שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי

אופראן ע"פ ספרו של ד"ר יששכר בן-עמי.

בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" (ע' 204) כתוב שבשנת תקנ"ב (1792). נשרפו באופראן 50 יהודים על קידוש ה' ובראשם רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט. כולם נחשבים לקדושים, ומפאת קדושת המקום בו נשרפו אף אחד לא היה נכנס למרכז בית-העלמין, ואלה שכן רצו להגיע למקום היו הולכים סביבו. (ראו סיפורו המרגש של מר בן שבת שטייל אתי במרוקו ומופיע בסוף הכתבה על אופראן. ש"ט)

אתר האינטרנט The Fifty Martyrs.

הערה:  המאמר  מהאינטרנט  כלל:  א. אופראן כממלכה העתיקה,  ב. אוּפְרָאן כמרכז שרות ומסחר, ג. אופראן היום, ו- 50 המעוניים. הקטע המובא להלן  המתייחס רק ל- 50 הנשרפים.

"In 1790, Sultan Moulay Yazid, of the currently ruling Alaouite Dynasty, began his two-years tyrannical reign, which was marked by pogroms against the Jews throughout the country. oufrane was severely impacted. Fifty Jews were burned at the stake, causing the remainder of the population to flee until the end of Moulay Yazid's reign in 1792. This incident has entered into legend. According to Pierre Flamand in his book, "Diaspora en

Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud," the story goes like this

Sixty Jews from oufrane were working at a souk. A sorcerer named Bouhalassa arrived at the souk accompanied by armed bandits. Bouhalassa wanted to prove his power. Inspired by Sultan Moulay Yazid, he chained up the sixty Jews and tortured them. The locapopulation, who had treated the Jews of the area very well, were able to free ten of the Jews.

Bouhalassa gave the remaining fifty Jews the choice of conversion to Islam or death. He built a great fire. The Jews decided to jump into the fire as a group, rather than allowing even one of them to convert. One by one, each of them jumped into the fire. The legend continues that a column of fire rose up to the sky, and at night a candelabra of fire descended from the heavens. As a result, persecutions of Jews stopped. Ten Jews and thirty Muslims gathered up the ashes and brought them to the cemetery in oufrane. The ashes of the 50 martyrs were buried and became an important pilgrimage site                                                                        

            ראו: http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm

תרגום הקטע מאנגלית  50  –  קדושים מעונים.

ב-1790 "הסוּלְטָן *מוּלָאי-יָזִיד" משושלת המלוכה ה"עָלָאִווית" החל את שלטונו הרודני בן השנתיים, שהתאפיין בפוגרומים נגד היהודים ברחבי המדינה.

    אוּפְרָאן הוכתה מכך קשות. 50 יהודים הועלו על המוקד לשריפה, מה שגרם לאוכלוסיה שנותרה  להימלט  עד לסוף שלטונו של " מוּלָאי-יָזִיד"

    ב- 1792 האירוע הפך לאגדה, ולפי פְּיֶיר פְלָמֶנְד בספרו "גולת היהודים על אדמת האיסלאם"…, קהילות יהודיות של הדרום, מסופר כי בזמן ש- 60 מיהודי אוּפְרָאן עסקו במלאכתם בשוק, איש כשפים אחד בשם "בּוּחְלָסָה" (BOUHLASSA), הגיע לשוק מֻלווה בכנופיית בריונים חמושים. בּוּחְלָסָה ביקש להוכיח את עוצמתו בהשראת מוּלָאי אֶל-יָזִיד. הוא כבל את 60 היהודים ועינה אותם. האוכלוסיה המקומית שהתייחסה טוב מאד ליהודים הצליחה לשחרר 10 יהודים מהם. בּוּחְלָסָה הציג ל-50 הנותרים את הברירה: להתאסלם או למות.  הוא הבעיר אש גדולה והיהודים העדיפו לקפוץ לתוך האש ואף לא אחד מהם המיר את דתו. 

    האגדה מספרת שעמוד האש התרומם לשמיים, כעין פמוטות-אש מן השמים, ורדיפת היהודים הופסקה. 10 יהודים ושלושים מוסלמים אספו את אפרם והביאו אותו אל בית הקברות באופראן. אפרם של 50  הקדושים מעונים, הפך למקום עלייה לרגל.                                            

אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.

בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותם ולהכריחם להמיר את דתם, אחדים אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים.

    יהודי מרוקו עמדו בפני הברירה; קבלת דת האיסלם או מיתה. חלקם קיבלו עליהם את דת האיסלם, חלק אחר למראית-עיין אך בביתם נהגו כיהודים, היו שהעדיפו את הדרך למות על קידוש ה' ולא לבגוד בצור-ישראל, כמו המקרה של הנערה סוּלִיקָה חָצ'וּאֶל "לָאלָא סוּלִיקָה הצדיקה" מְטָנְגִ'יר (TANGER) שראשה נערף בפֶס (ראו את סיפורה המלא בערך העיר פאס. ש"ט), ומעשה-הגבורה של נשרפי אוּפְרָאן שהעדיפו למסור  את נפשם על קידוש ה' ולא להמיר את דתם הקדושה

      בעיירה אוּפְרָאן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנ

עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגדיה במאה הששית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אוּפְרָאן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד או (הסוּלְטָן) בּו-חְלָאסָה (BOU-HLASA) המכונה "אְסוּלְטָאן אֶלְכְּחֶל (המלך השחור. ש"ט). אחד באיזור אוּפְרָאן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס – שוק של יום חמישי. ש"ט) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אוּפְרָאן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגינו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפניהם:  "כל יהודי הישוב אוּפְרָאן יקבלו עליהם את דת האיסלם, והוסיף: "כל מי שיקבל עליו דת זו, הבטיח חיי עוז וכבוד וטובה תהיה אחריתו,

ומי שיסרב אחת דינו מוות בשריפה".

    הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני קורבנותיו. היהודים שכך נגזר גורלם, קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו: ״אל לנו לשמוע בקולו של בּוּחְלָאסָה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.

    ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם שאף יהודי לא הסכים לקבל  את הצעת השליט ואז ציווה  את שוטריו להביא חמישים  יהודים נכבדים מתושבי הָמֶּלָּאח אל כיכר העיר. הצורר ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. המדורה דלקה  והשליט שוב ניסה לדבר אל ליבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם, עזבו את עקשנותכם ובואו תחת הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד? הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף אותנו דווקא?.

    הם הועלו על המוקד ולא בגדו בצור-ישראל ובאבותיהם. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג, זוהר ב' קנח). באותו לילה בו חמישים הצדיקים הועלו על המוקד, ירדו גשמי-זעף וחרב של אש נראתה בשמים. הָסוּלְטָאן ראה בזה אצבע-אלוקים והפסיק את גזרות השמד וכך הייתה הצלה לשארית

    בין העצורים היו צעירים וגם קשישים, והקשישים שחשבו תחילה שעליהם למות  ראשונים אך חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים על המוקד. אחד הצדיקים אמר: ״ואתם הרוצחים ואתה בּוּחְלָאסָה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.

   בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהייתה מבשלת לחבורה ועבדי בּוּחְלָאסָה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״

    האישה מדלת העם, פנתה לבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״. ״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח האלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם, על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוחלאסה להרחיק את "הטרדנית" שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.

    מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפֶרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״.

    כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שנטל ידיו וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אפריאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג וְאָמְסֶלֶם.

*בכתבה זו יש כמה קטעים זהים לכתבה של הסופר יוסף טולידנו שמופיעה לעיל.                 

את הכתבה מצאתי בבית-הכנסת באחד הפרסומים לא ציון  שם המחבר תאריך או המוציא לאור.

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי