מחווה לר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה".

כתב: ד"ר אלי שפר/ אסרף

בספר "שיר ידידות" של שירת הבקשות המרוקאית מופיעים מספר פיוטים שכתב הרב שלמה אביטבול , אשר נולד ופעל בעיר מראכש שבמרוקו  (מחצית המאה ה 19- עד ראשית המאה ה (20- בין בתי הכנסת הרבים במרקש בלט בפעילותו בית כנסת "סלט לעז'מה", שהוקם על ידי מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. בית הכנסת היווה מרכז ללימודי תורה , פיוטים, דרשות ובו צמחה שיכבה מכובדת של רבנים, דיינים ותלמידי חכמים. בין מחזיקי בית הכנסת היה הנדיב הידוע תזיר מנחם אלבז שתמך באחזקת בית הכנסת , במימון לימודים לילדים נזקקים ותמיכה לנצרכים עד אשר עלה ארצה בשנת 1967 גולת הכותרת של הפעילות בבית הכנסת היתה בתקופת שירת הבקשות. הפיוט "יפה ותמה", שנכתב כאמור ע"י ר שלמה אביטבול מראה את הידע הרב של המחבר והשליטה שלו במקורות ושיבוצם בכתיבתו. בפיוט מהלל המחבר את התורה על מאפיניה השונים .

יָפָה וְתַמָה / ר' שלמה אביטבול

יָפָה וְתַמָה 1 תּוֹרָה תְּמִימָה 2 הַנְעִימָה

מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִים 3

אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ 4 בוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִי

תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִים, חֻקִים וִּמְצוֹת טוֹבִים 5

אֶת כָל לִבוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְגָבִים

וּכְפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 6

חֵן דַדַיִךְ יַרְווּ בְכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת

מִפִיךְ אָנוּ חַ יים מִיֵין סוֹד אֱלֹהִים חַיִים

נִתְעַלְסָה בְגִיל בַאֲהָבִים 7

בְסוֹד נְקֻדוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְתָרִים עִם אוֹתִיוֹת 8

פְתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת 9 נֶעְלָמוֹת 10 סוֹדָם בָרָמוֹת 11

ביאורים לפיוט

-1 שאין ב ה מוּם . ראה (שור) תם… ובעל מוּם  )בבא קמא יב(

-2תמימה, מושלמת. ראה יהושוע ד, 10 : "עַד תֹּם כָּל הַדָבָר" .

-3 התורה ניתנה למשה כשהיא ניתנת לפרשנויות שונות. לכן, כשנחלקו חכמים בעניין מסוים, אף על פי שהלכה למעשה פוסקים כדעה אחת, יש מקום גם לשאר הדעות, ועל כן כולן בגדר "דברי אלהים חיים."על מחלוקותיהם של בית הילל ובית שמאי נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הילל" .

4 -אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ, חזרה משולשת להדגשת עוצמת אורה של תורה .

5 -ראה נחמיה ט' יג: וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵר עִמָהֶם מִשָמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִים וּמִצְוֹת טוֹבִים

6 -ראה: מלכ' א ט' יא: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים

7 -ראה ראה משלי ז ח: נתעלסה באֳהָבים .

8 -ראה שבת פט : בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות.

-9 פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה" הן יחידות ספרותיות שנקבעו על פי שיטת חלוקה קדומה.

10 -ראה דבה"י ב' ט,ב: "ולא נֶעְלַם דבר משלֹמֹּה…"

-11 ראה איוב כח, יח: "רמות וגביש" , אבן יקרה .

אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים 12 טוֹב מִזָהָב 13 וּפְנִינִים

מַעְיָן גַנִים 14 בְשִׁבְעִים פָנִים 15 כֻלָם חוֹנִים

הֵן אֲנִי עֶבֶד 16 נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְלֵב שָׁלֵ ם

יוֹרוּ מִשְׁפָטַיִך הָאֵיתָנִים

תַּנָאֵי 17 וְאָמוֹרָאֵי 18 גְאוֹנֵי 19 וּסְבוֹרָאֵי 20

וְרַבָנָן בַתְרָאֵי 21 לְחַיֵי מִדְבַשׁ יָאֶה

גְזֵרוֹת שָׁווֹת 22 וַהֲלָכוֹת פְסוּקוֹת 23

כֻלָם מִפִי גְבוּרָה זִקוּקַיִן דְנוּרָא

בְקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים 24 וְקוֹל מִשָמַיִם

שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ 25 בָךְ נֶעֱלָמִים

אֲשֶׁר בָם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים 26 בְצֵרוּפִים נִפְלָאִים

ביאורים לפיוט

12 -רמז כנראה לספר הזוהר

13 -ראה תהי' קיט עב: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .

14 -ראה שיה"ש ד טו: מעין גנים באר מים חיים .

15 -ראה במדבר רבה יג, ט ז: שבעים שקל בשקל הקדש למה? כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה .

-16 ראה ריה"ל ישע' נג: כל עבד השם שהוא בגלות .

17 -תואר לחכם בזצן המשנה .

-18 תואר לחכם בזמן התלמוד

19 -תּואַר כָבוד לְרָאשֵי הַיְשיבות בְבָבֶל במאות השישית עד האחת-עשרה לספירה: הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא )רמב"ם, הלכות מלווה ולווה ב ב(; רב סעדיה גאון .

20 -כינוּי לכָל אֶחָד מֵחַכמֵי בָבֶל שֶפעלו אחרי חתימת התלמוד הבבלי, בֵין תקוּפַת האמורָאים ובֵין תקוּפַת הגאונים: הדור הראשון רב יוסֵי הוא ראש רבנן סָבורָאֵי )ספרות ימי הביניים (

-21 החכמים האחרוני ם

22 -גזרה שווה היא לימוד דין בעניין אחד מעניין אחר, על פי שתי מלים דומות הכתובות בשני העניינים .

-23 הלכה שנִקבעה סופית, הלכה שהכול מסכימים עִמה, הלכה קבועה: אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלָכה פסוקה )ברכות לא(

-24 שמים עליונים. ראה: בְטֶרֶם שְׁחָקִים וַאֲרָקִים נִמְתָּחוּ – פיוט המושר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות. הספרדים נוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשוב ה .

25 -שמות של הקב" ה

26 -למשל: בְרֵאשִׁית, בָרָא אֱלֹ קים, אֵת הַשָמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ/ וַיִקְרָא יְ –הוָה אֱלֹקים, אֶל-הָאָדָם ;/ וַיִשַׁע י–הוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ

וְהֵמָה בַכְתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים

מְאִירִים ומַזְהִירִים בְסוֹד יְשָׁרִים

כִי חַיִים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָהֶם 27

אֲשֶׁר יַעֲשֶה הָאָדָם וָחַי מִזִיו צוּר עוֹלָמִים

לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְלַחְמִי 28

בְיַ"ג מִדוֹת 29 תִּדְרֹּשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹּמֶר 30 כַש וּרָה

הֶקֵשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִי גְבוּרָה

כְלָלִים עִם פְרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה

מִשָם יוֹצְאִים אַרְבַע נְהָרוֹת כֻלָם אוֹרוֹת

פְשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 31

מַה טוֹב דוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָה 32

נֹּפֶת צוּף דְבַשׁ שְפָתַיִךְ 33 גַן נָעוּל 34 דְלָתַיִךְ

רֵיחַ טוֹב בְגָדַיִךְ 35 דוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ

חַמָה

ביאורים לפיוט

27 -ראה ויקרא יח ח: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני י-הוה .

-28 ראה מלי ט ה: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשׁתוּ בְיַיִן מָסָכְתִּי .

-29 ראה פרשת ויקרא – יג מדות פרק א: רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת .

30 -קַל וָחֹּמֶר , הֶקֵשׁ, גְזֵרָה שָׁוָה , כְלָלִים עִם פְרָטִים – סוגים של מידות שהתורה נשדרשת בהם .

31 -פרד"ס / פרדס – פשט, רמז, דרש, סוד. כינוי של תורת הסוד ביהדות, בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים.

-32 ראה שיה"ש ד י : מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים. ראה פרשנות שם .

33 -ראה תהל' יט יא : הַנֶחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפַז רָב וּמְתוּקִים מִ דבַשׁ וְנֹּפֶת צוּפִים .

-34 ראה שיה"ש ד יב: גןַ֥ ׀ נָעוּל אֲחֹּתִי כַלה גל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.

35 -ראה שיה"ש ד יא: …. וְרֵיחַ שַלְמֹּתַיִךְ כְרֵיחַ לְבָנוֹן .

וּלְבָנָה 36 כֻלָם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ

כִי אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינֵךְ עֹּשֶׁר בִשְמאֹּלֵךְ 37

בָרוּךְ בוֹרְאֵךְ בְיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 38

ביאור לפיוט

הפיוט זכה למספר עיבודים מוסיקליים, ביניהם:

-36 ראה שיה"ש ו י : מִי־זאֹּת הַנִשׁקָפָה כְמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְבָנָה  בָּרָה כַחַמָּה אֲיֻמָּה כַנִּדְגָלוֹת .

37 -ראה משלי ג טז: אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינָהּ בִשְמאֹּולָהּ עֹּשֶׁר וְכָבוֹד.

38 -חי העולמים – הניקוד הנכון "חי" בפתח ולאו בצירי, כפי שיש טועים לומר.__

https://www.youtube.com/watch?v=QwF7oxazAs0

vwA-C858https://www.youtube.com/watch?v=1NP

https://www.youtube.com/watch?v=04KjlVMcVHw

תוספת שלי(א.פ) מתוך ויקיפדיה

מחבר הפיוט

מחבר הפיוט, הרב שלמה אביטבול, חי במרקש שבמרוקו בין אמצע המאה ה-19 והעשור השני של המאה ה-20, ופיוטים רבים שחיבר נכללים בשירת  הבקשות של פרשת "יתרו". בפרשה מוזכר מאורע "מתן תורה", ועל כן פיוט זה מופיע בסדר פרשה זו, בקרב יהודי מרוקו.

אודות הפיוט

הפיוט הוא קצידה (שיר בעל תבנית ארוכה, המתאפיין במבנה מורכב) המהללת ומשבחת את התורה, תוך הסתמכות על מדרשים ומסורות קבליות. בפיוט, מתאר הרב אביטבול את יופיה, עומקה וחינה של התורה, וסוקר את מישורי הקיום שלה, דרך תיאור היבטים שונים המצויים בה.

לכל אורך הפיוט, שוזר בו הרב אביטבול ביטויי אהבה שנלקחו משיר השירים, ומעודד את העיון בתורה בדרכים שונות: על דרך הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

יהודי מרוקו נוהגים לשיר את הפיוט במשך כל ימי השנה בכלל, ובשבת פרשת בשלח בפרט.

הפיוט זכה לביצועים רבים, בהם של ליאור אלמליח, חיים אוליאל, אמיל זריהן ויגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות. ע"כ)

רבי יוסף אביטבול

לפי מלכי רבנו, היה מורה צדק במראקש, וחי בזמנם של הרבנים הנזכרים להלן, וחתום על פסק דין עם רבי מסעוד בן מוחא ורבי יוסף רפאל הרוש. בתחילת המאה השביעית, כיהן בבית דינו של הרב דוד צבאח הראשון זצ"ל, עם הרבנים, רבי אלעזר חזאן, רבי מסעוד בן מוחא ורבי שלום כהן, זכר כולם לברכה. הוא אביו של רבי שלמה הנזכר להלן. רבי שלמה אביטבול השני בן רבי יוסף, הרב יוסף בנאיים כתב : ראה שהוא חתום בשנת הית"א אור"ה – 1868. הוא היה משורר, חיבר שירים וקסידות על נושאים שונים, להלן פתיחה של אחד משיריו

אז נפשי תעלוז / בשובך אל מחוז / קריה עליזה

הייה לי לחומה עוז / למגדל למעוז / באלוקים מחסה עוז

כי חלקו והבלו לא יבזה / יפדה עם רזה מיד גוי נבזה / עם דל ורזה

המשך לשירו של רבי שלמה אביטבול

מלך רם ויחיד מושל בתחתיה / ועליה עד מתי יונתך בגלות זה כמה ?

נושא גולה וגאולה, חובר רשות לקדיש.

השיר "יפה ותמה תורה תמימה" הוא אחד מהשירים המפורסמים של הרב בו הוא מונה מעלותיה של התורה. בשיריו הארוכים הוא היה רגיל לחתום שמו באקרוסטיכון : סימן אני שלמה בן יוסף.

להלן השיר במלואו:
יפה ותמה / ר' שלמה אביטבול 

יָפָה וְתַמָּה תּוֹרָה תְּמִימָה הַנְּעִימָה 
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְּסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים 

(יָהּ יְדִידִי) אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ בּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי 
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים 
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים 
וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 
חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת 
מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים מִיֵּין סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים 

(יָהּ יְדִידִי) נִתְעַלְּסָה בְגִיל בַּאֲהָבִים 
בְּסוֹד נְקֻדּוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְּתָרִים עִם אוֹתִיּוֹת 
פְּתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת נֶעְלָמוֹת סוֹדָם בָּרָמוֹת 
אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים טוֹב מִזָּהָב וּפְנִינִים 
מַעְיָן גַּנִּים בְּשִׁבְעִים פָּנִים כֻּלָּם חוֹנִים 
הֵן אֲנִי עֶבֶד נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְּלֵב שָׁלֵם 

(יָהּ יְדִידִי) יוֹרוּ מִשְׁפָּטַיִךְ הָאֵיתָנִים 
תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי גְּאוֹנֵי וּסְבוֹרָאֵי 
וְרַבָּנָן בַּתְרָאֵי לְחַיֵּי מִדְּבַשׁ יָאֶה 
גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וַהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת 
כֻּלָּם מִפִּי גְּבוּרָה זִקּוּקַיִן דְּנוּרָא 
בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים וְקוֹל מִשָּׁמַיִם 

(יָהּ יְדִידִי) שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ בָּךְ נֶעֱלָמִים 
אֲשֶׁר בָּם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים בְּצֵרוּפִים נִפְלָאִים 
וְהֵמָּה בַּכְּתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים 
מְאִירִים וּמַזְהִירִים בְּסוֹד יְשָׁרִים 
כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָּהֶם 
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי מִזִּיו צוּר עוֹלָמִים 

(יָהּ יְדִידִי) לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְּלַחְמִי 

בְּיַ"ג מִדּוֹת תִּדְרֹשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹמֶר כַּשּׁוּרָה 
הֶקֵּשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִּי גְּבוּרָה 
כְּלָלִים עִם פְּרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה 
מִשָּׁם יוֹצְאִים אַרְבַּע נְהָרוֹת כֻּלָּם אוֹרוֹת 
פְּשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 

(יָהּ יְדִידִי) מַה טוֹב דּוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָּה 
נֹפֶת צוּף דְּבַשׁ שְׂפָתַיִךְ גַּן נָעוּל דְּלָתַיִךְ 
רֵיחַ טוֹב בְּגָדַיִךְ דּוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ 
חַמָּה וּלְבָנָה כֻּלָּם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ 
כִּי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינֵךְ עֹשֶׁר בִּשְׂמֹאלֵךְ 
בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 

כמה משיריו נכללו בספר " שיר ידידות ". לפי דברי הרב חיים רפאל שושנה, השיר " אורי וישעי " שיר הודיה שחיבר בערוב ימיו. בסביבות שנת התע"ר – 1912. שבט ברברים בשם " מא-לעין ".

תקופה זו עת צרה היא ליעקב, וכל הקהילה הייתה צפויה לביזה ולשלל. "יצאו עלי בני בליעל" כתב המשורר, כאשר קרה במרוקו לא פעם בן גברא לגברא. ורק עם כניסת הצרפתים לעיר, גורשו הברברים והסדר הושב על כנו. המעשה נזכר בפי הזקנים בשם "לעאם די מא לעין", כלומר : שנת "מא לעין – מי המעיין". זה היה כינויו של המצביא המורד. זה שמו של המצביא המורד שעמד בראש המורדים שפלשו למראקש מרדו במלכם מולאי אלהיבא. שנת 1912 נזכרת כשנת מהומות ופרעות שעברו ביעף על כפרים רבים במחוז המזרחי של מראקש. על ידי צבא אספסוף שבא ממורדות הרי האטלס הסמוכים. מטרתו הייתה לנצל את אי השקט ששרר בעקבות אחיזתם של הצרפתים, טרם שביססו את אחיזתם באזור. 

ישראל ערבים זה לזה

רבי אברהם אביטבול

? – 1945

נולד במראכש לאביו המשורר רבי שלמה אביטבול, מחבר הפיוט ’יפה ותמה; בנו של הדיין רבי יוסף אביטבול. גדל ולמד בישיבות בעירו, אצל רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן. בשנת תר״ף (1920) נשא לאישה את שרה, בתו של הגביר שלמה אלפסי, ממנה נולד בנו יצחק.

לימד תורה בישיבה שבבית הכנסת ’צלאת לעזמא; לצדו של רבי יעקב אדהאן. הוא סירב להצעה לכהן כדיין בעיר.

בשנת תרפ״ה (1925) עזב את העיר ונדד בין קהילות מרוקו. בעיר וואזאן יסד ישיבה, וכיהן בה כרב. לאחר כשנה, עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בעיר אל־עראיש שבאזור הספרדי. כעבור שש שנים שב למראכש.

הותיר אחריו תלמידים רבים, מהם: רבי יאיר חפוטא, רבה של באר יעקב ואביו של רבי אברהם חפוטא; רבי לוי סעדיה נחמני: רבי שלום אלבז, רבה של חדרה; הרב גד נבון, הרב הראשי השלישי לצה״ל, ועוד תלמידים.

נפטר במראכש ביום י’ באדר תש״ה (23 בפברואר 1945) ונטמן בבית העלמין היהודי במראכש.

בתלמוד תורה שבעיר מראכש, היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. אחד מחכמי הקהילה, ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זצ"ל, היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר, והתעצב מאוד על פטירתו.

בסיום הלווייתו של רבי אלעזר, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, כדי להתפלל שם תפילת מנחה. כשהגיעו לשם, נשא הרב דרשת תוכחה לקהל. "מדוע צדיק אבד ואין איש שם על לב", פתח ואמר, "הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו , הוא ועוד הרבה מאוד עניים בעיר הזאת. מהמעט שעשינו למענם אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים".

מנהג היה במראכש, בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימים את הציבור, לצורכי סעודת ההבראה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.

הרב הביט בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול בוכים: "שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו, אם בכלל. ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בסכום זה? מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן עוד ממשיך היה לחיות בתוכנו. הלא על כך נאמר ׳וצדקה תציל ממוות׳ – תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן".

הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה״, המשיך רבי אברהם בדבריו, ־והמצב של רבי אלעזר ואחרים הוא ראי שבו משתקפת דמותנו. איך קרה הדבר שהעלמנו עין? מדוע אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד. במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם?״.

באותו מעמד ציווה רבי אברהם למנות אפוטרופוס ממכובדי הקהל, כדי לטפל ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם, לדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר.

מעשה היה באחת היהודיות בעיר מראכש, שלדאבון הלב התחתנה עם מושל העיר המוסלמי, עמו חייתה עד יום מותה. בקהילה היהודית איש לא ידע אם תיקבר בבית העלמין המוסלמי, וספק אם היה אכפת הדבר לאיש. אלא שהדבר כאב לאחיה, והגיע אל ראש החברה קדישא ר׳ שלום הלוי, לבקש ממנו כי יארגן הלוויה וקבורה לאחותו כמנהג ישראל.

החברה קדישא חפצו מאוד לסייע לו, אך הדבר העמיד אותם בפני בעיה היכן תיקבר, שכן ברור היה כי המוסלמים לא ייתנו שתיקבר בקבורת ישראל. לאחר התלבטות, הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים של העיר, שם אין בוררים מקום כלשהו, אלא כבמקרים אלו היו זורקים את המכוש והיכן שהיה נופל שם היו קוברים.

כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב מאוד מכך שאחותו תיקבר בדרך במיון. הוא הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. מיד הלך והתלונן לפני המושל המוסלמי, שעירב בעניין את הפחה אלגלאווי. כששמע הפחה את הדברים, הורה בצו לחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם ובהלוויה מכובדת. ולא עוד, אלא שראש החברה קדישא בכבודו ובעצמו נדרש בצו מלכותי להספיד לה…

ראש החברה ר׳ שלום הלוי קיבל את הצו וחשכו עיניו. בצר לו שם פעמיו אל ביתו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול, כדי לטכס עצה. ר׳ שלום נקש קלות על דלת ביתו של הרב, וכשנפתחה הדלת, ראה רבי אברהם את ר' שלום נסער מאוד. ׳׳מה קרה ידידי?״, שאלו רבי אברהם בחיבה. אז סיפר לו ר' שלום את השתלשלות המקרה, ואת הצו המלכותי המחייב אותו.

"אל דאגה", הרגיעו רבי אברהם, ״מוטל עלינו צו של מלכות, ולכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה, להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו".

רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה: "שמע בני! אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי. ואני שואל אותך אם באמת בכך אתה חפץ?! וכי עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם?!. גם אם יכולתי, האם תיקון זה שאתה רוצה לעשות יסייע לעילוי נשמתה של אחותך האומללה?״.

אחיה של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה של רבי אברהם, אך הוסיף בקול בוכים וביקש מהרב: "זו היא בקשתה האחרונה של אחותי המנוחה, להיקבר כיהודייה. על כן לעילוי נשמתה אבקש למצוא פתח למילוי בקשתה".

רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה, ופסק: "ראש החברה לא יספיד את הנפטרת, כי הוא אינו מוכשר לכך. ואני מוכן להספידה, אך טבעה של דרשה להבליט את זכויותיו של הנפטר". האח שהשתכנע מדברי הרב, ביקש ממנו להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה לכך השיב הרב, כי תיקון אינו נעשה ביום אחד, אלא תהליך ארוך, וידונו על כך בימי השבעה.

הרב הוסיף עוד וביקש, כי להספד שיישא הוא זקוק לזכויות שמומשו על ידי הנפטרת או לאחר פטירתה לעילוי נשמתה, "ומה אני יכול לספר על המנוחה מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה?״.

"ומה אני יכול לעשות בנידון?״, שאל האח.

הרב הוציא נייר מרופט מכיסו, בו מופיע רשימת עניי העיר. "היום יום חמישי״, אמר הרב, תוך שהוא מוסר את הנייר לידי אח הנפטרת, ״ובגלל טיפולי בסידורי הלוויה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי השבת.

אם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של המנוחה, והנה גם אני וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פרנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה".

אחיה של הנפטרת התרגש עד מאוד מהרעיון, והוציא מכיסו סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע. הוא אף הוסיף והתחייב לבוא בכל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמת אחותו במשך כל השנה.

הקול יצא ברחבי המלאח, כי רבי אברהם ישתתף בהלוויית הנפטרת השנויה במחלוקת, ואף ידרוש לעילוי נשמתה. רבים מיהודי הקהילה התאספו בבית ההלוויות, והדבר הפך לשיחת היום ולתמיהת כולם מה ידרוש רבי אברהם על אותה נפטרת שנישאה למושל המוסלמי וחייתה עמו עד פטירתה.

״נפלאים דרכי האל״, פתח רבי אברהם את הספדו, ״מי היה מעלה על דעתו שבני הקהילה היהודית רובה ככולה יעמדו במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה ובקשתה של הנפטרת להיקבר בקבורת ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה, שכן לימדונו חכמים שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. בידינו למתק את אותן גזירות, ולגלגל זכות על ידי זכאי״.

״זכות גדולה עומדת לנפטרת ביום הזה״, המשיך הרב בדרשתו, ״עניים רבים בעירנו יערכו את שולחן השבת, ובנוסף לכך משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה להמשיך ולעסוק בצורכי הציבור״… אז המשיך הרב לדרוש בחשיבות מעלת הצדקה, ובחובה שעל כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי.

מסיפור זה למדים אנו על גדלותם של רבותינו חכמי המערב נ״ע, שבחכמתם הרבה ובמנהיגות ראויה ידעו למצוא את הדרך להתגבר על המחלוקות, ולהביא לתוצאה המקובלת על כל הצדדים.

עוד על מעשי הצדקה של רבי אברהם, ניתן ללמוד מהמעשה הבא.

באחד מימי חמישי יצא רבי אברהם בליווי שני חתניו לשוק, לערוך קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן הרחוב, בראש מורכן, ומתעלם הוא מהעוברים והשבים. הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שאותו הכיר בשמו: ״שלום לך ר׳ פלוני! האם כבודו אינו חש בטוב?״.

״רבי, ברוך ה' אני מרגיש די טוב״, השיבו היהודי תוך שהוא קם ממקומו מפני כבודו של הרב.

"אם כן אולי משהו מעיק עליך?׳’, הוסיף הרב ושאל, "הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה. יודע אתה בני, שדאגה בלב איש ישיחנה"…

התעניינותו של הרב במצבו עודדה אותו, והוא השיב לרב: "זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד כי טרוד הייתי בטיפול בה ובילדינו. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועתה לא רק שאין בידי להשיב את אשר לקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה. לפשוט את ידי איני מסוגל, ולכך באתי לפינה זו לבקש את רחמיו של היושב במרומים".

רגשותיו של רבי אברהם לא עמדו לו. כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט. הוא לא היסס לרגע בפני האיש, ומיד שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת עבור ביתו, ומסרו ליהודי הנמצא במצוקה. בלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה. "אל תדאג, יהיה בסדר", אמר לו הרב, "לך לאשתך ולילדים, הם זקוקים לך. שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש".

חתניו של הרב שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב. הם ידעו בבירור שגם לו לא נשארה פרוטה בכיסו. אך הרב ביקש מהם להמשיך יחד בדרכם לכיוון השוק.

לפני הכניסה לשוק שמחוץ למלאח, הייתה שורת חנויות של כמה מעשירי הקהילה, חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. כשהבחינו ברבי אברהם עובר בסמוך אליהם, קמו לכבודו לנשק את ידו, והחליפו עמו כמה מילות נימוס, ואמרו לו: ״ברוך הבא! כבודו בא בזמן. זה עתה סיימנו להתחשבן, והפרשנו סכום כסף לעניים״. אחד מאותם עשירים שהיה מוטרד מחלום שחלם, סיפרו לרב, והלה פתר לו את חלומו לטובה. על כך הגדיל אותו עשיר את תרומתו.

הרב בירכם שיזכו לראות ברכה בעמלם בזכות מצוות הצדקה, והמשיך בדרכו עם חתניו לכיוון השוק. חתניו שוחחו ביניהם על גודל הנס, כי דקות ספורות לאחר שנתן הרב ליהודי במצוקה את כל הכסף שהיה בידו, והנה עתה אוחז בידו סכום כסף כפול, ועתה יהא לרב די כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות…

אולם הרב לא העלה בדעתו ליטול את הכסף לצרכיו. הוא ראה בכך סייעתא דשמיא לסייע לעוד כמה עניים להתארגן לקראת השבת. הוא נכנס לשוק ורכש לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו מלכתחילה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים, תוך שהוא מורה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.

״הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש. אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ: טהור במידות, רב המעלות". מילים אלו מתוך נוסח המצבה, מגלמות בתוכן את דרכו של רבי אברהם, לסייע לעניים ולנזקקים ככל יכולתו, כפי שהורו לנו חכמים שישראל ערבים זה לזה.

באחרית ימיו, בזמן מחלתו, לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת ׳שמע ישראל׳. הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק: "קומו להלוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדוננו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול״.

אבל כבד ירד על העיר, חנויות ועסקים מכל הסוגים ננעלו על מנעול ובריח, ארשת של עצבות ירדה על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינן לוקחות חלק בהלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. בכי וכאב על האדם הנערץ ביותר על כולם, אבי העניים, סנגורם של הנדכאים, אבי יתומים ודוברם של האלמנות. לעיתים תכופות את הפרוטות האחרונות שבכיסו היה מוציא למענם.

לו יהי שנזכה ללכת בדרכו.

זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- ישראל ערבים זה לזה-רבי אברהם אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה

מיכאל אביטבול

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קק־היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.

בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.

ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה  1 La Voix Juive״Le Réveil Juif.

לינק לעיתון La voix juive  – http://archive.diarna.org/site/detail/public/556/

Le Réveil Juif. –
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI/?action=tab&tab=browse&pub=LRVJUF&_ga=2.187175080.125034442.1536998471-42838518.1486320182#panel=browse

ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס.^, לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.

בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.

בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:

על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי״ח        .

מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:

כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.

כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.

יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1) הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.

חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.

2) ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב־1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.

3) ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.

4) לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו (בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית (או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

רבי אברהם אביטבול

הרב אברהם אביטבול היה דיין וראש ישיבה בעיר מראכש(נפטר ב־1941). בנו של המשורר שלמה אביטבול. נחשב גדול המעיינים בתלמוד בכל רחבי מראכש. דרשן בחסד עליון, ידע לעורר את צאן מרעיתו לתשובה. פעל רבות לסיוע ליתומים ואלמנות.

צדקה תציל ממוות

פעם נפטר מלמד אחד בשם ר׳ אלעזר שהיה עני וחי בקושי. בתום הקבורה ניגשו המנחמים לבית האבל על מנת להתפלל מנחה. הרב אביטבול נשא דרשה חריפה, ״מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב?״ ודרש מן הקהילה לגלות נדיבות כלפי האלמנה והיתומים, והקהל אכן תרם בעין יפה. משראה את הסכום שנאסף החל הרב לבכות בכי חרישי. דממה השתררה והקהל לא הבין מדוע הרב בוכה, והרי תרמו ביד נדיבה. פתח הרב אברהם אביטבול ואמר, ״שערו נא בנפשכם מתי ראה ר׳ אלעזר סכום כזה בחייו, אם בכלל? ומה היה ר׳ אלעזר יכול לעשות בסכום שכזה? ומי יודע לו היה לו סכום כזה כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו? הלא על כגון זה נאמר ׳וצדקה תציל ממות'! כעת מוטלת עלינו החובה לדאוג לאישה ולילדיה.״ עוד באותו המעמד מינה אפוטרופוס מן המכובדים שבקהילה לטיפול ביתומים ובמשפחה.

נתון תיתן

רבי אברהם אביטבול עצמו לא היה מן העשירים, אך הוא השתדל לתת צדקה ככל יכולתו. ביום שישי אחד יצא עם שני חתניו לקנות מצרכים לשבת. בדרכם ראו יהודי ופניו עצובות. ניגש אליו רבי אברהם אביטבול ושאל לשלומו, והלה סיפר לו שאשתו חולה זה זמן רב וכבר תקופה שהוא קונה מצרכים בהקפה וכעת אין לו ממי ללוות – אפילו לצורכי שבת. מיד שלח הרב אביטבול את ידו לכיסו ונתן לו את כל כספו שהיה מיועד לקניית מצרכי השבת עבור משפחתו שלו. חתניו עמדו נדהמים, וכי מה יעשו כעת? ביקש הרב מחתניו להתלוות אליו אל השוק בכל זאת. בכניסה לשוק עמדו מספר סוחרים ושוחחו ביניהם. משנכנס הרב עמדו לכבודו ואחד הסוחרים אמר, ״זה עתה סיימנו את חשבונות המסחר והפרשנו כסף לצדקה. הנה הסכום,״ והושיט לרב סכום כסף נאה המספיק לכמה שבתות. חתניו שמחו וראו בכך סימן משמים: כעת יש בידם כסף המספיק לשבתות הרבה. אולם הרב אביטבול ראה בכך סיעתא דשמיא שמעשיו היו לטובה ושעליו להמשיך לעשותם. הוא הורה לחתניו לקנות צורכי השבת למשפחתו לשבת זו, ואת שאר הכסף חילק לעניים.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

בית דין של מעלה.

רבי אברהם  כיהן כראש ישיבה, בתפקיד זה ראה ייעודו האמיתי.יחד עם זאת היה מעורה בתוך הקהל, להם הקדיש את דרשותיו בשבתות ובחגים, ובכל הזדמנות. קהל של מאות היה נוהר בשבתות לשמוע דרשותיו, בבתי הכנסת הגדולים של העיר. הציבור חש בנוח בקרבתו והעדיף לפנות אליו בשאלות. כי תשובותיו נאמרו במאור פנים ומתובלים בדברי הומור. בזמנו היו שני ראשי ישבות במראקש, סמוכות אחת לשנייה, תחת קורת גג אחד. ראש הישיבה השני, היה הרב הגאון רבי יעקב דהן ז"ל, איש עניו ונחבא אל הכלים, והעמיד תלמידים למאות.

לימים נפל דבר בינו ובין רבי אברהם אביטבול זצ"ל, כי הזמנים היו קשים מלחמת העולם השנייה בעיצומה, הכלכלה במשבר, הכול בקיצוב ומעט, שוק השחור גואה והפרוטה כלתה. בישיבות למדו גם בעלי משפחה צעירים שהיו זקוקים לתמיכה.

רבי אברהם עליו השלום, היה בעל גישה ישירה ובלתי אמצעית. והבריות היו מתחברים אליו בקלות, הוא האיר להם פנים ודאג לצרכיהם. כך היה מטפל בתלמידיו, לא היה קונה לעצמו דברים לשבת, לפני שידע שלאחרון תלמידיו יש לו כסף כדי לקנות מצרכים לשבת, או מסודר אצל בעל הבית הקבוע שלו.

לכל אחד מתלמידיו הבחורים היה לו בעל בית או תומכים מפרנסי העיר. לעת מצוקה רבי אברהם עצמו היה פונה לנדבן ושואל אותו קנית מצרכים לשבת? אם כן כמה מתלמידי עוד לא!. קרבתו הרבה לתלמידיו ודאגתו הגדולה לצורכיהם הביאה לנהירת תלמידים לישיבתו.

יש אומרים שדבר זה גרם למתח בין שני החכמים ז"ל, וזאת מבלי שאחד מהם יעורר את העניין אצל חברו. תלמידיהם היו מצווים על ידם, לפנות בשאלות במקרה הצורך לכל אחד מהם. לרבי אברהם זצ"ל הגיעו דברים לאוזניו, כי חברו תלה בו את הסיבה למיעוט התלמידים בבית מדרשו.

רבי אברהם ז"ל לקח מאוד את הדברים ללבו, יש שמועה שתבעו איש את רעהו לבית דין של מעלה ! שניהם נפטרו בשנת תש"א – 1941 – בהפרש זמן מועט, והיו שראו בזה מעין הזמנה של אחד לרעהו להתדיין בבית דין של מעלה.

בכך מראקש איבדה את שניים מראשי ישיבותיה, דבר שהותיר אחריו עננה כבדה שהטילה קדרות על עולם הישיבות בעיר זמן רב.

האב בא בחלום

ממעשה הצדקה של רבינו פעם יצא רבי אברהם, עם שני חתניו לעשות קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן רחוב, עם ראש מורכן שהתעלם מעוברים ושבים.

הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שהכיר אותו בשמו, שלום לך רבי פלוני, האם כבודו לא מרגיש בטוב ? היהודי קם ממקומו וענה, רבי ב״ה אני מרגיש די טוב. אם כן אולי משהו מעיק עליך שאל הרב? הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה, אתה יודע בני, כתוב דאגה בלב איש ישיחינה! והמשיך בהרחבת החובה בנושא.

האיש נכנע להפצרותיו של הרב, ואמר לו: זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד, כי טיפלתי בילדים ובאישה. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועכשיו לא רק שאין בידי להחזיר את מה שלקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה.

לפשוט יד איני יכול! ובאתי לפינה הזו לבקש רחמי ה'. לא עמדו רגשותיו של רבי אברהם אביטבול, כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט הוא לא היסס לרגע בפני האיש. שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת, ומסר אותו ליהודי הנמצא במצוקה, ובלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה, לקחת מידו את הכסף.

אל תדאג יהיה בסדר, לך לאשתך ולילדים שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש. חתניו שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב, מאחר שהם ידעו בבירור שגם לו לא נשאר כלום בכיסו.

הרב ציוה עליהם להמשיך יחד בדרך לכוון השוק. לפני הכניסה לשוק מחוץ למלאח, הייתה שורה של חנויות של כמה מעשירי העיר. חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו בניהם על דא ועל הא.

כמה מהם הבחינו ברב עובר לידם, קמו לכבודו החליפו עמו דברי נימוס, ואמרו לו ברוך הבא כבודו בא בזמן. כי זה עתה גמרנו להתחשבן והפרשנו סכום לעניים, אחד מהם היה מודאג מחלום שחלם סיפר אותו לרב והלה פתר לו לטובה, וזה הגדיל תרומתו.

הרב נפרד מהקבוצה בדברים מעודדים. למעשה תוך כמה דקות מאז שנתן הרב ליהודי במצוקה את מה שהיה לו, והנה מוצא את עצמו מכפיל בכמה את מה שהוא נתן. הרב המשיך עם חתניו לכוון השוק, בעוד שהם שמחים ומתפעלים מן הנס שקרה להם. כי הרי עכשיו יש לרב מספיק כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות ולא רק לשבת אחת.

אולם הרב לא כן חשב, הוא ראה בזה סיעתא דשמיא לעזור לעוד כמה עניים לעשות את השבת. נכנס לשוק קנה לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו בהתחלה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים תוך שהוא מראה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.

זכות אבות

אחד העיסוקים של היהודים במראקש, היו מתווכים ושמאים בעלי חניות. הם שירתו הלקוחות העשירים, שעסקו בנכסי דלא ניידי. אלו היו מוכרים כאנשים רציניים ונאמנים, שאפשר לסמוך עליהם בעסקים גדולים. לצידם היו שלושה יהודים שהתפרנסו ׳כמדריכי קניות.

הם התמחו בדרכי שיווק במקח וממכר, וכל הגינונים המתלווים לו בסחר הערבי. יהודים העושים את דרכם לשווקים הגדולים של ׳המדינה " לקניות גדולות. כמו שטיחים, נדוניה לכלה, בהמה למשא, או לשחיטה. היו נזקקים לשירותם של הקניינים הזוטרים, שידריכו אותם לבל יפלו בפח.

ואלו מוכנים לכתת את רגליהם עם הלקוח שלהם כל היום, תמורת כמה פרנקים. שלושה אלה היו זמינים בשער המלאח לכל דורש. אחד מהם היה צעיר בן טובים מצדיקי העיר. הם עבדו בהרמוניה ללא תחרות, אלא – איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

פעם בתקופת מיתון חריף, עבר שבוע שלם ואיש לא נזקק לשירותם והם הגיעו לסף הרעב. השנים מחבריו של ׳בן טובים " הזמינו את עצמם לסעודות מצווה, לספק את רעבונם. ׳ ובן טובים ׳ בבושתו להופיע שם, לא יכל להרשות לעצמו להופיע בסעודות הניתנים לעניים, והתקיים ארבעה ימים על לחם צר ומים בלבד!.

בליל יום החמישי רבי אברהם רואה בחלומו את אביו של הבן טובים עצוב ומודאג, הוא פונה לרבי אברהם ונותן בידו כסף, ואומר לו קח את העשרים פראנק ותן אותם ליוסף הבן שלי, כי זה ארבעה ימים לא בא אוכל ראוי לפיו!.

רבי אברהם לא פקפק בחלום, רק את העשרים פראנק עדיין לא ידע מאין יגיעו, הוא הפטיר ירחם ה׳. וכהרגלו קם לבית הכנסת, כשגמר להתפלל וכיוון צעדיו לצאת, ניגש אליו אחד המתפללים ומסר בידו צרור כסף ואמר לו זה שייך לקופה של הרב פלוני, שהוא אביו של ׳הבן טובים׳! הוא שאל את הרב האם כבודו רוצה לספור?

הרב הפתיע אותו ואמר אני יודע כמה יש שם, אבל בכל זאת תספור, ליתר דיוק תמצא שם עשרים פראנק! בעל הקופה אשר לא ידע על חלומו של רבי אברהם, עמד המום ולא שאל יותר! כי זה בדיוק היה הסכום! רבי אברהם עליו השלום נחפז לעשות את שליחותו, להביא את הכסף לבן הרעב, וכל אחד שפוגש ברחוב ביקש ממנו, שאם יראה את יוסף בן החכם פלוני, ימסור לו להגיע אלי בדחיפות.

כמעט כולם מלאו את בקשתו של הרב. אולם יוסף בשלו, הוא חשב שהרב רוצה להטיל עלי שליחות כלשהי, אבל כעת מצבי לא מאפשר זאת. כאשר עברו כמה שעות ויוסף לא מגיע, קם הרב ולקח לו אישית את הכסף. יוסף תהה ושאל לפשר הכסף, שהרי הוא לא נמנה עם הנזקקים בקהילה.

אמר לו רבי אברהם, שמע בני, הכסף הזה מאביך זצ״ל! יוסף פונה אל הרב בתמיהה ואיך אבא זצ״ל נתן לך את הכסף ? הרב סיפר לו את חלום וכוי, וכי הכסף הזה מיועד אך ורק לו, ואז נחה דעתו. יוסף נזכר בחבריו הרעבים, הלך ועשה ארוחת מלכים להחזיר לעצמו כל מה שהחסיר בימי הצום שנכפה עליו, והזמין לסעודה את שני חבריו לעבודה.

חבריו תהו מה יום מיומיים, מאיפה התעשרת ? אולי גם לנו יש חלק בזה ?. לא נותר לו אלא לספר להם את סיפור החלום של רבי אברהם זלה״ה. אכלו ושתו ולא נותר להם רק לקנא בחברם בעל זכות אבות ז״ל.

אחד משני החברים חמד לו לצון, פגש את רבי אברהם בדרך הלך ונשק את ידו, ושאל אותו כדרך אגב, אולי גם אביו השאיר לכבודו איזה עשרים פראנק בשבילו ?. הרב ענה לו בכובד ראש ואמר: לא- לא השאיר לי בשבילך כלום, אבל נראה לי שהוא מצפה ממך שאתה תעשה קצת יותר בשבילו!

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צח

דעת־הקהל בצפון־אפריקה ומעמד היהודים

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

אין ספק כי חלק מדעת־הקהל בצפון־אפריקה לא היה שבע רצון מן המדיניות הגזענית של וישי. אולם, בארצות שבהן נחסמו אמצעי הביטוי ועל תנועותיהם ומחוותיהם של האנשים פיקחה בהתמדה המשטרה, נחוץ היה בוודאי אומץ רב ואותה מידה של פזיזות כדי לנסות ולהבקיע את חומת הקונפורמיזם המיסטי כמעט שהקיפה את פטן ומשטרו.

הרי כי כן, נדירים היו מי שהתנגדותם ל׳תקנון היהודים׳ הותירה עקבות כלשהן, שכן רובם ככולם ביכרו לשמור בשתיקה את מחאתם ואת התמרמרותם, לנוכח צעדים שעוררו צלילים מכאיבים ׳בלבם של כל הצרפתים האמיתיים׳, שבעיניהם בגדה צרפת ב׳גאוניותה הראציונאלית׳ בכך שהביאה למושבות את ׳מכת הגזענות האיומה׳. וכך כתב ׳אירופי מאלג׳יריה׳ אל קסוויאה ואלה:

ההשפלות הפוקדות את יהודי אלג׳יריה אינן יכולות שלא לכרסם באטיות את יוקרתה הקולוניאלית של צרפת. לא… המוסלמים לא קיבלו בסיפוק את  הצעדים החמורים שננקטו נגד היהודים: הם הופתעו מהם. הם נדהמו מן הגילוי שצרפת ביקשה, אגב הפרת התחייבויותיה, להטיל חזרה אל תוך קיומם העלוב משכבר הימים את מי שהביאה לציביליזציה, את אלה שנתנו בה אמון, וזאת אחרי 70 שנה […].

גרמניה יכולה לעסוק בגזענות: היא אינה מחזיקה באימפריה קולוניאלית ואוכלוסייתה מורכבת מגזע הומוגני. לא כן באלג׳יריה: פנינה זו של האימפריה הצרפתית נידונה לכליה אם לא תשרור בה הארמוניה גזעית מושלמת […] יהודי אלג׳יריה שתרמו כה הרבה לכיבוש וסייעו לביסוס השלטון הצרפתי באלג׳יריה, שאבו להילחם, להיאבק, לסבול ולמות למען המולדת ולא היו ראויים להשפלה מעין זו.

מפעם לפעם ביקשו השלטונות לחוש בדופק של דעת־הקהל, באמצעות סקרים ותחקירים: אולם, אם להסתמך על ריבוי הדינים והחשבונות הפנימיים שבהם אפשר לעיין, הרי תגובות ביקורת מן הסוג שהובא לעיל השתייכו למיעוט אנשים שהוגדר במקורות בתור ׳קומוניסטים׳ או ׳גוליסטים׳, לחילופין. נכון אמנם כי השירותים השונים שעסקו בבדיקת הלכי הרוח של האוכלוסייה ביקשו לעתים להרגיע בכל מחיר את ממוניהם, בהציגם לפניהם תמונה חיובית של דעת הקהל. אף על פי־כן, יוזמות כגון אלה שנקטו האחראים על החינוך באלג׳יר או הארגונים הכלכליים במארוקו כלל לא היו עולים על דעת יוזמיהם לו היו להם ספיקות כלשהם בעניין התגובות הצפויות להן בקרב הקהל הרחב.

גם אם לא ניתן להגיע להערכה כוללת על יחם האוכלוסייה בצפון אפריקה אל חוקי הגזע, קל ביחס להבחין בגוונים מסוימים, אפילו דרגות חומרה שונות, בתרגום התחיקה הגזענית ללשון המעשה, בכל אחת משלוש ארצות המגרב. כך נראה ש׳תקנון היהודים׳ יושם בתוניסיה בחומרה פחותה מזו שבאלג׳יריה ובמארוקו.

הסיבות להבדל זה, שלא נעלם מתשומת־לבו של סקוויאה ואלה, היו בעיקר משני סוגים. הראשונות, שאותן נגדיר כסיבות אנושיות, קשורות לאישיותם של האדמיראל אסטווה ושל כמה מעוזריו בנציבות: השניות, פוליטיות מעיקרן, קשורות מצד אחד לתפקידם הממתן של השליטים אחמד פחה ומונצף באי, במשך התקופה הנדונה, וכן לנוכחות על אדמת תוניסיה של מושבה איטלקית חשובה ששימשה, באותה מידה אם לא יותר מן הקהילה היהודית, מוקד לשנאת חוגי הימין הצרפתי.

אסטווה — שרדיו שטוטגארט הגדירו בתור פרו־יהודי — היה אדם ספוג רגש דתי עמוק, שסוע וקרוע בין נאמנותו למרשאל פטן ואמונתו הנוצרית, שאסרה עליו לבצע את הגזירות שעליהן הורו חוקי הגזע. יוצא מכך כי האדמיראל, שכמה מעוזריו הראשיים בנציבות שותפים היו להלכי־רוחו, השקיע להיטות מועטה בביצועם של הצווים האנטי־יהודיים ועתיד היה לעכב עד מארם 1942 את פרסומם של הצווים העיקריים להפעלת ׳תקנון היהודים׳. בתוך כך הוא לא נרתע בכמה הזדמנויות מלהראות יחם אוהד כלפי הקהילה בתוניסיה: כך בביקורו בבית־הכנסת הישן באי ג׳רבה — הגריבה, ובהענקת תשורות לנצרכים יהודים ערב חג הפסח, ב־ 1941 וב־.1942 ליחס אוהד זה של האדמיראל אסטווה שותף גם התת־אדמיראל דריאן, מפקד הבסיס הימי בביזרט. ב־25 ביולי כתב לנשיא הקהילה, משה בורז׳ל, כדי להודיעו מראש כי בדרישת וישי הוא נאלץ לפטר את כל העובדים היהודים, עוד לפני ה־ 31 בדצמבר:

מתוך כוונה למנוע מהם השבתה פתאומית על כל הכרוך בה, אני פונה אליך בזה כדי שתוכל לעשות בעוד מועד לשיבוצם במפעלים אזרחיים. יש לבצע את הפיטורים בהדרגה, ולכן בכוונתי לפטר לקראת ה־1 באוקטובר את כל בעלי המקצועות שאפשר להחליף ללא קושי: פקידי־רישום, מפרשנים, נגרים. אשר למקצועות הנדירים, ברצוני לדחות את פיטוריהם ככל האפשר, אך מובן מאליו כי אם יוצעו להם מקומות עבודה לפני ה־31 בדצמבר, הם יוכלו לנצל זאת. ביחס לחניכים, מצער ביותר לפטרם לפני תום הכשרתם. כוונתי להשאירם אפוא בעבודה גם אחרי המועד האחרון: זאת בתור חניכים חופשיים, כלומר ללא תשלום, עד תום הכשרתם המקצועית השוטפת.

גילוי מעין זה של יחס אוהד מצד התת־אדמיראל לא היה כדוגמתו במארוקו ועוד פחות באלג׳יריה, שם אף נטו השלטונות להחריף את הצעדים האנטי־יהודיים שהכתיב ממשל וישי.

אשר ליחסו של הבאי, כל אחד ידע היטב כי חוקת הפרוטקטורט הניחה לו אך מעט חופש פעולה, בהיותו למעשה רק חותם על הפקודות שמסרה לו הנציבות. יחד עם זאת, סעיף 11 ב׳תקנון היהודים׳ הראשון, שפורסם בתוניס, קבע כי מסמכותו של הבאי להעניק ליהודים שמוצאם מקומי פטור על שירותים יוצאים מן הכלל למען תוניסיה, והיה זה אמנם אחמד ביי שבחר בשני האנשים היחידים שזכו לטובה זו. הבא אחריו, מונצף באי, רצה להביע את יחסו האוהד ׳לכל אוכלוסיית־העוצרות׳, מיד לאחר שעלה לכס־השלטון. כיאה למסורת בייליקלית עתיקת־יומין קיים השליט החדש יחסים שוטפים עם כמה נכבדים יהודים. בשעה שבה היתה השפלת היהודים צו־השעה, מצא לנכון להעניק את אות הכבוד התוניסי הגבוה ביותר, ה׳נישאן איפתיכאר׳, לכעשרים אישים יהודים, לרבות סוחרים ורופאים.

בלי לגרוע מחשיבותם, דומה כי לבטי המצפון של האדמיראל אסטווה וביטויי האהדה של מונצף באי, לא היה בהם לבדם כדי למתן את חריפות התחיקה האנטי־יהודית, אלמלא ניתוסף הגורם האיטלקי, שתרם בפועל להערמת מכשולים בדרך הפעלתם של חוקי הגזע.

ממקור גרמני נמצאנו למדים כי ועדת שביתת־הנשק האיטלקית שישבה בתוניס התנגדה להפעלת חוקי הגזע של וישי לחמשת אלפים היהודים ה׳ליבורנזיים׳ שחיו בפרוטקאדט ואזרחותם איטלקית. תוך כדי כך חיבלו האיטלקים למעשה במדיניות האריאניזציה הכלכלית, שכן בהצילם את רכושם של הליוורנזים האמידים הם הפכו ל׳חסרות תוכך את הגזירות הכלכליות

רבי אברהם אביטבול זלה"ה

 מתוך הספר תורת אמך – חכמי מרכאש שיצא לאור בקרוב בס"ד

נולד לאביו החסיד רבי שלמה אביטבול ב"ר יוסף זלה"ה שחיבר מספר פיוטים ונמצאים בספר אעירה השחר.

 סיום מסכת בעיר

????

מנהג העיר מרכאש, ביום סיום מסכת, שראשית המסיים מסיבר את סוף המסכת, ולפני אמירת הדרן עלך ואמירת קדיש, מתחיל המסיים מסכת חדשה, ויש אף נותנים קטעם בין שני המסכתות ואז אומרים הדרן עלך ובעיר מרכאש בסעודה שרו את הפיוט הקדוש שחיבר הגה"צ רבי שלמה אביטבול אביו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זלה"ה. הבית הראשון "יפה ותמה תורה תמימה, הנעימה, מי יכול להעמיק בסודך, סוד אלקים חיים אנא אדו

ני י-ה ידידי" אחד הבתים "יורו משפטיך האיתנים, תנאי ואמוראי, גאוני וסבוראי, ורבנן בתראי, לחיי, מדבש יאה, גזירות שוות והלכות פסוקות כולם מפי גבורה זקוקין דנורא בקולות וברקים מארקים וקול משמים" וכן במשמחת תורה, ערב פסח שרו פיוט זה (סנסן ליאיר עמ' 9).

מרביץ תורה

ראש הישיבה בבית המדרש לעזמא בקומה השניה, רוב תלמידו היו מתושבי העיר מרכאש, ודרכו היה בלימוד הבנה ישרה ללא פלפולים כמו עם לימוד עם הספק, וכן היה מוסר את שיעור המרכזי בשבת, כל העיר היו ממהרים לתפוס בבית המדרש, עד מהרה כל הבית מדרש היה מתמלא עד אפס מקום, גם עשירי העיר היו משתתפים בשיעורים, שנמשך בין שלוש לארבע שעות, וכל השיעור היה נמסר בלי שום ספר אגב הרב היה מכונה בשם ארון הספרים לגול בקיאות בספרים רבים.

גדלות האדם

בזמן עלות השחר כבר ראש הישיבה, נמצא בבית המדרש, ואז היה מגיע התלמיד לוי נחמני עם חברו מאיר לוי, וכאשר נכנס התלמיד נחמני נעמד מלא קומות ראש השיבה, וכאשר נשאל על ידי אחד התלמידים מה ראה ראש הישיבה לקום מלא קומתו לכבוד התלמיד. השיב: האמנם צעיר הוא לימים אך דעו לכם שחכמת התורה השוכנת בקרבו, היא חכמת זקנים, ואם כן מדוע תתפלאו כי אעמוד לפני זקן… כאשר נודע ללוי נחמני שמורו ורבו קם לכבודו, הדבר הסב לו צער רב, ומאז החל להשכים שעה קודם לכן ובכך ימנע מראש השיבה לקום בפני תלמידו (בספר פעלת צדיק נחמני עמ' 98). {גם בעיר פאס נהג ראש השיבה הגאון רבי מאיר ישראל לנהוג בתלמידיו המובחרים}

התכתבות עם רבה של מרוקו

בשנת התרצ"ד לחודש אייר נשלח מכתב נדיר מראש הישיבה רבי אברהם, אשר בעת לימודם מסכת חולין (עמ' מז), התקשו קושיא אותה העלה על הכתב, להגאון רבי שאול אבן דנאל זלה"ה לימים רבה הראשי למרוקו כמובא בשו"ת הגם שאול (סי' עח).

 וזאת לתעודה

רבנו בחן את תלמידו על הלכות שחיטה, אחד מן תלמידו רבי חיים ביטון זלה"ה רב בעיר מילילא במרוקו הספרדית מחבר הספר לב חיים, בגיל טו קיבל תעודה סמיכה לשחיטה והנה לשון התעודה (הקדמה לספר לב חיים).

בתאריך י"א לחודש ניסן המלומד בניסים שנת "קול מבשר" (תרע"ח). זאת התעודה, תהיה לאות ולעדה, בתוך קהל ועדה, וכו' ש"חכם השלם כהר"ר חיים ביטון הי"ו נבחן על ידי הח"מ בדיני שחיטה וטריפות ומנהגין ונמצא בקי בהן בשמותיהן, ושאלנו אותו והשיב על האיסור שהוא אסור, ועל המותר שהוא מותר, גם השחיז הסכין ובדקה למינו פעמים שלוש ונמצא בקי בטיב ההשחזה והבדיקה, גם שחט למינו שחיטה הגונה וראויה לאכול, לכן מעתה ומעכשיו הרשות נתונה בידו לשחוט ולבדוק מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ואם מן העוף בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולית מאן דימחי בידיה וכו'

ועל החתום באו כה"ר אברהם אבוטבול, כה"ר יעקב ביטון זלה"ה וחברי הבית דין במרכאש

מנהיג הקהילה

גאון בלימודו וכאשר התפנה מקום לדיין בבית הדין, התבקש רבנו להיות חבר בית הדין, סירב להצעה והמשיך בלימודו לפרנסתו היה בזמן מועט לסוכן חברה בריטית של יצא (תולדות יהודי המגרב עמ' 132).

הרב היה מעורה בכל עניני הקהילה, לא אחת נעצו עמו לעצה ועד הקהילה, והיה לו גאונות לפתור את הדבר הקשה ביותר בנוסחה פשוטה וברורה. ולא אחת הפחה של העיר מרכאש הזמנו לפסוק בדברים מורכבים, היה מפורסם באהבת ישראל וביותר לבניו שאהבם כבניו, באחד השנים אחר תפלת מוצאי יום הכיפורים רבי אברהם חפוטא הולך באחד הרחובות במרכאש, וממולם הגיע הגאון רבי אברהם אביטבול, לחכם אמר לבנו היניק וחכים שהיה כבן עשר, הנה ראש הישיבה, שקרבו לרב, שאלו את לחכם זה בנך, וברכות שעוד יגדל לתפארת עם ישראל (סנסן ליאיר). הספיד את ידידו רבי יוסף לגראבלי נלב"ע בתאריך יד אב תש"ב שהיה ת"ח וסוחר (הרב יוסף אלגרבלי). השתתף בברית מילה לבנו של ידידו רבי דוד אזולאי זלה"ה, בסעודת מצוה חילק למסובין ארבע בבקבוקי יין, שאל רבי אברהם כעת זמן מלחמת העולם איך השגתה יין, השיבו הכל לכבוד אליהו הנביא ומרנן ורבנן (ר' עמרם אזולאי).

ובלכתך בדרך

כאשר הרב היה עובר בשוק, ידעו בלי חנויות בכל שאלה הן בגמרא והן ברש"י או תוספות הרב יודע כמונח בכיסי, ומיד הרב משיב לשואל [1]

כאשר הרב היה מדבר על צורכי עמך, עזרה לאלמנות ויתומים, היה מדבר בתביעות על העשירים.

דור של מעיינים

הקים דור של מעיינים בעיר מרכאש, היינו מכינים שעות לקראת שיעור ראש הישבה, שיעוריו היו כה בהירים, שכל מה שהתקשו בסוגיות היו מבוארים אחד לאחד, יכולנו לכתוב ספרים משיעורי הרב, בעיון על סוגיות הש"ס חבל דלא משתכחין מדברי תלמידו רבי לוי נחמני (הוא היה אומר עמ' 149).

פוסק מהגמרא

כאשר היה נשאל רבי אברהם בכל שאלה הלכתית, היה מעיין בקצרה בתלמוד ומשיב את דבר ה' היא הלכה, ותמיד מצאו בפסוקי ההלכה כדבריו וכך נהגו חכמי העיר מרכאש (הרב דוד רוזיליו).

בעיר ראבט

לימים ביקר רבי אברהם בעיר רבאט ונכנס לבית המדרש של הגאון רבי רפאל אנקואה, וראה את תלמידי חכמים מתקשים בסוגיא, במקום פתר להם את השאלה, והסבירו במספר פנים, והנה הגיע הרב אנקואה קיבל את פניו בסבר פנים יפות, ומשמע מהתלמידים את הקושיא והברי ידידיו הרב אביטבול ונהנה עד מאד ושיבחו לעיני תלמידו (הרב מאיר עטיה).

מרעיש ממלכות

בעיר רבאט עם הסתלקותו של רב רפאל אנקואה זלה"ה רבה של מרוקו, הקימו תושבי העיר קופת צדקה על שמו, הדיין רבי יששכר אנקואה אמר כבן ודין בעיר אני ינהל את קופת הצדקה, מנגד טענו אנשי הועד אין ליחיד לנהל צורכי הרבים אלא בידי וועד הקהילה, שני הצדדים פנו לדין תורה[2] ויצא הפסק עם ר' יששכר, אנשי הוועד החליטו ללכת לערכות לבית משפט, השופטים צדו לטובת הוועד, אך בטרם אמרו את הכרעתם, החליטו להזמין את כל ראשי בתי דין של היהודים, בעיר מרכאש קבל את הזמנה רבי משה זריהן, שלמחרת המכתב, אחר התפלה פנה לחברו רבי אברהם, וספר לו את הזמנה וביקש שיצטרף אתו, וכאשר יתכבד רבי משה לנאום יתן את רשות הדיבור לר' אברהם, בדרך הרבנים התפלפלו ורבי אברהם סיכם את פסקו, כאשר הוזמן הרב זריהן כיבד את רבי אברהם אשר צידד לטובת ועד הקהילה, מה שהצליח לטעון את טענותיו רבי יששכר מול רבי אברהם לא צלח (הרב דוד רוזיליו).

עיון מרכאש לערים נוספות

הרב העמיד דורת של מעיינים לא רק במרכאש, אלא במשך שש שנים הרב הרביץ תורה לעירם נוספות, לעיר ואזן למשך שנה תמימה ייסד שם ישיבה,

וכאשר הגיע התלמיד ר' אוחיון בשנת תרע"ח מהעיר צואירא, לקח אותו בעצמו לאחד הבעלי בתים ללון. רבי אברהם אביטבול בשנת תרפ"ד הקימו ישיבה בעיר אספי עץ חיים וביקשו מיסד הישיבה במוגאדור החכם רבי ניסים סבאג זלה"ה, שילח ראש ישיבה, ושלח את רבי ברוך שמעון אוחיון ובשנת תרפ"ה ביקר בישיבה כמוהר"ר אברהם אביטבול מראשי הישיבה בעיר מרכאש, הרב אוחיון כל כך נהנה מתורתו וששמע שהולך  לעיר ואזדן, עזב את משרתו והלך אחריו ליסוד הישיבה, והלך כדי להידבק ברב והנה הרב מתאר קרבתו לרב, וז"ל  ושם מצאתי את שאהבה נפי וממנו שאבתי  מים חיים. למדנו ביום תלמוד בכל שעות הפנויות שהיו עומדים לרשותו. ובכל לילה בחצות קמנו להשתעשע בסוגיות היום שעבר. פותחים הטור, הרמב"ם, והש"ע, עם כל נושאי כליהם. ופלא פלאים, איך שהיה משבר הרים וטוחנן זה בזה ממש על כל סוגיא היה כדאי לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו (הליכות שבא לר' ברוך אוחיון, הקדמה עמ' 25).

ענים בני ביתו

סיפרה ביתו ומשם עבר לעיר הסמוכה לריש, למשך כמה שנים, שם היו מדברים אספלנית, ושם התמנה לרב העיר, והרביץ תורה, וזכה בעיר זו לשני שולחנות, הבעלי בתים אהבו עד מאד את רבם, ואזל בעוברו כסף וזהב, וכן היו בביתו משרתות, ביתו היה פתוח לכל, עניים מכפרי דרום מרוקו היו מגיעים לביתו לקבל צדקה, והיה נותן להם ביד רחבה.

געגועים לעיר התורה

 אחר שש שנים, החליט הרב שחסרה לו האווירה של עיר התורה, שחזר לעיר מרכאש היה יום שמחה בעיר שהרב שב לעיר, ביום אחד הרב הלך עם אשתו, ברחוב בו היו גרים היה שם תלמיד חכם שמכר פחם, ותמיד הספר לא מש מידו, גם שנשאל על מחיר הסחורה, ואז אמר הרב לרעיתו לזה התגעגעתי שש שנים (רבי יצחק טנזי'). וכן בעיר קזבלנקה כמובא בספר צוהר (עמ' קכו).

הסכמה

לספר הרה"צ רבי ראובן טימסית.

נוסח המצבה בבית העלמין במרכאש.

הביטו אל אברהם אביכם. אבי היתומים בלב ובנפש .
אך בא אל רגבי עפר. והוא מונח על הארץ .
טהור במידות / רב המעלות.
אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר. לכל גבר.
אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו .
וימת אברהם בשנת 1941

נבל"ע

חודש י'  אדר שנת התש"ה ומנוחתו כבוד בעיר מרכאש.

 מבין תלמידיו:

הרב יעקב פרץ זלה"ה רב הכפר אית חכים ספר זכרון אלה תולדות יעקב. הרב יאיר חפוטא זלה"ה ראש השוחטים במרכאש ובארץ רב העיר באר יעקב, הרב דוד לעסרי, הרב יהודה שושנה(גיליון בנתיבות אבותינו  מס' 4), הרב חנניה דרעי זלה"ה הרב הראשי ליפו ומחבר ספרים חדר מלכות, חדר בריו"ח חדר מכמונים – דרשות ועוד ליקוטים חשובים. הרב גד נבון (פחימא), רב ראשי לצה"ל(חדר מכמונים עמ' 6).הרב דוד טנז'י מחבר, הצדיק רבי לוי נחמני זלה"ה(הוא היה אומר עמ' 149). הפייטן הרה"ג רבי דוד בוזגאלו זלה"ה (מזמור לדוד עמ' טו).רבי שלום אלבאז תלמיד ר"א אביטבול לימד תלמידים בעיר במרכאש ובא"י כרב הספרדי לעיר חדרה חיבר הספר שלום על התורה.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ותיקי האנטישמיות באלג׳יריה מצאו אוזן קשבת ב׳נציבות הכללית לענייני היהודים/ שלא נתנה תמיד את מלוא אמונה בהערכותיו ובחוסר להיטותו של ׳הממשל הכללי׳ באלג׳יריה, הן בתור מוסרי מידע חרוצים, הן בתור יועצים בסתר. הד״ר לוסיאן קוסטה מן הפקולטה לרפואה באלג׳יר יעץ באופן שוטף לרנה גאזאן (Gazagne), הממונה על ׳מדור האישים׳ ב׳נציבות הכללית׳, בעניין בקשות הפטור שהיפנו אליו רופאים או בעלי מקצועות חופשיים אחרים שמוצאם יהודי." הד״ר קוסטה פעיל היה במיוחד בעת סילוקם של הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת אלג׳יר:

הסטודנטים הצרפתים באלג׳יריה קיבלו בצער את ה־3 אחוזים. הם רצו למעשה 0 אחוזים. ואם הסכימו למכסת ה־3 אחוזים, הרי זה מתוך חשש שמא יראו כאנשים קיצונים בעיני יושבי המטרופולין שאינם יודעים סכנה יהודית מהי ואינם מבינים איזה יצור הוא היהודי […]. די בבושת פנים שהסבה לנו התבוסה הצבאית בעיני המוסלמים כדי לא לשוב ולהתבזות בגילוי של חוסר עקביות במשטר החדש שלנו, אשר, חרף היותו לאומי במהותו, לא העז לומר ליהודי שאינו אלא זר.

הד״ר קוסטה, שהרחיק לכת עד שתקף את מי שהיה שר החינוך בימים ההם, ז׳רום קארקופינו(Carcopino), נתמך במסעו בידי הרקטור ז׳ הארדי ופי ז׳ייו(Gillot), נשיא אגודת הסטודנטים באלג׳יר.

אמת, לא רק שיקולים אידיאולוגיים הם שהניעו את הזעם האנטי־יהודי של אלה: בעת שבה די היה להיוודע כיהודי כדי להפסיד מקצוע ורכוש, אלג׳יראים רבים לא עמדו מפני הפיתוי והלשינו על עמיתיהם, שכניהם ויריביהם לשעבר כדי להשיג, במאמץ לא גדול, את סילוקה של תחרות מציקה או אפילו את ניהולו הזמני של עסק יהודי מעורר תאווה. זאת עשו, לדוגמה, עורכי־הדין באוג׳דה שבמארוקו ובסטיף שבאלג׳יריה, כאשר ביקשו לזרז את פסילתם של ארבעה מעמיתיהם היהודים בשל האשמה כי יחסם היה מסחרי למקצועם: וכמותם גם קואופרטיב הדגנים באוראן אשר, ברצונו להשתלט על טחנות־הקמח היהודיות בעיר, הסתמכו חבריו על הצורך ׳לטהר׳ את המקצוע בסילוקם של ׳העצלים, הלא־רצויים והטפילים׳, וכן ׳היהודי שלעולם יישאר, כהגדרתו, הטפיל הנצחי׳.

התחיקה הגזענית לא היתה אלא היבט אחד — מרכזי אמנם — במערכת יחסיהם עם החברה הסובבת. לבד מן הגזירות האנטי־יהודיות, שעליהם בישר ׳הז׳ורנאל אופיסיאל׳ חדשים לבקרים, נאלצו יהודי צפון-אפריקה לעמוד מפני אווירה של איומים ואיבה כללית שטיפחו גופים מקורבים למשטר — בעיקר ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ׳לגיון הלוחמים׳(Légion des Combattants), וה׳מליציות׳ (.S.O.L). התעמולה האנטי־יהודית, שהופצה באמצעות העיתונות, הכרזות ומעל גלי האתר, הגיעה לשיאה ערב נחיתתם של בעלות־הברית: ב־7 בנובמבר 1942 הופיע בעיתון ׳לה ויג׳ מארוקייך (La Vigie Marocaine) כרוז של ה׳מיליציות׳, שתבע לטהר את מארוקו מן ה׳פסולת׳ היהודית, בלשון המבשרת על פוגרומים ממשמשים ובאים.

תמונה זו לא היתה שלמה אלמלא נוספו לה המעקבים, החקירות וההטרדות שהיהודים שימשו להם מטרה מצד המשטרה. הם הוחשדו דרך קבע בהפיכת בתי־הכנסת, המסעדות והמסבאות שלהם למקומות מפגש לגוליסטים או לקומוניסטים; ואילו רבניהם הואשמו בעריכת תפילות למען נצחון האנגלים ואיסוף כספים למימון יציאתם לאנגליה של פעילים יהודים ואחרים: נשותיהם ניצלו את שעות הציפייה בטורים הארוכים ליד חנויות וצרכניות כדי להשמיע הערות ׳מטופשות׳ באוזני המוסלמים, בגנאי המשטר החדש: ואילו עקב החמרת ׳הנומרוס קלאוזוס׳ בבתי־הספר, נאלצו הורי התלמידים לרשום את ילדיהם במוסדות המיסיון המתודיסטי האמריקני באלג׳יר, אך ורק כדי ׳להתקרב אל האנגלו־סקסים׳.

מלכתחילה עוררו היהודים את חשדנותה של המשטרה ואת שנאתו של חלק מדעת־הקהל. בעיירה אומאל (Aumale) הגיעו הדברים כמעט לכדי עימות כללי מפני ששני צופים יהודים יצאו מאולם בית־קולנוע לפני הקרנתו של יומן החדשות, מעשה שפורש מיד בתור הפגנת איבה כלפי המשטר.

אווירת החשדנות החריפה עד כי לפחות בשתי הזדמנויות איימו על מנהיגי היהדות באלג׳יריה כי ייעצרו בתור בני־ערובה אם יוסיפו בני־דתם להשמיע הערות ביקורת כלפי המשטר.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

שיעור זה בסובלנות עורר את רוגזם של שלטונות צרפת, שחששו מפני הגברת ההשפעה הספרדית במארוקו באמצעות היהודים המרוקנים, שרוו נחת מן העניין שהפגינה ספרד ביהודים ה׳ספרדיים׳ וב׳ספרדיות׳. מכאן הדין־וחשבון הבא שכתב קונסול צרפת באל־עראיש שבמארוקו הספרדית:

ראוי לציין את המסע לטובת היהודים הספרדים הפזורים ברחבי העולם, שמוצאם בספרד. בדומה ליהודים המרוקנים, שואפים להפריד בינם לבין היהדות הבינלאומית, בטענה כי מעולם לא נטמעו בתוכה. מגמה פילו־שמית זו שהיא מיוחדת באופיה אין להסבירה, בשעה זו, אלא ברצונה של הפלנגה למשוך את אהדתם של ריכוזי יהודים דוברי ספרדית בצפון־אפריקה, בלוואנט, ואפילו בצפון־אמריקה, ולהפיק מכך תועלת, בבוא העת, למטרות אימפריאליסטיות.

אין ידיעות על מידת ההשפעה שהיו לאזהרות כאלה על התנהגותם של שלטונות הפרוטקטורט; אולם לקונסול של צרפת באל־עראיש היו ללא ספק סיבות טובות להמליץ לפני הנציבות כי תנהג בזהירות יתר, פן יוטלו היהודים ׳לזרועותיהם של הדגים במים עכורים׳; ועוד הציע לשלטונות לנהוג ׳בטקט רב יותר׳ במילוי תפקידם בענייני גזע, ולהפגין ׳פחות אגרסיביות כלפי היסוד היהודי׳. על התגובות שעוררו עצות אלה אין אמנם ידיעות, אולם ברי הוא כי לא היה לגורם הספרדי במארוקו אותו משקל כמו לגורם האיטלקי בתוניסיה. נוסף על ההבדלים שהודגשו כבר בין נושאי האחריות הבכירים בשני הפרוטקטורטים, לא יכלה היעדרות זו של בלם חיצוני אלא להזיק ליהודי מארוקו, שזכו למעשה ליישום מחמיר יותר של חוקי הגזע מאשר בני־ דתם בתוניסיה.

באלג׳יריה, שם לא היה מקום לבלמים ולמכשולים שבהם נתקלו בתוניסיה ובמארוקו, מצאו חוקי הגזע קרקע מתאים ביותר, לאחר שהכשירוהו במשך שנים רבות גלים של אנטישמיות, בזה אחר זה. להוציא את המינוח הגזעני, לא היתה למעשה גזירה אנטי־יהודית — בין אם מדובר בביטול ׳צו כרמיה׳, באריאניזציה של החינוך או בהפקעת הנכסים — אשר לא הביאו בחשבון ולא המליצו עליה אבות האנטישמיות באלג׳יריה, ממאקס רז׳ים ועד הד׳׳ר מולֹ והאב לאמבר. לא ייפלא אפוא כי במסיבות אלה הפכה ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ כתובת לחלק מן האוכלוסייה באלג׳יריה, שחשבה כי מחובתה להציף את שירותיו של קסוויאה ואלה ודארקיאה דה פלפואה            Darquier de Pellepoix במכתבים טעוני הערות ועצות על דרכי הפתרון של הבעיה היהודית בצפון אפריקה.

היו מי שסברו כי קסוויאה ואלה היה ׳מתון מדי, או האשימו אותו כי ערבב שיקולי־צדק בשאלה היהודית, ׳כאילו חרתו הכירורגים מלים יפות כגון צדק ואחווה על סכיניהם׳; ל׳צמאי דם׳ כאלה, לא היו שתי קטיגוריות של יהודים: טובים ורעים, ׳שכן כולם — כולם ללא יוצא מן הכלל, מן העשיר ביותר ועד העני ביותר — מצייתים לסינגוגה הבינלאומית, ולה בלבד׳. ועוד היו, כגון, ׳צרפתי למופת׳, ׳חייל ותיק שנאבק מזה חמישים שנה ביהודים׳, שהתקוממו למראה ׳יהודים כה רבים׳ שפונקו ׳בחיקה של המולדת הצרפתית׳. וכך כתב אל ואלה:

הווה ידוע לך כי ליהודים ריבוי טבעי גבוה, ואם אכן יתרחש מה שאני חושש מפניו אפשר יהיה לראות גזע זה מתפשט ככתם של שמן, מציף מחדש את ארצנו ותוקע בה את ציפורני הארס שלו.

ל׳ בונזון, לשעבר ציר ליד הנציבות הכללית בתוניס, הציע לקבוע מקומות־מגורים שונים לגברים ולנשים מתחת לגיל חמישים, כדי לבלום ׳התרבות׳ זו.

מינויו של דארקיאה דה פלפואה לראשות ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ עורר קריאות שמחה אמיתיות בקרב האנטישמים בצפון אפריקה: ׳אתה האדם הנכון׳, כתב לו ידיד מאוראן, מרסל בליאה, אשר השיא לו ברוב למדנותו את העצה הבאה:

שאלה יהודית זו, עדינה ומורכבת כפי שהיא, דורשת, כדי למצוא פתרונה, לא רק ידיעות רחבות, היסטוריות או תיאורטיות על היהדות, אלא גם… הכשרה רוחנית שאין לרכוש אותה מיום אחד למישנהו. יש להתקרב אליהם. רק מי שהתקרב אליהם, ובעיקר מי שנלחם בהם זמן רב, ידע להכיר את היהודים, את הסכנות הצפונות מהם, את מידת התחכום בנזק שהם גורמים ואת אי־יכולתם לצפות מראש את העתיד, אפילו את שלהם: הם מתקדמים כתולעת הזוחלת בגינה, כעיוור באפלה… מודרכים מתוך אינסטינקט אכזרי של התענגות והשתלטות, בהרקיבם ובהשמידם כל מה שמזדמן בדרכם… בלי לצפות לעולם לבואו של מנקה הזחלים הקטלני.

בין מי שבירכו את דארקיאה דה פלפואה לאחר מינויו היה גם האב לאמבר: ׳הרי הגעת למקום המגיע לך, בשל האומץ האזרחי והצבאי שלך. ראוי להזכיר כי דארקיאה דה פלפואה, בדומה לאב לאמבר בספרו ׳גרמניה 38׳ (38' Allemagne.), הביע התנגדות למלחמה.

באיגרת שנמסרה ב־2 בספטמבר 1942 למזכיר המדינה הגרמני א׳ פון וייסצקר, הסביר שגרירה של איטליה בברלין, אלפיארי(Alfîeri), את הסיבות להתנגדות זו של ממשלתו. באמצעות חוקי הגזע והצווים בדבר אריאניזציה של הרכוש היהודי ביקשו שלטונות וישי, כדברי השגריר, להשיג מטרה שהיתה זמן מה קודם־לכן מבוקשה של צרפת בתוניסיה, לאמור — החלשת ההשפעה האיטלקית אגב פגיעה באינטרסים של איטליה בממלכה. במהלך המשא־ומתן עם וישי, הוסיף אלפיארי, תירצו הנציגים הצרפתים את יוזמתם בלחצים שהפעילו עליהם הגרמנים לשם הנהגתם המידית של חוקי הגזע בצפון־אפריקה. לפיכך, סיים —

בשל החשיבות שאיטליה מייחסת לפתרון משביע־רצון של בעיה זו, אנו מקווים כי ממשלת הרייך תאות לתת הוראות מתאימות לנציגיה, בבקשם שלא לראות כעניין דחוף את יישומם של חוקי הגזע בצפון־אפריקה וגם, אם אפשר, לדחות את יישומם בפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה.

פניית האיטלקים עוררה מבוכת־מה בקרב עמיתיהם הגרמנים. וייסצקר נטה לחשוב כי כל הפרשה לא היתה אלא מזימה צרפתית שנועדה לסכסך בין שני שותפי הציר, ואילו שגריר גרמניה בפאריס, אוטו אבץ(Abetz), שדן בעניין זה עם ראש־הממשלה ומפקד־המשטרה הצרפתית בוסקה (Bousquet), היה ביקורתי ביותר כלפי העמדה האיטלקית: ׳אין זה משרת את האינטרסים של המדיניות הקולוניאלית האיטלקית שהצרפתים יופיעו בתור רודפי היהודים בתוניס ובאלג׳יר והאיטלקים מגיניהם׳, הכריז, כמה שבועות קודם־לכן, באוזני הגנראל ג׳ליצ׳ה, המזכיר הכללי של ועדת שביתת־הנשק האיטלקית. בעוד מדגישים השלטונות הנאציים את הצורך בהשלטת אחידות בצעדים האנטי־יהודיים שנקטו בשטחים הכבושים בידי גרמניה או בתחום השפעתה, הם החליטו בסופו של דבר שלא להתערב לכיוון זה או אחר במדיניותה של וישי כלפי היהודים האיטלקים בתוניסיה. כפי שנראה בהמשך, שאלה זו עתידה היתה לשוב ולהתעורר, עם כניסת גיסות הציר לתוניסיה.

בעקבות התערבותם של האיטלקים ותוצאותיה, גילו הצרפתים עצמם פחות עניין באריאניזציה של הרכוש היהודי. האיטלקים חששו מפני השטלתותם האפשרית של הצרפתים על רכוש זה, ואילו הצרפתים דאגו שמא ייפול לידי ׳לא־צרפתים׳, היינו — איטלקים. דאגה זו הובעה בבירור במכתב שהיפנה נשיא ׳הלגיון הצרפתי של ׳החיילים המשוחררים׳ בתוניסיה לאדמיראל אסטווה, ביום ה־25 במארס 1942:

אפשר להניח אפוא כי היהודים שהיו מטרה להגבלות שונות ולאיסורים ביחס למקצועות מסוימים, עוד לפני פרסומם של הצווים החדשים, מעריכים כי התקנון הנוכחי אינו סופי וכי צעדים אחרים, חמורים אף יותר, צפויים להם בעתיד […]. יהודים רבים יאלצו, במסיבות אלה, לממש את הרכוש הנתון עוד לשליטתם החופשית, כדי להפוך את ממונם לנכסים שאפשר להחביאם בנקל (מזומנים, ניירות־ערך, אפילו תכשיטים). כעיקרון, אין הדבר פוגם ברוחו של ׳תקנון היהודים׳ […]. במטרופולין יהיה מימוש זה לתועלת הצרפתים. אולם לא כך יהיה בתוניסיה, אלא אם כן ישגיחו ויפקחו עליו. המכירות תבוצענה לרוב לטובת זרים, שכן הצרפתים אינם מהווים אלא כ־1/25 מתוך האוכלוסייה בתוניסיה, שרובם פקידים. יתר על כן, היהודים יעדיפו, ללא ספק, למכור למי שאינו צרפתי […]. מן הראוי אפוא לשקול אמצעים מתאימים, שבכוחם גם להאט את קצב המימושים הגדולים, ולעשות כדי להבטיח את רווחיהם לקהילה הצרפתית, שכן אין באפשרותה לרכוש נכסים כה רבים בקצב מהיר כל כך.

ברור אפוא כי לא היה זה מתוך שיקולים מוסריים במהותם או למען הצדק האידיאלי שנציג רשמי זה של החוגים הווישיסטים בתוניסיה ביקש להאט את קצב חיסולם של נכסי היהודים. ׳תקנון היהודים׳ והאריאניזציה הכלכלית של הרכוש היהודי לא נועדו בעיניו אלא בתור ׳תמריץ להגברת ההשפעה הצרפתית׳. יוצא מכאן אפוא כי הרחק מן התכתיבים הגרמניים, נעשתה המדיניות האנטי־יהודית של וישי בצפון־אפריקה ׳למען צרפת׳ ולתועלתם הבלעדית של הצרפתים בצפון־אפריקה. ביצועה הוחרף או הוקל לפי האינטרסים של חלק אוכלוסייה זה.

הבה נעיין מעט במצב שנוצר במארוקו, שם לא התייסר הגנראל נוגס בלבטים מוסריים ובהיסוסים, בדומה לאדמיראל אסטווה. בצייתנותו הבלתי נלאית להוראות וישי הוכיח נוגס את רצונו להשכיח את ׳חטאיו׳ מערב שביתת הנשק והשם שיצא לו מכבר של ׳גנראל השמאל׳.

אשר לסולטן מוחמד החמישי, לפי השמועה הוא מיהר לעזרת נתיניו היהודים, בהתערבו בינם לבין הנציבות. אך לא כך היה במציאות: בדומה לשליטי תוניסיה, לא יכול מלך מארוקו אלא להטביע את חותמו בתחתית הט׳הירים והצווים שהגיש לו הנציב, וגדולה מזו: שלא כמו מונצף באי, הוא אסר על עצמו כל נקיטת עמדה וכל מחווה ציבורי שעשוי היה להתפרש ככפירה במדיניותה של וישי. המחווה היחיד שעשה היה קבלת־הפנים הלבבית שהעניק המלך למשלחות היהודים המארוקאים, במאי וביוני 1942, כאשר באו לגולל לפניו את תוצאותיו החמורות של יישום ׳תקנון היהודים׳ בממלכה השריפית.

הערה חשובה של המחבר : שמועה זו שמאז ועד ימינו עיטרה את הסולטאן בהילה של יהודי ארצו, עשתה דרכה ב-1941 עד ליהודים שבאיזור החופשי של צרפת. על פי דין וחשבון של " שירות המודיעין הכללי " הצרפתי מן ה-29/05/1941 ….טוענים ( בחוגים אלה ) על סמך מידע ממקור אנגלי כי הסולטאן של מארוקו סירב ליישם את החוקים הצרפתיים האנטי יהודים בתואנה שלא ראה הבדל בנאמנותם של נתיניו. משבחים את תבונתו של השליט ומצהירים בגלוי כי ממשלת צרפת עשויה לבקש ממנו שערוי סובלנות ( מרכז תיעוד 47-XXXXI . לפי מיטב ידיעתנו לא בוטלה שום גזירה יהודית או עוכבה בעקבות התערבותו של הסולטאן.

אפסו אמנם תקוותיהם של יהודי מארוקו לקבלת עזרתם של הנציבות או ארמון  הסולטן, אבל הנה נשמע קול אוהד דווקא בספרד, ספרד הפאשיסטית, שעיתוניה יצאו שוב ושוב בביקורת חריפה נגד הגזירות שהונחתו על יהודי מארוקו הצרפתית, בהעמידם כנגד זה את מצבם של בני דתם באיזור הספרדי:

… הקהילות היהודיות במארוקו, רובן ככולן עניות וחרוצות, אינן מסייעות למזימות היהדות הבינלאומית. בשבילנו אין במארוקו בעיה של גזע, ואף לא בעיה פוליטית של חדירה אל לב לבו של המינהל הממלכתי, או השתלטות על המקצועות החופשיים, העשויים לעורר את דאגתן של מדינות אירופה האחרות. משגה חמור הוא ליישם במארוקו ולאוכלוסייה הנמצאת בחסותנו אמצעים שאינם מתאימים כשלעצמם. שוב יכולה ספרד להרשות לעצמה רעיונות מקוריים ספוגי אנושיות עמוקה במגעיה עם עמים אחרים.