Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage Meir Knafo- Le Mossad
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage
Meir Knafo
Lors de mes rencontres avec les juifs du Maroc, et lors de mes conférences en Israël devant des élèves et professeurs, je suis interrogé sur les raisons qui nous ont amenés à utiliser des passeurs et le bateau Egoz dans des conditions tellement dangereuses, c'est pourquoi je ressens le besoin de décrire l'ambiance qui régnait alors au Maroc, qui n'est même pas connue des juif du Maroc qui vivent là-bas encore aujourd'hui [Méir Knafo était pendant cette période l'officier des unités marines de la Misguéret ].
C'était une période dans laquelle le sultan Mohamed V avait attribué aux pays arabes radicaux la priorité dans sa politique, et la relation du roi du Maroc envers les juifs de son pays était la conséquence de sa politique pro-arabe. Plus les relations du roi avec les pays arabes se resserraient, et plus s'aggravait la situation des juifs du Maroc. Le signe du changement possible dans la politique inter-arabe du Maroc fut donné par le parti Istiqlal, qui avait à sa tête Allal-el-Fassi. Une délégation qu'il dirigea partit au Caire, en visite officielle, et s'entretint avec Gamal Abdul Nasser, et lors de son retour au Maroc, il soutint l'adhésion du Maroc à la ligue arabe et l'accélération du processus d'arabisation du dispositif étatique. En fin de comptes, le Maroc adhéra à la ligue arabe, et s'engagea à honorer toutes les décisions anti-israéliennes qui furent adoptées par cette organisation.
Le passage rapide à une ligne nationaliste dure provoqua une crise sérieuse également en ce qui concerne l'Alyah. Le pouvoir marocain commença à arrêter de nombreux de nos membres actifs locaux, et fut renforcée la surveillance des institutions juives. En parallèle, furent augmentés les postes de contrôle sur les routes, et la surveillance aux frontières se resserra.
Toutes ces actions constituèrent un coup dur sur le moral des juifs, et il existait une inquiétude réelle sur le sort de la communauté, bien que pendant toute cette période s'était poursuivi le passage clandestin via Tanger – et le passage en règle via Ceuta.
Au Maroc, il y eut dans cette même période, les visites du président de Guinée, Sékou Touré, et du président du Congo patrice Lomomba, et chacune de ces visites étaient accompagnées d'intrigues renouvelées envers les juifs. Cette situation nous contraignit à consacrer plus d'attention à notre autodéfense.
Dans la presse locale furent publiés des articles de provocation, dans lesquels le sionisme était présenté comme un "crime', et les juifs qui essayèrent de fuir le Maroc comme des personnes qui portaient atteinte à la sécurité de l'état. Sur la scène inter-arabe, l'orientation Nassérienne du Maroc, pris une envolée supplémentaire. Le prince, Moulay Hassan, fit une visite au Caire, et le premier ministre, Abdallah Ibrahim, fit lui aussi une visite officielle en Egypte, et le roi décida d'organiser à Casablanca le futur congrès des ministres des affaires étrangères des pays arabes. Même la grave situation économique intérieure augmenta la détresse des juifs du Maroc, et obligea la Misguéret de trouver des solutions rapides à ce problème. Telle était la situation au Maroc lorsque la Misguéret décida de s'y consolider, tout en connaissant les contraintes qui régnaient dans le pays et le rajout aux limites qu'avait imposé le régime, et elle essaya de se frayer de nouvelles voies d'immigration. La Misguéret trouva des partenaires fidèles dans les membres actifs locaux parmi les juifs du Maroc, elle élargit l'enrôlement de membres, et s'organisa pour des missions d'autodéfense.
Des membres furent alors envoyés, et je fus l'un d'entre eux, à des stages d'instruction en dehors du Maroc. Nous avions accumulé des armes, obtenues par différentes voies, qui furent dissimulées dans des "cachettes', et nous n'aurions pas hésité à les utiliser en cas de besoin contre d'éventuels émeutiers, mais jamais contre les forces de sécurité.
En 1960, se développa la tendance d'arriver à la situation dans laquelle il nous serait possible d'activer des moyens de navigation autonomes, et ne pas compter seulement sur les bateaux des passeurs. En dehors de la crainte des dénonciations, les bateaux des passeurs étaient petits, et la fréquence des passages était lente. D'un autre côté, existait la perspective suivante que si la Misguéret mettait en activité d'une manière autonome un bateau de moyenne grandeur, il serait alors possible de faire passer en une nuit un nombre plus grand de juifs que ne pourrait le faire en plusieurs nuits les bateaux de passeurs.
Je fus nommé officier des unités marines également pour les opérations du bateau Egoz, et selon l'instruction de Yossef Réguev, j'acquis à Casablanca un canot de sauvetage qui provenait des excédents de l'armée américaine. C'était un canot, qui se gonflait au moyen d'un ballon de gaz. Selon le conseil des experts, l'Egoz aurait du gonfler le canot de sauvetage avant toute traversée, et le tramer derrière lui jusqu'à Gibraltar.
En septembre 1960, fut effectuée la première traversée de l'Egoz par les unités marines. Lors de l'une de ses premières traversées, y participa l'antenne de la ville de Fès, qui était composée d'une unité de quatre femmes et quatre hommes, sous la responsabilité de Michel Parienté, en coordination avec le commandant de Gonen, Yossef Réguev et sous la supervision des unités marines. Cette unité était composée de: Solange Benaïm, Suzanne checouri, Dolly Serfaty (boroch) et Rachel Parienté (Assouline), Shlomo Serfaty, Charly Abéssira, Elie Lévy et Félix Monsonégo.
Pendant cette même période, la tension augmenta au Maroc. Le roi du Maroc convoqua la "conférence de Casablanca" qui eut lieu le 3.1.1961 et qui traita de "la crise du Congo', dans laquelle participa entre autres, Gamal Abdul Nasser, président du commandement arabe uni. Excepté la ligne anti-occidentale qui fut adoptée dans la présente conférence, elle servit de tribune à l'incitation effrénée contre Israël et contre son action dans le continent africain. Le roi du Maroc exprima la détermination de son pays de participer à la libération de la Palestine "des mains de l'envahisseur sioniste', et le discours de Nasser contre Israël fut particulièrement vénimeux. La visite de Nasser à Casablanca provoqua une grave effervescence anti-juive dans tout le maroc.
Un chapitre tragique de l'immigration clandestine constitua le naufrage du bateau Egoz, sur ses 44 immigrants (inclus le représentant de la Misguéret, Haïm Serfaty), sur la route de Gibraltar. Egoz réussit à effectuer 12 traversées dans des conditions de clandestinité absolue, et faire sortir des juifs de la côte du Maroc vers les sentiers de la liberté qui mènent à la terre d'israël. Pendant la treizième traversée Egoz échoua en mer avec les 44 âmes pures qui s'y trouvaient.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage
Meir Knafo– Le Mossad-page 387
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
חטיבות ג-ה: העימות בשדה
גם בחטיבות הבאות ממשיך המספר לנקוט אותן טכניקות של שכתוב: הוא עוקב אחר הטקסט המקראי תוך השמטות פסוקים ופרטים ועל ידי הרחבות ותוספות לסיפור המקראי, והוא ממשיך באותה מגמה של הקצנה וקיטוב בין האחים. מכל ההשמטות שהוא עושה בפרשה זו, השמטת יוזמתו של ראובן ודברי יהודה מסיפור המכירה הן המשמעותיות ביותר. בסיפור המקראי היה לשני האחים תפקיד מיוחד, כנגד האחים האנטגוניסטיים ליוסף, הם היו הדמויות המסייעות, ובעת הקשה הם השמיעו קול אחר, שונה מקולות האחים, והם גם הצילו אותו ממוות מיידי. ראובן, האח הבכור, הצדיק בחבורה, הציע להשליך את יוסף לבור כתכסיס שנועד להצילו ממוות ודאי ולהביאו אל אביו(בראשית לז 22-21). הוא אף שב אל הבור מאוחר יותר כדי לחלץ את יוסף ונמלא צער רב כשלא מצא אותו(שם פס׳ 30-29). במדרשים תואר ראובן כנקודת האור בסיפור והרבו לדבר בשבחו. עם השמטת סיפור ראובן וייחוס השלכת יוסף לבור לכלל האחים מקבל מעשה הבור משמעות חדשה לחלוטין, מתחבולה להצלת יוסף הוא הופך לדרך אכזרית ובדוקה להמית אותו. תיאור הבור במקרא מעיד כי האחים לא התכוונו להורגו במעשה זה. המספר המקראי חוזר ומדגיש שהבור ריק, וליוסף לא נשקפת כל סכנה: וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. .״ בקצידה, לעומת זאת, הבור כלל וכלל לא ריק, הוא רוחש נחשים ועקרבים, ותיאור זה אינו מותיר ספק באשר לכוונת האחים להרוג את יוסף.
את תיאור הבור כמאורת שרצים נוטל המחבר מן המדרש ומשלבו בסיפורו, והוא עושה זאת בדרכו המיוחדת שעליה ניתן ללמוד כשמעמידים את הטקסט ואת מקורו המדרשי, זה מול זה:
הקצידה-שורות
נשוב לסיפור ליוסף יפה המראה,
ביום אשר השליכוהו לבור ריק,
אין בו [מים],
נחשים ועקרבים יש בו בלי סוף,
עד אשר קמלו פניו והפכו צהובים
המדרש(תנחומא (וילנה) וישב סימן ב].
וישליכו אתו הבורה והבור רק אין בו מים
מים אין בו
נחשים ועקרבים היו בו.
המחבר מעבד את הטקסט בדרך השכתוב, כפי שעשה עם הטקסט המקראי. את הטקסט המדרשי הוא משלב כסדרו וכמבנהו, בראש הטקסט הוא מביא את הפסוק המקראי, ואחריו את המדרש לפסוק, מדרש שנותן לו את משמעותו החדשה – לא דרך הצלה אלא מלכודת מוות. אולם בזאת לא תמה מלאכת הרמיזה והשיבוץ, בשורה הפותחת את החטיבה מתעכב המספר על תיאור יופיו של יוסף, תיאור שנראה תלוש מן ההקשר ומעורר תמיהה: מדוע מוצא המספר לנכון להזכיר את יופיו בראש החטיבה הזאת, דווקא כאן? מה ליופי ולתיאור ההשלכה לבור? סיפור אחר על ההשלכה לבור, שמופיע אף הוא במדרש תנחומא, פותר את הקושיה:
היו [האחים] מוליכין אותו לקצוות המדבר, עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם, שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.״ (תנחומא, פרשת וישב סימן ב).
על פי הסיפור יוסף נמכר על ידי אחיו במחיר אפסי, והדרשנים תהו מדוע קיבלו האחים תמורה כה נמוכה עבור נער יפה-תואר כמוהו, שמחירו בשוק היה ודאי גבוה מאוד. לדרשן יש תשובה, והיא קשורה לבור: במראהו של יוסף התחולל שינוי קיצוני למראה הנחשים והעקרבים בבור שאליו הוטל. מרוב פחד ובהלה הוא נחלה, פניו התרוקנו מדם והיו לירוקות. תיאור יוסף כיפה-מראה בפתיחת החטיבה קשור קשר אמיץ להתרחשות: המספר מתאר את תהליך השינוי שהתחולל במראהו, כיצד למראה הבור משתנה מראהו מנער יפה מראה לנער שפניו קמלו והיו צהובות מחיוורון. באמצעות הקונוטציה למדרש רומז המספר על תחושות הפחד והבהלה שתקפו את יוסף למראה הבור, ושעליהן מספר יוסף במפורש במונולוג האחרון שנשא לפני אחיו, לפני מסעו למצרים.
הערת המחבר: במדרשים השונים הופכים פניו לירוקים בגלל בריחת הדם, ואילו בקצידה פניו הופכים צהובים. הביטוי ׳פנים ירוקות׳, שבא לציין חיוורון ומחלה רווח מאוד במקורות, ואילו ׳פנים צהובות׳ מציין לרוב שמחה והארת פנים. בעברית יש ביטוי קרוב לפנים הצהובות לתיאור שינוי לרעה בגלל מצוקה פיזית ונפשית, והוא: ׳התכרכמו פניו׳ – פניו היו צהובים כצבע הכרכום. יש דעה אחרת האומרת כי מקור ביטוי זה אצל חז׳׳ל אינו קשור לתבלין הצהוב, אלא לכרום (chromo), שביוונית משמעו צבע, והוא מציין צבע ירקרק-צהבהב בתלמוד. על מי שמתבייש נאמר: ׳׳כיוון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. ראו מאמרו של רוזנטל באתר ttps://blog.ravmilim.co.il/201 l/06/02/face/. הצירוף ׳פנים צהובות׳ בהקשר זה מופיע רק בספרות מאוחרת ב׳ילקוט מעם לועז׳ בפירושים לפסוק זה, ולא התחוור לי המקור שעליו הסתמך הילקוט.
סיפור ההצלה השני הוא סיפור המכירה. במקרא מציע יהודה למכור את יוסף לשיירה כדי להציל אותו ממוות בטוח בידי האחים:
כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו
בקצידה חוזר המספר, כביכול, על הטקסט המקראי, אך הוא מספר סיפור אחר. בסיפורו הוא משמיט את שמו של יהודה, בעל ההצעה ואת המניע למכירה. האחים כולם יוזמים את המכירה, כשכוונתם היא אחת – להיפטר מיוסף ולא לשמוע ממנו עוד:
גאלו, אראוו נביעוה להאדו / ייאכ ייגבר
אמרו [האחים]: ״לכו ונמכרנו לאלה, הלוואי ייעלם,
מא נסופוה / וואלה נעטיוו לבשארא
לא נראהו [שוב], ולא ניתן סימן לבשורה״
כינויי האחווה שבפסוק נעלמו בקצידה, ונותרו רק השנאה ליוסף והרצון לסלקו בזריזות. אומנם יהודה מוזכר בהקשר של המכירה בקצידה, בפיו של יוסף, אך לשלילה ולביקורת. יוסף כואב את בגידת אחיו האהוב שממנו ציפה כנראה שיצילו, ותחת זאת הוא היה בראש המפקירים והמוכרים של יוסף שנשא ונתן עם השיירה על המחיר. עם מחיקת הקולות המתונים של ראובן ויהודה נעלמים גם כל גילויי האנושיות מצד האחים כלפי יוסף, והם מוצגים עתה כמסה אחת, חסרת דמות וצלם אנוש, וכולם כאחד, מגדול ועד קטן, שותפים למזימה להמית את אחיהם, ואין מי שמוחה ומתנגד, ואין מציל. האח היחיד שמוזכר בשמו במהלך סיפור ההתנכלות הוא נפתלי, אך כלל וכלל לא לטובה. נפתלי ממלא תפקיד שלילי ביותר, הוא השליח של האחים לדבר עבירה, ותפקידו לבשר לאב על מות בנו האהוב. את השליחות הוא מזדרז להוציא לפועל, וכל זאת הוא עושה בשדה, בעיצומם של האירועים, כשיוסף עומד ביניהם אחרי שהפשיטו ממנו את כותנתו, רואה ומאזין, עד למזימה המזעזעת שרוקמים האחים, מזימה שתשבור את ליבו של האב האומלל. התיאור בקצידה דומה מאוד לתיאור הסצנה בקוראן, שגם בה הושמטו סיפורי האחים המסייעים, ראובן ויהודה, וכל האחים שותפים למזימה להרוג את יוסף.
בסיפור המקראי שותק יוסף לאורך כל הסצנה הטעונה בשדה, המספר אינו מביא כל תגובה מפיו על המעשים שעושים לו אחיו. המספר המקראי גם נמנע מלהתייחס להתרחשויות הפנימיות בנפשו של יוסף. בקצידה העיסוק בעולם הנפש של הגיבורים הוא אחד מחידושיו המרכזיים של המחבר. חלק גדול מן התוספות וההרחבות בחלקה הראשון של הקצידה עוסק בדבריו, במחשבותיו ורגשותיו של יוסף, ולעיתים גם של גיבורים אחרים. בניגוד לשתיקתו של יוסף במקרא, בקצידה מרבה יוסף להגיב על מעשי אחיו ולהביע את את רגשותיו. כך יכולים הקוראים לחוש אמפתיה כלפי יוסף ואף להזדהות עם סבלו ועם רגשותיו כלפי אחיו. יוסף מבוהל, מתייסר, מתחנן על נפשו וצועק את צעקת הבגידה על קבר אימו, בעוד שאחיו מתעלמים מתחנוניו. הוא אינו מבין מדוע הם מתנכלים לו ומבקש הסבר, אך לשווא, האחים ממשיכים בשתיקתם, שמבליטה ביתר שאת את קשי-ליבם ואכזריות מעשיהם.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
אֵין כָּאֵל / מִי כָּאֵל / יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט
33 – אין כאל מי כאל יאמר נא ישראל
בשבחה של תורה. שבח לה׳, למשה, לתורה ולישראל במתכונת חוזרת על-פי הפיוט ׳מפי אל׳. בפיוט טור מדריך תלת-צלעי ו-טו טורים מרובעים. המילים ׳אין כאל׳ חוזרות בראש כל טור.
משקל: שש-שמונה הברות בצלעית.
בתוגת: פיוט למעלת התורה ומרע״ה [=ומשה רבנו עליו השלום], נועם ׳מפי אל׳. סימן: אני דויד הקטן חזק.
מקור: ק-מב ע״א; נ״י 5350 – 43 ע״ב.
אֵין כָּאֵל / מִי כָּאֵל / יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל אֱלֹהֵינוּ / אֵין כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ / אֵין כְּמוֹ תּוֹרָתֵנוּ / מוֹרָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל
אֶל כָּאֵל נִשָּׂא וָרָם / אֵין כְּמֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / אֵין כַּתּוֹרָה בָּהּ יוּרָם / וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן / אֵין כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן / אֵין כְּלוּחוֹת הָאָרוֹן / עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל
-5 אֵין כָּאֵל דְּעוּ רְאוּ / אֵין כְּמֹשֶׁה נְבִיאוֹ / אֵין כַּתּוֹרָה יִקְרְאוּ / בָּהּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל וָתִיק רַחְמָן / אֵין כְּמֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן / אֵין כַּתּוֹרָה נַעֲמָן / בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל יוֹשֵׁב כִּסֵּא / אֵין עָנָיו כְּאִישׁ מֹשֶׁה / אֵין כַּתּוֹרָה לֹא תִנָּשֶׁה / מִפִּי כָּל יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל דָּר עֲלִיָּה / אֵין כְּמֹשֶׁה בַּר בִּתְיָה / אֵין כַּתּוֹרָה בְּנוּיָה / עִיר וָאֵם בְּיִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל הוּא יֵעָבֵד / אֵין כְּמֹשֶׁה בֶּן יוֹכֶבֶד / אֵין כַּתּוֹרָה הִיא זֶבֶד / טוֹב לְבֵית יִשְׂרָאֵל
10- אֵין כָּאֵל קָדוֹשׁ וְנוֹרָא / אֵין כְּמֹשֶׁה יְפֵה צוּרָה / אֵין כַּתּוֹרָה יְקָרָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל טוֹב וְיָשָׁר / אֵין כְּמֹשֶׁה גָּדוֹל וְשַׂר / אֵין כַּתּוֹרָה לֹא תֶחְסַר / כֹּל בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל נוֹתֵן חֲכָמָה / אֵין כְּמֹשֶׁה מֵשִׁיב חֵמָה / אֵין כַּתּוֹרָה תְּמִימָה / תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל חוֹצֵב לַהַב / אֵין כְּמֹשֶׁה מָחַץ רָהַב / אֵין כַּתּוֹרָה יֶאֱהַב / אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל זִכְרוֹ נָעִים / אֵין כְּמֹשֶׁה אַבִּיר רוֹעִים / אֵין כְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים / לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל
15- אֵין כָּאֵל קַיָּם זִכְרוֹ / אֵין כְּמֹשֶׁה בְּחִירוֹ / אֵין כַּתּוֹרָה יֵאוֹרוּ / בָּהּ עֵינֵי יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשָּׁי / תִּרְצֶה אֱלֹהַּ עוֹשָׂי / כִּנְאוּם דָּוִד בֶּן יִשַׁי / נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל
- 1. אין כאל: על-פי דב׳ לג, כו: ׳אין כאל ישורון׳ וכן בטור 4, וראה הדרשה המופלאה (בר״ר עז, א) ׳אין כאל ומי כאלי ״ישורון״׳. (וראה אבות הפיוט, עמ׳ 339). יאמר נא ישראל: על-פי תה׳ קיח, ב. 2. אין כאל אלהינו: על-פי לשון התפילה ׳אין כאלהינו׳. אין… לישראל: על-פי דב׳ לג, ד. 3. נשא ורם: על-פי יש׳ נז, יג. יורם: יתנשא ויגדל. וגבר ישראל: על-פי שמי יז, יא. 4. אין כאל ישרון: ראה טור 1. אין… עדות: לוחות הברית שניתנו בארון הברית (שמי כה, כא). עדות לישראל: על-פי תה׳ קכב, ד. 6. אין… נאמן: על־פי במ׳ יב, ז. נעמן: נעימה וערבה, על פי השם הפרטי. 7. יושג כסא: על-פי יש׳ ו, א. אין…כמשה: על-פי במ׳ יב, ג. לא תנשה: לא תישכח על-פי דב׳ לא, כא. 8. דר עליה: כינוי לקב״ה שוכן מרום. בר־בתיה: שנקרא על שמה של בתיה בת פרעה שגידלתו, על-פי מגילה יג ע״א; סנהדרין יט ע״א. עיר ואם בישראל: על-פי שמ״ב ב, יט. 9. אין… יעבד: הראוי לעבוד אותו. זבד: מתנה וחלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. 10. קדוש ונורא: תה׳ קיא, ט. יפה צורה: שהיה נאה, שמ׳ א, ב, ומדרשו בסוטה יב ע״א. תפארת ישראל: על-פי איכה ב, ו. 11. לא… בה: על-פי דב׳ ח, ט. 12. משיב הימה: ששיכך כעסו של הקב״ה, והלשון על-פי מש׳ טו, א ועוד. אין כתורה תמימה: על-פי תה׳ יט, ח. 13. אין…להב: על-פי תה׳ כט, ז. מחץ רהב: שפגע במצרים, והלשון על-פי איוב כו, יב. 14. אביר הרועים: על-פי שמ״א כא, ח, וכאן משמעו הגדול במנהיגים, וכיוון לכינוי ׳רעיא מהימנא׳. כבת שעשועים: היא התורה, על־פי תה׳ קיט, עז ועוד. 15. כמשה בחירו: על-פי תה׳ קו, כג. אין… ישראל: על-פי הברכה השנייה שלפני קריאת שמע ׳והאר עינינו בתורתך׳. 16. קרבני… לאשי: תקבל את שירתי כקרבן על־פי במי כח, ב. אלוה עושי: על-פי איוב לה, י. כנאום… ישראל: שירתי תירצה ותתקבל כשירת דוד, על-פי שמ״ב כג, א.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן
שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן
מ־1790 עד 1859 שלטו במארוקו שלושה סולטנים שונים עד מאוד זה מזה – מולאי ליאזיד איש־הדמים, מולאי סלימאן ירא־השמיים ומולאי עבד אל־רחמאן ההססן ורפה־הרוח – ותחת שלטונם ידעו היהודים נתיניהם חלופות של קור וחום כמו במקלחת סקוטית.
מעשי־ההוללות והמרידות המרובות שידע מולאי ליאזיד (1792-1790) לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו, סידי מוחמד, שהוא היה בנו־יקירו. לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הסולטן החדש בעמדתו האנטי־יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו, שלטוב־המזל לא ארכה הרבה, היתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי מארוקו לשאת.
מיד עם עלותו לכס־המלוכה נשבע מולאי ליאזיד להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, ראש־שריו של האחשוורוש מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו. רק ירידתו מן הבימה בטרם עת עיכבה בעדו. תוכנית מעין זו מנוגדת היתה לרוחו של האיסלאם המארוקאי עד כדי כך שנמצאו פה ושם אנשים שעצרו את ידו הרצחנית של הסולטן. בפרט כך אירע בטטואן, מקום שם החליט לגזור על ״פתרון סופי״ לאמיתו. וכך אנו למדים בעניין זה מ״דברי הימים״ לקהילת פאס:
וייצאו קהל תיטואן ומנחה בידם ביום ש״ק (שבת קודש) וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי ״תן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז'. והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו: לא נכון לעשות כן, להרוג את כל היהודים… אמר לו: כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס (ארור שמם) שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו: זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. הסולטן ראה לטוב לו לקבל את העצה הנבונה הזאת. במקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות טטואן, אל־קצר אל־כביר, אל־עראיש, רבאט, טאזה ומכנאס ולהוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו. המלאח של מכנאס הופקר לשבט הלוחמים בני עודאיה והיה לבז. חזיונות אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי מארוקו. משראה מולאי ליאזיד שבאוג׳דה מפירים היהודים את חוזה־עומר ומתלבשים כמוסלמים, ציווה לקצוץ להם אחת מאוזניהם כדי שיוכלו להבדילם מן הלא־יהודים! הוא גם אסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק בכל פינות הארץ.
קהילת פאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות את בתיהם במלאח, שלכבוד המאורע הוסב שמו כביר(הגדול), הושיב שם שלושת־אלפים אנשי־מלחמה מבני־עודאיה, ששוגרו ממכנאם עם משפחותיהם. בית־הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית מסגד במרכז השטח שבו היה לפני־כן המלאח.
היהודים, שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, שזאת הפעם אכן ששו לציית לפקודותיו של הסולטן. ייסוריהם נמשכו עשרים־ושניים חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל־ זאת כמה מוסלמים שעמד להם אומץ־לבם להסתיר את ידידיהם היהודים או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כך אפוא, כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פאס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הסולטן היא עצמה השתדלה למענם פעמים הרבה.
כדי להיפרע מאחיו מולאי השאם, שהכריז על עצמו מלך במראקש, שם מולאי ליאזיד מצור על העיר בפברואר 1792. שם העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על־מנת לחדש את שבועת־אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את המלאח לבז. מוגאדור, שבדרך־נס ניצלה עד אז, כלום נגזר גם עליה לשאת את שיגעונו הרצחני של הסולטן, שציווה להתיז שם את ראשיהם של ששים נכבדים, ובכללם הסוחרים היהודים והנוצרים העשירים ביותר?
שיחקה השעה למוגאדור ובצל חומותיה של מראקש נהרג מולאי ליאזיד בידי קלעי בודד בעת התקפת־נגד של אחיו. אנחת־רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מולאי סלימאן לרשת את כס־המלוכה.
הסולטן החדש, שככתכים היהודיים של הזמן ההוא הוגדר כ״חסיד אומות העולם״, שקד לחדש את המסורת העלאווית של רצון טוב וסובלנות כלפי היהודים. מולאי סלימאן היה אמנם מוסלמי המדקדק במצוות אך נקעה נפשו מן הקנאות, והוא ביטל את כל גזירותיו של קודמו. הוא קיבל אפילו החלטות מהפכניות בהעניקו ליהודים שהתאסלמו כדי להינצל מרדיפות את הזכות לשוב לדתם. הוא חזר והתיר ליהודים ללבוש בגדים בצבע ירוק, וכאשר הוכיח אותו קאדי אחד על פניו בשל כך, השיב לו בזעם: ״מה יש לך לומר בעניין זה? איני נוהג אלא כדוגמת אבי. יסלח וימחל לו האלוהים!״
מולאי סלימאן מיהר להרשות ליהודים להשיב להם את נכסיהם במלאח של פאס. לבסוף תקף את הסמל המובהק כיותר לקנאות הסולטן שקדם לו: הלוא הוא המסגד שהוקם בלב המלאח. הוא אכן פקד להרוס את המסגד, לאחר שנמלך בדעתם של העולמא (חכמי־ההלכה המוסלמים). המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים באיסלאם, הדהים את היהודים עצמם, כמו שאנו למדים מפי הרב יהודה בן עובד כן־עטר:
והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה (ירום הודו) על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו. וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותו מדמי מים שרופים שגזל מישראל, אם מחמת שבכאן בקרקע גזולה. ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו… ואם באתי לספר גדול הבית והקורות הגדולות ושיכללו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכד… ויראו גויים ויבושו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עימנו…
מולאי סלימאן, שהתייחס בחשדנות לנוכרים, השיב ליהודי מוגאדור את תפקידיהם ואת זכויות־היתר המסחריות והממוניות שלהם, על חשבון הנוצרים. הואיל והיה חסיד ההפרדה בין העדות בערים, אילץ את היהודים להתרכז בשכונות המלאח שאותן בנה בכל מקום, אף הקים חדשות בטטואן, רבאט, סאלה ומוגאדור. רק קהילות טנג׳ר וצאפי ניצלו מהפרדה זו, שבעצם הלמה בהחלט את משאלות־לבם של הרבנים. כללו של דבר, וחרף חשדנותו כלפי אירופה, נשמר זכרו של מולאי סלימאן לטובה, כפי שמעיד על כך רושם־הקורות של אותה תקופה, יהודה בן־עטר:
ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך (מולא׳ סלימאן) אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט (שבת קודש ויום טוב) בבתי־כנסיות, כ׳ הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה…
יורשו, הוא אחיינו מולאי עבד אל־רחמאן (1859-1822), היה אדם נאור יותר, וחדור אותן כוונות טובות ביחס ליהודים. עם זאת סיכום תקופתו דו־משמעי יותר, בפרט בגלל התנחלותה של צרפת באלג׳יריה, שהכניסה עוד גורם משבש ומפריע לתמונה. תקופת מלכותו התחילה בסימן ביש מאוד: הבצורת ואי־הבטחון הפילו קורבנות יהודיים לרוב. הרעב של 26־1825 עשה שמות בקהילות מכנאס ופאס. גזלנים חיסלו שיירה שלמה של חמישה־עשר יהודים שעשו את דרכם מאגוראי – שיושביה היהודים נטשוה סופית – למכנאס.
כתום שש שנים לערך שוב שילמה קהילת פאס את מחיר קוצר־ידו של הסולטן בהשלטת הסדר. ב־1832 לא היסס להפגיז את המלאח, שאליו נמלטו בני עודאיה שהתמרדו. מכל מקום היה מספר החללים היהודים נמוך מכפי שאפשר היה לחשוש, ולזכר נס־זוטא זה הנהיגו הרבנים פורים קטן, הוא הפורים דל קור (כדורי התותח).
אך בזאת עדיין לא תמו תלאותיה של פאס. דומה היה כאילו קידוש־השם של לאלה סוליכה ב־1834 החזיר את הקהילה לשעות הקודרות ביותר של אי־הסובלנות: מוסלמי אחד מנכבדי טנג׳ר התאהב עד לשיגעון בצעירה יהודייה יפה מאין כמוה, סוליכה חתשואל. כיון שסירבה הנאווה להינשא לו, נקם המחזר הנכזב את נקמתו בהאשימו אותה בפומבי שחזרה לחיק היהדות לאחר שהתאסלמה – והחוק גוזר היה דין־מוות על פשע הכפירה בדת.
מולאי עבד אל־רחמאן, שפעל מתוך כוונות טובות מאין כמותן, נכנס בעובי הקורה בניסיון למצוא פתרון מתקבל על הדעת. את דעתם של העולמא הניח בארגנו משפט בפאס. אך הואיל ובתוך כך מעוניין היה להציל את הנערה ממיתה ודאית, לחץ על הרבנים שישכנעו אותה להעמיד פנים שהיא מוסלמייה. הנאווה, שאדיקותה לא נפלה מעקשנותה, סירבה לקבל את הפשרה. כך אפוא הותז ראשה בכיכר העיר בהיותה בת חמש־עשרה. מוות אכזרי זה עורר זעם ותדהמה הן באירופה והן במארוקו.
דרך הטיפול בפרשה זו טיפוסית ליחסו דו־המשמעי של מולאי עבד אל־רחמאן – ושל מספר מוסלמים לפניו ואחריו – כלפי היהודים: אם גם יש לנהוג בהם סובלנות ולהתייחס אליהם כהלכה, בכל־זאת חייבים הם להישאר במקומם כד׳ימים ולשאת בהשפלות הכרוכות בכך. תעיד על כך תשובה זו שהשיבה הסולטן בכתב על התערבותו של הקונסול הצרפתי בטנג׳ר למען היהודים:
יהודי ארצנו ברוכת־המזל קיבלו ערובות שמהן נהנים הם ובלבד שיכבדו את התנאים שגוזרת ההלכה הדתית שלנו על האנשים הזוכים לחסות. אם היהודים מכבדים את התנאים האלה, הרי ההלכה שלנו אוסרת לשפוך את דמם ומצווה לנהוג כבוד ברכושם; אך אם הפרו ולו גם תנאי אחד בלבד, הרי ההלכה הברוכה שלנו מרשה לשפוך את דמם וליטול את רכושם. דתנו המפוארת כופה עליהם את סימני הכניעה והשפלות; הנה כך די לו ליהוד׳ שירים קולו על מוסלמי, וכבר יש בזה משום עבירה על חוזה־החסות. אם אצלכם שווים הם לכם בכל, אם נטמעו בכם, הרי זה טוב ויפה בארצכם, אך לא בארצנו שלנו…
לאחר שספגה מארוקו מפלה קשה מידי צרפת בקרב־איסלי ב־1844, הביאה התמיכה שנתנה הממלכה השריפית להתקוממותו של עבד אל־קאדר לידי תוצאות קשות גם אם עקיפות ליהודים. בדרך־נס ניצלו יהודי טנג׳ר מהרעשות־העונשים של הצי הצרפתי ב־1844. באותה שנה עצמה ניצלו אנשי השבטים את הרעשת מוגאדור על־ידי האדמירל דה־ז׳ואנוויל ובזזו את הסוחרים היהודים. מולאי עבד אל־רחמאן שילם להם פיצויים, ובכך הוכיח בעליל כי יחס הבוז(הדתי) ליהודים אינו אוסר לנהוג עמהם מנהג צדק.
אותה דו־ערכיות אנו מוצאים בחשדנותו של הסולטן כלפי היהודים: הוא חשד בהם כי באמתלה של עלייה־לרגל לארץ־הקודש הם הולכים לאלג׳יריה כדי למסור לצרפתים סודות הנוגעים לנמליה של מארוקו. אך משעה שהשתכנע כי נקיים הם, לא די שעודדם להפליג לארץ־הקודש אלא גם פטר אותם, החל מ־ 1858, מן המסים על יציאת הממלכה, פטור שעד אז שמור היה לעולי־רגל מוסלמים בלבד. מסתבר שדו־הערכיות של מולאי עבד אל־רחמאן ביחס ליהודים משקפת את רגשות הסולטנים של אותה תקופה יותר מאיבה מוצהרת או חיבה מפורשת ליהודים.
על כל פנים הרי בימי מולאי עבד אל־רחמאן נעשתה השאלה היהודית קשורה לבלי הפרד, בין לטוב בין לרע, לאסטרטגיה של מעצמות אירופה שקמו לחנוק את מארוקו מתוך רצונן לאלצה בכוח־הזרוע להיכנס למעגלות השפעתן. לאחר שהובס על־ידי צרפת מינה הסולטן נאיב מעין שגריר, שייצג אותו בטנג׳ר – ולא בפאס, כמתחייב מן הכללים הדיפלומטיים – אצל הדיפלומטים הזרים שהואמנו למארוקו !
החוזה המסחרי שכפתה בריטניה הגדולה על מארוקו בדצמבר 1856 אילץ אותה לחדש את חופש המסחר, ובמיוחד לבטל את ״המשטר האימפריאלי״ של מונופולים על סחר־החוץ בצורת מכירת היתרים והנחות לחצרניו וסוכניו של הסולטן. לדעתו של ההיסטוריון הצרפתי ז׳ן־לואי מייד, חוזה זה הוא ״אחד הגורמים הפעילים ביותר בהתפרקותה של מארוקו הישנה״.
סידי מוחמד, שירש את כיסאו של מולאי עבד אל־רחמאן ב־1859, נאלץ למשכן את תקבולי המכס כדי ללוות בלונדון את הסכומים שנדרשו לו כדי לפצות את הספרדים, שניצחו את מארוקו ב־1860 ונטלו לידיהם את טטואן כמשכון. האוצר, שנידלדל באין הכנסות מן המכס, הבצורת, החולירע והמרידות סופם שאילצו את סידי מוחמד לחדול מכל מחשבה על רפורמה.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן
משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן
ויהי היום מצאתי בני הישיבה במבוכה רבה למצוא מרובע ערוגת בית סאתים הנזכרת במסכת שבת, ויחתרו לריק ולא יכלו. הודעתי להם פשר דבר. מהיום ההוא כל הדבר הקשה הביאוהו אלי. עוד רגע אחד וישאלוני, אם יש לאל ידי להבין פירוש הראב״ע על התורה? השיבותי, כי הוא נערץ בסודיו ונפלא בחכמותיו, כי צריך פירוש לפירושו ולמפרשיו, אולם במקומות הרבה לא נשגב בל נוכל לו. עפעפינו יבחנו; אימתנו לא תגדיל הקטן, וזדוננו אל יקטין הגדול. הראוני הדבור בפרשת ואתחנן, את הדברים האלה, הטעם על עשרת הדברים ולא על הדבורים. והיה טעמו כטעם לשמור הענין ולא המלות. כי הדברים הם הנאמרים בפרשת יתרו אך ישנו בקצת מליהם. הבינותי להם את המראה, ויתמהו איש אל רעהו. ועל השלשה לי 85 בא פעם אחרת דורש אחר ויראני דרוש עת האסיף בספר ׳בינה לעתים׳ ויאמר: ׳שאלתי אל החכמים כלם ואין מגיד לי׳. כונן המחבר להצדיק ארבעה מינים למושכלות המדידה; קלות כי נער המחל החכמה יכתבם. הגדתי לאדם מה שיחו של המחבר. כשמוע מספר החלום ואת שברו התפלא ויצא להגיד 90 לחכמים את כל אשר קרהו ונפלאותיו לבני אדם. כל הקורות האלה יגידו לך חקר תבונת האנשים ההם. אחרי שלש אלה האיטיב להתברך בלבבי לאמר: חזקתי כל לב פוסח במחשבותיו עלי? ואולם תראה, כי גם באלה פקיתי פליליה. לפני קנאה מי יעמוד?
ביאורים: . 77 הראב״ע – הר י אברהם בן־עזרא. 79. לא נשגב (תה׳ קלט, ו) — אינו קשה עד שלא נוכל להתגבר עליו. 80. וזדוננו – ויהירותנו. 81. בפרשת ואתחנן – היינו דב׳ ג, הג. את הדברים האלה — בפרשה הנ׳׳ל: דבי ה, יט. עשרת הדברים מובאים שם ה, ו—יה. 83. בפרשת יתרו — שמוה כ, א—יז, וכידוע שונה שם נוסח עשרת הדברים במקצת מנוסחם בפרשת ואתחנן. 84. ועל השלשה — נוסף על הסוגיה שבמסכת שבת, הפירוש של אבךעזרא ועניינם של עשרת הדברים. 86. ׳בינה לעתים׳ — ספרו של עזריה פיגו(1589—1647), דרוש ט׳׳ו, פיסקה שמינית (מהדורת לבוב 1858, דף 51ב): כל גשם הוא בעל שלשה מרחקים, שהם אורך ורוחב ועומק או גובה. ולמטה ממנו הוא השטח… והנה האתרוג הוא כנגד הנקודה שדומה אליה בתמונתו… הלולב כנגד הקו אשר בו גבול האורך לבדו, כאשר נראה ממנו ולכן הוא יחיד, וכנגד השטח, שהוא בעל שני מרחקים האורך והרוחב, באה הערבה… אמנם ההדס הוא שלשה בדים ובעל שלשה עלים, לרמוז אל הגשם שהוא בעל שלשה מרחקים׳. 87. קלות – לדעתו של רומאנילי היו אלה דברים קלים כל כך, עד שאפילו תלמיד מתחיל מסוגל היה להבינם (על פי יש׳ י, ט). 89. מספר וכוי — שו׳ ז, טו. 93. באלה — בכך שעזרתי לבורים הללו. פקיתי פליליה (יש׳ כת, ז) – הכשלתי את משפטי והסיבותי נזק לעצמי. המחבר נוטה את הפועל ׳פוק', כאילו היה שורשו פקה׳.
95 בדרוש האחרון ויבא רגז בבית־הכנסת באשר הבאים מגיבר״אלטאר שם הם, ורבם חתנו של ר׳ יהודה הלוי. תהלתו בקהל חסידים בעלי הפסקה (כן נקראים הצמים ששת ימי השבוע לילה ויום). משנה אינגיל״לינדיר כי היה מראשיהם נשבע ואמר? ׳ירא ה׳! כי ידרוש׳; וזה יקרא: ׳אין עת לדרוש!׳ 100 מי קם לצאת, מי עמד לנגדו; סוף דבר לא דרשתי. יצאתי והלכתי אצל הרב הגדול ואומר לו: ׳נקום נקמתך ממנו, למענך תעשה — לא למעני, לא עלי תלונותיו כי עליך. הוכיחך בזה והעירך לעיניך כי הריעות אשר עשית לעזרני את הדברים האלה דברתי מתוך אש עברתי, וחרדו אל דברי. 105 התאמץ הרב להסתיר המית לבבו ופנה אלי ואמר: ׳השמר והשקט ואל תירא! אנכי אשיב שבותך כבראשונה וכבודך כבתחלה. עודנו תכלינה עינינו, כי בעונינו גוע הרב חותני ולא שלמו ימי אבלנו. ויספדו לו החכמים בדרושיהם, איש יומו מדי שבת, גם אתה כאחד מהם. אתן לך מהלכים בין 110 העומדים האלה ותדרוש בשבת אחרון, הוא הנכבד. כלנו כאיש אחד נבא לשמוע בלמודיך, וראה כל העם, אשר אתה בקרבו, את מעשי, כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. לך לשלום!׳ ואפול על פני ויצאתי.
ביאורים: 97 . בעלי הפסקה – כנראה מונח מקומי במארוקו. 98. משנה אינגיללינדד — היהודי ששימש שם כסגנו של קונסול אנגליה. 106. שבותך – ירי לג, יא, ור״ל: אשיב עטרתך ליושנה. 108. איש יומו — כל אחד ביום שנועד לו. 109. אתן לך (ןכי ג, ז) — אתן לך מעמד בין הדרשנים הללו. 112. נורא – גדול, נשגב
נתחתי הדרוש לנתחיו ויסדתיו על החיים והמות. אחרי 115 ההקדמה והמליצה לכבוד הרב והעם, הוריתי כי כל יקר וכל כח נקרא חיים, וכל העדר ומגרעת-מות. ׳לתת לנו מחיה׳ אמר עזרא על רשיון כרש, ׳להחיות רוח שפלים׳ אמר ישעיה על הנחמה, ׳ותחלימני ותחייני׳ אמר חזקיה על הרפואה, ׳חיים וחסד׳ אמר איוב על הטוב ועל כל הנברא,
. 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.
120 אמר נחמיה ׳ואתה מחיה את כלם, וכן להפך: ׳אל נא תהי כמת׳ על המצורע, ׳ואם אין מתה אנכי׳ על העדר הבנים, והעור והעני חשוב כמת, והיראה ׳וימת לבו בקרבו, כי איש ואיש מברואי מטה הוא כחלק מן הכל וכאבר מן הגוף, כי כערך האבר או החלק, כן יגדל עצבנו בהעדרו. שכר אברהם 125 הרבה מאד בעקדת בנו בהיותו בנו, יחידו, אשר אהב. דוד לא יתאבל על מות לבן, מתי? לשבעת הימים; ויצעק ויבך וירגז על אבשלום בן סורר ומורה. כי השונמית אשר בנה גדל והלך ברגליו (ויצא אל אביו) ומדבר היה (׳ויאמר אל אביו ראשי ראשי׳) לא תשיב כדוד: ׳אני הולך אליו והוא 130 לא ישוב אלי׳, אבל תרוץ אל איש האלהים תחזק ברגליו ותשבע לו ׳חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך/ כי עצב העדר האב גדול מעצב העדר הבן, זה יש לו תמורה וזה אין לו תמורה.
הלא ירמיה בהגדיל לצרתנו צועק ׳יתומים היינו ואין אב, בבוא דוד צקלג וכשמעו בדרך כי נכתה מהעמלקי נשא קולו 135 ואת העם אשר אתו ויבכו, ועל מה בכו? הלא לא המיתו איש כדבר הכתוב. בכו על הנשים אשר נשבו, אם כי תוכלנה להגאל בכפר. ואיך בוכים? עד אשר אין בהם כח לבכות.
ומה יעשו אנשי טיטו״אן על הרב הנאסף אל עמיו, כי לא אב משפחתו לבד היה, אך לכל העם? מה יגדל הכאב על העדרו?
140 בו אבדו בניו אביהם, תלמידיו רבם, יתומים עוזרם׳ אלמנות מעודדן, אביונים מושיעם, וכל האנשים הודם זיום והדרם!
דברים אלה נאמרים בקול עז וברוח נמרצת לאנשים, אשר ארחותיהם עקשים בפלפולם ונלוזים, בחדושיהם היו בלבם כרעם בגלגל. לבשו חרדות והיו כחולמים. בנתח השני הרביתי 145 את אותותי ואת מופתי בדברי חכמים, כי איש צדיק תמים בארץ הוא ספר תורת אלהים מפורש: לוחות לבו מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, משם תצא תורה ודבר ה/ ימות, או יחלש? נשברו הלוחות. ככחו בחייו וככחו במותו, לוחות ושברי לוחות יושמו בארגז כבודו,
150 כי הניח אחריו ברכה. ואז העירותי המאמר ממנחות ׳הזהרו בתלמיד חכם׳ וכד, שהרי לוחות ושברי לוחות וכו׳ ואנשר דרכיו למאמר פסחים ׳מנין שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳ וכו׳. הרגזתי לעלות הקושיא מי נתלה במי והצדקתים יחדו על בחינתם. בדרוש הזה גאלתי את כבודי והוספתי על 155 תועלתי, והובשתי והכלמתי כל הנחרים בי. כן תמו כל דברי הדרושים. וארא כי כל שוגה בם לא יחכם, כי אם יישר יעיר קנאה, ואם יבער, יהי לשנינה, וכל אליה קוץ בה.
ביאורים . 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.
120-ואתה מחיה את כולם – נחמיה ט, ו. אל נא תהי – ב«' יב, יב ואם אין-בר- ל, א. 122. והעור והעני – נדרים ס״ד ע״ב: -ארבעה השובים
כמתים: מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו/ וימת — ש׳-א כה, לז. 126. מתי: ויצעק וכד-ש״ב,יב, יה;יט, א. 128. ויצא-מ״ב ד,יה. ויאמר — מ״ב ד, יט. 129. אני הולך-ש״ביב,בג. 131. חי-מ-ב ד,ל. 133. יתומים – איכה ה, ג. 134. נכתה (ש״א ל, א) – הוכתה. נשא קולו – ש״א ל, ד, ושם כחוב; וישא. 143. עקשים… ונלוזים (משלי ב, טו) — עקומים, נוטים מדרך הישר. 144. כרעם (תה׳ עז, יט) – דימוי להפתעה. 145. איש צדיק — בר' ו, ט. 147. והמכתב – שט׳ לב, טז. 150. ממנחות – צט ע״ב: 'מלמד שהלוחות ושברי לוחות מובחין בארון, מכאן הזהרו לתלמיד חכם ישכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיוף. 152. פסחים – אין הקבלות למאמר זה במסכת פסחים, אלא בברכות ח ע״ב, בבא בתרא יד ע״ב. 156. כל שוגה — על־פי משלי כ, א. אם יישר… אם יבער — שני המצבים הללו אינם לטובתו. 157. וכל אליה(ראש השנה יז, ע״א) — בכל דבר טוב יש גם פגם. 160. לאליה לוי — אחד מן היהודים רמי־המעלה המקורבים לסולטאן. 163. זעום מלך (עיין משלי כב, יד) — סר חנו אצל המלך. 165. כמעט נאחזתי — עיין לעיל ד 35. למפרייר (לעיל א 40) מפליג בספרו (עמ׳ 413) בשבחן של הנשים היהודיות בתיטואן. 168. סבאך (יש׳ א, כב) – משקך.
משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 75
ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית-יגאל בן־נון
ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית
פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו
בראשית שנות השישים
יגאל בן־נון
עם זאת, אין להתעלם מן השינוי החיובי שחל במעמד היהודים בתקופת החסות לעומת התקופה הטרום־קולוניאלית. מעמד הד׳ימי אמנם לא בוטל רשמית, אבל היהודים הרגישו שצרפה העניקה להם אמנציפציה הלכה למעשה וביטלה דה־פקטו את מגבלות הד׳ימי. הם לא חששו להתהלך בחופשיות כשכונות המוסלמיות וללבוש בגדים אירופאים מבלי לעקוף מסגדים ואתרים קדושים למוסלמים. אמנם במארס 1935 נעשו ניסיונות להגביל את מגורי היהודים בשכונות האירופאיות בקזבלנקה, וגם הגלאווי של מרקש, ששיתף פעולה עם שלטונות החסות, ניסה למנוע בשנת 1937 העסקת נערות מוסלמיות בבתים יהודיים, אך אלה היו פרפורי גסיסה אחרונים של עבר שחלף מכוחה של המודרנָה הצרפתית הגואלת. בזמן קצר עברו היהודים ממעמד נחות למעמד מועדף בהשוואה למוסלמים. ההשכלה הצרפתית, גם אם מינימלית, שרכשו היהודים בבתי הספר של כי״ח וההטמעה המהירה של מודרניות זו, יצרו פער של דור שלם בינם ובין רוב המוסלמים. למרות חששות הצרפתים, היהודים לא ניצלו את ההשכלה שרכשו למאבק נגד הכובש הזר אך גם לא כיוונו אותה במופגן לתמיכה בו. אין ספק שהמודרנה היהודית שעתה לבלי הכר את היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה להם יתרון בלתי הפיך שהמשיך להתקיים גם משנעשו המרוקאים לאדונים במדינתם. לאמתו של דבר, בתקופת החסות, לא היו היהודים מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו ליהנות מההטבות שניתנו למתיישבים הצרפתים והקנו להם עדיפות על הרוב המוסלמי. אם עד חדירת צרפת למרוקו, הזהות היהודית הייתה ברורה ופשוטה, הנה המהפך התרבותי שחוללה המעצמה הקולוניאלית הוסיף מורכבות למצב, יצר מוקדי אהדה חדשים והזדהויות חדשות. התסיסה התרבותית הצרפתית אפשרה ליהודי מרוקו, לפחות להלכה, לבחור על פי נטיות לבם את הלאומיות המרוקאית, את הזהות הישראלית(אחרי הקמת מדינת ישראל) או את הזהות הצרפתית.
התרבות הצרפתית והחינוך הצרפתי העניקו לשכבה רחבה בחכרה היהודית חלופה רוחנית להזדהות לאומית. החינוך הצרפתי העניק ליהודים מעמד נפרד ואף מועדף בהשוואה למוסלמים. שלא כקהילות יהודיות אחרות במערב אירופה, התהליך האמנציפציוני לא התרחש באמצעות התבוללות בחברת הרוב. ההטמעה החברתית־תרבותית כוונה למעצמה הקולוניאלית ולא לחברה הערבית־מוסלמית של מרוקו. אף כי החינוך הצרפתי ועקרונותיו המתקדמים לא יצרו הזדהות עם שלטונות החסות. הם יצרו בכל זאת קשר תרבותי לצרפת ואף תלות בשפתה. כך נוצרה לא רק הזדהות כפולה כמקובל בקהילות יהודיות במערב, אלא הזדהות תלת־כיוונית, דומה במידת־מה למצבן של כמה קהילות יהודיות באירופה המזרחית שמשכיליהן נשאו את מבטם אל מערב היבשת.
שלטון צרפת במרוקו בא אל קיצו בד2 במארס 1956 . מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון תושבים בעת קבלת העצמאות, מנתה הקהילה היהודית כ־ססס,230 נפש שמרביתם התגוררו בערים הגדולות ובעיקר בקזבלנקה. עוד מראשית שלטון החסות הצרפתי יצא קילוח דק של יהודים לכיוון צרפת, ספרד וארץ ישראל. מקובל לחלק את ההגירה היהודית אל מחוץ למרוקו לשלוש תקופות: תקופת קדימה, למן הקמת מדינת ישראל עד לעצמאות מרוקו; תקופת המסגרת, כפי שנקראה העלייה החשאית בביצוע המוסד, (מ־1956 עד נובמבר 1961); ותקופת מבצע יכין (1961- 1966), שבמהלכו יצאו היהודים לישראל בדרכונים קבוצתיים. בשנים 1948־1949, עלו לישראל 22,900 יהודים. מעצמאות ישראל עד לעצמאות מרוקו עלו למדינת ישראל הצעירה 108,243 יהודים בקצב של כשלושת אלפים איש לחודש. בכל שנות קיומו של ארגון קדימה (1957-1949) יצאו את מרוקו כ־110,000 יהודים ועוד כ־120,000 נשארו בה עד שנת 1961. משנת 1957 עד נובמבר 1961. תאריך שהותרה בו יציאת יהודים בדרכונים קבוצתיים, עזבו את מרוקו 29,472 יהודים באופן לא חוקי. מנובמבר 1961 עד סוף 1964 יצאו ממרוקו באופן חוקי עוד 83.707 יהודים. ב־1965 חיו במרוקו כ־55,000 יהודים, ב־1972 נשארו בה לא יותר מ־30,000 ונד2003 פחות מחמשת אלפים. מ־1948 ער 2000, הגיעו ממרוקו לישראל בסך הכול 248,900 יהודים.
ב־1958, עם קבלת העצמאות, הייתה הממלכה המרוקאית צריכה לבחור בין המשך הקשר לצרפת, לתרבותה ולשפתה ולמערב הדמוקרטי ובין התיישרות עם מדינות המזרח התיכון, עם מדיניותן הכל־ערבית והיחס ליהודים. עתיד המשטר במדינה ומעמדם המשפטי של היהודים לא היו ברורים. האם היהודים היו צריכים לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או להתמזג בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי טמיעה, כמו הקהילות היהודיות במערב אירופה. אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, שכן חסידיה הפוטנציאליים העדיפו פשוט לעלות לישראל, הרי שהאופציה השנייה נהנתה מעדיפות לטווח קצר יחסית, בשכבה היהודית המשכילה, עד שהמציאות טפחה על פניה. עד מהרה התבדר שמה שהיה נכון ליהודי צרפת אחרי המהפכה וליהודי
אירופה המערבית בעקבותיהם, אינו עולה בקנה אחד עם מצבה ועם אפשרויותיה של המדינה הערבית-מוסלמית החדשה, גם אחרי החסות הצרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה.
אף על פי שתולדות הקהילה היהודית במרוקו בתקופה העצמאית אינן סיפור של גירוש כמו בארצות ערביות אחרות, בכל זאת מדובר ברצף של חששות מתמידים מעתיד לא ברור ומאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם ספקות רבים שהתשובה עליהם תקבע את עתידה לשבט או לחסד. המדינה העצמאית ניצבה בפני אפשרויות שהבררה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה דמוקרטית ומתקדמת ואם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר גם החשש לאיבוד היתרונות בהשוואה למוסלמים שהושגו בעבר. אימוץ הערביזציה במנהל הציבורי ובמערכת המשפט היה עלול לשים קץ לעדיפות בקבלת משרות ממשלתיות שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. כקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן הם נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, שהלהיבו אותם, ובין הערביזציה הצפויה, שתביא אתה מטען תרבותי-מוסלמי שיד היהודים תהיה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות בתחומי התרבות וההשכלה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה בררה אלא לצאת את הארץ.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
מהרישום לעלייה עד להפלגה מקזבלנקה
ביום שנקבע כיום העזיבה של העולים דמנאת, הגיעה לעיירה קבוצה של אוטובוסים אשר הוחנו מחוץ למלאח. העולים עלו עליהם עם מטלטליהם והוסעו למחנה ״אליהו״ שבפאתי קזבלנקה. במחנה זה התרכזו עולים ממקומות שונים במרוקו בהמתנה לתורם לעלות על הספינה אשר תיקח אותם למרסיי, תחנת הביניים הבאה בנתיב העלייה לישראל. בין ה־27 במרס וה־26 ביוני 1955 עזבו את דמנאת והועברו למחנה ״אליהו״ שלוש־עשרה קבוצות של עולים, ובהן 571 איש שהשתייכו ל־ 93 משפחות. הקבוצה הראשונה שיצאה מדמנאת והגיעה למחנה ״אליהו״ ב־27 במרס מנתה 18 משפחות. ביניהן הייתה משפחתו של יהודה קדוש אשר צוייד במכתב המלצה מטעם ועד העלייה של דמנאת, ובו נתבקש לפעול למען קבוצת העולים הראשונה כך שייושבו ביחד במושב דתי.
- הערות המחבר: ראו: דו״חות יומיים של תנועת האנשים במחנה ״אליהו״, פברואר-מאי 1955, אצ״מ 1600\L28 עד 1603\L28. הדו״חות כללו ציון לכל יום של: מספר העולים שהגיעו מכל עיר/כפר, מספר הלידות והפטירות, סה״כ העולים השוהים במחנה, מספר העוזבים (בהפלגה או שחזרו/הוחזרו למקומותיהם), והתפלגות הגילאים של העולים (גברים, נשים, תינוקות עד גיל 2, ילדים עד גיל 6, ילדים 6־13, עליית הנוער, עליית צעירים). לכל טופס דו״ח יומי צורפו דפים עם פרוט שמות העולים שהגיעו למחנה או שנולדו/עזבו/נפטרו. בתקופה פברואר-מאי 1955 נע מספר השוהים במחנה בין 731 ל־1337 נפש.
מתוך ״אילן היוחסין של משפחת קדוש״. העובדה שקבוצת המשפחות הראשונה שהגיעה למחנה ״אליהו״ מנתה 18 משפחות ולא 19 משפחות, כפי שרשום במכתב ההמלצה, מלמדת שלמשפחה אחת השתנו תוכניות העלייה ברגע האחרון. עצם מסירת המכתב לידיו של יהודה קדוש מרמזת על ציפיה של ועד העלייה כי יפעל כנציגם בעת שקבוצת המשפחות הראשונה תגיע לארץ. ברם, משפחת יהודה קדוש התעכבה במחנה אליהו למעלה מחודשיים והייתה למעשה האחרונה לעלות מתוך קבוצת 18 המשפחות הראשונות.ע"כ
משך ההמתנה במחנה ״אליהו״ לא היה קבוע. עולי דמנאת שהגיעו אליו בתחילת מרס 1955 שהו במחנה תקופה קצרה עד להפלגה. בפרק זמן זה הוצאו לעולים תעודות המסע שאיפשרו את יציאתם ממרוקו. יום לפני ההפלגה מקזבלנקה למרסיי, הוחתמו העולים על טפסי התחייבות כספית על חלקה של הסוכנות בהוצאות העברתם לארץ, וזאת כדי שהסוכנות תוכל לתבוע מהעולה בחזרה את הוצאותיה, במקרה שהעולה לא יעמוד בהתחייבויותיו. המספר הסידורי של טופס ההתחייבות נרשם בכרטיס העולה וכן בדו״ח מרוכז שהופק עם רשימת כל המשפחות שהפליגו בכל אניה שיצאה מקזבלנקה. היו מבין העולים ששילמו מקדמה כנגד הוצאת הנסיעה והיו אחרים שלא שילמו כלל.
טבלה מס. 1- תנועת עולי דמנאת במחנה ״אליהו״, מרס-יוני 1955
|
הערות |
נפשות שעזבו |
נפשות שהגיעו |
משפחות שהגיעו |
תאריך הגעה למחנה |
|
|
|
96 |
18 |
27.03.1955 |
|
״חזרו למקומותיהם״ |
3 |
|
|
16-17.04.1955 |
|
|
|
82 |
14 |
18.04.1955 |
|
|
|
53 |
9 |
19.04.1955 |
|
|
|
56 |
9 |
21.04.1955 |
|
|
|
37 |
4 |
22.04.1955 |
|
|
|
29 |
5 |
24.04.1955 |
|
|
|
64 |
9 |
25.04.1955 |
|
|
|
61 |
9 |
26.04.1955 |
|
|
|
10 |
2 |
03.05.1955 |
|
|
|
7 |
1 |
04.05.1955 |
|
|
|
54 |
9 |
11.05.1955 |
|
|
|
5 |
1 |
23.05.1955 |
|
|
|
17 |
3 |
22.06.1955 |
|
|
|
571 |
93 |
סה״כ |
הערות המחבר: תעודות המסע הרשמיות שהונפקו היו לנסיעה אחת לצרפת למשך של עד שלושה חודשים. לא נרשם בהן כלל שהנסיעה היא למטרת הגירה לישראל. ראו להלן בתעודת העולה של מאיר בן חיים.
ראו: דוגמאות לטפסי התחייבות כספית, אצ״מ L28X1732,L28X1898, ושתי דוגמאות באיורים להלן: 1) בכרטיס העולה של משפחת מאיר בן חיים (4 נפשות) נרשמו הוצאו עליית המשפחה 138,000 פרנק, וכל הסכום הוכר כחוב. 2) בטופס ההתחייבות של חיים אילוז ומשפחתו(משפחה מפאס בת 9 נפשות)נרשם כי הוצאות העלייה הוערכו בסכום של 342,000 פרנק מתוכם שולמו כמקדמה 42,000 פרנק.
ראו: דו״חות הפלגה, אצ״מ L128X1700
עולי דמנאת לא חוייבו בתשלום מקדמה על חשבון הוצאות עלייתם, למרות שהיה סכום מוקדם בין גרינקר ונציגי הקהילה על תשלום מקדמה עבור כל הקהילה בסך של מליון וחצי פרנק. ראו: יהודה גרינקר למזכירות תנועת המושבים, 11 ו- 18 ביוני 1955, אי״ה, 8-002^ קבצים 92,85-84.
היו מקרים שבהם המשפחה שנרשמה לעלייה הייתה יותר ממשפחה גרעינית של זוג הורים וילדיהם, ונכללו בה גם הורים, אחים ואחיות או קרובים אחרים.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 23
ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית
כדי לשנות את המדיניות המרוקנית בענייני העלייה, קראו משרד החוץ הישראלי ומחלקת העלייה בסוכנות לאנשי הקונגרס היהודי העולמי לנסות לרכך את עמדת ממשלת מרוקו. אנשי המפתח במאמצים הללו היו אלכס איסטרמן, גו׳ גולן, ד״ר גרהרד ריגנר ומוריס פרלצוויג, ואיסטרמן היה לדמות הדומיננטית. כזכור לאישים אלה כבר היו מגעים עם המפלגות הלאומיות ועם השלטונות במגרב באמצע שנות החמישים, והם סייעו להם בעיצוב תדמית חיובית בדעת הקהל במערב, בזמן שהם שאפו להצטרף לקהילה הבין־לאומית ולזכות בחברות באו״ם. מלבד על הקונגרס היהודי העולמי נשענה ׳המסגרת׳ על מרסל פרנקו, סגן נשיא ׳אליאנס׳, איש עסקים יהודי, תושב ניו יורק, ובשנים אחר כך עד פטירתו ב־1981קונסול כבוד של מרוקו במקסיקו סיטי. מאז שנות החמישים המאוחרות טיפח פרנקו קשרים הדוקים עם אישים מרוקנים בעלי עצמה לאחר שהשתתף במשלחת אנשי עסקים אמריקנים מטעם ממשל אייזנהאואר ליזום השקעות אמריקניות במרוקו ולחזק את קשרי הסחר בין שתי הארצות.
יהודה דומיניץ, דמות בכירה במחלקת העלייה בירושלים בשנים ההם, ומי ששנים רבות אחר כך עמד בראשה, מעיר שישראל בחרה באנשי הקונגרס היהודי העולמי ובמרסל פרנקו לשירותיה מכיוון שהיו להם קשרים מיוחדים עם המרוקנים, עם התוניסאים ועם האלג׳ירים, וזאת למרות שאיסטרמן או פרנקו לא היו אהודים על גולדה מאיר, על שרגאי או על איסר הראל, ונראו בעיניהם כיהודים גלותיים ׳ללא שורשים׳. אבל אנשי הארגונים היהודיים הוכיחו את יכולתם לישראל ביזמות מדיניות, כמו פינוי מחנה ׳קדימה׳ או בהתערבות בבעיות הפנימיות של מרוקו, כגון מינויו של שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. וכן מרוקו חבה לקונגרס היהודי העולמי חוב על שסייע לה במאבקיה השונים מול דעת הקהל הבין־לאומית. לכן מנקודת הראות של האינטרס המדיני, מדינת ישראל התעלמה מן ׳הדימוי השלילי׳ של השתדלנים היהודים. רק בשנות השישים, עם רקימת הקשרים המיוחדים בין ישראל למרוקו, הלכה התלות בדיפלומטים ובמתווכים היהודים והצטמקה. היהודים האלה הופעלו בזמנים שמשלחות ממשלתיות או מוחמד החמישי והיורש עצר מולאי חסן ביקרו בארצות הברית או בזמן שהם חיפשו סיוע כלכלי נרחב לצורכי פיתוח. בעיתוי המתאים הזעיקה ישראל את איסטרמן, את פרלצווויג או את פרנקו להבהיר למרוקנים שיחס הוגן ליהודי מרוקו והגמשת מדיניות העלייה רק תסייע להם בהשגת יעדיהם הכלכליים ובשיפור קשריהם עם הממשל האמריקני. לעומת זאת, הובהר להם שאם ימשיכו להגביל את העלייה או לאסור אותה, הארגונים היהודיים עלולים לפעול נגדם בכל מדינות המערב.
לפעמים נדמה שהמרוקנים היו מוכנים לרצות את שאיפות השתדלנים היהודים, אך בסופו של דבר, נמנעו מלשנות את מדיניותם. הלחץ של קהיר והליגה הערבית איימו עליהם פי כמה מהשפעת הארגונים והאישים היהודיים במערב. כך היה בנובמבר 1957, ערב צאתו של המלך מוחמר החמישי לביקור בארצות הברית. באותה העת ביקר איסטרמן במרוקו פעם נוספת, והובטחו לו הבטחות מרגיעות בנוגע לעלייה. בעיצומו של ביקור המלך בארצות הברית שוחח מוריס פרלצוויג, נציג הקונגרס היהודי העולמי במקום, עם שני שרים שליוו את המלך. בהזדמנות זו הוצעה נוסחה שתאפשר ליהודים לפנות למנהיגי הקהילות היהודיות ולמנגנוניהם בבקשה לדרכונים. הנהגת ׳מועצת הקהילות׳ נועדה להשיג את הדרכונים מן השלטונות ולפקח על העלייה בתנאי שמספר העולים יהיה עד 500 נפשות בחודש.
לכאורה, על כל פנים, הבטיח המלך לאפשר ליהודים לצאת ללא מגבלות מיוחדות. ללא ספק הבטחת המלך נבעה מלחצם של גורמים יהודיים עליו דרך הנשיא אייזנהאואר. זמן קצר לאחר שובו למרוקו הורה מוחמר החמישי לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו ב־28 בנובמבר 1957
פרסמו מוחמר לגזאווי, ראש שירותי הביטחון בשנים 1960-1956, ושר הפנים דריס מחמדי הודעה למושלי הערים והמחוזות בזו הלשון:
עד עתה נאסר על היהודים המרוקאיים להגר לפלסטינה ולשוב למרוקו (חוזר מס׳424/27/9/56 ). לאחרונה החליטה ממשלת מרוקו לא להפלות בין יהודים ומוסלמים בנוגע להוצאת דרכונים, באשר זכותו של כל אזרח היא לנוע חופשי כרצונו בתוך הארץ ומחוצה לה ולהשיג דרכונים ותעודות זיהוי למטרה זו בכל פעם שיבקש זאת. נקיטת צעד חדש זה מתייחסת לכל תושבי מרוקו.
הממשלה באה לידי החלטה זו למען הגן על כל האזרחים וכדי לא להטיל על החפים את אשמת האחרים. אין החלטה זו אומרת שהציונות תורשה להמשיך בפעילותה ובחיזוק אמצעי תעמולתה בחוגים יהודיים, אלא להפך.יש לחשוף את מנהיגי התנועה הציונית וחבריה בכל מקרה שפעילותה פוגעת באינטרסים של המדינה ולהביאם לדין, אך צריך להרשות לאחרים לנוע חופשי בתוך מרוקו ומחוצה לה. יש להימנע מלנקוט כל אמצעי כללי שכוונתו לאסור על יחיד מבין קבוצת אזרחים ליהנות מזכויותיו.
ואולם המגבלות לא הוסרו, והמאמצים החוזרים ונשנים שעשה איסטרמן לא הועילו לתיקון המצב. בביקוריו המאוחרים יותר וכמו כן בביקור משלחת הקונגרס היהודי העולמי בנובמבר 1958
בראשות ד״ר גרהארד ריגנר התחוור כי אין השלטונות מתכוונים להגמיש את מדיניותם בנוגע לעלייה. אחרי שיחה ארוכה שהתקיימה במרוקו בין איסטרמן לבועביד ולגזאווי באפריל 1959 יצא איסטרמן מיואש לגמרי. הוא שוב הציע את התכנית שלפיה היהודים יגישו את בקשותיהם לקבלת דרכונים ל׳מועצת הקהילות׳, והם יפנו את הפניות לפקידים המתאימים. בועביד אמר שמרוקו חייבת להתחשב ב׳התחייבויותיה הבין־לאומיות׳ וב׳ארצות אחרות׳; ממשלת איבראהים אינה יכולה לאשר הגירה קולקטיבית או בקנה מידה שתעורר תשומת לב. לגזאווי, לעומת זאת, רמז שהוא לא יתנגד לתכנית המוצעת, אך איסטרמן פקפק בכנותו, וסיכם כך:
האווירה כולה השתנתה לרעה ומרוקו נתונה יותר ויותר ללחץ הליגה הערבית. לחץ הערבים על העלייה מרומניה אף הוא, אני מניח, גורם הפועל לרעתנו. בועביד הזכיר גם את העובדה שממשלת איבראהים [החדשה] עומדת מול ׳אופוזיציה נוספת׳, בהתכוונו בבירור לקבוצת עלאל אל־פאסי בתוך האסתקלאל ולאחרים, ולכך שלא סביר שהממשלה תיתן בידם את ההגירה היהודית ככלי ניגוח.
ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית–עמ' 418
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
יעקב גויטע, מנהל בית הספר העברי בבנגאזי ושבתאי סעאדה, מורה בבית הספר הגישו למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית רשימה מפורטת 56 משפחות ומקצועותיהם. הם ציינו שהמשפחות "מוכנות לקבל כול עבודה שתטיל עליהם הסוכנות והאנשים החתומים על הרשימה יכולים להיות לתועלת לארצם ובו זמן יועילו גם לעצמם". חלק מהמועמדים לעלייה הגיעו עד לאלכסנדריה. המשרד הארץ ישראלי בקהיר נתבקש לבדוק מי מהם מתאים לעלייה. לא נמצאו רישיונות עלייה שהונפקו עבור עולים אלה.
יוסף מימון מתנועת 'החלוץ' בטריפולי פנה למחלקת העלייה בסוכנות היהודית וביקש לא לשנות את קריטריון גיל העלייה, מאחר ו'החלוץ' בטריפולי פעל על פי הוראות שהיו בידיהם והכשירו "בחורים ובחורות מגיל 18 עד ."35 הוא הזכיר את אליהו אבודרה (35 ), בנימין נעם (28) שלום לוזון (33) שעשויים בגין שינוי קריטריון הגיל לאבד את זכותם לעלות. לבסוף, מימון ביקש הוראות ברורות כדי למנוע כל בלבול בין ועד העלייה המקומי לתנועת החלוץ. מפניות אלה עולה תסכול שנובע ככול הנראה מהוראות לא ברורות שיצאו מירושלים לגבי הפרמטרים לעלייה לפלשתינה א"י. ויקטור נעים, – מוועד העלייה בבנגאזי, פנה לסוכנות היהודית עם רשימה של עשרה מועמדים שענו על דרישותיה לעלייה לארץ. נעים ביקש לאפשר גם לשמואל ברדה בן 27 נשוי עם ילדים לקבל רישיון משפחתי אף שלא עמד בדרישות. מתוך העשרה ניתן רישיון עלייה לשניים סעדון משה וויטוריו תשובה. – 125 עם זאת לא נמצאו עדויות למתן רישיונות עלייה לבקשות של מימון וגויטע .
יצחק ורפל רפאל,[מהמדור הדתי, פנה לגויטע עמישדי, מראשי הפעילים הציוניים בטריפולי, והצטדק על קשיים בקבלת רישיונות ממשלת המנדט. ורפל הקפיד לציין במכתביו ש"אין להפריז בערך המעשי של העלייה שלא לפי רישיונות והקשיים הן בארצות המוצא הן בחופי הארץ עצום ודרושים אמצעים ומאמצים כבירים כדי להתגבר עליהם". חודשיים לאחר מכן הוא חזר על דבריו במכתבו לאברהם אדאדי ממנהיגי הקהילה בטריפולי ]…[ ש"העלייה שלא ברשות אינה יכולה לבוא במקום העלייה ברשות, כי מטבע הדברים מידת הצלחתה תהא תמיד מוגבלת". דרישותיו של ורפל עמדו בסתירה לעמדת הסוכנות היהודית באותה עת. עלייה בלתי לגאלית הייתה הנשק המדיני במאבק בבריטים. במכתב נוסף ליוסף סרוסי הוא לא התכחש לבעיית אי הגעת השליחים, אך הטיל את האחריות על הוועד הפועל של נוער המזרחי. כדי להרגיע את הרוחות בקרב הקהילה הטריפוליטאית הציע להקים שתי קבוצות חלוצים אחת תורכית מצרית והשנייה טריפוליטאית טוניסאית מרוקנית שתקלוטנה ]…[ "חלוצים דתיים ממקומות אלו". התמרונים האלה היו תירוצים שנועדו למנוע עלייתם של יהודי לוב.
ד"ר אומברטו שלמה נכון, נציג המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, שלח לסוכנות היהודית רשימה של 462 שמות בעלי מקצוע מטריפולי וחיים ברלס מהסוכנות היהודית ענה לו שהם "מעוניינים לדעת פרטים ע"ד ]על דבר, ב.ד[ המועמדים במקצועות חקלאות, בנאות, נגרות, הידראוליות, מכונאות ופחחות, שיש וזכוכית. הסוכנות גילתה עניין רק ב- 30 משפחות וביקשה "לדעת מה טיבם של בעלי מקצועות אלה". גם לגביהם לא נמצאו רישיונות עלייה.
לאורך השנים, 1946 1935 , נשמר קשר רופף בין הסוכנות היהודית לבין קהילות טריפולי ובנגאזי בלוב בכול הקשור להקצאת סרטיפיקטים שהתבצעה באמצעות המשרד הארץ ישראלי בטרייסט. הסוכנות היהודית לא גילתה ענין רב בנעשה בלוב, אולי, מפני שהייתה זו קהילה יהודית קטנה שלא הובאה בחשבון פוטנציאל העלייה מארצות המגרב בתכניותיה. ניתן לזהות את התפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. מצד אחד, חלוקת רישיונות במשורה ומצד שני אזהרה שלא לעלות בצורה בלתי לגאלית. ההמלצה של ורפל להימנע מעלייה בלתי לגאלית הייתה משוללת כול יסוד. באותה עת העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה הוכרזה כ'נשק מדיני' של התנועה הציונית במאבקה כנגד הבריטים. ניתן לשער, שהחשש לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולא פתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה היא שהנחתה את הכותב לבקש מצעירי בטריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.
בקשות עלייה מתוניס.
מדיניות הסוכנות היהודית לעלייה מצפון אפריקה כלפי קהילת לוב יושמה גם לגבי הקהילה בתוניס. בשנת 1935 שלחה ההסתדרות הציונית בתוניס רשימה מפורטת של 12 משפחות המעוניינות לעלות לארץ בהתאם לדרישת הסוכנות היהודית, ואושרו לה רק חמישה רישיונות עלייה.
באותו עיתוי מזכיר מחלקת העלייה הודיע להסתדרות הציונית בתוניס ש"נראה לנו שיש קשיים בנוגע לקבלת רישיונות יציאה מתוניס ]מפני, ב.ד[ שהממשלה דרשה מכל עולה סכום של 600 פרנק". 130 עלות זו לא הושתה על הסוכנות היהודית אלא על המועמד לעלייה. אלא אם כן הכוונה לממשלת המנדט בפלשתינה א"י.
בשנות ה- 40 של המאה שעברה נעשו ניסיונות לארגן עלייה מתוניס בודדים וגרעינים קטנים מתנועות הנוער המקומיות שרצו להוכיח הגשמה ציונית בעלייה ולא רק בתרומות לקק"ל ו'השקל הציוני'. בתוניס פעלו תנועות ציוניות כמו: 'דורשי גאולה לישראל' )'דג"ל'( ו'צעירי ציון' בעיר תוניס, 'אוהבי ציון' בעיר ספקאס ו'עטרת ציון' בעיר ג'רבה. ד"ר א. רוזנפלד מ'ברית עברית עולמית' הודיע למחלקת העלייה ש"הנוער תוניסאי התלונן על אופן חלוקת רישיונות העלייה לפלשתינה א"י" בתמימותם חתמו חברי תנועת 'צעירי ציון' על אחד ממכתביהם לסוכנות היהודית, "אל מנוחה ואל שקט עד שישובו בני ישראל לגבולם". גם כאשר שלוש התנועות החלוציות הדתיות, 'עטרת ציון' – בג'רבה, 'אוהבי ציון' בספאקס ו'תורה ועבודה' בתוניס התאחדו, בהסתדרות החדשה ומנו כאלפיים חברים , ובכך הגשימו למעשה את שאיפת השליחים לאחד ולייעל את פעילות התנועות במגרב, לא היה לאיחוד זה השפעה על כמות הרישיונות שחולקו בתוניס.
חברי גרעין בית אורן/בית השיטה שרובם היו תוניסאים לחצו אף הם על הסוכנות היהודית לזרז קבלת הוויזות עבור חבריהם מתנועת 'צעירי ציון' בתוניס. גם חברי הגרעין הדתי בקיבוץ בארות יצחק הודיעו למדור הדתי שאמנם חבריהם לגרעין בדרך ארצה, אך התרעמו על הקיפוח בחלקה של תנועת 'תורה ועבודה' בהעפלה מול שאר התנועות. לטענתם- "הד"ר ליאופולד ברטוואס, ממפלגת אחדות עבודה, תמיד מקפח חלקנו בעלייה". ארבעים סרטיפיקטים לעלייה הועברו לתוניס ורק שניים לחברי תנועתם לעומת 27 ל'צעירי ציון', שישה לרוויזיוניסטים וחמישה לבלתי מפלגתיים. כשנפוצה השמועה שיש התארגנות של עלייה ב' לפלשתינה א"י חבריהם מתנועת 'תורה ועבודה' שנרשמו אליה הם אולצו להצהיר ]…[ "שהם נוטים – לשמאל והסתרנו לגמרי את מהותנו שאנו דתיים, אחרת לא היו מקבלים אותנו". העובדה היא שכולם פעלו במזיד לקפח את חלקנו בעלייה, כדי להראות לקהל התוניסאי, שהם כוח חזק שיכולים לארגן עלייה כזאת".
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת
אירועי הכלולות בקהילות הצפון של תאפילאלת:
קצר א־סוק וגלילותיה וקהילת גולמימא במערב
אירועי הכלולות בקהילוה קצר א־סוק וריש
בקשת היד: בקשת היד נעשית באקראי. כאשר ניכר, שהבן כבר בשל לנישואין, ונוצר מפגש של האם עם חברה שיש לה בת, פונה היא אליה בבקשה ׳תני את בתך לבני', וזו משיבה בחיוב וב׳ברוך הבא׳.
תקופת ההכרות: לאחר בקשת היד יש צורך בתקופה של הכרות בין שתי המשפחות. בתקופה זו מוזמן הבחור מדי פעם לשבת בבית הורי הכלה, ועדיין אין נוצר מגע בצורה כלשהי עם הבת: לא מפגש, לא שיחה ואף לא קשר עין. וקרה לא אחת, שבהגיע הבחור לביקור ברחה הבת מן הבית, סירבה לסעוד, והיו צריכים לרדוף אחריה, כפי שמספרת ללא עזו, אשת ר׳ אברהם לעסרי: ׳כאשר נדברנו עם בחור המתאים לבת שלנו, והיינו מזמינים אותו לשבת בבוקר — היא רק רואה אותו, מיד בורחת הרחק מהבית, והייתי רודפת אחריה ולפעמים היא מסרבת לאכול ולשתות, ורק לאחר תקופה ארוכה הייתה נאלצת בדיעבד להסכים לעצם רעיון השידוכין׳.
האירוסין או לכטבה: לאחר שנוצרת קרבה טובה ותקשורת בין שתי המשפחות, נקבע מועד לאירוסין בבית הכלה הקרויים ׳לכטבה׳. באירוע זה מכינים הורי החתן לכלה שמלה, נעליים וגרביים ולפעמים זהב וכן כמות מכובדת של ביצים. את כל הכבודה לוקחים בתהלוכה של שירה וריקוד מבית החתן לבית הורי הכלה. בבית הכלה נערכת סעודה בשרית חגיגית, ומוזמנים בה כל הקרובים משני הצדדים. במהלך הסעודה נערך גם טקס ה׳שבועה׳ שעניינו התחייבות וקבלת ערובות לנישואין בעתיד, כנהוג בקהילות תאפילאלת, כפי שתואר למעלה. בתום האירוע מלווים קרובי הכלה את החתן לביתו בתהלוכה חגיגית ועמם כמות נכבדת של ביצים עשרים וחמש או חמישים. לאחר האירוסין מוזמן החתן אצל הורי הכלה לסעודת שבת ולאחריה פונה לביתו.
קביעת מועד לחתונה ומסלולה: לאחר תקופה של כמה חודשים ולפעמים אף יותר נקבע מועד לחתונה ואירועי הכלולות מתחילים. אלה נמשכים שבעה עשר יום ובתוכם שלוש שבתות של שמחה:
- 1. שבת לפאל (=שבת הבשורה).
- 2. שבת לחנה או שבת לערוסה (=שבת כלה).
- 3. שבת לכביר הוא השבת הגדול, כלומר שבת חתן.
להלן תיאור אירועי הכלולות.
׳אתסייר׳ = הנפת זרעוני חיטה ושקדים. אירועי הכלולות נפתחים ביום חמישי שלפני השבת הראשונה הקרויה ׳שבת לפאל׳. אירוע זה קרוי אצל אנשי קצר א־סוק ׳אתסייר׳ (= הניפוי) המקביל למונח ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעונים) בתאפילאלת ומתקיים בבית החתן. האירוע כולל שלושה טקסים:
- 1. הנחת גרעיני חיטה, שקדים ותמרים בתוך כברה, וסיבוב הכברה מעל ידי החתן והכלה כמה פעמים.
- 2. עריכת סעודה משפחתית מורחבת.
- 3. סירוק שער הכלה בבית החתן והובלת הכלה בתהלוכה לבית הוריה. את החיטה, השקדים והתמרים צוררת המיילדת במפה או מניחה בקופסה או בכד ושומרת במקום מסתור עד ליל החופה, שבו היא פותחת את המסתור.
׳שבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ = שבת הבשורה. שבת שלאחר אירוע ׳אתסייר׳ היא השבת הראשונה הקרויה ׳שבת לפאל׳. שבת זו מתקיימת בבית החתן או גם בבית הכלה. לבית באות חברות ובנות המשפחה לפני סעודה שלישית, שרות ומתופפות על השולחן ומתכבדות בתקרובת של תמרים, שקדים ותה. יש משפחות שאף מארחות את משפחת הכלה לסעודות השבת ושוחטות עגל ביום חמישי.
יום שני ׳טריב תאקפות׳: עושים תסרוקת הפוכה לכלה, מסירים ממנה את עדייה ותכשיטיה, פושטים מעליה את בגדיה החמודות — הכול בסימן של הסרה והפשטה כדי לציין את ההבדל בין מעמדה לפני החופה לבין מעמדה בחופה וכדי להבליט את יופיה ואת בגדיה ותכשיטיה ביום חופתה.
יום רביעי הוא ׳זבוד לואד׳ <=היציאה לעבר הנהר). אוספים ביצים מכל החברות ועושים פשטידה גדולה בתנור, אופים כיכרות לחם טרי וחם הקרוי ׳לכבז דלפראן׳ ומכינים גם משקה מאחיא, תמרים, שקדים ופולים. את כל הכבודה הזאת לוקחים במגשים בתהלוכה חגיגית של בני המשפחות והחברות. מגיעים לנהר, רוקדים שרים ושמחים, ולפָנים מצמידים לבגדי החתן מין חרב הקרויה ׳לתמִייא׳ ויש שגם יורים יריות שמחה לכבודו. אחר כך עושים הפסקה לסעודה המרכזית, מחלקים את פשטידת הביצים, פורסים את הלחם, אוכלים, שותים ושמחים. אירוע זה קרוי אצל אנשי קצר א־סוק וריש גם בשם ׳אתצבין׳ מלשון כיבוס וכביסה או ׳לחנה ותצבין', כשהם שרים חרוזים כמו ׳ובבא לעריס תא יצבן פוק אסלאלא ולואד לחאמל׳(= ויקירי החתן מכבס על הסלים בנהר הגואה). אחר כך צועדים בתהלוכה לבית הורי הכלה ואוכלים שם סעודת ערב חגיגית. יש והורי החתן מכינים חמש כיכרות לחם של שומן הקרוי ׳לכבז די לידאם׳ מין פיצה בשרית פילאלית, ומחלקים לרקדנים ולאנשי הלהקה.
שבת שנייה היא ׳שבת לחנה׳ או שבת לערוסה (=שבת כלה). בשבת זו מתארחות חברות הכלה ושושבינותיה, שרות, אוכלות ושמחות.
יום ראשון — אירוע החינה בבית הכלה.
יום שני — תהלוכה למקווה והחופה: בין הערביים מלוות הנשים את הכלה לבית המרחץ, לוקחות עבורה חלוק חדש ודברי תמרוקים בתהלוכה חגיגית ובתוכה המיילדת המדריכה אותה בעת הטבילה במקווה. אחר כך מובילות את הכלה בתהלוכה חגיגית לחופה הנערכת בערב בבית החתן, ולאחריה הסעודה.
יום שלישי — בוקר שלאחר החתונה קרוי ׳צבאה ארואח׳. מכינים סופגניות גדולות לכלה ואחרות רגילות לאורחים. בני משפחה, חברים וחברות באים לבית החתן אומרים מזל טוב ועמם דורונות עם הכסף, שנתרם בליל החינה. מתכבדים בסופגניות, שקדים ותמרים, והקרובים נשארים לארוחת צהריים.
יום רביעי — ארוחת קוסקוס בצהריים בבית החתן, ובימים חמישי ושישי ההכנות לשבת חתן.
שבת שלישית — שבת חתן הקרויה ׳אשבת לכביר׳ (=השבת הגדול) נערכת ברוב פאר והדר בבית החתן, ובה שתי סעודות: סעודה ראשונה משפחתית בליל שבת וסעודה שנייה אחר תפילת שחרית למתפללי בית הכנסת ולאורחים הרבים המוזמנים.
יום ראשון — כל אחד הולך לביתו, ונותנים לכלה חלב ונענע טרי ואף מרטיבים את קירות הבית בחלב והטעם ׳באם תכון דאר דימא מבארכא׳(=כדי שהבית יהא תמיד מבורך וריחני).
אירועי הכלולות בגוראמה ובתאלסינת
אירועי הכלולות נפתחים בשבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ בדומה לכל קהילות תאפילאלת, ועיקרה — שירת הנשים בבית הכלה אחר הצהריים ותיפוף על שולחן בליווי תקרובת ותה.
ביום שני לאחר שבת זו מתקיים אירוע ׳החינה הגדולה׳ בבית הורי הכלה. האירוע נפתח בערוב יום בהובלת הכלה לבית המרחץ בתהלוכה ובחזרה ארוחת ערב קלה לחברות הכלה ושושבינותיה. לילה זה קרוי גם ׳לילת אתשחים׳ (=ליל הרחצה והנקיון של הכלה). בלילה נערכת תהלוכה מבית הורי החתן אל בית הורי הכלה, ועמם מגשים של מתנות לכלה הכוללות מיני מאכל, בגדים ונעליים, תמרוקים ותכשיטים וקערת החינה.
בבית הכלה מכינים את רחבת הסלון ובמרכזו אוהל מעין אפיריון לכלה. במהלך הערב מתכבדים בשתיית תה חם ובאכילה של פיצוחים ודברי מאפה בליווי שירה, זמרה וריקוד עד לאחר חצות. בעיצומה של החגיגה מלווים את הכלה לאוהל, מורחים את החינה ובו' בזמן מכריזים על תרומות הכסף של אנשים מכובדים המנדבים לכלה בנוסח ׳האדא כנאס ודא כנאס ותאליא דכלנא לפאס / ומא צבנא מא נפקו גיר סאס,. הערב נמשך בריקודים: שורה של גברים וממולה שורה של נשים המנהלות צעדי ריקוד אלה לעומת אלה, כאשר השורות מתקרבות ומתרחקות וחוזר חלילה. ליד הכלה יושבות חברותיה השושבינות המלוות אותה בכל צעד כאסתר המלכה ונערותיה. מלילה זו לא תזוזנה מקרבתה עד לחופה, עמה סועדות וישנות.
שבת שנייה קרויה שבת כלה, בה מוזמנות קרובות משפחה וחברות המצטרפות אל השושבינות הקבועות, אבל בלי נוכחות החתן.
במוצאי שבת החינה השנייה הקטנה הנערכת גם היא אצל הכלה. ביום שני — תהלוכה למקווה והחופה. בין הערביים צועדת שיירה של נשים מבית הכלה לבית המרחץ ובמרכזה הכלה הרכובה על פרדה מקושטת בליווי שירה וריקוד והשמעת מעין פצצות קטנות הקרויות ׳פידאלים׳ שמשתמשים בהם גם בפורים. בתום המרחץ מלווים את הכלה לחופה הנערכת אצל אנשים בעלי יכולת כלכלית לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אלא בבית שכור. אחרי החופה הולכים לסעודה הנערכת בבית הכלה.
למחרת החופה ביום שלישי בבוקר מטגנים סופגניות רבות לאורחים הפוקדים את הבית ובכללן חמש סופגניות גדולות לכבוד הכלה. עורכים ארוחת בוקר הכוללת גם כעכים, ביצים ותפוחי אדמה שלוקים כנהוג בכל קהילות תאפילאלת. בצהריים נערכת ארוחת צהריים של קוסקוס ועוף.
השבת השלישית היא שבת חתן, ובה שתי סעודות: סעודה ראשונה בליל שבת לבני המשפחה ולקרובים ביותר ולמחרת סעודה שלאחר התפילה לכל אנשי הקהילה. בכל שבעת ימי המשתה עורכים שבע ברכות בניגוד למנהג תאפילאלת סג׳למאסא. ביום שני לאחר החופה מתאספים לארוחת ערב הנקראת ׳לעשא די לחות׳ (= ארוחת ערב של דגים) הכוללת סלטים אבל בלי בשר.
אירועי הכלולות בגולמימא
שבת לפאל: אירועי הכלולות נפתחים ב׳שבת לפאל׳ בבית הכלה, שאליו באות חברותיה וקרובותיה של הכלה, מתופפות על ארגז ומתכבדות בתקרובת.
יום שני טקס ׳אתסייד: מניחים דגן חיטה בנפה ומסובבים מתחת לרגל ימין של החתן, עוטפים את ראשו במצנפת הקרויה ׳לעמאמא׳ ומלבישים לו גלימה לבנה וסועדים ארוחת ערב.
יום חמישי: צועדת תהלוכה מבית החתן לבית הכלה ובה מגשים על ראשי הנערות והנשים: מגש ובו עלי החינה הירוקים, מגש בושם ותמרוקין, מגש כותונות מגש עוגות ועוד. שרות, מוחאות כפים ומתופפות.
שבת לחנה: תפריט עיקרי הוא פשטידת ביצים הקרויה ׳לגטא׳. שבת זו היא גם שבת כלה מיועדת לשושבינותיה אך כוללת גם סעודת שחרית לגברים.
יום שני מקווה וחופה: הובלת הכלה בתהלוכה חגיגית לבית המרחץ והטבילה ומשם חזרה לחופה בערב בבית החתן.
בוקר שלאחר החתונה הקרוי ׳צבאח ארואח׳ טיגון סופגניות.
שבת חתן הקרויה ׳שבת לכביר׳ בבית החתן.
אירועי הכלולות במידלת
יום שני בבוקר: חגיגה זוטא לנשים. עושים מופליטא בבית החתן, אותה לוקחים בתהלוכה לבית הכלה לארוחת בוקר לנשים ורוקדים.
יום שני בערב: חגיגת החינה הקטנה ׳לחנה אצגירה׳ בהיעדרות החתן.
שלישי — שישי: הכנות לשבת לפאל או שבת לערוסה.
׳שבת לפאל׳ (שבת הבשורה) או שבת לערוסה (שבת כלה) בבית הכלה.
יום שלישי: לחנה לכבירה (החינה הגדולה). שוחטים עגל בבוקר, ובערב עושים חינה בנוכחות החתן. החגיגה נמשכת עד הבוקר, והכלה הולכת לבית המרחץ.
אור ליום חמישי: החופה.
יום חמישי: צבאח ארואח (בוקר לאחר החתונה). ביקור אצל החתן והכלה והבאת מתנות. מגישים כל היום כיבוד של תה וסופגניות.
יום שבת ׳שבת לכביר׳ (=שבת הגדול = שבת חתן) שמחה וששון כל היום.
יום שני: תהלוכה חגיגית לכיוון נהר העיר. כשמגיעים לשם החתן והכלה נוטלים כל אחד מכתש ועלי של עץ ׳מהראז דלעוד׳ ומתחילים בכתישת החיטה בשביל הריסה, ומי שמסיים ראשון ׳מכה׳ בעלי את בן זוגו, ואחר כך עוברים למשחקי מים, כאשר החתן והכלה שופכים מים זה על זה.
בערב אור ליום שלישי ארוחת ערב שבע ברכות פעם שנייה.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 98
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו מהדורת השירים בערבית יהודית
מהדורת השירים בערבית יהודית
נב. יא אילאהי ורב גאייתי
כתובת: פיוט בלשון ערבי על כל טובות הבורא המטריף לכל חי לחם חוקו ומכין לו מזונו מדי יום ביומו להוציא לחם מן הארץ ומיחל ומצפה את ישועת ה׳ כאשר דבר ביד עבדיו הנביאים. סימן: רפאל. לנועם: ׳נורא בי עמרם׳ [לר׳ נתן גייאן. המקור: אעירה שחר א׳, באר שבע תשל״ט, עמ׳ רפג; אוצר השירה, נ-250].
התבנית: שיר מעין אזור ובו שבע מחרוזות כולל מחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף דו צלעיים ענף א׳, שני טורים דו צלעיים ענף ב׳, טור דו צלעי ענף ג׳ וטור אזור.
המשקל: 5/7 5/7 5/7 5/5 + 3/5 + 5 = שבע הברות בצלע הראשונה של טורי הענף הראשון, חמש הברות בצלע השנייה של אותם טורים, בצלעות הטור הענפי השני ובטור האזור, ושלוש הברות בצלע השנייה של הטור הענפי השלישי.
תשתית: הפיוט דומה במידת מה לשיר הלחן.
מקורות
כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף ל ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כה ע״ב; כ״י בימ״ל ניו-יורק 3182, עמ׳ צב ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף סו ע״ב.
דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף כט ע״ב, כנ״ל, ירושלים, עמ׳ כג,- כנ״ל, הוצאת בן התש, עמ׳ נג; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ׳ מט.
יא אילאהי ורב גאייתי/יא באלק לג׳סאר
אנתא אלי תכּללפתי/ברזק לעיבאד
ובעד נאוורךּ עלליתי/שופךּ פלאראץ׳
תרזקלי קותי/קדן חיאתי
כּמא קוותי/ורזקתי
קומךּ בלעאדאד
אלהַי ורב מושיעי/בורא הגופות
אתה הממונה/על פרנסת הבריות
ואף בי שכינתך הגבהת/מבטך על הארץ
תשפיע עלי מחייתי/כפי מידתי
כמו שכלכלת/ופרנסת
עמך במספר
רחמתךּ תפכּכּר פי חרג׳ךּ/לבני כאדימךּ
מלכּנא במלכּךּ ועוזךּ/ורעא גאנימךּ
יהדן בחרךּ מן מוואזךּ/יסתארח קומךּ
רחמיך זכור בעת רוגזך/לבני עבדיך
מלוך עלינו במלכותך וביקרך/ורעה את צאנך
ישקוט ימך משוא גליך/ינוח עמך
צדדק אלכּאלאם/אמול אלעאלאם
קום אלי שררפת/ועררפת
חאסא מא יבעאד
קיים ההבטחה/אדון העולמים
עם אשר רוממה/והודעת
חלילה לא יורחק
פעלךּ צ׳אהר מאהו כפי/בעזבאן שדיד
אנעמת בכירךּ לוואפי/מן לארץ׳ כּול לדיד
כררזת אעיון ומטאפי/מן אצאוואן אצליד
אוצאף לשאני/פי טול אזמאני
מא יווצף עזךּ/ובהזךּ
קסמא מן לכאלאד
פעלך גלוי איננו נסתר/בנסים גדולים
הוצאת בטובך הגדול/מהאדמה כל מנעם
הבקעת מעיינות ונהרות/מסלע וחלמיש
מבעי לשוני/ בכל זמני
לא יוכלו לתאר יקרך/והדרך
גם לא חלק מהבריאה
אמלית לעאלאם ג׳מלא/גרם למועוזב
בעשוב ואתמאר חאמלא/לשופא יעזב
זהווא ללכאטר הבלא/חקאן אוואזב
נסכּור בתהליל/לרב אלואליל
כּוון מן לאים כּון/כּל כּון
כּאמיל אלגרא׳ץ
מלאת את העולם יופי/נטעי נעמנים
בירק ודשא ופירות נישאים/נחמדים למראה
מרחיבים הדעת שיגעון/אמת אענה
אודה בהלל/לאל הנערץ
יצר מאיין/כל יצור
משלים חפץ כול
ליגאתאת עזזךּ יא רבי/דאיים נסתננא
תפרח עלא קלבי/ירתאח וויסתהנא
תספק עלא אעדאבי/ברחמא וומחננא
מכּאנך תבני/עזמן פזמאני
כּמא וואעדונא/סאדאתנא
בכּמאל למוראד
לישועת יקרך אלהי/תמיד אייחל
תשמח לבבי/ ינוח וישקוט
תקל על יסורַי ברחמים ובחמלה
משכנך תבנה/מהרה בזמני
כמו שהבטיחנו/ נביאינו
בחזון האמת
תמסח דאמוע עיוני/בעפוךּ אלג׳בּבּאר
שאפי קלבי ווכּנאני/ראני עיית סבאר
קולךּ אנאעים דאוואני/פכּתאב למסראר
מאזאל יתעאפא/קום אלי נופא
ירזע למקאמו/ווכּראמו
מאנא מן לזוחאד
תמחה דמעות עינַי/בחסדך הגדול
רפא לבי ואברי/עייפתי מייחל
דברך הנעים ריפאני/ בכתובים הנעימים
עוד ירוחם / העם אשר הותש
ישוב למשכנו/וכבודו
אינני מהכופרים
מלכּך יורא פלעאלאם/יתעצ׳ם אשמךּ
ווסט מדינת אםאלאם/תרשם מקאמךּ
פני בקדורךּ קום צ׳לאם/אנא פי חורמךּ
40 נרזע לטאעא/לצלא וודועא
כּמא כּונת אוולי/מעא הלי
האני דון נכּאד
מלכותך תיראה בעולם/יתגדל שמך
בתוך ירושלים/ תקבע משכנך
השמד בכוחך גוי רשע/אני בחסדך
אשוב לפולחן/ לתפילה ותחינה
כבראשונה עת הייתי/עם עדתי
שאנן ללא דאגות
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
מהדורת השירים בערבית יהודית
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
פסוקי דזמרה
׳ר׳ חנניה בן עקשיה': אין אומרים משנה זו לפני קדיש דרבנן של ׳הודו'
קדיש לפני ׳הודו׳: אומרים קדיש לפני ׳הודו/ ואם לא היה מניין אחרי ׳הודו׳ אלא לפני ׳ברוך שאמר/ אומרים את המשנה ׳ר׳ חנניה בן עקשיה׳ ואחריה קדיש ׳על ישראל
'קדש לי כל בכור: פרשה זו נאמרת אחרי ׳הודו׳ לפני ׳ה׳ מלך׳,
לפני ׳ה׳ מלך׳ נוהגים לומר את הפסוק בארמית ׳מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ולד(דניאל ג, לג), בין בחול בין בשבת.
אין מקפצים ברגליים ב׳ה' מלך.
אוחזים שתי ציציות קדמיות ביד ימין ב׳ה׳ מלך׳ עד סוף'ברוך שאמר' וכן ב׳ויברך דוד' עד ׳וצבא השמים לך משתחוים'
מוסיפים לפני ׳למנצח בנגינות׳ את הפסוקים: ׳כי עמך מקור חיים באורך נראה אור׳ (תהלים לו, י) ו׳שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט׳(שם טז, ח).
יש המקפידים לומר ׳למנצח בנגינות׳ בצורת מנורה, ויש המצמידים לסידור קלף ובו מזמור זה בכתב יד סופר בצורת מנורה.
תהלים בתפילה: מנהג ייחודי קדום בקהילות דרום תאפילאלת לקרוא תהלים כל יום מחולק לשלושים יום אחרי ׳קדש לי כל בכור' ואחרי התהלים אומרים קדיש ׳יהא שלמא'
נוהגים להוסיף לפני ׳ברוך שאמר׳ בחול ובשבת את הפסוקים ׳והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבֹשו קוי׳(ישעיה מט, כג) ו׳עזרנו בשם ה׳ עשה שמים וארץ׳(תהלים קכד, ח).
אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות, וסימנך ׳ראשו כתם פז.
כשאומרים ׳פותח את ידיך׳ פורשים ידיים כלפי שמים לקבל שפע.
בראשונה כל המתפללים היו אומרים ביחד את הזמירות עד ׳גאל ישראל׳, אחר כך התקינו שאחד יסדר את הזמירות בקול, והקהל עוקבים בלחש.
נוהגים שהשמש עובר בין המתפללים וקופה בידו לצדקה בזמן קריאת ׳ויברך דוד׳.
שירת הים נאמרת ביחד ובטעמי המקרא.
אומרים ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ ולא ׳ובכן ישתבח׳…
כשמגיעים ל׳ישתבח שמך׳ החזן עומד.
אין אומרים ׳ישתבח שמך׳ בנשימה אחת.
אין אומרים ׳מלך יחיד אל חי העולמים׳, אלא ׳מלך אל חי העולמים׳.
בעניית ׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳ אין עומדים, אבל נוהגים להדר על ידי זקיפה קטנה של הגוף.
קריאת שמע וברכותיה
החזן העולה בתיבה קבוע הוא בכל התפילות, חול ושבת, ואין אחר רשאי לעלות, ואפילו יש לו חיוב של יארצייט.
אין עומדים ב׳ברכו׳ שלפני היוצר וב׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳.
המילה ׳ובטהרה׳ שביוצר ׳בקדשה ובטהרה׳ לא נהגו לבטאה בתנועת 0 כדין חטף קמץ(ובטהרה), אלא בתנועה Aהנשמעת פתח או קמץ(ובטהרה).
הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳, כשם תואר, ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם כאחד׳ כשם עצם.
בנוסח ׳אהבת עולם׳ אומרים ׳למען לא נבוש׳.
מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לאחוז את כל ארבע הציציות בשעת קריאת שמע משעה שמגיעים ל׳והבא עלינו ברכה מארבע כנפות הארץ׳ עד ׳על אבותינו עלינו ועל בנינו׳, ולא רק את השתיים הקדמיות.
׳קריאת שמע׳ החזן אומר בקול, אבל את הפסוקים מ׳השמרו לכם׳ עד ׳ושמתם׳ אומר בלחש, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה היה אומרם בקול.
בסוף קריאת שמע אין היחיד אומר ׳אמת׳, וכן כשהחזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ אין הציבור עונים ׳אמת׳, אלא החזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ להשלים רמ׳׳ח תיבות, והציבור ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואף החזן ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואין חוששים לחזרה.
הקטע ׳שירה חדשה… גאל ישראל׳ נאמר בשבת על ידי הציבור במנגינה ובקול רם.
החזן אומר בקול רגיל ׳ברוך אתה ה׳ גאל ישראל׳.
יא. תפילת ׳שמונח עשרה׳ וחזרת הש״ץ
החזן אומר בתחילת החזרה את המילים ׳ה׳ שפתי תפתח׳ בלחש, ורק ביום כיפור אומרן בקול רם.
רק החזן מכוון את עמידתו למזרח, אבל שאר המתפללים אינם מכוונים למזרח לא בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ולא בקדיש, וכל אחד מתפלל כנגד הקיר שממולו.
אין המתפללים מתנועעים בתפילה ואפילו בתפילת עמידה, אלא מתפללים ללא ניד וניע כעבד לפני רבו.
הכול עומדים בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ברגליים צמודות וישרות, בבחינת ׳ורגליהם רגל ישרה'
אין החזן נשען על התיבה, אלא עומד בריחוק מה ממנה, אוחז את הסידור בידיו ומתפלל.
חזרה על תפילת ׳שמונה עשרה׳ על ידי החזן בשחרית – חובה.
המתפללים עומדים בכל חזרת הש״ץ.
נוסח ברכה ג׳ של תפילת ׳שמונה עשרה׳ הוא: ׳אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה כי אל מלך וקדוש אתה. ברוך אתה ה׳ האל הקדוש׳.
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שקדושה של עמידה גם בשבת ובחג רק החזן אומרה, והקהל אין אומרים עמו ׳נקדישך…׳ אלא עונים אחריו: ׳קדוש… כבודו׳, ׳ברוך… ממקומו׳ ו׳ימלך… הללויה׳.
הנוסח הוא ׳ככתוב על יד נביאך, ולא ׳וכן כתוב׳; ׳ובדברי קדשךָ׳ ולא ׳קדשךְ׳.
מגביהים קצת את עקבי הרגליים שלוש פעמים ב׳קדוש קדוש קדוש׳ בקדושת יוצר, בקדושת תפילת ׳שמונה עשרה׳ ובקדושה דסדרא.
כשהחזן אומר ׳וקרא זה אל זה ואמר׳ הוא פונה לצד ימין ואחר כך לצד שמאל.
הנוסח בברכת ׳אתה חונן לאדם דעת׳ הוא ׳וחננו מאתך חכמה דעה בינה והשכל׳.
נוסח ׳למלשינים׳ הוא ׳למלשינים ולמינים׳, ובחתימה – ׳ומכניע זדים׳.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 41
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא
איפיוני היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא נוסח יגל יעקב
להלן תקציר האיפיונים של שירה זו למשורריה:
ר׳ יעקב הוא מייסדה של השירה בתאפילאלת ומחוללה נוסח יגל יעקב. הוא קבע את סוגי השירה ונושאיה על כלל מקורותיה, רבדיה הלשוניים וסגולותיה האמנותיות והתווה אותה כדגם לבאים אחריו, שכל אחד הוסיף לה נופך משלו והתבלט בתכונה פואטית משלו: ר׳ מסעוד הוא אמן העלילה, הדרמה ותיאורי ההוויי; ר׳ יצחק ניחן בתמימות, בהתפעמות, בהסתכלות ובדמיון; ר׳ דוד מייצג שירה של השתפכות הנפש ושל הרגש; ר׳ ישראל מייצג את הלמדנות, את אמנות ההוראה בשירה במבע הברור והקולע; ור׳ מאיר מייצג שירה של תלמידי חכמים, שכל מקורות היהדות פרושים לפניו, ושבילי הלשון על רבדיה נהירים לו היטב.
חלק ראשון – מבואות
הספר כולל שלושה חלקים; א. מבואות; ב. מהדורות הפיוטים; ג. נספחים. החלק הראשון כולל שלושה מבואות: מבוא לשירה העברית בישראל, מבוא כללי לשירה העברית בתאפילאלת ומבוא ליצירה הפיוטית של חכמי אביחצירא נוסח ׳יגל יעקב׳. במבוא הראשון נסקרים ציוני דרך של השירה העברית לדורותיה ולאסכולותיה: השירה המקראית, השירה התלמודית, הפיוט הקדום הקלאסי והקדם קלאסי, השירה העברית בספרד, שירתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, השירה בתימן, השירה בצפון אפריקה בכלל והשירה במרוקו בפרט מראשיתה נוסח דונש בן לברט ועד המאה ה-20 תוך ציון התמורות הכלליות שחלו בה ובמיוחד התמורות הז׳נריות בסוגים ותכנים, כמו: פיוטי הדרן, ריבוי קינות לאומיות וקינות אישיות לנפטרים, נושאים ייחודיים וחיבורן של איגרות מליציות על דרך המקאמה ועד לשינויים הפרוסודיים שחלו בה בהשפעת שירת המלחון הערבית: בתבנית הסטרופית, בנורמות החריזה מגוון של משקלים חדשים. המבוא השני מתמקד בשירה העברית באזור תאפילאלת בשתי תקופותיה: 1. השירה הקדומה שלפני קובץ יגל יעקב למשפחת אביחצירא ובכללה סקירה של פיוטים ופייטנים קדומים, כמו: בקשות נוסח סלימאן בן דוד בן חמו, פיוטים למעגל השנה מאת יהודה בן סוסאן ופיוטים אחרים למשוררים מחוץ לתאפילאלת. 2. השירה הפילאלית במאה ה-20 שבה נסקרים קובצי פיוטים לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא אדהאן ולר׳ יהודה סמחון ׳שבח ורנה׳.
המבוא השלישי מוקדש ליצירה הפיוטית של חכמי אביחצירא נוסח ׳יגל יעקב׳, ובו מתוארים מאפייניה מבחינת סוגים, נושאים ותכנים, מקורות ולשונות, סגולות השיר והיסודות הפרוסודיים.
החלק השני של הספר מוקדש למהדורות הפיוטים לחכמי אביחצירא ונחלק לשישה קבצים של פיוטים בהתאם לששת המשוררים למשפחת אביחצירא: 1. פיוטי ר' יעקב, מייסד האסכולה; 2. פיוטי בנו הבכור ר׳ מסעוד; 3. פיוטי בן הזקונים ר׳ יצחק; 4. פיוטי ר׳ דוד, בנו הבכור של ר׳ מסעוד; 5. פיוטי ר׳ ישראל, אחיו של ר׳ דוד; ופיוטי ר׳ מאיר ב״ר ישראל. כל מהדורה מלווה לפניה בקורות חיים של המשורר ובסקירת הפיוטים, ולאחריה מופיע סיכום חידושי המשורר והדגשיו. הפיוטים מוהדרים על פי כללי ההדרה המדעית וכוללים עריכה סטרופית של הבתים, ניקוד דקדוקי נורמטיבי ופירוש המלווה במקורות. לפני כל פיוט מופיע מבוא פרוסודי הכולל את הפריטים הבאים: סוג השיר, התבנית, החריזה, המשקל, החתימה, הלחן, הפזמון ומקורות השיר.
החלק השלישי של הספר כולל שלושה נספחים: נספח א, מיועד לקינה בתאפילאלת על שני סוגיה: קינות לאומיות לחכמי אביחצירא המיועדות להיאמר בתשעה באב וקינות אישיות לנפטרים מאת ר׳ ישראל אביחצירא ובמיוחד הקינות החרוזות לכבוד אחיו ר׳ דוד המצטיינות בסגולותיהן האמנותיות. במדור זה מתפרסמת גם קינה אחת של רבי מאיר אביחצירא על יעקב בנו של דודו באבא חאקי. נספח זה מתפרסם כאן על פי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל מכון בן צבי. נספח ב׳ כולל פיוטים נוספים למשפחת אביחצירא שלא נכללו ביגל יעקב, ומדגם מהם מובא באן, כמו פיוטי ר׳ מכלוף ור׳ ברוך אביחצירא ונספח ג׳ כולל פיוטים נפוצים שאינם למשוררי אביחצירא המושרים בקהילות תאפילאלת. הספר נחתם בביבליוגרפיה ובמפתחות. תכונותיה של היצירה הפיוטית לבית אביחצירא
ר׳ יעקב אביחצירא הוא מייסד השירה החדשה בתאפילאלת נוסח ׳יגל יעקב׳ על נושאיה וסגולותיה, שבעקבותיה הלכו גם ממשיכיו צאצאיו, שאת סממניה המשותפים אנו מביאים כאן:
סוגים ונושאים: שבת, פסח, מתן תורה, שבחי צדיקים, תוכחות, בקשות, שבחי ה׳ ופעולותיו בבריאה וגלות וגאולה הם סוגים משותפים לכל המשוררים לצד נושאים ייחודיים אצל משורר זה או אחר כמו שני הפיוטים לר׳ יעקב: פיוט למתענה הפסקה שבועית רצופה ופיוט המוקדש לנערה סוליקה הנכללת בגלריה של צדיקים ועשרה הרוגי מלכות, פיוט הפותח את הקובץ יגל יעקב למהדורותיו.
מקורות הפיוטים של המשוררים נשענים על בל ענפי היהדות: מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה.
מדרשים ייחודיים מפרנסים את הפיוטים במו בקשת ה' מישראל להביא ערבים לתורה, התקבצות האומות אצל בלעם מפני החשש לקץ היקום בפיוטי התורה ומעמד הר סיני נוסח ר׳ יעקב ור׳ יצחק.
לשון הפיוטים: כוללת את רובדי הלשון השונים: לשון מקרא (80%), לשון חז״ל (15%) ולשון ימי הביניים(5%) בנוסף ללשון הארמית, שבה כתובים גם ארבעה פיוטים שלמים: לר׳ יעקב (יד, לד), לר' מסעוד(ז) ולר׳ דוד(ו).
סגולות השיר: 1. תיאור כלולות אלגורי המשמש אמצעי אמנותי לעיצובם של קשרים שונים בין ה׳ החתן לישראל הבלה, בין ישראל החתן לבין התורה או השבת, כאשר מעמדים שונים: מתן תורה, השבת, הגאולה, הכנסת ספר תורה ואף יום פטירתו של רשב״י מעוצבים באירועי כלולות. 2. השימוש הנומרולוגי הוא יסוד מגוון בפיוט כמו חישוב המונח שבת השווה לשורש כפר כביטוי לרעיון שכל השומר שבת מוחלין לו על כל עוונותיו(פיוט ה) לר׳ יעקב. יסוד זה יש שמפרנס את כל השיר כמו הפיוט של ר׳ יעקב לכבוד אליהו הנביא, שדמותו מגלמת את כל שמות ה׳ בחישובים נומרולוגיים שונים שווי ערך לשם אליהו(פיוט יא). 3. עיצוב דמויות הצדיקים: תיאור מעמדו של רשב״י(יב) כאהוב ה/ שהעולם עומד בזכותו עד בוא המשיח הדומה למעמדו של משה: לשניהם נגלו סודות התורה, ועל כל אחד משניהם נאמר: ׳בכל ביתי נאמן הוא׳ או סיפור מופת בפיוט (יד) נוסח ספר הזוהר שבו נשקף רשב״י כדמות עילאית המעזה להתעמת עם המלאך, שנשלח להחריב את העולם בהעדר 30 צדיקים בעולם ולהפנותו לריבון העולמים עם שדר חד משמעי, כי די בזכות רשב״י לקיום העולם המקבל אישור בקול משמים ׳אשריך ר, שמעון, שהקב״ה גוזר למעלה ואתה מבטל למטה׳. 4. האווירה אופטימית של תקווה ואמונה האופפת את כלל הפיוטים כמו פיוטי השבת או פיוטי הגאולה בדו שיח בין הדוד והיונה הרוויים כינויי חיבה וציורי כלולות של כניסה לחופה וחידוש שטר הכתובה.
חידושי ממשיכיו: בעקבות ר׳ יעקב הלכו צאצאיו הן בנושאים ובתכנים והן בסגולות השיר בנושאים דומים תוך שהם מטביעים בהם את חותמם האישי החדשני. להלן חידושיהם בקצרה:
- ר׳ מסעוד: שלושה סממנים מאפיינים את פיוטי ר׳ מסעוד: 1. הקבלה המפרנסת במה פיוטים שלמים מהווה סממן עיקרי הניכר ברוב פיוטיו, כמו: פיוטי השבת המתארים את מנהגי השבת על פי מקורות לוריאניים, הפיוט לכבוד ספר תורה המתאר את מעלותיו הרוחניות וכן עיצוב דמויות רשב״י וחבריו ודמותו של ר, יעקב אביחצירא באורן של י׳ הספירות. 2. היסוד העלילתי מאפיין את רוב פיוטיו של ר׳ מסעוד, ויש שכל הפיוט הוא תיאור של עלילה כמו פיוט ז המפייט את העלילה של הזוהר סביב רשב״י או פיוט ח המעצב את דמותו של ר׳ מאיר בעלילה דרמטית תלמודית סביב, שחרור אחותה של ברוריה. גם הפיוט המתאר את ליל הסדר (ג) נפתח בהתרחשותה של עלילה בעולם הרוחני: התגלותם של האורות העליונים הנאבקים עם החיצוניים ומכניעים אותם או פיוט התוכחה(יח) המתאר ויכוח בין הגוף לנפש שבמהלכו מתפתח ויכוח נוסף בין מלאכי החבלה שנולדו מחטאי האדם המאיימים עליו לבין האדם השואל ׳מי ןלד לנו את כל אלה בנים ךבים׳ ותשובתם אליו'את ילדתנו ממעשים אשר לא טובים׳.
- ר׳ יצחק: שירתו של ר׳ יצחק היא שירת ההתפעמות, התמימות, הרגש וההסתכלות. פיוטיו מתאפיינים בחידתיות ובמסתורין, בתיאורים נומרולוגיים בעלי משמעות ובדרכי עיצוב מיוחדים. כמו התיאור התמים בפיוט ׳אעופה אשכונה׳(ח) של היונה ההולכת למסע חיפושים נוסטאלגי אחר דודה השובה את לב הקורא בקסמו ובחנו המלבבים או פיוטי התורה (ב־ד) הקובעים להם פינה ססגונית בתיאורים מדרשיים נדירים וייחודיים ובתיאורים דרמטיים על אירועי מעמד הר סיני. בתאפילאלת היין לא היה נפוץ, והמאחיא (=הערק) הייתה חמר מדינה, השכר המקומי המקובל והאהוב, שליווה כל אירוע.
השמועה מספרת, שהמאחיא הייתה מקור חיותו של ר׳ יצחק אביחצירא, והמאחיא הזאת, שעטפה את ר׳ יצחק בחיות ובשמחה, הפיחה רוח מיוחדת בשירת החן שלו תרתי משמע על קסמיה והגיגיה, מסתוריה והפתעותיה בבחינת ׳נכנס יין יצא סוד.
- ר׳ דוד – קווים ייחודיים ביצירתו: 1. השתפכות הנפש ועומק הלב והרגש מאפיינים את פיוטיו, במיוחד פיוטי הבקשות(יד־טז) השואבים השראתם ממזמורי התהילים רצונך אשאלה רגע אזי אגוע בלא נגע בנאות דשא תרביצני אין ערך לחיים חסרי משמעות ׳למה לי חיים של חנם׳, לפיכך ׳לב טהור ברא לי עתה 2. חוסר האונים של האדם בעת זקנתו ושאלת אחריתו, ומצבו האומלל השוקע בתאווה הם נושאי התוכחה (יב). 3. השבת (א) מוארת באור חדש: היא מייצגת את השלום, מקיימת את העולם, מקרינה אור רוחני מן הנפש היתרה ומגלמת את התשובה. 4. פנים חדשות מציג ר׳ דוד בתיאורי הכלולות האלגורי – יחסי חתן וכלה בין תושב״ב לתושב״ע מצד אחד (פיוט ג), ויחסי הכלולות בין הקב״ה לשכינה(פיוט יה). 5. דמויות הצדיקים מוצגות בביטויים עצמתיים וחד משמעיים המבליטים את המימד הרוחני העמוק שלהן: ר׳ מאיר בעל הנס – ׳יסוד העולם ומעלת הסלם' (ז); סבו ר׳ מסעוד (י) – ׳בסוד השם תוךתו / בכל גנזי המלך׳, ואילו ר׳ יצחק ׳דודי צח ואדם / עלה במחשבה׳(ט) דיוקנו של ר׳ יעקב אביחצירא (ח) מזוהה עם יעקב אבינו הנחשב לאחד מרגלי המרכבה וכמוהו גם הוא ירד מצרימה ובה נקבר. השכינה חונה אתו בבל מקום ובתורתו שאף ׳לתקן קומה' הרוחנית של מעלה. 6. מקורות שירתו של ר׳ דוד בוללים גם רעיונות מן הקבלה, מן הפילוסופיה היהודית נוסח חובת הלבבות ומפיוטי ספרד.
- שירתו של ר׳ ישראל היא שירה של מורה ומחנך ותיק ומלומד, ששבילי ההוראה והשירה נהירים לו היטב. זוהי שירה ידידותית, מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה. מגמתה לחנך להשפיע בפנים שוחקות על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לערוך חשבון נפש רוחני בעולם הארעי, לחוות את חוויית השבת, לאמץ את מנהגיה והלכותיה וללמוד מדמויות התנאים והאמוראים שבתלמוד. הטיעון וההנמקה מלוות את המסרים ובמיוחד שירי התוכחה והשבת.
- קובץ הפיוטים של ר׳ מאיר אביחצירא עטוף הילה של תלמיד חכם, והרוח המרחפת על שירתו היא אווירה של בית מדרש ואוצר בלום ועטור ספרים. יצירתו הפיוטית משקפת שליטה מלאה בכל ענפי היהדות, שליטה בדרכי השיר ובלשון תוך מעבר טבעי מעברית לארמית ושילוב הרובד המקראי עם לשון המשנה והתלמוד.
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמ' 16