מורשת יהדות מרוקו

על מות ר׳ דוד בן נחמני. קינה בתבנית מעין אזורית בת שמונה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב הההב וכו׳.

משקל: שמונה הברות בכל טור.

כתובת: קינה קוננתי לפטירת נבון וחכם רודף צדק כהר״ר (־־כבוד הרב רבי) דוד בן נחמני נ״ע (= נוחו נפשו עדן). תמרור ׳מי זה במר׳. סימן: אני דוד חזק.

מקור: א־ סד ע״א; ק- פג ע״א.

אֶל מוֹת אִישׁ יָשָׁר וְיָרֵא / יוֹם וָלַיְלָה תִהְיוּ סוֹפְדִים

חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא / שֶׁכֻּלוֹ מָלֵא חֲסַדִים

נַפְשִׁי הִנֱּחֵם מֵאֲנָה / אֵיךְ היָהָ לְעָפָר מָנָה

בַּעַל דֵעָה נְכוֹנָה / וְגָדוֹל לַיְהוּדִים

5-יָמִים רַבִּים וְשָׁנִים / בְּבֵיתוֹ הָיוּ נִזוֹנִים

דַּלִים אֻמְלָלִים אֶבְיוֹנִיםְ / וַעֲנִיּים מְרוּדִים

דִּמְעָה מֵעֵינַי נִגְּרָה / כִּי נָפְלָה חוֹמָה בְצוָּרה

בַּעַל אַכְסַנְיָא שֶׁל תוֹרָה / וַּמַחֲזִיק יְדִיֵ לוֹמְדִים

וּמָלֵא כָל טוּב שֻׁלְחָנוֹ / טָבַח טִבְחוֹ מָסַךְ יֵינוֹ

10-תָּמִיד הָיָה עַל לְשׁוֹנוֹ / אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ דוֹדִים

דֳּמִי אַל תִּתְּנוּ לוֹ / כָּל יוֹדְעָיו וּבְנֵי גִילוֹ

מִסְפֵּד וְקָרְחָה הַגְדִּילוּ / בְּכוּ בָכֹה לָאוֹבְדִים

חַפְּשׂוּ בַשְּׁוָקִים / הֲנִמְצָא לְמֶרְחַקִּים

אִישׁ אֲשֶׁר חִכּוֹ מַמְתַּקִּים / וְכֻלוֹ מַחֲמַדִּים

15-זְכֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ / בַּשְּׂרֵהוּ בְּחַסְדֶּךָ

הנה נתתי לך / מהלכים בין העומדים

קַבֵּל בְּרָצוֹן נִשְׁמָתוֹ / וְעָנְתָה בוֹ צִדְקָתוֹ

צַדִּיקִים יֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ / מַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים

1. 1. אל מות: על מות. איש ישר וירא: על-פי איוב א, א. 2. חסד… חסדים: שהחסד צידד בזכות בריאת האדם, על-פי בר״ר ח, ה. ׳חסד אומר: יברא שהוא גומל חסדים׳. 3. נפשי חנחם מאנה: על-פי תה׳ עז, ג. איך… מנח: איך הפך הנפטר להיות מנת חלקו של העפר, על-פי ׳עת שערי רצון׳ לר״י עבאס (חזן, השירה, עמ׳ 67). 4. וגדול ליחודים: על-פי אס׳ י, ג. 6. ועניים מרודים: על פי יש׳ נח, ז. 7. נפלה חומה בצורה: כינוי כבוד למנוח שהיה מגן כחומה. 8. בעל… לומדים: על־פי ברכות סג ע״ב ׳פתח ר״י בכבוד אכסניא… המארח ת״ח בתוך ביתו…׳ 9. טבח… יינו: הכין להם סעודות, על-פי מש׳ ט, ב. 10. תמיד… לשונו: תמיד היה שגור על לשונו. אבלו… דודים: על-פי שה״ש ה, א. 11. דמי… לו: על-פי יש׳ סב, ז, אל תפסיקו מלהזכירו. 12. בכו בכה לאובדים: הם האבלים שנותרו בלא מגן, על־פי מ״ק כה ע״ב ׳בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה׳. 13. הנמצא איש אשר: על-פי בר׳ מא, לח. 14. חכו… מחמדים: על-פי שה״ש ה, טז. הנה… העומדים: הם המלאכים. על-פי זכי ג,ז. 15. זכור דבר לעבדן: פניה לה׳ שיזכור את הנפטר לטובה בזכות החסדים שעשה. על-פי תה׳ קיט, מט. 16. הנה… העומדים: הם המלאכים, על-פי זכ׳ ג, ז. 17. וענתה בו צדקתו: זכויותיו יעידו בו ויגנו עליו, על-פי בר׳ ל, לג. 18. מלאכים עולים ויורדים: על-פי בר׳ כח, יב.

שירים ערביים־יהודיים קדומים השייכים לסוגה שונה לחלוטין נמצאים בכתב־יד שהועתק באלג׳יריה כנראה במאה הט״ו. זהו כ״י הווטיקן 411 הכולל שירי חול אחדים הממשיכים בחלקם את מסורת השירה הלירית־רומנטית הערבית של ימי הביניים בספרד ובצפון־אפריקה – והם כנראה אף לקוחים ממנה – עם כל הסממנים התימטיים שלה: מסיבות החשק, הגן המרהיב ותיאור האהובה והאהוב, ובלא כל סממן לשוני יהודי בולט. שירים אחרים מקורם יהודי באופן ברור. השיר הראשון נושא את האקרוסטיכון של המחבר: ״פרג׳ון בר מכלוף״, שאינו ידוע לנו מכל מקור אחר. שיר אחר הוא שיר ויכוח בין היין למים בנוסח שירי הוויכוח של שירת ימי הביניים ובו יסודות עבריים, שכמוהו נכתבו בעברית בצפון־אפריקה גם בדורות מאוחרים יותר. קבוצה אחרת של שירים מורכבת משירים אישיים או אישיים־חברתיים עם התייחסויות מפורשות לעולם התרבותי היהודי-חלום על גן עדן ופירוט חפצי הנדוניה – כולל השימוש ביסודות עבריים מסוימים ,וכן שיר תוכחה ואזהרה מפני פיתוייו של העולם הזה ועונשי העולם הבא. השירים הללו הם מהקדומים ביותר הידועים לנו בשירה הערבית־יהודית המקורית של צפון־אפריקה. השירים מנוקדים במקור ניקוד מלא וניכרים בהם עדיין שרידיה של הערבית היהודית הבינונית, כגון השימוש הרב בתבה ״אָן״ בהקשרים מיוחדים שמחוץ למשפט הפשוט או לנשוא כגון:

א.         לפני הלוואי הלא מיודע: ״מָה נָפְתַכָר כָּאם אָן סְרִיר״ או: ״כְרָגְ׳ת בַרָא לִלְבִיטָאח וְסוֹבְתְ גְרוּס אָן עָאלְיָא״.

ב.         אחרי מלה או מילית של זמן או אחרת: ״לָיְיל אַן מְצָ׳א עַנְדְ אֵל גְדּוּ״, ״אָנְעָאתְ מִן לַנְוָאר תוֹצרוֹף הֲמוּמִי וַקְטְ אַן נְרָאהֹם וִיְזוּלוּ ״ ; תָכּתוּר סְרוּרִי וַקְטְ אָן נַדְכוֹל ״וְלַיְלָה אָן בָתְתְ פִיהוּם חָכּוּנִי כְּאֵל מְחַכָּה או ״שָבְהְ לָוולוּ אָן זְמוֱּרֱוֹדּ״

ג.          אחרי מספר מונה: ״זַוְוג׳ אֱזוֹר קָוְומוּ לִי בְאָחְדָּאש אָן דָרְהֵם סֻכָּה״.סימנים לשוניים נוספים הם שימורם הרב של הדיפטונגים ושל צורות פועל(כגון הבניין השמיני או צורת הסביל בלא תחילית) שנעלמו מהערבית־יהודית בת זמננו, שהתחילה להתגבש בצפון־אפריקה כנראה במאות הט״ו והט״ז, ובן השימוש בלכסיקון גבוה יותר וקרוב ללשון ימי הבינים. להדגמת לשון ערבית־יהודית זו בכ״י וטיקן 411, אנו מביאים מחרוזות אחדות מתוך אותם השירים שאין כל ספק בנוגע למקורם היהודי (השירים מס׳ 1, 4, 5, 8). היסודות העבריים מסומנים כאן בכוכבית.

1.לייל אן מצ׳א ענד אל גדו,/ וטאר מן עייני אל מונאם.

נָוְומִי נְרִיךּ נְעָוְודּוּ, / ועמלת מנו דא אל נְצָ׳אם.

נַשְׁקוֹר לְרָבִי נַעֵבְדּוּ, / ונטלוב מנו אל סלאם.

בַלָּאג סלאמי, יא חִמָאם.  

[=נסתיים הלילה עם שחר, ונגוז החלום מעיני.]

[=ביקשתי לספר את חלומי, וחיברתי עליו שיר זה.]

[=אודה לאל ואעבוד אותו ואתפלל שיפרוש עליי את שלומו.]

[=הביאי את שלומי, יונתי.]

טָלְעָת ג׳וְּמְלַת אֶל קִימָא תלותאש אן רובעי,

וְאֶל חַזָן* קְנָא* מִנִּי וּקָאלְלִי אַנָא דָאעי,

ומלא באס מן תךעלה* וסקא אל בלה* מתעי;

אֲכַדַתְנִי בְצְ׳רָיעִי וְהַגְ׳מָתְ בַאסָתְנִי.  

[=כל החפצים עלו שלושה עשר ״רובע*(=מטבע ארד);]

[=החזן רכש ממני ואמר: הריני מקדש;]

[=מילא את הכוס ביין תרעלה והשקה את כלתי.]

[=היא אחזה בזרועותיי, התנפלה עליי ונישקה אותי]

בָיין לַסחָאב סמעת אנא אל עודָאלי.

קאל אל נביץ׳ אנא הוא אל וָאלי,

ואנתי יא מא וּלְשִׁי מה תקואלי.

נְקולו קָוְול: אַנְכָּאן! אנכאן!

ואללה הָבני דא אל אלואן;

וֵאֱדֵי׳ נוּנְעַמֵל פי אל כִּיסָאן

וּנְלָאהי לְכֹּל אָנְסָאן          

[=בין חברים שמעתי קטטה.]

[=אמר היין: אני הוא האדון,]

 [=ואתה המים, אינך שווה מאומה עבורי.]

[=כולנו אומרים: לו יהי! לו יהי!]

 [=האל העניק לי עבעים אלה,]

[=זכשמוזגים אותי לתוך הכוסות]

 [=אני מרחיב את דעתו של כל אדם.]

יָא רָבִּי, יָא אֳלָהִי, אַגְפָר צְ׳נוּבָאתִי,

אָבְעָתְלִי מָה נתמנא ואחרר לְאוּמְּתִי;

בַשָׁר, יָא רָבִּי; מוּסְרָע פַרַג׳ על גומתי;

אקבל מני צלאתי ואנא מִינִךּ נְפיד. 

[=אלוהים, הו אלי, סלח לחטאי’,]

[=שלח את זה שאני מעפה לו, ופדה את עמי;]

[=בשר, אלי, ובמהרה הפג את יגוני;]

[=קבל את תפילתי, כי בך אוושע.]

השירה הערבית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-יוסף שטרית-תשנ"ד-1994 –עמ'41

המרכיב העברי

סימן ההיכר המובהק של הלהג היהודי מוגרבי הוא אותו סימן היכר של כלל להגיה של הערבית־היהודית ושל לשונות היהודים בכלל, הרכיב העברי־הארמי שנטמע בהן.

ד׳ טנא ז״ל סבור היה שרכיב זה יונק במישרין מאותו רובד של העברית המדוברת לפני שנכרתה מן הדיבור במאה השנייה לסה״נ, והוא הוא שנתגלגל בפיותיהם של בני קהילה וקהילה מדור לדור. ואף אם בני הקהילה שינו את לשונם עקב הנסיבות ההיסטוריות (כפי שראינו לעיל בנוגע ליהודי צפון אפריקה) היסוד העברי לא נשתנה והם העבירוהו מן הלשון הישנה ללשון החדשה. אמור מעתה, יסוד זה הוא עתיק כל כך שאין להעלות על הדעת שנתחדש דווקא אחרי גירוש ספרד.

ואמנם כך נראים הדברים באשר לביטויים מובהקים של תרבות ישראל כמו שמות החודשים העבריים (ניסן, אייר וכו'), שמות המועדים (שבת, ראש חודש, פסח, אסרו חג, ראש השנה, סוכה, תשעה באב וכו'), שמות התפילות או פרקיהן(ערבית, שחרית, מוסף ומנחה, שמע, עמידה וכו'), מונחים הלכתיים(מילה, פדיון, תפילין, ממזר, סעודה, לולב, עירוב, כשר, טרף, חמץ, צדקה וכד׳), ביטויים מחיי האמונה (משיח, הקב״ה) וכדומה. כל אלו נתקיימו כמובן בהבדלים של מבטא בין קהילה לקהילה, אך היו נחלת לשונות היהודים ככלל. ואולם יש יסודות עבריים אחרים, שנתפתחו בתקופות מאוחרות ואותם ניתן לזהות לפי שני קני מידה: א — תלותם במאורע היסטורי או בנסיבות שזמנם ידוע, או שאינם ידועים משום מקום בתקופה הקדומה; ב — ייחודם לקהילה מסוימת שבאזור מוגדר. מן הסוג הראשון אפשר למנות, דרך משל, את הביטויים מקבלת האר״י: ״תיקון״ במובן שנתייחד לו בקבלת האר״י — הסרת המכשול בפני האצילות — ובעיקר ׳סידור התפילות והקריאות על פי כוונות מיוחדות, שנקבעו לליל־שבועות, ליל הושענה רבא וכדומה, ו״תיקון חצות״. הביטוי הארמי ״סטרא אחרא״ מקורו בזוהר בכינוי לשטן ולכוחות הרע בעולם העומדים כביכול כנגד הכוחות האלוהיים. במרוקו נוספה לביטוי זה משמעות מטפורית. בפי הבריות strahra שימש כינוי לאדם טרדן או היוצר אווירה רעה, או לילד המפריע מעשיו של מבוגר וכד' כינוי נוסף בקבלת האר״י לכוחות הטומאה המרעים, ״הקליפות״, חדר אף הוא ללשון המדוברת, ולימים נתגוון להוראה ״אדם רע״. אף המילה ״סוד״, המכוונת לקבלה בכלל, נתפשטה ככל שנתפשט עצם העיסוק בלימוד הקבלה. ייתכן שאף הפועל yisused במובן של ״מבקש לדעת את הסודות״, שרווח באלג׳יר, נגזר מ״סוד״ במובן האמור. גם התפילה ״אללה יפק אש־שכינה מן אל־גלות״, כלומר ״יהי רצון שהשכינה תיגאל מן הגלות שהיא שרויה בה״, יסודה בקבלה. מן הפיוט ״לכה דודי״, שחיבר ר׳ שלמה הלוי אלקבץ מצפת במאה השש עשרה, והמושר בקהילות ישראל בתפילת ״קבלת־שבת״, נשאל הביטוי ״בואי כלה״, מהבית האחרון של הפיוט, שהוא השיא הספרותי של הפיוט, המביע את הנכונות לקבל את ״הכלה״, השבת, בפנייה ״בואי כלה, בואי כלה״. ביטוי זה נתגלגל להוראות שונות: האחת, היציאה החוצה, לפעמים לשדות, לקבל את השבת, כפי שמקובלים מבית מדרשו של האר״י נהגו. השנייה עממית יותר — וסימן לדבר גם המבטא bo°i kalla (ע׳ במקום א׳) — נתפתחה בדרך המטונימיה: ״סעודת דגים הנערכת לפני תפילת ערבית של שבת״.

אף הופעתם של שבתאי צבי ונתן העזתי והתפשטות השבתאות בצפון אפריקה הותירה עקבות בלשון. לדברי מ׳ הכהן, שימרה שירת הנשים בטריפולי עד ימיו, בשלהי המאה התשע עשרה, שיר עתיק אחד מתקופת שבתאי צבי: ״חנון יא רחמן, ג׳יב אלמשיח מעא נתן״. ש׳ בר־אשר מניח שהנשים ששוררו את השיר במאה התשע עשרה כבר לא נתנו דעתן על התוכן המדויק של הדברים. מסתבר שהוא הניח כך על שום האנכרוניזם שבתפילה לבואו של נתן. אך סביר שהבינו את המילים העבריות ״חנון״, ״רחמן״, ״משיח״, הרווחות במוגרבית המדוברת.

ויש שביטוי צמח מתוך מציאות כלכלית־היסטורית נתונה: הכינוי המטונימי ״ל־מתוק״ (=המתוק) לסוכר, הידוע במרוקו, נוצר כנראה על רקע המונופולין על יבוא הסוכר ועל המסחר בו, שיהודי מרוקו החזיקו בו במאה השבע עשרה.

בתחום המסחר דאגו היהודים לשלב בדיבורם מילים עבריות ואחרות(ראה להלן) כדי להעלים מידע מהמאזין הלא־יהודי, מידע העשוי לשבש עיסקה מסחרית, נתיבי מסחר ושאר נתונים שייכים. בהקשר זה השימוש במילה העברית ״סוכר״ לא היה מועיל הרבה להצפנת המידע, באשר היא הומופונית עם מקבילתה התרגומית הערבית ״סכר״ skkar או אף האירופית. לכן נדרשו למילת ״צופן״ אחרת ולא במקרה נבחרה ״מתוק״.

מילה זו יכול שתיבחר בכוונה תחילה או שתתפתח באופן טבעי בדרך מטונומית — כאן, כינוי הדבר על שום תכונתו החשובה ביותר. אך אין להתעלם מהעובדה, שכבר בעבר הרחוק יותר שימש כינוי זה עצמו כינוי לקנה הסוכר, כגון אצל הרמב״ם (הלכות ברכות פ״ח, ״הה), ואצל ר׳ יעקב חגיז (1674-1620) ב״הלכות קטנות״ (ח״א סי׳ רח) ומאוחר יותר גם בין יהודי אירופה אך הוצעו גם הסברים אחרים למעתק זה: המונח ״סוקאר״ שימש במרוקו בהוראה של ״מס על הסוכר״, ששילמו היהודים לחצר המלך, ומאחר שהמילה ״סוכר״ הייתה תפוסה להוראה זו נתבקש מונח אחר לציין את ״חומר הסוכר עצמו״ וכך צץ ״ל־מתוק״.

ביטוי אחר לדוגמה, שאפשר לעקוב אחר התפתחותו ההיסטורית כשלעצמה ואחר חדירתו למוגרבית, הוא המונח ״שְׂררה״. מונח זה שורשו כבר במקרא, ״להיות כל איש שורר בביתו״ (אסתר א, כב), ובצורת שם עצם — בספרות חז״ל, כגון ״כמדומין אתן ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם״ (הוריות י ע״א). בשני המקרים מדובר על ״שלטון, וכוח שלטון, והמעמד הרם הנובע מכוח השלטון״ ופעמים אף על ״ניצול המעמד השלטוני, שתלטנות״. בשלהי ימי־הביניים הורחבה משמעותו של הביטוי ל״משרה בשירות הציבורי״ כגון בשו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן: ״אבל מי שאינו רב, אלא מצד השררה, אינו בדין זה״, ובאופן ברור יותר בשו״ת הריב״ש: ״…דאינו חוזר לשררה שהיה בה״; ״ושלעולם לא יתמנה בשום שררה על הציבור״. מהוראה זו נתפתחה בצפון מרוקו ובמערב הפנימי משמעות נוספת המקובלת עד היום: ״מונופול משפחתי על משרה מסוימת, דתית או ציבורית, שיש עמה פרנסה וזכות להנחילה מדור לדור״. בשנת 1750 משמעות זו כבר מתועדת בתקנה קע״ז מ״ספר התקנות״. בתיטואן הילכה עד הזמן האחרון ה״שררה די ביבאס״ המכוונת לזכותם של צאצאי הרב חיים ביבאס הראשון על שחיטת עופות ובהמות בעיר; שכן ב־1530 התנה הרב ביבאס עם בני הקהילה, שיעניקו לו זכות בלעדית על השחיטה (והפרנסה הנובעת הימנה), לו ולזרעו אחריו, תנאי שבלעדיו לא היה מוכן לשמש רב הקהילה. המונח ״שררה״ היה קיים מן הסתם כבר בזמן התנאי ומאז עבר במסורת עם השררה עצמה.

המילה ״בחוצי״, שנוצרה על ידי הוספת י׳ היחס (י׳ הנסבה, ליצירת שם תואר) למילה ״בחוץ״, רווחת הייתה בתוניס^, ככינוי לשרידים של נוודים יהודים, שנחום סלושץ עוד ראה במסעותיו בצפון אפריקה, בשלהי המאה שעברה.

מאות מילים עבריות נוספות חדרו למוגרבית, אך כאמור, לא ניתן על פי רוב לקבוע את הנסיבות שבהן חדרו ללהג זה או זה.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 22

ט. השירה העברית במרוקו

1. 1. סקירה מחקרית

השירה העברית במרוקו היא ענף נכבד של השירה העברית בצפון אפריקה ומקיימת עמה זיקה בצדדים רבים. אף על פי כן יש לה גם מאפיינים ייחודיים משלה. גם שירה זו היא נושא למחקר הנמשך זה למעלה מארבעים שנה. הראשון, שפתח את השער לחקר שירה זו, הוא חיים זעפרני בספרו השירה העברית במרוקו, ירושלים תשמ״ד, ובו סקירה של משוררים, קבצים וכתבי יד. ר׳ חיים רפאל שושנה הוציא מהדורה חדשה ל׳שיר ידידות׳ בשם ׳אעירה שחר' באר שבע תשל״ט-תשמ״ז, הכוללת פירוש קצר ׳כנפי שחר׳ ופירוש מקיף ׳מעשה חרש׳. במפעלו זה הוכיח, ששירה זו היא גם מקור עיון והגות נוסף על ייחודה המוסיקלי והזמרתי. החוקר יוסף שטרית הקדיש ספר בשם ׳שירה ופיוט ביהדות מרוקו׳, ירושלים תשנ״ט, ובו כמה גילויים וחידושים, כמו: שירתם של שלמה חלואה, שירי אירועים היסטוריים והצעה של מודל חדש לתיאור השירה העברית במרוקו כשירה קהילתית וכשירה משיחית. בספר זה זוכה שירתו של ר׳ דוד בוזגלו לבחינה פואטית, ומפורטת תרומתו הייחודית של ר׳ דוד לשירה במרוקו. שירים מסוג הקצירה העברית זוכים למחקר מוסיקלי ועיוני בכתביו ובמאמריו של אבי עילם אמזלג.

השירה העברית במרוקו התעשרה בשנים האחרונות גם במהדורות מדעיות על קובצי פיוטים. קובץ ראשון שלם לד׳ דוד בן חסין יצא כבר במהדורה מדעית על ידי אפרים חזן בחלקו העברי ואנדרה אלבאז בחלקו הצרפתי. קובץ מדגמי על שירת ר׳ יעקב אבן צור יצא על ידי בנימין בר תקווה כתשתית לקראת הקובץ השלם המכיל כ-400 פיוטים העתיד לצאת על ידו בקרוב. קובצי פיוטים אחרים זכו למחקר כעבודות לתואר שני ושלישי בהנחיית שני החוקרים הנ״ל, דוגמת עבודתו של שלום אלדר על פיוטי ר׳ שמואל אלבאז, שירי יעקב בן שבת ור׳ דוד בוזגלו על ידי יוסי בן שבת ושירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו על ידי תמר לביא, שהוציאה יחד עם רחל חיטין־משיח ספר ראשון למשורר הנ״ל: מ״נאות מדבר״ איגרות מחורזות, ירושלים תש״ע, ועדיין הרשימה ארוכה.

2. 2. ציוני דרך היסטוריים בשירה העברית במרוקו

השירה העברית במרוקו – בת אלף שנה ויותר. אמנם לעצמאות ולאסכולה משלה הגיעה רק לקראת המאה הי״ח, אבל הייתה קיימת גם לפני כן, אם כי בדרך כלל סמוכה הייתה על אסכולות קודמות ולפעמים נבלעת בתוכן.

בראשיתה במאה העשירית נכתבת השירה העברית במרוקו במתכונת הפיוט העברי הקדום דוגמת ר׳ יהודה בן קורייש, ראשון המשוררים במרוקו, שבתקופתו ובסגנונו כותב גם המשורר אדונים בר נסים הלוי מפאס.

בתקופת השירה העברית בספרד מתחברת השירה במרוקו במתכונת הספרדית דוגמת ר׳ יהודה בן עבאס מפאס, שהיה בן דורו של ריה״ל ודוגמת נחום המערבי. כמה משירי נחום הם פיוטים ליטורגיים בצורת שירי אזור, ותוכנם – ענייני גאולה בשילוב תיאורים אלגוריים יפים של אהבה, טבע ויין. הם זכו למהדורה על ידי יונה דוד.

בתקופת הגירוש הראשון בקנ״א מתחילה נהירה של חכמים ומשוררים מספרד למרוקו ולאלג׳יריה. גם משוררים אלה כותבים בסגנון ספרד, ועדיין מוקדם להצביע על אסכולה ייחודית מוגרבית.

בגירוש ספרד ב-1492 מתעצמת הנהירה של חכמים למרוקו, ועמם אחרוני המשוררים של ספרד, כגון ר׳ סעדיה בן דנאן, שהיה איש הלכה, שירה ופואטיקה.

תהליך פריחת השירה נמשך במאות ה-17-16 בימי שלטון הסעדים. ראש המשוררים, שהותיר רושם עז ביותר בתקופה זו, הוא ר׳ יצחק אבן זמרא המכונה מנדיל, שנולד בפאס ברבע השני של המאה הט״ז. הוא חיבר פיוטי גאולה אלגוריים, קינות לט׳ באב ושירי שבח לחתנים. המשקל השליט בשיריו הוא המשקל הספרדי. כמה מפיוטיו שולבו בשירת הבקשות ׳בשיר ידידות׳.

בתקופה העלאוית בימי מולאי אסמאעיל (1772-1672) פועלים המשוררים למשפחת אבן צור. נציגם המובהק הוא ר׳ יעקב (היעב״ץ), שעל מבחר שירתו נכתבה מהדורה מדעית על ידי בנימין בר תקוה. שירת המשוררים למשפחת אבן צור מציינת שלב מעבר משירת ספרד לשירה, שמתגבשים בה סממנים עצמאיים וייחודיים משלה כמו המעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות, החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים ושימוש במגוון רובדי הלשון לעומת הטהרנות המקראית בשירת ספרד.

התמורות שחלו בשירה העברית בתקופה העלאוית

התורה והשירה

למרות המצב המדיני הרעוע, ששרר במשך התקופה העלאוית עד 1912, שממנו סבלה מאוד הקהילה היהודית, נחשבת התקופה העלאוית לפורייה ביותר בחיי הרוח של כנסת ישראל במרוקו, ומספר החכמים מעתה הוא בבחינת מוסיף והולך. שמות של חכמים הם וחיבוריהם נאמדים במאות. רוב ספריהם נעלמו או אבדו, אך עשרות עשרות מיתר הפליטה נמנו ונסקרו על ידי רושמי-הספרים וחוקרי-העתים.

יחד עם השגשוג הרוחני בעולם התורה פוקד את התקופה גם שגשוג גדול בעולם השירה, עד שאין כמעט הפרדה בין חכמים לבין משוררים, ורבים מן החכמים והרבנים הקדישו את עטם בד בבד לחיבורים בתורה כמו גם לפיוט ולשירה. התורה והשירה מעתה שלובות זו בזו, ואין השירה מתמלאת אלא מחולייתה של התורה. מזיגה נאה זו היא אחד מקוויה הייחודיים של השירה העברית במרוקו המתעשרת מעתה בשלל מקורות ורבדים לשוניים. מקרא ומדרש, הלכה ותלמוד חוברים יחדיו, נשזרים, נשקלים ונחרזים להביע הגיגי המשורר, מבעיו ושיח תפילותיו בפיוטים וזמירות לימי חג ושמחה ובקינות אישיות ולאומיות לימי צער ומצוקה.

ריבוים של המשוררים

בתקופה העלאוית הולך ומתגבש הפיוט העברי במרוקו לכדי אסכולה בפני עצמה. עשרות משוררים פעלו במשך תקופה זו. שמות המשוררים הרבים הם וקובצי פיוטיהם בכתבי יד ובמהדורות דפוס, שהלכו ואזלו, נזכרו ונסקרו מפעם בפעם על ידי מלומדים וחוקרים. רבים מן המשוררים אימצו את שירתם כנחלה משפחתית והעבירוה לבאים אחריהם כמו המשוררים למשפחת אבן צור מפאס, משפחת חלואה ממכנאס, משפחת אלבאז מצפרו ומשפחת אביחצירא מתאפילאלת. עליהם אפשר להוסיף משוררים גדולים, כמו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ דוד קיים ור׳ דוד בוזגלו.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'18

גם הגזבר דב יוסף – שהחליף את פנחס נפתלי – הסביר להנהלת הסוכנות את סוגיית שני סוגי השיכונים, וכך אמר :

שיכון סוג א' – פחונים, בלשון סגי נהור – מיועד ליהודי צפון אפריקה, שאותם אפשר לסדר בתנאי שיכון פחות טובים, וסוג ב' – שיכון קבע – מיועד ליהודי מזרח אירופה ומצרים…לגבי דיור "סוג א'"
 המיועד ליוצאי צפון אפריקה, אין כל דאגה, ממין זה יש לנו עוד יחידות של שיכון לשלושת חודשים הבאים.

בתקופה זו התגוררו המעברות 24.000 איש, רובם המוחלט יוצאי צפון אפריקה, הממתינים לדיור למעלה משנתיים. לעומתם הגיעו עולי מזרח אירופה מן המטוס ישירות לשיכון קבע – בעוד העולים הוותיקים, יוצאי צפון אפריקה, ממשיכים לסבול במעברות. ולא נמצא חבר אחד מהנהלת הסוכנות, שיאמר שהחלטת ההנהלה אינה מוסרית.

והיכן יישובי העולים, שהגיעו בשנים 1954 – 1956 ? ובכן, ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות יישבו את יוצאי אירופה בצורה מכוונת ברצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה : ואילו עולי צפון אפריקה נשלחו להתיישבות ביטחונית והשתלטות על קרקעות המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. יהודי אירופה לא נשלחו להתיישבות במקומות אלה. משום שאינם מתאימים לרמת חיים נמוכה זו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" בדצמבר 1956 בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, סקר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את פריסת יישוב העולים שעלו בשנים 1954 – 1956 וכך אמר :

ב-27 החודשים האחרונים עלו 85.000 מצפון אפריקה ו85% מהם – שהם כ-72% – לאיזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועה גדרה – נהריה. הדגשת המחבר – אלה הופנו למקומות כגון : באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קירית גת, טבריה, קרית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הכנסנו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה כגון גבעת אולגה, עכו, נהריה, משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם – הדגשת המחבר – ואנו נשלח גם את הפולנים לזכרון יעקב ולבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת.

נשאלת השאלה : מדוע הושארו הדירות הפנויות בתוך רצועת גדרה – נהריה ריקות והמתינו לבואם של הפולנים ? מדוע לא הוכנסו לשם משפחות יוצאי צפון אפריקה, שהמתינו למעלה משנתיים במעברות לדיור קבע ?

באותו דיון ב "מוסד לתיאום" אמר מנהל אגף הבינוי י' עילם :

עולים המגיעים מפולניה ומהונגריה, קליטתם מחייבת כניסה לדירות ולא למחנות מעבר, הם נכנסים לדירות קבע, בשעה שלידם יושבים אנשים בבדונים. זה יוצר אי מנוחה בקרב יוצאי צפון אפריקה. אלה מחכים שנים לתורם ואלה נכנסים ישר…ישנם 24.000 נפשות היושבים בדיור ארעי, ואלה אנשים שגרים כך שנים.

כאמור שוכנו יהודי אירופה ברצועת גדרה – נהריה בתנאים סוציו אקונומיים טובים, המאפשרים פריצה והתקדמות במוביליות החברתית. הם יושבו בסביבה שבה היו אפשרויות של חינוך ותרבות, בריאות ותעסוקה – לעומת עולי צפון אפריקה, שנשלחו לכבוש את קרקעות המדינה ללא שום תנאים סוציו אקונומיים, המאפשרים לפרוץ במוביליות חברתית, ללא אפשרות סבירה של חינוך ותעסוקה.

י' עילם אמר לבן גוריון ולחברי "המוסד לתיאום"

יהודים עולי צפון אפריקה היו מופנים רובם לדרום הארץ וחלקם לצפון הארץ, וצריך לזכור שהפיתוח הכלכלי באותם המקומות לא סיפק הזדמנויות רציניות להיקלט בעבודה, משום שאין שם התפתחות כלכלית.

 דברי עילם לא עשו רושם על חברי "המוסד לתיאום" ועל בן גוריון, והוא הצדיק את ההפליה כלפי יהודי צפון אפריקה. ממש באותו דיון הציע שר העבודה, מרדכי נמיר, לשלוח את יהודי צפון אפריקה להתיישבות בהר, כי הדבר החשוב מבחינה ביטחונית, ובאזור זה יעסקו בעבודות סיקול וייעור. הנימוק של נמיר היה שלא ניתן לשלוח למקומות אלה עולים מפולין ומהונגריה.

כבר במרץ 1952 התקומם חבר הנהלת הסוכנות, צבי לוריא, כנגד העובדה, שממשלת ישראל והסוכנות היהודית מכוונות את יהודי אסיה ואפריקה לנגב , לגליל, למעברות ועיירות פיתוח. וכך אמר : " כדי להגשים את מה שקוראים פיזור האוכלוסייה, זה אינו אומר הנצחת מעברות בתור עיירות מזרחיות, אלא פיזור מתוך תכנון ".

מדיניות של פיזור אוכלוסין, שכוונה על ידי ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית, ואשר הפלתה לרעה את עולי צפון אפריקה, יצרה קשיים ופערים אף אצל הדור השני והשלישי בעיירו הפיתוח אלה המתקשים לפרוץ למעגל המוביליות החברתית במדינת ישראל, כפי שאמר הסוציולוג משה ליסק :

מיקום השיכון ואיכות הסביבה מכתיבים במידה רבה את האפשרויות של מובילות חברתית ושל היקלטות כלכלית וחברתית בחברה הישראלית.

וכפי שאמר הגיאוגרף אריה שחר :

ירושת המעברות הייתה חברתית בהנצחת הפער התרבותי עדתי. תושבי המעברות תפסו לא רק את הרובד התחתון בדיור, אלא גם את הרובד התחתון בתעסוקה ובחינוך. עתידם בתחומי העבודה, ההשכלה, החינוך והשיכון היה מוגבל יותר.

על הפלית יהודי אסיה וצפון אפריקה אמר שר הפנים, בר יהודה, בינואר 1958 : "כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות.

ומה באשר לטענה של משרד הבריאות – שלא ניתן להעלות את יהודי צפון אפריקה משום שמערכת הבריאות בארץ תקרוס תחת מעמסה ?

ובכן הבא נבדוק זאת. נפתחו שערי מזרח אירופה., לא הייתה סלקציה כשלהי כלפי יהדות מזרח אירופה מבחינת בריאותם, ובגל עלייה זה הגיעו גם חולים רבים ; אך כפי שאמר שר הבריאות י' ברזילי :

"צריך לדעת שהעלייה מפולין והונגריה אינה קלה מבחינה בריאותית וכל השיפורים שחלו בתחלואות השחפת תהרס לי, ואם היו לי תוכניות לצמצם בשליש את מחלקות השחפת ולהופכן לחולי נפש, ברור לי שעלייה זו לא תאפשר לי זאת, אך למרות הכל אני מקבל עלייה זו באהבה".

הנה כי כן,כאשר דובר בעליית יהודי מזרח אירופה – שאין סכנה נשקפת לחייהם – לא הייתה כל בעיה של תקציב, של מקומות אשפוז ושל נטל של חולים וזקנים ואנשים בלתי פרודוקטיביים על המדינה. גם בעיות שיכון עבורם נפתרו : פשוט לקחו את השיכונים, המתוכננים ליהודי צפון אפריקה, והעבירום ליהודי מזרח אירופה !

כזכור תוכננה לשנת 1957 העלאת 90.000 עולים, ומתוכם 78.000 ממזרח אירופה, הנהלת הסוכנות התכוונה להעלות כל חודש 6.500 ממזרח אירופה וממצרים, ועוד 1.000 מצפון אפריקה ומשאר הארצות.

ומה יקרה אם מזרח אירופה לא תוכל "לספק" 6.500 עולים בחודש ? האם ניתן יהיה להעלות מצפון אפריקה יותר מ-1.000 בחודש עד למספר של 7.500? הן תקציב לכך יש ! אך לא ; הנהלת הסוכנות סברה אחרת ודבקה בהחלטותיה, לפיהן יש למנוע עליית יהודי צפון אפריקה, וכך החליטה:

1 – ההנהלה מקבלת את הצעת הוועדה – לקבוע תוכנית עלייה לשנת 1957 ל-90.000 נפש.

2 – המספר 90.000 מבוסס על לעלייה חופשית של 7.500 בערך לחודש : 6.500 ממזרח אירופה וממצרים, ו-1.000 מצפון אפריקה ויתר הארצות.

3 – "במקרה שהמספר החודשי ממזרח אירופה ומצרים לא יגיע ל-6.500, לא נעלה את מכסת יתר הארצות והיא תישאר בגבולות של 1.000 נפש".

ואל נשכח באותה עת רשומים לעלייה 100.000 מיהודי מרוקו, מתוכם 50.000 לאחר חיסול עסקיהם ! אבל לא; יהודי גולה זו עדיין לא היו רצויים בארץ, והופקרו לגורל בלתי ידוע תחת שלטון ערבי.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה-עמ' 193

242- נז. שִׂמְחוּ בַה׳ וְגִילוּ קְדוֹשִׁים

שיר מעין אזור ובו שבע מחרוזות בנות שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. המדריך בן שני טורים דו-צלעיים. הטור השני במדריך משמש רפרין.

משקל: אחת עשרה הברות בטור ובצלעות המדריך.

כתובת: פיוט לשבת החודש שקודם ניסן. נאה לאומרו קדם שיעלה המפטיר לספר תורה. נעם ׳יחיד ומיוחד׳. סימן: אני דוד חזק.

שִׂמְחוּ בַה׳ וְגִילוּ קְדוֹשִׁים / עֵת דוֹדִים קָרֵב בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

אַשְׁרֵינוּ מָה טוֹב חֶלְקֵנוּ מָה נָעִים 
כִּי בְּנוֹ בָּחַר אֶל חַי תָּמִים דֵּעִים
5- הִרְחִיק וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים
אֶבֶן מָאֲסוּ הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

נוֹרָא וְאַדִּיר נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ 
בְּכָל יוֹם תָּמִיד טוּבוֹ הוּא מְחַדֵּשׁ
צִוָּה לְעַמּוֹ עַל קָדוֹשׁ הַחֹדֶשׁ
10- לְכָל הַמִּצְוֹת הִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

יָחִיד נֶאֱמָן הוּא הָאִישׁ מֹשֶׁה 
בְּשִׁעוּר חִדּוּשָׁהּ הָיָה מִתְקַשֶּׁה 
עַד עֵת בָּא דָּבָר צוּר הַמִּתְנַשֵּׂא
כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ הַלְּבָנָה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

15-דָבָר זֶה נִמְסַר בִּידֵיהֶם שֶל סוֹפְרִים

דַּיָּנִים מֻמְחִים סְמוּכִים וּמוֹרִים

יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה.           

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ הָאֵל
20- לְקַיֵּם לָנוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל
בִּימֵיהֶם יָבֹא לְעִיר צִיּוֹן גּוֹאֵל
אֵל הַר הַמֹּר אֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
חַדֵּשׁ עָלֵינוּ חֹדֶשׁ הַזֶּה הַבָּא
25- לִשְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת לִגְאֻלָּה קְרוֹבָה
אַחֲרֵי בִּלְתִּי תִּהְיֶה לִי עֶדְנָה.         

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

חִזְקוּ וְאִמְצוּ בְּנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם 
לִכְבוֹד מוֹעֵד זֶה הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם 
וּדְעוּ כִּי חֶדְוַת ה' מָעֻזְּכֶם
הוּא יִפְתַּח לָכֶם שַׁעֲרֵי חֲנִינָה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

1. 1. שמחו… קדושים: על-פי תה׳ לב, יא. עת דודים: על-פי יח׳ טז, ח, והוא זמן הגאלה. בא עת לחננה: על-פי תה׳ קב, יד, לחון את ישראל ולגאול אותם. 2. החדש… השנה: שם׳ יב, ב. מתוך קריאת היום והוא חדש ניסן חדש הגאלה.3. אשרינו… נעים: על-פי הלשון בתפלת השחר. 5. והבדילנו מן התועים: על-פי התפלה בקדושה דסדרא. 6. אבן… פנה: תה׳ קיח, כא, ישראל שהיו משעבדים נבחרו לעם סגולה. 7. נאדר בקדש: כינוי לקב״ה על-פי שם׳ טו, יא. 8. בכל… מחדש: על-פי לשון תפילת היוצר בשחרית. 9. קדוש החדש: להכריז על ראש חדש בהתחדש הלבנה. 10. לכל… ראשונה: על-פי רש״י לבר׳ א, א: ׳שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל׳. 11. יחיד… משה: על-פי במ׳ יב, ו; שם יב, ג. 14-12. בשעור… הלבנה: על-פי ר״ה כ ע״א, וראה רש״י שם׳ יב, ב. ה׳ הראה למשה את צורת הלבנה בחידושה, ובצורה זו יש לקדש החדש. 15. דבר זה: של קדוש החדש. 16-15. סופרים… ומורים: שרק הם רשאים לקדש החדש. יושבי על מדין: על-פי שו׳ ה, י, ונתפרש על הדיינים. המה הגבורים: ציור לחכמי התורה, על-פי בר׳ ו, ד. 18. ומבני… לעתים: על-פי דהא יב, לג ונדרש על בני יששכר היודעים לחשב את השנה ובקיאים בחכמת העבור על-פי בר״ר צט, ט, וראה רש״י בר׳ מט, טו. 19־20. ויהי… ישראל: על-פי תפלת ׳יהי רצון׳ היא הכרזת ראש חדש במנהגי הספרדים, ונאמרת במנהגי אשכנז בימי שני וחמישי שיש בהם תחנון. 22. אל… הלבונה: כינוי לירושלים ולבית המקדש, על-פי שה״ש ד, ו. 23. דודי… מרבבה: על-פי שה״ש ה, י וכאן פנייה לקב״ה. 25-24. חדש… קרובה: מתוך נוסח הכרזת החדש. 26. אחרי… עדנה: על-פי בר׳ יח, יב וכאן ציור לגאולה ולהתחדשות העם. 27. בני עליון כלבם: על-פי תה׳ פב, ו, וכאן כינוי לישראל. 28. לכבד… עצמכם: הכינוי עצמכם לחג הפסח. 29. כי… מעוזכם: על-פי נחמ׳ ח, י. 30. שערי חנינה: לחון אתכם מן הגלות ומצרותיה.

עניות הציבור תפילת ׳שמונה עשרה׳

ציבור המתפללים אומר בקול כמה עניות בתפילת ׳שמונה עשרה׳, ואלו הן:

׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי ׳ברוך אתה ה״ בכל ברכה, ו׳אמן׳ בסופה.

׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׳.

׳לברכה׳ – אחרי ׳מוריד הטל׳ או ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳.

׳בקרוב׳ – אחרי ׳ומצמיח ישועה׳.

׳תצמיח׳ – אחרי ׳את צמח דוד עבדך תצמיח'.

׳כי לישועתך קוינו כל היום׳ – אחרי ׳וקרנו תרום בישועתך׳.

׳אב הרחמן׳ – אחרי ׳שמע קולנו ה׳ אלהינו׳.

׳כמאז׳ – אחרי ׳ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים׳.

׳ברוך חי העולמים׳ – אחרי ׳וכל החיים יודוך סלה׳.

ב׳מודים׳ הקהל אומר ׳מודים דרבנן׳ כולו בכריעה.

יג. ימים שאין אומרים בחם תחנון

הימים שאין אומרים בהם תחנון ביום חול ואין אומרים בהם ׳צדקתך׳ בשבת הם כרשום

בסידור ׳תפילת החודש/ ובכללם:

ביום מילה אם נמצא בבית הכנסת אבי הבן, המוהל או הסנדק.

ביום בר מצווה של תפילין, גם כשלא מלאו לו שלוש עשרה.

חתן כל שבעה וגם ביום שמיני שחרית, דשבעה שלמים בעינן.

מי״א בתשרי עד אחרי ראש חודש מרחשוון.

מא׳ בסיוון עד י״ב בו, ועד בכלל.

בכמה בתי כנסת, אם חל י״ב בסיוון ביום חמישי, אין אומרים תחנון גם למחרתו בערב שבת קודש.

בי״ד באייר ובל״ג בעומר.

ביום כ״ה באלול לפי שנקרא ׳יום טוב׳, שבו נברא העולם.¹²¹

ביום הכנסת ספר תורה.

יד.ימים מיוחדים שאומרים בהם תחנון

בז׳ במרחשוון, אף על פי שנאמר עליו ׳גדול יום הגשמים׳.

בימי הילולות.

גם בהילולה של ר׳ יעקב אביחצירא היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה מחזר אחר ילד יתום שמלאו לו י״ג שנים והיה מניח לו תפילין, ואז לא אמרו תחנון לכבוד חתן בר מצווה, אבל בלאו הכי אמרו תחנון.

טו. סדר תחנון ביום רגיל

1. סדר התחנון הוא: הווידוי ׳אנא ה׳/ ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנון׳, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא/ ׳אבינו מלכנו/ עד כאן כמנהג שאר קהילות.
2. אחריהם מוסיפים בתאפילאלת את הקטעים הבאים: 'שיר למעלות אשא עיני…׳(תהלים קכא), ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳(איכה ה, כא) ו׳כי לקח טוב טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו׳(משלי ד, ב), אחר כך חצי קדיש על ידי שליח ציבור.
3. אומרים נפילת אפיים(תהלים כה) בהטיית הראש על היד שבה מניחים תפילין.
4. לגבי י״ג מידות, החזן אומר ׳ארך אפים׳ וגם ׳ויעבר׳ עד ׳ושם נאמר/ והקהל אומר: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון… וחטאה, ונקה/

טז. סדר תחנון לימי שני וחמישי

סדר הווידוי בימי שני וחמישי בנוי משני חלקים: החלק הנאמר כל יום – הווידוי ׳אנא ה״, ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנוך, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳, ׳אבינו מלכנו/ והחלק הנוסף – ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבר/ ׳אנשי אמונה אבדו׳, ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳תמהנו מרעות/ ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳אלהינו…

אל תעש עמנו כלה/ ׳והוא רחום׳, ׳אנא מלך/ ׳אין כמוך', ׳הפותח יד בתשובה/ חצי קדיש.

ביום שני שיש בו תחינה אומרים אחרי ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳: ׳ה׳ איה חסדיך הראשונים', ביום חמישי – ׳ה׳ שארית פליטת אריאל׳, ובשני וחמישי – גם ׳שוב מחרון אפך׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳, ואח״ב ׳אבינו מלכנו׳.

יז. הוצאת ספר תורה

ביום תחנון אומרים ׳אל ארך אפים׳.

פותחים את ההיכל, והחזן אומר ׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, ואינו אומר לא ׳בריך שמיה׳ ולא ׳הריני מקבל עלי את התורה׳.

מוציאים ספר תורה ואומרים ׳אשרי העם שככה לו, גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו׳, והקהל ממשיך עם החזן ׳רוממו… ה׳ יברך את עמו בשלום׳.

אומרים את הקטע ׳על הכל יתגדל׳, מניחים את הספר על התיבה, פותחים את הספר במקום הקריאה, מגביהים, והחזן אומר ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו׳, ׳וזאת התורה אשר שם משה׳.

יה. עלייה לספר תורה וברכות התורה

העולה לספר תורה אין נוהגים להזמינו לא בשם פרטי ולא בשם משפחה ולא בתואר כבוד, לא בחול ולא בשבת ויום טוב, אלא החזן מזמינו באופן כללי: שלישי יעמוד! רביעי יעמוד! או שעומד בלי הזמנה אלא על פי תורנות קבועה.

העולה לתורה אומר לפני הברכה: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה לפני הקריאה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת/ ולא ׳את תורתו/

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר/ ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה

בשעת ברכות התורה נוהגים לפתוח את ספר התורה, אבל אין הקפדה על כך.

הנוסע מארפוד לערים רחוקות כמו למידלת מברך ׳הגומל/ אבל לריסאני או למללאח בתאפילאלת (=מרחק של 21 ק״מ) אינו מברך.

נהגו שגם הסומא עולה לספר תורה.

שניים צריכים להיות בתיבה: החזן הקורא בתורה והעולה. לפיכך העולה יורד מן התיבה כשהשלישי עולה.

אין נוהגים להתנשק עם העולה לתורה, בין בחול בין בשבת, ובוודאי לא בתקופה הקדומה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 45

عاشر سبع ولا تعاشر ضبع.

עָאשֶר סְבֵע ולָא תעאשר צ׳בע

התחבר לאריה ולא לצבוע.

להתחבר לאמיץ ולחזק ולא לשפל.

عين الحبة عميا.

עין(א)לחב עַמִיָא.

 עין האהבה עוורת.

ما عدو إلا عدو الكار.

מָאעדו אלא עדו(א)לכּאר.

אין איבה כאיבת המקצוע.

בעלי מקצועות זהים, עינם צרה איש ברעהו ויש בניהם איבה.

ما في بيناتنا حيط معمر

מַא פי בינָאתְנָא חיט מְעַמֵר.

אין ביננו קיר בנוי.

נאמר על שני חברים טובים או שני אחים אוהבים.

حبيب ماله، حبيب ما اله.

חביב מָאלו, חביב מא אֶלו.

אוהב הונו אין לו אוהב.

حبيبك ببلع لك الزلط، وعدوك واقف لك ع—الغلط.

חביבִּכּ בִבְלַע לכּ(אל)זַלַט, ועַדֻוַכּ וַאקֵפ לכ ע٠(א)לעַ׳לַט٠

אוהבך יבלע למענך את החצץ.(חלוקי אבנים) ואויבך יעמוד לך על כל שגיאה.

אוהב אמיתי מוכן לסלוח לך על טעויותיך, ואילו אויבך יחכה לכל טעות מצדך. יפיץ אותה ויתחשבן אתך עליה.

قول لي مين تعاشر، أقل لك مين أنت.

קול לי מין תְעאשד, אקול לכּ מין אִנְתֵ.

אמור לי עם מי אתה מתחבר, אמור לך מי אתה.

أصبر ع—صاحبك وابقيه.

אֻצְבֻר עַ־צאחבכּ ואִבקִיה.

היה סבלני כלפי חברך והשאיר אותו.

זאת למרות שנפגעת ממנו.

اللي بغيب عن العين بنساه القلب.

א؛י בִעִ׳יב עַן(א)לעֵין בִנְסא(א)לקַלְב.

מי שנעלם מהעין, הלב ישכחנו.

اللي بحب حاله، بتكرهه الناس.

אלי בחב חאלו, בְתֵכּרַהו א(ל)נאס.

מי שאוהב עצמו הבריות ישנאו אותו.

الذي بحب' ما بكره.

אִלִי בִחַב מא בִכּרַה.

מי שאוהב לא שונא

נאמר על אדם טוב.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

״אילא חססמתי בנאדם פחאל אילא קתילתיה

תרגום – אם ביישת אדם כמו שהרגת אותו.

הסבר– כל המלבין פני חברו ברבים.

הסבר – על פי סיפור:

היו שני שכנים האחד דתי שומר שבת ושומר הכל והשני לא. שם לו ביום שבת מוסיקה ולא שמר. הדתי היה מעיר לו וצועק עליו והוא היה שותק. הגיע יום הפקודה. הרב הלך לגיהנום והשכן לגן עדן. אמר לאלוהים הרב: ״איך זה?״ אמר לו אלוהים: ״כשאתה אמרת את הדברים הלא טובים שלו בחוץ כולם שמעו, והוא שתק ולא אמר כלום. הלבנת את פניו ברבים. והוא לא ענה לך״.

אילא טבּחתי טאג'ין עלא ארבעה, טבּח'ו עלא ח'מסה

תרגום – אם בשלת סיר אוכל לארבעה, בשלי גם לחמישה.

הסבר – אומרים לנשים שנכנסות להיריון נוסף. אבל לא רק, גם למישהו שצריך להוסיף עוד מטלה על כל מטלותיו הקיימות.

אילא יחבּבּ זין יעמל תקאבּ פ-לודנין

תרגום – הרוצה יופי יעשה, [יסבול] חורים באוזניים

הסבר – תהיי יפה ותשתקי גם אם כואב.

אילא יחבּבּ מומו יסטח לו

תרגום – אם רוצה [או – מי שרוצה את] מומו ירקדו לכבודו.

הסבר– מי שרוצה חיים טובים צריף להתאמץ. או – מי שמעוניין [אדם חשוב המעוניין שמומו ירקוד] במומו, מומו [רק] ירקוד לכבודו [ולא יותר מזה].

”אילא כּאן פ־ל-סמא די יחדיכּ מא כאן פ-ל-ארד די ינדכּ,

תרגום – אם ישנו בשמיים מי ששומר עליך, לא יהיה בארץ מי שיפגע בך.

״אילא יכּונו א-זוו'אז די חלאל יכונו פ-חאל לערוס ולערוסא

תרגום – אם יהיו [ה] נישואין כשרים יהיו [הנישואים] כמו [ביום חופתם] חתן וכלה.

הסבר על-ידי סיפור – סיטואציה היגודית ־

בשבת חתן של אחד מילדיה של המפתגמת, הפסיקה המפתגמת את השיחה ובקשה לספר סיפור לזוג שהתחתן.

המפתגמת פתחה את דבריה כך – אני רוצה לספר לכם סיפור שסיפרתי להרבה כלות ומצא חן בעיניהן, כי זה משל לזוג שלא רק בערב החתונה שמח אלא גם כשיש עשרה ילדים עובדה היא אמרה לו בסוף הסיפור ״בעלי אתה החתן ואני הכלה״.

רציתי להגיד להם שגם אם יהיו לכם ילדים תזכרו את ערב החתונה ולמוחורת [מחרת. י.ל.] החתונה. אם הבעל והאישה אוהבים אחד את השנייה זוכרים את הערב והם שמחים. אז – זוג אחד התחתן והיו להם עשרה ילדים. והיה כל הזמן מאושר. לזוג היו עשרה ילדים ״תבארך אללאה״ ילדים זה שימחה. יום אחד הבעל ביקש מאשתו שתכין לו את ארוחת הבוקר שהביאו להם למוחורת הכלולות שלהם. ומה זה היה? לביבה, חלב, נענע ומגש של תה והרבה דבש. ככה היו מגישים. אומרת לו: ״אין בעיה אני אאכיל את הילדים, אשכיב אותם ואנחנו נכין בלילה״. התחילה להכין את זה אחרי שהשכיבה את הילדים. אז הילד הקטן הריח ריח של טיגון קם ואמר: ״אמא מה את עושה?״ אמרה לו: ״כלום, אני מכינה לביבה למחר לאבא שלך לעבודה״. אמר לה: ״אמא תני לי אחת״, נתנה לו. אמרה לו: ״אל תעיר את אחיך״ אמר לה: ״בסדר״.

הילד לא יכול היה לאכול רק הוא ויבגוד באחיו?! אמר לאחיו שלפניו: ״קום, קום, אמא מכינה לאבא לביבות״. גם הוא בא ונתנה לו ואמרה לו: ״קח, אל תעיר את אחיך״. גם הוא המצפון שלו לא היה שקש, הלך והעיר את אחיו שלפניו. ככה עד שכולם התעוררו.

נכשלה התוכנית של הזוג.

כעבור תקופה אמר לה: ״את יודעת מה נעשה? נעשה את ארוחת הערב של ערב החתונה שלנו״.

אז היו עושים בשר ממולא מיוחד. יונים ממולאות. בישול מיוחד לערב החתונה. משהו מיוחד.

אמרה לו: ״בסדר״. הלכו, קנו יונים בשר טוב, דברים הכי טובים שעושים בחתונה ורצו להכין.

אחרי שכל הילדים ישנו הילד הקטן שהיה שובב והכי פיקח לא היה ישן. הילד שמע רעש של הרתחת מים קם ושאל: ״אמא מה את עושה?״ אמרה לו: ״כלום, אני מבשלת את הכובע של אבא שלך על האש לכביסה״. אמר לה: ״קחי גם את הכובע של״ זרק לה את הכובע שלו לתוך הסיר ישר. אמרה לו: ״אל תעיר את אחיך״. זרקה מים שמה מים חדשים נקיים. והאחים דאגו אחד לשני. הקטן אמר לעצמו: מה, רק הכובע שלי יהיה נקי? מה עם הכובע של אחי?! ״אמא מכבסת את הכובע שלי ושל אבא קום, קום אמא תכבס גם את הכובע שלך״. גם כן קם וזרק את הכובע שלו לסיר. אמרה לו: ״טוב, רק אל תעיר את אחיך״. ושוב החליפה מים. ככה עד שכל הילדים קמו. ולא הצליחה לעשות כלום. למוחורת לקחה את כל מה שהם קנו את כל הבישול שלה ובישלה יפה יפה כמו בערב החתונה וקראה לבעלה והושיבה אותו בראש השולחן וקראה לילדים והושיבה אותם מסביב לשולחן ואמרה לבעלה: ״בעלי היקר אתה החתן ואני הכלה ומה שלא יאכלו הילדים איתנו שלא נזכה לאכול אנחנו. הילדים הם החיים שלנו״. ולכם, ״אילא יכון זוו׳אז׳ חלאל יכּונו פחאל לערוסה ולערוס״ גם אם יהיו להם עשרה ילדים.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 82