauté de Meknès, qu’il rencontrait à l’occasion, à la mairie. Sans doute pensait-il que je manifestais la même respectueuse libéralité un peu impie, moi qui me levais à l’aube pour prier à la synagogue avant d’aller travailler, mais partageais leurs repas et travaillais le jour du chabbat. Hadj Brahim venait aussi assez souvent chez nous, déjeuner dans notre nouvelle maison. Maman avait beaucoup de respect pour lui et les deux tenaient souvent de longues conversations en arabe sur nos ascendants. Il appréciait aussi la cuisine de ma mère, particulièrement la dafina du chabbat ou les galettes de Pessah. Et à la soirée festive de la mimouna qui marque chez les Juifs marocains la fin de la Pâque, il était le premier à nous apporter de la farine ou du pain, tout juste sorti du four. Une fois, il nous a même fait la surprise de venir avec un groupe de musiciens pour festoyer avec nous. Ce fut une merveilleuse soirée, qui m’a inspiré plus tard pour une scène de mimouna que j’ai filmée à Marrakech.
Mon poste à Minerva m’avait donc élevé dans l'échelle sociale. Je suivais aussi des cours de comptabilité pour assurer une meilleure gestion de l’entreprise. J’étudiais tout particulièrement les dossiers d’adjudications ainsi que le métier de métreur, étant chargé de calculer les surfaces à peindre. J’étais devenu spécialiste des appels d’offres et j’obtenais par ce biais pas mal de travail pour l’entreprise, ce qui me conduisait très souvent à rencontrer bon nombre d’architectes, tous européens à l’époque, au lendemain de l’indépendance du Maroc. Je gagnais bien ma vie, j’avais une voiture de fonction et de plus, Hadj Brahim me considérait comme un fils. J’étais estimé et somme toute, assez heureux, d’autant que je vivais par ailleurs une période très féconde du point de vue culturel.
Hadj Brahim suivait aussi ma carrière théâtrale et naturellement, il était à la représentation d,Antigone à Volubilis, le soir fatidique qui devait mettre un terme à notre collaboration et me propulser à Paris, vers une carrière de comédien. Après le spectacle, je l’avais présenté à toutes les personnalités venues nous féliciter et il participa, avec plusieurs centaines d’autres personnes, à l’immense méchoui qu’avaient organisé les autorités locales.
Je devais quitter le Maroc en juillet 1960 pour partir – dans un premier temps – avec les meilleurs élèves des écoles françaises, sélectionnés pour un voyage en métropole organisé par l’Ambassade de France à Rabat. J’étais le seul Juif du groupe. Ce tour nous a même conduits à Avignon, où le TNP donnait justement Antigone de Sophocle. Après la représentation, nous avons pu parler avec Jean Vilar. Sous le regard réprobateur de notre moniteur, j’ai « osé » – dans ma candeur – critiquer devant ce géant du théâtre sa conception du chœur et lui parler de la mise en scène que j’avais faite, quelques mois plus tôt, oubliant qu’il était le Maître du lieu et de l’art.
Mes dernières semaines chez Hadj Brahim furent très éprouvantes. D’une part, j’étais dans l’euphorie du départ et de l’autre, la séparation, après six ans de vie commune, n’était pas simple. J’étais aussi inquiet pour ma famille, dont j’étais le soutien essentiel. Mais Hadj Brahim avait apaisé ma mère, en lui donnant une grosse somme d’argent, la priant de ne pas se gêner de l’appeler en cas de besoin. Il m’accompagna à l’aéroport de Casablanca. Dans notre étreinte avant le départ, il me glissa une enveloppe que je n’ai vue que dans l’avion.
Quarante ans plus tard, en 2000, je retrouverai Mehdi, jadis responsable de toutes les équipes de travail disséminées dans le pays, poste-clé de l’entreprise. Il avait alors plus de 80 ans et habitait une superbe maison, en ville nouvelle. Dans les années cinquante, quand nous partions ensemble visiter les chantiers, tous les employés vivaient dans la médina, dans de minables masures. J’étais revenu au Maroc avec mon ami Yossef Shetrit, pour faire un film sur les Juifs de l’Atlas. Au bout de quinze jours de tournage, je suis arrivé à Meknès pour y passer une semaine. J’avais cette fois la ferme intention de rencontrer mes anciens contremaîtres, Saïd et Mehdi, ainsi que les enfants de Hadj Brahim. Comme je savais, par mes amis juifs de Meknès, que Saïd travaillait à la grande poste de la ville nouvelle, je suis allé l’attendre à la sortie des bureaux. Il était tout ému et nous nous sommes enlacés très longtemps, comme des frères qui se retrouvent. Saïd avait un poste de chef de service. Il avait abandonné la peinture pour l’administration des postes. Nous avons évoqué le passé. Saïd sourit de toutes ses rides, quand je lui rappelai qu’il était beau garçon et se plaisait à arpenter la ville, toujours accompagné de jolies femmes, souvent voilées. Il me dit qu’il n’avait pas continué longtemps à travailler avec Hadj Brahim, après mon départ. Ce n’était plus pareil, me confia-t-il. Personne ne luttait plus pour les ouvriers et la société avait vite décliné. Il a ajouté que Hadj Brahim ne s’était jamais remis de mon départ et que les vendredis étaient devenus cauchemardesques. L’ancien contremaître semblait heureux dans ses nouvelles fonctions. Il m’a présenté à quelques-uns de ses amis de la poste et curieusement, nous avons beaucoup parlé d’Israël et de la possibilité d’une paix entre nos deux peuples. « Après tout, nous sommes frères, me dirent-ils. C’est comme toi, tu étais et tu restes notre frère. Tu as tout de même grandi dans la culture arabe, avec des Arabes, tu es tout simplement un Juif arabe. » Juif arabe? Pourquoi pas ? Plus tard, en Israël, je revendiquerai ce titre.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Page 45