מורשת יהדות מרוקו

רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.

וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,

בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.

בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה

ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,

היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.

יחסו ליעב״ץ

הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.²³⁵ הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:

דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…   

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 53

אמונות עממיות בקשר להנקה ולחלב

אמונה כי ההנקה מונעת הריון. ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב על נשים המאמינות כי כאשר הן מניקות, אינן מתעברות, גם אם הן חיות חיי אישות. אבל לעתים הן מתעברות, ומפילות בכוונה את הולד(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יד). ר׳ שלמה זוראפה שפעל באלג׳יר נשאל על ״אשה מינקת שאין דרכה לראות [וסת] בימי היניקה״ (׳שער שלמה׳, סי׳ קעה).

שררה אמונה כי אם האם תיכנס להריון בעודה מניקה, החלב יהיה רעיל, והדבר יזיק לתינוק שיוולד מהריון כזה.

ר׳ אהרן אסודרי ממכנאס הציג שאלה זו לר׳ רפאל אנקאווא: האם מניקה ״תוכל לעשות דברים המונעים הריון, יען דבר המצוי הוא להיזק הנמשך לילד אשר יגמל בעודו קטן… ומה שינק בעוד אשר אמו לא הרגישה בעיבורה, הנה נהפך לו לרעל״. תשובתו של ר׳ רפאל לא נמצאה, אבל השואל הביא מקורות להנחה שמותר לה למנוע את ההריון(׳חשבתי ־רכי׳, אהע״ז, סי׳ נב, דף עג).

במרוקו אם אשה נכנסה להריון בתקופת ההנקה, הדבר הדאיג את קרובותיה, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק (ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 112).

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב על אשה מניקה ״ויראה פן תתעבר ״משך מזה איזה קלקול לתינוק היונק״. השאלה האם מותר לה לנקוט כאמצעים הגורמים שלא תתעבר (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ לח).

בצוואת ר׳ יהודה החסיד שהובאה על ידי חכם מטריפולי בשם ר׳ משה אסרוסי נאמר, כי ״אשה שהתחילה להניק בנה תתחיל להניקו בדדה של שמאל״ (׳ספר חסידים׳, מהד׳ מרגליות, סי׳ נה, דף כט; מצוטט בספר ״שב משה׳, מס׳ סט).

החלב של האם היה חיוני להתפתחות התינוק. לדברי חכם באלג׳יריה, אשה שאין לה חלב מספיק להנקה, נעשה החלב ארסי ומזיק לתינוק. הנחה זו, לדבריו, אושרה גם על ידי רופאים (מרדכי גיג, ׳מגן דוד/ אהע״ז, סי׳ יד).

כדי שלא יחסר לאשה חלב להנקה. היו אמונות שביטאו את החשש שלאשה לא יהיה מספיק חלב, התינוק יסבול מחוסר תזונה ויהיה חלש. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, יש מנהג כי במשך ארבעים הימים הראשונים ללידת התינוק אין מוציאים מים מחצר היולדת. כי אם יוציאו מים, יחסר חלב מדדי היולדת (׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ צט).

בג׳רבה היתה אמונה כי על המינקת להמעיט בשתיית מים, כי המים ממעיטים את החלב (ב. חדאד, תשל״ט, עמ׳ 25).

ר׳ רפאל אוחנא כותב בין השאר: אם אין לה חלב בכלל, תקח זרע פשתן ותשחוק אותו ותתן במים חמים או בדבש ותשתה. או תקח זרע קישואים יבשים תשחוק אותם, ותשים בהם מעט יין ודבש ושמן, ותשתה כשהמזון חם… מינקת לא תלך בדדיה מגולים כי על ידי זה החלב מתקלקל. וכן לא תניק האשה בפני אנשים ותשמור עצמה מן הכעס שמפסיד החלב. אותו חכם מספר על צדיק שאמר לאשה שבניה אלמים משום החלב שלה, ולכן מוטב שלא תניק. כמו כן ציטט מקור על בנים שמתו בגלל החלב של אמם שהזיק להם (׳מראה הילדים׳, דפים מד ע״ב, סד ע״ב, תרופות עממיות למחלות בשדיים: דף קג ע״א; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 53-52).

החכם הנ״ל הביע אמונה כי אם אשה שאינה יולדת, שותה חלב של מינקת, זו סגולה ללידה (שם דף יב, פטאי, תש״ט, עמ׳ 480).

בצפרו לפני הנקת התינוק בפעם הראשונה, נהגו המיילדות להעביר על פי התינוק טבעת זהב, כדי שיפתח את פיו בדברים טובים. המיילדת היתה מזהירה את היולדת לדבר רק בלחש, כי יולדת אחרת עלולה לאבד חלבה כתוצאה מדיבור בקול רם. בשעה שמניקה מרוגזת, אסור לה להניק לפני רחיצת הפטמה במים קרים, והתזת כמה טיפות חלב על הרצפה (א. מיוסט, 2000, עמ׳ 143, 146, 208).

בין היהודים בהרי האטלס: אם האם נפטרה בעת הלידה או לאחר מכן, נלקח התינוק לאחות האם, לאחות האב, לקרובה אחרת או לשכנה להנקה. חלב של סבתא או של פרה נחשב כחריג. אם לא נמצאת מניקה, התינוק נפטר (221 .Willner, 1961, p).

במחקר על עולים מהרי האטלס ב־1956 כותב מ. קולס:

את התינוקות נוהגים להיניק עד גיל שנתיים לערך, או עד שנכנסת האם להריון חדש. ברגע שמגלה התינוק אי־שקט כלשהו משקיטה אותו האם בהנקה, וכמעט אין שומעים ילד בוכה. הגמילה נעשית בדרך כלל בהדרגה ובסבלנות; היו נשים שנהגו לגמול את ילדיהן באמצעים חריפים, כגון ששמו חינה, שערות או פלפל על פטמת השד, כדי להפחיד את התינוק ולהפסיק את ההנקה. אך דרך זו לא נחשבה רצויה, ונשים חכמות וקשישות יותר הסתייגו ממנה… לא ראינו ילדים מוצצים אצבע, או נוגסים צפורניים, מלבד שני מקרים בהם שהה הילד זמן ממושך למדי בבית חולים… תוספות המזון לא באו במקום ההנקה. האמהות המשיכו להניק את ילדיהן כל כמה שרצו… ראינו נשים מיניקות שני ילדים – תינוק ופעוט זה בצד זה, ותכופות אפשר לראות אם עם תינוק קטן בזרועותיה, פעוט תלוי בגבה והשלישי נאחז בשמלתה (תשי״ז, עמ^׳ 539-358).

במקורות חוץ: אדיסון שחיבר ספר על היהודים, כתב בין השאר, כי ליהודים אמונה מוזרה בקשר לשדיים של הנשים, בהם מביעים את חיבתם לתינוקות שלהם. חכמיהם מספרים להם סיפורים על גברים שבדרך נס הניקו ילדיהם כשנשותיהם נפטרו. בעת ההנקה אסור להן לחשוף את השדיים, לא לצום, לא לחשוף את התינוק לשמש או לירח (87 .Addison, 1675, p). (על אדיסון ראו מאמריו של א. הורוביץ, תשנ״ו; 1992 ,1989 ,Horowitz. וכן ראו לעיל פרק ז, הע׳ 12).

בספר שנכתב על ידי צרפתי, על האמונות העממיות במרוקו נאמר, כי היהודיות במראכש שותות מים ממעין מסוים שלפי האמונה מועילים לכך שהחלב של המניקות יזרום באופן תקין. לפי האמונה הנפוצה, אותה תוצאה קיימת גם למי ששותה מים ליד קברי קדושים. כדי להגן על התינוק מפני כוחות שטניים, בעת ההנקה אסור שהעריסה תהיה ריקה ועל האם לשים סכין בעריסה כדי להפחיד את השד (,135 .Legey, 1935, pp 145-146).

הערות

ביבליוגרפיה: ביהדות המזרח והמגרב: א.שטאל, תשנ״ג, עם׳ 396-390; בספרות ההלכה: ׳אוצר הפוסקים׳, כר ב׳, הלכות אישות, ירושלים תש״י, עמ^׳

201,145; ש״ב אוחיון, ׳גרושה מניקה׳, שבילין, גליון כה-כו, אלול תש״ל, עמ׳

מא־נ; ב״צ עזיאל, ׳גירות לנשים נכריות הנשואות לישראל ובדין הבחנה והמתנת כד חודש למינקת׳, פסקי עזיאל, תשל״ז, עט׳ שפח; ש. קוטק, ׳ההנקה במקורות היהדות – היסטוריה והלכה׳, אסיא, כר׳ רביעי, תשמ״ג, עט׳ 286-275;

ש. אבינר, ׳ההנקה בספרות הפוסקים׳, אסיא, י, חוב׳ ב, אלול תשמ״ד, עט׳

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 143

פרק יא: חברת ״אם הבנים״

תופעה חדשה ומרנינה הייתה הירתמותן של נשים במרוקו במאה ה־20 לחינוך הדתי, שהייתה קשורה ביזמתו של הרב זאב הלפרין, יליד רוסיה, שהגיע למרוקו מלונדון בשנת 1912 ונשאר בה במשך כשנתיים. תוך שיתוף פעולה עם חכמים ייסד תחילה במכנאס ולאחר מכן במקומות אחרים מערכת חדשה לחינוך דתי, שהייתה מודרנית ומשוכללת מן ה״צלא״(החדר). הלפרין, שהיה ציוני דתי, שאף לייסד מוסדות חינוך ברוח זו הן לילדי ישראל, הן לנערים והן למבוגרים. הוא ייסד את החברות ״בית אל״ וייעץ חיים״ ללימוד תורה עבור קבוצות גיל שונות, דאג גם לצד הארגוני והכספי והכין תקנון, שקבע את סדרי הלימוד ואת התנאים לחברות באגודות. בתקנות נאמר, שכל הנשים הרוצות להצטרף לחברה תהיינה זכאיות לקחת בה חלק, וכן שזכויות הנשים תהיינה זהות לאלה שיוענקו לגברים.

חכמי מרוקו שיתפו עמו פעולה נוכח האכזבה מן החינוך של אגודת כי״ח, שהכינה את תלמידיה להיות אזרחי העולם הנאור והזניחה את החינוך היהודי והמסורתי. לימודי הדת ניתנו בכיתות במשורה רק כדי לצאת ידי חובת ההורים והרבנים שדרשו זאת. כתוצאה מחינוך זה נטשו רבים מנערי ישראל את דרך התורה והמצוות. אולם החכמים ביקרו גם את החינוך המסורתי ב״צלא״ בשל הישגיהם הדלים של התלמידים, שמורים שלא הוכשרו להוראה לימדו אותם. גישה זו ביטא הרב ישועה עובדיה מצפרו בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״(תשי״ב). חידושו של הלפרין היה נעוץ בשיתופו של הנשים לדאגה הארגונית לקיום מערכת חינוך מסורתית – גישה חסרת תקדים עד אז. הוא ייסד חברה בשם ״אם הבנים״, שמטרתה לעודד נשים לתרום מזמנן ומכספן להחזקת מערכת חינוך מסורתית לכל ילדי ישראל במרוקו(זעפראני, תשל״ב, 135; בן שמחון, תשנ״ד, 162-155; זגורי־אוחנה, 1989; צור, 2001, 55; 108-109 ,1969 ,.(Zafrani

פאס

במרחשון תרע׳׳ג (אוקטובר-נובמבר 1912) הגיע הלפרין לפאס וארגן חברת נשים בשם ״אם הבנים״, שנשותיהם של נכבדי הקהילה וחכמיה נמנו עמה. הפעילה ביותר מביניהן הייתה זהרה סמחון, רעייתו של הרב מימון אבן דנאן. מטרת החברה הייתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״, כלומר: לארגן מערכת חינוך דתית, שהתלמידים ילמדו בה נוסף על לימודי קודש גם צרפתית וחינוך גופני, המורים יקבלו שכר הולם, ובני העניים יהיו פטורים משכר לימוד ואף יקבלו ארוחות חמות ולבוש הולם פעמיים בשנה. את החברה טיפח הרב שלום אזולאי מצפרו, שקיווה לייסד חברה כזו גס בעירו.

[1] הרב זאב הלפרין עזב את מרוקו, עלה לירושלים ובה השתייך לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הוא נפטר בטו באב תרצ״ד ונקבר בהר הזיתים.

הייתה זו הפעם הראשונה, שנשים ראו עצמן אחראיות למימון ולארגון החינוך הדתי של ילדיהן. הן תרמו בעצמן ואף התרימו באמצעות פנייה מבית לבית, בעיקר לאמידים, וכן באמצעות ארגון מסיבות, שחברי הקהילה הוזמנו אליהן פעמיים או שלוש פעמים בשנה. לעתים החלה המסיבה בשעות הבוקר ונמשכה שעות. תלמידי הכיתות הגבוהות נהגו להכין מסכת, הרבנים התכבדו לדרוש בחשיבות החינוך הדתי המאורגן, ואז תרם כל אחד כפי יכולתו.

מנגנון החברה היה נתון בידי גברים. בשלב ראשון היה המנהל גם מזכיר ואילו בשלב הבא מונה מנהל ורב העיר היה אחראי למוסד. ולמרות זאת הייתה לנשים השפעה גם על המערכת בבית־הספר. מורה שעשה מעשה, שלא נראה לאחת הפעילות, הסתכן בפיטורין על־ידה. כדי להימנע מכך היה עליו ליישב עמה את התלונה.

באייר תרע״ה (מאי 1915) חיבר הרב יוסף משאש מכתב תנחומים לרב אליהו אצראף בעקבות פטירת אביו ובין השאר הזכיר את תרומתו לחברת ״אם הבנים״: ״מחסה היה לחברת אם הבנים, בהונים ואתים, טפחה וגדלה, הרחיב גבולה, עד הבשילו אשכלותיה, תבואתה וופירותיה, ראש היה לחברת גומלי חסדים, הנהיג אותה במקל נועם מדותיו הנחמדים, עד עלתה נצה כפרחת…״(משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תשעט).

הגברת זהרא סמחון, אישתו של הרב מימון אבן דנאן, שכיתנה את עצמה נשיאת החברה בפאס, חתמה בשנת 1927, 14 שנים לאחר ייסוד החברה, על החוזר לקהילות מרוקו בדבר הפצת תלושים בגובה פראנק אחד להשתתפות בהגרלה לצורך מימון בניין חדש לבית־הספר. למרות היותה נשיאה של חברת נשים לא פנתה לנשים אלא לגברים. היא תיארה את פעולות החברה להפצת תורה לגילים שונים, החל מתינוקות עד תלמידי חכמים מבוגרים וכן מסרה דו״ח ובו פרטים שונים: ההוצאה למטרות השונות – שכירת 12 חכמים מלמדים וכסות לבני העניים הלומדים – מספר הלומדים (596) ומספרם של האוכלים בבוקר ובצהריים מבין הלומדים (237). היא תיארה את דרכי המימון על־ידי הנשים – תרומה של סכום שבועי קבוע וכן תרומה לאחר הדרשה שנישאה על־ידי הרב לרגל יום השנה לייסוד החברה. הניהול הכספי התבצע על־ידי מנהלים, ששניים מהם תלמידי חכמים.

במגבית נאספו 120 אלף פראנקים לבניית בית־ספר ובו 12 כיתות, משרד, מחסן למזון ומטבח. נוסף על כך נבנה בית־כנסת בשם ״שער השמים״, שם נערכו התרמות. לאחר שהתברר, שהבית קטן מהכיל את כל התלמידים, הוחלט (באישור הממשל) על עריכת מגבית ארצית. התרומה שהתבקשה הייתה של פראנק אחד והובטח, שבין כל המשתתפים תיערך הגרלה.

נוסח החוזר שהופץ בעניין זה היה:

״אדונים נכבדים, אותותי אלה, יעידו ויגידו על מטרת החברה הקדושה הנקראת אם הבנים שנתייסדה פה עיר המהוללה פאס יע״ה כמו יד שנים על פה האמור לקמן.

א׳ ההכנסה שמסתפקת בה היא ע״י הנשים דוקא שנותנים חק קבוע מדי שבת בשבתו,

וגם ביום הוסדה החברה מדי שנה בשנה, אחר הדרוש שדורש הרה״ג [הרב הגאון] מאריה דאתרין [החכם של מקומנו] יחי שמו לעד בדברי מוסר ומתן שכר אשר בדברו מערי״ב ערבי״ם [בדברים ערבים] ומלהב לבבות הני נשי דזכיין כל אחת מתנדבת יותר מן הראוי.

ב׳ כיס החברה ניתן ביד מנהלי החברה ותרי מינייהו(שניים מהם) רבנן.

ג׳ ההכנסה הנ״ל היא לשכר יב תלמידי חכמים המלמדים, ולפרנסה זו כסות לבני העניים הלומדים שם מעלה מטה בכל שנה לכסות דוקא סך 12500 פראנק. מספר בנ״י בפ״י [בני ישראל בן פורת יוסף] הלומדים עשיר ודל 596, האוכלים שם בוקר וצהרים 237 העי״א [ה׳ עליהם יחיו אמן].

ד׳ סדר הלימוד מן אותיות אלף בי״ת. עד שעולים למדרגת ת״ח [תלמיד חכם] בעיון וסברא, וש״ל [שבח לה׳] כבר יצא מזה תועלת גדולה, יש מן התלמידים בתורת ת״ח [תלמידי חכמים] רשומים.

ה׳ אחר כל אלה נתעוררו יחידי סגולה וקבצו נדבה הגונה איש כמתנת ידו, ומכסם לה׳ כמו 120,0000 פראנק והנותנים בשמחה כמו נדבת המשכן, ובנו בה בית ספר ובו יב בתים כמספר שבטי יה, וגם בירו [ משרד] בו טהרת החשבון על הנכנסות והיוצאות וג״כ אוצר גדול למידי דמיכל [לדברי מזון], וקוזינא [מטבח] וכו׳ ובו הכל משוכלל בבנין מפואר.

ו׳ ואת לרבות בית. הכנסת הנקראת שער השמים, בנין מפואר ומשוכלל וכו׳ שם יתנו צדקות ה׳ נדרים ונדבות לבית החברה. ויהי כאשר ראינו שהאולם קטון מהכיל את נערי בנ״י [בני ישראל] בה״י [בעזרת ה׳ יתברך] עלה בהסכמה לבנות עוד שניים לרוחא דביתא, [לרווחת הבית] ועלה בדעתינו לשתף עמנו אחינו דבני מערבא במצוה הגדולה הזאת, וכדי שלא להטריח על בני עירינו וכ״ש [וכל שכן] בני עיר אחרת, יעצוני רעיוני, לעשות אוטוריי״א [הגרלה] מסך כו״כ [כך וכך] לבנין הבית, סכום הנומירו פראנק אחד, והשררה יר״ה [ירום הודה] עלתה בהסכמה עמנו שהיא יודעת ומכרת בתועלת היוצא מן הכלל. נא, אין נא אלא לשון בקשה שתהיו לנו לעזר, כשיגיעו הנומרות להפיצם בבני ישראל ע״י שלוחיכם, מיני ומינך תסתייע מילתא.

ושכמה [ושכרכם כפול מן השמים]

פריזידאנט זהרא סמחון מראת[אשת] ר׳ מימון אבן דנאן הי״ו [ה׳ יחייהו ויקיימהו]״ [זעפראני, תשמ״ו, 195-194].

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 111

בס"ד

                                 ליקוטים לפרשת מקץ מאת יצחק פריאנטה

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור" )מא/א( אומר אהבת חיים: "ויהי מקץ שנתים ימים", כיון שפרשה זו המשך ימי חנוכה, וחכמינו ז"ל הביאו רמז במילת )שנתיים( שמאל נר תדליק ימין מזוזה. ועוד המדרש אומר: "ויהי מקץ שנתים" הינו קץ שם לחושך, רצה לומר חושך הגלות תלוי בזכות הדלקת נרות חנוכה, כמו שרמזו שמאל נר תדליק כוונתם הקדושה בזה בכל המקומות החשוכים שהם בחינת שמאל חייבים אנו להדליק שם נר ולהאיר שם את אור הקדושה מעט מן האור של הקדושה ידחה הרבה חושך הגלות, ועל ידי כך נזכה לימין מזוזה, כלומר על ידי הארה זו נזכה שהקב"ה הינו על ידי המזוזה יעמוד לימיננו בדברי המלך נעים זמירות ישראל, כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו כל זה בא לרמוז לנו לבל נתייאש חלילה, אלא נדע בבירור שכל הגלות הוא כמו חלום חולף וסוף הכבוד לבוא. לכן לאות הרמז השקוף הזה, יעקב בחיר האבות קיבל על עצמו צער השכינה ואחריות תיקון העולם במלכות שדי, הוא תיקן לנו תפילת ערבית להאיר לנו באור של תקוה ונחמה בחשכת הגלות. אשר זמן תפילת ערבית הוא דווקא בלילה ממש שעת הדין ותקפו. כלומר דווקא אז עלינו לזכור את הקשר האמיץ והחזק אשר נתקשר עמנו אל העולם בברית אבות והוא עתיד לגאלנו גאולת עולם כאשר מזכירים זאת באמת ואמונה אחר קריאת שמע של ערבית בפסוק והוא רחום רמוז ארבע כיתות מלאכי חבלה שהם עוון, משחית, אף, חמה. דהיינו "והוא רחום יכפר עוון" כלפי כת שנקרא )עוון( "ולא ישחית" נגד כת משחיתים שנקרא )משחית( "והרבה להשיב אפו", "ולא יעיר כל חמתו" נגד כתות מלאכי חבלה )אף וחמה( ארבע כיתות אלו מתעוררות בכל לילה עם רדת החשכה והם הם שמקיפים אותנו בחשכת הגלות. אבל כשישראל נכנסים באותה שעה לבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה ובתפילה ובפרט בקריאת שמע אזי מכניעים אותם ושמורים מהם.

 "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" )מא/א( אומר ילקוט שמעון: בתחילת הפרשה כתוב "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור" ושוב כתוב בהמשך הפרשה חלם, חסר )ו( ולבסוף כתוב ויקץ פרעה והנה חלום עם )ו(, כתיב ואחר כך מלא, למה? ונראה ליישב על פי המדרש שאומר, פרעה היה חולם את חלומו זה כבר שנתים ימים והיה משתכח ממנו כי יוסף בטח בשר המשקים שאמר וזכרתני והזכרתני )על כל מילה ישב שנה סה"כ שנתים נוספים( אל פרעה נשאר יוסף עוד שנתים בבית הסוהר וכעבור שנתים ימים נזכר בחלום, ולכן בתחילה כתוב ופרעה חלם מזמן את החלום וכעת שזוכר את החלום נאמר והנה חלום עם )ו( ואין דבר שלא רמוז בתורה. בראש השנה יוסף יצא מבית הסוהר, ויגלח ויחלף שמלותיו, מפני כבוד מלכות היה צריך להתרחץ ולגלח, וגם כן בראש השנה גוזרים על האדם מה יהיה גורלו בעולם.   

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם: אומר הגאון רבי יחיא בר משה קאפח לרמוז שעין ה" אל יראיו לאותה עת קבועה לגאולתם. ואינו שוכחם רגע אחד. יוסף הייתה מידת הדין מתוחה עליו שישב בבית האסורים עשר שנים. ואחר שנשלמו אותן עשר שנים התחיל לעלות ולקום, והיה יודע כי זמן מפלתו י"ג שנה, כנגד השמש והירח וי"א כוכבים. זהו שכתוב: "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן". ובאותו הפרק נמכר "ככתוב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים"."ויריצהו מן הבור". שנתרצה הקב"ה בקבלת הייסורים " ויגלח ויחלף שמלתיו" וכי מאין לו שמלות? אלא המלאך גבריאל הביא לו בגדים מגן עדן.

"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" )מא/מ( אומר הזוהר הנגלה: הקב"ה, משל יוסף עצמו נתן לו. הפה שלא נשק לעבירה, כתוב בו: ועל פיך ישק כל עמי. היד שלא קרבה לעבירה כתוב בה: ויתן אותה על יד יוסף. הצוואר שלא קרב לעבירה, כתוב בו: וישם רביד הזהב על צוארו. הגוף שלא קרב לעבירה, כתוב בו: וילבש אותו בגדי שש. הרגל שלא רכבה לעבירה, כתוב בה: וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. וכן המחשבה שלא חשב, נקרא נבון וחכם. והלב שלא הרהר, ויקראו לפניו אברך, והכל משלו לקח.

 "ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" )מא/לט( אומר ילקוט שמעון: השאלה מדוע פרעה קיבל את פתרון יוסף, ולא קיבל את הפתרון של החרטומים, אלא כאן יש דיוק בלשון, פרעה פתח בסיפור חלומו והוא אומר ליוסף בחלומי, הנני עומד על שפת היאור, אמר לו יוסף לא עמדת בחלום על שפת היאור, אלא על היאור על המים עמדת, וזה שכתוב אחרי שהודיע אלוקים אותך את כל זאת, כלומר אתה עמדת אחרי בחלום וראית הכל, אין נבון וחכם כמוך, ולכן התקבל פתרונו של יוסף יותר לנכון מאשר החרטומים שרי פרעה היתה להם קנאה, איך אפשר עבד כי ימלוך עבד שנמכר בעשרים כסף, ימלוך עלינו וגם אינו יודע שבעים לשון, רק לשון הקודש אומר המדרש, הושיבו אותו לבור ובא מלאך גבריאל והיה מלמדו 70 לשון, ולא היה קולט מהר, מה עשה המלאך? הוסיף לו אות )ה( משם ה' וקרא לו יהוסף, ותפס וידע כל 70 לשון שמלך צריך לדעת וזהו שכתוב עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע, פרעה עמד על היאור ולא על שפת היאור

. "והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו" )מא/ יח( אומר ילקוט שמעון: היאור זה התורה שנקראת מים, שבע פרות דהיינו שבע מצות דרבנן שאמרנו לעיל שבחר הקב"ה בשביעי שיהיה קודש שאמר הכתוב ונח ביום השביעי, והשנה השביעית היא שמיטה קודש, ושבע ברכות של נישואין לחתן וכלה, ושבע ברכות לק"ש שחרית וערבית, שבעה רקיעים, שבעה כוכבי לכת, שבע מצוות דרבנן )עירובין, נטילה, ברכת הנהנין, נר שבת, קריאת מגילה, נר חנוכה, קריאת הלל( שבע מצוות בני נח, שבע שמות של יצר הרע, שבעה שמות הקודש שאינם נמחקים, שבעה רועים )אדם, שת, מתושלח, דוד, אברהם, יצחק, יעקב( בשבת מתפללים במקום 18 ברכות שבע ברכות, שבע ספירות, שבע שבתות של ספירת העומר, שבע נרות של המנורה בבהמ"ק שבע נביאות )שרה, מרים, דבורה, אביגיל, חולדה, ואסתר( שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם )תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כסא הכבוד, בהמ"ק, שמו של משיח( שבע פעמים סובבים המזבח, שבע הקפות, שבע ימי אבלות, בסוכה יושבים שבעה ימים, ליל פסח קודם אכילת מצה מברכים שבע ברכות, בתפילת נעילה אומרים שבע פעמים ה' הוא האלוהים, שבע פעמים אומרים הפסוק קראתי בכל לב, אישה יושבת שבעה ימי נקיים, וסופרת לה שבעה ימי טהרה, שבע פעמים הקיפו את יריחו, שבע שופרות, שבע כהנים. שבעה ימים העלו בלק ובלעם שבע פרים, שבע אלים, שבע מזבחות, שבע שמות יש לעני )רש, עני, דל, הלך, מסכן, אביון, דך( שבע שמות היו לשלמה )ידידיה, אגור, בן יקא, איתיאל, למואל, קהלת( שבעה כורתי ברית )אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד(   ויהודה שהוא מלך ישראל הוא שביעי כיצד )אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, לוי, יהודה( שבע שמות היו ליתרו אחר שנתגייר, שבע כריכות בתפילין, שבע פעמים הזכיר באר בעניין יעקב שלקח רחל, שבעה מיני זהב יש בעולם )זהב, פרויס זהב, ירקרק זהב, אופיר זהב, מופז זהב, סגור זהב, זהב תרשיש(, שבע אורות יש בעולם )אור תורה, אור גיהינום, אור גן עדן, אור תשובה, אור כסא הכבוד, אור ביהמ"ק, אורו של משיח( שבעה קולות אמר דוד במזמור )כט( כנגד שבעה ימי בראשית, שבעה נקבים בבית רחם האישה, שבע יפול צדיק וקם, דא יוסף הצדיק שפתר חלומות וקם. פרות אותיות פותר יעלה למלכות בשביל חלום, מפני שאחיו שנאו אותו על החלום, הקב"ה מדד לו מדה כנגד מדה, וזה שכתוב והנה מן היאור עולות שבע פרות

. "ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" )מא/כה( אומר הרב אליהו אדלר בספרו "ליקוטי אליהו": רצה לומר לו, חכמיך הלכו חשכים ולכן לא מצאו פתרון, שפתרו לך שתוליד שבע בנות, ואחרים אמרו שתכבוש שבע ערים, אבל דע אדוני שכל דברי העולם מתנחלים על ידי שליח הקב"ה חוץ מארבעה דברים שמסורים בידי הקב"ה, וסימנם )מפתח(, והם ראשי תיבות מטר, פרנסה, תחיית המתים, חיה )יולדת(. וזה שאומר לו: את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, כלומר חלומך הוא ענין שרק הקב"ה עושה אותו. "

וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים" )מא/מג( אומר ילקוט שמעון: הכיצד קראו לו אברך? כידוע כי תלמיד חכם הלומד בישיבה אותו מכנים בשם )אברך(. אם כן מה היתה הסיבה למצריים לקרוא ליוסף בכינוי כזה? התשובה היא: ראשית יוסף היה תלמיד חכם, גם מבחינה זאת מגיע לו כינוי כזה. שנית אם נסתמך לפי ההסבר של המלה אברך פירושה: )כרעו ברך לפניו(. אך כיצד לכרוע ברך לאיש בלתי ידוע? כי אכן יוסף כך היה בעיני תושבי מצרים ממש אלמוני ובלתי מפורסם ומוכר. אלא ההנחה היא מאחר והמלך פרעה מינהו לשליט, קרוב לוודאי שיש בו תכונות טובות ועליונות לכן קראו לפניו בשם כזה. אם נתרגם את המילה אברך לשפת ראשי תיבות נמצא את משמעות הדבר: דהיינו )אברך( אביר בחכמה רך בשנים כלומר על אף שיוסף היה עברי, היה אביר בחכמה ורך בשנים, כי בן שלושים שנה היה כאשר היה לפני פרעה בעת שהשליטו על ארצו. כמו שנאמר ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים. בכך הקב"ה הגשים את חלומו של יוסף להיות מלך ומושל לפני אחיו אשר שנאוהו בשל כך ושמרו לו טינה, ובפרט בעת שהיה מתאר לפניהם את חלומו באמרו אליהם לראשונה

. "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים" )מא/מה( אומר ילקוט מעם לועז: ואמרו רבותינו שאסנת זו היתה בת דינה שנתעברה משכם בן חמור. ושלחה יעקב מביתו, כי השבטים ביקשו להרגה, ושם אותה תחת עץ הסנה, ולכן נקראה אסנת. וכתב על טס של זהב בלשון הקודש ותלה אותו בצווארה לומר: כל מי שישיא אותה יהיה בטוח שזרעו יהיה מיעקב. ומלאך גבריאל הביאה למצרים לבית פוטיפרע, וכשהומלך יוסף היו מסובבים אותו בכל העיר אז נצבו כל המצריות כדי לראות ביופיו, וכל אחת היתה זורקת לו מתנה כפי יכלתה. ואסנת זו מאחר שלא היה בידה מה חע ץקמ לתת לו זרקה לו הטס הזה שהחזיקה כקמיע, ונטלו יוסף וקרא בו וראה שהיא מזרע יעקב לכן נשא אותה לאישה וכך התנהג מהשמים, כי הכל נפרע מדה כנגד מדה וכבר ביארנו בפרשת וישלח שיעקב החביא את דינה בתוך תיבה כדי שלא יראה אותה עשו, ומצד אחד נענש יעקב על כך שיתכן שדינה היתה מחזירה את עשו בתשובה, ולכן נתפסה דינה על ידי שכם, מכל מקום מאחר שכונת יעקב היתה לשם שמים זרע של דינה לא יצא לתרבות רעה, ומן השמים התנהג כך יוסף לקחה לאישה. וזה שאומר הכתוב שאסנת היתה בת פוטיפרע ואף על פי שלא היה אביה, אבל מאחר שנתגדלה בתוך ביתו נחשבת כבתו

. "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" )מא/מה( אומר אהבת חיים: כלומר מפרש צפונות. כתב הגאון חתם סופר שזה היה מאת ה' שכל המצרים החלו לקרא לו צפנת פענח וכשבאו אחי יוסף לא ידעו שזה יוסף, ולמה יוסף שתק על שינוי שמו? כי ראה ברוח הקודש שזו לטובת הכלל והפרט. ועוד כתב הגאון חתם סופר, שכאשר באו בני ישראל לשבר אוכל לא באו עם הכנענים הארורים ולא התחברו עמהם אלא באו עם אותם שנתגיירו בימי אברהם והם לא היו יוצאים מארץ ישראל ורק הפעם ירדו מצרימה כדי לקנות אוכל. וזה מוסר גדול לאדם שלא יתחבר עם הרשעים ואפילו שעה קלה

. "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" )מב/ו( אומר הזוהר הנגלה: אמר רבי ייסא: בא וראה שכאשר הקב"ה חפץ באדם, מנשא אותו על כל בני העולם ועושה אותו ראש הכל, וכל שונאיו נכנעים תחתיו. דוד המלך שנאו אותו אחיו והרחיקוהו מהם, והקב"ה נשאו על כל בני העולם, וכולם היו כורעים ומשתחווים לפניו, וכן יוסף שהרחיקוהו אחיו, ואחר־כך כולם כרעו והשתחוו לפניו. זהו שאמר הכתוב ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה

. "ויקח מאתם את שמעון ויאסר אותו  לעיניהם" )מב/כד( אומר הזוהר הנגלה: כדי שלא ילחם כנגדו ביחד עם לוי. לפי שכשמתחברים יחד שמעון ולוי, הם יכולים לריב ולהילחם. אמר רבי שמעון: וכי מה ראה יוסף להשאיר דווקא את שמעון אצלו יותר מאחיו: אלא אמר יוסף: בכל מקום שמעון הוא המתחיל בדין. כי בזמן שהלכתי מאבי אל אחי, פתח שמעון תחילה בדין, כמו שכתוב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. וכן בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ולכן טוב לקחת אותו מהם כדי שלא יעורר קטטה בכל השבטים. "

וימהר יוסף כי נמכרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה" )מג/ל( אומר מדרש תנחומא: מדרש תנחומא פרשת ויגש מציין הדו שיח בינו לבין אחיו הקטן בנימין כשהביאו אותו והעמידוהו לפני יוסף. אמר להם יוסף, הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלי. אמרו לו הן. יוסף פונה לבנימין ואומר לו יש לך אישה אמר לו הן. אמר לו יש לך בנים. אמר לו: יש לי 10 .ומה שמם. אמר לו בלע, ובכר, ואשבל, וכו' אמר לו יוסף, מי שמע שמות כאלה. אמר לו: כולם על שם אחי בן אמי שהיה גדול ממני, קראתי להם אלו השמות. בלע, שנבלע בין האומות. ובכר, בכור ואשבל, שנשבה, גרה, שנעשה גר. ונעמה, שהיה נעים. אחי, על שם שהיה אחי בן אמי. וראש שהיה ראש וגדול עלי. מופים, שהיה יפה ומיופה. וחופים, שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. וארד, שירד בגולה, שהיו פניו דומים לורד, ומיום שגלה יוסף אחי. ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב. ולא עוד אלא בשעה שאני רואה את אחי, כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי, זולגים עיני דמעות. באותה שעה התגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר וימהר יוסף כי נמכרו רחמיו. אמר רב נחמן בר יצחק, באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות. הביא מתנות בסעודה. נתן לכל אחד ואחד מהם מנה שלו. נתן לבנימין מנה שלו. נתן יוסף מנה שלו ונתנה לבנימין. נטלה אסנת מנה שלה, נתנה לבנימין. נטלו אפרים ומנשה מנותיהם ונתנום לבנימין. נמצאו ביד בנימין חמש מנות. לכך כתיב: ותרב משאת בנימין.

"הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" )מד/ג( אומר הזוהר הנגלה אומר רבי אלעזר: יש לעיין בזה. שהרי אם הם היו הולכים ונשלחו משם, בשביל מה נכתב בתורה המה וחמוריהם? אלא לפי שכתוב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, לפיכך כתוב והאנשים שלחו המה וחמוריהם, לומר לך, שלא נשארו המה וחמוריהם כמו שאמרו. אמר רבי שמעון: בא וראה, בשעה שנכנס הלילה ופורש כנפיו על העולם, הרבה בעלי דינים למיניהם: מהם קדושים ומהם חיצונים מתעוררים ושולטים על העולם. כיון שמאיר הבוקר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד חוזר ונכנס למקומו, זהו שכתוב הבוקר אור — והאנשים שולחו, אלו בעלי הדין הקדושים ששלטו בלילה: המה וחמוריהם רומז על הבאים מצד הטומאה ואינם קדושים. והקב"ה עשה יום ולילה, כדי להנהיג את כל אחד ואחד לצדו כראוי לו. אשרי חלקם של ישראל, בעולם הזה ובעולם הבא רבי חיא פתח ואמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: בא וראה עתיד הקב"ה להאיר לישראל את אותו אור השמש גנזו הקב"ה מיום שנברא העולם מפני רשעי העולם, ובאותו השמש יתרפאו כולם. כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חיגרים וכמה סומים יהיו בהם. ואז יאיר להם הקב"ה את אותו השמש בו, כמו שכתוב ומרפא בכנפיה, ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם ועד סופו, ולישראל הוא יהיה רפואה, והעמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו. אבל ישראל, מה כתוב אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך ברוך ה' לעולם אמן ואמן. "

הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם" )מד/ה( אומר שמנה לחמו: והוא נחש ינחש בו בגימטריא )בא יהושע משיח(, רוצה לומר איך רציתם להרוג את יוסף אשר ממנו עתיד לצאת יהושע ומשיח בן יוסף, והם עתידים להילחם מלחמות ה' עם האומות, וזה שאמר הלוא זה אשר ישתה אדוני בו רוצה לומר אדון העולם יעשה על ידיהם מלחמות, וכמו שכתוב )במדבר כג/כד( ודם חללים ישתה, )ישתה( בגימטריא )והם ילחמו בעת האומות(, ואתם רציתם להרוג אותו, על כן הרעותם אשר עשיתם. והוא נחש ינחש בו בגימטריא )וזהו משיח שני פעמים(. והוא נחש בגימטריא )והוא משיח(, לרמוז על שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואימתי שיבוא משיח בן יוסף אז יבוא גם כן משיח בן דוד, שדיבר עם יהודה שהוא היה ראש המדברים שלהם, כמו שכתוב ויגש אליו יהודה, והוא היה מייעץ אותם למכרו, על כן אמר לו אם ממך יצא משיח בן דוד, ממני יצא גם כן משיח בן יוסף. פ ץקמ

"אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים" )מד/ט( אומר שמנה לחמו: בפסוק יש 10 תיבות רמז על עשרה הרוגי מלכות ובאותו הלשון עצמו אמר להם הקיסר כתיב )שמות כא/טז( וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ואילו היו בחיים הייתי דנם, ועתה אתם קבלו עליכם דינם, ולא היה יודע הקיסר שהם הם היו גלגולם. אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. ולכך תמצא שהזכיר בפרשה 10 פעמים )האנשים(. "

ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין" )מד/יב( אומר שמנה לחמו: )הגביע( בגימטריא )הפה( שהיה בנימין צדיק שהיה יודע מזה וסבל מהם ושתק ולא אמר כלום, על כן )גביע( בגימטריא ) פה (, שהיה לו פה לדבר ולא דיבר מאומה, לכן נתן לו הקב"ה את אבנו בחושן )ישפה(, משום יש־פה אליו לדבר וסבל ושתק. "

ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" )מד/יז( אומר רבינו בחיי: ועל דרך הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחילת הסיבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו )יוד( פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי איתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי 10 פעמים אנשים ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנינא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, רבי אליעזר בן שמוע, עליהם אמר דוד עליו השלום )תהילים ט( כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים, ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולם ביחד.

בפרשת מקץ יש רמז לחנוכה ומצאתי ב"ספר המסתורין" במועדים של מתתיהו גלזרסון אומר חן: שראשית תיבותיו )ח( 8 נרות, מרמז על האור העליון, הקשור בחן, חן חן הוא סיום הפטרת שבת חנוכה )חן חן לה( לאחר תיאור המנורה שהתגלה לנביא, זכריה, כפי שמופיע בתחילת פרק ד בזכריה ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב וגולה על ראשה. כפילות )חן( שווה בגימטריא 50+8=58 פעמיים )חן( 58+58 שווה 116 כערך שם החודש שבו חל חנוכה, )כסלו( 6+30+60+20=116 שהוא כס־לו )36 ) אורות ו כסל־ו 6 מסתתר וגנוז, חן חן )116 )חן — חן שווה בגימטריא קטנה 13 13 -יחדיו שווים כשם ץקמ אפ ה' )26 )כערך מספר הקטן של חנוכה )5+2+6+5+8=26 )בחנוכה מתגלה כפל, חן, המתגלה בקדושה שם ה' 26 ,-המתגלה בחנוכה. כפל זה של 13 ,מתגלה משתי הברכות המיוחדות, לכל ימי החנוכה, 'להדליק נר של חנוכה' הכולל 13 תיבות, וכן הברכה השנייה, 'שעשה נסים לאבותינו' הכולל גם 13 תיבות, יחדיו 26 תיבות, חן הנרות וחן נסי המלחמה, מתבטא בשתי הברכות של החנוכה חן 8 50- מרמז על חן שהוא ביטוי של ח־חיים של נשמה המגלים ב נ' – 50 שערי בינה שהתגלו בחנוכה 50 קשור לחנוכה, 50 מילים במזמור "הנרות הללו אנו מדליקים".

 יצחק פריאנטה

רציחות והתנכלויות.

יהודי צפרו כמו אחיהם במקומות אחרים במרוקו היו נתונים לסכנות של שוד ורצח, ובעיקר בדרכים. בדו"ח המפורט על ההרכב המקצועי ומספר היהודים בצפרו שנשלח לכי"ח, נאמר על היהודים היוצאים לסחור " באהלי פלשתים " ( ברברים ) " וכמעט אין בכל שנה ושנה שין חומסים והורגים שניים שלושה נפשות מישראל. תופעה זו נזכרת גם במקורות העבריים, אבל אין נתונים סטיסטיים על מספר הנרצחים.

ביוני 1880 פורסמו על ידי כי"ח רשימות מפורטות על מספר היהודים שנרצחו בערי מרוקו מאז 1866 ועד 1880 הכוללות שמות הקורבנות, שנת הרצח, מקום האירוע, ומספר היתומים שהנרצחים השאירו אחריהם. העיתוי לא היה מקרי, ועידת מדריד שהתקיימה אותה שנה ממאי עד יולי, דנה בבעיית החסות הזרה הניתנת בין השאר ליהודים.

כי"ח ו " אגודת אחים ", תבעו להמשיך את הענקת החסות, וראו בה את הפתרון לסכנו הנשקפות לחייהם ולרכושם של יהודי מרוקו. הרשימות המפורטות המחישו את חוסר היכולת של הסולטאן לשמור על חייהם של היהודים. וכן האכזבה מן ההצהרה שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי בביקורו בארמון בתחילת 1864. וההוראה למושלים לשמור על חייהם ורכושם של היהודים ולנהוג בהם בצדק ובחסד, שאינה מתבצעת.

ברשימה זו נזכרים 27 שמות של יהודים מצפרו שנרצחו בין השנים 1866 – 1879, שהשאירו אחריהם 54 יתומים. המספר הגדול של נספים, שישה במספר היה בשנת 1871. בדו"ח השנתי נאמר שזהו מספר הנרצחים הכולל עד 1880. בעקבות לחץ דיפלומטי היו השלטונות משלמים פיצויים למשפחות הנרצחים.

אבל לא היה זה כלל שחל על כל המקרים. בתעודה של משרד החוץ הבריטי בפברואר 1880 נאמר שלפי מידע שהגיע מפאס, אלמנת יהודי שנרצח קיבלה פיצויים.

כמו בכמה ערים אחרות היה גם המושל של צפרו עריץ שהטיל הגבלות וחובות על היהודים שאינם כלולים ב " תנאי עומאר ", והיה מייסרם על ידי מלקות. ידיעות הגיעו בשנות ה-80 הראשונות לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון ופורסמו בדיווח לשנת 1884 – 1885.

אחת ההגבלות הייתה שאינם רשאים להגיע לשווקים הסמוכים לעיר מבלי לשלם לפקידי המושל שוחד. וכן עליהם לבצע עבודות מסוימות למושל ללא תשלום. לשירותים כפויים כאלה בשם סוח'רה היו תקדימים גם במקומות אחרים במרוקו.

באותה נשה דווח על רצח של יהודי בעל חסותה של צרפת בשם משה בן שטרית על ידי המושל מוחמד דוטלאב. יהודי בשם שלום בן עיוש עיטה הולקה שבע מאות מלקות על ידי סידי עומר, בנוו של המושל. מה היה הרקע להלקאה ? ב-15 בדצמבר 1884 ציווה בנו של המושל על שלום שהיה סנדלר במקצועו, להכין לו זוג נעליים. כשאמר שאינו יכול לבצע את המלאכה כי אין לו את חומרי הגלם הדרושים, רגז הלז, הפילו ארצה, קשרו לגבו של פרד והלקהו כאמור.

לאחר שהקורבן בתאושש הגיע לפאס, ומסר את גרסתו למנהל בית הספר של כי"ח מר מ. בן עוליל, שהתייחס בחשד לגבי מספר המלקות, אבל גם אם קיבל פחות מזה שמסר סעדותו, סבל דיו. בן עוליל דאג לקבל אישור רפואי על סבלו באמצעות אנשים מוסמכים והגיש תלונה למערכת המשפט.

הוא גם התקשר לוזיר שהשיג דאהיר פקודה מלכותית מהסולטאן אלחבן הראשון ( ספטמבר 1873 – יוני 1894 ) להבטחת שלומם של יהודי צפרו, וכן גינויו של סידי עומר, והוראה למושל להפסיק את ההתנכלויות ביהודים, ושישלם פיצויים בסך 250 פרנקים לשלום בן עיוש.

כשש שנים לאחר מכן שוב הגיע מידע לפריס על מצוקתם של יהודי צפרו. באותה שנה היו הצפות שגרמו נזק לבתים ויהודי צפרו פנו ל " אגודת אחים " ששלחה עזרה כספית להקלת המצוקה.

עומר בן מוחמד אלטאלב שנזכר בסוך 1884 בתור בנו של המושל שהלקה את יהודי, ירש את מקומו של אביו בתור מושל החל משנת 1895, והוא התייחס ליהודים בצורה ברברית. בדיווח שנשלח על ידי שמואל נהון הרב הראשי של תיטואן, ב-27 ביולי 1896 ופורסם על ידי כי"ח בשנת 1897 נאמר ש " מצב אחינו בצפרו נעשה גרוע מיום ליום. המושל מתעלם מהפירמאנים המלכותיים, ויחסו ליהודים כאילו היו עדר עלוב, וזהו מצב בלתי נסבל ".

בהמשך מסופר כי ב-18 ביולי הכריח המושל יהודי בשם יוסף צרפתי וסבלים יהודים אחרים לשאת לעליית ביתו סלים כבדים מלאים גרעיני תבואה. לאחר שלושה ימי עבודה, צרפתי נחלש, וצימצם את משקל הסלים. לאחר שעומר הבחין בכל הפילו לארץ והלקהו. המולקה שנפצע אנושות, איבד הכרתו ונחשב כמת.

בלילה שבין 19 ל-20 ביולי העמיסוהו יהודים מצפרו על חמור והובילוהו לפאס. הרב נהון פנה למחרת לסגני הקונסולים שך צרפת ובריטניה בפאס, תיאר בפניהם את המצב של יהודי צפרו, והצביע על ההתעללות של המושל. הם הבטיחו שיכתבו לשרי החוץ של מדינותיהם.

אשר לפירמטנים המלכותיים, יש לזכור כי מאה הדאהיר של אלחסן הראשון עלה בנו עבד אלעזיז הרביעי בגיל 14 על כסא הסולטנאות ב-1894 עד 1908 ושלטונו היה חלש. דבר שנוצל על ידי המושלים המקומיים, העולמא ( חכמי הדת ) התערבו יותר במדיניות, שגרמה לקיצוניות ולהגברת הקנאות הדתית.

על ההתערבות הדיפלומטית של בריטניה בנדון מצויוצ תעודות בארכיו משרד החוץ הבריטי ואת תוכנן נסקור : סגן הרונסול הבריטי בפאס מקלאוד כתב לשגרי א. ניקולסון בטנג'יר בנדון ב-24 ביולי, ושוב ב-29 בנובמבר. הקונסול הכללי של בריטניה במרוקו הרברט וייט, פנה ב-2 באוגוסט 1897 לוזיר הראשי של הסולטאן וכתב לו שהגיע אליו מידע כי יהודי בשם יוסף בן מימון הולקה על ידי הקאיד עומר בן טאלב מוחמד אליוסי.

חטאו היחיד היה אי שביעות רצונו של המושל מחוסר יכולתו של היהודי לשאת גרעיני תבואה לעליית ביתו. הכותב מבקש מהוזיר שיודיע זאת לסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראה שריפית שתמנע יחס אכזרי של מושל זה כלפי היהודים. הוא כבר ננזף בעבר על ידי המשנה לסולטאן על יחסו כלפי יהודי צפרו.

מאז יש יומה להדיחו מתפקידיו, ולהציב את המושל של פאס כממונה על צפרו כפי שהיה בעבר. הכותב מציין כי המניע לפנייתו הוא " יחסו הידידותי כלפי הסולטאן ולארצו. מעשים אכזריים כאלה מתפרסמים בעיתונות האירופאית, ויש לדברים השפעה שלילית. משוכנע ביחס החיובי ובחוש הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים הידועים היטב, וכי יגנה את מעשיו של המושל הנ"ל. ומעיז לבקשו שישקול קבלת מבוקשם של יהודי צפרו בדבר השבת שליטתו של מושל פאס החדשה עליהם ".

בו ביום כתב השגריר לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, שקיבל מסגן הקונסול הבריטי ספאס דיווח לפיו בא אליו יהודי מתפרו השוכנת מהלך חמש שעות מפאס, והראה לו את סימני המלקות שקיבל בפקודת המושל של צפרו. וכאן בא סיפור הרקע : המושל אילף כמה יהודים להעלות גרעיני תבואה לעליית ביתו כמעט ללא תמורה כספית. כיוון שלא היה שבע רצון מדרך הביצוע של הפקודה הורה להלקותו.

" כיוון שמושל זה התייחס בצורה אכזרית כלפי יהודי עיר זו, וכבר ננזף על ידי המשנה לסולטאן, דיווחתי על המקרה לראש הוזירים, וביקשתי שהסולטאן יסכים לבקשתם של יהודי צפרו לפני שנה שישחררם ממושל זה, ויחזרו להיות תחת שליטתו של מושל פאס החדשה כבעבר ".

על מקרה נוסף של הלקאת יהודי בצפרו, הפעם ביוזמת מולאי אלערבי אחי המושל ב-1 בספטמבר, דווח לכי"ח לאחר שבועיים. שם הקורבן בצלאל נחמני בן 30, העוסק בציפוי כסף, המושל אמר לאחד הרבנים הראשיים שהזכירו לו את הפירמאן ( הדאהיר ) המלכותי בהקשר למלקות, שקיבל הוראה להמשיך במלקות , והעניש  בכך גם כל מי שהעיז להתערב.  הדבר נמסר לשגרירי בריטניה צרפת בטנג'יר, והאחרון הבטיח להנהלת כי"ח שנעשו צעדים כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

כפי שהוזכר לעיל, הנושא עלה שוב כשחושה חודשים לאחר מכן על ידי א. מקלאוד, סגן הקונסול הבריטי בפאס במכתבו לשגריר הבריטי במרקו א. ניקולסון ב-29 בנובמבר 1897. הוא מתייחס למכתבו הקודם ב-24 ביולי בנדון ועתה יש לו בשורה טובה, לפיה הקהילה היהודית בצפרו קיבלה הודעה מהוזיר הראשי שהסולטאן נזף בקאיד עומר אליוסי מצפרו בגלל הלקאתו את היהודים, וכי יהודים יזכו להגנה שהוענקה להם על ידי הסולטאנים בעבר.

שנתיים לאחר מכן היו שוב פגיעות ביהודי צפרו והדברים נמסרו על ידי מר קונקי ( בעל אזרחות בריטית ) מנהל בית הספר של כי"ח בפאס למשרד של כי"ח בפאריס, שפנה לשר החוץ הצרפתי בנדון והציע גם להנהלת " אגודת אחים " בלונדון לנקוט בצעד דומה. וכן הוצע על ידי הנהלת כי"ח למר קונקי שכל מקרה דומה ידווח לשגריר הבריטי בטנג'יר שקיבל הוראה מפורשת על ידי ממשלתו לדאוג לשלומם של יהודי מרוקו.

סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן

 עמוד 419

4

10 במרס 1891. ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור ל״אגודת אחים״ בלונדון על גרוש יהודים משלשה כפרים. לפני שבועיים לאחר שובו של המושל מהסולטאן, הורה על גרושם המיידי והציב חיילים ליד המלאחים. היהודים בכפרים שלחו את נשיהם וילדיהם, וגם הגברים מתכוננים לעזוב, כי חוששים לחייהם. מבקש התערבותם של בעלי השפעה.

FO 99/283

Mogador 10th March 1891

1. Dupare Esq(uire) Anglo Jewish Association Sir

It is with great regret that I have to inform the Executive Committee of a barbarous & cruel act of the Governor of Imentanout, a province two days journey from Mogador, towards our coreligionists residing there. In that province which is under the governorship of Caid Azad El Meubhee, there are since about 70 years ago, 4 Jewish quarters or Mellahs, which give shelter to about 600 Jews, including wives & children, who have their own property, consisting of houses & lands which they cultivate for the maintenance of their families.

About two weeks ago the said Governor having just returned from the Sheriffian Court of Morocco informed the Jews that they were to leave immediately and go where they may choose,to enforce this act of cruelty he placed 12

 soldiers near the Mellahs to hasten their departure, to whom the Jews have to pay 12

 dollars per day, the Caid stating that such are the Imperial orders. The Jews signified to their Caid that besides their own property they had goods and produce to a very considerable amount belonging to several other merchants of the coast, & therefore they required a regular time to collect them, but the Governor said he would not listen to them at all & that they were to leave at once no matter what they had.

The last news I have from the Jews of Imentanout is that they are in the most awful position of oppression & they had to send away their wives & children as they were not allowed to stay any longer & that they were also decided to abandon all and depart at once for fear of being murdered. God knows where they are now exiled.

It is much to be feared that other Caids may do the same to the Jews dwelling within their jurisdiction if efficient measures are not taken at once to prevent it. I informed the British Consul in this town, & I have also written to the Sheriffian Court & last week when the French Minister was here on his way to Morocco, I applied to him soliciting his kind interference on behalf of our poor banished brethren.

I earnestly hope that the gentlemen of the Executive Committee & other influential members will take the neccessary steps for the redress of the poor Jews of Imentanout & to put a stop to such scandalous & barbarous acts of cruelty.

I have the honor to be, Sir,

Yours very truly si(gned) Reuben Elmaleh

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן נספחים

עמוד  356

צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.

בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.

לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

7

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן המקדש,

 ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות:

צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים

– והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה: "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים כדברי הנביא,

חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום.

 מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

ה"חתם סופר":

בכל צום י' בטבת, מחליטים בשמים האם באותה שנה יבנה בית המקדש. לכן, עלינו להשתדל ע"י תיקון מעשינו, ובפרט ביחסינו עם סביבתנו, שעוד השנה יוחלט בשמים, שבית המקדש יעמוד על תילו והיכלו, ונזכה לגאולה.

אבא ומנהל

הרב יוסף יצחק מטוסוב, בנו בכורו של הרב מטוסוב, נולד בראשית השליחות במרוקו, ועד שהגיע לגיל ישיבה גדל בבית הוריו וראה בעיניו את הקמת המוסדות והתפתחותם תחת שרביטו של האב־המנהל. כך מתאר זאת הבן:

כילד, אני זוכר את אבא יוצא לנסיעות ארוכות, בדרך כלל של מספר ימים, כדי לייסד מוסדות ובשלב הבא לפקח ולסייע בכל דבר נדרש. בד בבד עסק בייסוד ופיתוח מוסדות חב״ד בקזבלנקה, כאשר לכל מוסד – דהיינו, הישיבה, ״בית רבקה״ והסמינר – היו מספר בניינים ובהם מספר תלמידים רב. יש לציין כי מהנסיעות שב מצויד במתנות לנו, הילדים, כפיצוי על הזמן בו היה רחוק מאיתנו.

כמנהל, קיבל את הוראות הרבי לייסוד ופיתוח מוסדות, וחלק מההוראות קיבל באמצעות הרב בנימין גורודצקי. במקביל עליו היה להיות בקשר רצוף עם בשנים שאני זוכר אבא היה עובד בעיקר מהמשרד שלו בישיבה, ואילו בבית היה ארון מיוחד סגור ונעול, ובו מסמכים חשובים הקשורים למוסדות. מפעם לפעם, באמצע יום העבודה, אבא היה בא הביתה, מוציא משהו מהארון ונחפז לשוב למשרדו. אבא היה עובד עד השעות המאוחרות של הלילה ואז היה מגיע הביתה, ולעיתים חרף השעה היה מקדיש זמן ללימוד. לא פעם זכור לי את אבא ישן בסלון הבית, כאשר ספר פתוח לפניו. עוד בזיכרוני עולה ציור מיוחד של אבא יושב בליל שבת, ומכין בעזרת ספרים רבים את הדרשה שעליו לומר למחרת בשבת, דרשה שנמשכה כשעה וחצי, והיתה מתובלת בכל חלקי התורה.

פרק ג

שלוחים באים

המנהל מבקש שלוחים נוספים

המהפכה היתה בשיאה, הרב מטוסוב נע ונד כל העת כדי לייסד מוסדות בכל רחבי מרוקו, במקביל לפעילות שהתפתחה בקזבלנקה. עומס העבודה היה גדול מאוד והורגש צורך דחוף בעוד שלוחים שיסייעו למוסדות בערים, בעיירות ובכפרים. לימים תיאר את הסיטואציה הבלתי אפשרית בה היה נתון:

הייתי צריך לדאוג לכל, גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל השבוע הייתי בנסיעות בכפרים ובאתי הביתה רק לסופי שבוע ושבתות, וגם אז הייתי צריך לשבת ולכתוב מכתבים לרבנים ואישים, לסדר כספים ומשכורות, לערוך חשבונות ומאזני כספים עבור הג׳וינס, לדאוג לרמת הלימודים, לבחון תלמידים ולשוחח עמם שיחות אישיות ועוד.

לצד הצורך החשוב בכוח אדם נוסף, הרי שתנאי המחיה של השלוחים בתקופה הראשונה היו דלים מאוד. לא היה קל לשלוח שלוחים נוספים ועיקר הבעיה היתה לשלוח בעלי משפחות, הזקוקים לתנאים הולמים. נראה כי בשל כך, השליח הבא שהגיע למרוקו היה הרב זלמן טייבל, שנודע עוד ברוסיה כעסקן חסידי בעל מסירות נפש שניהל מקווה טהרה מחתרתי בעיר לנינגרד. כאשר יצא למרוקו יחד עם רעייתו היה בשנות השישים לחייו, וילדים לא היו לו.

מלבד תפקידיו המוגדרים הרב זלמן טייבל פעל רבות. הוא אירגן התוועדויות בביתו לתלמידי הישיבה, וכאשר הגיע חג הפסח נסע למקנס כדי לסייע לרב ליפסקר. אך שליחותו של הרב טייבל הסתיימה מהר מהצפוי. היה זה כשנה לאחר שהגיע, כאשר בעיות בריאות מהן סבלו הרב טייבל ורעייתו העיבו על השליחות של זוג המבוגרים, ועם הזמן עבודתם הלכה והידלדלה. בחודש תמוז תשי׳׳ג, כשנה וחצי לאחר שהגיעו, בהוראת הרבי סיימו את השליחות ושבו לצרפת.

הרב טייבל הגיע למרוקו באמצע חורף תשי״ב כדי להיות כוח עזר במוסדות החינוך שהוקמו בקזבלנקה, כאשר הרב טייבל כיהן כמגיד שיעור בישיבה ורעייתו מרת בתיה (באשע) כמורה ב״בית רבקה״. הם היו מסורים מאוד לעבודתם והפיחו רוח חיים חדשה במוסדות החינוך שעד עתה לימדו בהם בעיקר יהודים מקומיים, כיוון שהרב מטוסוב היה עסוק בניהול המוסדות במרוקו כולה.

שליח נוסף

במהלך התקופה בה פעל הרב זלמן טייבל היו הוא ורעייתו לעזר רב בקידום וקירוב התלמידים והתלמידות במוסדות החב״דיים בקזבלנקה, אך על הניהול והפעילות הכללית נשאר הרב מטוסוב לבדו. לכן ביקש מהרבי שישלחו למרוקו חסידים צעירים שיכולים לפעול במרץ רב ולסייע לניהול המוסדות.

בשלב מסוים הוצע שמו של הרב ניסן פינסון שהיה ידיד הרב מטוסוב משנים קודמות, והם אף עמדו בקשר מכתבים לאחר שהרב מטוסוב נסע למרוקו. הרב פינסון ורעייתו רחל ספגו מנה גדושה של מסירות נפש מינקותם. את הרב נחום יצחק פינסון, אביו של הרב ניסן, הגלו הקומוניסטים למחנה עבודה, שם נפטר. לאחר מלחמת העולם השנייה יצא הרב ניסן מרוסיה והתחתן עם מרת רחל, בתו של הרב יצחק רסקין שהוצא להורג על ידי הקומוניסטים בלנינגרד.

טרם קיבל הרב פינסון את ההוראה לצאת בשליחות למרוקו, הרבי בחן את ההצעה וגם עדכן את הרב מטוסוב על ההצעה העתידית. בינתיים הרב פינסון שהה בפריז. באותם ימים היו חסידים שיצאו מרוסיה וקיבלו את ברכת הרבי להגר לארצות הברית, וחלקם קיבלו הוראה להישאר בצרפת. על רקע זה הרב פינסון ביקש מהרבי ברכה לפרנסה, אך בהפתעה גמורה קיבל מהרבי הצעה לנסוע למרוקו, בתחילה לבדו. בקשר להשגת אשרות כניסה למרוקו, הפנהו הרבי לרב מטוסוב, השליח במרוקו.

ההוראה באה בהפתעה גמורה, והרב פינסון ורעייתו התלבטו כיצד יסתדרו במקום המרוחק כל כך. על כך כתב לרב מטוסוב, לצד בקשת פרטים אודות מוסדות חב׳׳ד במרוקו, והרב מטוסוב תיאר לו במכתב מיוחד את חשיבות עבודת השליחות של הרבי במרוקו. בשבועות הבאים הרב פינסון המשיך לברר על תנאי השליחות במרוקו והרב מטוסוב השיב בפירוט רב. בעת ההכנות ביקשו ממנו הרב מטוסוב להביא עמו סכינים לשחיטת עופות ומשחזות של אבן.

בחודש שבט תשי״ג, כשנתיים לאחר שהרב מטוסוב הגיע למרוקו, שליח צעיר סוף סוף הגיע ־ הרב ניסן פינסון. למרוקו הגיע בגפו ולאחר תקופה גם רעייתו הצטרפה אליו. על בואם בישר הרב מטוסוב לרבי במכתב ששיגר באותם ימים: ״היום הגיע לכאן ר׳ ניסן יחי' פינסון, וכל מה שהוא נחוץ כאן מובן למדי ויהא רעוא שיהיה הכל להצלחה להביא תועלת רבה בכל המובנים״.

זמן קצר לאחר שהגיעו קיבל הרב פינסון מכתב מהרבי ובו דברי עידוד מיוחדים. ואכן, מיד עם הגיעם התיישבו בקזבלנקה והתמסרו למוסדות החינוך בקזבלנקה ולפעילויות נוספות להפצת היהדות והחסידות, כאשר הרב פינסון מנהל בפועל את הישיבה ואת ״בית רבקה”.

שלוש שנים חלפו מאז שהגיע למרוקו ולקראת תשרי תשט״ז נסע הרב פינסון אל הרבי, אז לימד בנוכחות הרבי ניגונים מרוקאיים מפורסמים: ״עזרני א־ל חי״ וגם"יציר מידו״.

שבע שנים היו הרב ניסן פינסון ע״ה ותבלחט״א הרבנית רחל פינסון תי׳ בשליחות במרוקו, ובתום תקופה פורייה זו עברו בהוראת הרבי לשליחות חייהם הקבועה – בתוניס.

תולדות חב"ד במרוקו

עמוד 38

שירת האבנים

אשר כנפו-שלום אלדר

שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

ספר זה נקרא ’שירת האבנים' על שום השירה הנפלאה בשפה העברית שנמצאה חקוקה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור שבמרוקו. המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשד כנפו, בן העיר מוגדור. ראשית הדרך לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית בשמש הקופחת של חילוץ המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע. המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה וכן – בלשלשת שחפים, שבהם התברכה העיר מוגדוד, וחלק מן הכתובות דהו או הושחתו והבלאי המואץ ניכר בהן.

אך עם חשיפת המצבות, התגלה הפלא ־ השירה החקוקה באבן הייתה על רמה עילאית ושאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד.            ,

רק עם תום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר המדעי ואל הפרשנות. לשם כך נרתם בהתלהבות לעזרתו של אשר כנפו חוקר הספרות העברית ד׳יר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, ויחד החלו השניים במלאכת הפענוח, הניקוד והביאור של השירה, וכן – בזיהויים של הנפטרים וגילוי סיפורי חייהם כדי להפיח חיים חדשים במתי גולה אלו.

ספד זה מנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית מקורית ובלתי מוכרת. עד כה. השירה הגדולה שבו, המוסיפה נדבך מרשים בחקר תרבותם של יהודי מרוקו, הייתה נותרת קבורה באדמה ואבודה לעד אילולי יוזמתם הברוכה של אשר כנפו ושלום אלדר שהקדישו למפעל אדירים זה עשר שנים מחייהם.

להשיג אצל מר אשר כנפו

הנייד: 054-7339293

מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.

זכורה לי תמונתו של מר אשר כנפו, שצולמה מאחוריו, רכון כולו על קבר מנסה וכמובן מצליח לרוב לפענח את הכתוב…

לספר את סיפורה של עדה שלמה בכלל ועיר בפרט, דרך הכתובות על גבי המצבות, רק אשר כפנו יכול ומסוגל לעשות כן
עבודה סזיפית זו של מר אשר כנפו, הניבה את התיעוד המופלא שלו ושל מר שלום אלדר על אודות כתובות של קברים בבתי העלמין במוגדור….
דובב שפתי ישנים, ואלה לא היו אתמול או שלשום, אלא עשרות שנים ואף יותר מזה…
בשפתו המליצית והעשירה פורש לפנינו מר אשר כנפו, דרך הכתובות האלו, סיפורה של עיר ואם בארץ מארוק, ודרכה אנו למדים על עברה העשיר של עיר חשובה זו…
גם אלה כמוני למשל שאינם בני העיר הזו, נשבה בהיסטוריה שלה ושל אנשיה, רבניה, חכמיה ובעיקר משוררייה….
מר אשר כנפו נותן "במה, וכבוד לכל נפטר ונפטרת ובכמה שורות משרטט הוא את סיפורה של העיר..
ספר מומלץ ביותר