המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אדוס הסים, אדוס השים – ראה קדוש השם.
אדם: כאן [־היה] אדם נכבד אדס פשוט / ק״מ מ, דף סב ע״א. [בהמה בצורת אדם, כבוד אדם לבושו, כבוד אדם רצונו, מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [חייב אדם, כפי כח האדם, לטובת האדם]
אדם בינוני ädäm binöni – לא עני ולא עשיר: אדם בינוני כא יעטי 2 פל % ־ אדם בינוני נותן שני אחוזים
אדם גדול ädäm gädöl – אדם חשוב: בעד כא יזי לענדהום סי אדם גדול = כאשר בא אליהם אדם גדול [חשוב; הם מניפים דגלים]
אדם המעלה – אדם חשוב; תואר כבוד לפני שם פרטי: 1) די הווא אדם המעלה ־ [אנו מצטערים על פלוני שנפטר] שהוא אדם המעלה . אדם המעלה דוקטור נחום גולדמאן
אדם כשר ädäm käsir – אדם דתי(צדיק, טהור, הגון, ישר, תמים): יסרי מן ענד ואחד אדם כשר די קאבד דין ־ יקנה [יין] אצל אדם כשר השומר את הדת .
אדמה. [פרי האדמה]
אדמו״ר – ראה אדון 4
אד״ע – ראה אלהא דבר יוחאי ענני.
אדר adar, בריבוי adarat (ד) רבעטאש פאדר ־ ארבעה עשר באדר [ז׳ באדר] [ראש חודש אדר)
אדר ב׳ – אדר שני בשנה מעוברת: בררח באדר ב׳ בנדוי… ושליח כא יבררח באדר פנדוי ־ [בימי הרב חיים פינטו הייתה עצירת גשמים עד חודש אדר. החכם קרא לשליח שלו ואמר לו]: הכרז אדר ב׳ [מילולית: באדר ב׳] בנדוי [כלומר נידוי החודש והוצאתו מכלל החודשים]… והשליח מכריז ׳׳אדר [מילולית: באדר] בנידוי״; [וארובות השמים נפתחו]
הערות המחבר: המילה אדם מופיעה תמיד בצירוף עברי; שלא בצירוף עברי אנו מוצאים רק את המילה בנאדם, ההגויה על דרך הערבית bnadm.
צורני הריבוי הערבי. הצורן ברבות נדיר בלשון הכתובה ומצוי הרבה בלשון הדיבור: נסא סדיקאת ־ נשים צדיקות, זוז אדאראת = שני חודשי אדר, זוז dlidderat ־ שתי אידרות, ועוד.
הביטוי אדר ב מצוי פעם אחת בלשון הכתובה, והוא מובא בפי החכם בצירוף עברי. בפי השליח — רק אדר. בלשון הדיבור משמש הצירוף המעורב אדר תאני ־ אדר השני; או אדר ואדר. ראה אדר ואדר .ע"כ
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
הריבון חזר בחגיגיות רבה עוד יותר על אותן הבטחות, בקבלו, ב-5 בנובמבר 1955, בסן- ז׳רמן־אן־ליי, את המשלחת הרשמית של יהדות דרוקו, בראשות מזכ״ל ועד הקהילות, ז׳אק דהאן. ״לה וואה דה קומינוטה״ – קול הקהילות – הביא, בגיליון מיוחד, את הראיון ההיסטורי הזה בכתבה ארוכה:
"המשלחת, שזכתה לקבלת פנים חמה מצד הוד מלכותו הסולטן, טרחה להזכיר בהכרת תודה לריבון הנעלה, שדאגתו המתמדת והנדיבות שהפגין, גם בנסיבות הרגישות ביותר, כלפי נתיניו היהודים, הותירו זכר בל-יימחק ששום היפוך יוצרות לא יוכל לו. הפגנות השמחה הספונטאניות שהתעוררו בכל הקהילות במרוקו כאשר הוכרז על שובו של הוד מלכותו הסולטן, מהוות את ההוכחה הטובה ביותר לכך. אנשי המשלחת עמדו על כך שיחדשו את הבעת נאמנותם ויאשררו את הקשר שלהם להוד מלכותו הסולטן סידי מוחמד בן יוסף, וישתפו אותו בשאיפתם להתחיל לפעול בלהט ומתוך אמונה, תחת חסותו, לקראת המשימות הלאומיות הממתינות להם. הם גם הביעו את שמחתם באוזני הוד מלכותו הסולטן, על כך שהפגין, באותו הזמן, את רצונו הנחוש לכונן במרוקו מישטר דמוקרטי מודרני.
הוד מלכותו, שהתרגש באופן ניכר, הכריז בתשובתו שאין טעם שיזכיר את רגשותיו הפרטיים כלפי נתיניו היהודים, בתקופת הרדיפות על ידי הנאצים. הוא הביע את שביעות-רצונו מן הקשר האמיץ שהיהודים הוכיחו, הן כלפי שושלתו והן כלפיו אישית.
הוד מלכותו אישר, שמרוקו עוברת לעידן חדש, אשר בו ״כל הנתינים שלו, ללא שום הבדל ביניהם, ייהנו מזכויות שוות לחלוטין״. הוא אישר את הכוונה, שאישים מרוקנים כבר ביטאו בפומבי, לשתף את היהודים המרוקנים בחיים הלאומיים: "אתם תחיו בשיוויון מוחלט ובחירות!״
הדברים הללו נשמעו באוזניהם של היהודים המרוקנים כהכרזה על תור זהב חדש. למרות הקידמה בתקופת הפרוטקטוראט, הם נדחקו לשוליים על ידי הצרפתים ועל ידי הלאומנים כאחת, והנה הסולטן סידי מוחמד בן יוסף מכריז עליהם כעל אזרחים שווים במעלה. יתר על כן, מרוקו עצמאית, הסולטן והמפלגות הלאומניות אובדי־עצות, ונאמר להם שהארץ זקוקה לכישוריהם כדי להתפתח. היהודים, מתוך האופטימיות הנצחית שלהם, היו מוכנים ליטול על עצמם את המשימה. אוהדי-צרפת, ציונים, מסורתיים, דתיים – כולם נענו לקריאה. אבל למרות הכוונות הטובות, כל הנתונים חברו יחדיו כדי להכשיל את ההימור הזה ולהפוך את המאורע היחידני הזה לתור זהב קצרצר, של פחות משנתיים.
בתור ״מרוקנים מחודשים״, היהודים המרוקנים חשבו, ברוב תמימותם, שכמוהם גם ארצם בחרה ללא-שוב במודרניות בנוסח המערב, ושהיא מעוגנת בתרבות הצרפתית, דבר שיבטיח את ההיפתחות לעולם. תהליך הערביזאציה וההשתייכות ל״עולם השלישי״ הסבו להם תחושה של נסיגה והסתגרות. הם נתנו אמון בהבטחות שניתנו להם, וחשבו שעל אף השתייכותה לעולם הערבי, מרוקו לא תנתק אותם כליל ממדינת ישראל, שהם חשו כלפיה סולידאריות טבעית, ואשר עשרות אלפים מקרוביהם התיישבו בה. ואילו מרוקו שזכתה לעצמאות זה לא מכבר, לא הייתה מוכנה לשלם מחיר כזה על מנת לשמור על נאמנותם של היהודים שלה ולהחזיק בהם. הנתק היה בלתי-נמנע. לפחות נעשה בנוסח מרוקני – ברכות יחסית.
בתחילה גברה ההתלהבות בקרב הקהילה היהודית, התלהבות, שנאומו של הכתר מיום 18 בנובמבר 1955, האחרון שהשמיע הסולטן לפני שהושבה העצמאות, אושש:
"ביום מבורך זה, אלוהים מרעיף עלינו את חסדיו, בכך שהוא מאפשר לנו, אחרי פרידה מכאיבה, לחזור למולדתנו היקרה, לחיקם של בני עמנו, העם אשר מעולם לא הפסיק להמתין לנו, כפי שאנו מעולם לא איבדנו את התקווה לשוב אליו, ואשר פיצה אותנו ביד רחבה על הנאמנות שלנו כלפיו… הגיע הרגע לגייס את כל המשאבים כדי לבנות מרוקו חדשה. המשימה הזאת תדרוש שינוי מעמיק בהרגלים, במוסדות ובשיטות המימשל, ונגזרים מכך גם אמנסיפאציה של הפרס, הענקת ביטחון לאדם והיכולת ליהנות מכל החירויות. כך תגיע מרוקו לממש את העצמאות שלא חדלנו לדרוש, לא רק בתור זכות טבעית של כל העמים ללא הבדל, אלא גם כאמצעי הבטוח ביותר לכך שיוכלו ליהנות, הן מן ההתפתחות של העולם המודרני, הן מן היתרונות של מישטר דמוקרטי נקי מכל אפליה גזענית, השואב את השראתו מן ההצהרה האוניברסאלית לזכויות האדם. מטרתנו הראשונה היא הקמת ממשלה מרוקנית אחראית וייצוגית, הבעה מתמטית של רצון העם. נצטרך לבצע שלוש משימות יחד: 1. ניהול העניינים הציבוריים. 2. יצירת מוסדות דמוקראטיים על סמך בחירות חופשיות, שיסתמכו על עקרון הפרדת הסמכויות, במסגרת של מלוכה חוקתית, אשר תכיר בזכויות האזרח ובמימוש החירויות הפוליטיות וההתאגדותיות של כל המרוקנים בני כל הדתות. ברור שהמרוקנים היהודים הם בעלי אותן הזכויות כמו המרוקנים האחרים. 3. השלישית תהיה לפתוח במו״מ עם הממשלה הצרפתית, לגבי עצמאות המדינה…״
כבר למחרת היום, מועצת הקהילות העבירה למוחמד החמישי מסר של הכרת תודה, שבו נחשפו במידה רבה התיקוות שטיפחו היהודים המרוקנים, לרבות של הקרובים לעניין הציוני:
"הקהילות היהודיות במרוקו שמחות להביע באוזני הוד מלכותך את גאוותן ואת הכרת התודה העמוקה שלהן על המסר המיועד להן, שנמסר בנאום לכבוד "חג הכס״. אין חידוש בדבר, שהוד מלכותך טיפח תמיד זיקה כלפי קהילה אשר – לאות הוקרה על הגישה האצילית שלך כלפיה בשעות קשות – שומרת על רחשי קירבה ללא-עוררין כלפי הוד מלכותך. הקהילות היהודיות של מרוקו, בהיותן מודעות לקשיים מכל הסוגים הניצבים בפני מרוקו העומדת על סף עידן חדש, מבטיחות להוד מלכותך בזאת את מסירותן המוחלטת למטלות שיש לבצע תחת חסותך הנעלה."
ב-2 במארס 1956 התפרסמה ההצהרה המשותפת, המכירה באופן רשמי בעצמאותה של מרוקו, ״שפירושה, בעיקר, שירות דיפלומטי וצבא, וכן רצון לכבד את שלמות הטריטוריה המרוקנית ולהביא לכיבודה, בערבות ההסכמים הבינלאומיים״.
שובו של הסולטן כנושא הבשורה הטובה ב-5 במארס 1956, עורר אותה התלהבות כמעט כמו שובו מהגלות. בכל מקום נערכו הפגנות שמחה, שבהן השתתפו מתוך אחווה מרוקנית אמיתית מוסלמים, יהודים וצרפתים, שראו כעת באישיותו של הסולטן את ההבטחה הטובה ביותר לעתידם.
בנאום שנשא מוחמד החמישי ברדיו, ב-7 במארס 1956, הדגיש יותר מכל את הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ובאחדות, ״התכונה החיונית לשלומה של המולדת״:
״כשעזבנו את מרוקו, השארנו מאחורינו אומה תחת פטרון, התוהה לגבי עתידה ושואלת מתי תתגשם ההבטחה שהובטחה לה לאחר שובנו מהגלות. היום אנו חוזרים למולדתנו היקרה ולעמנו, אשר המתין זמן כה רב, וצרפת הכירה בעצמאותה של מרוקו, בזכותה לממש את כל המאפיינים הנגזרים מריבונותה,
וכן נטלה על עצמה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית, ולהביא לכך שיכבדו זאת. הגענו כעת לשלב המימוש שבו נוכל לנהל בכוחות עצמנו את עניינינו. וכך אנו נפעיל את הסמכות המשפטית שלנו ללא כל הגבלה, נקים צבא לאומי, ונבטיח את ייצוגנו הדיפלומטי. התוצאות הללו שאליהן הגענו פוגגו את כל הספקות ואת כל חוסר-הבהירות. הדאגה והתקווה פינו מקום לוודאות ולאמונה בארצנו ובעתידנו.״
האופטימיזם חזר להיות במקום, כפי שביטא זאת ז׳אק דהאן במאמר המערכת של ״קול הקהילות״:
״היהדות המרוקנית – שעלתה לדרגת נתינות מלאה בחסדו של הוד מלכותו הסולטן, ועל פי רצונו הדמוקרטי של העם – תדע, אני משוכנע בכך, להפגין את היותה ראויה להעלאה בדרגה.
היהודים אסירי-תודה לאלו אשר מושיטים להם יד לברכת אחים, וישקדו בלהט להיות ראויים לאמון שנותנים בהם. נאומו האחרון של הכס מסיר מעליהם את התסביכים, ופותח בפניהם אופקים של השתלבות מלאה בקהילה המרוקנית.״
בהקשר זה יש לומר, שהשאלה היהודית, שבתחילה הייתה עניין שבתמימות-דעים לגבי הצורך לשלב את הקהילה היהודית באומה, ללא כל הסתייגויות, תוך כיבוד חירויותיה וזכויותיה, נעשתה במשך הזמן אחד מאותם קלפים פוליטיים, אחד מן האמצעים החביבים ששימשו את האופוזיציה כדי לתקוף, באופן עקיף, את המשטר השליט, כאשר לא יכלה לנקוט בביקורת ישירה – על כל המשתמע מכך.
בתחילה, האופוריה שררה. דחיית הבחירות לוועדי הקהילות בערים הגדולות, שהיו אמורות להיערך בדצמבר 1955 – בגלל אי-סדרים שחוללו צעירים ב״מלאח״ של מרקש – לא אפשרה לאישים חדשים להגיע ולעמוד בראשם, והסולטן מינה חברים חדשים, תומכיהלאומנות, לוועד של קזבלאנקה, והציב בראשו את איש-העסקים דויד בן אזרף, אשר הודה בזו הלשון לשליט הריבוני ב-13 בספטמבר 1956 :
"הוד מלכותו גילה מאז ומתמיד אכפתיות כלפי נתיניו היהודים.
בהמשך להתנגדותו באופן רשמי, ב-1941, להחלתם במרוקו של חוקי מימשל וישי, הכריז הוד מלכותו למרבה השמחה, בנאומו בחג הכס ב־18 בנובמבר 1955, על כך שהיהודים הם שווי זכויות.״
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 61
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד הרביעי וחסן הראשון
מוחמר הרביעי וחסן הראשון: לקראת שוויון־זכויות
תהליך הבנאום של השאלה היהודית, שהחל בימי מלכותו של מולאי עבד אל־רחמאן, נמשך והעמיק בימי שלטונו של בנו, מוחמד הרביעי(1873-1859). מעצמות אירופה הגדולות שוב לא נמנעו מלנצל את קשייה של הקהילה היהודית לצורך קידום האינטרסים שלהן. ארגונים יהודיים בינלאומיים דוגמת ועד שליחי הקהילות הלונדוני או חברת כל ישראל חברים הפאריזאית אף הם הפעילו את השפעתם אצל ממשלותיהם למען תתערבנה לפני הסולטן לטובת יהודי מארוקו. הארגון הראשון היה פעיל בעיקר במישור ההומאניטרי ואילו השני חרג מתחום ייעודו הדיפלומטי והקים רשת של בתי־ספר יהודיים בממלכה השריפית. אגב כך נחנך ב־1862 בית־ספר צרפתי ראשון של האליאנס בעיר טטואן, שחודשים אחדים קודם־לכן עדיין היתה תחת שלטון הספרדים.
בעוד שמיעוט מהיהודים – בעיקרו של דבר יושבי רצועת החוף – העמיד עצמו תחת חסותם של הקונסולים הזרים, היה הרוב המכריע מוסיף להשליך את יהבו על התערבותו הגוברת של הסולטן נגד שרירות־לבן של הרשויות המקומיות. בִּנְאוּם השאלה היהודית החל בצורה דרמטית עם פרשת צאפי המדהימה.
ספרד, שנתקפה מפח־נפש על שלא קטפה את כל פירות נצחונה הצבאי משנת 1860, נאחזה בכל אמתלה שבעולם כדי להשפיל את מארוקו. הנה כך כפתה עליה להוציא להורג שני יהודים אומללים מצאפי, שהואשמו בשקר ברציחתו של אזרח ספרדי.
הפרשה עוררה סערת־רוחות גדולה באירופה והעלתה חששות להרעה כללית במצבם של היהודים במארוקו. הנדבן היהודי האנגלי הגדול, סיר משה מונטיפיורי, בהיותו בן 80, ראה הכרח לעצמו לבקר במראקש אצל הסולטן סידי מוחמד. הביקור שנערך בחסותה של אנגליה, שהיתה שותפה מסחרית ראשונה במעלה של מארוקו וערבה לעצמאותה, הוכתר בהצלחה מלאה. המלך ערך ללורד הזקן קבלת־פנים מפוארת, וב־5 בפברואר 1864 יצא בהצהרה חגיגית, בצורת ט׳היר(צו), השופע גדלות ונדיבות כאחת. מן הראוי לצטט ממנו בהרחבה:
בשם אללה הרחמן והרחום – ולא חיל ולא כוח כ׳ אם באללה הגדול והנשגב – מצווים אנו את כל משרתינו, מושלינו, שופטינו ושאר עושי־דברנו שיתייחסו במאור־פנים לבני־ ישראל הכפופים לממלכתנו, כ׳ כך עוררנו אללה לעשות.
עליהם לנהוג עמם בצדק ובמשפט, ולשים אל לבם שכל נתינים שווים הם; אף אחד מהם אל לו לסבול משום מעשה של שרירות־לב, ולו גם הקטן ביותר, אף לא מגרימת נזק או תוקפנות משום סוג שהוא… השירותים שיכולים בני־ישראל לעשות איש איש בתחום מומחיותו אין לתבוע אותם בכוח הזרוע, ומכל מקום יש לשלם להם בעבורם כיאות…ואם ״עשה מעשה כלשהו של אי־צדק ואי־יושר לבני־ישראל, הרי אנחנו, בעזרת אללה, נעניש על כך בכל חומר הדין…
יש היסטוריונים המסתמכים על התגברות האיבה וההתנכלויות ליהודים ומסיקים מכך כי דבר־המלך הזה לא די שהעלה חרס אלא אף יצא שכרו בהפסדו. בעיני המושלים והעם, כך הם טוענים, הציג למעשה את היהודים כסייענים להתערבות מבחוץ בענייני הארץ. ראוי לנו שניזהר יותר במשפטנו. אמנם כן, בניגוד למה שאירע בתוניסיה ובתורכיה שנים אחדות לפני־כן, לא הצהיר הצו הזה רשמית על שוויון בין יהודים למוסלמים, גם לא העמיד את השוויון הזה במסגרת של מדיניות כוללת ועקיבה, אבל עתיד היה לשמש תקדים חיובי, מוכר במשפט הבינלאומי, שלעתים קרובות נאחזו בו כעבור זמן היהודים שנפלו קורבנות למעשי עוול. היה זה צעד ראשון.
ואולם המצליחים ומרובי־ההשפעה שבקרב היהודים לא הסתפקו בקצב האטי של התפתחות זו. קצרי־רוח היו, והשתוקקו לגילויים של חסות זרה, שיאפשרו להם להינצל משרירות־לבן של הרשויות המקומיות בלי לפגום במאומה בקשר האישי שלהם עם הסולטן.
הסולטן מולאי חסן הראשון(1894-1873) קנה את לב היהודים באישיותו יותר מאשר במעשיו. אדם יפה־תואר ואומר־הוד היה, פשוט בהליכותיו וחביב, ונוסף על כך ניחן בתבונה מרובה ובהרגשת־חובה. היהודים ראו בשליט הזה, שירא־שמיים היה אך גם איש־תרבות, אדם ״קרוב אצלם״, והיה זה סימן נדיר להוקרה. רבי שלמה כהן, בעל יומן־העיר־פאס, כך אמר עליו:
מולא׳ אל־חסן היה מלך חסיד ורחמן והיה שומר על הצדק ועל הזכות של כל אחד, בלי הבדל יהודי או גוי.
תקופת שלטונו הניבה תוצאות מעורבות למדי. הוא לא הצטיין בשום החלטה או צעד מדיני חשוב. הוא ידע לכלכל את מעשיו מתוך הכרת־כבוד, אך לא פתר אפילו אחת מבעיותיה של הארץ. מיד עם עלותו לכס־המלוכה אישר את הצו שהעניק אביו לסיר משה מונטיפיורי, ובכל הזדמנות חזר ואישר את ההתחייבות לנהוג ביהודים בתכלית הצדק והיושר אף הזכיר בתוקף את הצו למי שלא מילאו אחריו הלכה למעשה. היהודים חרדו לו למלך כל־אימת שיצא למסע־מלחמה נגד שבטי הברברים, כמו שאנו למדים מן העדות הישירה הזאת של הרב חיים טולידאנו ממכנאס:
בח׳ א״ר התרט״ל (1879) היתה מלחמה לאדוננו המלך מולא׳ לחאסאן יר״ה עם שבטי הערביים הנקראים גרווא״ן ימ״ש. וביום השבת בבוקר השכם יצא המלך בעצמו למלחמה עם כל חילו, ועבר על פתח אלמללא״ח. ויצאו הדיינים וראשי הקהל לקראתו, וביקש מהם שיהיו לו מעיר לעזור בתפילתם. ותכף התפללנו ולא אכלנו סעודת היום, רק נתקבצנו בכל בתי־כנסיות וקר׳נו תהלים בבכייה רבה, והנשים עלו לבית־הקברות לבקש רחמים, והיתה מהומה גדולה בעיר, וישמע ה׳ את קולנו, ויעזור את המלך ואת מחנהו, ויכו בשונאיהם כרצונם…
ובערב עם חשכה עבר המלך עם כל חילו, ועם כל הכבודה לפני שער אלמללא״ח, ויצאו כל הקהל לקראתו, ויברכו את המלך בקול גדול, וגם הוא שמח לקראתם. ותהי אותו הלילה שמחה רבה בעיר, ולא ראינו שינה בעינינו, רק אוכלים ושמחים ומהללים את ה׳. ולמחר עשינו אותו ׳ום־טוב, והלכו עוד ראשי הקהל והדיינים אל חצר המלך, וקיבלם בכבוד גדול. מולאי חסן, אף שנהה אחר אידיאלים של פתיחות, של קדמה ורפורמות, שאף עם זאת להגשימם בזהירות ובהדרגה כדי שלא לקומם את נפשם השמרנית של המארוקאים ולא להביא לידי זעזועים חברתיים. בדומה לקודמיו, ידע שיוכל לסמוך על נכבדי היהודים שיסייעוהו במימוש יוזמתו למודרניזציה מתונה. ראש הקהילה במראקש, יהושע קורקוס, שימש לסולטן, כמו ששימש אביו לקודמו בזמנו, גם יועץ שדעתו נשמעת וגם בנקאי.
מאחר שפעל לאור האידיאל הזה, לא הבין מולאי חסן ולא גרס שיהיו נתיניו היהודים נזקקים עוד לחסותם של הקונסולים הזרים ומעצמותיהם. עם הזמן נעשו גילויים של ניצול משווע של משטר ההגנות הקונסולריות למכשול ממדרגה ראשונה על דרכה של רפורמה זהירה. בניסיון לעצור בהתפשטותו המדאיגה של נגע זה נקט השליט, בתמיכתה של אנגליה, שמוחזקת היתה מגינתה הטובה ביותר של העצמאות המארוקאית, וקרא לוועידה במדריד ב־1880.
משטר־החסות מאפשר היה להפקיע נתינים מארוקאים שזכו בה מכפיפות למערכת המשפטית והממונית של ארצם. גם אם לא נתייחד משטר זה ליהודים בלבד, הרי כה רבים היו היהודים שזכו בחסות זו עד שביטולה המוחלט, כרצונו של הסולטן, בלי שתונהג רפורמה כוללת במצבם, עלול היה להתקבל כמעשה מפורש של אנטישמיות. אשר על כן נאבקה האליאנס מאחרי הקלעים של הוועידה נגד ביטולו של מעמד החסות הזרה.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד הרביעי וחסן הראשון-עמ' 59
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
Reste que le chef de la Sûreté interpréta dans un sens très restrictif cet accord, au motif qu’il ne voulait pas priver le Maroc d’éléments indispensables en cette phase de reconstruction du pays. Il fit tout pour que la liberté de circulation reste lettre morte. Pour convaincre les Juifs que leur place était au Maroc, le meilleur moyen n’était-il pas de les empêcher de le quitter, en groupe ou à titre individuel ?
Le chef de la Sûreté transmit ainsi, le 27 septembre 1956, aux gouverneurs des provinces, la directive 424, destinée à rester secrète, « interdisant aux Juifs marocains de se rendre en Palestine et à ceux qui sont partis de revenir au Maroc ». Comme il était difficile de sonder les cœurs des postulants à un passeport, la directive fut comprise et appliquée comme une interdiction globale d’attribuer des passeports aux Juifs, quelle que soit leur destination. La mesure eut l’effet contraire à celui escompté.
En voulant retenir les Juifs de force, pour « empêcher leur départ en Israël », on ne pouvait que créer une psychose de départ. La « passeportite » commença à faire des ravages. Même ceux qui n’avaient pas l’intention de partir voulaient avoir un passeport. Les candidats à l’immigration vers Israël manifestaient moins de fébrilité. Ils n’ignoraient pas que la mise en place de réseaux d’émigration clandestine les dispensait d’avoir à demander un passeport.
La communauté juive officielle fit preuve d’une grande fermeté. Après avoir rassemblé un dossier accablant, son nouveau secrétaire général, David Amar, membre du PDI, demanda audience au ministre de l’Intérieur, le 4 juillet 1957, pour protester énergiquement contre la fameuse circulaire qui constituait, pour lui, une atteinte caractérisée à la liberté de circulation.
La délégation fut reçue par le directeur des Affaires politiques au ministère de l’Intérieur, M. Hamiani. Au cours de l’entretien, le haut fonctionnaire eut un mot malheureux mais tout à fait révélateur : « Dans le fond, j’ai souvent réfléchi à la question et je me suis demandé s’il fallait aller contre 70 millions d’Arabes ou 240 000 sujets israélites. » Lors d’une réunion dans le bureau du CJM à Casablanca, David Amar fit part aux dirigeants de la communauté de sa réaction. Il avait répliqué au fonctionnaire :
Nous savons que nous sommes des citoyens ; vous l’avez dit à maintes reprises. Sa Majesté nous l’a dit, le Gouvernement nous l’a dit. Donnez-nous donc des passeports. Ou nous sommes des citoyens ou nous ne le sommes pas, et qu 'on nous le dise… Nous avons pris la décision d’aller jusqu 'au bout dans cette affaire.
David Amar expliqua qu’il était même allé jusqu’à dire à son interlocuteur qu’il « fallait considérer cette période exactement comme celle de l’Allemagne à l’époque de Hitler », et que sa fermeté avait été payante puisque le directeur des Affaires politiques avait conclu leur discussion sur une note d’apaisement.
La comparaison du Maroc, dont le Roi avait protégé ses sujets juifs durant la Guerre, avec l’Allemagne nazie était mal venue. Elle témoignait de l’extrême sensibilité des Juifs à la question, pour eux vitale, de la liberté individuelle de circulation. Le Conseil décida que, « si satisfaction n’était pas donnée à ses revendications dans les dix jours, il porterait l’affaire devant le roi ». En cas d’échec, tous les présidents des communautés donneraient collectivement leur démission le 14 juillet 1957. On n’eut pas besoin d’aller jusqu’à de telles extrémités. Cette fronde inattendue porta quelques fruits : des promesses d’allégement furent données et en partie tenues.
La délivrance de passeports devint plus libérale, du moins pour ceux qui pouvaient prouver qu’ils n’avaient pas l’intention de se rendre en Israël. Mais aucune solution ne fut trouvée pour les milliers de candidats à l’alyah poussés par la misère et, surtout, par l’espoir messianique. La porte fermée, l’immigration clandestine organisée par le Mossad prit le relais. Elle inquiéta suffisamment le gouvernement marocain, incapable d’y mettre fin, pour qu’il tentât de la faire cesser, en faisant intervenir les dirigeants du judaïsme marocain.
Une délégation du Conseil des communautés, présidée par David Amar et incluant les vice-présidents des communautés de Casablanca et de Tétouan. Marc Sabah et J. Serfaty, débarqua à Paris fin novembre 1957, avec la bénédiction des autorités marocaines. Elle était armée d’une résolution du Conseil datant du 10 novembre 1957 constatant : « L’existence d’une émigration collective clandestine est un obstacle sérieux à une harmonisation complète de nos rapports avec nos compatriotes musulmans. Le Conseil juge que cette émigration est préjudiciable tant aux intérêts de la nation qu’à ceux de la population juive. »
L’objectif de la délégation était de convaincre les organisations juives internationales de faire pression sur le gouvernement israélien pour mettre fin à l’émigration clandestine « afin de permettre le règlement des problèmes intérieurs en toute bonne foi et dans un climat de confiance avec les autorités marocaines ». C’était une démarche sans précédent. Même un homme aussi bien disposé envers les autorités marocaines que le directeur politique du Congrès juif mondial, Easterman, en fut choqué. Il convainquit la délégation qu’elle irait à un échec retentissant, si elle persistait à vouloir aller à New York plaider cette cause douteuse.
L’ambassadeur d’Israël à Paris, en recevant la délégation, rendit l’audience sans objet en prétendant que ni l’État d’Israël ni l’Agence juive n’étaient mêlés en quoi que ce soit à ce mouvement d’émigration « spontané ». Pour le diplomate israélien, la responsabilité incombait uniquement au gouvernement marocain, en réaction à sa violation du droit essentiel à la libre circulation des personnes.
Les dirigeants du Congrès juif mondial proposèrent, pour tester de nouveau la bonne volonté des autorités marocaines, de se résoudre à un arrêt temporaire de l’émigration clandestine. Les responsables sionistes ne l’entendaient pas ainsi. Ils préconisaient, au contraire, la relance de l’immigration clandestine et ne cachaient pas leur volonté de mettre à profit la première visite du souverain marocain aux États-Unis, visite d’une très grande importance pour le Maroc, pour organiser une vaste campagne de sensibilisation de l’opinion publique américaine.
Le président du Congrès juif, Nahum Goldman, s’opposa fermement au projet d’envoyer, à l’occasion de la visite royale, les jeunes des mouvements sionistes manifester dans les rues de New York pour la liberté d’émigration de leurs frères juifs marocains. Il fit valoir qu’il serait inconvenant d’indisposer ou de heurter le roi, dont la bonne volonté ne pouvait être mise en doute et dont l’amitié pour les Juifs était bien connue.
Citant un rapport de l’ambassadeur des États-Unis à Rabat David Porter, Nahoum Goldman fit remarquer que l’alyah clandestine n était pas aussi clandestine que cela. Elle se poursuivait, parce que les autorités marocaines voulaient bien fermer les yeux. L’ambassadeur affirmait, en effet, que, « si la police marocaine le voulait vraiment, elle pourrait en une nuit arrêter tous les militants sionistes et mettre fin brutalement à l’alyah clandestine ».
Finalement, les parties en présence optèrent pour une discrète concertation. Le souverain reçut à New York des représentants de la communauté juive américaine devant lesquels il réaffirma l’absence de toute discrimination envers ses sujets juifs. Le président Eisenhower et les représentants du Congrès soulevèrent également la question, et, devant tous ses interlocuteurs américains, Mohamed V réaffirma sa position. Surtout, il fit savoir discrètement à ses interlocuteurs du Congrès juif mondial qu’il veillerait à la levée des restrictions, même passagères, à l'octroi de passeports.
Effectivement, avant même le retour de Mohamed V de New York – où il prononça à la tribune des Nations unies un discours dont la modération fut d’ailleurs hautement appréciée -, le ministre de l’Intérieur publia à Rabat, le 28 novembre 1957, un communiqué affirmant que, conformément à la volonté du roi, aucune discrimination ne devait être faite entre les Marocains, et que tous les Juifs qui désiraient quitter le Maroc avec leurs familles étaient libres de le faire.
Dès le jour du retour du souverain au Maroc, le 12 décembre 1957, le directeur de la Sûreté envoya une nouvelle directive secrète aux gouverneurs des provinces annulant la précédente :
Le gouvernement marocain a décidé récemmeni de ne pas faire de discrimination entre les juifs et les musulmans en ce qui concerne l'attribution des passeports, en vertu du droit de chaque citoyen de circuler librement à l'intérieur du pays et hors de nos frontières, et de satisfaire à chaque demande de passeports ou de pièces d’identité. Cette nouvelle mesure s'applique à tous les sujets marocains. Le gouvernement a pris cette décision afin de ne pas punir les innocents à la place des coupables. Mais cela ne signifie pas que le sionisme pourra continuer ses actions et renforcer ses moyens de propagande dans les organisations juives. Il faut faire savoir aux membres et aux dirigeants des mouvements sionistes, à chaque occasion, que leur action est contraire aux intérêts de l'État et passible du tribunal…
Ce n’était qu’un répit, car le vrai problème, celui justement de l’émigration maintenant clandestine vers Israël, était occulté. Si le principe de la liberté de circulation était à nouveau réaffirmé, il était assorti d’une réserve de poids : il ne saurait profiter à 1’« ennemi » sioniste. Provisoirement résolu, le problème de la libre circulation ne devait pas tarder à rebondir sous l’effet conjugué du rapprochement avec le panarabisme de Nasser et des incertitudes politiques intérieures.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 63
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו- פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-מנוקד ומבואר
פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-
א. עיני ירדה מים
כתובת: קינה קוננתיה בפטירת החהש״ו (=החכם השלם ונבון) הדו״מ (=הדיין ומצויין)
כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) רפאל חיים דוד אבן זמרא זלה״ה (־־זכרו לחיי העולם הבא).
סימן: רפאל. תמרור: ׳ארים על שפאים׳ [לרבי יצחק מנדיל, אוצר השירה, א—7621].
התבנית: מעין אזורית. הקינה פותחת במדריך דו טורי (הוא הפזמון), ואחריו – חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת: שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו צלעיים.
המשקל: שש הברות בצלע הראשונה של הטור, ושבע – בצלע השנייה.
תשתית: הקינה האישית נשענת על הקינה הלאומית של הלחן בתבנית ובמשקל בהבדל של תוספת הברה אחת בצלע השנייה של הטורים.
מקורות שיר חדש וקול בוכים, ירושלים תרצ״ה, דף נט ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ מד.
עֵינִי יֹרְדָה מַיִם / תַּחְתַּי אֶרְגַּז בְּשָׁמְעִי
כִּי נִגְדַּע עֵץ חַיִּים / קִינָה לַדּוֹד מִבְעֵי
רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר / אֶשְׁתֶּה מַיִם הַמָּרִים
כִּי מֵחַיִּים נִגְזַר / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵרִים
5 – וּמָגֵן גִּבּוֹרִים / נִגְעַל וְהִנֵּה תֹעֶה.
לְזֹאת קוֹלִי אָרִים / וְכַיּוֹלְדָהּ אֶפְעֶה
פַּטִּישׁ חָזָק יֹשֵׁב / בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי
לְכָל שׁוֹאֵל מֵשִׁיב / דְּקָרוּ לֵהּ וְעָנֵי
עַל זֶה מַשְּׁמִים אֵשֵׁב / לָכֶם אֲחַוֶּה דְּעִי
10 קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי / קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי
אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה / רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ
אֵין בִּלְשׁוֹנִי מִלָּה / נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה
אָנָּא בִּרְיָה קַלָּה / בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל טוֹעֶה
הָסֵר שֵׁם וּמִלָּה / לֹא הִגִּיעַ לְרוֹעֶה
15 לִבִּי חַם בְּקִרְבִּי / לִסְפֹּד לִבְכּוֹת לְצָרָה
גַּם נֶעְכַּר כְּאֵבִי / עַל כֵּן קִרְאֶן לִי מָרָה
צַדִּיק מִשְׁפָּטוֹ בִ / אֱמֶת נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי
חֶצְיוֹ נִחֲתוּ בִּי / כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה
לַאֲבֵלָיו תְּנַחֵם / וּתְהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה
20 וְתָשׁוּב תְּרַחֵם / עַל נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה
כְּמוֹ עֹלוֹת מֵחִים / וּמִנְחָה אוֹתָהּ תִּשְׁעֶה
בְּעֵדֶן אֱלֹהִים / שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי
- 1. עיני ירדה מים: על פי איכה א,טז ׳על אלה אני בוכיה עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. תחתי ארגז: אזדעזע במקומי, על פי חב׳ ג,טז. 2. נגדע: נכרת ונשבר. עץ חיים: על פי משלי יא,ל ׳פרי צדיק עץ חיים׳ על דרך בבלי ב״מ פה ע״א ׳פרי צדיק עץ חיים זה ר׳ יוסי ברבי אליעזר ברבי שמעון׳. כאן: כינוי של שבח לנפטר, ורמז גם לשמו חיים. קינה לדוד מבעי: על פי בבלי ברכות ז ע״ב. שם בלשון שאלה. כאן בלשון קריאה: חייבים לקונן על דוד, והוא שם הנפטר. 3. ראש פתנים אכזר: ארם של נחש אכזר, על פי דב׳ לב,לג. אשתה: נמשך לפניו ואחריו. מים המרים: מים, שהיו משקים לסוטה וגורמים למיתתה, על פי במ׳ ה,יט. 4. מחיים נגזר: נכרת מחיים, על פי יש׳ נג,ח ׳נגזר מארץ חיים׳ המוסב שם על עבד ה׳ המדוכא בייסורים. כאן גם רמז אמנותי: הנפטר ששמו חיים נגזר מחיים. דגל התורה מרים: בשבח גדולתו בתורה והפצתה על ידו. 5. ומגן גבורים נגעל: מקינת דוד על שאול (ש״ב א,כא). כאן: נסתלק מי שהיה גבור בתורה ומגן על עדתו. והנה תעה: על פי בר׳ לז,טו. 6. לזאת: על זאת. וכיולדה אפעה: אצעק כיולדת, על פי יש׳ מב,יד. 7. פטיש חזק: כינוי כבוד, שניתן לר׳ יוחנן בן זכאי על ידי תלמידיו, כשחלה ונטה למות (בבלי ברכות כח ע״ב). יושב בשבת תחכמני: על פי ש״ב כג,ח. כאן: רמז לישיבתו עם חכמים ודיינים בישיבה של תורה. 8. לכל שואל משיב: בדבר הלכה. דקרו ליה ועני: שקוראים לו ועונה: הלשון על פי בבלי ברכות מה ע״ב, והעניין על פי שבת קיד ע״א ׳איזהו תלמיד חכם?… כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר׳. 9. על זה: על המנוח. משמים אשב: משתומם ושותק כדרך האבלים, על פי יחז׳ ג,טו. אחוה דעי: אומר את אשר בלבי, על פי איוב לב, י. 10. קלני…מזרועי: ביטוי של צער ׳ראשי כבד עלי׳(רש״י) על פי בבלי סנה׳ מו ע״א ׳בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי עלי׳. 11. אם בארזים: דברי הספד על חכמים על פי בבלי מו״ק כה ע״ב ׳אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר', כלומר אם לגדולים ארע כך, מה יהיה על הפשוטים? רשפי…יה: על פי שה״ש ח,ו. 12. אין בלשוני מלה: לתאר את גודל האסון, על פי תה׳ קלט,ד. נאלמתי דומיה: השתתקתי, גם זה ביטוי של צער, על פי תה׳ לט,ג ונלקח ממזמור, שעניינו אפסות האדם, מידת ימיו וקצו, מזמור המסתיים במלים ׳בטרם אלך ואינני׳. 13. אנא בריה קלה: אני יצור קטן ונטול ערך, על פי בבלי ב״ב עד ע״א, והוא ביטוי של ענווה. 14. חסר שם ומלה: ממונחי הדקדוק של ימי הביניים המחלק את חלקי הדיבר לשלושה: פעל, שם ומלה, ראה בספרו של המשורר ׳באר שבע׳ חכמת ההגיון, תחילת פרק שישי, עט׳ י׳. כאן: ביטויים של ענווה והתבטלות. לא הגיע לרועה: אפילו לדרגת רועה צאן בניגוד למנוח, שהיה גדול ומנהיג. 15. לבי חם בקרבי: לבי רותח מצער, על פי תה׳ לט,ד. על זיקת המזמור לקינה ראה לעיל הערה 12. לספד לבכות לצ׳רה: חידוד לשוני, על פי בר׳ כג,ב ׳לספד לשרה ולבכתה׳. 16. גם נעכר כאבי: על פי תה׳ לט,ג. על…מרה: ביטוי של צער, על פי רות א,כ.
- 17. צדיק משפטו באמת: לשון של צידוק הדין. נאמנים פצעי: על פי משלי כז,ו ׳נאמנים פצעי אוהב׳. כאן: נאמנים ייסורי ה׳ והוא המשך לצידוק הדין. 18. חציו: נמשך גם לפניו: ׳נאמנים פצעי חציו׳(של האל). חציו נחתו בי: עם פטירת הצדיק. כרעה עדרו ירעה: על פי יש׳ מ, יא. כאן: תפילה לה׳ שירעה את הקהילה, שנותרה ללא רועה עם מות המנוח. 19. לאבליו תנחם: עדה״ב יש׳ נז,יח. ותהי עליהם סתרה: תגן עליהם, על פי דב׳ לב,לח. 20. תרחם על נפשו: מעין נוסח האשכבה ׳המרחם על בריותיו הוא יחוס וירחם על נפש…׳. 21. כמו…תשעה: תקבל את נפשו כקרבן וכמנחה. עלות מחים: קרבנות שמנים של עולות, על פי תה׳ סו,טו. ומנחה…תשעה: עדה״ב בר׳ ד,ה. תשעה: נמשך לפניו ולאחריו. 22. בעדן אלהים: בגן עדן של אלהים, על פי בבלי ברכות לד ע״ב. שם ינוחו יגיעי: על פי איוב ג,טז ׳ושם ינוחו יגיעי כח׳. כאן: הצדיק, שיגע בעבודת ה׳ בעוה״ז, יזכה למנוחה רוחנית בעולם הבא.
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו– פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
ישראל יעקב ב״ר יום טוב אלגאזי
יליד אזמיר, ונכד הרב שלמה אלגאזי הזקן. בשנת תק״א בא להתישב בצפת, שהה בה זמן קצר ואח״כ עבר לירושלים. היה מגדולי רבני דורו, בורח מכבוד ושררה ונחבא אל הכלים. הרב חיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו. בשנת תק״ה אחר פטירתו של הרה״ג נסים חיים משה מזרחי הוכתר לר״מ ור״מ בירושלים, ומשרה רמה זו נשא עד סוף ימיו. שנים אחדות עמד
בראש מדרש החסידים ק״ק בית אל ובנוסחות שונות נמצאת חתימתו על שטר ההתקשרות לחברת אהבת שלום הידועה, משנת הבקר אור (תקי״ד). חתום בשנת תק״ט עם רבני ירושלים על האסור להיות שרוי בלי אשה בעיה״ק. נפטר בשיבה טובה ביום י. תמוז התקט״ז.
צ י ו נ ו : ציון קברת ארץ צדיק מושל ביראת אלקים הוא הקדוש שלשלת היוחסין ה"ה ר״מ ור״מ כמו"ה ישראל יעקב אלגאזי, בעל שמע יעקב ושארית יעקב נאות יעקב אמת ליעקב. נתבקש בישיבה של מעלה יום י׳ תמוז התקי״ו לפ״נ.
ח ב ו ר י ו : א. ארעא דרבנן, ע ל דיני דאוריתא ודרבנן כסד ר א״ב, נדפס בסוף ספרו שמע יעקב קושטנדינא תק״ה. ב. חמדת ימים, מוסר והנהנות ותפלות ל כ ל ימות השיה ולמועדים נ״ח. נדפס במהדורות שונות אזמיר, קושטנדינא וליוורנו. מחבר הספר אינו ידוע. הרב ישראל יעקב אלגאזי כתב לו הקדמה ור׳ יצחק אלגאזי הביאו לבית הדפום. ראה הוכחות ע ל זה באוצר הספרים לאייזיק בן יעקב אות ח. סי׳ 678 דפוס ראשון ש. תצ״א. ג. אמת ליעקב, הלכות כתי בת כדת ודיני קריאתה.ליוורנו תקכדד. ד. שמע יעקב, דרושים ע״ס בראשית ושמות ובסופו ס׳ ארעא דרבנן קושטאנדינא תק״ה. ה. שארית יעקב, דרושים ע״ם ויקרא במד ב ר דברים, ובסופו פני שבת דרושים ופי׳ ע ל הנדה של פסח , קושטאנדינא תקי״א. ו. נאות יעקב, ב״ח. דרא שד ת עם חכמי דורו, וח״ב דרושים לשבתות ולמועדים קושטנדינא תקי״א. ז. קהלת יעקב, שו"ת ע ל שיטות הש״ס בסדר א״ב וצורף אליו ס׳ מענה לשון שלוניקי תקנ״ב. ח. מענה לשון, על כללי התלמוד וסוגיותיו ע״ס א״ב. ה״ח. ח ״ א – תוספת דרבנן. ח״ב לשון חכמים. ח״נ לשון בני האדם, ח״ד מדות החכמים, ח״ה— לשון תורה. שלוניקי תקנינה ט. שלמי צבור, דיני ם״ת עם הגהת מהר״א חיון, שלוניקי תק״נ. י. ודוי לתלמידי חכמים, כיי. נזכר. באוצה״ס, אות ו. סי׳ 18
משה ב"ר אברהם אלגאזי
נודע בשם החסיד. אחיו הרב שלמה אלגאזי מספד עליו׳ שכל ימיו עסק בתורה ויהי מעונה ומטופל ביסורים רבים ולא פסק פומיה מגירסא. רוב ימות השנה היה שרוי בתענית ובהזכירו אותו לטעום דבר מה היה משיב: בתחילה תאכל הנפש אח״כ הגוף. חבר חידושים על כמה מסכתות ונדפסו בספר דובב שפתי ישנים להרב משה בנבנשתי הזקן. אזמיר תל״א.
משה ב״ר יוםף אלגאזי
היה ראש רבני קהיר בשנת ת״ר. הוא עזר למלאכי השלום ה״ה סיר משה מונטיפיורי אדולף יצחק כרימיו ושלמה מונק להתיצב בפני מושל מצרים הכידיב מוחמד עלי, בעת בואם לשם להשתדל בפניו בענין עלילת דמשק.
שלמה ב״ר אברהם אלגאזי
נולד בברוסה בשנת ה״א ש״ע לערך. היה נכד הרב יוסף די שיגוביה בנבנשתי והמיו של הרב אהרן לפפא בע״ס בני אהרון. חיד״א כתב עליו: ושמענו נפלאות מהרב ז״ל מהתבודדותו בעיון וחבר ספרים הרבה. ואני הצעיד שמתי סימן לספריו שמו וכנויו זלה״ה, כי ר״ת ספרי הרב הוא גם ר״ת של שמו ומשפתתו. הר״ד קונפורטי בע״ס קורא הדודות יכנהו: רב מובהק בחדרי תורה ובקי בכל הש״ס ודרשן גדול. בסוף ימיו עלה לירושלים ונפטר בה בשנת תל׳יז. כנראה שנמנה בין רודפי ש״ץ וסיעתו בהיותו בקושטא בשנת תכ״ו.!
ח ב ו ר י ו : א. שמע שלמה- דרשות ע ל התורה עד פרשת דברים. אזמיר שנת תי״ט. ב. לחם סתרים, חידושי גפ׳ת ע ל מסכת עבודה זרה וקצת כללים מחודשים ושו״ת וסוגיות. נדפס וינציח ש. תכ״ד. ג, מעולפת ספירים, לקוטי מוסר מספר הזהר ובסופו קילורית לעין ע ל מאמרי עין יעקב קושטא ת״כ. ד. המון רבה, פסוקי תנ״ד הנדרשים במדרש קושטנדינא ת״ד. ה. אהבת עולם, אחד מחלקי דרושיו הרבים, מיוסד ע ל מדרשים ומאמרי חז״ל. הושטא ת״ב. ו. לעינים תאוד״ ונקרא גם תאוה לעינים, פי׳ ע ל מאמרי עין יעקב, שלוניקי תט״ו. ז. גופי הלכות, כללי התלמוד בסדר א״ב בסופם כללים ולשונות רמב״ם, והוא ח״ במספר הליכות אלי. נדפס באזמיר ש. ת״מ. ח. אפריון שלמה. נזכר כשה״נ מע״ס אות א. סי׳ קלב . ט. זהב שי ב ת באור ע ל לשונות הגמרא ופלפול . קושטאנדינא ש. תמ״נ. י. יבין שמועות באור על הליכות עולם וינציה שצ״ט. יא. זקנת שלמה פי׳ על ספר העטור, והטור בחו״מ. חיד״א ראדן בכ״י וציינו שאבד. יב. לעין קילורית, נכלל בתוך הספר מעולפת ספירים. קושטנדינא ת״כ. יג. הליכות אלי, על כללי התלמוד ולשונות התוספות אזמיר תכ״ג.
יד. הגהות ע ל ס׳ ד ו ב ב שפתי ישנים, ל ר ׳ משה בנבנשתי הזקן, אזמיר תל״א. טו. רצוף אהבה מאמרים נפרדים מהש״ס ודברי תוספתא, נזכר בשה״ג מע״ס. אות ר. םי׳ ל״ב.
שלמה ב״ר אברהם אלגאזי
נולד בירושלים בשנת ה׳׳א ת״ע. נכד הרב שלמה אלגאזי הנ״ל. הרב חיד״א שהיה בן זמנו קוראו החסיד מופת דורנו. מגדולי דייני עיה׳יק ירושלים בזמנו של הרה״ג אברהם יצחקי ז״ל, ותלמיד הרב חזקיה די סילוה בע״ס פרי חדש. אח"כ היה רב במצרים במשך מ״ה שנה. עוד יםופר עליו בשה״ג: ״וראיתי חבוריו כ״י משו״ת ולשונות הרמב״ם. והיה אפוטרופוס גדול לעניים ואחד פטירתו לא השאיר אלא שיעור כתובה להרבנית. רוב הכנסתו כמעט היה מחלק לעניים וצנועים ות״ח, וחסידותו ושקידתו בתורה היו להפליא עד שלא הסתכל יותר מד׳ אמותיו. ואני הצעיר זכיתי לקבל פני שכינה ימים אחדים בשנת תקי"ג. נפטר בקהיר בשנת תק״כ. הוא היה אחי אמו של הרב חיים אבולעפיה הזקן, בע״ס עץ החיים על התורה, מחדש הישוב העברי בטבריה בשנת תק"ב״.
שמואל ב״ר יצחק אלגאזי
היה רב באי קנדיה. חבר ספרים שונים. הרב יצחק שמואל ריגיו הנודע בשם ישיר מקנדיה הפליג בשבח תורתו וחכמתו. בזה חבודיו הידועים כיום:
א. קבוצת כסף, כעין קונקורדנציה על ספרות התלמוד, נזכר באוצה״סאות ק. םי׳ 16 . ב. תנחומות אל , פירוש ע ל תהילים ועל ס׳ יראים ל ר ׳ אליעזר ב״ר שמואל ממי׳ז. נ. שו״ת ודרושים, כ״י. ד. תולדות אדם, מימי בריאת העולם עד שנת שי״ד, בעקבות ם׳ היוחסין להרב אברהם זכותו, נדפס וינציה שמ״ז. . כ״י. ה. חידושים ע ל י״ח מסכתות בש״ס ועל הר״ן ונמוקי יוסף . כ״י. אוצה״ס אות ת סי׳ 4
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב
פיוט על רשב״י וחביריו
מיוסד על עשר ספירות וסופן ס׳ מסעוד חזק
בר יוחאי ה׳ עמך, רוכב שמים בעזרך, סידנא בר יוחאי.
כתר עליון בראש נכתרת, אמון מופלא מוצנע גלית, מאד נעלית, אשריך אשרי יולדתיך:
רוכב וכו׳
חכמה תעוז תרום ימיניך, ברוך אתה בפרי בטניך, רבי אלעזר בנך כמוך, הן נסיעותיך:
רוכב וכו׳
בינה סוד עולם הבא שמה, רבי אבא ידע מקומה, ציירה רקימה, בצדק אחזה פנימה:
רוכב וכו׳
חסד ה׳ לבש מרה, על קו ימינך רבי יהודה, מרגלית חמודה, להגיד בבוקר חסדיך:
רוכב וכו׳
גבורה נתגבר כארי, רבי יצחק עץ עושה פרי, כבצלאל בן אורי, לכל יבוא גבורתיך:
רוכב וכו׳
תפארת אדם אור מראיהו, רבי יוסי בר יעקב הוא, נועץ ויבינהו, סוד תורה ה׳ בפיך:
רוכב וכו׳
נצח ענף אחד הוא היה, הוא אחד מבני עליה, הוא רבי עזקיה, שובע שמחות את פניך:
רוכב וכו׳
הוד מוצל נאצל וזרח, רבי ייסא לחבורה ארח, ציץ יציץ ופרח, פתח לבנון דלתיך:
רוכב ובו׳
יסוד נעלם בסוד הדעת, רבי חייא לבנות לטעת, בל אוזן שמעת, תשיש בשמחות את פניך:
רוכב וכו'
מלכות דוד בת שבע נקראת, רבי יוסי שם לו עטרת, לאות למשמרת, לספר כל מלאכותיך:
רוכב וכו'
מה טוב ומה נעים שבת אחים, עשרה שלמים כאור זורחים, לנצח נצחים, ירויון מדשן ביתך:
רוכב וכו'
סתר סוחרה וצנח, מגברא דאית ליה בעינא, בשפל קול תחנה, לראות בטובת בחיריך:
רוכב וכו'
עמדתי על עמדי משתאה, כי ראיתי עצמי דל נכאה, איש שוגה ברואה, בושתי הרים פני אליך:
רוכב וכו'
ואיברי מטו בסערה, נתפרקו כל חוליית השדרה, בפחד ובמורא, רגזו וחלו מפניך:
רוכב וכו;
דלותי ולי יהושיע, בחסד ובאמת תופיע, שפע טוב תשפיע, כעת יבורך בית עבדיך:
רוכב וכו'
חיי אריכי גם נעימי, ובני סמיכי וחכימי, ומזוני רויחי אלימי, עיני כלו לישועתך:
רוכב וכו׳
זוהר סתריך גליי נא, נפלאות אביעה אבינה, סודות באמונה, אשר צפנת ליריאך:
רוכב וכו׳
קולי יערב וצפצופי, מציון משוש מכלל יופי, לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך:
רוכב וכו'
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 162
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad
Une catastrophe inexplicable
Après une courte sieste chez moi, et dans les environs de midi, je fus appelé en urgence à l'état-major, et là-bas, il me fut annoncé que l'Egoz avait fait naufrage et que probablement il n'y avait pas de rescapés, et que même Haïm Serfaty était parmi les disparus.
Alex Gatmon, commandant de la Misguéret, ne participa pas cette fois-ci à l'opération.
Il était chez lui et attendait le compte-rendu lorsque le radiotélégraphiste entra et dit: "Je suis désolé de vous l'annoncer, il s'est passé une catastrophe: Egoz a fait naufrage avec ses quarante-quatre passagers." Il y eut un silence dans le petit appartement de Casablanca.
Il y a des moments qu'il est impossible de décrire', dit Carmit, la femme d'Alex, qui se trouvait sur les lieux. Elle témoigna qu'Alex blanchit, mais lorsqu'elle le regarda elle vit qu'il ne perdit pas le contrôle de ses réactions. Comme toujours, dans ces moments de crise, il était serein.
Carmit rajouta: "J'ai même regardé le radiotélégraphiste, "Babet". C'était un homme cultivé, un israélien, qui arrivait sur sa trentaine, qui avait une moustache épaisse et une calvitie précoce. Et après l'annonce, ces deux hommes restèrent l'un en face de l'autre. "Y a-t-il eu de hautes vagues?" questionna Alex. "Non" répondit le radiotélégraphiste. "Mais comment ça s'est passé?" questionna Alex.
Carmit termina: "Comment ça s'est passé? Jusqu'à ce jour, il n'y a pas de réponse!'
Même aujourd'hui, quarante-six ans après la catastrophe, il n'y a pas de témoignage digne de foi quant aux circonstances du naufrage d'Egoz, et tout ce que nous savons prend sa source du compte-rendu que le capitaine Francisco Morilla Reinaldo – qui ne bénéficie pas de notre confiance – a été contraint de faire, et du témoignage du capitaine du bateau "Cabo-de-Gata".
Les années écoulées ne me donnèrent pas de repos, et non plus à Haïm Benchetrit, qui participa avec moi à presque toutes les opérations du bateau. Le souvenir des victimes d'Egoz restera toujours vivant dans nos mémoires.
Le destin tragique du jeune David Elkoubi, quatorze ans
Haïm Elkoubi
Parmi les noyés d'Egoz, il y avait le jeune David Elkoubi. Son histoire est une histoire triste, celle d'un enfant isolé dont la famille immigra en Israël une semaine auparavant – car peu de temps avant leur départ précipité, et du fait de son absence, il n'a pas fait partie de ce voyage.
Haïm Elkoubi, le frère de David, était âgé de onze ans au moment du naufrage d'E g o z. Voici son récit sur David, tel qu'il fut raconté à Méir Knafo.
Je me souviens très clairement, et en détail, de l'organisation et des préparatifs secrets qui précédèrent la fuite de la famille de Casablanca. L'aspiration de David était Israël, et il fut celui, malgré son jeune âge, qui poussa mon père et ma mère à réaliser leur rêve.
Un jour de l'année 1961, notre voisin arabe rentra voir ma mère, et lui dit son intention de demander la main de notre sœur, âgée de 15 ans, pour son fils. Ma mère entra en panique et lui répondit qu'ils étaient tous deux mineurs, et qu'il fallait attendre que le temps fasse son œuvre. Cet évènement provoqua l'urgence de notre fuite du Maroc, notre monde s'était écroulé.
David découvrit qu'un proche de notre famille était un membre actif de l'immigration clandestine, et s'adressa à lui et le courtisa avec assiduité. Lorsque les membres de la clandestinité apprirent l'histoire, ils décidèrent de nous faire sortir d'urgence du Maroc. Dans un délai court, nous reçûmes la nouvelle que le Shabbat au matin, un taxi viendrait nous chercher et, sous l'apparence d'une excursion à travers le Maroc, la famille serait évacuée sans éveiller le moindre soupçon ou attirer l'attention. La dafina du shabbat fut envoyée au four du quartier et les courses du Shabbat, ma mère les effectua comme à l'accoutumée. Et en effet, le Shabbat matin, le taxi arriva.
Avant son arrivée, David demanda à se rendre au marché afin de se procurer un blouson d'hiver, dont il avait envie depuis longtemps, quand il tarda à revenir, ma sœur fut envoyée le chercher. Le chauffeur de taxi qui arriva entre temps insista auprès de nous pour que nous partions immédiatement, avant qu'il n'attirât l'attention des voisins, dans le cas contraire il devra décamper au plus vite. Au début, nous avons refusé de laisser mon frère et ma sœur seuls au Maroc, mais dès qu'il nous a été promis qu'ils partiraient à la prochaine opération, nous avons donné notre consentement et nous avons pris le taxi. Après un cours voyage, j'aperçus soudain ma sœur à l'intérieur d'un taxi qui roula face à nous. Je criais au chauffeur de s'arrêter, et lorsque nous l'avons recueillie elle raconta qu'elle n'avait pas réussi à localiser David.
C'est le cœur lourd que nous avons continué, et après douze heures de voyage, nous sommes arrivés à la plage de Al-Hoceima. Il était 23:00 heures, les enfants en bas âge étaient fatigués et pleuraient bruyamment, et afin de les calmer, les hommes des unités marines leur avaient distribué des bonbons et des biberons. Et après une longue et exténuante traversée en mer, nous sommes arrivés à Gibraltar où nous sommes demeurés une semaine sans savoir ce qu'il en était advenu du sort de David. De Gibraltar nous avons pris l'avion pour Marseille, pour le camp d'Arènas.
Le lendemain de notre arrivée à Marseille, à six heures du matin, ma sœur qui habitait en France était apparue dans le camp, et nous a apprit la nouvelle amère: "l'un des journaux français relatait l'information du naufrage d'un bâteau, d'immigrants clandestins en route vers Israël, et dans lequel il y avait quarante- quatre juifs." N'ayant pas réussi à joindre David, l'information a éveillé en nous ce lourdes craintes quant à son sort. Une semaine plus tard, nous avons pris l'avion pour Israël, et à l'arrivée, nous avons transmis des détails sur l'identité de David afin de lui permettre, à son arrivée, de nous joindre au camp de transit Guéoulim de Kfar-Saba vers lequel nous avons été dirigés. Quelques jours après, ma sœur nous a envoyé une dépêche de France qui contenait la nouvelle amère: "parmi les noyés d'Egoz, se trouvait également David."
Je me souviens qu'avant de quitter Casablanca, nous avons remis les clefs de chez nous à notre voisine catholique, et également le numéro de téléphone de notre oncle – afin qu'il vienne et recueille David chez lui. L'oncle a raconté plus tard que lorsque David était revenu à la maison et qu'il avait appris que "sa famille l'avait abandonné', il était dans un choc total. Il éclata en pleurs amers et avait refusé d'entrer à la maison, il s'était assis devant la porte, avait refusé de manger et n'avait fait que pleurer. Il ne s'était calmé que lorsque l'oncle vint le chercher. Le fait d'avoir laissé David seul à Casablanca m'a poursuivi toutes ces années.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-399
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים
בזכות ארגונה של היהדות – הגם שעורר ניגודים בין היסודות הנאורים ביותר באוכלוסיה, שמבקשים היו לאמץ להם את דיני האישות הצרפתיים שהוענקו מאז 1870 ליהודי אלג'יריה הייתה במגרב תמיד ספרות תלמודית ענפה. מעצמו מובן, שהספרות העתיקה הייתה נושא ללימוד קפדני ביותר, לרבנים ולפרחי רבנים, אך המצוינים שבהם שקדו להעשירה בהגיונותיהם שלהם : בלשכותיהם של הרבה רבנים תוניסאיים ומרוקאיים, משעה שרכשת את אמונם יכול היית לראות איך המגירות נפתחות ולעיניך נגלה ספר שבכתובים או כתבי יד שכבר נשלם, ששוב לא המתין אלא לפרסומו.
שכן עד לימים האחרונים של יהדות המגרב היו ספרי הלכה מרובים מתפרסמים בה. בתי הדפוס של פאס, של קזבלנקה, ובעת האחרונה במיוחד אלה של בועז חדאד בג'רבה, היו מוציאים את חיבוריהם המעולים ביותר של רבני המגרב. מי שזכה, מדפיס הוא את חיבוריו בארץ הקודש, באמצעות קרוב משפחה או ידיד מיושבי ירושלים או טבריה.
נדיבים בעלי אמצעים היו מתכבדים בכך, שסייעו להוצאתם של ספרי קודש אלה, שבהכרח נתייחדו למיעוט של למדנים ויראי שמים, שהרי כתובים היו בעברית רבנית, או לעתים רחוקות יותר ביהודית ערבית, ומודפסים תמיד באותיות עבריות.
אם נעיין ברשימת הספרים של אחד המו"לים הללו הרי נמצא בה סידורי תפילה, עם פירושים או בלעדיהם, ספרי פלפול תלמודי, הרבה ספרי יראים, לעתים קרובות כתובים ביהודית ערבית, תרגומים מאוחרים בניב זה של היצירות הגדולות בהלכה היהודית, מדריכים ברפואה עממית מזרחית, ספרי קבלה, שירים ואפילו רומנים היסטוריים.
באשר לסוג הזה האחרון, החל יוזב ואסל – Eusebe Vessel – בכתיבת מונוגרפיה מועילה של הספרות העממית של יהודי תוניסיה, שלדאבון הלב לא זכה לסיימה – ככל הידוע לנו תוכנית יחידה לחיבור על אודות הספרות העצומה הזאת. פירוש הדבר שעדיין לא הגיעה כאן השעה להוציא משפט כולל.
תחילה צריך יהיה לאסוף ביבליוגרפיה מדוקדקת של כתבי היד ושל חיבורים שהוציאו סופרים מוגרבים בעברית רבנית או ביהודית ערבית. החקירה והמיון של כתבי היד, שאחדים מהם נפוצו לארבע רוחות השמים, שנקנו על ידי אוניברסיטאות או ספרנים זריזים שבאמריקה ובישראל, אלה עצמם יצריכו מאמצים מרובים.
משעה שיושלם המִפקד הזה, אפשר יהיה לגשת לחקר הפעילות הרוחנית והדתית הזאת שנתרקמה במאות השנים האחרונות. כלום אנו צריכים להדגיש מה רבים הכשרונות, שצריך יהיה לאספם כדי לא להיכשל במלאכה זו ? מחוץ לידיעה יסודית ביהדות, בערבית, בארמית, בהיסטוריה היהודית, בתלמוד, בקבלה, בתפילות ובפיוטים, צריך יהיה אדם לדעת גם ערבית ויהודית ערבית ולהיות בקיא בשיטות היסודות של המחקר המודרני. בלי סגולות יסוד אלו עלולים המאמצים הראויים ביותר לשבח, להניב רק תוצאות של מה בכך.
אחד הקווים האופייניים ליהדות זאת שאנו תוהים עליה כאן, במצבה המקורי, הוא המעמד שיחדה לאשה. בתוניסיה, בדרום אלג'יריה ובעיקר במרוקו, שמורים היו סימנים הרבה לפגישתם של דיני התלמוד על המנהגים וההליכות של האוכלוסיות המאוסלמות של צפון אפריקה.
ראינו אותה יפהפיה במיטב מחלצותיה ביום כלולותיה : גם אם הצטיינה בכל חמדתה של נסיכה מתןף אלף לילה ולילה, הרי מהרבה בחינות יעודה הייתה גם לשאת עול כבד של שעבוד. כאן המקום לנתח את מעמדה האישי המסורתי במגרב, שהוא שקבע את מצבה עד 1870 באלג'יריה, ועד לשחרור מן השלטון הצרפתי גם בתוניסיה.
במרוקו ובדרומה של אלג'יריה לגבי היהודים שעליהם חל חוק האישות המקומי. השתמרות זו של דיני התורה והתלמוד בחיי היומיום של הקהילה המוגרבית הגבירה את האופי המזרחי המובהק שלהן, תוך שביססה את היחוד היהודי לעומת הסביבה המוסלמית.
מצב האשה.
אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה.
נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.
לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות.
הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.
זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.
במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי.
בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.
היקף סמכותו של השיפוט הרבני נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.
מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יר.
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ' 109
פיוט למוצאי שבת, להבדלה-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו, מנוקד ומבואר
81 – אענה חלקי גם אני
להבדלה. פיוט בן שבע מחרוזות. בכל מחרוזת חמישה טורים המתחלקים לשניים בחרוז מתחלף.
משקל: שמונה הברות בצלעית.
כתובת: שירים להבדלה על הברכות שסי׳ [־־שסימע] יבנ״ה: יין, בשמים, נר, הבדלה. מרובע. משתנה לכמה ניגונים לפי העתים והזמנים… נועם ׳בך אשמח׳ או נו׳ [־־נועם] ׳לכבוד תורה׳. סימן: אני דוד בן חסין, יבנ״ה.
אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אָנִי / אֲרוֹמֵם אֱלֹהֵי אָבִי
נוֹרָא אֶחָד אֵין לֹו שֵנֹי / מֵרִים רֹאשִׁי וְּמשׂגַּבִי
יִשָּׂא יְרוֹמֵם אֶת קַרְנִי / יַנִּיחַ לִי מֵעָצְבִּי
יְשׁוּעָתִי חִישׁ יַצְמִיחַ / רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי
5- הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ / לָכֶם אֵלִיָּה הַנָּבִיא.
דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי / הוּא מְשִׁיחֵנוּ מַלְכֵּנוּ
בּוֹאוּ רֵעַי, בּוֹאוּ אֶחָי / יְבַשֵּׂר לַהֲמוֹנֵינוּ
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי / בָּעִיר צִיּוּן עִיר עֹז לָנוּ
אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא / אוֹתָנוּ חָטוֹב יַחֲטֹב
10 – יִפְתַּח לָנוּ חִישׁ מְהֵרָה / הָאֵל אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב.
בֵּן מִמֵּצַר קוֹרֵא לְךָ / קוֹל תְּפִלָּה, קוֹל תְּחִנָּה
חָסִין קָדוֹשׁ בְּרוּ טוּבְךָ / אָנָּא הָאֵל הוֹשִׁיעָה-נָא
יְבֹרַךְ מִבִּרְכוֹתֶיךָ / רַב חִסְידָּ"א וְרַב חֲנִינָא
אוֹיַבְתּוֹ תְּכַסֶּה בּוּשָׁה / אִיּוֹ אֱלֹהֶיךָ אוֹמְרָה
15 – אֲזַי כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
- 1. אענה… אני: אשתף עצמי במקהלת המשוררים והפייטנים שכתבו שירים ותשבחות למוצאי שבת. ארומם: אשבח ואפאר על-פי יש׳ רה, א ועוד. 2. נורא… ומשגבי: כינויים של שבח לקב״ה. נורא על־פי תה׳ מז, ג. אחד… שני: על-פי קה׳ ד, ח. מרים ראשי: על־פי תה׳ ג, ד. משגבי: על-פי תה׳ יח, ג. 3. ישא ירומם קרני: ישא את קרני וירימנה, כלומר ינשא אותי מדלותי ושפלותי. יניח לי מעצבי: על-פי יש׳ יד, ג, יתן לי מנוחה מרוגז הגלות ומן השעבוד. ואמר כן כנגד יום המנוחה היוצא. 4. רוח בי: שמ״ב כג, ב. 5. הנה… הנביא: מל׳ ג, כג. והוא על-פי המסורת, שמוצ״ש הוא לילו של אליהו לפי שהגואל עשוי לבוא מעתה. שהרי מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח (עירובין מג ע״ב), ומשעברה השבת יכול אליהו לבוא ולבשר את הגאולה. 6. דוד… חי: כלשון התפילה בקידוש לבנה, והדבר מבטא את האמונה בגאולה ובמשיח. 7. בואו… אחי: אלה הם דבריו של המשיח המכריז על הגאולה. 8. ואמרתם כה לחי: שמ״א כה, ו, וכאן קריאת שמחה לבוא הגאולה והוא מפסוקי הברכה והגאולה של מוצ״ש. בעיר… לנו: על-פי התיאור של עיר האלקים בתה׳ מזמור מו. 9. אני… אקרא: תה׳ נה, ז. חטוב יחטוב: ירומם ויעלה, והוא על-פי תרגום אונקלוס לדב׳ כו, יז. 10. יפתח… הטוב: על-פי דב׳ כח, יב והוא מפסוקי הברכה הנקראים במוצ״ש. 11. בן… לך: על-פי תה׳ קח, ה, מן המצר קראתי יה, וכאן קורא המשורר מעומק צרות הגלות. קול… תחינה: זה תוכן הקריאה שנזכרה קודם. 12. חסין… טובך: לשון הפסוק החמישי בתפילת ׳אנא בכח׳. אנא… נא: על-פי תה׳ קיח, כד, והוא מן הפסוקים הבאים לפני ההבדלה. 13. יבורך: הבן שנזכר בטור 11. רב… חנינא: בקשה מן הקב״ה הרבה חסד והרבה חן, והשתמש הפייטן בשמות הפרטיים של האמוראים להביע דבריו. 14. אויבתו: הם אומות העולם המציקות לו. תכסה בושה: מגדולתו ותפארתו, והלשון על-פי מי׳ ז, י. אין אלהיך אומרה: זו האויבת המציקה לישראל ושואלת אותו ׳איה אלהיך, על-פי תה׳ מב, ד: ׳באמרם אלי כל היום איה אלהיך׳. 15־ כוט… אקרא: זהו הפסוק הפותח את ההבדלה, תה׳ קטז, יג.
יַיִן יְשַׂמַּח אֲנָשִׁים / בְּמַשְׁאַת וַאֲרוּחָה
וְגַם אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים / בְּהַלֵּל וְשִׁיר וּשְׁבָחָה
אֲלֵיכֶם יִקְרָא אִישִׁים / מְבִיאִים לָהּ' מִנְחָה
דָּבָר יָקָר אֵין לוֹ עֵרֶךְ / עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בַּגֶּפֶן
20 – וּבְחֶדְוָה וְגִיל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
בְּשָׂמִים רֹאשׁ מֹר וְקִדָּה / בָּרָא אֶל רַב כָּל מְחוֹלֵל
יִשְׂרָאֵל קְהַל וְעֵדָה / כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל
זִמְרוּ תְּנוּ לוֹ תּוֹדָה / גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ גַּם עוֹלֵל
הַמַּסְפִּיק לָנוּ כָּל צֹרֶךְ / לָעַד עוֹלְמֵי עוֹלָמִים
25 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים.
נֵר ה נִשְׁמַת אָדָם / כַּאֲבוּקָה בּוֹ מְאִירָה
בָּנִים בְּשִׁבְיָם בְּנוּדָם / הֲצִלֵּם יָהּ מִיּוֹם עֶבְרָה
מֵאֵשׁ יָרֹק וַאֲדַמְדַּם / מֵאֵשׁ יְרֻקָּה וּשְׁחֹרָה
אַפְּךָ לָהֶם הַאֲרֵךְ / הַלֹּא זֶה אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ
30 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.
הַמַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מֵעַמִּים / וּבֵין אוֹרָה לַחֲשֵׁכָה
וּבֵין שַׁבָּת לִשְׁאָר יָמִים / לֹא תַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה
שָׂמֵחַ לֵב הָעֲגוּמִים / שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה
מִבֵּין עַמִּים אוֹתָם שְׁחֹל / וְשִׁמְךָ עֲלֵיהֶם יָחוּל
35 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.
- 16. יין ישמח אנשים: על־פי תה׳ קד, טו: ׳ויין ישמח לבב אנוש׳. משאת וארוחה: מתנות וסעודה, על-פי יר׳ מ, ה, והביטוי משולב בזמר לשבת ׳יום זה לישראל׳ שחיבר האר״י ז״ל. 17. וגם אלהים: משמח היין גם אנשים וגם אלהים, על-פי שו׳ ט, ג. 19. אין לו ערן: שאין ערוך אליו. ענבי הגפן בגפן: על-פי פסחים מט ע״א: ׳ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל׳. 20. בורא פרי הגפן: היא ברכה ראשונה בברכות ההבדלה. 21. בשמים ראש: ראשי בשמים, בשמים חשובים, על-פי שמ׳ ל, כג. וקידה: מין בושם וראה שם, כד. אל רב: האל הגדול. כל מחולל: יוצר הכל. 22. ישראל קהל ועדה: על-פי פס׳ ה, ה: ׳קהל ועדה וישראל׳. כל נשמת תהלל: כל נשמה בעם ישראל תהלל יה. והוא על-פי תה׳ קג, ו. 23. עולל: צעיר עול ימים. המספיק: המ מציא לנו במדה מספקת. 25. בורא עצי בשמים: ברכת הבשמים, הברכה השנייה שבהבדלה. 26. נד… אדם: מש׳ כ, כג. כאבוקה בו מאירה: הנשמה היא המאור המורה לאדם את דרכו כאבוקה המאירה בחושך. 27. כשבים: בשבי הגלות. ובנודם: ובנדודיהם בארצות הגויים. 28. מאש… ושחורה: אלה הם גוונים שונים של האש המציינת את מידת הדין הקשה על-פי הזוהר ח״א טז ע״א ׳חושך (הדין) הוא אש שחורה חזקה בגוון אש אדומה, חזקה במראה, אש ירוקה חזקה בציור׳. (משנת הזוהר, עמי ש״כ). 29. אפך להם הארך: ואל תדון אותם בחומר הדין. הלא… מאש: זכי ג, ב, ור״ל שעם ישראל מוצל ממידת הדין. 30. בורא מאורי האש: היא הברכה השלישית בהבדלה. 31־32. המבדיל… ימים: על-פי ברכת ההבדלה: ׳המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים׳.,32. לא… מלאכה: זו הבדלתו של השבת, באיסור מלאכה (שמי כ, י). 33. שמח… וברכה: לשון הברכה האחרונה בתפילת העמידה. 34. שחול: הצל והעלה, והוא חידוש על-פי הארמית ׳כמשחל בינתא מחלבא׳(ברכות ח ע״א) כזה ששולף שערה מתוך החלב (פעולה הנעשית בקלות יתרה), ועניינו למשות ולהציל. וכן ת״א לשמי ב, י: ׳כי מן המים משיתהו׳־ ׳ארי מן מיא שחלתיה׳. שמן עליהם יחול: שמך יקרא עליהם. ובנ״י הגירסה: ׳ונהלל ^בתוף ובמחול׳. 35. המבדיל … לחול: היא הברכה האחרונה בברכת ההבדלה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012
אבן גבירול או אַוויסֶבּרוֹן?
מעל לכל הסופרים האחרים בספרד של תור הזהב מתנשאת דמותו של שלמה אבן גבירול, איש עגמומי, לפעמים מר נפש, משורר גאוני שחש בנוח גם בענייני העולם הזה וגם במחוזות הנשגבים של ההגות העילאית. לא היו לו מתחרים בכתיבת שירה עברית צחה, וכל אדם בספרד ידע זאת, ובכלל זה הוא עצמו. הרגשת האפסות המטפיזית שלו ועליונותו הפיוטית – ההכרה שאין לו שום חשיבות ביקום, ועם זה הוא ראוי להיות ראש וראשון לבני האדם – העמידה ניגוד מרתק. הוא התייתם בילדותו והיה חולה, לא מצודד בעיני נשים ולמעשה ערירי כמעט לחלוטין, ואף על פי כן נהג לא פעם מתוך התנשאות, כדרכו של גאון המודע לגאוניותו בקרב הנעלים ממנו במעמדם החברתי, שנחשבים בעיניו לנחותים ביכולתם הרוחנית. הוא ניחן בשפע של כישרונות. בשנות חיים מעטות משל מוצרט עלה בידו להפיק חיבורים מכל הסוגים: מדברי חנופה מחורזים לימי הולדת שנכתבו תמורת כסף, שירים ליריים עמוקים, התגלויות אישיות, שירה מטפיזית, מזמורים, תפילות, חידות, דברי מוסר, שירים המתארים נופי ארץ ורגשות ושאיפות אנושיות מורכבות, ומחאות כנגד ״ריקנות העולם״(ענייני העולם הזה). פאר יצירתו הוא הספר כתר מלכות, עיון פילוסופי־פיוטי במסתרי האל ומעשה הבריאה. רבנים ראו בספר הזה יצירה יהודית כל כך במהותה עד ששילבו חלקים ממנה במחזור התפילה; ועם זה הגותו הפילוסופית הטהורה של אבן גבירול על נושאים דומים, חיבורו הניאו־אפלטוני מקור החיים (שנודע בשמו fons vitae לדורות של קוראי לטינית), נכתב בערבית והיה נטול תוכן יהודי עד כדי כך שיוחס למחבר מוסלמי עלום ששמו אוויסברון (Avicebron), ורק במאה התשע־עשרה הוכר כיצירתו של אבן גבירול. השניות הזאת בין זהותו הפילוסופית והיהודית של אבן גבירול חוזרת ונשנית גם אצל אנשי רוח יהודים ספרדים אחרים (ובהם גם הרמב״ם); ובמובנים רבים נשוב וניתקל בה בקרב אינטלקטואלים בני אנוסים במאה השש־עשרה והשבע־עשרה (ובאורח שונה במקצת גם בקרב יהודים בימינו).
אור הסהר מקדיר
משטר המדינות הקיקיוניות בא אל קצו בעשור האחרון של המאה האחת־ עשרה. הוא קרס בגלל חולשתו הפנימית ותחת מהלומותיהן של שתי תנועות צלבניות. משני עברי הקו המפריד בין מוסלמים לנוצרים נשמע צחצוח החרבות של מלחמת קודש. צבא של נושאי צלב נוצרים נערך לצאת אל ארץ הקודש ולחלץ את ירושלים מידי המוסלמים, ובאיבריה, חמש־עשרה שנים לפני כן, כבר יצא הצפון הנוצרי למתקפה בראשות אלפונסו השישי מלך קסטיליה. עכשיו לא היה ספק עוד שהנוצרים הם הכוח החיוני בספרד, כוח רענן, חזק ונחוש יותר, נטול ספקות וחופשי מן הפינוק והרדיפה אחרי מנעמי החיים שאפיינו את יריבו המוסלמי.
כשנפלה טולדו, בירתה של איבריה העתיקה, בידי אלפונסו השישי ב־1085 השיגה הרקונקיסטה שיא חדש. הנוצרים המנצחים הרגישו שהגיעו למחצית הדרך אל ירושלים שלהם. השליטים המוסלמים עמדו לפני דילמה קשה: להיכנע לפני הסתערות הנוצרים או לבקש את עזרתם של הלוחמים הברברים, הקשוחים והקנאים יותר שבמדבריות מרוקו, שאולי יצילו את אנדלוסיה אבל יסתמו את הגולל על אורח חייהם. בין כך ובין כך לא יהיו עוד החיים כמו שהיו, זאת ידע אל־מוּתאמיד, הנסיך המשורר ששלט בסוויליה, כשהחליט החלטה גורלית להזעיק לעזרה את צבאות הברברים.
הוא צדק. הצבאות הברבריים היו מונעים בשאיפה צלבנית משלהם – רוח הג׳יהאד – שכוונה (כמו אצל קנאי הג׳יהאד בימינו) לא נגד הכופרים בלבד אלא גם נגד האסלאם המתון. הם בלמו את הסתערות הנוצרים מקסטיליה, אבל בה־בעת פירקו את המדינות המוסלמיות הזעירות (אל־מותאמיד נשלח למרוקו בשלשלאות), וכפו על הארץ כולה שלטון אסלאמי מחמיר ונטול סובלנות כמעט לחלוטין.
הברברים האלה נמנו עם המוראביטון (Almorávides) הסגפנים, אחווה צבאית שדתה הייתה טהרנית ולא למדנית. בימינו בוודאי היו נחשבים לפונדמנטליסטים בשל השילוב שבין קנאות ובין היעדר תחכום דתי. לאחר בואם נעשתה ספרד המוסלמית כביכול מודעת יותר לשליחותה הדתית. ועם זה, בששת העשורים שבהם שלטו באנדלוסיה קרה למוראביטון מה שקרה למתקנים אחרים: הם למדו להעריך את מעלותיה ויתרונותיה של התרבות שביקשו לדכא, משירה ועד מרתפי יין.
המגמה הזאת עוררה את זעמה של תנועה ברברית קנאית עוד יותר, אל־מוואחידון, או ״מייחד־ האל״ (Almohades), ואלה גירשו את המוראביטון ב־1149 והקימו משטר אסלאמי נוקשה עוד יותר. דתם הייתה אינטלקטואלית יותר(וגם דוגמטית יותר) משל המוראביטון; הם דחו, בין השאר, את האנתרופומורפיזם וראו בו חילול אחדותו המופשטת של האל באמצעות צלם בדמות אדם. לכן התנגדו בתוקף לא רק לנצרות, דת האל־האדם, אלא לרוב ביטוייה של הדתיות העממית ביהדות ובאסלאם עצמו. אין פלא אפוא שעד מהרה נותקו המוואחידון מן העם ונעשו מדכאים ומתנשאים – כדרכם של ממסדים קנאיים.
אנתרופומורפיזם-מיוונית: anthropos אדם morphe + צורה] אִנּוּשׁ, יִחוּס תְּכוּנוֹת וְצוּרוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת לְשֶׁאֵינוֹ אָדָם – לְכוֹחוֹת הַטֶּבַע, לְדוֹמֵם אוֹ לֵאלוֹהִים.
עם בואם של המוואחידון קדר אור הסהר על ספרד למאה שנים. הם אמנם בנו מסגד מרהיב בסוויליה, בירתם מאז 1170: מגדל המסגר הנהדר, החירלדה (Giralda), עדיין עומד על תלו. אבל לפני כן הרסו את בתי הכנסת בעיר והרגו, הגלו ואסלמו בכפייה אלפי יהודים ונוצרים, מקורדובה ואלמריה ועד האי מיורקה (וגם בצפון אפריקה).
״אֲהָה ירד / עֲלֵי ספרד / רע מן השמים״, קונן המשורר והמלומד היהודי אברהם אבן עזרא. קורדובה חרבה, יהודי גרנדה גורשו, במלגה ובמיורקה גוועים ברעב ובחאן ואלמריה ״אין יהודי / וגם יחידי״, ״והתלמוד / כמו גלמוד / כי כל הודו פנה״, בתי תפילה היו ל״מקום תפלה״(מסגדים) וילדי היהודים ״נמסרו לדת נוכרייה״.
נדודי המשוררים: יהודה הלוי אבן עזרא
מצבם של היהודים בימים הסוערים ההם בא לידי ביטוי בנדודיהם – הגאוגרפיים והנפשיים – של כמה אנשי רוח בולטים. יהודה הלוי(אבוּ אל־חַסן) הוא המשורר המפורסם ביותר של יהודי ספרד. חייו משתקפים כחידה מתוך שיריו המרובים (יותר מ־700). הוא נולד ב־1075 בקירוב והיה בן עשר כשכבשו הנוצרים של קסטיליה את טולדו, ובן 16 כשסיפחו המוראביטון את ספרד המוסלמית לממלכתם. עשרות שנים מחייו עברו עליו בנדודים מעיר לעיר, בארצות המוסלמים והנוצרים כאחד – לא כפליט אלא ברווחה ובנוחות, כראוי לאיש אמיד שכמותו, רופא, סופר וסוחר למחצה; ומכאן שהדחף לנדודיו בא מתוכו. ספרד, כך הרגיש יהודה הלוי, היא מולדתם של היהודים, אף על פי שבשום מקום בספרד לא הרגיש כבביתו ממש. הוא נדד גם בין השירה לפילוסופיה, בין שטחיות לעומק אישי, בין היומיום למשיחיות, ובין אהבתו לנשים ונערים לאהבתו לאלוהים.
חמש מאות שנה לפני פַסקל שלל יהודה הלוי את ״אלוהי הפילוסופים״ (אריסטו) ודיבר בזכות ״אלוהי אברהם״, שאינו נתפס כעיקרון קוסמי המוכר לשכל בלבד, אלא בתור יהוה, אל ההיסטוריה ואלוהי ישראל, שמוכר ליהודים מן החוויה הישירה, אפילו החושנית, של מעמד הר סיני. התאולוגיה של יהודה הלוי, שלא כמו של אבן גבירול, הייתה אפוא יהודית מובהקת.
אחת מתחנותיו העיקריות של יהודה הלוי הייתה טולדו שבידי הנוצרים, שם חיה קהילה יהודית מבוססת, שעדיין הייתה ערבית במנהגיה, אבל כבר החלה להסתגל לשלטון הנוצרים. היטמעות תרבותית חוזרת שכזאת הייתה נפוצה למדי ברחבי חצי האי בימים שיהודים ומסתערבים היו מהגרים אל הצפון כדי להיבנות מהצלחתו וכדי להימלט מלחצם הגובר של המוראביטון. לפי שעה פעלו היהודים כמתווכי תרבות והעבירו אל העילית הנוצרית מונחים וביטויים מוסלמיים, טכניקות ואורחות חיים. אבל יהודה הלוי היה שקוע עמוק בתרבות הערבית מכדי למלא תפקיד שכזה. בקסטיליה הרגיש גולה כפליים: עצמיותו התרבותית נותרה בדרום המוסלמי, ואילו לבו הדתי פעם במזרח (בירושלים) – והוא חזר לנדוד בין הערים המוסלמיות.
ואז התחולל בו שינוי פנימי. ״התרדוף נערוּת אחר חמישים / וימיך להתעופף חמושים?״ גער בעצמו.
הֲתִרְדֹּף נַעֲרוּת אַחַר חֲמִשִּׁים –
וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִּׁים?
וְתִבְרַח מֵעֲבֹדַת הָאֱלֹהִים
וְתִכְסֹף אֶל עָבַדְתָּ הָאֲנָשִׁים,
וְתִדְרֹשׁ אֶת-פְּנֵי רַבִּים – וְתִטֹּשׁ
פְּנֵי אֶחָד לְכָל-חָפֵץ דְּרוּשִׁים,
וְתֵעָצֵל לְהִצְטַיֵּד לְדַרְכְּךָ
וְתִמְּכֹּר חֶלְקְךָ בִּנְזִיד עֲדָשִׁים?
הֲלֹא אָמְרָה לְךָ עוֹד נַפְשְׁךָ הוֹן!
וְתַאְוָתָה תְּבַכֵּר לַחֳדָשִׁים?
נְטֵה מֵעַל עֲצָתָהּ אֶל עֲצַת אֵל
וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים,
וְהִתְרַצֵּה לְיוֹצֶרְךָ בְּיֶתֶר
יְמוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָצִים וְחָשִׁים.
בהיותו בן יותר מחמישים שנה, כמעט גיל זקנה באותם ימים, יצא יהודה הלוי למסע אל יעדו המרוחק והבודד ביותר – לירושלים, אז בידי הצלבנים הנוצרים. ירושלים היא נושא לכיסופים משיחיים עצומים בשיריו(״לבי במזרח ואנכי בסוף מערב״; ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״), וכשפנה יהודה הלוי ללכת לירושלים דומה שיצא למסע צלב נגדי משלו, וקרא תיגר על הנוצרים והמוסלמים כאחד. לפי האגדה הרומנטית נהרג בעילום שם לרגלי הכותל המערבי, אבל האגדה נדיבה לא פעם יותר מן החיים. דומה שיהודה הלוי לא הגיע מעולם לירושלים ומת בקרב הקהילה היהודית במצרים.
רוח מסע הצלב הנגדי באה לידי ביטוי גם בכתיבת הכוזרי, חיבורו העיוני המרכזי של הלוי. הספר מתאר ויכוח שנערך בחסות מלך הכוזרים בין יהודי, נוצרי, מוסלמי ופילוסוף רציונליסט, כדי לעזור למלך לבחור לו דת. עצם הדבר שהיהודי לא רק מנצח בפולמוס אלא גם זוכה בממלכה לא היה עניין תאולוגי בלבד בעיני יהודה הלוי: הוא מרמז, אולי כהגשמת משאלה, על העימות הכוחני האלים שניטש בימים ההם בין מוסלמים לצלבנים נוצרים. היהודים היו חסרי אונים אפילו מכדי להיחשב למשתתפים בפולמוס הכוחני הזה – הם רק שילמו את מחירו בסבלם – ועם זה היהודים לבדם, כך טען הכוזרי, הם נושאיה האמיתיים של ההתגלות האלוהית. לפיכך היהודים יכולים רק לחלום על כוח וגדולה, בין בצורה סמלית של שיבה לציון ובין בצורה הארצית יותר, של ממלכת הכוזרים, שעדיין הציתה את דמיונו של יהודה הלוי כמו את דמיונו של חסדאי אבן שפרוט בשעתו.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 50
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
מתנדבי ה״מסגרת״ נפנו תחילה לפעולה בכפרי הדרום, אך איתור היהודים במקומות אלה לא היה קל. פרנסי הקהילות בערים הגדולות, לא ידעו בדיוק היכן פזורים אחיהם. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ נהגו לצאת להילולות או עלו להשתטח על קברותיהם של צדיקים שונים, כדי להפגש שם עם המוני בית ישראל. הם ליקטו שם פירורי־מידע על ריכוזי היהודים בסביבה ועל סמך מידע זה – יצאו אחר כך פעילים אחרים לכפרים השונים, בתקווה לגלות שם מועמדים לעלייה לישראל. בתחילה גילו היהודים חשדנות מרובה כלפי פעילי ה״מסגרת״. בראותם יהודי מרוקני הבא לשוחח עמם על ציון וירושלים, הם לא היו בטוחים כלל בזהותו או בכוונותיו. חשד זה גבר כאשר הפעיל המקומי בא לכפר יחד עם מתנדב מישראל. במגמה לפזר את החשדות, היה המתנדב אנוס, לעתים, לחשוף את זהותו, וזאת בניגוד מפורש להוראות שניתנו לו. אך על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכון, נהג חבר ה״מסגרת״ להפגש במקרים כאלה עם הרב המקומי, או עם אחד מפרנסי העדה. אך היו גם מקרים שבהם חשיפת הזהות לא עזרה והרב נשאר חשדני וזהיר, כפי שהיה. אף על פי כן, מעולם לא עלה על דעתו של הרב או העסקן המקומי, להסגיר ״חשודים״ אלה לידי המשטרה.
לא חלף זמן רב, והרבנים בכפרי הדרום החלו לחפש בעצמם קשר אל ״הציונים״. כך, למשל, אירע עם הרב של קהילת איפראן. אחד המתנדבים הראשונים של ה״מסגרת" סיפר, כי הרב יצא לקזבלנקה ובאמצעות ההנהגה היהודית המקומית, הוא נפגש עם איש ה״מסגרת״ בבית פרטי, במרכז העיר. מסך עבה הפריד בין השניים ולמרות שהפגישה הוסדרה באמצעות אחד מפרנסי הקהילה, היה הרב זהיר ומבוהל. שוב ושוב הוא ביקש מאיש ה״מסגרת״ להסיר את המסך ולהזדהות. זה סירב. אך על מנת לפזר את חשדותיו של הרב, נהג איש ה״מסגרת״ לצטט קטעי תפילה והזכיר מלים כמו ״ציון״, ״ירושלים״, ״שמע ישראל״ וכו'. אט אט פג חששו של הרב והוא סיפר למתנדב הישראלי על מצוקתם של אנשי כפרו. הרב סיים את דבריו בתחינה ובבקשה: ״חיינו בסכנה. אנא קחו אותנו לישראל, ואנו מוכנים להיות שם אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. אין עתיד ליהודים במרוקו וככל שנמהר לצאת מאיפראן – כך ייטב״.״ למשמע תחינה זו, נתפש איש ה״מסגרת״ להתרגשות מרובה והוא הבטיח לרב לעשות כל שביכולתו, כדי להעלות את יהודי איפראן לישראל, "בהקדם האפשרי״. משום התרגשות זו, חרג המתנדב הישראלי מכללי הזהירות המקובלים, הסיט את המסך ונחשף. הרב הניח ידו על ראשו של איש ה״מסגרת״ והעניק לו ברכה. לא חלפו ימים רבים וכל תושבי איפראן היו בדרכם לישראל. המפגש בין מתנדבי ה׳׳מסגרת" לבין יהודי מרוקו היה מרגש ומלא חוויות. וכך מתאר אחד השליחים – איש ״הגנה״ ותיק, שועל קרבות במלחמת השחרור ומיוצאי אשכנז – את מפגשו עם היהודים בכפרי הדרום: ״הם תמימים עם אלוהיהם, רגילים בכבוד אב ואם, מכניסי אורחים ומסבירי פנים. אמונתם הדתית איננה משופעת בעמקות יתרה, היא פשוטה ותמימה, כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. זה מאות שנים שהם מצפים לגואל. אין הם יודעים כיצד תיראה הגאולה ואם תבוא בדרך הנס או בידי בשר ודם. לדידם, העלייה לירושלים היא טבעית והשיבה לציון מובנת, ויהי המבשר אשר יהיה.״״
ברם, העלאת היהודים מכפרי הדרום, נתגלתה חיש מהר כמסובכת ורבת סיכונים. מאחר שקהילות יהודיות שלמות ״התפרצו" לעלות לישראל, קיים היה חשש פן התרוקנות הכפרים מיהודיהם, תגונב לאוזני השלטונות. דבר זה היה אמור במיוחד לנוכח העובדה, שהיהודים היו האומנים ובעלי המלאכה ויציאתם הפתאומית שיבשה את אורח החיים התקין באותם הכפרים. על כן, ארגון העלייה חייב שורה ארוכה של כללי זהירות. כך, למשל, היציאה מהכפרים נעשתה בלילות ותוך שמירה מירבית על שקט וחשאיות. העלייה לישראל נחשבה למצווה גדולה והיא דחקה מפניה את קדושת השבת. היו מקרים שבהם נקבעה שעת היציאה ללילות שבת דווקא, וזאת במגמה להטעות את המשטרה ולהרדים את עירנותה. במקרים כאלה, היו פעילי ה״מסגרת״ מורים למשפחות היהודיות לשלוח ביום שישי את ה״חמין למאפיית הכפר, כרגיל. למחרת, לאחר תפילת שחרית, היה האופה הערבי יודע כמה יהודים עזבו בלילה את הכפר, על פי מספר קדירות ה״חמין״ שנותרו במאפייה…
ההרגשה כי מצוות העלייה לישראל דוחה שבת, היתה נחלת הכלל אך בכפרים שונים העדיפו היהודים לפנות לרב המקומי ולקבל ממנו ״היתר״ לחילול השבת. וכה תיאר איש ה״מסגרת״ – בדו״ח בכתב לממונים עליו, את אחד המקרים הללו: ״באחד הכפרים למרגלות האטלס, נתגלגלו הדברים כך שיום היציאה לדרך חל בשבת. הקהל היה נבוך. ככלות הכל, חילול שבת לא מילתא זוטרתא היא וקשה היה להם להכריע איזו מצווה גדולה יותר – העלייה לארץ הקודש או שמירת השבת. הלכו אל רב העדה, המכוון את מעשיהם בחיי יום־יום ופוסק להם הלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, העריך בשקלא וטרייא
נמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות, עד אשר הכריעה הכף הנוטה לעבר ירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, צווה הרב על בני עדתו לצאת את הכפר ברגל ולעשות כברת דרך ארוכה, אל מחוץ לכפר. רק אז, יעלו באוטובוסים המוליכים אותם לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם מימשו בפועל את הקריאה המנסרת מקידמת דנא – ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון…"
העולים מכפרי הדרום היו מתרכזים תחילה במקנס או במרקש. פעילים של ה״מסגרת״ – לרוב חניכי תנועות הנוער הציוניות – היו דואגים להם למזון ולאיכסון, עד להסעתם לקזבלנקה, או לתחנה אחרת. היציאה מהכפרים נעשתה תוך התראה קצרה מאוד, לעתים אפילו תוך שעה אחת. כעבור שניים – שלושה ימי המתנה, היו באים פעילים אחרים ומעבירים אותם לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים המרכזית. רק כאן היה נאמר לעולים כי הם נוסעים לקזבלנקה או לטאנג׳יר, וכי שם ימתינו להם פעילים אחרים שידאגו להסיעם לתחנתם הבאה. במרוצת הזמן, השתכללה השיטה וההסעה היתה נעשית במשאיות או במכוניות פרטיות הנהוגות בידי פעילי ה״מסגרת״. המשפחות היו יוצאות לדרך כשבידי כל אדם מזוודה אחת בלבד. האמון ב״מסגרת״ היה כה רב, עד כי איש מהעולים לא שאל שאלות ״מיותרות״, כגון – מה הוא היעד הסופי, או מהם תנאי הקליטה במולדתם החדשה. התנועה ממרקש לקזבלנקה, נעשתה לרוב בלילות, על פי סיפור ״כיסוי״ שניתן לכל קבוצה בנפרד. כדי לשמור על שקט מירבי, נצטוו האמהות להיניק את ילדיהן לפני היציאה לדרך, ולהחזיק אותם בזרועותיהן, לבל יפרצו בבכי. נתיב הנסיעה היה נבחר בקפדנות ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים בטלפון על מעבר השיירה בתחנות הביניים השונות. אחד הפעילים המקומיים שהצטיין באותם ימי בראשית, היה רוכל יהודי ממרקש שכינויו ״סימון״. הלה היה מרחיק עד לכפרים הנידחים ודואג להסיע את העולים למרקש באוטובוס, או בכל כלי תחבורה מצוי.
אך למרות אמצעי הזהירות הללו, היו כמובן, גם תקלות. אלה נבעו, בעיקר, מההבדלים החזותיים בין תושבי הדרום לבין תושבי קזבלנקה והערים הגדולות האחרות. היהודים בהרי האטלס נבדלו מאחיהם בקזבלנקה, לא רק בלבושם ובחזותם, אלא גם בחינוכם ובנימוסיהם. לאחר כמה כשלונות קטנים, עשו מתנדבי ה״מסגרת״ מאמץ רב כדי לטשטש, ככל האפשר, הבדלים אלה. במקום הלבוש המרוקני המסורתי, ניתנו לעולים חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות; ובמקום צרורות הבגדים שהיו עומסים על שכמם, צוידו יהודי האטלס במזוודות. אך אירע וצעירה יהודיה הגיעה עם בני משפחתה לשדה התעופה של קזבלנקה, כשברשותה דרכון מרוקני מזויף. השוטר בדק את הדרכון ומצא אותו ללא דופי. השוטר החמיא לנערה על יופיה והילל את לבושה, שהיה זהה ללבוש בתמונת הדרכון. אם בתום לב או משום חשד מסוים, שאל השוטר את הנערה, כבדרך אגב, מתי תפרה את שמלתה. היא ענתה: "לפני שבועיים״. מיד נעצרה הנערה יחד עם כל בני משפחתה. הוברר, כי הדרכון הונפק לפני שנתיים ועל כן לא יכולה היתה הנערה להופיע בו עם שמלה ״שנתפרה לפני שבועיים בלבד…" אחד התירוצים הנפוצים באותם ימים, היה רצון המשפחה־העולה לצאת לצרפת, ״כדי להשתתף בחתונת קרובים״. אנשי ה״מסגרת״ היו מוצאים בצרפת, או במדינה אירופית אחרת, ״דוד עשיר״ וזה היה מזמין את ״קרוביו״ לטקס החתונה ושולח להם את כרטיסי הטיסה. אנשי ה״מסגרת" היו מעניקים לבני המשפחה סכום כסף מסוים, כדי להוכיח לשוטרי הגבולות שיש בידם אמצעים למחייה באירופה. אך אירע ואחת המשפחות הללו שיצאה ל״חתונה״ בצרפת, נעצרה בשדה התעופה: כאשר פתחו קציני המכס את המזוודות, הם גילו בהן בלויי סחבות ולא בגדי חג…
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 112
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-יוסף בן־צור
יוסף בן־צור
אם בליוורנו, אמסטרדם, טריפולי ואף בטנג׳יר קמו נביאים ומחשבי הקצין מבין המהגרים או מבין האנוסים, שהצד השוה שבהם שהיו כולם תלמידי חכמים מובהקים ומורי הלכה ידועים, הרי במקנס נתגלה נביא מקרב התושבים, מתון בני עמו, משכבה של פשוטי עם, וכפי שמעיד עליו בן זמנו ״עם הארץ אבל ירא שמים״, ״ואשר לא ידע לקרות בספרי המפרשים״, כדברי ששפורטש. שם הנביא יוסף בךצור.
משפחת בן־צור היתה משפחה מיוחסת של חכמים וסופרים מדורי דורות ועתידה בעוד דור אחד להעניק ליהדות מרוקו, אחד מגדולי חכמיה ר׳ יעקב בן־צור, המכונה יעב״ץ בעל ״עת לכל חפץ״ (שירים) ו״משפט וצדקה ביעקב״(תקנות יהודי מרוקו, שו״ת).
הנביא החדש יוסף בן־צור נתגלה בעיר מקנם. מקנם היתה כפי שציינו לעיל, מרכז חשוב של הכת והיתה עיר ואם בישראל. בשנה בה אנו עוסקים (1674) , זכתה מקנם להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. המלך העלאווי מולאי איסמעיל, אשר זה עתה עלה על כס המלוכה, בחר בה למושב לו. הוא פיתח קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ארצות אירופה וביחוד עם צרפת. בדומה למלך צרפת – לואי ה־14 בן זמנו, הוא משוה לשלטונו הדר חיצוני ופאר רב. בעקבות לואי ה־14 הוא עוזב את פאם הבירה המסורתית של מלכי מרוקו(כמו שלואי ה־14 עזב את פאריס) ובונה את ארמונו ב״ורסי״ של מרוקו – העיר מקנם.
מקנם היתה גם עיר של סופרים ורבנים ידועים אשר בה גברה ידם של המתעדים לאמונה החדשה. יחד עם זאת ההשפעה השבתאית הגיעה לממדים ניכרים. בעקבות התפתחותה של מקנס נהרו אליה אנשים רבים, ביניהם רבנים וחכמים. גם ר׳ אלישע אשכנזי – אביו של נתן העזתי – אשר מקום מושבו בשליחויותיו הקדומות היה בסאלי, עקר ממנה והתישב במקנס בשנותיו האחרונות ושם נפטר בשנת תל״ג (1673). בפרק הבא נעמוד על פעילותו ועל דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי ועל השפעתו על הקהילות בהן ישב. בינתים נסתפק ונאמר שלא ידוע בברור באיזו מידה פעל ר׳ אלישע אשכנזי להפצת התורות השבתאיות. על פעילותו בתנועה השבתאית חלוקות הדעות, אך יש מקום לשער שפעל ועזר להפיץ את כתבי נתן בנו אשר הביא למרוקו בשובו מירושלים, כמו שעזר בהחדרת ובהפצת ספרי קבלה אחרים למרוקו, כגון ספר הכונות להאר״י, שהועתק מספר ״עץ החיים״ שהובא על־ידי כמוהר״ר אלישע אשכנזי בשנת ״כי יתן ה׳ את רוחו״ (1646), וספר ״ירח יקר״ לר׳ אברהם גאלאנטי, פרוש על שמות של ספר הזוהר (ראה להלן).
המקורות על הופעתו ופעילותו של יוסף בן־צור אמנם מעטים אך די מגוונים, ויש בהם כדי ללמדנו על ההתלהבות שאחזה בהמונים ועל התקוות שהופעתו הפיחה בקרב הצבור במרוקו. עיקר המקורות נמצאים בכתבי־יד המפוזרים במקומות שונים בספריות צבוריות ופרטיות. סביר להניח שספרים וקונטרסים רבים נבתבו על תקופה זו ועל פעילותו של יוסף בן־צור – בעיקר על מאבק האיתנים והויכוח התהומי והנוקב שהיה נטוש בקרב הקהילה היהודית בענין משיחיותו של שבתי צבי – אך כתבים אלה עדיין גנוזים בספריות פרטיות ובגנזבים ומונחים כאבן שאין לה הופכין ושיני הזמן והעש עושים בהם שמות. יתכן שהספרים הושמדו או נגנזו בעקבות מסע הטיהור שנערך נגד כל הספרות השבתאית. מאידך, ישנם גם מקורות הנמצאים בכתובים ויצאו לאור. האחד הוא סיפור מעשה מפורט על המאורע ״מעשה ביוסף בן־צור״ הכלול בלקט תעודות הנקרא ״עניני שבתי צבי״.מקור שני בכתב הוא מספר שורות שהקדיש ששפורטש לנבואתו של יוסף בן־צור. שאר התעודות נמצאות עדיין בכתב־יד. התעודה הראשונה מספרת שהמגיד נגלה לבחור יוסף בן־צור ובישר לו את ביאת הגואל. הבחור(כלומר הרווק) יוסף בן־צור היה עם הארץ ״אבל כל ימיו היה ירא שמים ובתורה לא מבין כלל״. תעודה אחרת הנמצאת עדיין בכתב־יד מספרת ״שכאשר שלחו לחבירינו אהובינו י״ה מעיר פאם יע״ה (יעזרה האל) מאמר הזוהר לפרשו, ויתמה עד מאד על דבריהם על שלא יודע לקרות והם שלחו לנסותו. ויהי הלילה ויבוא המגיד ויפרש לו המאמר על דרך הסוד, דברים מופלאים כמו שעיניכם תחזנה מעשיהם זכו, וזה לשונו וגו'.״ והתעודה הראשונה ממשיכה: כאשר המגיד הקימו על רגליו והטבילו עם מים שהיו בקנקן אחד, המים שבקנקן נתרבו כל כך עד שנאלץ להחליף את בגדיו, ואז הראו לו בשמים את ״אדונינו מלכנו שבתי צבי ואמרו לו זה הוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ור׳ נתן בנימין (נתן העזתי) נביא אמת״, ואילו הוא (יוסף בן־צור) משיח בן־יוםף.
לפי אמונה יהודית עתיקה, עתיד להתגלות משיח בן־דוד רק לאחר הופעת משיח בן־יוסף (ראה לעיל – נבואת זרובבל), ואחת הטענות נגד שבתי צבי היתה בפי המתעדים שלא תיתכן הופעתו של שבתי צבי שהיה בעיני עצמו במשיח בן־דוד ללא התגלות קודמת של משיח בן־יוםף. אמנם היו כמה מחסידי התנועה שראו בהזיותיהם את עצמם ככשירים להיות משיח בן־יוסף, אך היות ולא הצליחו לתת ״אות ומופת״ לא נתקבלו על־ידי אנשי הכת. יוסף בן־צור אמר למלא את החסר שהיה בתנועה ונתקדש באמונה היהודית, ואכן הצליח והתקבל לפחות על־ידי בני קהילתו כמשיח בן־יוסף.
ומעשה שהיה כך היה: כאשר הודיע יוסף בן־צור לאנשי עדתו שזמן הגאולה יהיה בערב פסח של השנה הבאה, שנת תל״ה (1675) אחרי ביעור חמץ, שאלו אותו החכמים שיבקש מהמגיד שיתן לו ״אות ומופת״ שאכן נבואותיו קושט דברי אמת. יוסף בן־צור ענה להם ״איזה אות ומופת גדול יותר ממה שאתם יודעים שקודם לא ידעתי אפילו ללמוד רש״י ואילו עכשיו אני מגלה לכם סודות עליונים אשר לא ידעתם ולא שמעתם מעולם?״, ״ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל.״
עלינו לזכור שהשנה היא שנת תל״ד (1674), היינו שלוש שנים לאחר עליתו של המלך הצעיר והנמרץ מולאי איסמעיל על כס המלוכה, תהליך הפסיפיקעיה והשלטת סדר במדינה בעיצומם. כל תנועה או התארגנות חברתית אינה נסבלת על־ידי השלטונות, שמא תגרום תסיסה שתקשה על השלטת סדר בממלכה. אנו יודעים שהתנועה השבתאית היתה נרדפת על־ידי השלטונות גם בימי מולאי ראשיד (ראה לעיל) וגם בימי מולאי איסמעיל, מפני שגרמה לתסיסה בקרב הצבור, ודברי יוסף בן־צור עצמו מוכיחים שהתנועה היתה נרדפת, שאם לא כן מה פשר האמירה שהיא בעיניו כתחליף ל״אות ומופת״, ״שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל?״. עצם ההכרזה של יוסף בן־צור ״אם תרצו אני אלך ברחובה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח ישראל״, עשתה רושם עז על שומעיו מפני שהיתה בה תעוזה ומידה לא קטנה של בטחון עצמי, ומה גם ש״העיר״ בה מדובר היא מקנס, מקום מושבו של יוסף בן־צור, עיר בירתו החדשה של מולאי איסמעיל, כפי שהסברנו, כלומר שהצהרתו ההפגנתית שהוא מוכן להכריז לפני ולפנים, בתוך קודש הקודשים של הממלכה העלאווית־מוסלמית, על משיחיותו של שבתי צבי היא ״אות ומופת״ ועל כן הרושם הרב והמשכנע שבהצהרתו, והרבה חכמים – לפי אותו מקור שבתאי – שלא האמינו עד כה בשבתי צבי ודיברו בו סרה, ״התחרטו חרטה גדולה וחזרו מרעת לבבם ועכשיו הם מאמינים באמונתו״, ומוסיף אותו מקור שבכל ארץ בדבריה (מרוקו ואלג׳יר), ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי ראשון של אדונינו ירום הודו.״ לתלמיד חכם ספקן אחד ששאל אותו שלפי חז״ל משיח בן־יוסף יבוא בראשונה וילחם וימות ורק אחר־בך יבוא משיח בן־דוד, ענה מניה וביה, כי כוָנת חז״ל היא ״שמשיח בן דוד יתגלה קודם ויבשר את בואו של משיח בן יוסף, אח״כ יעלם וכאשר ימות משיח בן יוסף אזי שוב יתגלה משיח בן דוד״ (כתב־יד, ספרית שוקן, דף 37 ע״ב). כאן הוא רומז בברור שהתקופה שתחלוף בין התגלותו של משיח בן־יוסף לבין התגלות משיח בן־דוד תהיה קצרה ועל־ידי כך תקופת חבלי המשיח תתקצר.
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ' 118