ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשלי

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

חות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

קהילת יפו

כאמור, את הקהילה היהודית ביפו הקימו סוחרים אמידים צעירים בתקופת העלייה הלאומית הראשונה . הם עלו לא״י מתורכיה ומהמערב בהשפעת גירסתם של ראשוני הציונות המדינית. בראשם עמדו ר' יהודה ביבאס ותלמידו ר' יהודה אלקלעי, הר'-צבי קאלישר ר' אליהו גוטמאכר ור' יהודה הלוי מרגוזה, שאמרו כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד אלא בעלייה המונית לא״י, בהתיישבות בה ובבניינה. "והמשיח יבוא אחריכם ויחולל את הנס להשלים את הגאולה".

ר' יהודה ביבאס ותלמידו כיהנו בארצות שונות באימפריה העותומאנית, ועודדו את הסוחרים הצעירים העשירים מהמערב ומתורכיה לעלות לא״י. חוץ מעלייה זו, עלו לארץ רק זקנים משיחיים.

עליית הצעירים לא הצטרפה לישוב הישן בארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), כי לא הסכימו לחיות מכספי החלוקה, אלא הקימו ביפו ישוב חדש, קונסטרוקטיבי, הראשון בארץ שחי מיגיע כפיו.

בניגוד לישוב הישן שישב בארבע הארצות והסתייג מעידוד העלייה, פן יצטרך לחלוק עם העולים החדשים את כספי החלוקה המצומצמים, הישוב החדש ביפו ראה בכל עולה נוסף נושא פעמי הגאולה. לכן יהודי יפו עודדו את העלייה, טיפחו אותה וראו בה מצווה. הם גם החלו לקנות אדמות לבנין הארץ.

כל אדם בקהילת יפו גילה נכונות גדולה לקחת חלק בקליטתם החברתית והכלכלית של העולים, התנדב לשרתם, ואף לחלק עימם את פתו, עד שייקלטו. כל אדם ביפו היה מודע ומוכן לקחת חלק בעידוד העלייה ובישוב בארץ.

רוב הסוחרים הצעירים שעלו ליפו היו, כאמור, בני משפחות צעירות ואמידות שהאמינו בעלייה כגורם העיקרי לגאולה, ועשו כמיטב יכולתם להתבסס כלכלית כדי לקלוט עולים נוספים ולהחיש את הגאולה. אנשי יפו היו הראשונים בארץ שהתפרנסו מיגיע כפם, והצליחו להתבסס כלכלית וחברתית. הם תיכננו הקמת עיר יהודית ראשונה כפעולה ראשונה לישוב הארץ, ובמשך 50 שנה קנו אדמות בסביבת יפו הערבית, באיזור שנקבע על-פי התוכנית להקמת העיר. על האדמות שקנו הקימו בשנת 1887 את נוה-צדק, שכונתה הראשונה של העיר העברית הראשונה, היא תל אביב, בקירבת הפרדס שנטע ר' יהודה הלוי מרגוזה, שמכר אותו למונטיפיורי. בתחילה קראו לה יפו היהודית. מאוחר יותר, אחרי שקמה שכונת אחוזת-בית, קראו לה תל-אביב, ולכל העיר קראו יפו-תל-אביב. כיום היא נקראת תל-אביב-יפו.

קהילת יפו שימשה ראש-גשר לקליטת העולים שברחו מרוסיה, מרומניה ומתימן, מאז שנת 1881, וסייעה בקליטתם, אף רכשה להם אדמות להקמת הישובים הראשונים בדרום וסייעה לכל העליות שהגיעו אחריהם ליפו להיקלט ולהתיישב בסביבתה. אנשי קהילת יפו היו ראשונים שהניחו את יסודות הציונות המעשית בארץ, קלטו את חובבי-ציון, והבילויים התמזגו עימם. הם היו מהראשונים שהצטרפו לארגון "תחיית ישראל", שקם ביוזמת אליעזר בן-יהודה, מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג.

ב-1886 נענו צעירי קהילת יפו לקריאת ק. ז. ויסוצקי והנהגת חובבי-ציון לצאת ראשונים להכין ישובים יהודים נוספים בערים הערביות בארץ, לקלוט בהם עולים בעלי-מלאבה וסוחרים מרוסיה, כמו ביפו, אשר נתמלאה ולא היה בה מקום לקלוט עולים עירוניים נוספים.

משימת הקמת ישובים יהודיים בערים ערביות הייתה תלויה בהשתתפות צעירי יפו, בשל היותם הציונים היחידים בארץ שהאמינו בעלייה כמביאת גאולה ובמצוות ההתיישבות, וכן בשל ידיעתם את השפה הערבית, והכרתם את המנטליות של הערבים ושל השלטונות. הם נתבקשו לצאת ראשונים להקים את הישובים לעולים החדשים, שהארץ זרה להם, כדי להיות להם לפה בפני הערבים והשלטונות.