מורשת יהדות מרוקו

עלאל בן השיפחה

היה היה מלך שהיו לו שישה בנים ובן שביעי, עלאל בן השיפחה. למלך היה בוסתן מחוץ לעיר ומידי־לילה היה "עֶפְרִית״(=שד) מציתו ושורף חלק ממנו.

הוציא המלך כרוז במדינה ובו פנה לצעירים שיבואו וישמרו על הבוסתן. אמרו לו וואזיריו ומשרתיו: ״יש לך שישה בנים והבן השביעי הוא בן השיפחה. מדוע ישרתוך בניס זרים? ישמרו בניך על בוסתנך". קרא המלך לששת בניו וביקשם: ״בניי, שימרו על בוסתני הנשרף מידי לילה, אחרי שמשרתיי הרבים עמלו בו וטיפחוהו במשך היום״. הסכימו הבנים לשמור על הבוסתן.

אחרי שיצאו מאת אביהם, הלכו אל עלאל בן השיפחה ואמרו לו: ״אבינו ביקש מאיתנו לשמור על בוסתנו הנשרף מידי־לילה. אנא, שמור איתנו". ״בתנאי אחד", הסכים עלאל, ״הביאו לי יין אדום וקת חשיש ואשמור איתכם״.

הסכימו הבנים לבקשתו של עלאל בן השיפחה. הם הביאו לעלאל כמות גדולה של יין אדום וחשיש כרצונו. בלילה הראשון שמרו כל השבעה, אך כעבור שעה נפלה על הבנים תרדמה ורק עלאל נשאר ער, שותה יין ומעשן חשיש.

הגיע למקום ה״עפרית״ בעל שבעת הראשים ועימו רוחות וסערות קשות. כאשר ביקש להצית את הבוסתן, פנה אליו עלאל ואמר: ״יא עפרית! אל תשרוף בוסתנו של אבי״. קרא העפרית: ״שלוף את חרבך״.

ענה לו עלאל: ״לימדני אבי שלא להרים חרב על גדולים ממני. שלוף אתה ראשון כי אתה הגדול״.

שלף העפרית את חרבו והטילה בעלאל, אך לא פגע בו. כאשר הגיע תורו של עלאל, שלף את חרבו ופגע בששה מראשיו של העפרית, כך שנותר לו ראש אחד בלבד. ברח העפרית ועלאל רדף אחריו. ירד העפרית לתוך באר ועלאל בעקבותיו. באמצע המדרגות ראה עלאל עוד מדרגות מצד ימין. הוא עלה בהן והגיע אל חלון קטן, ודרכו ראה נערה השומרת על נערות רבות שנחטפו על־ידי העפרית. השומרת הייתה החטופה הראשונה. בראותה את עלאל, שמחה מאוד וסיפרה לו שהעפרית חוטף את בנות המלכים ומביאן לכאן. משום כך יש כאץ הרבה בנות." ומה תחפש אתה כאן״? סיימה הנערה את דבריה בשאלה אל עלאל.

״מחפש אני את העפרית. כרתי לו שישה ראשים, אך ראש אחד נשאר לו עדיין״.

יעצה לו הנערה: ״רד במדרגות האלה ועלה במדרגות שמצד שמאל. שם תמצא את העפרית״.

עשה עלאל כמצוות הנערה, עלה במדרגות ומצא חלון דומה, אך לא נראה בו דבר. הוא חיפש וחיפש וכבר רצה לעזוב את המקום, אך אז גילה את צילו של העפרית המסתתר בפינה בצורת נחש. התקדם עלאל לעבר העפרית־הנחש ואז פנה זה אליו וביקשו: ״אנא אל תכרות את ראשי השביעי מעליי".

ענה לו עלאל: ״ציווני אבי: את אויבך אל תניח לעולם חי״ וכרת את ראשו. אחר־כך שם את הראש בילקוטו שבו היו ששת הראשים הראשונים וחזר אל הנערות הנעולות. הוא שיחרר את כולן והחזיר כל אחת מהן אל ארצה ואל מולדתה.

אחר־כך התייצב עלאל בפני אביו המלך, הביא לו את הראשים הכרותים של העפרית וסיפר לו כיצד חיסל את המזיק. הודה המלך לעלאל והכריז: "כל נערה יפה, חובה עליה להתייצב בארמון, כי ברצוני למצוא כלות לששת בניי". בחרו בני המלך בנערות היפות ביותר ונערכה להם חתונה מפוארת. ועלאל? הוא בחר לעצמו את הנערה השומרת. נערכה חתונה מפוארת וכל בני הממלכה הוזמנו לשמוח בה.

תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-עמ' 174

בר מצוה.

חגיגת בר מצוה נעשית גם בטרם מלאת י"ג שנה לילד. משהיה יודע ללמוד תורה ותורה שבעל פה היו ההורים מכניסים אותו לעול המצוות. חתן הבר מצוה דורש "דרשת בר מצוה" עם "מליצה". בהתחלת ההכנות ההורים מוליכים למורה עוגות וסוכר, וזה שימש כהזמנת המורה להכין דרשה לתלמיד. הנחת תפלין הייתה ביום ב' או ביום ה', ביום בו יכול הבר מצוה לעלות לספר התורה. ומתפללים בבית הכנסת תפלה חגיגית ואין אומרים תחנונים. וגם אם היה פחות מי"ג עולה לתורה ומצטרף למנין ג' העולים. ביום ששי שלפני שבוע הבר מצוה, חתן הבר מצוה הולך עם חבריו התלמידים בני גילו אל הספר, ומסתפרים כולם יחד אתו. כל אחד מהשושבינין הללו מכין כעין רובה צעצוע מקנה סוף, ובו היה יורה, והם מהוים כעין גדוד חיילים של הבר מצוה. בשבת כל קרובי המשפחה סועדים סעודת הצהרים בבית הבר מצוה.ובמוצאי שבת מתפללים ערבית בבית, בשירים ובזמירות. אחר התפלה רוקדים עם הבר מצוה ושמחים עמו. בליל שני עושים סעודה גדולה והקרובים לנים בבית הבר מצוה.ובבקר באים כל בני המשפחה לבית הבר מצוה, והוא מברך את ברכות השחר, ומניח תפלין בביתו. ונושאין אותו לבית הכנסת כשהוא יושב על כסא ומנגנים מלוים את השיירה בשירה וזמרה. בבית הכנסת הוא יושב על כסא המיוחד לו, כשחוזר הביתה באים השושבינין וחוטפים לו את התפלין, עד שאבי הבר מצוה פודה אותם בכסף. בבית עורכים סעודה לכל המתפללים ודורש בפניהם.

הבנות וחינוכן.

הבת מקומה בבית, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה". אינה מבקרת לא ב "חדר" ולא בבית הספר. מה שלומדת, לומדת היא מאמה. משפחה את עיניה כבת ארבע – חמש, התחילה עוזרת לאמה בצורכי הבית, מכבסת, שוטפת כלים, מנקה את הבית, לשה ומבשלת. בדרך אגב לימדתה אמה להכשיר את הבשר, להפריש חלה, להפריד כלי בשר מכלי חלב, וכיוצא בתודעה היהודית. משהגיעה לפרקה מלמדתה אמה מסורות ומנהגי טהרת המשפחה. ולפי חינוכה של האם והבית ממנו יצאה, כך היה חינוך הבת. בשעות הפנאי שיחקה הילדה עם חברותיה בנות השכנים, במשחקי בנות, בקפיצה על חבל, מחבואים, ומשחקי חברה שונים. במקום בובות, שלא היו ידועות, לוקחות הבנות מטאטא קטן, מלבישות ומחתלות אותו, ומשחקות בו כחתן עם כלה, או אבא אמא וילדם הקטן. לפעמים שיחקו גם עם הבנים, אחיהם או בני השכנים. הילדות נשלחו לשליחויות קטנות מחוץ לבית כגון להביא תבשיל לבית הדוד, להוליך ולהחזיר הלחם מהתנור, וכיוצא בזה. משגדלה הבת דאגו ההורים ללמדה מלאכות של נשים, תפירה, רקמה, עשיית כפתורים ( אלעקאד ) וכיוצא בזה. לבוש הבנות הותאם למושגי הצניעות.

חינוכה של הבת מסור כולו בידי האם. האב לא השגיח על חינוכה כלל, וסמך בכך על אשתו. רק בנות יוצאות מהכלל ללמדו בבית מאביהן לקרוא ולכתוב.

תקופת הילדות של הבת קצרה מזו של הבן. כבת שמונה – כבת תשע הייתה נישאת לבעל, ועוזבת את בית אביה, אף שלא רכשו שום השכלה, החינוך המעשי שקיבלה בבית אביה, ונסיון החיים, גיבשו ועיצבו את אישיותה, עד שבבוא היום נמצא מוכשרת ומסגולת לחנך את בניה ובנותיה היא. ואכן היו נשות רבנים ומנהיגים, שעל אף חוסר השכלתן נחונו בשכל ישר וטבעי והנחו בעצתם את בעליהם וכל הפונים אליהם. לילדה לא נועדו טקסים כמו לילד, מלבד ערוב ה "כתאיים" ששיתפו בו את הבנות, באותן משפחות שנהגו בכך. ביום ראשון של פסח היה לילדים "כאלוטה" ( מערובות ) ובו היו הילדים והילדות בני הבית מכינים הארוחה לעצן, ומבשלות ומגישות בכלים קטנים, שהיו נקנים במיוחד לפני פסח לשם כך, וכמובן ארוחה זו אוכלים אותה בנפרד מבני הבית המבוגרים.

דרכי ענישה של הילדים.

האם הרביצה בבתה אם עשתה מעשה לא טוב. כגון ששיברה כלי, או רבה עם אחיה או חברותיה. דרך ענישה מקובלת על האמהות הייתה הקללה. האם ברצותה לשכך רוגזה כעסה, הוציאה מפיה קללות נמרצות, כגון "טיטוס ומנחוס" שנאמרו מן השפה אל החוץ, שהרי שום אם לא רצתה בלבה שקללותיה יקויימו כתוצאה מכך. גם הילדות למדו מהר לקלל ובמריבותיהן עם חברות, השתמשו אף הן בנשק זה.

הילדות לא ביקרו בבית הכנסת, רק בהזדמנויות חגיגיות כגון ליל שמחת תורה, ליל פורים, שבאו לראות בהמולה הגדולה שבבית הכנסת. מסורת היתה שבליל ראשון לספירת העומר מביא אבאנ את ילדיו גם הבנות, לבית הכנסת. בשמחות כגון חתונה או בר מצוה, השתתפו הבנות בשמחה, על ידי ששרו ותופפו בתוף הנקרא "אגוואל". על אף שההורים העדיפו בנים מבנות, אך בטיפולם היומיומי בהם, לא היתה מורשת שום העדפה לבן על הבת. בשניהם טיפלו באהבה ומסירות, דאגו להלבשתן ופרנסתם ושמרו על בריאותם, במדה שווה. ופעמים שהבת או אופיה היה טוב משכה אליה תשומת לב ההורים יותר מהבן.

עם פתיחת בתי הספר של כי"ח, בשנים הראשונות לפעילותן בצפרו, הופנתה תשומת לב לחינוך הבנות. ונוסדו כתות מיוחדות לבנות, שם למדו על ידי הרב המחנך לקרוא את כתבי הקדש, ולכתוב אגרת שלומים, מלבד לימודי השפה הצרפתית. בשנים האחרונות נפתח בית ספר תורני מקצועי לבנות "בית רבקה", ובו למדו הבנות ביסודיות תנ"ך, משנה ודינים בצד מלאכות כגון תפירה, רקמה, ואריגת שטיחים. וגם הבנות שלמדו בבית הספר אליאנס, ששם לא למדו לימודי קדש, השתתפו בשיעורי ערב תורניים, שאורגנו עבורן. בהגיע הבת לפרקה, אביה ואמה דואגים למצוא לה חתן, הטוב בעיניהם. מבלי לשאול את פיה.

הילד וחינוכו

כבן שנתיים שלוש, משהתחיל לפטפט, הובא הבן ל "צלא" – בית כנסת ששימש כ "חדר", ללמוד אצל "רבי" מלמד דרדקי. תחילה לימדו צורת האותיות, אחר כך צירוף האותיות וכו….עד שהגיע לקריאת "הפרשה בטעמים".משלמד לקרוא ולהתפלל, התחיל לבקר בקביעות עם אביו בבית הכנסת. בשעות הפנאי, משחק הוא עם חבריו. משחק הילדים שהיה ידוע ביותר הוא קפיצה מן הגגות, מגג אל גג וריצה אחד אחר חברו. אך היו משחקים אחרים, כגון : "שב שבות", עניינו קפיצה אחד על גבו של השני. משחק בכדור שהיו עושים מסמרטוטים צורת כדור.

"פאיין דאר צלטאן – איפה בית המלך – שהיו כורכים מטפחת סביב העינים והמועמד היה צריך ללכת ולהגיד איפה בית המלך והם עונים לו עוד קצת, עוד קצת עד שמגיע ליעד הקבוע מראש. משחק מלחמה שהיו עושים כעין רובה מקני סוף ומשחקים בו כבנשק. משחק בגרעיני מישמיש. דרכי ענישה נוספת לבנים היו ה "ארמא" שהיו שמים רגלי הבן בסד. בבתים רבים בצפרו היה מכשיר זה מצוי. משגדל הילד וידע לכתוב אגרת שלומים, עוזב הוא את הלימודים ויוצא ללמוד מלאכה או לשרת אצל סוחרים. רק יהודים עברו ללמוד בישיבות אצל ה "חכם" שעל פי רוב לימד תלמידים בחינם. רק משנת ת"ר – 1840, החלו לאסוף כספים עבור הישיבות. רוב הילדים עזבו אחרי הגיעם לבר המצוה. גם אצל הבן היתה תקופת הבחרות קצרה, כי גם הוא נשא אשה בגיל י"ז – י"ח.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה-חינוך בנים ובנות עמ' 92

• ביום ט׳ באב קודם שמתחילין תפלת מנחה, כל הצבור אומרים קינה ונהמה לרבינו הריב״ש ז״ל:

ארץ חפץ נדחייך               יום יום שואלים בגללך

צופים שואפים למנוחייך    לאמֹר בי׳ת ה׳ נלך

את השיר יש לקרוא משמאל לימין

כד. הפטרת אסוף אסיפם שחרית תשעה באב בקול בוכים ובניגון מיוחד היו מתרגמים בלשון הגרי שהיה בכתב יד ומודפס בספר בית אב ליוורנו בן אמוזיג, קול תחנה ליוורנו בילפורטי, ובספר ארבעה גביעים ליוורנו בילפורטי. ועיין להתשב״ץ ח״ג סימן קכא שהיו קהלות שמתרגמים הפטרת שירת דבורה בלשון הגרי, וטוב לחזור פסוק אחרון ולברך, וכתב עוד וז״ל ואם מתרגמים בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר יעו״ש וע״ע בשו״ת מהר״מ פאדווא סי׳ ע״ח על מנהג קאנדיא שהיו מתרגמין הפטרת יונה במנחת יוה״ך בלשון יוני.

כה. במנחה של ט״ב מפטירין ״שובה ישראל״ כמנהג בני ספרד ובמנחה של צום גדליה ״דרשו״, הגם שאין בו ביטול מלאכה מפני שהוא חל בעשי״ת, ועיין כפ״ה סי' תקנ״ט סקמ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ה וב״י סי׳ תכ״ח.

כו. בענין קריאת ויחל במנחה של יו״ד בטבת אם חל בע״ש ראיתי בספר תורות אמת למהד״פ בירדוגו בנימוקיו לסי׳ תק״ן שכתב וז״ל ומנהגינו כסברת האגור שהביא הב״י דאין קורין במנחה מפני כבוד השבת ועיי׳ מג״א שם.

כז. נוהגים להתענות יום ז׳ באדר אף אם הל בערב שבת והיה נחשב כיום כפור קטן, בלי להגיד עננו ובלי קריאת פרשת ויחל, ועיין באו״ח סי׳ תקפ״ו ומג״א סק״ח. ועיין בספר מועד לכל חי סימן ל״א אות ז׳ (ולא היינו נוהגים לקרא בליל ז׳ באדר הקריאה שבספר קריאי מועד) ועיין בספר ויקרא אברהם בקונט׳ מקום שנהגו על מגילה ששבה מנהג זה ובסו״ד כתב ובמערב ראיתי שמרבין בסליחות במנחה כמו בתענית צבור וקורין ויחל.

נהגו העם-קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה-כרך ג' עמוד 295

ובמערכת גדולים אות וא״ו באות מוהר״ר וידאל הצרפתי כתב וז״ל, והרב המובהק, מר קשישא מוהר״ר אליהו הצרפתי ה׳ יאריך ימיו ושנותיו אב״ד ור״מ (אב בית דין וריש מתא) בעיר גדולה לאלקים פיס יע״א, נכדו של מוהר״ר וידאל בעל צוף דבש, ויש לו יחס עד רבנו תם בן בתו של רש״י ז״ל.

ושמעתי שהרב רבי אליהו נר״ו הוא דור ט״ו לרבינו תם הידוע זיע״א, והרב אליהו הנ״ז תלמיד מהרב המופלא ח״ק (חסידא קדישא) כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל, ע״כ.

ובספר דרושים, כתב יד לכמוה״ר דניאל בן צולטאן ז״ל, בדף פ״ה ע״ב מצאתי כתוב וז״ל, ודרשתי ביום העשירי משלושים יום שדרשו על מורינו סבא דמשפטים נר המערבי הרב הגדול חסידא קדישא לבני ישראל, כמוהר״ר אליהו הצרפתי זצוק״ל בתשרי שנת תקס״ו לפ״ק בבית הכנסת הגדולה הי״ג זכותו תגן בעדינו אכי״ר.

וראיתי בירושלמי מסכת כלאים בעין יעקב שרבינו הקדוש ע׳ה, נח נפשיה בע׳ש, ורבי זצוק״ל ג״כ נח נפשיה; בערב שבת קדש יוד״ו שמך גדול לחדש אלול המרוצה שנת תקס״ה (1805) לפ״ק (לפרט קטן) ע״כ.

מוז״ה (מר זקני הקדוש) מוהרא״ה (מוהר״ר אליהו הצרפתי) הנ״ז הניח אחריו שני בנים (גדולים) הגדול הוא מז״ה מוהר״ר ישראל יעקב הצרפתי זלה״ה, והיה תורה וגדולה, דיין ושר ושופט וזכה לגבורות ועלה אל האלקים י״ב תשרי תקפ״ו (1826) לפ״ק והניח אחריו שלושה בנים, הגדול הוא מ״ז כהה״ר שלמה זלה״ה, וזכה לגבורות והניח אחריו אבא מארי עט״ר (עטרת ראשי) הרב המפורסם כמוהר״ר וידאל זצוק״ל,. והרב אבא מארי הנ״ז קבלתי ממנו שנולד שנת זקנ״ת (1797) ונתבש״מ שנת התרי״ו (1856) כ״ח לחדש אב יום ו' בשבת. ונשארתי אתריו אנכי אי״ש צעיר שנולדתי א״ך שבט שנת התקפ״ז (1827) ליצירה. אוחילה לאל אחלה פניו יאריך ימי ושנותי בטוב ובנעימים לעשות רצונו כרצונו ויקיים בי והיה ברכה גימטריא אבנר. ועט״ר אבא מארי הניח אחריו פסקים וכתבים ושו״ת (ושאלות ותשובות) כתב יד ולא איסתיעא מילתא לסדרן. והרב מוהר״י ן׳ וואליד זצוק״ל בספרו הג״מ ויאמר יצחק ח״א חלק יו״ד שאלה פ״ח הביא תשובה בארוכה בענין המשכונות דחתים עלה עט״ר אבא מארי ושקיל וטרי בהדיה טובא. ובזה״ל כתב בתחלת תשובתו ז״ל. תשובה. ראיתי את כל הבא כתוב בספר מה שהעמיק הרחיב החכם ידידנו החכם הפוסק נר״ו, ופלפל בחכמה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין המשכונות לא הניח פינה וזווית וזו הלכה העלה וכו' יעו״ש.

הרב מוהר״ם בן זמרא זצוק״ל מב״ד של חמש הנ״ז נתבש״ט שנת תקל״ח (1778) כן מצאתי בספר דרושים כתב יד לכמוהר״ר אברהם מאנסאנו זצוק״ל. וז״ל דרוש שדרשתי לפטירת גיסי החכם השלם הדיין ומצויין כהה״ר משה בן זמרא זלה״ה שנפטר במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ביום א׳ של חול המועד ודרשתי עליו במנחה ביום שבת קודש סדר בראשית שנת חלק״ת מחוקק ספון לפ״ק ע״ך. והניח אחריו הרבה קובצים כתב יד דרושים ופירוש תנ״ך הנם ביד זרעו לברכה, והניח אחריו מהר״ר שמואל בן זמרא זצ״ל שנתבש״ם סביב לשנת תק״ץ (1830), ולפי הנשמע האריך ימים צ״ג שנה. והניח אחריו הרב המפורסם מוהר״ר רחמים חיים דוד בן זמרא זצוק״ל, שנתבש״מ ז״ך חשון תר״ח (1848). והניח אחריו אח עצמי תורה וגדולה, אחד מראשי מנהלי עדתנו, שכולו מלא חסדים טובים כמה״ר יעקב בן זמרא הי״ו, שנולד שנת תקפ״ו (1826) אשר על ידו ועל יד רעהו הטוב באו שאלות אלו לידינו כמובא למעלה.

הרב מר זקני מוהר״ר מתתיה סירירו זצוק״ל מב״ד של חמש הנז' נתבש״מ קודם שנת נת״ק (1790) כי נתגלגלו עצמותיו הקדושים בשנה ההיא כשיצאו היהודים מן העיר כמבואר למעלה. וחיי עולם נטע בתוכינו, ואלה שמות הגבורים חסידי עליון ארזי לבנון אשר נטע, הרבנים המפורסמים, מזהר״ר שאול זצוק״ל, ומוהר״ר מנחם זצוק״ל, ומוהר״ר יהושע זצוק״ל, ומוהר״ר חיים דוד זצוק״ל, ומר זקני אבי מרת אמי מוהר״ר יהודה זצוק״ל. ומוהר״ר נחמן זצ״ל, שבעה המה עיני העדה, כולם קדושים, גם הניח שתי בנות, אחת היא אמם של הרבנים מוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל, ומוהר״ר יעב״ץ האחרון זצ״ל הנז״ל. ושם השנית זהרא היא אמו של עט״ר הרב אבא מארי זצ״ל הנז״ל.

רבן של כל ישראל, רב תנא הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם כמוהר״ר חיים דוד זצוק׳׳ל הנ״ל, שנתבש״מ שנת תקפ״ו (1826) בן ע״ז שנה, וקבלה בידינו כי ברגע סילוקו של צדיק היה קורא ושונה וכופל פעמים רבות במירוץ ע״ז והדר לבושה ותצחק ליום אחרון. והניח אחריו שלושה צדיקים הרב המפורסם כמוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל, והחכם הירא את דבר ה׳ מן השרידים החרדים אל דברו כמה״ר צמח ז״ל, והנה״ר השלישי הוא עט״ר מורנו הרב אב״ד מקודש מהר״ר מתתיה סירירו ה׳ ישמרהו ויאריך ימים על ממלכתו אכי״ר.

הרב מוהר״ר יהושע זצ׳׳ל, שמענו בבירור שהיה מתענה כל ימיו, ומצאתי כתוב, הדיין המצויין חסידא קדישא כמוה״ר יהושע סירירו ז״ל נתבש״מ כ״ט סיון תקע״ד (1814), והניח אחריו שני צדיקים כמוה״ר יוסף וכמוהר״ר ראובן זצ״ל. ויהי ה׳ את יוסף, ונתן לו בן פורת צדיק וישר מתחסד עם קונו ישב בתענית רוב מבחר ימיו כמוהר״ר יהושע הי׳׳ו אכי״ר. והיה ה׳ את יהושע ונתן לו בן פורת פנת יקרת שלם וכלול בכל, החכם השלם והכולל כמוהר״ר יוסף הי״ו הוא ואחיו כי״ר.

הרב החסיד המקובל מוהר׳׳ר יעקב סרירו זצוק״ל הנז״ל, איש אלקים קדוש ונתבש״ם כבן פ״ב שנה, שנת תרי׳׳א (1851). בואו ונחזיק טובה לעצמנו ונאמר בפה מלא אשרינו מה טוב חלקנו אשר זכינו לראות רישא דעמא בס׳ קדושה וטהרה כזה. גם זכיתי בימי עלומי שהיה עט״ר הרב אבא מארי ומו״ז שכנים עמו. והייתי מסתכל בתרומות מדותיו הנאותות לשמים ומתלהב, דהיינו בכל לילה אחר ערבית היה בא לביתו ומצא שולחן ערוך ונר דולק ותכף לישיבתו פותח ספר הש״ע (השולחן ערוך) וקורא בו עד עידן ועדנין. ואחר חצות קם ומחבר לילה ויום בתלמוד תורה, והולך ופותח בית הכנסת הוא הראשון, וסדר קדושה אשר בה מתנהג בתפלתו נודע למשגב. ואחר לימוד חק לישראל קובע ישיבה בש׳׳ס ופוסקים, וחכמי ישראל סובבים הודו. ואחר הצהרים קובעים לימוד טור ובית יוסף ופוסקים, ומתפלל מנחה, ובין מנחה למעריב פותח ספר ומעיין בו. זה דרכו כל ימיו בלי שינוי, אשריו ואשרי חלקו. ובשלוש שנים האחרונות קבע הלימוד באופן זה, דהיינו אחר עבור ראש השנה היה קורא נביאים וכתובים עם פירוש מצודות, ואחריהם משנה ואחריה ארבעה שולחנות על הסדר עד גמירה, ואחד כך זוהר ובתשלום השנה היה קורא אוצרות החיים, הכלל הוא שלא ראה אותו אדם בלי ספר פתוח וגם עד זקנה ושיבה לא זז מבית הכנסת מצפרא הוא הראשון, ועד רמשא הוא האחרון, ולפעמים היה מתבודד בעזרה עם הספר.

מר זקני מוהר״ר יהודה סירירו זצ״ל, הנז״ל, נתבש"מ, שנת תקצ״ה (1835) במגפה לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה), והיה מתענה כל ימיו מלבד שבתות וימים טובים, והרביץ תורה בישראל למכביר. והניח אחריו שתי פרידות טובות שתי בנות, יראת ה׳ היא אוצרם, שם הגדולה היא החסידה שמחה מרת אמי, אשר לרוב התדבקותה בס׳ קדושה עלתה לעיר הקודש ירושלים תוב״ב בסוף ימיה, ועלתה אל האלקים יב׳ שבט תרל״א (1870) והכירו בעיר הקודש תוקף חסידותה וכבוד גדול עשו לה במותה, כאשר כתב לי הרב צוף דב״ש באגרתו בזה הלשון, אשר אמרנו בצילה נחיה וכו׳ וכו', גם חקקו על אבן מצבתה מעשיה הטובים, ושם השנית פנינה החסידה ריינה היא נות ביתו של עט״ר מוהר״ר מתתיה סירירו הי״ו, אם הבנים סמכי חכמי ישראל כמוהר״ר חיים דוד וכמוהר״ר עמנואל זצ״ל. ואוריין תליתאי כמוהר״ר יהודה בנימין, ה׳ יאריך ימיו ושנותיו בטוב. ושמעתי אומרים כי הרב מו״ז כשהיה מסתכל בהפלגת יראתם היה אומר בנתן עדיפי לי מבנן.

הרב כמוהר״ר יוסף בן סאמון המחבר ספר עדות ביהוסף על מסכת מציעא ושו״ת (שאלות ותשובות) הוא ממדינת פאס, וכן כתב בתשובה סי׳ ב׳, וז״ל אמר הצעיר יוסף בן סאמון מן המערב ממדינת פאס יע״א. ע״כ. ובסוף התשובה כתב וז״ל, ובשנה זו התקל״ז (1777) ליצירה בא לידי ספר הבתים להרשב״א ז״ל, כ״י מעיר מולדתי עיר פאס יע״א לעיר זו ליוורנו יע״א ע״ך. עי״ש מה שתמה על הרב סנה״ג (כגסת הגדולה) במה שנתקשה. בדברי הרשב״א בתשובה למר דוד בן זכרי מעיר פאס שהזכרנו למעלה ע״ש.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 123

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו רב מצוין, שהעמיד תלמידים רבים וגדולים, חיבר ביאורי תנ"ך, ופסקי דינים והגהו על שולחן ערוך. וימת זקן ושבע ימים ביום שבת כ"ג אדר שני בשנת תס"א. רבי שאול אבן דנאן בן רבי סעדיה הנזכר למעלה, מת בשבעה באלול שנת תמ"ט. רבי מימון אפלאלו מת אחרי שנת תנ"ו, ועוד חי אז בפאס כנראה רבי מרדכי אצאבאן שהיה מרביץ תורה בתלמידים, אך לפי הנראה ברור לא נמנה לדיין.

אלה היו רבני החצי הראשון של המאה הזאת החמישית. אשר עם מותם יחל הדור שאחריהם, רבני חצי השני של המאה הזאת, ולמרות תוקף הרדיפות שהיו אז בפאס ובערי מרוקו בכלל, במשך חמשים השנים ההם. נמצאו אז בכל זאת רבנים גדולים שהרבה מהם השאירו חיבורים שונים, והננו נותנים פה שמות הרבנים האלה בכלל, עיר ועיר רבניה וחכמיה.

רבני פאס וחכמיה. רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל בן רבי אברהם צרפתי, רבי ראובן אבן צור חכם מקובל וחסיד גדול, רבי יעקב אבן צור בנו הנקרא גם בראשי תיבות יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל בן אלבאז, רבי אברהם בן עלאל, רבי סעדיה בן רבי מימון אפלאלו הנזכר למעלה, רבי יעקב בן מלכא, רבי יוסף קורקוס. רבי יוסף בן רבי יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי יהשע סירירו, רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, רבי משה הכהן שנהרג על קידוש השם בשנת תע"ד, 1714, רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, רבי אברהם סירירו השני, רבי יעקב קטן.

מכל הרבניםוהחכמים האלה שחיו בפאס התפרסמו ביותר, שלש אלה, רבי יהודה בן עטר, רבי יעקב אבן צור, ורבי שמואל בן אלבאז שנחשבו אז לאבות ההוראה וגדולי התורה ב עיר פאס והראשון רבי יהודה בן עטר נודע בפי יהודי פאס בשם "רבי אל כביר" (רבנו הגדול) הוא נולד באלול תט"ו ומת ביום ב' י"ט סיון תצ"ג, אבי רבי יעקב בן עטר היה נכדו של של רבי יעקב בן עטר שמת מרעב בשנת שס"ו כנזכר למעלה בפרק ט'. ובה בשנה ההיא נולד נכדו זה רבי יעקב בן עטר וימת בשנת תל"ח, ואז היה בנו רבי יהודה כבן כ"ג שנים. רבותיו היו רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו הנזכרים מעלה. ובשנת תנ"ח נמנה הוא עמהם לדיין בפאס. בשנת תס"א מצאנוהו במכנאס לרגלי הרדיפות שהיו אז בפאס, שם במכנאס כבדוהו רבני העיר רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו ועוד להלוות אליהם בבית דינם ויחתום אתם בכמה פסקי דינים שנכתבו אז שמה. בשנת תס"ד חזר כבר לפאס, והוא ורבי שמואל הצרפתי היו בשנה ההיא לבדם, הבית דין של פאס, כי הרבנים שנלוו אתם מכבר לא נמצאו אז בעיר, בכל ימי משרתו בתור דיין ואב בית דין לא קיבל שכירות מהקהל ולא נהנה מקופת הצבור אך כי עליו היה לא רק הוצאות ביתו כי אם גם הוצאות בנו רבי עובד ושני נכדיו יהודה ואברהם. הוא התפרנס רק ביגיע כפו, וכפי שיסופר אודותיו היה צורף כסף גם יסופר עליו כי היה "מלומד בנסים" עד שההמון היו נשבעים בו. וכי פעם אחת, הושלך לגוב אריות ונשאר יום ולילה שם ואחר כך ניצול, ועוד סיפורי נפלאות כאלה יסופרו עליו, שמהם נדע כי גם בעודנו חי גדול היה כבודו בעיני הקהל ומאד הוקירו ויעריצו אותו.

מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם על כי מלבד ידיעתו בתורה היה בקי כל כך במנהגי המערב שהניהיגו רבני קסטיליה, אכן מכל תשובותיו הרבות שהריץ לשואליו לא נדפסו כי אם מעט מהם פה ושם בספרי רבני המערב בני דורו ושאחריו, ויתירם נשארו בכתב יד. הוא חיבר עוד חידושים וקונטרסים ושיטות על התלמוד, ופירוש על המדרש רבה, שנשאר גם כן בכתב יד גם ספר מנחת יהודה על התורה. וספר שיר מכתם דיני שחיטה ובדיקה וטריפות עם פירוש ונדפס כבר, זולת זה נדפסו עוד אליו דיני גט וחליצה, ומנהגי טריפות בפאס שבם יש גם איזה הוספות מרבי יעקב אבן צור.

רבי שמואל בן רבי אברהם הצרפתי, הוא נכדו של רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר בין רבני המאה הקודמת, נולד בשנת ת"ך ומת ביום ג' ב' באב שנת תע"ג, הוא נמנה – לפי הנראה – בזמן אחד יחד עם רבי יהודה בן עטר הנזכר, לדיין בפאס, חיבר שאלות ותשובות ופסקי דינים וקונטרסים בדיני טריפות כתב יד שחיברו בשנת תס"ג. גם חיבר ספר פתח עיניים על אגדות הש"ס, כתב יד, וספר דברי שמואל על סוגיות,ערוגות הבושם של מסכת שבועות חיברו בשנת ת"ע, נימוקי שמואל על פי רש"י והרמב"ן, מעולפות ספירים על מסכת ע"ז.

רבי יעקב בן רבי ראובן בן צור (יעב"ץ, הרב הזה שנחשב שני בחשיבות ובפרסום אחרי רבי יהודה בן עטר הנזכר, היה גדול בתורה, יודע גם בתכונה, בדקדוק ובמליצה ושיר גם מקובל. הוא נולד ביום שבת כ"ז אייר תל"ג ומת בליל שבת א' טבת תקי"ג, במי עלומיו מתו עליו שני בנין ראובן רבא,וראובן זוטא. והראשון היה ילד חכם וממנו נמצאה תחנה אחת, בשנת תנ"ח נוסף לרבי יעב"ץ עוד יגון כי אחיו, יוסף בן צור איש נבון וחכם מת על ידי שמן רותח שנפל על רגלו. ובשנת תס"ב בחודש שבט נלקחו מעוד שני בניו יוסף ומנשה. וכנראה, אז היה גם גולה ונדח חוץ למקומו, בעיר מכנאס מפני רדיפות חמסים שגברו אז בפאס. שנים רבות הוטל על רבי יעב"ץ משרת סופר הבית דין, וימלא תפקיד חשוב בתור עוזר גם כן, ומשנת תס"ד נמנה לאחד מהם. ובזמן מועט אחר כך היה לרוח החיה בכל ענייני הבית דין כי ראש אב בית דין רבי יהודה בן עטר סמך עליו וימלא את ידו בכל, כי עוד מנעוריהם הכירו זה את זה ושניהם יחד למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בכל זאת היה רבי יעקב אבן צור חושב עצמו כתלמיד חבר לפני האב"ד בית דין רבי יהודה בן עטר, ויקראו לו בשם "מורינו". וענותו זאת יחד עם גדולתו בתורה נתנו לו לרבי יעב"ץ עוד יותר כבוד ויקר, ומאז נמנה לאחד מבתי דין הרבו גדולי וחכמי המערב לפנות אליו בשאולותיהם.

הצדק היה אזור מותניו ולא החניף לאיש, וגם עם מיודעיו, אחדים מרבני המערב דבר תוכחות עד כי נמשך עם ריב ומחלוקת לפעמים בינו לביניהם. לא פעם מצאנוהו לרבי יעב"ץ מתגורר במכנאס, בימי הרדיפות של ת"ס – תס"ח, ובשנת ת"ף – פ"ח ועוד. ושם נלוה לרבני ממכנאס בבית דינם. בשנת תצ"ח – ת"ק היה בין הגולים לרגלי הרעב לעיר תיטואן, בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי הרעב ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמשה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, הם נודעו אז בשם "בית דין של חמש, שאותם נזכיר הלאה בין רבני המאה הששית. רבי יעב"ץ השאיר אחריו שאלות ותשובות רבות למאות מהם מפוזרים בספרי רבני המערב, ועוד נדפס ספר משפט וצדקה ביעקב, כולל הרבה מתשובותיו שהחליף עם רבני דורו, ולתשובותיו אלה יש ערך מיוחד גם בהצד הקורותי שבהם, כי הרב המחבר שם לבו תמיד בכל תשובותיו כמעט, להזכיר את זמני העניינים וקורות הזמנים וחיי האנשים נושאי העניין.

זולת השאלות ותשובות ההם יש עוד שאלות ותשבות ממנו כתב יד בפאס, גם חיבר ספר עט סופר דיני ותיקוני שטרות ומעט אגרות, וספר לשון לימודים מליצות ונוסחי מכתבים ואגרות שהחליף עם ידידיו, דרשות וביאורי תנ"ך, הגהות על ספר יסוד יוסף תיקון הקרי, ועוד כתב הגהות בגיליוני ספרים רבים, וספר עת לכל חפץ שירים ותחנות וקינות ועוד פיוטים שונים נמצאים ממנו בכתב יד ובדפוס.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצז

2 – אַבִּיעַ אוֹמֶר בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר – רו

בגנות היין והשכרות. שיר מרובע בן ארבעים ושישה טורים.

משקל: צלעיות א, ג ־ חמש-שש הברות. צלעיות ב, ד ־ שמונה הברות. כתובת: שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם. נועם ׳סיב דקלים לי׳. והסי׳ בו: אנכי דוד בן אהרון חסין חזק חזק.

מקור: א- טז ע״ב; ק- יא ע״ב; נ״י 5350 – 71 ע״א.

שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם.

אַבִּיעַ אֹמַר / בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר
אָשִׁיר אֲזַמֵּר / עַל שֵׁכָר וְיַיִן חֲמַר

נָטַע כֶּרֶם חִלְּלוֹ / נָח אִישׁ יָשָׁר פָּעֳלוֹ
וּבְתוֹךְ אָהֳלוֹ / כְּבוֹדוֹ לְקָלוֹן הוּמַר

5 – כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד / שׁוֹגֶה בּוֹ יֵלֵךְ מִנֶּגֶד

עַד יְהִי סוֹגֵד / אֶל הָאֱלִילִים וכוּמָר

יַיִן אֶל תֵּרֶא / תְּלָתָא עַל חֲדָא דָרֵי
שֹׁרֶשׁ רוֹשׁ פּוֹרֶה / וּשְׂכַר לְשׁוֹתָיו יֵמָר

דַּע פְּעֻלּוֹתָיו / וְאֵלֶּה קְצוֹת אֹרְחֹתָיו
-10 לוֹט עִם בְּנוֹתָיו / שָׂכַב וּמֵהֶם לֹא נִשְׁמַר

וּפִרְחֵי כְּהֻנָּה / בְּבוֹאָם שְׁתוּיֵי יֵנָא
לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה / לַמָּוֶת דִּינָם נִגְמַר

דָּם אַחֲרִיתוֹ / וְהַמַּרְבָּה בִּשְׁתִיָּתוֹ
מְרֻבֶּה בָּשְּׁתוֹ / שֶׁאֵין הַפֶּה יָכֹל לוֹמַר

-15 בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה / סָקוֹל יִסָּקִל יִיָּרֶא
חֲצִי לֹג יוֹרֶה / וְאוֹכֵל בָּשָׂר תַּרְטֵימָר

אֶל לַמְּלָכִים / שְׁתֹה יַיִן, כִּי צְרִיכִים
לָהֶם מַהְלְכִים / בַּתּוֹרָה אַסְבּוֹרֵי מִגְמָר

1. 1. אביע… חומר: פתיחה וזימון לשיר. כמין חומר: כמין תכשיט התלוי לנוי, וראה קידושין כב

ע״ב. המר: יין, על-פי דב׳ לב, יד. המשורר השתמש בצורה הארמית (למשל עז׳ ו, ט) וראה תנחומא, שמיני ה. 3. נטע… צח: כמסופר בבר׳ ח, כ־כא. איש ישר פעלו: שנאמר בו ׳איש צדיק תמים׳(בר׳ ו, ט). 4. וגתוך… הומר: שגילה עצמו. 5. כי היין גוגד: חב׳ ב, ה. שוגה גו: המתמכר לו. ילך מנגד: שלא ילך בדרך הישר 6. עד… וכומר: ומגיע עד לידי עבודה זרה. 7. יץ אל תרא: על-פי מש׳ כג, ל. תלתא… דדי: ראה: שבת עז ע״א המזוג במים אחד על שלושה. 8. שורש רוש פורה: על-פי דב׳ כט, יז. ושכר יימר לשותיו: על-פי יש׳ כד, ט. 9. פעולותיו: תוצאות שתייתו. 10. לוט… נשמר: כמסופר בבר׳ יט, לא-לו. 12-11. ופרחי… נגמר: על-פי וי׳ יב, ד: ׳לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד׳. 13. דם אחריתו: על-פי במ״ר י: ׳… שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה׳. 14. מרובה בשתו: ׳כל השותה יין חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו׳(תנחומא שמיני ה). 16-15. בן… תרטימר: על-פי משנה, סנהדרין ח, ב וראה גמרא שם, עב ע״א. ט. 17. אל… יין: על-פי מש׳ לא, ד. וכיוון אל חכמי התורה, על-פי גיטין סב ע״א. 18-17. כי… מגמר: כי צריכים לעצתם וללימודם ולפסקם, ומי שישתה רביעית יין ־ אל יורה׳(עירובין סד ע״א).

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / מַשָּׂא יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ
-20 פֶּן אֵל בְּחֶרְמוֹ / יְהִי נִלְכַּד כְּתֹוא מִכְמַר

רוֹדֵף אַחֲרָיו / יִרְבּוּ פְּצָעָיו חַבּוּרָיו
וְגָדְלוּ צִירָיו / וּמֻתָּר לֶאָסוּר יֹאמַר

וְשִׁבְעִים עוֹלֶה / בְּהִכָּנְסוֹ סוֹד מִתְגַּלֶּה
הוֹן רַב מְכַלֶּה / וְאַחֲרִיתוֹ כְיוֹם מַר

25 -נֶפֶשׁ תִּדֹר לָהּ / רוֹאָה סוֹטֶה בְּנִוּוּלָהּ
רַב מַעֲלָלָהּ / וְשַׁדַּי לָהּ מְאֹד הֵמַר

חֲכָמִים גְּדוֹלִים / נָפְלוּ עַל יָדוֹ חֲלָלִים
וְקַל שֶׁבַּקַּלִּים / מָה יַעֲנֶה וּמָה יֹאמַר

סִבּוֹתָיו יְדוּעִים / נִבְרָא לְשַׁלֵּם לָרְשָׁעִים
-30 וּלְבָבוֹת נִכְנָעִים / מוֹצֶא אֲנִי מִמָּוֶת מַר

יָפֶה כּוֹס אֶחָד / לֹא יִירָא אָדָם מִפָּחַד
לֵבָב אֱנוֹשׁ יִחַךְּ / יָגֵל יִשְׂמַח לֵיזִיל לִיזַמַּר 

נֶגֶד יִצְרֶךָ / שִׂימָה סַכִּין בְּלוֹעֶךָ
כִּי לְפַתּוֹתֶךָ / פּוֹרֵשׂ לָךְ רֶשֶׁת וּמִכְמָר

-35 חוֹבָה גְּדוֹלָה / עָלָיו קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה
וְהַכְנָסַת כַּלָּה / לַחֻפָה תִּפְרַח כַּתָּמָר

19. 19. המלך… אמו: על-פי מש׳ לא, א. 20. פן… מכמר: שלא יילכד ברשתו של היין. פן אל: תחביר מוזר. 21־22. רודף … יאמר: ראה שורה 14. 23. ושבעים עולה: יין בגימטריא שבעים. סוד מתגלה: ׳נכנס יין יצא סוד׳(עירובין סה ע״א). 25. נפש… בניוולה: על-פי ברכות סג, ע״א ׳הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין׳. 26. ושדי… המר: על־פי רות א, כ. 27־28. חכמים… יאמר: הדובר נושא קל וחומר על עצמו, וירא מפיתוי היין. 30-29. סיבותיו… מר: על־פי עירובין סה ע״א: ׳לא נברא יין אלא לשלם שכר לרשעין ולנחם אבלים׳. 30. מוצא… מר: על־פי קה׳ ז, כו. וכיוון כאן אל האבל. 32-31. יפה… יחד: על-פי תה׳ קד, טו ׳ויין ישמח לבב אנוש׳. 32. ליזיל ליזמר: על־פי סנהדרין ז ע״א ׳ילך ויזמר׳. 33. שימה סכין בלועך: על-פי מש׳ כג, וכיוון שיחסום פיו משתיית יין. 35־36. חובה… כחמר: זו זכותו של היין שהוא ראוי לקידוש ולהבדלה ולברכת חתנים.

זְכוּת הוּא לָנוּ / אַשְׁרֵינוּ מָה טוֹב חֶלְקֵנוּ
תִּשְׂבַּע נַפְשֵׁנוּ / מִן הַיַּיִן הַמְּשֻׁמָר

קוּם פּוּק לְבָרָא / לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן לִנְזִירָא
 -40 לְכַרְמָא סְחוֹרָה / לֹא תִּקְרַב, מִנֵּיהּ אִתְטְמָר ( אִטְּמֵר ) 

חֲכָמִים שָׁנוּ / כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְיֵינוֹ
מִדַּעַת קוֹנוֹ / יֵשׁ בּוֹ, בִּדְרָכָיו יִתְאַמָּר

זָכַר שׁוֹכֵן זְבוּל / הָאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל
לְהַשְׁחִית וְלַחֲבֹל / וּלְהַכּוֹת לֹא יוֹסִיף אָמָר

-45  קוֹלִי לְיוֹצְרִי / ה' יִהְיֶה בְּעֶזְרִי
לָכֹף אֶת יִצְרִי / וּפִשְׁעִי יַלְבִּין כַּעֲמַר

36. 36. תפרח כתמר: הכלה. 37. זכות הוא לנו: בעולם הבא. 38. היין המשומר: מששת ימי בראשית והוא מזומן לצדיקים לעתיד לבוא. על־פי ברכות לד ע״ב. 39־40. קום…. אטמר: על-פי שבת יג, ע״א ועוד. עמוד וצא לחוץ, לך לך, אנו אומרים לנזיר, מסביב, לכרם אל תקרב וממנו הישמר. 44-41. חכמים… אמר: על-פי עירובין סה ע״א שכל המתפייס תוך שתיית יין דומה כביכול לקב״ה שהתפייס בזכות ריח הניחוח (בר׳ ח, כא). 45. קולי: תפילתי. 46. לכוף את יצרי: מפני שתיית היין. כעמר: כצמר, על-פי יש׳ א, יח.

5. תמורות ז׳נריות בסוגים ותכנים

• פיוטי־הדרן: בתקופה זו, שבה בעלי השירה הם גם בעלי התורה ולהיפך, סוגה שירית חדשה באה לעולם, הם פיוטי הדרן לחיתום התלמוד ולסיום מסכתותיו. תפוסתה של סוגה זו בשירה העברית במרוקו היא גם סימן לתפוצתו ולשגשוג לימודו של התלמוד ועדות להשכלתם התורנית של המשוררים ולחיבתם אליו: החל מר׳ יעקב אבן צור ואחריו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ משה חלואה, ר׳ יעקב ברדוגו ומשוררי משפחת אלבאז.
• הקינה: עוד סוגה מיוחדת בכמותה ובאיכותה הממלאת את השירה העברית במרוקו היא הקינה הלאומית, ובמיוחד הקינה האישית הקובעת יצירה לעצמה. אין כמעט פייטן, שלא יקדיש פינה שלמה ביצירתו לקינה. בולטות בייחודן,

בעצמת ביטויין, במטענן ובמגוון מקורותיהן הן הקינות האישיות לחכמי-הדור. כאן בקינה אין כל סימן של עצלות בהספד לתלמיד חכם, שאין לו יותר למשורר בעולמו תמורתו או כיוצא בו. בקינה לחכמים נקבצים מקורות ולשונות מכל ענפי התורה והתלמוד, זורמים וממלאים את בתיה, כאילו חפצים כולם להשתתף בהספדו של החכם, לספר שבחיו וגדולתו ואגב כך גם להעיד על גדולת המספיד. הקינה העברית במרוקו היא פינה ויצירה יהודית טהורה, שאינה מושפעת מן השירה הערבית כאחותה בספרד ולא משירת-המלחון.

הקינה האישית על חכמים במרוקו מושתתת על הקינה הלאומית לתשעה באב, והמשוררים מציבים בראש קינותיהם לחכמים שמה של קינה לאומית, ועל פיה בונים את קינתם ושוקלים אותה במשקלה הריתמי והסגולי ככבוד והערכה לחכם, שעם פטירתו אבלים הם עליו כעל החורבן בבחינת ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו׳. מכאן הקריאה בקינות רבות לחכמים: ׳בכו לאובדים (=האבלים) ולא לאבדה כי היא למנוחה ואנו לאנחה׳. אבל לעולם אין הקינה נחתמת באנחה, אלא בנחמה ובעילוי נשמה, שלקראתה יוצאים המלאכים לקבל פניה בשירה.

3) נושאים ייחודיים: עוד נושאים ייחודיים למשוררי מרוקו הם שירי חברות המוקדשים לכבוד חברות גמ״ח למיניהן ומוסדות תורה וחינוך ובתוכן גם חברת כי״ח. ישנם פיוטים גם על נושאים נדירים כמו על ׳מחזור החמה׳ או ליבם ויבמה. יחד עמם נכתבים גם שירים אישיים היסטוריים וחברתיים נוסח ר׳ שלמה חלואה, פיוטים על בעיות כלכליות, תברואתיות וחברתיות, כמו העלאת מחירים, מכת הפשפשים ושירי ויכוח למיניהם: בין האיש והאישה, בין היום והלילה… כל אלה, מלבד שירי גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, טבע והשגחה, שבחי צדיקים ושד״רים ופיוטים הקשורים במעגל האדם והשנה. עם העלייה לארץ מתווספת סוגה חדשה לאומית על ידי העולים וביניהם גם רבנים המחברים פיוטים לכבוד הקמת המדינה, יום העצמאות ונצחונות צה״ל במערכות השונות, שחלקם מתחברים בארץ המוצא.

4) איגרות מליציות על דרך המקאמה: עוד סוגה ספרותית, שבה הצטיינו רבנים ומשוררים במרוקו, היא סוגת האיגרות הכתובות בסגנון המקאמה. אלו הן יצירות אמנותיות הנכתבות במיטב הכתיבה הקלמבורית ובבקיאות שיבוצית תלמודית ומקראית עם שפע חידודי לשון ומשמע והרבה הומור וחן. הקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור³⁶ הוא דוגמה לשרשרת איגרות שופעות כתיבה קלמבורית ובקיאות מקראית ותלמודית ודוגמה לפער שנפער אצל המשורר, בעת שעובר משירה לספרות חרוזה ולהיפך. ריכוז מכתבים ואיגרות אמנותיות לחכמי צפרו מופיע ב׳קהלת צפרו׳ כרכים א-ב מאת ר׳ דוד עובדיה. מאז כתבתי דבריי אלה בחיבור הדוקטוראט מתשנ״ז, זכתה סוגה זו לתשומת לב מדעית: ׳איגרות מחורזות׳ נוסח ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו יצאו לאור על ידי רחל חיטין־משיח ותמר לביא, וקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור נמצא בהכנה למהדורה על ידי אפרים חזן ומשה עמאר.

^ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.

4. 4. השירה העברית בתקופת ההשפעה של השירה הערבית

ואולם, לאחר שהקצידה הערבית המוגרבית מסוג המלחון הגיעה לפרקה, ומשעה שנזקקה לה השירה העברית, מגיעה שעתה היפה של השירה העברית לחולל תמורות וצורות חדשות בתוכה. מעתה היא תיחלק לשתי קבוצות ז׳נריות: הפיוט והקצירה. הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳רה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן. המשקל הוא משקל ההברות המצומצם בגווניו והעומד בדרך כלל על שמונה הברות בטור. גם בתבניות אין חדש. התבניות המקובלות הן המרובע או מבנים מעין אזוריים בחריזה שגרתית. אולם שירים הנכתבים מעתה בהשפעת הקצידה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בתבנית, בחריזה ובמשקל. בתבנית – הבית יתגוון ויתרבה: מבתים בחריזות קבע דו-טוריים, משולשים, מרובעים ומחומשים ועד ליחידות סטרופיות גדולות עם גווני חריזה ומשקל. עשרות משקלים של הקצירה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מתחדשות בה. גם במוטיבים ובנושאים תתעשר השירה העברית במרוקו.

י. שירת הרמ״א – סקירה כללית של הפיוטים

שירתו של הרמ״א הנכללת בשני קבציו כוללת שבעים ושלוש יצירות הנחלקות לשלוש קבוצות: חמישים ואחד פיוטים עבריים, תשע עשרה קינות עבריות לנפטרים וארבעה פיוטי מוסר בערבית יהודית.

שירי הרמ״א נחלקים לארבעה עשר סוגים: א. שירי ויכוח והתנצחות (3 פיוטים). ב. שירי הגות והתבוננות (3). ג. שירי טבע והשגחה (3). ד. פיוטים לכבוד התורה (2). ה. פיוטי הדרן לסיום מסכת (2). ו. שירי חכמה (2). ז. פיוטי תפילה בבית הכנסת (3). ח. שירי הודיה לגשמים ולחולה (3). ט. פיוטים במעגל האדם (2). י. שבחי צדיקים (3). יא. שירי מוסר ותוכחה (7). יב. שירי גלות וגאולה (19). יג. קינות לנפטרים (19). יד. שירים בערבית יהודית (4). להלן פירוט הפיוטים על נושאיהם:

שירי ויכוח והתנצחות: בין האדם והפשפשים (שיר א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג). בפיוטים אלה נידונה הזיקה למקורות קודמים כמו מקאמות אלחריזי.

שירי הגות והתבוננות: שלושה שירים במדור זה. הראשון – התבוננות בטבעי בני אדם, תכונותיהם ואומניותיהם (ד), השני דן בתהפוכות הזמן (ה) והשלישי עוסק בביטחון בה׳ במקום בנדיבים, התבוננות במוצא האדם ובסופו, היצר הרע והמוות (ו).

שירי טבע והשגחה: מדור זה כולל שלושה פיוטים (ז-ט). הראשון (ז) מתאר על פי מקורות יהודיים שונים את בריאת העולם ותופעות הטבע כמו הגשם והעננים, ארבע יסודות הבריאה: אש, רוח, מים, עפר; הוויות רוחניות עליונות כמו ההיכלות ועשר ספירות. השיר השני (ח) דן בשלושה נושאים: 1) השגחת ה׳ בטבע על גילוייו: ירידת גשמים, יסודות הבריאה, חידוש הצמחייה, זמרת העופות ותנועת הכוכבים. 2) מוסר השכל לאדם ללמוד מן העופות ושאר גילויי הטבע. 3) גילויי השגחת ה׳ בגאולה: צמח צדק וחידוש המלוכה בציון. השיר השלישי (ט) מתאר את חסדי ה׳ עם האדם בהיותו במעי אמו ואחרי צאתו, השגחתו עליו ועזרתו לו הן בפרנסה והן במלחמת היצר.

שירים לכבוד התורה ולומדיה כוללים שני פיוטים (י-יא). הראשון מונה את מעלות התורה והשני מוסיף ומפייט את המדרש של עליית משה השמימה לקבל את התורה.

פיוטי הדרן לסיום מסכת: הראשון לסיום מסכת קידושין הערוך בצורת דו שיח בין הקב״ה לכנסת ישראל בנושא הגאולה, כאשר מסכת קידושין על ראשי פרקיה המסיימים את המחרוזות מוסבים על קידושי ה׳ וישראל (יב), והשני לסיום מסכת חגיגה, כאשר המחרוזות נחתמות בראשי פרקי המסכת. גם תוכן

פיוט זה עניינו גאולת ישראל (יג). המשותף לשתי המסכתות הוא סיום המסכת וסיום הגלות גם יחד.

שירי חכמה: במדור זה שני פיוטים: הראשון לכבוד שבע חכמות, שלהן הקדיש את ספרו ׳באר שבע׳ (יד), והשני – בשבח חברת כי״ח ומטרותיה הדידקטיות ללמד כתב, חשבון וחידה (טו). שני הפיוטים הם בבחינת תמיכה בלימודי החכמות.

שירי תפילה בבית הכנסת כוללים שלושה פיוטים. הראשון רשות לה׳ מלך (טז), השני רשות לברכו למוצאי יום כיפור (יז), והשלישי כתובה לחג השבועות ובמרכזה עשרת הדברות, מעין תנאים לקיום ברית ה׳ עם ישראל (יח).

שירי הודיה: מדור זה כולל שני פיוטי הודיה לגשמים (יט־כ) ופיוט אחד -הודיה לחולה שנתרפא (כא).

שבחי צדיקים: לכבוד אליהו הנביא (כב), לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי (כג) ולכבוד ר׳ יהודה שושנה (כד).

מעגל האדם: מדור זה כולל פיוט אחד לחניכת ילד בציצית קטנה (כה) ופיוט אחד לחופה (כו).

שירי מוסר ותוכחה (שירים כז-לג) כוללים שבעה פיוטים על נושאים מגוונים: התוכחה, דמותו של היצר הרע ודרכי התמודדות נגדו, תבל ופיתוייה, הזמן החולף, ימי הזקנה ופגעיה, יום המיתה והקבר, חשבון הנפש, הווידוי על עוונות, התשובה ושיפור המידות, הביטחון בה׳, מגבלות האדם, מעמדו השפל ועמידתו בפני הבורא ביום הדין.

שירי גלות וגאולה: במדור זה שמונה עשר פיוטים (לד-נא) על מגוון נושאים: סבל ישראל בגלות, מראות החורבן, הנקמה באויב, התקווה לגאולה, סימני הגאולה, קידוש שם ה׳ והמלכתו בעולם, כינון המקדש וחידוש העבודה, מוסד הסנהדרין ודמותו של המשיח כמבשר הגאולה, כגואל ומושיע, כדיין וכמורה הוראה.

שירים בערבית יהודית: במדור זה ארבעה פיוטים (נב-נה): שלושת הפיוטים הראשונים עוסקים בנושאי מוסר ותוכחה, מראות המוות והקבר, בקשת האדם מה׳ לפתוח לו שערי תשובה, הכרת הטוב של ה׳ וחסדיו עם האדם. פיוט רביעי (נה) הגותי עוסק בהתבוננות בטבעי בני אדם ובגורלם המשמש מקור השראה לשיר העברי (ד).

קינות אישיות לנפטרים: קובץ קינותיו של הרמ׳׳א ׳קול בוכים׳ כולל בתוכו תשע עשרה קינות. חמש עשרה לאנשים (מהן שבע לבני משפחתו) וארבע לנשים בנות משפחתו.

הקינות לאנשים: שתי קינות לסבו ר׳ יהודה אלבאז (ב-ג); שתי קינות לדודו, ר׳ עמרם אלבאז (ח-ט); קינה אחת לר׳ יקותיאל אלבאז (יח); שתי קינות לחמיו, ר׳ אברהם מאמאן (יא-יב); שתי קינות לרבו, ר׳ עמרם אביטבול (ו-ז); קינה אחת לדיין רפאל חיים דוד אבן זמרא (א); קינה אחת לר׳ חיים יהודה הכהן (ד); קינה אחת לדיין ר׳ וידאל צרפתי(ה); קינה אחת לר׳ אבנר צרפתי (יח) וקינה אחת משותפת לרב חיים נסים אבולעפיא, ראשון לציון עיה״ק ירושלים, ולרב ישועה בסיס, רב ומורה צדק בתונס (י).

הקינות לנשים: קינה אחת למסעודה אשת דודו, ר׳ עמרם אלבאז (יד); קינה אחת למרת שמחה, אחות אביו (טו) ושתי קינות לאחותו אסתר (יז־יח).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 23

ה״הותפיס״ עיקרו יחידות כדוריות (״תאגמות״ או ״תאגמנת״), ואילו ה״קורדון״ מורכב מנרתיקי קמיעות (״חרז״ ; ראה לעיל, מס׳ 441) ; כולם עבודת אמייל־קלואזונה ; צבעיהם תמיד צהוב־חרדל, ירוק ומעט כחול, בשיבוץ אבני־זכוכית אדומות ; לאחרונה שימשה משחת־שעווה צבעונית במקום אמייל מזוגג; בין היחידות השונות יש אגדי־חרוזים (בעיקר אלמוגים) ומטבעות־כסף על תליונים ; אופייני הדגם החוזר של

עיגול קטנטן בתוך עיגול גדול ; מקורם של עיטורי־ האמייל של תכשיטים אלה בטכניקות שהביאו אתם הצורפים היהודים מגולי ספרד, אך צורות העדיים (ה״חרז״) הן, כאמור, אפריקאניות למערכת־עדיים זו שייך גם עיטור־הראש המכונה ״מהדור״ (ראה לעיל, הפרק על הלבוש, מס׳ 407) ועגילי־ התליונים (ראה לעיל, מס׳ 429) קוטר הכדור הגדול : 18 ס״מ ; גובה ה״חרז״ המרכזי: 4.5 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 38, מס׳ 159, 167 ; טראס, הערות, עט׳ 125—130

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

     תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.

שירת ר׳ דוד בן חסין זכתה לתפוצה עצומה בקרב יהודי מרוקו. אין לך קובץ פיוטים מרוקאי שלא יכלול בתוכו רבים משיריו. קובץ פיוטים ממרוקו שאין בו משיריו בידוע שנעתק קודם להתגלותו של ר׳ דוד בן חסין. שיריו זכו להעתקות שונות עוד בחייו ובכמה מכתבי היד הוא נזכר בברכת החיים, כגון בכתב-יד בית המדרש לרבנים, ניו- יורק 5350, הכולל רבים משיריו, דף 6 ע״ב בכתובת לפיוט ׳אהלל שומר הבטחתו׳ נאמר ׳יסדו רבי דוד ן׳ חסין נר״ו בפדיון נכדו(סעוד)׳ לאמור המעתיק העתיק פיוט זה לפדיון הבן בעוד רבי דוד היה בחיים, שכן הוא מברך אותו נר״ו (=נטריה רחמנה ופרקיה, ה׳ ישמרהו ויחייהו). עוד זאת שהמידע הכלול בכתובת זו, לא נרשם ב׳תהילה לדוד׳, שכן ממרחק השנים בעת עריכת הספר (כנראה, תקמ״א) נראה המידע הזה מיותר. בכתובות אחרות יש מידע מעניין, והן שונות מן הכתובות הערוכות, ומלמדות כי הן הועתקו סמוך לכתיבתן. בכתב־יד הנזכר גם שיר שבח שכתב ר׳ חיים דוד סירירו לכבוד ר׳ דוד בן חסין והוא השיר שנדפס בהקדמה למהדורת אמסטרדם ועד להדפסתו הופץ בכתב-יד.

כתב-יד אחר מאותה ספרייה (ניו-יורק 3097) מכנס את שיריהם של ר׳ דוד בן חסין ור׳ דוד בן עטר. שירי ר׳ דוד בן חסין ערוכים באופן שונה מן הנדפס, למשל הפיוטים במדור ׳מזמרת הארץ׳ שבאים בסדר שונה. אחר כך בא מדור הנקרא כאן ׳כבוד חכמים׳ והוא כולל מפיוטי ׳יקרא דחיי׳ ואף כאן בסדר שונה, ולאחר מכן בא מדור בשם ׳מכתם לדוד׳. עריכה זו יכולה הייתה להיות רק בחיי המשורר, שכן, כאמור, בשנת תקמ״א (1781) כבר היה ספרו ערוך כפי שהוא לפנינו ומוכן למשלוח להדפסה. כתב-יד נוסף המזכיר את ר׳ דוד בן חסין בברכת החיים הוא כתב-יד ניו-יורק 4712, שהוא כתב ידו של רבי אליעזר דילוויה. בכתובת לשיר ׳לדוד שיר ומזמור׳ כותב דילוויה: ׳למשורר המפורסם כהר״ר דוד נ׳ חסין נר״ו׳ וכך גם בשירים אחרים הוא מזכירו בהערכה רבה ומציינו כמשורר ׳הידוע, ׳המפורסם׳ וכיו׳׳ב. שיר שבח לכבוד ר׳ דוד בן חסין כתב, כאמור, גם ר׳ אברהם אלנקאר.בשירי הקינה, שכתב המשורר ר׳ שלמה חלואה על פטירתו, מוצג ר׳ דוד בן חסין כ׳נעים זמירות ישראל׳ והקינות עצמן מדברות על משוררנו בהערצה רבה, ומציגות דמותו כתלמיד חכם.

שירתו של ר׳ דוד בן חסין פרצה אף מעבר לגבולות מרוקו וצפון אפריקה. שירים שונים שלו נמצאים בקובצי הפיוט במזרח, וכמה מהם אף הגיעו לגניזת קהיר. שניים משיריו ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, ׳ואערוך מהלל ניבי׳ נעשו נחלתם של כלל עדות המזרח, ואף נדפסו בסידורי תפילה, והשיר הראשון מופיע גם בשני דיוואנים מתימן! פרסומם ותפוצתם של שירים אלה במזרח היו נרחבים עד כי היו שסברו כי השירים והמשורר בני המקום הם. במבוא שכתב רוזאניס לקובץ הפיוטים ׳נעים זמירות ישראל׳ יש תיאור קצר על תולדות המשוררים המיוצגים בקובץ, ועל רבי דוד חסין הוא אומר: ׳דוד בן אהרן בן חסון(!), היה חותם חסין, למשפחת חסון בשלוניק, אחד משיריו הוא בקובץ שירי בגדד׳ (שירים ותשבחות עמוד 51). השיר שרוזאניס מפנה אליו אינו אלא ׳אוחיל יום יום אשתאה׳. שיר אחר של חסין באותו הקובץ הוא הפיוט הנזכר ׳אערך מהלל ניבי׳. אנשי המזרח מורגלים היו בשירים אלה, עד שראו אותם חלק ממורשתם מדורי דורות ולא שיערו כי מוצאם של הפיוטים הללו מצפון-אפריקה הרחוקה ומשם גם מחברם, רבי דוד.

אמת-המידה לפרסומו ותפוצתו של שיר היא העיבודים והחיקויים שנכתבו על-פיו, והשיר ׳אוחיל יום יום׳ משמש דוגמה לכמה וכמה שירים מעניינים. מהם נזכיר שניים, המצויים בקובץ הבקשות של יהודי מרוקו, 'שיר ידידות׳. האחד מספר שבחי רבי עקיבא, ותחילתו: ׳אשירה שיר בחיבה / אני חולת אהבה / האי מרגליתא טבא / תנא רבי עקיבא / אעברה נא ואראה / הארץ הטובה׳. שיר זה, שמחברו אנונימי, בנוי במתכונת שירו של רבי דוד, ואף הרפרין דומה לזה שבשירנו. המשורר האלמוני נטל את רעיון סיפור הצדיקים ושבחיהם והעמיד את שירו על סיפור שבחיו של רבי עקיבא.

השיר השני הוא כמעט חיקוי של שירנו, ופתיחתו זהה לשיר הטברני, אלא שהוא מוקדש לירושלים עיר הקודש. הקרבה בין שני השירים ברורה וגלויה לעין. אף שיר זה מונה את שבחי ירושלים ומציין את קברות הצדיקים ואת המקומות המקודשים שבעיר. האקרוסטיכון בשיר הוא ׳אנכי אליהו חזן חזק/ והוא רבי אליהו חזן איש ירושלים, שיצא בשנת התרל׳׳א בשליחות כולל הספרדים לצפון־אפריקה. בהיותו בטריפולי נתמנה שם לראש־אב-בית-דין, ואף קיבל את מינוי השלטונות לחכם באשי במקום. כך הכיר רבי אליהו את יהדות צפון־אפריקה, השפיע עליה והיה בה לאחת הדמויות המרכזיות. שירו נמצא, כאמור, בקובץ ׳שיר ידידות׳, ונעשה פיוט מוכר ונפוץ מאוד, בעיקר במרוקו.

שיר אחר של ר׳ דוד בן חסין, שאת דוגמתו אנו מוצאים במזרח הוא השיר ׳עת נחלי דמעה׳. הדוגמה של פיוט זה על מיתת נדב ואביהוא נמצאת באופן דומה במנהגי התפילה של יהודי בבל. זהו פיוטו של הרב ששון מרדכי, שנדפס במחזורים הרבים במנהגי בבל, והוא אכן מושר בבתי הכנסת הבבליים לפני הוצאת ספר התורה ביום הכיפורים. הרב ששון חי בשנים תק״ז-תק״ן (1830-1747), כלומר הוא היה בן דור קרוב לרבי דוד חסין. ומעניין אם יש קשר ישיר כלשהו בין שני הפיוטים הללו, העוסקים בנושא דומה ומיועדים לתכלית דומה והדמיון ביניהם רב, אם כי פיוטו של הרב ששון קצר בהרבה מפיוטו של רבי דוד חסין.

הפופולאריות הרבה של הפיוט ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, הביאה בעקבותיה גם עיבודים לערבית-יהודית ואף לספרדית-יהודית (לאדינו), ושילובו של השיר במתכונת דו לשונית (מטרה). במתכונת דו־לשונית משולב השיר בטקסט שלא תמיד מתקשר אליו מצד התוכן, כגון בכ״י בן צבי 52 (דפים 27-28), שהשיר משתלב בו עם שיר שבח לר׳ שמעון בר יוחאי בתבנית ה׳מטרוז׳. בדומה לזה משולב השיר כשיר מטרוז בכתב-יד בימד״ל ניו־יורק 8578 (דפים 55א-56ב) ובכתבי-היד: ירושלים 371/6,שוקן 44 אנו מוצאים עיבוד של פיוטנו לספרדית-יהודית.

במאה התשע-עשרה הפכו הפיוטים של ר׳ דוד בן חסין לפופולריים בזכות הרבנים- השליחים מארץ הקודש, כגון הנוסע הדגול רפאל אוחנה, שנולד במכנאס והיה שליח למזרח הרחוק מטעם העיר טבריה, המביא בשנת תקמ׳׳ו (1886) את הפיוטים הללו לסמרקאנד ואחר-כך לתורכסטאן. חלק מהם נדפס בספר פזמונים בכלכותא שבהודו שיצא לאור בשנת תר״ב (1842). ר׳ יוסף משאש מציין, כאמור, את העובדה ש׳אערוך מהלל ניבי׳ מוכר אפילו בין יהודי פולין.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.עמ' 48

נְאוּם הַגֶּבֶר לְאַחַר לֵדַת בְּנוֹ הָרִאשׁוֹן

תִּרְאֶה הוּא אָמַר לִי
תּוֹךְ כְּדֵי אֲכִילַת קְרוּאָסוֹן בִּמְהִירוּת
וּשְׁתִיַּת קַפּוּצִ'ינוֹ 
הִיא כָּל כָּךְ עֲסוּקָה בַּיֶּלֶד 
הִיא אֲפִלוּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עַל עַצְמָהּ
כָּל עוֹלָמָהּ הוּא הַיֶּלֶד
אָז אֵיךְ בִּכְלָל לַחְשֹׁב
שֶׁהִיא תִּתֵּן לִי תְּשׁוּמָת לֵב
תְּשׁוּמָת לֵב שֶׁכָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי.
שֶׁלֹּא תָּבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ
אֲבָל אֲנִי גַּם זָקוּק לִקְצָת תְּשׂוּמָת לֵב.