מורשת יהדות מרוקו

קורדובה- דן אלבו
מתוך הספר הקצה שאין מאחוריו דבר

מוּזָר הָיָה לְהַבְחִין מִבַּעַד לְחַלּוֹן קְרוֹן-הָרַכֶּבֶת הַזּוֹחֶלֶת בְּאִטִּיּוּת לְקוֹרְדוֹבָה 
בִּקְבוּצַת דְּמֻיּוֹת צוֹעֶדֶת וְחוֹלֶפֶת בְּכִוּוּן הָפוּךְ לְכִוּוּן הַנְּסִיעָה 
לֹא בְּרִיצָה, אֶלָּא בַּהֲלִיכָה בְּהוּלָה 
כַּאֲנָשִׁים שֶׁהֻטַּל עֲלֵיהֶם לֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא לְהֵחָלֵץ 
לְטוֹבַת מַשֶּׁהוּ. הַחֲבוּרָה נָעָה מִתַּחַת לְגֶשֶׁם דַּק, אֲחָדִים הַסְּסוּ 
אֲחָדִים הֵאֵטּוּ בְּטֶרֶם הֵחִישׁוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם, 
הָיוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ וְהָיוּ גַּם שֶׁפָּתְחוּ בְּרִיצָה קַלָּה. 
מוּזָר הָיָה לְהַשְׁקִיף בַּאֲנָשִׁים שֶׁנָּעִים קָדִימָה צוֹעֲדִים לְאָחוֹר מְלַוִּים חָתָן וְכַלָּה וּלְהַבְחִין בְּדִקְדּוּקֵי הַהִתְהַוּוּת שֶׁל הַשִּׂמְחָה; 
אֵיךְ צְחוֹקִים מְבֻיָּשִׁים הוֹפְכִים
לְמַהֲלַךְ פְּתִיחָה, לִקְרִיאוֹת שִׂמְחָה טְרוּפוֹת וּלְצִחְקוּקִים יַלְדוּתִיִּים. 
מוּזָר לִרְאוֹת אֵיךְ שִׂמְחָה קָמָה: כַּמָּה צַעֲדֵי רִקּוּד פְּשׁוּטִים וּמְחִיאוֹת-כַּפַּיִם 
שׁוֹשַׁן עַל דָּשׁ בֶּגֶד, הֲנָפַת זְרוֹעַ אוֹ לְפִיתַת מֹתֶן שֶׁל עַלְמָה צְעִירָה, כַּמָּה גִּיטָרוֹת 
רְקִיעוֹת רְגָלִים, מַשְׁקֵה אָנִיס חָרִיף, זְחִיחוּת דַּעַת וַהֲלָצוֹת מְטֻפָּשׁוֹת 
שֶׁמַּקְדִּימוֹת כְּמוֹ תָּמִיד תְּחוּשָׁה שֶׁל שִׁכְּרֹן חוּשִׁים. 
בְּעוֹדָם מַקִּישִׁים בְּקַסְטַנְיֶטוֹת לְקוֹל הַמּוּזִיקָה, 
"תּוֹפְסִים אֶלֶף עֲמָדוֹת, מֶחֲוִים אֶלֶף מֶחֱווֹת כֹּה תַּאַוְתָנִיּוֹת, 
שֶׁדָּבָר לֹא יָכֹל לְהִשְׁתַּוּוֹת לָהּ"
רָאִיתִי אֵיךְ הַשִּׂמְחָה קָמָה וּגְדֵלָה מִתּוֹךְ שָׁרָשֶׁיהָ הַקְּרוּעִים 
מִתּוֹךְ אַשְּׁלָיַת הַשַׁיָּכוּת הַטִּבְעִית, נְטוּלַת הַמַּאֲמָץ. 
מוּזָר הָיָה לִרְאוֹת אֵיךְ הִשְׁרִישָׁה וְעָמְקָה בַּלְּבָבוֹת בְּקַלּוּת רַבָּה כָּל כָּךְ, 
פָּסְחָה בְּטִבְעִיּוּת עַל הִסּוּסֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים וְהִרְחִיפָה בְּנִגוּן אַנְדָּלוּסִי מֵעָל
כְּאִלּוּ שִׁירָתוֹ שֶׁל לוֹרְקָה קָמָה עַל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּזְזוּ אֶת מִלּוֹתֶיהָ 
בְּמַבָּטִים חֲטוּפִים לְאָחוֹר.

השלשים ותשעה

בעיר רומא קמו פתאום תושבי הארץ וחרב פיפיות בידם, וקהל גדול וחשוב היה שם בימים ההם, ויאמרו להם: אם תקבלו דת הנוצרים — אחינו אתם, ותקבלו ממנו בכל יום כבוד ותועלת, ותחיו עמנו חיים ערבים, גם בג״ע נשב יחדו, ואם לא— תדעו נאמנה שתעברו כלכם בחרבותינו אלה ואין מציל מידינו. והיהודים נפלו לפניהם והתחננו מאד, ונתנו ונדרו להם כל ממונם ונכסיהם שיניחום בדתם, ולא הועיל. ובשלשה ימים יצאו מכלל הדת מרומי ומן הסביבות חמשה עשר אלף נפשות, ולא נמלטו כי אם יחידים אשר ברחו למרחקים, כי שמעו בהיותם בסביבות רומי את כל אשר נעשה בעיר. ואח­רים נמלטו בשוחד עצום בהחבא וברחו לעיר הגדולה נאפוליש, ושם נחו  מאויביהם, ולימים מועטים גם שם עבר עליהם כוס.

הארבעים

טופס כתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לק״ק גירונא שנת קי״ג – 1353 – לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגוים מאישטרי ג׳ירונימו די שאנטה פי,וסימנו מגדף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם.

וזה לשון הכתב:

אצילי בני ישראל, חורי יהודה, אשר בבתיהם וחומותם יד ושם, שם ית­נו צדקות ה', שמה ישבו כסאות לתורה ולתעודה כסא התלמוד, שם ישבו  מימי קדם, יחי לבבכם לעד! אשר ידעתם מקדם תדעו גם עתה, כי לא ינום ולא יישן מושיענו להצילנו ממבקשי רעתנו, ועץ אחד אשר יצא ממנו וחשב לאבדנו ולהשפיל דת אמת ארצה, הלא הוא יהושע הלורקי, חשב מחשבות להדיחנו, להראות כי הוא נוצרי באמת ושומר האמונה החדשה, ובקש מאת האפיפיור שיצוה ויבואו לפניו ראשי חכמי היהודים, כי רצונו להוכיח מתל­מוד שלהם שהמשיח כבר בא, ואמר אל האפיפיור שכאשר יוכיח זה ראוי להכריחם לדת ישו, כאשר יראה לפני רוממות קדושתו ראיות אמיתיות.

ואני הנני בא להודיע לכם כל המאורע, וממנו תדעו פרטים למה שתשיבו לאפיקורוס, ותדעו נאמנה כי עברנו מהסכנה דבר שאין לו שיעור, כי היינו לפני כמה הגמונים ושרים, ורבים היו המבקשים עלינו חובה.

שלוחי הקהלות הגיעו הנה יום ראשון לחדש ג׳ינירו, ובפרט שלוחי קהלות ארגון אשר הלורקי שאל עליהם בפרטות שיבואו על כל פנים. ובא מעיר סרגוסה הר׳ זרחיה הלוי והשר דון וידאל בן בנבינישטי והר׳ מתתיה היצהרי. ומקלעטיוב — הנשיא דון שמואל הלוי והר׳ משה ן׳ מוסא. ומעיר גואישקא — דון טודרוס אלקושטאנטין. ומאלקויס — דון יוסף ן׳ ארדוט ודון מאיר חליגואה. ומדרוקא — דון אישטרוק הלוי. וממון ריאל — הר׳ יוסף אל־ בו. ומומונצון — דון יוסף הלוי ור׳ יום טוב קרקושה. וממונטלבן— אבו  ג׳נדה. ומוילייסיט—דון יוסף אלבלג והחכם בונג׳ואה והר׳ טודרוס ן׳ יחייא מג׳ירונא, והאיש נורא מאד.

ונתקבצו יחד כל השלוחים, והסכימו ביניהם מי יהיה ראש המדברים בפני האפיפיור, ומי יתחיל הנקרא בלשונם ארינגא, והסכימו כלם שיתחיל דון וידאל בן בנבנשת, מפני שהיה חכם בחכמות ויודע בטיב לשון לאטין, והסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמדת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנם כל אחד בדברי חבירו ולחרף כאשר לא יודה לו, כדי שלא יהיו לבוז בפני האפיפיור, ושינהגו עם יהושוע הלורקי וכן עם ההגמונים בישוב ומוסר, ולא יתקצף שום אחד מהם אף אם יחרפוהו, וכל אחד בנחת יאמץ לב חבירו שלא יפול.          

אז הלכנו כל השלוחים לפני האפיפיור בעזר אל מציל עני מחזק ממנו, והאדון האפיפיור קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובקש לדעת מאתנו הערים אשר ישבנו, ושאל את שם כל אחד ממנו, וצוה שיכתב. ומזה חרדה גדולה נפלה עלינו, ובקשנו מן הסופר לדעת טעמו של דבר, ואמר לנו כי אין בזה שום נזק, כי מדרך האפיפיור והמלכים לכתוב דברי ימיהם בספריהם, הכל  בפרט.

ואחר כך אמר לנו האפיפיור: חשובי עם היהודים, הנבחר מאת הבוחר אשר היה בימי קדם ואם נמאסו לאשמתם! אל תיראו מהויכוח, כי לא תקבלו בפני שום אונאה או עול, ינוחו מחשבותיכם, ודברו בלב אמיץ, לא תיראו ואל תרגזו. אמר מאישטרי גירונימו שרצה להוכיח כי המשיח בא, וזה מה­תלמוד שלכם, לפנינו יראה אם אמת בפיו או חלום חלם, ואתם אל תערצו מלפניו, כי בענייני הויכוח המדה שוה. ועתה לכו ותנוחו בבתיכם, ומחר בבקר בואו אלי.

ומיד צוה שיתנו לנו בתים כראוי, ושיתנו לנו מלחמו או ממה שנוכל אנחנו לאכול כפי דתנו, וקצתנו היינו שמחים עם דברי האפיפיור וקצתנו עצבים, כמדת היהודי.

ביום השני באנו לפני האפיפיור ומצינו כל החצר הגדולה מלובשת רקמה, והוא מקום הויכוח. ושם שבעים כסאות להגמונים הנקראים קארדינאליש  ואובישפוש וארסובישפוש, כלם מלובשים בבגדי זהב, ושם כל גדולי רומי ומבני העיר ומן השרים, קרוב לאלף אנשים, וכן היו כל ימי הויכוח. ונמס לבבנו והיה למים, ועם כל זה אמרנו: ברוך שחלק מכבודו וכו….

אחר זה התחיל האפיפיור ואמר: אתם, חכמי היהודים, תדעו כי לא באתי ולא שלחתי בעדכם כדי להוכיח מי משתי הדתות אמת, כי ידוע אצלי שדתי ואמונתי אמת, ותורתכם אמת היה ובטלה, לא באתם אלא שגירונימו אמר שיוכיח מתלמוד הרבנים שלכם, היודעים יותר מכם, שהמשיח כבר בא, לכן לא תדברו לפני אלא בדבור זה לבד.

ואחר זה החזיר האפיפיור פניו נגד מאישטרי גירונימו ואמר: תתחיל אתה להוכיח וישיבו הם!

התחיל מאישטרי גירונימו: ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳— ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״.

ואחר זה התחיל דון וידאל בן בנבנשת הארינגא בלשון לאטין, ושמח הא­פיפיור מאד מחכמתו ומלשונו. ומתוך הדברים נתרעם על גירונימו, כי הבא להתוכח אין ראוי שיכנס במשטמה, כי אמר: ״ואם תמאנו חרב תאכלו״, כי  עדיין לא הוכיח וכבר שב לשופט ונוקם.

השיב האפיפיור: הדין עמכם, ואל תתמהו במדד, זו הרעה, כי משלכם הוא! והתחלת דון וידאל היתה: הננו אתאנו לך, כי אתה אדוננו! ודון שמואל הלוי אמר אחריו: הראנו אדוננו חסדך וישעך תתן לנו! ובסוף הדברים הת­חננו לאפיפיור שיתירם מויכוח זה, לפי שהיהודים לא נסו ללכת בדרכי  ההקש וההגיון, וכבר התחיל גירונימו החכם בהם, וענייני היהודים כלם הם מדרך הקבלה.

השיב האפיפיור: אם מפני היראה שאלתם שאלה זו, כבר הבטחתי את­כם ויצא מפי ולא אשוב ממנה, ואם מפני שלא ידעתם דרכי ההגיון כאשר יבוא גירונימו בהגיון והקש — אתם לא תשיבו לו דבר, וכאשר ידבר בר­איות מקבלה — תשיבו עם קבלה.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד צו

תהלה לדוד השלם

ובו דרשות נפלאות כזויות מחוטבות, ושירים לכל זמנים ועתות, ודברי נהי לעת ספוד וקינות, וגם דינים ואזהרות, על דיני התפלות, והלכות שחיטה וטרפות, בטוב טעם ערוכות, ובדרך שיר מזומנות מעשה ידיו להתפאר של המשורר הנודע בכל תפוצות ישראל חסידא קדישא מתא ורבנא

 כמוהר״ר דוד בן חסין זצוקלה״ה

ועתה יצא לאור כלול בשלימותו ובהדרו, ומונה היטב ע״פ מהדורת דפוס אמשטרדם שנת תקס״ז, וע״פ מהדורת דפוס קזבלנקה שנת תרצ״א, ומתוך כתבי יד.

ונוסף עליו ביאור יקר לגלות מוצא המליצה, עם ביאורים והערות באיזהו מקומן נקוב בשם

רינת יעקב

אשר כוננה ידי בעזר החונן לאדם דעת

ע״ה יעקב בצלאל חרר ס״ט

יצא לאור ע״י חכמה ודעת – שפתי רננות בעיה״ק ירושלם תובב״א שנת שֹמְחַת אֵל לפ׳׳ק

בעהית״ש, בחמישי בשבת ארבע ימים בשבט התשע ״ט.

יום הילולא של קדוש ישראל כ״ק האדמו״ר רבנו ישראל אביחצירא זיע״א.

אגרת ברכה והערכה הרב שלמה משה עמאר-הראשון לציון-הרב הראשי לירושלים

הבוחר בשירי זימרה, שהיא חלק מחלקי התורה, אז ישיר משה את זאת השירה, עם בני ישראל בעוז ותפארה, להודות לה׳ על הנסים שעשה בגבורה, והשירה אחת משמות התורה, כדכתיב ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״, שהיא מצות כתיבת ספר תורה, להרבות ליהודים אורה.

ויש גם שירה שהיא תוכחה, תוכחת ברורה ונכוחה, להרחיק מיגון ואנחה, ולהרבות אור ושמחה, כשירת האזינו, שבה ה׳ מעיד בנו, ובאהבתו מזהירנו, לשמור את נפשנו, ולהטיב את דרכינו, ולשמור מצוות אדונינו, לטוב לנו, וגם לבנינו.

וכמה שירים, קדושים וטהורים, שרו הנביאים בעיטורים, ועד נעים זמירות, שהרוה ה׳ בשירות, במזמורי תהלים סדורות, ובנו שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, מה טוב טעמו, וכמה עמוק נאומו, בשיר השירים אשר לשלמה. ואמר רבי עקיבא שכל השירים קדושים, וזה קדש קדשים, וחכמים עליו דורשים, בעיונים ופירושים, להעמיק בשורשים, וכן המשיכו גדולי החכמים, רבים וכן שלמים, שבכל דור קמים, להלל רם על רמים, בשירים נעימים, בחסד וברחמים, בחרוזים מחוכמים, לכבוד ה׳ כעולות ושלמים, לריח ניחוח לפני צור שוכן מרומים, והם היו מגדולי החכמים, ואציין מהם לדוגמא, כמו רבי שלמה ן׳ גבירול ע״ה, שהיה תלמידו וחתנו של רב האי גאון ז״ל וחיבר אזהרות של כל התרי״ג מצות, במדב׳ר בערבו׳ת, חמדת לבבות. ורבי יהודה הלוי ע״ה שהגדירוהו הקדמונים כראשון וראש למשוררים, ואמר עליו רבי יהודה אלחריזי ע״ה בזו הלשון: נכנס הלוי לאוצר השירה, נטל מה שנטל, את הדלת סגר אחריו, והמפתחות לקח עמו. עכ״ל. והוא יחד עם חברו המשורר והסלַּח רבי משה ן' עזרא ז״ל היו תלמידי הרי״ף ז״ל, והחכם רבנו אברהם ך עזרא ז״ל גדול החריפים ומגדולי מפרשי התורה ונ״ך, שהרמב״ם ז״ל בצואתו לבנו רבי אברהם הנגיד, ציוהו להגות בספרי רבי אברהם I' עזרא, שהם שנונים וחריפים ומחדדים שכלו של אדם. ואלה וכיוצא בהם, הם שכתבו את הפיוטים והשירים שאנו אומרים בימים הנוראים כחלק מן התפלות, ושיריהם נישאים בפי כל. ומאז לא פסקה השירה מפי חכמי ישראל די בכל אתר ואתר, וגם האחרונים, בכל הזמנים, לא הזניחו את השירה, יש שהשתמשו בה מעט לצד התורה, להאיר אורה, ולעטרה בתפארה, ויש שהגו בה ועמלו בעוז וגבורה, כמו רבי ישראל נג׳ארא ע״ה, שהיה בזמן רבנו האר״י ז״ל, והיה רבה של עזה, ושם מקום מנוחתו, וחיבר ספר גדול ורחב ידים, ובו שירים לכל פרשה ופרשה, ברתת דקדושה, ויש משיריו שהתפרסמו מסוף העולם ועד סופו, כמו יה רבון עלם ועלמיא, שזכה לסייעתא דשמיא, ונפוץ בארבע רוחות עלמיא, וזה כחמש מאות שנים, ששרים אותו צעירים וזקנים, ורבו בו הניגונים והלחנים, חדשים גם ישנים, ועדיין יופיו נשמר, וטעמו לא נמר, וכן יש עוד שירים שלו שהתפרסמו מאד ולא עת האס׳ף.

א. חִבַּת בָּבַת עֵינֵינוּ 

שבת.

הפזמון: טורים 2-1 ׳חבת בבת עינינו… כתר מלוכה׳.

מקורות: יגל יעקב, תוניס תרס״ב, כח ע״א; ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עמ^׳ קל; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ סג; ירושלים תשנ״ה, עמ׳ רמ; נתיבות תשס״א, עמ׳ קו; תשס״ח, עמ^׳ קיר; נהריה תשע״ג, עמ׳ 276.

אוצר השירה:     ח־ 30.

חִבַּת בָּבַת עֵינֵינוּ / שַׁבָּת בְּרוּכָה
עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ / כֶּתֶר מְלוּכָה

יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִין חִבָּה יְתֵרָה 
אֲשֶׁר הוּא בִּכְבוֹדוֹ עֵת שָׁלוֹם בָּרָא
5 – בָּהּ שָׁבַת וְנַח מִכָּל מְלָאכָה

עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים בָּהּ מִשְׁתַּעְשְׁעִים

1. חבת…ברוכה: השבת חביבה עלינו כבבת עינינו. שבת ברוכה: עדה״ב בר׳ ב,ג ׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו׳. 2. עטרת…מלוכה: השבת היא עטרת לראשנו ככתר של מלוכה. עטרת ראשינו: על פי איכה ה,טז. השווה'אתעטרת כלה ברזין דלעילא׳ ( פיוט למבצע). ישראל…יתרה: על פי משנה אבות ג,יד 'ישראל חביבין… חבה יתירה נודעת להם׳. אשר…ברא: השלום הוא חלק בלתי נפרד מבריאת העולם כמו ההפרדה בין האור לחושך ובין המים העליונים לתחתונים ראה יש׳ מה,ז ׳יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע׳; איוב כה,ב ׳עשה שלום במרומיו׳ ובבלי רה״ש כג ע״ב. 5. בה…מלאבה: עדה״ב בר׳ ב,ג.

וּבָהּ מִתְיַחֲדִים דּוֹדִים וְרֵעִים 
וּבוֹ הַטְּמֵאִים הֵמָּה נִכְנָעִים
וּשְׁכִינַת אֶל רָם אֶשָּׂא בְּרָכָה

10 – קִדּוּשׁ יַיִן חוֹבָה בְעֵת כִּי אַתָּה 
כְּחָתָן עִם כַּלָּה כְּנִיסָתָהּ 
וּבִרְכוֹת תְּפִלָּה הֵן שֶׁל חֻפָּתָהּ
שֶׁבַע בְּרָכוֹת כַּהֲלָכָה

אָמְרָה שַׁבָּת קָדֵשׁ לִפְנֵי צוּר נוֹרָא
15 – לַכָל נָתַתָּ זוּג וְלִי אֵין חֶבְרָה 
הֱשִׁיבָהּ בֵּן זוּג אַתְּ תַּמָּה בָּרָה
עֲדַת יִשְׂרָאֵל זֶרַע מַמְלָכָה

6. 6. עולמות… משתעשעים: בעולמות העליונים משתעשעים בשבת, השווה סוף זוהר לסעודת שחרית של שבת ׳בהדין יומא חדוותא ותפנוקא אשתמע במאתן וחמשין עלמין׳(זהר ח״ב פח ע״ב). 7. ובה…ורעים: מתאחדים ומתלכדים בבית הכנסת ובשולחן השבת. 8. ובו…נכנעים: בשבת כוחות הטומאה נכנעים, השווה זוהר שם ׳בהדין יומא בל דינין אתכפייך. 9. ושכינת…ברכה: הקידוש לכבוד השבת הוא גם לכבוד השכינה. 10. קדוש יין חובה: חובה לקדש על היין בליל שבת, על פי בבלי פסחים קו ע״ב'זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין – תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו׳. בעת…כניסתה: שיעורו: בעת כניסתה כי אתה כחתן עם כלה. השווה שער הכוונות לאריז״ל, חלק ב, עמ׳ עג, עד א ׳ובכניסתך לבית תאמר בקול רם ובשמחה יתירה שבת שלום כי הוא כחתן המקבל את הכלה בשמחה׳. 13-12. וברבות…כהלכתה: שבע הברכות של תפילות שבת בנגד שבע ברכות של החופה. כאן חופת ישראל עם השבת(פרי עץ חיים, חלק ב, שער השבת, פרק יג, עמ^׳ תטז עד א). 15-14. אמרה…ממלכה: התיאור על פי בראשית רבה יא,ט. 14. לפני צור נורא: לפני ה׳. 15. לכל נתת זוג: לכל הימים נתת בן זוג: יום א׳ חובר עם יום ב׳, יום ג׳ עם יום ד׳, ויום ה׳ עם יום ו׳. ולי אין חברה: ולי אין בן זוג. 16. השיבה: הקב״ה לשבת. בן… ממלכה: בן זוגך הוא ישראל. תמה ברה: תמימה באמונתה וביופייה, תיאורי שבח לשבת עדה״ב שה״ש ה,ב; ו,י. 17. עדת…ממלכה: ישראל הם זרע של ממלכת ה/ השווה שמות יט,ו.

בְּשַׁבָּת יֵשׁ אַרְבַּע שֶׁל שָׁם הַמְיֻחָד

בְּמִלּוּי כַּנּוֹדָע כָּל אֶחָד וְאֶחָד
וְעוֹד שָׁלֹשׁ אהי"ה בּוֹ חוֹתֵם יַחַד 
וְשֵׁם אַל פָּשׁוּט דַּע הָבֵן לֵךְ

יֵשׁ עוֹד מִסְפָּר בְּשַׁבָּת בְּמָנָה
שָׁם אַדְנוּת בְּמִלּוּי הוּא שֵׁם שְׁכִינָה 
וְעוֹד שֵׁם אֵל פָּשׁוּט נִתְכַּנָּה
דִּבְרִי חֲכָמִים יִטְעַם בְּפִיךָ

חֶשְׁבּוֹן בְּשַׁבָּת עֻזִּי הַגִּידוּ דּוֹדִים 
בָּהּ שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים שֵׁם בּוֹ נִצְמָדִים 
וְהוּא זֶה קָנָה הַשֵּׁם שָׁלֵם מִכָּל יְחוּדִים
מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים הָעָם שֶׁכָּכָה

עדת ישראל: על פי שמות יב,ג. 18. בשבת…ואחד: המילה שבת שווה ״בערכה המספרי לארבע שמות הוי״ה במילוי שונה של כל אחד אם במילוי יודין, שילוב של יודין ואלפין, אלפין וההין היוצרים את השמות ע״ב, ס״ג, מ״ה ב״ן לפי הפירוט הבא: א. הוי״ה במילוי יודין (יוד, הי, ויו, הי = ע״ב) = 72. ב. הוי״ה במילוי יודין ואלפין(יוד, הי, ואו, הי = ד׳:) = 63. ג. הוי״ה במילוי אלפין(יוד, הא ואו, הא = ה) = מה = 45. ד. הוי״ה במילוי ההין — הה, וו, הה =ב״ן). ביחד עד כה: ע״ב/72 +ס״ג/63 +מ״ה/45 + ב״ן/52 = 232. 20. ועוד שלש אהי״ה: שלוש פעמים השם אהי״ה בשלושה מילויים: במילוי יודין, ההין ואלפין לפי הפירוט הבא: א. במילוי יודין(אלף, הי, יוד, הי = קס״א) = 161. ב. במילוי ההין(אלף, הה,זה = קנ״א) =151. ג. במילוי אלפין(אלף, הא, יוד, הא = קמ״ג) = 143.       21. ושם אל ישיט: אל = 31. וביחד צ״ל קס״א/161 + קנ״א/151 + קמ״ג/143 +לא/31 = 486 + 232 = 718. יש כאן אפוא סטייה של 16 לא מובן אפוא מה זה שם פשוט. 22. יש…במנה: יש עוד ערך :מספרי של השם שבת. במנה: במניין. 23. שם אדנות במלוי: שם אדנות הוא אדני ובמילוי אלף-דלת, נון, יוד לפי הפירוט הבא: קיא/111 + תלד/434 + קו/106 + כ/20 = תרע״א/671 + אל 31 = תש״ב/702 = שבת. הוא שם שכינה: מוסב על תרע״א. 25. דברי…בפיף: הכוונה לצירופים החשבוניים שיש בהם טעם ורעיון. 26. חעזבון בשבת עֻזי: בשבת יש ערך מספרי חזק. 27-בה…נצמדים: המילה שבת מכילה 27 פעמים שם הוי״ה(27 א 26 = 702) = שבת.28 –והוא…יחודים: מכאן יוצא שהשם שבת כולל את כל הצירופים החשובים. 29. מה…נעים: על פי תה׳ קלג,א. העם שכבה: עדה״ב תה׳ קנלהטו. 30. עיר…קנית: שלח לעם ישראל שליח נאמן הוא המשיח. ציר אמונים: כמו ׳ציר נאמן׳(משלי בה,יג). לעם קנית: לעם אשר קנית לך עדה״ב שמות טו,טז.

צִיר אֱמוּנִים תִּשְׁלַח לְעַם קָנִיתָ
זְכֹר הַבְּרִית עִם אֲבוֹת כָּרַתָּ
הוֹרֵד לָהֶם בָּנֶיךָ,אֲשֶׁר פָּעַלְתְּ 
מִקַּךְשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יַדֶיךָ

אִם יִתְמַהְמַהּ דּוֹדִי עוֹד לוֹ אֲחַכֶּה 
35 – כִּי אַל יָשׁוּב רֵיקָם דְּבַר אֵל מַלְכִּי
עוֹד יָרִים אֶת דִּגְלִי וְיָרִים אֶת כּוֹכָבִי
אֲזַי אֲהַלֵּל לִשְׁמַיָּא בְרָכָה

31. 31. זכר…כרת: כנזכר בכמה מקומות בתורה כמו ויק׳ בו,מב. 33-32. הורד…ידך: שיעורו – הורד לבניך את בית המקדש מעשה ידיך. 32. אשר…ידיך: על פי שמות טו,יז. 34. אם… אחכה: אף־על־פי שהמשיח מתמהמה אחכה לו עד שיבוא, עדה״ב חב׳ ב,ג. 35. כי…אל מלכי: ה׳ יקיים הבטחת הגאולה לישראל, על פי התיאור בישעיה ׳כן ידדה דברי אשר .יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם:  כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.  יבכִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף.(יש׳ נה, יא-יב). 36. עוד…כוכבי: בגאולה. ראה יש׳ סב,י ׳הרימו נס על העמים׳; יר׳ ד,ו ׳שאו נס ציונה׳. 37. אזי…ברכה: אז אהלל ואברך את ה׳ שבשמים.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא–עמ' 188 –פיוט לשבת, מנוקד ומבואר

האם עלינו לשאוף לפתח את הפסיכו־מוטוריות של הילד פיתוח כזה הוא חשוב, אם רואים בו את התנאי להכשרה טובה במלאכות ואם מבינים את הקשר שבין השליטה על האורגניזם לבין השליטה על האופי ואת חשיבות ריסון הפעילות המוטורית לגבי התפתחות הפעילות השכלית.

יש להניח כי דוקא בשטח זה נוכל להגיע בנקל להישגים. האימון הצבאי יתרום כאן תרומה ניכרת אך אין לחכות עם פעילות זאת עד לתקופת השרות הצבאי מה גם שלרשותו של המחנך עומדות אפשרויות רבות לביצוע פעילות חינוכית זאת. באמצעות שירים, משחקים ומחולות אפשר לפתח את כושר השליטה הרצונית. אין כוונתנו למנוע מהילד הבעה ספונטאנית עול הקצב הטבעי עבורו, בשעת ריקוד או שירה. אולם בשעה המיועדת לפעילות מסוג זה אפשר לנצל חלק מן הזמן על מנת ללמד את הילד לרקוד או לשיר לפי קצב הידוע לו פחות, ובעיקר להרגילו למשחק הנותן מקום לגיוון ההבעה.

דרך אחרת, שלעתים קרובות דורשת מהילד מאמץ גדול היא להרגילו. 'לשחק מבלי לדבר. שמירה על השקט בשעת משחק כדור-עף או כדור–סל, -מאלצת את הילד להפנות את כל האנרגיה של השרירים למרכז פעילותו, בלי לבזבז חלק ממרצו במלים, שאינן מוסיפות דבר ליעילות המשחק. נוסף על כך, קשה מאוד לילד לעצור בעד התפרצויותיו המילוליות המלוות כל אירוע בזמן המשחק. מחנך טוב לא יתקשה להניע את חניכיו למשחק. כזה המהווה תרגיל מצוין של ריכוז פסיכו־מוטורי. ברי, שאין לנקוט בשיטה זו לגבי כל משחק ומשחק, ויש לתת לספורט למלא את תפקידו, היינו — הוצאת מרץ בצורה חופשית.

אפשר לנצל גם את אמנות הדראמה לשם אימון הריסון הרצוני. במקום לשחק סצינה מסוימת, יתבקש הילד להשתמש במימיקה בקצב איטי. מחנך בעל דמיון ימצא בחיים היומיומיים מקור בלתי אכזב לפרשות קטנות הניתנות לביצוע במימיקה, בה יצטרך הילד להביע בכל תנועה הבעה מוגדרת היטב.

אין צורך להרחיב את הדיבור על חשיבותם של משחקי־הזריזות המרובים בפיתוח הדיוק בתנועות. נוסף לכך אפשר להיעזר בתרגילים מיוחדים, למשל, הילד מתבקש לחקות תנועות לפי קצבים שונים המסתבכים והולכים (התנועות -עצמן רצוי שתהיינה פשוטות, כגון הרמת הזרועות למעלה, הושטת הזרועות ילדי המלא ח

קדימה, לצדדים, פתיחת היד וסגירתה, פיסוק אצבעות). ככל שהמשחק דורש עירנות רבה יותר, כן יהיה מעניין יותר. הילד יצטרך לעקוב כל הזמן אחר תנועות המחנך ולחקותן בדיוק. הילד יתבקש לחקות קצב מסוים שיינתן ע״י תיפוף בתוף או ע״י דפיקה בשולחן! הילד יוכל לחזור על הקצב תוך כדי הליכה או עשיית תנועה מסוימת, כגון הרמת הזרוע או תוך כדי הבעה קולית או מחיאות כפיים. אפשר להתחיל בתרגילים אלה ואחר כך לעבור בהדרגה לתרגילים נוספים: הילד יתבקש להתמיד לבדו בקצב ללא עזרת המדריך; אחר כך ימשיך בו בלי להשמיע אלא מספר טקטים על מנת שיוכל לבדוק לסירוגין אם שמר על הקצב המקורי. משחק כזה יכול להיות מענין מאוד במסגרת קבוצתית.

אפשר לפתח את המשמעת המוטורית עד למקסימום, ע״י הפיכתה לתופעה פנימית, כלומר: למחשבה. כיום יודעים אנו כי המחשבה, הלשון הפנימית, מלווה בפעילות מוטורית פנימית, שאין האדם עצמו או המסתכל מבחוץ מרגישים בה, והיא מהווה מעין צמצום של הפעילות המוטורית הכללית.

נחזור ונדון בעצירת הפעולה המוטורית ובהפיכת התנועה החיצונית לתנועה פנימית, כאשר נעסוק בבעיות של הפנמת ההתנהגות והלשון.

הילד יתבקש לפרק תנועה מסוימת למספר שלבים ההולך וגדל; קל להוריד את הזרוע ב־2 או 3 שלבים, אך הורדתה ב־10, 20 או 30 שלבים דורשת מאמץ של ריסון התנועה.

גם ההוראה בבית־הספר מפעילה כמה פעולות מוטוריות שבאמצעותך יוכל הילד הצפון־אפריקאי לפתח את כושר הוויסות שלו. הכתיבה היא פעולה מורכבת ועדינה אשר לעתים קרובות אינה טבעית יותר לילד המלאח בן ה־12 מאשר לילד האירופי בן ה־5. פעולת הקריאה מצריכה מוטוריות חזותית עדינה מאוד, הפועלת בדרך כלל ללא כל קושי. ברם, אין זה מן הנמנע כי לגבי אנשים מסויימים אימון מוטוריות זו לפי קצב מסויים בגיל ההתבגרות הוא מאוחר יחסית ויעורר קשיים אשר הם הסיבה, או אחת הסיבות, לאיטיותם של כמה ילדים בלימוד הקריאה.

עוד נדון להלן בציור ובבעייות המרובות שהוא מעורר אצל הילד הצפון־אפריקאי. כאן עלינו לציין את השפעתה הברורה של המוטוריות על הרמה הנמוכה של הביצוע הגראפי. קל להבין שילד המלאח, שאינו מקבל לידיו בגיל רך עפרון לקשקש בו, כשם שמקבל כל ילד אירופי אף אם חינוכו דל וירוד פיתוח הפסיכו־מוטוריות— יהיה מקופח מבחינה מוטורית טהורה, שעה שיידרש לצייר. לפיכך יש לסייע לילד המפגר בשטח זה על ידי הקצאת מקום רב לציור ועל ידי לימוד הציור מראשיתו. תחילה יש להרגיל את הילד להתבטא בצורה חופשית ללא כל הוראות או ע״י מתן הוראות כלליות מאוד, כגון: ״צייר מראה־גוף או דבר־מה שראית, או משהו הנמצא בקיבוץ״, וזאת בכדי להוציא מליבו כל פחד מפני ציור גרוע, כל בושה למראה חוסר יכולתו. לאחר שישתחרר הילד מחששות מסוג זה נוכל להכניס משמעת לעבודתו ע״י כך שניתן לו דוגמאות שעליו להעתיק, דבר שייפתח בו את הזריזות המוטורית הדרושה בגראפיקה. אחר כך נוכל להתחיל בכל מיני תרגילים המפתחים פונקציות אחרות שעליהם נדון להלן.

ולבסוף, התחום בו יש לפתח את ההתנהגות המוטורית ללא כל דיחוי הוא — עבודת הכפיים. עבודות הכפיים המוצעות לעיסוק בשעות הפנאי, ויהא תוכנן אמנותי או טכני, הן בעלות ערך רב; למשל: כיור, קליעה, יצירת דוגמאות מוקטנות, פיסול וכל מיני מלאכות אחרות. חשיבות רבה נודעת לעבודות קדם־מקצועיות כגון: עבודות עץ, מתכת, חשמלאות, מכניקה, תפירה, אריגה ורקמה. אין למונעם מהילד בטענה כי הוא עתיד להיות חקלאי, שכן זריזות ידיים מועילה גם בחקלאות. על המדריכים להיות בעלי ידיעות מספיקות בתחומים אלה, ואם לא, יש לתת לילדים מורים מיוחדים משום שאין לצפות ליוזמה רבה בשטח זה מצד הילד הצפון־אפריקאי עצמו. כמו כן ניטיב לעשות אם נעמיד לרשותו משחקים שיעוררוהו לפעילות ידיים עצמאית, כגון משחקי בניה שונים. יתכן שפעילות מעין זו תיחשב בלתי נחוצה בעיני ילדים בני 12—14 שנה, שמציעים לפניהם פעילויות רציניות יותר; אך עלינו לזכור כי ילדים מצפון־אפריקה לא זכו לעסוק בסוג זה של פעילויות השכיחות בקרב ילדים בני סביבה תרבותית, ולכן אין לגשת אליהם לפי אותו קנה מדה.

לא עמדנו אלא על כמה מן הבעיות התיאורטיות המתעוררות מתוך מחקר הפסיכו-מוטוריות, וכן לא דנו בכל שיטות החינוך האפשריות. ברם, הדבר העיקרי שיש להדגיש הם קשייו של הילד הצפון־אפריקאי באספקטים פשוטים, אך יסודיים, אלה של ההתנהגות: אספקטים אלה הם חשובים כשלעצמם, כיוון שהם מונחים ביסודן של פעילויות לימודיות ומקצועיות רבות, וחשובים גם בגלל קשריהם עם אספקטים אחרים של ההתנהגות.

נחזור ונדגיש את החשיבות הנודעת לפיתוח כושר הוויסות הרצוני של התנועה; להאטה רצונית מקסימלית של התנועה, ולהאצתה המקסימלית; להטלת משמעת על המוטוריות, משמעת שתמנע בעד השתלטות בלתי־מועילה על כלל פעולותיו של הילד; למילוי החסר בתחום האימון בעבודות־־כפיים. כמו כן חשוב, לדעתנו, מנקודת ראותה של הפסיכולוגיה השימושית והקלינית לבדוק את הפונקציות המוטוריות. יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוכל להסביר במקרים רבים את קשייו הלימודיים המיוחדים של הילד (כתיבה, קריאה, ציור), להוסיף דיוק לאבחנות הקלאסיות (אי־יציבות פסיכו־מוטורית, דביליות פסיכו־מוטורית וכו'), לתרום לקביעת התוצאות המעשיות של רגשיות יתירה או של מצבי חרדה; כן יכולה בדיקה זו לרמוז על הפרעות במערכת העצבים הדורשות את טיפולו של רופא מומחה.

אם ברצוננו לנקוט באמצעים מועילים, עלינו לקבוע נורמות לגבי אוכלוסית־ המוצא של הילד).

הנורמות הנוגעות לפעילות הפסיכו־מוטורית של נוער צפון אפריקאי והשוואתן לאוכלוסית ילדים ובני נועד אירופיים עובדו על ידינו, פורסמו בחלקן בשפות לועזיות וישמשו נושא לפרסום בעברית.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- מבוא לגישה פסיכו־חינובית–עמ' 92

ב. מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק

ר׳ שלמה תווינה היה יהודי בגדאדי שהגר להודו ושם היה רב, סופר ומחנך בכלכותא. הוא יסד בית דפוס ועיתון בערבית יהודית עיראקית ששמו ״מגיד מישרים״ בשנת 1890.‘ בשנה הראשונה (1890) פרסם בעיתונו זה בשלושה־עשר המשכים סיפורים על הרמב״ם,^{1 2} ששב וקבצם בסוף אותה שנה והדפיסם שוב במסגרת קובץ סיפורים בערבית יהודית בשם ״נטעי שעשועים״.³ אין אלה סיפורים בודדים שקובצו ללקט סיפורים, אלא זהו קובץ שתוכנן במחשבה תחילה כקובץ שניתן לכנותו ״שבחי הרמב״ם״, המביא סיפורים ואגדות מלידתו ועד לפטירתו של הרמב״ם. במחזור סיפורים זה אין הפרדה בין סיפור לסיפור וכל כולו בא כסיפור אחד, אבל עין בוחנת תגלה את התפרים שבין הסיפורים שמספרם מגיע ל־17 ובסופם צוואתו של הרמב״ם לבנו. נראה ללא ספק, שמחזור סיפורים זה היה ליקוטו ועריכתו של הר׳ שלמה תווינה. יתירה מזו הוא שלח ידו בסיפורים שמצא לפניו, או שהעלה אותם מן המסורת שבעל פה, ויצקם בלשונו ובסגנונו שבערבית יהודית עיראקית. הוא אף שינה סדר כרונולוגי(ראה הקדמת סיפור 12 ו־13) ואף העיר הערות(ראה סיפור 22,14) לעתים אף שילב דברים שאינם סיפור שלם (להלן סיפור 20). ואלה הסיפורים שקבעתי להם כותרות על פי תוכנם המשקפים את תולדות חייו ומעשיו של הרמב״ם:

10 – לידת הרמב״ם.

11 – הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש

12 – הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול

13 – נשיקת הרי״ף לרמב״ם וברכתו

14 – הרמב״ם בורח ומתחבא בין ״שלוש חומות״

15 – סדר יומו של הרמב״ם

16 – מה שם אדוננו?

17 – ״שלח לחמך על פני המים״

18 – קישואים כתרופה למלך ולעני

19 – הרמב״ם מציל את המלך ממוות על ידי נערה

20 – חכמת הרמב״ם

21 – ״חופר גומץ בו יפול״

22 – הרמב״ם מרפא את צרעת המלך בבשר כלב

23 – תחרות ההרעלות בין הרמב״ם והרופאים

24 – עלילת הרופאים על הרמב״ם

25 – משה רבנו מברך את רבנו משה בן מימון

26 – ארונו של הרמב״ם ושודדי דרכים

את מחזור סיפורים זה ניתן לחלק בצורה כוללת לשלושה גושים: ארבעת הסיפורים הראשונים (13-10) עוסקים בלידתו ובילדותו של הרמב״ם; אחד עשר סיפורים (24-14) עוסקים בהרמב״ם בחצר המלך ועיקרם על הרמב״ם כרופא; שני הסיפורים האחרונים (26-25) חותמים את מפעלו של הרמב״ם ואת חייו. בשנת 1912 הדפים תגור בבגדאד קונטרס בן 16 עמודים הנקרא ״קצת הרמב״ם״ (״סיפור הרמב״ם״), אך אין זה לקט חדש, אלא העתקה של שלושה סיפורים מן המחזור שפרסם ר׳ שלמה תווינה. תגור לא ציין את המקור לקונטרס שלו, אך אין ספק בשייכות החומר לתווינה. גם מנשה מצליח תרגם בספרו ״מסלי אלוקת״ לערבית יהודית עיראקית את צוואת הרמב״ם לבנו והכתיר אותה בכותרת ״מעשה הרמב״ם ז״ל״. הקרבה הגדולה שבין שני התרגומים מעלים את האפשרות שמא גם מצליח העתיק את תרגומו מתווינה מבלי לציין זאת. הסיפורים שהביא תווינה במחזור זה לא כולם ידועים ויש כאלה שהם יחידים שעד עתה לא מצאתי להם מקור כתוב, כמו הסיפור על הרמב״ם המהנדס שמקבילות לו יש רק מן המסורת שבעל־פה.

10. 10. לידת הרמב״ם

היה חכם אחד ושמו רבי מימון, והיה בן ארבעים שנה ועדיין לא התחתן, משום שהיה עסוק בלימוד התורה לילה ויום. לילה אחד אמרו לו בחלום שעליו ללכת לעיר אחת קרובה לעירו ולשאת לאישה את בת הקצב של אותה העיר. כאשר התעורר משנתו לא שם את לבו לחלום, עד אשר שבו אליו כעשר פעמים בחלום באותו עניין, שעליו ללכת לעיר ההיא ולשאת לאישה את בת הקצב. כשראה כך אמר שאין מוצא. שם את מבטחו(בהקב״ה) ונסע לעיר ההיא. בכניסתו לעיר הוא חלם אותו דבר, שעליו לשאת את בת הקצב. כשראה כך שם לדרך פעמיו והלך אצל הקצב וקידש את בתו והתחתן עמה. כעבור כמה שבועות הרתה האישה ההיא, וילדה בן וקרא אביו את שמו משה. ואולם האישה המסכנה הקשתה בלידתה ונפטרה, ונשאר הילד משה יתום מאמו.

כָּאן וְאֶחָד חָכָם אֲסָמוֹ רַבִּי מִמּוּן וְעַמְּרוּ כָּאן אֶרְבָּעֵן סְנֶה וּבֹעַדְהוּ מא אתוווג מִן חַיַּת כָּאןמִשֶּׁגּ'וֹל וְקָרָא בֵּל תּוֹרָה לֵיל מע אֵלֶנְהָאר. פֶּרֶד לִילִי קָלוּלוֹ בֵּל חֲלוֹם לאזם יָרוֹחַ לְפֶרֶד וּלְאִיֵּיקְרִיבָה לְווֹלְאֶיְתְּהוּ וַיְאכַד בָּנַת אלקצאב מֵאֶל הֵדֶיךָ אַלְבָּלָד. וּלְמִן פָאק מִן אֶלָּנוּם מא דֹּארבָּאֵלּוּ עָלָה הֵל חֲלוֹם לְיַחַד אָלֵדִי עָאוּדוּ עָלֵינוּ יַגִּי עֶשֶׂר מֵרְאֹת בַּל חֲלוֹם עָלָה הֵל חסבה יַכּוּןיָרוֹחַ להאדיך אלולאיי וַיֶּאכַד בָּנַת אלקצאב. וּפִי לְמִן שֶׁאַף הֵיךְ קָאֵל מא יטלע דְּרַב ועתמדוסאפר לְהָאדִיך אלולאיי. פִּי דְּכֻלּוּ לֵל וּלְאַי חָלַם באנהו כִּדְאִלֵּךְ יֹאכַד בָּנַת אלקצאב. לְמִןשֶׁאַף הֵיךְ אַכַּד דְּרָבוֹ וראח עָנַד אלקצאב וְקָדַם אֶלָּא בָּנָתוֹ וּתְזַוֵּג מָעַהָא. מִן בְּעַד כּם סַבּוּע חַבָּלַת דְּאִלֵּךְ אֶלְמָרָה ווֹלֶדֶת וְגָבַת וְלַד וּסְמָאָהוּ מֹשֶׁה. וּלְאֶכֹּת אֶלְמַסְכִּינֵי אַלְמָרָה תֶּעַדְבַּת וְקַתאָלוּלִידִּי וּמֵאַתָּת וְצֵל אֱלוּלֶד מֹשֶׁה יִתֵּם מִן אַלְאֵם.הערות על הסיפור

10. 10. לידת הרמב״ם

הסיפור הוא אגדת קודש. על סיפורים בנושא ״אדם שנועד לגדולה״ ראה לעיל בהערות לסיפור 1. סיפורנו הוא כמעט תרגום לסיפור המופיע בספר ״שלשלת הקבלה״ (ראה לעיל שם). בסיפור זה, לעומת הסיפור היהודי־המצרי, מיתוסף המוטיב יתום שאמו מתה בלדתה אותו. הדגשת יתמותו של הרמב״ם באה לידי ביטוי גם בספרו של אבידני ״מעשה הגדולים״. הוא מביא את הסיפור מספר ״שלשלת הקבלה״, מוסיף עליו דברי דרשה ומכתירו בכותרת ״מעשה אביי היתום והרמב״ם״(אבידני תשל״ד, עמי תקפז-תקפח).

11. 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל רבי יוסף אבן מיגאש

אחרי זה התחתן רבי מימון שנית ולקח אישה אחרת, וילדה לו בנים ובנות רבים. כשגדל הילד משה היה חסר דעת, ולא יכול היה ללמוד אפילו אותיות א-ב ג-ד. ורבי מימון אביו היה פוגע בו ומכהו, ולא הועילו המכות לעוררו; והיה תמיד מחרף אותו וקורא לו ״בן הקצב״, עד אשר נצטער מאוד וגירש אותו מביתו. הילד המסכן משה הלך וישן בבית הכנסת לבדו. עם בוקר התעורר משנתו וראה שחל בו שינוי והיה לבעל אופי אחר ותבונה אחרת. כשהרהר בנפשו וראה שנשתנה מצבו ובינה אחרת עמו, החליט לברוח מעיר אביו; והלך לעיר אחרת שהתגורר בה רבי יוסף אבן מיגאש ז״ל.

כשהגיע לעיר ההיא הלך אצל הרב וביקש ממנו שילמדנו לקרוא. וישב ללמוד אצלו תורה והשתדל מאוד בלימודו עד אשר הגיע למעלת חכם גדול.

וּמִן בָּעֵדָה רַבִּי מַיְּמוּן תְּזֻוַּג וְאַכַּד גִּ'יר מָרָה וגאבתלו בִּנְיָן וּבְנָאת כִּתְרָהּ. אָלוּלֵד מֹשֶׁה לְמִן כְּבָרטלע קַלִּיל אַלְפֵיהֶם וּמָא קֵדָר יִפְהֵם לְיִתְעַלֶּם לאוונו אוֹתִיּוֹת א"בג"ד. וְרַבִּי מַיְּמוּן אָבוּנוּ כָּאן יְאַדֵּנוּ וְיִצְרְבוּ וּמָא כָּאן יְפַיֵּד בֵּינוֹ אַלְצָרַב לְווּעַי וְכָאן דְּאַיְּמָן ימעיירו וְיָקֵלּוּ אַנְתָּא אֶבֶן אָלֶקְצַב.לְיַחַד אָלֵדִי אנחצר מֶנְהוּ כַּתִּיר וּטְרָדָהוּ מִן בֵּיתוֹ. אֶלְמַסְכִּין אָלוּלָד מֹשֶׁה ראח וְנָאַם פִּי בֵּיתהַכְּנֶסֶת וְחָדוֹ. מִן צבאח פָאק מִן אֶלְנֹם וְשֶׁאַף רוּחוֹ לְאֹנָהוּ תִּבְדַּל וְסָאֵר עָנְדוּ גִּ'יר טֶבַע וְגִ'יררְאִי. וּלְמִן פֶּתְכַּר בְּרוּחוֹ וְשֶׁאַף צָאר עָנְדוּ גִּ'יר מזאג וְגִ'יר פְּהֵם אעתמד לִינְהֶזְם מִן וּלְאַיַּתאָבוּנוּ וראח לְגִ'יר וּלְאִיִּי אלדי כָּאן קָאעַד פיהה רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן מִגָּאשׁ זַ"ל. ובווצולו לִדְאִלֵּךְאלבלד ראח עָנַד אַלָּרֹב וּתְרֻגָּה מֶנְהוּ יַכּוּן יֵעָלְמוּ לְקָרַי וְקָעַד יִתְעַלֵּם עִנְדוּ תּוֹרָה וְכַתִּיר גהד פִּיתַּעֲלוּמוֹ לְיַחַד אָלֵדִי וְצֵל וְצָאר חָכָם כַּבִּיר

(הערתי א.פ. הניקוד כאן הוא ניקוד אוטומטי, ובא לעזור להבין את הטקסט בערבית)

.הערות על הסיפור

11. 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש

על הסיפורים המקבילים לסיפור זה, שנושאם ״נבואה לילד שיגיע לגדולה״, ראה לעיל בהערות לסיפור 3. נוסח סיפורנו הוא תרגום של הסיפור המובא ב״שלשלת הקבלה״(דפים מה ע״ב-מו ע״א). על הזיקה ההיסטורית בין ר׳ יוסף בן מיגאש ובין ר׳ מימון ובנו הרמב״ם כותב ר׳ סעדיה אבן דאנאן: ״והעמיד [בן מיגאש] תלמידים הרבה, ומגדולי תלמידיו… רבנו מימון הדיין אביו של רבנו משה, וגם רבנו משה למד תורה מפיו, אלא שהיה נער קטן בימיו, והרב היה תמה מרוב הבנת רבנו משה ומשבחו מאד ואומר לכל בני הישיבה: דעו, כי זה הנער אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו ישראל ממזרח שמש עד מבואו״ (ספר סדר הדורות, עמי ל).

גם הרמב״ם עצמו מזכיר כמה פעמים את ר׳ יוסף בן מיגאש. יש קושי כרונולוגי בסוגיה זו: כשמת ר׳ יוסף בן מיגאש היה הרמב״ם בן שש (ראה בפירוט גליקסון תרצ״ה, עמי ז־ט). כנגד החוקרים הסבורים שהסיפור על ר׳ יוסף בן מיגאש והרמב״ם הוא אגדה יצא דינור וטען, שמורה גדול כר׳ יוסף בן מיגאש יכול היה להכיר בכישרונותיו של גאון כרמב״ם בהיותו ילד, שגם בני דורו מעידים על זיכרונו המופלא ש״יותר מפעם אחת לא היה עליו לעסוק בשום ספר. תכנו של הספר היה רשום ברוחו, והוא היה מצטיין בו ומוכשר היה ללמד אותו לאחרים״; וכן הרמב״ם מעיד על עצמו, ש״השכחה הפוקדת אנשים לא פגעה בי בימי נעורי״(ראה דינור 1969, עמי 11־13, 125).

שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח-עמוד 87

ג. ישיר משה

סא.                  מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה 

חריזה: אבאבאבאב גדגדגדד.

משקל: שבע – תשע הברות בצלעית.

כתובת: אהבה אחרת, לנועם יפה נאוה נעימה, ס׳ משה בן צור.

מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה / אַהֲבַת כַּלָּה כְּלוּלָה

 מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אָתָא / דּוֹדִי נוֹרָא עֲלִילָה
חָמַד וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה / אִשָּׁה הִיא עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ 
וְהֹדוֹ עַיִן לֹא רָאָתָה / לְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה       

5 – שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר עוֹבֵר / קוֹלוֹ נָאֶה עָרֶב וּדְבָרוֹ
נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ / לְעֵינֵי מָה מָּתוֹק תָּואֲרוֹ
כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֶדְרוֹ / מָה רַב יָופְיוֹ נָעֳמוֹ הֲדָרוֹ 
אַשְׁרֵי שֶׁהוּא עֶזְרוֹ שִׂבְרוּ מָה רַב…

שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ הוֹד יָופְיָהּ / נַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ נִקְשְׁרָה 
10 – רִשְׁפֵּי אֵשׁ לוֹהֵט שַׁלְהֶבֶת יָהּ / דָּלְקָה בְּלִבּוֹ בָּעֲרָה
בְּקוֹל קוֹרֵא אָחוֹת וְרַעְיָה / בּוֹאִי יָפָה וַהֲדוּרָה 
יַעֲלַת חֵן גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / וּמִפְּנִינִים יְקָרָה

רֹאשֵׁךְ כַּכַּרְמֶל עָלַיִךְ / לִבַּבְתִּינִי בְּעֵינַיִךְ
צוּף נוֹטֵף מִשְּׂפְּתַיִךְ  /   יוֹנָה הַרְאִינִי נָא מַרְאַיִךְ 
15 – כִּשְׁנֵי עֳפָרִים שָׂדַיִךְ / הָבָה נָא אַבֹא אֵלַיִךְ

מַה יָפוּ  טוֹבוּ דּוֹדַיִךְ / כְּחָתָן עַל כַּלָּתוֹ עָלַיִךְ
יָשִׂישׂ יִשְׂמַח אֱלוֹקַיִךְ

מה… אהבת: ע״ד הפסוק בשמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳.

1. 2. מרבבות אתא: על פי ־דב׳ לג, ג, ושיכל המילים בשל החרוז ולשון הפסוק ׳ואתה מרבבות קדשי. נורא עלילה: על פי תהי סו, ה. -: ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. עטרת בעלה: על פי משלי יב, ד. 4• עין… ראתה: על פי יש׳ סד, ג. למפארת ולתהלה: ע״ד הפסוק בדב׳ כו, יט: ׳לתהלה ולשם ולתפארת׳. 5. שפתותיו… עובר: על פי שה״ש ־ יג. קולו… ערב: על פי תענית טז ע״א, שם מדובר בתכונות הש״ץ, וכאן הכוונה לקב״ה. 6. נפשי… ביברו: על פי שה״ש ה, ו. מה מתוק: על פי שופי יד, יח. 7. כחתן… מחדרו: על פי תה׳ יט, ו. מה רב: על :י תה׳ לא, כ. 8. אשרי… שברו: ע״ד הפסוק בתה׳ קמו, ה: ׳אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו׳. ^; שאול שאל: על פי בר׳ מג, ז. נפשו נקשרה: ע״ד הפסוק בשמ״א יח, א: ׳ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד׳. ::. רשפי אש: על פי שה״ש ח, ו. שלהבת יה: על פי שהש״ר פרשה ח ד״ה ׳כי עזה׳. 11. בקול קורא: על נ ישי מ, ג. אחות ורעיה: כמו ׳אחותי רעייתי׳ בשה״ש ה, יב. 12. יעלת חן: על פי משלי ה, יט. גפן פוריה: פי תה׳ קכח, ג. ומפנינים יקרה: על פי משלי ג, טו. 13. ראשן… ככרמל: על פי שה״ש ז, ו. לבבתיני בעיניך: על פי שה״ש ד, ט. 14. צוף… משפתיך: ע״ד הפסוק בשה״ש ד, יא: ׳נופת תטופנה שפתותיך׳. •ינה… מראיך: על פי שה״ש ב, יד. 15. כשני… שדיך: על פי שה״ש ד, ה. הבה… אליך: במקור הדבר נאמר .ל ידי יהודה, וכאן הם דברי ה׳ בהתחברות לעם ישראל, והלשון על פי בר׳ לח, טז. 16. מה… דודיך: כפל ־.¡ין החיבה וכרך יפו עם טובו שבפסוק, והלשון על פי שה״ש ד, ו. כחתן… עליך: במקור נאמר ׳ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך׳, וגם כאן כפל הלשון ישיש ישמח, כדי להדגיש את החיבור בין ה׳ לעם ישראל, והלשון על פי יש׳ סב, ה.

הִיא תָּשִׁיב אֲמַרְיָה אֵלָיו / דּוֹדִי לִי וְגַם לוֹ אֲנִי
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ אֵלָיו / בִּנְשִׁיקוֹת פִּיו יִשָּׁקֵנִי 
20 – יָבֹא יֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו / אַשְׁקֵהוּ עֲסִיס רִמּוֹנִי
יְבִיאֵנִי אֶל תּוֹךְ חֲדָרָיו / חוֹתָם עַל לֵב יְשִׂימֵנִי

ְלְתָאֲבָה גָּרְסָה נַפְשִׁי / מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי 
יִפְשֹׁט שְׂמֹאל תַּחַת רֹאשִׁי / יְחַבְּקֵנִי בִּימִינוֹ

תּוֹךְ מִשְׁכָּן אֹהֶל אָפַדְנוּ / וְאִשְׁתַּעְשְׁעָה בְּגַנּוֹ 
25 – אֶתְעַלֵּס אֵשֵׁב עַל כַּנּוֹ / מָה טוֹב מָה נָעִים חַסְדּוֹ וְחִנּוֹ 
הֲדַר כְּבוֹדוֹ וּגְאוֹנוֹ
מָה טוֹב…

בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה וּרְאֶינָה / אִם תִּמְצְאוּ מַחְמַד עֵינִי 
רוֹכֵב שְׁמֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה / הַגִּידוּ לוֹ בִּלְשׁוֹנִי
חוֹלַת אַהֲבָתוֹ יְבַקֵּר נָא / כִּי לֹא חוֹלַת הָרֹאשׁ אֲנִי
30 – אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִשָּׁנָה / יְקִיצֵנִי יְשִׂיחֵנִי

דּוֹדִי מָתַי תָּבֹא אֵלַי / מַשָּׂאֶיךָ חָבִיב עָלַי 
מִי יִתֵּן יִכָּתְבוּן מִלֵּי / נַפְשִׁי רוּחִי דָּבְקָה אַחֲרֶיךָ 
אֲנָכִי רוּת אֲמָתְךָ / תִּגָּלֶה נָא עָלַי תִּפְאַרְתֶּךָ 
וְתִפְרֹשׁ צֵל כְּנָפֶיךָ / תַּאֲוַת לִבִּי אֵלַי תִּתְלַוֶּה 
35 – וּכְגַן רָוֶה דּוֹדִים נִרְוֶה
תַּאֲוַת לִבִּי…

18. בסטרופה הקודמת הדובר הוא הי, וכאן הדוברת היא כנסת ישראל. היא… אליו: על פי שופי ה, כט. דודי… אני: על פי שה׳׳ש ב, עט. 19. כי… יערוך: על פי תהי פט, ז. בנשיקות… ישקני: על פי שה״ש א, ב. 20. יבא… מגדיו: על פי שה״ש ד, טז. אשקהו… רמוני: ע״ד הפסוק בשה״ש ח, ב: ׳אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני׳. יבוא ויאכל, אשקהו, אלו הן פעולותיה של כנסת ישראל. 21. יביאני… חדריו: וכתוצאה מפעולותיה של כנסת ישראל, הקב״ה יביאה לתוך חדריו ויענוד אותה כטבעת חותם, והלשון ע״ד הפסוק בשה״ש א, ד: ׳הביאני המלך חדריו׳, 22. לתאבה… נפשי: על פי תהי קיט, כ. מרבדים… ערשי: על פי משלי ז, טז. 23. שמאל… ראשי: על פי שה״ש ב, ו. יחבקני בימינו: על פי שה״ש ב, ו. תוך … אפדנו: אפדנו- עניינו ארמון, זוהי משאלתה של כנסת ישראל, שהקב״ה יביאה לתוך ארמונו, ר״ל לתוך מקדשו שישוב אליה כבתחילה, והלשון על פי דניאל יא, מה. ואשתעשעה בגנו: גנו־ כינוי לבתי כנסת על פי שהש״ר פרשה ו ד״ה דודי , וכאן כינוי למקדש, וכינה הפייטן את המקדש בשלושה כינויים: משכן, אהל אפדנו וגנו. 25. אתעלס… כנו: זו תפילתו של הפייטן שעם ישראל יזכה לשבת בארץ ישראל ויתעלס עם הקב״ה. מה… נעים: על פי תה׳ קלג, א. 26. הדר… וגאונו: על פי יש׳ ב, יט. 27. בנות… וראינה: ע״ד הפסוק בשה״ש ג, יא: ׳צאינה וראנה בנות ציון׳. אם תמצאו: על פי שה״ש ה, ח. מחמד עיני: בשה״ש נאמר אם תמצאו את דודי, והפייטן כתב מחמד עיני, והלשון על פי יחי כד, טז. 28. רוכב… קדם: על פי תה׳ סח, לד. מעונה: כמו מעון, והוא אחד משבעה רקיעים וראה ויק״ר פרשה כט ד״ה ׳כל השביעיף. 28-29. הגידו… אהבתו: ע״ד הפסוק בשה״ש ה, ח: ׳אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני׳, אלא שכאן הפייטן לא השתמש במילה אם שהיא מילת ספק, וכתב ׳הגידו לו בלשוני׳. כי… אני: כפל העניין בא לומר שאין כאביו כאבי ראש, אלא כאבי געגועים לדוד שהוא הקב״ה. 31. אני… ואישנה: על פי תה׳ ג, ו. יקצני ישחיני: זו משאלתו של עם ישראל שהקב״ה יעיר אותו. 30. מתי… אלי: על פי תה׳ קא, ב. משאין… עלי: אף על פי שמשא הגלות קשה, הרי שעם ישראל מקבל זאת באהבה. 32. מי… מילי: על פי איוב יט, כג. נפשי… אחריך: על פי תה׳ סג, ט. 33. אנכי… אמתן: על פי רות ג, ט. כשם שבועז גאל את רות, כך הקב״ה יגאל את עם ישראל . 34. צל כנפיך: על פי תה׳ יז, ח. תאות לבי: על פי תה׳ כא, ג. אלי תתלוה: ע״ד הפסוק בבר׳ כט, לד: ׳ ילוה אלי אישי׳. 35. וכגן דוה: על פי יש׳ נח, יא. דודים נרוה: על פי משלי ז, יח.

משכיל שיר הידידות-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור- מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה 

התפיסה הקבלית כדרך חיים

רבי יוסף ראה את עצמו כמי שתפקידו להעביר את הקבלה דרך הצינור המעשי, של חיי היומיום, לעם. הוא היה אחד מאלו אשר קיבלו את הקבלה כפי שהומחשה ע׳׳י ממשיכיו של האר״י וראו בה את הצורה הנכונה והיחידה, אולי, של קיום יהודי אמיתי של התורה והמצוות. אמונתו העמוקה בקבלה הייתה מקור למעיין הנובע של פירושיו והתייחסותו לכל מצווה, מנהג או פירוש לתורה, ממנה יצא לחפש סימוכין והוכחות מכל ספרות חז״ל, ואליה שב לביסוס אמיתות הרעיון, והכל הלכה למעשה. כלומר לא הוספה של רעיון קבלי ערטילאי, אלא יישום קבלי של הדברים במנהגים ובמצוות המעשיות. רבי יוסף מרבה לצטט מדברי האר״י זצ״ל, וקורא לו ״הרב״ או ״רבינו האר״י״. כן, הוא מרבה לפרש את הרב חיד׳א, לו הוא קורא ״הרב החסיד׳׳. רבים מהספרים, אותם הוא מצטט, הוא מביא מספריו הרבים של החיד׳א, אשר היו בידיו. הוא מרבה לצטט את הרב שלום שרעבי (הרשומר שבת) זצ״ל הנקרא בפיו ״הקדוש״, את הרב חיים ויטל זצ״ל (מהרח״ו), ואת הרב חיים בן עטר ״אור החיים" הנקרא אף הוא בכתביו ״הקדוש״.

למשל תיקון חצות הוא נושאו של הפרק הראשון בספר ״זך ונקי״. אותה מסורת של אנשי הסוד לקום בחצות לילה לבכות על חורבן ירושלים ולעשות תיקון לנשמה, במיוחד נוכח מצבה של השכינה הנמצאת אף היא בגלות, יחד עם עם ישראל. מנהג זה מוזכר אצל הרב האי גאון (המאה התשיעית), מוזכר בזוהר, אך לא היה נפוץ וידוע עד לאחר ביסוסו על-ידי האר׳י וממשיכיו. ״עיקר פרסומו, וכן בהבחנה בין תיקון רחל לתיקון לאה, על המסקנות המעשיות השונות ־מכוחה של הקבלה הלוריאנית באו.״

להלן תיאור השתלשלות הנושא בפרק הראשון של ״זך ונקי״ בקיצור רב: רבי יוסף פותח בציטוט ארוך של הזוהר, מדגיש את המשמעות המעשית של ה״חובה״ לקום לעשות את התיקון, מביא דוגמא אישית ששמע מפי רבו אודות רבי יוסף אלמליח (נכדו של רבי יוסף אלמליח בעל ״תוקפו של יוסף״), אשר נהג לקיים מנהג זה במסירות נפש, עבור למנהגו של דוד המלך ע״ה, אשר אמר ״חצות לילה אקום להודות לך, דרך המדרש אשר אמר על דוד המלך, שלא טעם טעם המוות מימיו, משום שלא ישן מימיו שינה ארוכה מ־ 59 נשימות – שכן שינה של יותר משישים נשימות שווה למוות וחזרה לפירושו של רבי משה זכות (הרמ״ז) בספרו ״מקדש מלך. על כך, מוסיף רבי יוסף משלו: ״ודרך רמז רמזתי בעוניי״, דוגמת הסוס, עליו נאמר שלא ישן כלל, ועל-כן נאמר:״ לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהילים קמז׳), מדלג למובאה מספרו של רבי יהודה החסיד "שומר ישראל״, ומחבר לכל זה את יעקב אבינו שאף הוא לא מת, כמו דוד, והוא מסתמך שוב על החיד״א בספרו ״חומת אנ״ך. ועוד הוא ממשיך לציין את הסידור המפורסם ״בית עובד׳, הממליץ על התיקון, את הרב ״קהילת יעקב״, ולאחר ״משחק״ בראשי תיבות, הוא מסכם: ״וכלל כל הדברים: אשרי מי שעושה מעשיו לשם שמים בכלל ופרט, שזהו עיקר התורה ופריה, כדי ליחד קודשא בריך הוא לברר רפ״ח (288) ניצוצין הקדושות ונוראות יום יום. ומהן נעשה מלבושין של נפשו ורוחו ונשמתו שנקראים תבורא דרבנן״.

הנה כי כן, מנהג שאינו מופיע כלל בשולחן ערוך, אשר היה אולי נהוג בימי הביניים אצל יודעי סוד וחסידים, קיבל, עם התפשטות הקבלה הלוריאנית, מעמד מיוחד. רבי יוסף מקדיש לעמדה זו, של ממשיכי האר״י, חשיבות עילאית, ומוסיף ״מעט׳ משלו. מציין את ה״מעפר הזה חלמיש כמי שקבע שתיקון חצות הוא אמצעי לתיקון עוון הוצאת זרע לבטלה: ״יש שראו בתיקון חצות תיקון לעוון הנידון. ראה, למשל, ר׳ יוסף כנאפו, זך ונקי, עמ׳ פא׳: ׳שבזה עושה נחת רוח לשכינת עוזנו כמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שכמעט שכל הזוהר מלא מזה, ובכוחה הוא הורג

יצר הרע המחטיאר׳ וכו/״ רבי יוסף היה, אם כן, בין החכמים אשר הפכו את המובא בזוהר לדברים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. דוגמא נוספת היא יחסו לחשיבות הזכות לשבת על כיסא אליהו בברית מילה, להיות ה״סנדק״ של הנימול. הוא מדגיש כי מי שזוכה להיות סנדק בברית, זוכה לתקן הברית ופגמה׳׳ (תיקון הברית של הסנדק עצמו מכל הקרי והזרע לבטלה שהוציא בימיו). הוא מצטט את המובא בספר ״אורחות צדיקים״, על כך שאליהו הנביא עצמו ישב על כסאו של הסנדק בברית המילה של האר״י עצמו. כמו בעניין תיקון חצות, גם כאן מנהג שנרמז ב״פרקי דרבי אליעזר״, על הגזרה שהטיל הקב״ה על אליהו הנביא, שיהיה נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לבניהם, כי הוא הטיל ספק בהם: ״והמה לא שמרו בריתך, הופך למושג מרמי בקבלה הלוריאנית. רבי יוסף לוקח את המנהגים המקודשים בזוהר ובמסורת של האר׳י, והופכם לחשובים ומרכזיים לזיכוך חטאו של הסנדק, ושל הבאים בחסותו להתברך. ״והכא בדידן, בזה הצדיק הבא לתקן פגם הברית [זרע לבטלה] שבא לישב בכסא אליהו זכור לטוב, אשר עושה כמה מצוות תכופות; וכאמור, הרי הוא מברר הרבה בירורים וסומך נופלים ממש, אשר על כן כמקטיר קטורת יחשב, ואפשר שעל־כן באה מלה זו בלשון תרגום סנד׳׳ק כמו מלת קטורת שגם היא בלשון תרגום. וזהו ראשי תיבות סנד״ק= סומך נופלים דמוי קטורת…״.

כאמור, גישתו היא קבלית במשמעויות הפילוסופיות אמונתיות, אך גם בהוראות המעשיות של הקבלה. הוא, לעומת רבי יעקב אביחצירא, ״אביר יעקב״, אשר רק הקוראים המבינים בקבלה יכולים לעקוב אחריו, לא מתעלה לספרות הקבלה, ולא מנסה להוסיף משמעויות והסברים קבליים לכתוב. אדרבא, הוא מפרש את המושגים והמשמעויות של ההוראות הקבליות לעם, ומאפשר להם להתאים עצמם לאורח חיים אמוני על-פי תורת הקבלה, כשהיא מחוברת היטב למסורות הקודמות ולהלכה הקיימת.

השוואה בין ה״אביר יעקב״ זצ״ל, בפירושו להגדה של פסח ״בגדי שרד" לבין פירושו של רבי יוסף ב״יפה עינים״ היא מאלפת לענייננו. רבי יעקב אביחצירא זצ״ל, מסביר כל פעולה או אמירה בליל הסדר בהקשר של הספירות או עניינים אחרים בקבלה. רק מי שידיו רב לו בקבלה יוכל לעקוב אחרי הפירוש ולהבינו. לעומתו, רבי יוסף מפרש את הפעולות והאמירות בדברים מתוך הקבלה, אך לעניין המעשי שלהם במישור האמוני והלוגי. לדוגמא, הפירוש לפרק בתהילים, שהוא הפרק השני בהלל ״בצאת ישראל ממצרים״, הנקרא בליל הסדר לאחר הסעודה. אביר יעקב מפרשו כולו על דרך הקבלה: ירידת עם ישראל לשפל המדרגה בעבודה הזרה במצרים, מבטאת את הסתלקות החסדים מבני ישראל, ורק בזכות יכולתם המיוחדת, להימנע מעבודה זרה אמיתית נצלו בני ישראל מלהשאר במצרים לעד. רבי יוסף מסביר את הפרק כולו כהתפתחות אלוהית, שהנחתה את ירידת בני ישראל למצרים, ואילו לא היו להם צדקות אבותיהם, והתחייבותו של הקדוש ברוך הוא לאבות, לא היו נגאלים.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ'-49

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות במגרב.

בתחילת דרכה התנועה הציונית לא הקדישה תשומת לב ליהדות צפון אפריקה. למרות קול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז לאי התעלמות מיהדות צפון אפריקה אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות מפלגות הארץ ישראליות שליוו את – הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות 'דרור', 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר', תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים.

זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהכתה שם שורשים. ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה בשנים 1945 1944 , אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב בשנת  לא הניבו תוצאות. לביקורים אלה לא היה המשך והשטח 'ננטש' לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה א"י, בבקשה להעביר מכתב לבן גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת מעלה – בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית "כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות". היא ציינה, שפעילות השליחים סמויה ואין הם יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. מזכירתה של קלוגר ענתה לה שרות חולה וכשתחלים תפנה את המכתב לבן גוריון. –  נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את החשיבות שבתמיכת תנועה פוליטית ארץ ישראלית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב ולא כן תנועת 'דרור'.

השליח פרידמן, שכנע את פעילי תנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד' ודאג לשלוח את נדיה כהן, כנציגה ולא כצירה, לכנס העולמי של תנועת 'דרור' שהתקיים במאי 1947 במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת 'צעירי ציון' בתוניס להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, בנאומו באותו כנס לא הזכיר כלל את הג'סטה של נדיה מתנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה, אם כן, כתהליך טבעי שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

אחרי שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן )בן חיים( "שהרוב המורחב החדש של – הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד"ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג'יר, אינו יעיל ולא תפקד ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית". ראוי לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינוי של ד"ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש"אינם ממש בעלי עניין בציונות ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית". גם אם פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, כי ]…[ "איננו יכולים לבוא ]לצפון אפריקה, ב.ד[ אלא בדגלנו ]'החלוץ האחיד', ב.ד[שהוא איחוד הנוער הצפון אפריקאי לשם הגשמה חלוצית".  הוא ויגאל כהן חברו לשליחות, פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות ה'הקיבוץ המאוחד' ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון 'החלוץ האחיד' המפלגה היריבה הוא הדיר את 'הפוהמ"ז' מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', על אחוד בין מועדון 'שארל נטר' ו'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה, ששתיהן לא היו תנועות בעלות אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה, – לידיעתו של דובקין יוזם רעיון 'החלוץ האחיד'. אפרים פרידמן טען, במחצית שנת 1945 , ]…[ "שיש תכנית אחידה לכול צפון אפריקה ]…[ ו"אנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה".  טענתו סתרה את נכונותו להימנע מ'יבוא' הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית לצפון אפריקה. קריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון אפריקאית לא הייתה אולי תמימה אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון 'החלוץ האחיד'.

שנתיים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, "שאין הם, התנועות 'תורה ועבודה' ו'פועלי ציון' )מפא"י(, עוסקות בהגשמה ועלייה ועבודתם היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון". חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא"י בראשות אליהו לולו ) ]…[ ש"באמתחתה אלף לא"י" שבעזרתו תוכל ]להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו – – 'דרור' שלא הצליחה להיות תנועה הגמונית במגרב, — מפני שנעזבה על ידי הקיבוץ ]המאוחד, ב.ד[ ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה התנועה הראשונה שפעלה במגרב.

המאבק התנהל גם בתוך תנועת ' 'הקיבוץ המאוחד". פעילות תנועת 'דרור' נפגעה על ידי שליחי השוה"צ' מקיבוץ דן. ניתן לשער, שתנועת 'צעירי ציון' שהזדהתה עם תנועת דרור' בתוניס ניסתה לפעול – בין הפטיש הקיבוץ הארצי – – לסדן 'הקיבוץ המאוחד'. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ – – — אנדרי בלישה, מתנועת 'דרור', להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי היכרותו את הניואנסים בין התנועות 'דרור' ו'השוה"צ'. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן כשליח לצפון אפריקה.

גד שמלה, חבר הגרעין הצפון אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מ'הקיבוץ המאוחד' והחל לפעול כנגד 'צעירי ציון'. אפרים פרידמן חשש, שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן, מתנועת 'השוה"צ' תביא לפילוג בתנועת 'צעירי ציון' ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה ואת הגרעין הצפון אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול 'השוה"צ' שהתפלג מתנועת 'דרור' וראה בפילוג,…."חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. ]…[ הנימוק של הפורשים היה שאפרים ]פרידמן, ב.ד[ השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה )כהן ( ורחל )כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג'יר )טלמסן( והיו פעילויות חינוכיות של הקק"ל וסמינר. ובכל זאת 'חברנו' עוסקים בפילוג".

ועדת חו"ל של 'הקיבוץ המאוחד' נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת 'דרור' בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. גם נדיה כהן ואלפרד כהן/ללוש? כתבו באותו עניין לגרעין הצפון אפריקאי בקבוצת 'רגבים'. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו"שבדרך יישפך התינוק עם המים". חששו היה גדול כול כך, שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ואלג'יר. ניתן להעריך, כי תגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת 'דרור' בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים אחרי הפיצול בין מפא"י לבין סיעה ב' בפלשתינה א"י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת 'הקיבוץ המאוחד' המאוחד" בישראל. המאבק – הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמַלֵכּ אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספד מאגנם, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה —

יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה. כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

בנוסח זה (וגם במורחב) לא נזכרו כל התנאים, ובמיוחד: החובה לשלם את מס הגולגולת הקצוב; לאכסן עוברי־אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; איסור נשיאת נשק; החובה להופיע לפני בית־דין מוסלמי אם הצד השני (אפילו הוא יהודי) דורש זאת. כן לא נזכרו בנוסח שלפנינו זכויותיהם של ״אנשי החסות״ כפי שהובטחו ב״תנאי עמר״: נוסף על בטחון החיים וההון, המובטח כבר בקוראן, יש להצביע במיוחד על חופש הדת והשלטון הפנימי, שמהם נהנו ״אנשי החסות״.

במדינות, שבהן היה האסלאם הדת השלטת, גם לא היה ללא־מוסלמים צורך לבקש פריבילגיות להתיישב במדינה או בעיר שנבנתה מחדש ולעסוק בכל מקצועות הפרנסה שלא היתה בהן שררה על המוסלמים, או לדאוג לאישורן על־ידי שליט חדש שבא במקום קודמו. והרי זה היה הנוהג במדינות הנוצריות, שבהן אפשר היה לבטל את הפריבילגיות ולהשתמש בהן לסחיטת־כספים ולגירושים. בארצות האסלאם היתה זכות ישיבתם של היהודים והנוצרים מבוססת על מצוות הקוראן. ולכן, כשביקשו המוסלמים להצדיק את גירושם של היהודים והנוצרים מאלחג׳אז, טענו שנוסף על ה״חדית׳ ״, שלפיו ציווה מוחמד ״שלא תהיינה שתי דתות באלחג׳אז״, יש ״חדית׳״ האומר כי בחוזה־השלום של מוחמד עם אנשי ח׳יבר היה סעיף, שהרשה למוחמד לגרש את היהודים בכל שעה שירצה. אכן, לא היתה ליהודים בארצות האסלאם ההרגשה שהם ״זרים״, שכן ברובן הם ישבו עוד לפני בוא הערבים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים

-עמ' 274

 68 – אֲנִי הַגֶּבֶר 

קינה בת שש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

משקל: שבע-שמונה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳ידידי זכרו חבת׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו).

אֲנִי הַגֶּבֶר אֻמְלָל / אָבְדָה מִמֶּנִּי עֵצָה.
לִשְׁחֹק אָמַרְתִּי מְחוֹלָל / וּלְשִׂמְחָה מָה זוֹ עוֹשָׂה.

דָּרַךְ כְּאוֹיֵב קַשְׁתּוֹ / אֱלֹהִים בִּצַּע אֶמְרָתוֹ.
שָׁפַךְ כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ / נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

5 – וְהֶחֱרִיב אֶת זְבוּלוֹ / שָׂרָף בְּאֵשׁ הֵיכָלוֹ.
וּמֵעַל שֻׁלְחַן גָּלוּ / יִשְׂרָאֵל עֵדָה קְדוֹשָׁה.

יָדַעְנוּ בְּעַצְמֵנוּ / כִּי בְּעוֹנוֹתֵינוּ.
תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שִׁלַּמְנוּ / אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

דִּבְרִי שִׁירָה בְּפִינוּ / שְׁאֵלוֹנוֹ שׁוֹבֵנוּ.
10 – אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר אֱלֹהֵינוּ / בִּמְקוֹם טֻמְאָה רְצוּצָה.

בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה / שָׁמָּה גָּלְתָה יְהוּדָה.
מֵעֹנִי מֵרֹב עֲבוֹדָה / אֲבֵלָה נְבֵלָה רֻטָּשָה 

נָפְלָה עוֹד פַּעַם שֵׁנִית / בְּיָד מִדְיָן הַזְּדוֹנִית.
וְתַחַת מַלְכוּת יְוָנִית / וּמַלְכוּת אֱדֹם הַקָּשָׁה.

 -15 חֵמָה עֶבְרָה וָזָעַם / יוֹם שַׁרְבִיט זָהָב הוּעָם.
בְּיַד כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם / לֹא הָיָה וְלֹא נִמְצָא.

סָבַלְנוּ צָרוֹת רַבּוֹת / אֲשֶׁר לֹא בָּאוּ כְּתוּבוֹת.
הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת / חֳלִי וּמַכָּה אֲנוּשָׁה. 

יָמִים אֶבְכֶּה וְגַם לֵילוֹת / עַל דַּרְכֵי צִיּוּן אֲבֵלוּת.
20 – וּפָסְקָה רֶגֶל לַעֲלוֹת / פְּעָמִים בְּשָׁנָה שְׁלוֹשָׁה.

נִשְׁמַע קוֹל נְהִי מִצִּיּוּן / לְמִסְפֵּד קָרָא אֶל עֶלְיוֹן.
מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן / אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה.

חַמָּה וּלְבָנָה שְׁתֵּיהֶן / מְאֹד מְאֹד מַר לָהֶן.
חִשְׁכוּ קָדְרוּ מֵאוֹרֵיהֶן / וְגַם שָׂמִים שַׂק כִּסָּה.

25 –  זְכֹר ה מֶה הָיָה / לִירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.
מַכָּתָהּ מַכָּה טְרִיָּה / לֹא זָרָה וְלֹא חֻוֹבָּשָׁהּ.

קָרְאוּ צוֹם קַדְּשׁוּ עֲצָרָה / לְחֻרְבָּן עָשׂוּ זְכִירָה.
בְּבִנְיָן חָשׁוּב שֶׁל צוּרָה / וּבְתַכְשִׁיטִי עֲדָיֵי אִשָּׁה.

יָשִׂישׂוּ מָשׂוֹשׂ בִּגְלָלָהּ / הַמִּתְאַבְּלִים בְּאֶבְלָהּ.
30 – צִיּוּן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ / מִכְּלַל דְּבַעְיָא דְּרִישָׁה.

צוּר יִשְׂרָאֵל מֵחֲסֵנוֹ / יְנַחֵם אֶת אֲבֵלֵינוּ
וְיִבְנֶה בַּיִת מְקַדְּשֵׁינוּ / מַעֲשֵׂהוּ מַהֵר יְחִישָׁהּ.

וְיָשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן / שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה וְאָרוֹן.
וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן / קָרְבָּן וּמַנְחֶה חֲדָשָׁה

1. 1. אני הגבר: על-פי איכה ג, א. אבדה עצה: ניטלה חכמתי ממני. הלשון על-פי יר׳ מט, ז. והעניין על-פי מגילה יב ע״ב ׳מיום שחרב ביהמ״ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו…׳. 2. לשחוק… עושה: אחרי החורבן אין עוד טעם לשחוק ולשמחה, על־פי קה׳ ב, ב. וראה ב״ב ס ע״ב. מהולל: מהול ומעורב בצער. 3. דרך… אמרתו: ה׳ ביצע את איומיו ותוכחתו כלפי ישראל, על-פי איכה ב, יז. 4. שפך כאש חמתו: על-פי איכה ב, ד. נתן יעקב למשסה: הפך את ישראל למרמס, על-פי יש׳ מב, כד. 5. והחריב… היכלו: על-פי התיאור באס״ר ז, יג. זבולו: מקדשו. 6. ומעל… ישראל: על־פי ברכות ג ע״א. 7. ידענו… בעונותינו: על-פי יר׳ יד, כ. 8. תשלומי… וחמשה: על-פי ב״מ קח ע״א. כאן: נענשנו בעונש גדול על חטאינו. 9. דברי… שובינו: אלו שנטלונו בשבי מבקשים מאתנו לשיר להם שירי ציון. תה׳ קלז, ג. 10. אין… רצוצה: ותשובתנו להם: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳(שם שם, ד). 11. בת בבל השדודה: שם, שם, ח. גלתה… עבודה: על-פי איכה א, ג. 12. אבלה נבלה: נשחתה ונחרבה, על-פי יש׳ כד, ד. רוטשה: נמחצה. 16-13. נפלה… כשדים: הזכיר כאן ארבע מלכיות ששיעבדו בישראל והן: בבל, מדי יון ואדום. על פי בר״ר מב, ב. 13. ביד מדין: היא מלכות מדי. 14. יום… הועם: כהה שרביטו של הקב״ה והוא כאן: עם ישראל על-פי שו״ט תה׳ כב, כז. 15. כשדים: כינוי לבבל. 17. כתובות: בתורה בפרשיות התוכחה. 18. האויב תמו חרבות: האויב הפעיל כל חרבותיו עד תום נגד ישראל, על-פי תה׳ טי, ז. 19. דרכי ציון אבילות: על-פי איכה א, ד. 20. פעמים בשנה שלשה: על-פי שמ׳ כג, יז. 21. נשמע… מציון: על־פי יר׳ ט, יח. למספד… עליון: על-פי יש׳ כב, יב. 22. מלאכי… חוצה: גם המלאכים משתתפים באבל על החורבן, על־פי יש׳ לג, ז; חגיגה ה ע״ב. 23. חמה… כיפה: גם צבאות השמים שרויים בצער על החורבן. 24. חמה… מאוריהן: על-פי התיאור ביח׳ לב, ז ויואל ב, י. שמים שק כיסה: השמים נתעטפו בשק של קדרות לאות אבל, על-פי יש׳ נ, ג. 25. זכור… היה: על-פי איכה ה, א. 26. מכתה״. חובשה: לא נתרפאה מכתה, על-פי יש׳ א, ו. 27. קראו… עצרה: הכריזו על תענית ציבור ועצרת, על-פי יואל א, טו. לחרבן… אשה: שיש לעשות זכר לחורבן בכל דבר הן בסיוד הבניין והן בתכשיטי אשה, על-פי ב״ב ס ע״א וראה: טור ושו״ע או״ח סימן תקס. 28. כבנין… צורה: ׳שאין בונים לעולם בנין מסויד ומכויר כבניין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד׳(או״ח שם סעיף א וב״ב שם). ובתכשיטי עדיי אשה: שלא תתקשט האשה בכל תכשיטיה בבת אחת אלא תשייר אחד לזכר החרבן. 29. ישישו… כאבלה: על-פי יש׳ סו, י ׳מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה׳(תענית ל ע״ב). 30. ציון… לה: על-פי יר׳ ל, יז. מכלל דבעיה דרישה: על-פי סוכה מא ע״א, צור… מחסנו: ה׳ הוא מבטחנו. 33. וישובו לבצרון: על-פי זב׳ ט, יב. 34. והקריבו… חדשה: תחזור עבודת הקרבנות כתקנה. והקריבו… חדשה: על-פי וי׳ א, ה ו-כג, טז.