מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
מכלוף אלדאודי
היה חכם באשי בעכו בשנת תרנ׳יו. כעבר זמן נמנה ע״י הגאון יש״א ברכה לר״מ בק״ק חיפה, נלב״ע בצפת ד כסלו תר״ע. וראיתי תעודה המאשרת את רבנותו וחתומים עליה הרבנים דלקמן: בכור אהרן אלחדף, רפאל זילברמאן ראב״ד בצפת, חיים מנשה םתהון בע״ס ארץ חיים, אברהם יהושע העשיל רובין אביר לעדת אסטרייך אונגרן בצפת, יעקב חי עבו, ועוד ממנהיגי הישוב בצפת.' מחידושיו הובאו בס, ״ישא איש׳ עמ. ח. ע״ב. ושם יכונה הרב המובהק ר״מ ור״מ בעכו ת״ו, בנו, שלום אלדאודי היה מודה לשפות עברית וערבית בערים שונות ובתעודה אחת נזכר: בין יחיד לאביו, והוא שלם בכל מדות טובות שמנו חכמים, בן חכם ישמח אב. תרגם ספר ״אהבת ציון של מאפו לערבית.
מסעוד הכהן אלחדאד
בנו של הרב דוד הכהן אלחדאד. היה מגדולי רבני ירושלים. עמד בראש ק״ק ובית מדרש החסידים בית אל. בשנות חייו האחרונות סבל יסורים רבים, כי ניטלה ממנו היכלת להלוך ברגליו. מעריציו ומוקיריו הרבים נשאוהו על כתפותיהם אל בית התפלה הנ״ל בימי מועד וחג. תקופה ארוכה היה מוטל בפנת חדרו בלי נוע, ויהי נושא את נטל גורלו המר בדומיה. שנים רבות נחשב לזקן המקובלים בבית אל. האריך ימים ומת בן ק״ז שנה.
צ י ו נ ו : מ"ק הרה״ח המק׳ ראש ק"ק בית אל . ר׳ מםעוד הכהן זצוק״ל בע״ס כ ח מעשיו ושמיך. מ״ך יום כ"ד סיון תרפ״ז תנצ״בה.
ח ב ו ר י ו : א. כ ח מעשיו הניד לעמו, דרושים לשבתות ולמועדים וכו'. ירושלים תרס״ו. ב. שמחת כהן, דרושים ושו״ת. ירושלים תרפ״א. ג. בן מכבד אב, חידושים ע ל התורה והש״ם. ירושלים תרס״ו.
משה הכהן חדאד
מנכבדי ירושלים. סגולותיו ומעשיו הטובים תוארו בכתבת שעל גבי מצבתו:
צ י ו נ ו : וי להאי שופרא להבל המה לעמל יולד עד שובך א ל האדמה ל א יועיל הון וסוף אנוש רמה. רק צדקותיו וחסדיויקרבוהו לפני שוכן רומה. לזכר עולם יהיה צדיק הישיש הנכבד רצ״ו אוהב התורה ולומדיה חונן דלים ם׳ משה הכהן חדאד נ"ע, והיתה- מ"ד ביום י״ב לחדש תמוז שנת התרנ״ד ליצירה תנצב״ה.
אברהם בן שלמה אלחדף
היה דיין בקורפו. וחתום על פם״ד בעיר הנ״ל בשנת הר״צ ליצירה עם חבריו הרבנים שבתי בכר יצחק כהן, ושבתי בכר שלמה, הפסק הנזכר הובא בס', בנימין זאב, וינציה רצ״ט, עמ.
אברהם אלחדף
נמצא חתום על פס״ד משנת תס״ב שהובא בס', משה ידבר, שו״ת ודינים להרב משה אליהו ישראל שהיה רב ברודיס. בבוא ר׳ אברהם לעיה״ק ירושלים נתמנה לחבר בבית דינו של הרה״ג חיים נסים משה מזרחי, וכעבר זמן, בבי״ד של הרב יצחק הכהן רפאפורט בע״ס בתי כהונה. חתום על תקנה בשנת תק״ט, האוסרת להיות בירושלים שרוי בלא אשה ובתקי״ד על אסור משחק בקלפים.
בכור אהרן אלחדף
מכונה אבא. נהג לחתום אלחאדיף, וכן גם בניו אחריו. היה שנים אחדות רב ראשי בטבריה. עסקן פעיל לטובת ישיבת רמב״ה ושאר מוסדות העיר. יצא פעמים לערי חו"ל, בשליתות כוללות הספרדים. לפי נוסחא אחת, הסתלק מרבנותו בשנת תרי"ס מחמת זקנה, ועל כסאו ישב הרב שלמה רחמים אבולעפיה, בן חנ״א. אח״כ השיג כתב מנוי רשמי מקושטא בתאריך ה כסלו תרס״א והסכמות מרבני הזמן. בר פלוגתיה של הרב שלמה רחמים אבולעפיה בן חנ״א, בנוגע לכסא הרבנות בטבריה. ובעתון החבצלת לשנת תרס״א גליון י״ג, נתפרסמה מודעה ע״ד מנויו לראש העדה בטבריה עיה״ק, וכעבור שבועות מעטים באה בעתון עצמו מודעה נגדית חריפה, המכריזה את הרב שלמה רחמים אבולעפיה לר"מ. מחלוקת זו רכזה בעתה מסביבה את כל רבני טבריה, ויחדתם לשתי סיעות יריבות, שכל אחת מהן תמכה במועמד שלה. חתום עם הרב חנ״א בשנת תר״ה על ״קול רעש גדול״ הקורא להתנדבות לשם הקמת הריסות העיר. עוד ראיתי חתימתו על מכתב הגבאי לכוללות רמב״ה ר׳ אברהם בן שבת מעיר סאפי, בשנת תרמ״ה. וחתומים יחד עמו הרבנים רפאל מאמאן, רפאל אהרן כלפון, דוד ועקנין, ויעקב אבולעפיה. נלב״ע בטבריה, י״ז מנ"א תרס״ט.
ח ב ו ר י ו : א. מפי אהרן, ע ל חו״מ׳ נדפס בירושלים שנת תרע״ב. ב. ראש אהרן, ע ל או״ח,
ג. תנוך אזן אהרן על אה״ע, ד. מצח אהרן, ע ל יו״ד, ה. והניח אהרן, דרושים עה״ת לשבתות ולמועדי
השנה, ו. ויקרא אהרן׳ חידושים ע ל התורה. ז. בשנה יראה׳ פירושים ע ל התנ״ך, ח. זכר עשה,
מפתחות הדינים וכו'. כ ל החבורים הללו עודם בכ״י.
זכאי אלחדף
נולד בטבריה בשנת תר״נ ( 25.12,1890 ), לאביו הרב העסקן ר׳ חיים אלחדף ז"ל. בילדותו התחנך בישיבת רמב״ה, ואח״כ שמע שעורים בביה״ס של חברת כי״ח בטבריה. בעזרת מורים פרטים קנה לו ידיעות בהליכות עולם וחברה. בצעירותו החל מתעסק במסחר. לרגל עסקיו ישב שנים אחדות בבית שאן הסמוכה לטבריה, ויהי בה לראש ועד עדת היהודים. בזמן המלחמה עמד בראש עניני ההגירה בטבריה, בעת גרוש היהודים ממושבות יהודה ע״י ג׳מאל פחה. בהתחשב עם עברו הצבורי רב הנסיונות, וכן לאות הוקרה על פעולותיו החשובות מנתה אותו ממשלת הארץ בשנת תר״פ לחבר עירית טבריה, ושנתים אח״כ העלתהו למשרת ראש העיריה. לאחר הבחירות לעיריות בשנת תרפ״ז נמנה שוב מטעם הנציב העליון לראש עירית טבריה עיר שרוב אוכלוסיה יהודים, ובה בעת כבדהו בשם הוד מלכותו בתאר הכבוד M.B.E בהזדמנות זו דובר עליו בעתון הרשמי של ממשלת א״י:״מר זכי חדיף נתמנה להיות חבר כבוד לאורדר המצוין ביותר של הממלכה הבריטית. מר חדיף ראש עירית טבריה הצליח לארגן מחדש את העיריה מאז התמנותו לעמד בראשה בשנת 1923 את ההשתכללות הכללית במצב העיר יש לזקוף בהרבה לזכותו. בראשית תרצ״ה נבחר שוב למשרה הנ״ל.
חיים אלחדף
חתום בכתב השליתות של הרב בן ציון אלקלעי מטבריה בשנת תרמ״ח. העתק מכתב זה הובא בשלמותו בחוברת ג. של מגנזי ירושלים לר״פ גרייבםקי עמ. 7. ונראה לי שהוא אבי הרב בכור אהרן אלחדף, החתום על כתב שליחות עוד בשנת תר״ה ואולי רב אחר בשם זה.
חיים אלחדף
בנו של הרב בכור אהרן אלחדף ז״ל. נולד בשנת תר״כ בטבריה, ונפטא בה ביום כ״א אדר ב תרפ״ז. טפוס של רב ספרדי, מהנעלים והאצילים ביותר שבדורו. ענותן, מסור לכל עניני הדת והמסורת. בקיאותו הרבה במנהגי הארץ, הרגליה ונמוסיה ונוסף לזה מדותיו התרומיות עשוהו לאיש מרכזי בישוב, ויהיו לו המון מכבדים ומעריצים. שליחויותיו הרבות בארצות הגולה, לטובת מוסדות העיר ביחוד לטובת ישיבת רמב״ה שהיה ממנהליה הותיקים,
עזרו הרבה לבסוסם ולשכלולם. בשנותיו האחרונות היה נשיא לועד כוללות העיר. אני הכותב הכרתיו והוקרתיו ויהי לי יועץ טוב וידיד נאמן.
ח ב ו ר י ו : א. יצב נבולות, תעודות והסכמות ע"ד קופת רמב"ה נדפס באזמיר תרס"ד. ב. משפט וצדק, צורף לספרו הנ"ל , והוא פ סקי דין בענין קופת רמב"ה. ג. זכרונו לחיים, תפעלות לר"ה עם פירושים וביאורים וטעמים. נדפס תרפ"ו ד. חתמנו לחיים, כנ"ל ליוה"כ. ה. זבח פסח כנ"ל לחג הפסח
ו. ישמח חיים. כנ״ל לחג הסוכות. ז. טועמיה חיים, כנ"ל לימות החול ולשבתות ח. חסדך מחיים, דרושים. כ ל חבוריו הנ״ל נמצאים עדייז בכיי.
חנן אלחדף
אחי הרב אהרן אלחדף. מרבני טבריה. בראשית תר״ן הוצעה לו שליחות למערב הפנימי, אשר הגיעה לו בזכות חזקה, ומחמת זקנה העבירה לאחר תמורת סכום כסף. ואחד מרבני עידו יציין, כי ״היה חסיד הרבה״.
יצחק ב״ר שלמה אלחדף
מחכמי ספרד בולינםיה. תי בשנת ה״א ק. לערך. בזמנו של הרב שמואל צרצה, המכונה אבן סנה בעל ס׳ מקור חיים על הראב׳יע. חכם תורני שהיה לו יד ושם בחכמות חיצוניות, פילוסופיא ותכונה ואשר נסה כחו גם בחבור שירים.
ח ב ו ר י ו : א. ארח סלולה על חשבון התקופות והמולדות נמצא בכ״י בוינה, ב. לשון הזהב על כלי המדות והשעורים בכה"ק נדפס בוינצית אוצרים אות ל. סי׳ 429 . ג כלי חמדה על חוכמת התבונות אוצה"ס
אות כ סי׳ 127 . ד. כלי המצוע, כלי חדש בתכונה בין דאסטרולוב ובין המרובע, כ"י. אוצה"ס אות כ. םי׳ 133 ה מעשה חושב, על חוכמת החשבון כיי. ו. שיר השירים, קובץ שירים ופיוטים בענינים שונים, כיי. ז. שירים וחידות ומכתמים כ"י. ח. מי כמוך לאדון מאד נעלה.
שמואל אלחדף
מרבני ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה בירושלים. חתום עם הרב חיד״א ומהרי״ט אלגאזי על שטר ההתקשרות לחברת ״אהבת שלום״ של חסידי ק״ק בית אל בשנת תקי״ד. אולי הוא אביו או אחיו של ר' אברהם אלחדף הנזכר לעיל. נזכר גם בס' מעגל טוב השלם לחיד״א הוצאת ד״א פריימאן, עמ. 47 , ונראה הדבר שנלוה אליו בשליחותו למצרים וקושטא בשנת תקכ״ד.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד
באותה תקופה בה הורע מצב היהודים במרכזה של מרוקו שונה היה גורלם של יהודי מערבה. יהודי וואד דרעא, אשר שכנו בגבול מדבר מהרה, היה מצבם נוח מתמיד יותר בשל מקום מושבם המרוחק ואשר הגישה אליו היתה קשה. כבר הזכרנו בפרק הקודם כי באזור ההוא השתרעה מדינה יהודית. כשפרש הכליף בשנת 970 את שלטונו על האזור ההוא, מינה על קהילת היהודים שנים משריו היהודיים יוסף ויעקוב. ואם הדבר היה נוח מאד ליהודים תושבי הארץ, אז פחות נוח כנראה היה הענין לנוצרים, הם אך חיכו להזדמנות לפרוק עול. הזדמנות זו
באה עם מות השר יוסף בסוף המאה ה־10. במקומו בא אחיו יעקב ובנו שמואל. אלה נסו להתפשר עם הנוצרים שכן רצו לשכך את התסיסה הנוצרית המקומית ואת התסיסה באזורי שלטונם שבאלג׳יריה, לכן נענו לדרישת הנוצרים והקימו גוף אוטונומי נוצרי נפרד. במזרח ישבו הנוצרים ובמערב היהודים.
נראה, כי חלוקה זו לא השביעה רצון הנוצרים, אולי זו הסיבה שעוררה שנאת חינם ושגררה אחריה רצח של 10 יהודים מתושבי רבת אל חג׳ר שבאזור המזרחי. תגובת המימשל היתה חריפה מאד. השרים יעקב ושמואל ארבו בראש צבאם למתנכלים ברבת אל חג׳אר, הצבא הנוצרי הופתע מהתגובה המידית, נכנס לקרב שבמהלכו הסתכמו אבידותיו ב־16 אלף נפש. באותו זמן נפטר גם המושל הנוצרי בעיר סיטה (Sita), שהיתה מרכזם ומבצרם של הנוצרים. בעקבות מאורעות אלה החלה בריחה של הנוצרים יושבי גבול האזור היהודי.
צבאם של היהודים היכה באותה רדיפה כ־12 אלף איש. חלק מן הבורחים מתושבי העיר סגלמסה המרוחקת ואזור אגמאט. יהודים רבים התישבו עתה באותם אזורים בהם התמעטו הנוצרים. מאותה תקופת כיבוש ידועה העיר תאמגרות בה נשתכנו יעקב ושמואל והפכוה לעיר בירתם.
גחלי ההתקוממות הנוצרית באזור ההוא דעכו לחלוטין רק כעבור זמן מה עם כניעת העיר סיטה. לכך קדמה התקוממות של תושבי העיר מבצר מתוך כוונה להתנפל על יהודי החבל תוך כדי מצור שארך שבעה חדשים. אחר זאת עזבו הנוצרים את אזור וואד דרעא ועברו למקומות אחרים במרוקו, בהם ריכוז הנוצרים היה רב יותר. בינתים הלך האזור ונתישב בתושבים מוסלמים שנתפשטו שם בשטחים רחבי ידים. בתקופה הראשונה ליישובם השתלבו במסגרת השלטון היהודי והכירו במושלים היהודים. הנוצרים שיתפו פעולה ותרמו רבות לביסוס המדינה הקטנה הזו ולהרחבתה גם בימי יעקב וגם בימי שמואל אחריו.
זמן קצר לפני עלות האלמורביטין, ראו המוסלמים תושבי האזור ההוא את עצמם זכאים לחבל ארץ נפרד ולשלטון משלהם. השליט היהודי שמואל נענה לדרישותיהם, או שבאמת רב מספרם והוא חשש מהם או שראה תביעתם כצודקת וחלוקה זו כדאית לשני הצדדים. כך נפרדה שוב המדינה. החלוקה היתה דומה לזו היהודית נוצרית שהיתה בימי יעקב. נראה שהסדר לא נתקבל כיאות על ידי המוסלמים. 7 שנים הסכינו למראית עין לגבולות החדשים, וכשנדמה היה להם כי אגרו מספיק כוח, מהרו לשנותם. לאחר שנכשלו פעמיים חתמו על חוזה שלום לתקופת 100 שנה, אולם הסכם זה לא קויים. אדם בשם איברהים לברדעי, איש מדון, ערמומי ורודף שלטון חולני, הופיע בחבל ארץ זה, בו מצא כר נרחב לפעולותיו. בעמדו בראש חיל צבא הצליח לכבוש את האזור המוסלמי. מדורבן על ידי הנצחון פנה אל היהודים. לאחר מפלות שנמשכו כ־20 שנה הוכיח לברדעי את עקשנותו ואת תאוות השלטון שבו. לאחר שאסף צבא חדש עלה וניגף שוב.
השלום שעשה תוכנן לתקופת מחצית השנה. גם כעבור תקופה זו הובס. בארבעת החדשים הבאים לא נלחם, והגביר את צבאותיו. הפעם קרוב היה לנצחון אלמלא עזרה יהודית בדמות 12 אלף פרשים קיירואנים מפאס. קרב הדמים שהתחולל הוכיח גם לחולה הרוח הזה כי עליו לסגת ולחכות עד בא שעת הכושר (אחרת אין לראות את מלחמותיו לכיבוש חבל ארץ זו, שהיה צחיח ברובו, מרוחק ממרכזי ישוב וקטן בשטחו). בתאפיללת, אשר עד אליה נסוג במפלתו, עשה את משכנו. עם מות השולטן שמואל אבד ליהודי וואד דראע שר צבאם הטוב ביותר. לברדעי מיהר בטרם ימצאו אויביו מנהיג חדש מתאמם. זממו עלה בידו והוא כבש את כל האזור היהודי. עתה נתעוררה בו גם רוח הג׳ייהאד. ביודעם את כוחותיו נסוגו היהודים למדינת לחזר, שם התבצרו, ועמדו בגבורה עשרה חדשים במצור. ברם, לברדעי פנה אל הערמה. הוא העמיד פנים כנוטה לכרות ברית, והזמין אליו את הנצורים, כשהם חסרי נשק ומגן, אל מישור איסיל. גם צבא לברדעי פרק את נשקו, אך טמן אותו בחול לרגליו. במעמד זה פנה וקרא ליהודים להתאסלם. תשובת היהודים היתה שלילית, כתוצאה מכך נהרגו ביום ההוא 17 אלף יהודים, הרצח לא נסתיים שם, כל ערי המושבות היהודים בלחזר נהרסו. מכל הישוב המפואר הזה נותרו רק מתי מספר, רובם הצטרפו לקהל ישראלי עקב היותם עבדים.
על אסון זה נודע אך מעט, בשל ריחוקו של חבל וואד דרעא. אך האסון היה כבד מנשוא. שנאת המוסלמים היתה כה עזה עד שהיפלו את היהודים אפילו בלבוש. מעתה היו אנשי הצבא היהודים שנותרו חייבים לחבוש כובעים בעלי שפה כפולה לאות קלון. סגנו של לברדעי, שעלה אחריו, החרים מהיהודים אדמות רבות והטיל עליהם מם גולגולת כבד. המיעוט היהודי, אשר המשיך לשכון באזור נפרד משאר המדינה סבל עוד זמן רב. השלטון אמנם השתנה מדי פעם, אך היהודים דוכאו תמיד. רק בסוף המאה ה־13, עם איחוד וואד דרעא ומרוקו, שונה המצב.
תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'49
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
גאבילה
גאבילה — מס עקיף על מוצרי צריכה כבשר ויין
מנהג שמשימין הגאבילה על הבשר והיין. ולמה דוקא על שני דברים האלו, עיין להגאון החבי״ף ז״ל, בס׳ נפש כל חי, ערר גאבילה,
שנתן עשרה טעמים לזה. ופה ארשום אחד מהם, כי אמרו רז״ל דעם הארץ אסור לאכול בשר ויין, ועיין במס׳ שבת דף סז ע״ב, חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון. וא״ב כיון שע״ה אסור לאכול בשר ויין, כדי שיתירו להם עשו זאת לתת בתור לקיחת הבשר והיין סר מה לת״ת ולת״ח, ובזה שהם מחזיקים ידי לומדי תורה, הו״ל כאלו הם ג״כ לומדים, כמבואר בש״ס עיי״ש.
גוד או איגוד
מנהג מי שתבע את חבירו בגא״א וחבירו לקח, דהמתנה זמן ל׳ יום כמו שהוא הדין. ותבע המוכר שיקנה לו מעכשיו אם לא הביא לזמן הנז׳ והאחר לא רצה, המנהג פשוט דצריר שיגמר הענין לגמרי או יביא לשלשים יום ואם לא הביא חזר הדין שהאחר יטול, וצריך שיתחייב וכן אם תבע המוכר. עיין למורינו מוהרשב״ד זלה״ה, בליקוטים שבסוף ספרו אשר לשלמה, משם מוהרר״פ בירדוגו זצ״ל בשו״ת משפטים ישרים, ח״א סי׳ תבג, ובו׳ עיי״ש.
גט
מנהג במחז״ק פאס, שאם ירצה שום אדם לגרש אשתו, שאין נותנים לו בדי״ץ רשות לגרש רק עד אחר עבור שלשים יום מיום שנתחייבו לגרש. ואם תהיה סיבה מוכרחת נותנים להם רשות לגרש מיד, זולת אם היה המגרש כהן אין נותנים לו רשות עד עבור שלשים יום. שורש מנהג זה מן משנה ערוכה במס׳ כתובות פ״ז, המדיר את אשתו מליהנות לו וכו׳ בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה ובכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה. וכן במשגה שאחריה, המדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ר׳ יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהן שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. הטעם למה הוסיפו לכהן זמן, שאם קפץ וגירש אינו יבול להחזירה. וכן בתקנת השלשים אין מוותרין לכהן ממנה, לפי שאם גירש אינו יכול להחזירה (והיום חזרו ותקנו במועצת הרבנים בשנת תרצ״ט פ״ק, שאין לגרש אשה עד תשעים יום במקום שלשים. וכבר נדפסה תקנה זו בקונטריס ראשון למועצת הרבנים).
מנהג כתב מרן באהע״ז סי׳ קבו סעי׳ ז, כותבין בגט אדר ראשון.
וכתב מו״ה רפאל אהרן מונסונייגו זצ״ל, דמנהגיגו לכתוב בה״א הידיעה ודלא כמרן. ואם היה באדר שני כותבין לירח אדר השני, ועיין מהר״י מינץ זצ״ל.
מנהג כתב מור״ם באהע״ז סי׳ קבס סעי׳ ו, אבל כותבין פלוני בן פלוני הכהן. מצאתי במזה״ג למוהר״ר אהרן בוטבול הי״ו, שמנהגינו כותביו גם אצל הבעל. וכתב עוד החכם הנז' שמצא אח״כ בכ״י מו״ה רוי״ה להפך. עוד מצאתי בכ״י מו״ה אהב״ה הנז״ל, וז״ל: ועיין להרב ויאמר יצחק, חלק אהע״ז סי׳ קכא, ד״ה והנראה לומר, שנותן טעם למנהגינו שכותבין הכהן אצל האב בגט דוקא. ביען שמצאתי בס׳ הרב מוהר״ר אהרן מונסונייגו זצ״ל (בס׳ מי השלח), שמנהגינו לכתוב גם אצל הבן. אבל אני קבלתי שכותבין דוקא אצל האב, ודו״ק. ועיין באה״ט טיקטין, סי׳ קכט ס״ק יא.
מנהג שמענו מפי קדוש מאריה דאתרין מוהרשב״ד זצ״ל (הוא המחבר שו״ת אשר לשלמה ושו״ת בקש שלמה), דמנהג פאס יע״א דאשה שזינתה תחת בעלה אין כופין את בעלה לגרשה, כמ״ש הט״ז וב״ש. וטעמא דמילתא שלא יהיה גט מעושה, אבל צריך הרחקה ומגלגלין עמו בדברי פתויים ורצויים והפחדות מעונשי גהינם וכו׳ עד שיגרשינה מרצונו הטוב, כן עושים מעשים בכ״י. ועי׳ מ״ש הרדב״ז בחדשות, ח״ב סי׳ תשמ״ו, ועיין מ״ש אני הדל בספרי אבי הנחל, מערכת זנות, אות ז, ובספרי שו״ת שארית הצאן, ח״ד, סי׳ תמא.
מנהג מנהגינו לשלש בעד שם, אם שמו ושם אביו כבעל. או שם אביו כשם אביו. ועיין בס׳ ברית אבות, בליקוטים דר עד סור ע״ב. ועיין הוראה דבי״ד בשמות האנשים, מערכת חי״ת, אות חיים יעקב בן דוד; ובמזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, מצאתי שפעם אחת כתב בשילוש בגט עצמו בהאיש המגרש שהיה שם אביו כשם העד החותם בגט.
מנהג לכתוב נקודה בגט. ומצאתי במזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, שכתב למנהגינו שכותבין נקודת בגט. עיין גט פשוט, סי׳ קכו ס״ק ו, מוהרימ״ט ס״ל ראם לא כתב נקודה פסול. עיין גט מקושר-בולא, סי׳ מה, ס׳ לא, עש״ב. ועיין סי׳ לג, בענין עיר חדשה.
מנהג מנהגינו שאין כותבין בגט מילת בו (למנין שאנו מונין בו). ומנהג ירושלים לכותבו. ועיין גט מקושר-בולא סי׳ לג ס״ה, ומהרי״ל פוסל אם כתב בגט שאנו מוניו בו.
מנהג כשמקבלת האשה גטה ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, באותה שעה ישפכו בין רגליה כוס חלב בקרקע. ויש שמשברים גם הכוס זכוכית בקרקע. והכל רמז לסימן טוב, כלומר שגם שנתגרשה מאיש זה יזמין לה בן זוג אחר, כמו הכוס זכוכית שנשבר שיש לו תקנה להתיכו ולעשות כוס אחר, כן יהיה לה עוד בעל.
מנהג כשהאשה מתגרשת ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, אינה הולכת לביתה שמתפחדים השכנות ממנה, שנראה להם כמו סכנה. וגם אינה רוצה ליכנס לביתה אחר קבלת הגט שאינו סימן טוב לבני הבית, ובפרט אם היה לה בנות וכלות. ובאותה שעה יש שהולכות לבית החיים להשתטח על קברי הצדיקים, שתעמוד לה זכותם שהשם יתברר יזמין לה איש אחר. ויש שנשארות בבהכנ״ס ששם קיבלה גיטה, ועולה לעזרה ללון שם בלילה ההיא, ואם אין שם עזרה הולכת לבהכנ״ס אחרת ללון שמה. ובשעת קבלת הגט בורחים מפניה נשים אם היו שם, ואם היו איזה נשים זקינות קרובותיה נשארות עמה ולנים עמה בבהכנ״ס, ושולחים לה קרוביה או מביתה סעודת הלילה בבית הכנסת.
והתייר מו״ה יעקב ספיר ז״ל בס׳ אבן ספיר, ח״ב, במסעותיו בארץ הודו ראה בעיר כלכות״א שסדר שם איזה גיסיו, כתב וז״ל בהתעסקי עמהם בעסק הגיטין, ראיתי מנהגם ואולתם שם, איך יראים מהגט, ואפי׳ מריח הגט מפחדים ובורחים כמו מחולי המרבק, ולא יניחו לסדר הגט באחד הבתים שדרים שם בני אדם, פן תדבק בהם רוח רעה מאלה. וגם החלונות יסגרו בהבתים הפתוחים להמקום שמסדרים בו את הגט, שלא יכנס הקול והריח של הגט. הבגדים של המגרש והמגורשת טמאים הם להם כבגדי המנוגע. ולכן מיד אחר גמר מעשה הגט, ממהרים אל המים לטבול במקוה טהרה. ומי שמקדים אל המים כנשוך מהערוד (ברכות לג ע״א ברש״י) המגרש או המגורשת הרי זה משובח. וכל דאלים מרבה מתן לשמש המקוה שיכניסנו תחלה והבגדים שפושטים אצל המים לא יעלום עוד עליהם והם הפקר לעניים. ובצאתם מהמים ילבשו בגדים אחרים מכר רגל ועד ראש. ולכן לובשין בעת הגט בגדים פחותים, עכ״ל. אתה תחזה דכמנהגים אלו ישנם בעולם.
א. עָרוֹד (ז') [ארמית: עֲרוֹדָא] חֲמוֹר בַּר (Asinus onager); בַּעַל חַיִּים שׁוֹכֵן מִדְבָּר, גָּדוֹל מְעַט מִן הַחֲמוֹר, אָזְנָיו קְצָרוֹת יוֹתֵר. צֶבַע רֹאשׁוֹ וּצְדָדָיו כָּתֹם כְּצֶבַע חוֹל הַמִּדְבָּר. לְאֹרֶךְ גֵּווֹ עוֹבֵר קָו חוּם בֵּין שְׁנֵי קַוִּים לְבָנִים. עַד כֹּה לֹא הִצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ וּלְבַיְּתוֹ: "עָרוֹד… עֲרָבָה בֵּיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה" (איוב לט ו). "הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד אַף-עַל-פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה – כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה" (כלאיים א ו).
מנהג איזה נשים ששואלת לרב המסדר לתת לה חתיכה מן הגט שקיבלה היא בעצמה או גט אחר, ושורפת החתיכה ההיא על גבי האש ועשן השריפה עולה עם בגדיה, ואומרות שזו סגולה שתנשא לאיש בקרוב, וגם אם איזה אשה אלמנה או גרושה או חלוצה עושה סגולה זו כדי שתהיה לאיש.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מז – 29/07/19
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
יט. המשך התפילה
׳קדושא דסדרא׳ / ׳ובא לציון׳: בראשונה נהגו לומר בלחש החל מ׳ונטלתני..׳עד סוף ׳ובא לציון אחר כך אמרו בלחש רק את הפסוקים בארמית.
שלוש שיטות יש בעניין קריאת ׳ובא לציון': המקובלת ביותר היא שאת החלקים בעברית קוראים בקול בציבור ואת התרגום הארמי לפסוקים אומר כל אחד בלחש, בבחינת ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳(הרמ״א, שו״ע או״ח, סימן קלב, סעיף א). השיטה השנייה, הקבלית, היא שיש לקרוא הכול בקול רם, כולל התרגום הארמי לפסוקים (שער הכוונות, חלק א, עט׳ שבג, צד א). השיטה השלישית, הפחות נפוצה והמיוצגת על ידי המנהג הפילאלי, היא לומר הרוב בלחש, דעה הקרובה לדעת אבודרהם.
אמירת התרגום הארמי בלחש היא על פי הכלל שדבר שהוא בלשון תרגום – אין לאמרו ברבים, ולכן כל יחיד אומר אותה בפני עצמו בגלל נוסחה הארמי(זוהר תרומה קלב ע״ב; בית יוסף סימן נט). רוב קהילות מרוקו אמרו אותה בקול רם, כמו קהילת צפרו(נהגו העם, עט' יא סעיף כה; עטרת אבות, שם סעיף קיט; משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 87 סעיף קפ), ויש שאמרו בלחש (נתיבות המערב, עט׳ מג סעיף קסו).
מרא דאתרא יש״א ברכה היה מעיר לומר הכול בקול רם בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד.
הנוסח לשיר של יום בכל קהילות תאפילאלת הוא: ׳השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן ביום פלוני בשבת קודש.
התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).
ביום ראשון אומרים ׳ביום ראשון בשבת קודש׳ בנוסח ׳תפילת החודש/ ולא ׳ביום אחד
ביום שישי מרא דאתרא בבא מאיר נהג לומר: ׳ביום השישי ערב שבת קודש
בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להוסיף לפני ׳בית יעקב׳ את המזמור המיועד לימים מיוחדים: ביום שמחת כהן: ׳למנצח… רצית ה׳ ארצך׳(תהלים פה); ביום שושן פורים: ׳למנצח על שושן עדות׳(ס); כשיש מילה: ׳למנצח על השמינית׳(יב); בבית האבל: ׳למנצח… שמעו זאת כל העמים׳(פט), ואחריו ממשיכים ׳בית יעקב/ מזמור של יום וקדיש ׳יהא שלמא/
התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).
בראש חודש אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ׳בית יעקב׳ ואח״כ שיר של יום הרגיל.
רק בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח אין אומרים ׳בית יעקב׳ ומזמור של יום אלא מזמור של חג.
בעלי בתים מתחילים לחלוץ את התפילין אחרי קדיש ׳תתקבל׳.
אנשי מעשה נשארים מעוטפים בטלית ותפילין עד אחרי'עלינו לשבח׳.
אין מוסיפים אחרי ׳עלינו לשבח׳ את הפסוק ׳ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳.
אומרים ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה׳ שלוש פעמים ביום.
כ. חק לישראל ומנהגי קריאה אחרים לאחר התפילה
בקהילות גדולות, כמו ארפוד, נשארים כמניין של מתפללים אחרי התפילה לקרוא ׳ח'ק לישראל׳,כשהם עטופים בטלית ותפילין, ובסוף הקריאה מסיימים בקדיש ׳דרבנן׳.
בקהילות קטנות הקפידו יחידים על קריאת ׳חיק לישראל׳ יום יום, כמו החזן ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן.
בריסאני, בעלי בתים לפני שהולכים לכפרים לעסקיהם קוראים ׳חיק לישראל׳ ותהלים של אותו יום(מחולק לשבעה), ורק אחר כך הולכים לעסקיהם.
יש הקוראים אחרי התפילה פרק שירה, עשר זכירות וי״ג עיקרים.
מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳חיק לישראל׳ בכוונה ובהבנה, אחר כך פרקי תהלים של אותו יום ואחר כך ח׳׳י פרקים של משניות עם פירוש.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 47
עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי
הבדיקות הרפואיות
כשם שראיתי לאחר הביקור הראשון את מרכז פעולתנו בעלייה בשטח זה, ראיתי גם את כל הקשיים הכרוכים בהגשמת ההעברה של הכפרים הללו לישראל. אם במרכזים הגדולים או ביישובים הקטנים הסמוכים למרכזים העירוניים, יכולנו לבצע לאחר תקופת ארגון מאומצת פעולת בדיקות רפואיות מורכבות שהיו כרוכות בעלייה הסלקטיבית, הרי הניסיונות שלנו לערוך בדיקות רפואיות לבני הכפרים האלה, היושבים לעתים במרחק מאות קילומטרים מהמרכזים הרפואיים היו דבר בלתי אפשרי כמעט. בכל זאת התחלנו עושים ניסיונות בכיוון זה והבאנו את תושביהם של כמה כפרים למראקש, בעיקר לשם עריכת בדיקות רפואיות. לשמחתנו נוכחנו לדעת, כי מצב הבריאות של תושבי הכפרים טוב בהרבה מזה שחששנו לו ובאופן כללי טוב יותר מזה של יהודי הערים. בדיקות רפואיות קל יותר היה לבצען לגבי הכפרים הרחוקים רק כמה עשרות קילומטרים מן המרכזים או שתחבורה סדירה עוברת אותם. כמעט מן הנמנע היה לבצע זאת בכפרים המרוחקים מאוד ושאינם קרובים לעורקי התחבורה.
אך חוקי העלייה הסלקטיבית חייבו אותנו לערוך את הבדיקות. פניותיי המרובות בהצעה לוותר על הבדיקות הרפואיות הקפדניות בכפרים המרוחקים הכרוכות בבדיקת רנטגן, גם וכדומה ולהסתפק בבקרות רפואיות של רופא בלבד, נפגשו תחילה בהתנגדות. אם כי מתוך גישתי הכללית לעניין העלייה לא השלמתי עם התנגדות זאת ידעתי גם שנימוקיהם של המתנגדים אתם. עוד היינו רחוקים מקליטה מושלמת, ישראל טרם "כילה" מאות אלפים עולים שהגיעו אליה, שרמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל לא תדרדר ותרד. ניסיתי להניע גורמים שונים שיסכימו לעשות את הבדיקות הרפואיות באמצעות מכונת רנטגן נעה בכפרים הללו ; אך כפי שהתברר לא הייתה אפשרות לבצע את הדבר גם מבחינות פוליטיות. היה חשש להתנגדות של הצרפתים ל "מסע" זה של בדיקות רפואיות בין אוכלוסייה יהודית כפרית בלבד וכן חששנו מה יגידו ערביי המקום. כן נוכחנו לדעת שהדבר לא ניתן לביצוע גם מבחינה טכנית. לשם כך היינו זקוקים לצוות רציני של רופאים ופרסונל אחר, שלא יכולנו לגייסו.
גם חלק מידידי, ומהם שרצו בלכ לבם למהר ולהעלות יהודים אלה דיברו על לבי לפעמים כי ארפה מרעיון זה. הם הצביעו על העובדה שבמקרים מסויימים חלק מאנשי הכפרים היו דוחים את עלייתם אף לאחר שניתנה להם על ידינו, בסיום הבדיקות, האפשרות לעלות. היו אנשי כפרים שפחדו בבוא המועד לבצע את המעשה הנכסף אליו שאפו בכל נפשם ומאודם, להיעקר מכפרם וללכת לקראת הנעלם, אף שהכמיהה לעלייה לארץ ישראל הייתה טבועה בעומק לבם. ברגע האחרון היו מהם שנרתעו מלעשות את המעשה. כל הדברים האלה בהצטברם יחד עשויים היו לרפות ידיים. אך עמדתי על דעתי. ראיתי הכרח ליהודים האלה לעלות. ידעתי כי בהשאירם בארץ מגוריהם נידונים הם לניוון חברתי וכלכלי, לאיבוד צלם האדם, לטמיעה בים הערבי האופף אותם, ובימי סערה פוליטית – לפגיעה בחייהם. ועם זאת ראיתי אותם כאלמנט טוב יותר להתיישבות חקלאית בישראל שכמוהו כבר יושב בהרי יהודה והגליל ובנגב. ידעתי כי אנשים אלה יסתפקו במועט יותר מאנשי הערים. האמנתי הכל לבי שאם כי נערמים קשיים רבים לביצוע העברתם לישראל יבוא יום וגם אצל החולשים על העלייה בארץ וגם אצל אנשי הכפרים יחול מפנה.
מכתב הנשיא ורעייתו.
ידעתי שגם בארץ, במוסדות הקליטה וההתיישבות, חוזרים ושוקלים איך לקלוט ולהשריש ביתר יעילות ויסודיות את העלייה שבוא תבוא לישראל. עודדני במיוחד, במכתביהם, הנשיא יצחק בן צבי ורחל ינאית, רעייתו. בתשובה למכתבי ולתזכירי (שבחלקו הנוגע לכפרים מובא לעיל ) כתב הנשיא :
חבר יקר, זאב חקלאי
מתוך הדו"ח ראיתי כמה עמל השקעת בעבודת נמלים. אולם ידעתי להעריך את העבודה, אם תוצאותיה מרובות או מעטות. הן זהו אחד הפלאים שעליהם מתפלא המחוקק" "או הניסה אלוקים גוי מקרב גוי" נזכרתי בעבודת הנמלים אשר עמלתי אני עם בן גוריון לפני שלושים ושש שנים באמריקה להקים את החלוץ הראשון מאבק אדם…"
ורחל רעייתו כתבה :
"קראתי בעיון רב את סקירתך על מצב גולת צפון אפריקה וקראתי גם רשימה טובה על הכפרים היהודיים וידע ידעתי היטב את טעם לבטיך, כי מבשרי חזיתי וחוזה בהם. רק לפני קצת למעלה ממחצית השנה הייתי עם ילדינו בכפר הנוער, ביניהם לא מועטים מיוצאי צפון אפריקה וראיתי את אחינו העולים במעברות ובנקודות ההתיישבות. מה קשה המצב במעברות פה בקרבנו אנו, בירושלים, מאוד עגום. ולא פלא שהדים לא טובים נישאים לגולה. אך גם המצב הקשה שלנו – הנחמה הם הילדים. עוד מעט קט, רק שנים מועטות והם, הטובים שבהם, כצברים שלנו, מעורים יהיו בקרקע המולדת ובתרבותה.."
כן בהיותי בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953, סיפרתי בוועדה לענייני עלייה, קליטה והתיישבות על הסימנים הראשונים לתזוזה מחודשת בענייני העלייה במרוקו ונכונותם של כמה מהכפרים לעלות לישראל אם יעלום בשלמותם, ושאלתי לאפשרות יישובם כגופים שלמים.
זכרתי את תשובתו של שר האוצר והמנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות, לוי אשכול " "הלוואי ויבואו. לא יהיה עיכוב בזאת"
אפשר היה לחוש כי אותו זמן הייתה כבר חרדה בחוגים נרחבים של היישוב בישראל גם לעובדת הירידה מישראל וגם למספר מועט ביותר של עולים, בין השאר ביקש הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953 בהחלטותיו את ההנהלה לבדוק מחדש את הכללים לבחירת העולים ואישורם מתוך מגמה להקת הכללים הקיימים וכן ציין את הפעולות שנעשו לעידוד עלייתם של מועמדים להתיישבות ולארגונם בגרעינים מלוכדים והטיל על מחלקת העלייה להמשיך בפעולות אלה.
מיד לאחר פסח 1954 החלה להסתמן בבירור התמורה במרוקו. גברה מאוד הנהירה וההרשמה לעלייה בערים ובמקומות הקטנים בעקב גורמים שונים. גברה המתיחות הפוליטית והטרור הפך לדבר שבקבע. נפסק הפרוספריטי היחסי ששרר זמן מה במרוקו, פסקו דברי היורדים שריפוי את ידי הרוצים לעלות והם ישבו במשרדנו ישיבות שבת מרובות כדי שיחזירום לישראל מיד.
ובישראל הוסכם לקבל את התביעות לגבי אנשי הכפרים ועל הכל נחלו לבוא הידיעות הראשונות המעודדות אשר הועברו בשיטה של " מן האוניה אל הכפר " להתיישבות.
עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי.עמ' 128
שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008
בסוף מאי 2007 ערך מנכ״ל משרד החוץ, אהרון אברמוביץ, ביקור חשאי ברבאט וניסה לברר אפשרות לביקורה של שרת החוץ, ציפי לבני, במרוקו. שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, דחה את הבקשה וטען כי ״הזמן אינו בשל לכך.״ עם זאת, בנעאיסה לא שלל את האפשרות לפגישה עם לבני ״במדינה שלישית״.
ואכן, ב־4 ביולי 2007 נועדה שרת החוץ עם עמיתה המרוקני בפריז. מנכ״ל משרד החוץ וכן השגריר יעקב הדס, סמנכ״ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה, נלוו ללבני בפגישתה עם עמיתה המרוקני. בשיחה נדון המצב בשטחים לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, וכן נבחנו היבטים שונים של יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שאומצה על ידי הליגה הערבית כ״יוזמת שלום ערבית״. ישראל מצאה כמה אלמנטים חיוביים ביוזמה זו, אולם הסתייגה מכמה אלמנטים אחרים – במיוחד מאלה הנוגעים לסוגיית שובם של הפליטים הפלשתינים לבתיהם בתחומי מדינת ישראל.
יחסיו המאופקים של המלך מוחמר ה־VI עם ישראל עולים בקנה אחד עם נטיותיו להשקיע מאמצים רבים יותר בתחום מדיניות הפנים של ארצו. כבר ביום שלאחר הכתרתו למלך עקב מוחמר ה־VI בדאגה אחר העלייה המתמדת בכוחם של הקנאים המוסלמים. חוגים אלה מתנגדים לכל ליברליזציה בסדרי השלטון והם שואבים את כוחם, בין היתר, גם מההתנגדות החזקה לשחיתות הנפוצה בכל משרדי הממשלה. גם הלבנת כספים מסחר בסמים נפוצה מאוד במדינה. האזרח העני מגלה לפתע שפקידי ממשלה זוטרים הופכים בן לילה לעשירים מופלגים.
המלך שוכנע, על כן, שהדרך היחידה לבלימת הקיצוניות הדתית בארצו היא באמצעות רפורמות ממשיות וליברליזציה מרחיקת לכת בכל תחומי השלטון. ואמנם, בשבע שנות מלכותו הנהיג מוחמר ה־VI רפורמות כלכליות וחברתיות מרשימות. הבחירות לפרלמנט בספטמבר 2002 היו החופשיות ביותר בתולדות מרוקו. כששת אלפים מועמדים התמודדו ב־26 רשימות על 325 מקומות בפרלמנט. לראשונה בתולדות המדינה התמודדו נשים ברשימות עצמאיות. גם אם שום רשימה לא זכתה ברוב והיה הכרח להקים ממשלה קואליציונית חדשה, כללית ניתן לומר שהנשים והמפלגה הדתית המתונה – מפלגת הצדק והפיתוח – הגבירו את כוחן בפרלמנט. גם הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות התנהלו בחופש רב.
כבר בחודשי מלכותו הראשונים חנן המלך אלפי אסירים פוליטיים. הוא התיר לבני משפחתו של מהדי בן־ברקה – האופוזיציונר המרוקני המפורסם, שנחטף בצרפת ב־29 באוקטובר 1965 והומת בידי אנשי ביון מרוקנים – לסיים את גלותם בצרפת ולשוב למרוקו. המלך אף חנן את אברהם צרפתי, לשעבר איש המפלגה הקומוניסטית המרוקנית שפעל נגד שלטונו האוטוקרטי של חסן ה־11 והתיר גם לו לשוב לקזבלנקה. מעמד האישה השתפר, חופש הביטוי גדל, ופרשנים שונים דנים כיום בגלוי בצורך להגביל את סמכויותיו של המלך. חופש הדיבור הוא תוצאה ישירה של ביטול המגבלות החמורות על חופש העיתונות. בשל מגבלות אלה הצטמקה בעבר השפעתה של העיתונות הממלכתית ועלה בהתמדה כוחן של תחנות הטלוויזיה הערביות הפרטיות, אל־ג׳זירה ואל־ערבייה.
בצעד חסר תקדים הסיר המלך באופן חלקי את מעטה הסודיות סביב בית המלוכה. נישואיו ביולי 2002 למהנדסת מחשבים בת 24, סלמה בנאני, נערכו ברוב פאר והדר בנוכחות אורחים זרים רבים, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. המלך מימן גם את נישואיהם באותו יום ובאותו מקום של מאתיים זוגות צעירים, שנערכו על מדשאות הארמון המלכותי ברבאט. בכך פתח המלך תקופה חדשה של ליברליזציה ומודרניזציה במדינה שבה החיים מאחורי שערי הארמון נשמרו תמיד בסוד.
גולת הכותרת של הרפורמות הפנימיות היתה ללא ספק הקמת ״הוועדה לצדק ולפיוס״, בראשותו של האסיר הפוליטי לשעבר דריס בן־זיקרי, שחקרה פגיעות בזכויות האדם בארבעים השנים האחרונות. הוועדה בת שבעה־עשר חברים היא הראשונה מסוגה בעולם הערבי. היא הוקמה בינואר 2004 והגישה את מסקנותיה במחצית דצמבר 2004. במשך קרוב לשנתיים בדקה הוועדה כשבעה־עשר אלף תיקים. היא מצאה שמשפחותיהם של 9,280 קורבנות זכאים לפיצויים מהמדינה. היא גילתה ש־322 אנשים נורו למוות בידי כוחות צבא או משטרה ו־174 מתו מעינויים במתקני כליאה שונים. הוועדה זיהתה 106 גופות של אסירים שמתו מעינויים בשני בתי כלא באזור העיר פאם. אין ספק שהמלך מוחמר ה־VI גילה אומץ לב רב בעצם מינוי הוועדה ואימוץ מסקנותיה. בכך הוא פתח דף חדש ביחסי הממשלה עם האופוזיציה המתונה בארצו. המלך החליף גם רבים מאנשי הביון והביטחון, כאות להיפרדותו מעיוותי המשטר שהיו מקובלים בתקופת אביו. כך, למשל, גנרל עבד אל־חק קדירי, ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו במשך מספר שנים, הוחלף על ידי יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שהיה חסר כל ניסיון בתחומי הביון והביטחון. למרות זאת, החילופים בוצעו ללא זעזועים.
למרות התפתחויות אלה תקפה האגודה המרוקנית לזכויות האדם את מסקנות הוועדה, ובעיקר את הימנעותה מלנקוב בשמות האחראים לפשעים שנעשו בארבעים השנים האחרונות. האגודה חלקה גם על המספרים שנזכרו. פעיליה טוענים, למשל, שמספר הקורבנות גדול בהרבה. ואילו חוגי האיסלם הקיצוני מוסיפים לטעון נגד המשך ההגבלות על דרשות האימאמים במסגדים. מתוך מגמה לצמצם את השפעת האיסלם הקיצוני, הקימה הממשלה ועדה מיוחדת לאישור מראש של הדרשות במסגדים בתפילות יום השישי. בתחום מדיניות החוץ שדרג המלך את יחסיו עם האיחוד האירופי וחיזק מאוד את קשריו עם ארצות הברית. הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית תרם רבות לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה. בדומה לישראל, גם מרוקו נהנית עתה ממעמד של ״שותף־לא־חבר״ בנאט״ו. צבאה משתתף דרך קבע בתמרונים הצבאיים הנערכים מטעם נאט״ו בים התיכון, בהשתתפות חילות הים של ישראל, מצרים, תורכיה ואלג׳יריה.
למרות זאת, גל הטרור האיסלמי הקיצוני לא פסח אף על מרוקו. מאז מוגר כיסאו של סדאם חוסיין במרס 2003, מהווה מרוקו מאגר מתמיד לטרוריסטים מוסלמים שפעלו גם בעיראק ובכמה מדינות אירופיות. בשנת 2004 הם היו מעורבים גם בהתקפה על תחנת הרכבת במדריד. ב־1 בספטמבר 2006 עצרה המשטרה המרוקנית 56 מחבלים, ביניהם רעיותיהם של שני טייסים בחברת התעופה המלכותית, שעמדו לבצע שורה של מעשי טרור במדינה – כולל חטיפת שני שרי ממשלה. אחת הנשים עמדה בקשר רצוף עם איש אל־קאעידה שהיה מעורב בתכנון ההתקפה על תחנת הרכבת במדריד. העצורים השתייכו לרשת שכינתה עצמה בשם ״אנסאר אל־מהדי״. מנהיגם, חסן אל־ח׳טאב המכנה עצמו ״אבו אוסאמה״, הקים מחנה אימונים בקרבת החוף הדרומי של מדבר סהרה, באזור הררי שמזכיר את תנאי השטה באפגניסטן. כמה מהמרוקנים שהתאמנו במחנה זה הגיעו בסופו של דבר לעיראק דרך אירופה וסוריה. מובן שההתרכזות בנושאי פנים הביאה גם להתרופפות הפעילות במסגרת הליגה הערבית. גם קודם לכן היתה ״הליגה״ מחולקת באופן בלתי רשמי לארבע ארצות העימות: סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי, מדינות ה״סהר הפורה״, עמק הנילוס וארצות צפון אפריקה. מה שאיחד את כולן בעבר היה הסכסוך הישראלי־ערבי והנושא הפלשתיני. כיום קיימת חלוקה נוספת: מדינות התומכות בטרור ומדינות הנלחמות בו. מרוקו נמנית עם המדינות הנלחמות בטרור.
בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי שומר המלך מוחמר הVI על ההסכמה הבינערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית השלום הסעודית, שאושרה בוועידת הפסגה הערבית בביירות במרס 2002. התוכנית קראה לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו ב־1967 ולהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית. כן קראה התוכנית לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים הפלשתינים. בתמורה לכך יעניקו מדינות ערב הכרה־משתמעת במדינת ישראל ויכוננו עמה ״יחסים רגילים״. ישראל דחתה בזמנו את התוכנית הסעודית, משום שאין בה הכרה מפורשת בישראל; היא אינה מאפשרת תיקוני גבול וחילופי שטחים; וכמו כן, היא קוראת ל״פתרון מוסכם״ של בעיית הפליטים הפלשתינים. אולם באביב 2007 חל ריכוך מסוים בעמדה הישראלית ביחס לתוכנית השלום הסעודית. לאחר ועידת הפסגה הערבית בריאד, במרס 2007, הודיעה ישראל כי יש בתוכנית השלום הערבית ״דברים חיוביים רבים״ והיא מוכנה לראות בתוכנית זו בסיס למשא ומתן בין הישראלים לפלשתינים ונציגי הליגה הערבית. מרוקו בירכה על שינוי זה בעמדה הישראלית.
בתחום המדיניות הבינלאומית, המאמץ המרוקני העיקרי מתרכז עתה בנושא הסהרה המערבית וארגון ה״פוליסאריו״ וכן בשאלת המתיחות המתמשכת עם אלג׳יריה והיחסים המורכבים עם ספרד. המשבר עם אלג׳יריה מעניין במיוחד. למרות ששפתן של שתי המדינות, דתן ותרבותן זהות, הגבול ביניהן סגור למעלה מ־12 שנים. המלחמה שפרצה ביניהן בשנת 1963 הותירה משקעים רבים בשתי המדינות, ומשבר הסהרה החריף עוד יותר את היחסים ביניהן. מרוקו מאשימה את אלג׳יריה כי היא מנצלת את המשבר בסהרה המערבית להרחבת שטחה כדי שתוכל להגיע לחופי האוקיינוס האטלנטי. ב־1994 האשימה מרוקו את שירות הביון האלג׳ירי בהתקפה על תיירים ספרדים במלון במרקש, במגמה לסכסך בין מרוקו לספרד. בתגובה על כך סגרה מרוקו את גבולה עם אלג׳יריה והטילה על אזרחים אלג׳ירים חובה להצטייד באשרת כניסה למרוקו. בשנת 2004 ביטלה מרוקו מגבלה זו, אך אלג׳יריה אינה ממהרת לבטל אותה מגבלה החלה על אזרחים מרוקנים.
הסהרה המערבית היא חבל ארץ צחיח בחופה הצפוני־מערבי של אפריקה, ששטחו קטן אך במעט משטח איטליה. מרוקו נטלה לידיה שטח זה לאחר שפונה על ידי ספרד, על פי אמנת מדריד, בפברואר 1976. בסיוען של אלג׳יריה וקובה, נלחמה חזית ״הפוליסאריו״ נגד הסיפוח המרוקני. המלך מוחמר ה־VI, כמו אביו חסן ה־11, רואה במאבק בחבל ארץ זה יותר מאשר סכסוך גבולות.
שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008- עמוד 28
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
המספר נוקט עוד דרך של תיאור, הוא מתאר את שני האירועים המרכזיים בחטיבה, ההשלכה לבור והמכירה משתי נקודות מבט, מנקודת מבטו שלו ומנקודת מבטו של יוסף, גיבורו. תחילה מתוארים האירועים מנקודת מבטו של המספר, שמתייחס רק לתיאור החיצוני של האירועים. הוא מתאר את הבור ואת תכולתו האיומה ואת פניו היפים של יוסף המצהיבים לנוכח הבור, אך אף לא מילה על תחושותיו של יוסף, גם את מכירתו לשיירת הערבים הוא מתאר בלי לומר דבר על מצבו הנפשי של יוסף.92 אותם אירועים מתוארים מפי יוסף בחלק השני של חטיבה ד׳ במונולוג מעורר רחמים שהוא נושא, כנראה בפני אנשי השיירה, רגע לפני שהוא נפרד מאחיו:
70- פוואחד לביר מנת מכבבי / באיין ׳׳בבור אחד הייתי מוסתר / בין נחשים היו לי
לוחאייש כאן אעדאבי עינויים,
יהודה כאי וחביבי יהודה אחי וחביבי
בעאני בתתאמאן/ א-סדינא / מכרני במחיר / אדונינו / מכרני במחיר.״
בעאני בתתאמאן
קאללו, נצררף מכתובי / פין בוייא אמר לו: ״אקבל את הכתוב משמיים/ איה אבי,
יירא עדאבי יראה יסוריי?
טלעוני פסכו תובי העלוני, והפשיטו בגדיי,
ותלקוני ערייאן / א-סידנא / ועזבוני עירום -אדוננו – ועזבוני עירום.״
ותלקוני ערייאן
יוסף מתאר במונולוג את פחדיו וסבלו, את העינויים שהתענה בבור, את העלבון וההשפלה שחווה בהשלכתו עירום לבור ובמכירתו. העיסוק בעולם הנפש של גיבוריו, ובמיוחד של יוסף, מעניקים לדמות ממד של עומק ומורכבות, ׳מעגלים׳ אותה ומרחיקים אותה מכל נטייה לסטריאוטיפיות וחד-ממדיות. תיאור האירועים מפיו של יוסף מעוררים אצל המאזינים הזדהות גדולה עם סבלו ומעצימים את הביקורת כלפי אחיו.
יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם גורלו, כעצת המלאך, מתוך אמונה כי כך נגזר עליו משמיים, ואת הדברים הוא אומר בשעה שאחיו מפשיטים אותו מבגדיו ומכים אותו, והוא חוזר על אותם דברים לפני פרידתו מאחיו, כשהוא נישא עם השיירה למצרים. למרבה האירוניה, לא האחים, אלא ראש השיירה הערבי הוא שמגלה הבנה ואמפתיה לסבלו של יוסף ורואה את הדברים כמוהו, הוא מעודדו לקראת המסע למצרים:
חין טללעו דאכ לערבי / גאללו כאשר העלהו אותו ערבי (מן הבור)
תעאלא ייא צצאבי [סאחבי] פנה אליו: ״בוא, נער,
מקבול מא ייעטיכ רבבי מקובל מה שיעניק לך האל,
גיר ייאלה אוכן / א־סידנא / גיר רק בוא – אדוננו – רק בוא.״
יאללאה אובן
דמות נוספת שמעודדת את יוסף היא רחל, אימו המתה. יוסף מגיע עם השיירה אל קבר רחל, המצוי על אם הדרך, משתטח עליו ובוכה על מר גורלו בפני אימו, בדרך פלאית עונה האם ליוסף ממעבה האדמה, מעודדת אותו ואף מייעצת לו להשלים עם מעשה הבגידה של אחיו ולקבל את הדברים, כי כך נגזר עליו משמיים:
גלס יוסף כא יצייח / צייאח לגדר ישב יוסף צועק צעקת הבגידה
גאלתולו ייא וולדי / צבר לצצרה, אמרה לו: ״הוי, בני, סבול את הצרה״.
יוסף נותר לבד מול האחים המתנכלים לו, ולבד בשיירה הנושאת אותו הרחק מביתו ומארצו. אך יוסף אינו לבד בסיפור. האל עומד לצידו, פועל ומתערב לאורך הסיפור בדרכים שונות, לא רק באמצעות המלאך: הוא מזמן את השיירה שלוקחת את יוסף ומצילה אותו ממוות מיידי מידי אחיו:
זאב ללאה וואחד לקאפלא דלערב/ גאדייא והאל זימן אורחת ערבים הולכים מצרימה, למאצר
זאייא מן טריק בעידא / מן צצחרא באה מדרך רחוקה מן המדבר.
בדרך משתטח יוסף על קבר רחל אימו ומבקש ממנה סיוע, אך אנשי השיירה תולשים אותו מהקבר ומכים אותו נמרצות על שעיכב אותם. האל מתערב ומחולל סערה במדבר שמאיימת על השיירה, ואנשיה מבינים כי הסערה נגרמה בשל יחסם אל יוסף, הם מבקשים את סליחתו, ומיד הסערה פוסקת:
עארפנא באיין דנובכ / ראה ייתסארא חזרו וביקשו לפניו סליחה: ״אתה תכפר
חין קטעו סומו / עבבאווה למאצר ידענו, עוונך הרי יתברר״.
יוסף הצעיר היוצא מן הבית בקצידה אינו אותה דמות יוסף שבמקרא, יוסף בקצידה ירא שמיים וישר דרך שלא עשה כל רע לאיש. מסעו אפוא אינו מסע של תיקון וכפרה. זהו מסע שבו שבה מהותו של יוסף כצדיק ומתגלה בכל אירוע ובכל פעולה ומעוררת את הערצת הציבור ואת הזדהותו עימה. חטיבות ה-ח: פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר
פרשת יוסף ואשת פוטיפר היא הפרשה המרכזית בסיפור, והעימות עם זוליכה, אשת פוטיפר, הוא, ללא ספק, לב לבה של הקצידה ושיאה. הפרשה מסופרת על פני ארבע חטיבות(ה-ח, 81- 155). זמן הסיפר של הפרשה התארך מאוד, ועובדה זו כשלעצמה די בה כדי להעיד על מקומה המיוחד בעלילה ועל מרכזיותה בחיי יוסף. העימות הוא גם נקודת המפנה בסיפור, לפניה הלך יוסף מדחי אל דחי, מיוסר ומעונה, ואחריה מתהפך גורלו עד לעלייתו לכס השלטון במצרים. בפרשה זו מתגלה יוסף במלוא מוסריותו ובמלוא מהותו כצדיק, והתנהגותו בפרשה זו היא שזיכתה אותו בתואר צדיק, ובשלה היה מושא להערצה הגדולה של הקוראים והמאזינים היהודים לאורך הדורות. בסיפור הפרשה עושה המחבר שימוש במגוון מקורות של הסיפור: הוא משתמש באינטנסיביות רבה במקורות היהודיים, רובם הגדול מספרות חז״ל ומספרות יהודית מאוחרת יותר. בצד הרמיזות וההפניות אל המסורת היהודית ניכרת גם השפעתה של המסורת המוסלמית. את הפרשה הוא מעצב באותן טכניקות ותחבולות שבהן עיצב את הסיפור עד כה, חלקה הגדול כתוב כשיח ישיר מפי הגיבורים, במונולוגים ודיאלוגים, ואירועים שונים מתוארים מנקודות מבט אחדות, מנקודת מבטו של מספר יודע-כול ומנקודת מבטם של שני גיבורי הסיפור, זוליכה ויוסף. עיצוב זה מעניק לסיפור את אופיו הדרמטי ולדמויות את עיצובן המורכב.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D-עמ' 254
ארץ רחוקה מאוד-מואיז בן הראש-בארץ המהגרים
ארץ רחוקה מאוד
אֲנִי בָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד
וְזֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר
אֲנִי מְאֹד עָיֵף
לְשׁוֹנִי יְבֵשָׁה
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֵינִי מֵבִין מָה אֲנִי אוֹמֵר
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת
שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי לְדַבֵּר בִּשְׁמָם
אֲנִי בָּא מֶרֶץ מֵאֹד רְחוֹקָה
בָּהּ הָעֱצִים עֲדַיִן הָיוּ יְרוּקִים
אֲבִי נוֹתַר חֲסַר בַּיִת בְּגִיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה
אִמִּי נֶעֶלְמָה כְּשֶׁהָיִיתִי בָּן שֵׁשׁ
אֲנִי עַד כְּדֵי כָּךְ עָיֵף
שֶׁסַּנְדְּלַי זְקוּקִים לַמִּטָּה
אָז בְּבַקָּשָׁה אַל תְּבַקֵּשׁ
מִמֶּנִּי לַעֲבֹד יוֹתֵר
רַחֵם עֲלֵי
אִם תִּתֵּן לִי לָנוּחַ
אֲסַפֵּר לְךָ אֶת הַסִּפּוּרִים הַנִּפְלָאִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁל אַרְצִי,
בְּבַקָּשָׁה תֵּן לִי לָנוּחַ
לָנוּחַ
לָנוּחַ…
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק
עם הדרוזים
יאשה הרבה לנסוע לג׳בל דרוז שבדרום המדינה. גם המשפחות הדרוזיות החליטו להכניס את מכונת התפירה למסכת מנהגיהן. באותה עת כבר לא נערכה שום חתונה בלי שהכלה תקבל ממשפחתה מכונת תפירה.
אבי אהב את האזור המישורי הזה של אדמה שחורה וצחיחה, מכוסה סלעי בזלת, הגובלת בארץ ישראל. סוּעיידה, בירת הג׳בל, הייתה עיירה גדולה שרחובותיה לא סלולים, אין בה מדרכות, וכבשים וחמורים משוטטים במרחביה. ידידו הגדול של יאשה היה הסולטן אל אטראש, ראש השבט. בני אטראש הם אדוני האזור. בערבים הארוכים שבילה בחברת הסולטן וחכמי הכת, אנשי העוקאל, התוודע יאשה למסורות האזוריות.
״כמוכם, היהודים, גם אנחנו עם קטן, מיעוט בתוך מרחב שנשלט בידי אוכלוסיות עוינות. הדת שלנו אינה האיסלם, ואנחנו לא ערבים. אין ספק שנחשפנו לבשורת הנביא מוחמר בימיו הראשונים של האיסלם. המסר שלו היה שלום, אחווה וכבוד לזולת, אבל אחר כך הוא עוות והפך להיות ״דין אל סייף״ – דת החרב. בשם האיסלם יצאו לוחמים לכבוש את העולם ולכפות עליו את בשורת מוחמר. אנחנו פרשנו מהאיסלם כבר במאה האחת־עשרה. רצינו לחזור לשורשים האמיתיים שלנו. מבשורת הנביא, שאנחנו מכבדים, שמרנו את המצוות. אנחנו מכבדים באותו אופן גם נביאים אחרים – אברהם, משה ועוד״.
בין יאשה לסולטן שררה ידידות שהבשילה בערבי החורף הארוכים. יאשה, שרוע על כריות המַדאפֶה, הסלון בבית המרכזי של בני האטראש, שוחח עם הנכבדים. הוא דיבר איתם על הקהילות היהודיות הפזורות בעולם ועל החזרה לארץ האבות. הנכבדים שאלו שאלות, הם ביקשו להבין. הזר הזה, שכבר לא היה זר, בילה שעות ארוכות במחיצתם. הוא האזין להם, סיפר להם דברים, אך לא ביקש כלל להיראות צודק בעיניהם.
״איך אתם מצליחים למנוע פלישה של המוסלמים הסונים? האנשים האלה רוצים לשלוט בכם, כמו בנו. הם לעולם לא ישלימו עם נוכחותכם בארץ הזאת. בעיניהם אתם תהיו תמיד זרים. במוקדם או במאוחר הם יגידו לכם שהאדמה שהתיישבתם עליה שייכת להם״.
השאלות זרמו מכל עבר. יאשה הקשיב. היה לו כישרון לדובב אחרים ולעולם לא לקטוע את שיחתם, לעולם לא לענות בלהט הרגע. ״האדמה הזאת, אלוהים ברא אותה למען כל בני האדם״, פתח אבי את דבריו בערב שביליתי איתו אצל בני האטראש. הוא הסביר לי שלהחלפת דעות עם הדרוזים יש תמיד קצב משלה. צריך לכבד זאת ולפתח את הדיון באיטיות רבה. לכל מי שיושב במדאפה יש זכות דיבור, ולפעמים צריך לחכות דקות ארוכות עד שאלה שטרם דיברו יחליטו לעשות זאת.
מפעם לפעם היה סולטן אל אטראש שב ושוקע בשתיקה. ״אתם הציונים ואנחנו הדרוזים, אנחנו צריכים להכיר אלה את אלה טוב יותר כדי שנוכל לבסס יחסי אמון בין שני העמים שלנו״.
יאשה דיווח לבן צבי על שיחותיו עם הדרוזים. בן צבי ביקש לארגן גם לו פגישה עם הסולטן. לשם כך הגיע במיוחד מירושלים כעבור חודש, לבלות יום בג׳בל. זה היה בחורף 1936. ״חייבים לשמר ולפתח הקשר הזה בכל מחיר״, אמר עם שובו מסועיידה.
יאשה, שאחבנדר וסולטן אל אטראש החלו להיפגש בקביעות, לפעמים בבית, בדרך כלל במשרד שבסוק אל חמידייה. ההתיישבות הציונית בפלסטין הפכה להיות הנושא העיקרי של שיחותיהם. השניים ביקשו להבין ורצו לדעת הכול. הם דנו שוב ושוב בבעיות הביטחון, שבעיניהם היו קשורות לסוגיית הריבונות המדינית. הם לא בטחו באנגלים ועוד פחות בצרפתים. ״כל זמן שתהיו תלויים בהם לביטחונכם, לא תוכלו להיפטר מהם״ אמרו זה לזה.
שאחבנדר היה ביקורתי כלפי המוסדות שהקימו הצרפתים. ״רק עם שמודע לכך שחירות אינה מובנת מאליה אלא היא זכות יכול להרשות לעצמו את המותרות של טענה לפרלמנטריזם. מה שיש לנו כאן הוא
אסיפת נכבדים, והאופן שבו הם נבחרים רחוק מלהשביע רצון. זאת קריקטורה של הדמוקרטיה. אנחנו צריכים קודם כול ללמוד חירות מהי״.
בפגישותיו היה יאשה חוזר לרעיון ״המדינה־שבדרך״ ולשאלת היחסים שיהיו למדינה הזאת עם שכנותיה. שאחבנדר, שחשב בקול רם, אמר שדרכה של סוריה לעצמאות תהיה שלב חשוב אבל מסוכן מאוד. ״לחברה שלנו״, כך אמר, ״אין שום ניסיון בניהול חיים ציבוריים. מי יודע איך כל זה יתגלגל? רק חברה דמוקרטית שתזכה בכבוד המוסדות המתאימים תוכל להבין ששיתוף פעולה עם המדינה הציונית עשוי להועיל. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכל זה מאוד״.
קשה להיזכר בכל מה שנאמר בין כותלי הבית. קשה עוד יותר להיזכר בכל האנשים שזרמו לשם כנהר גואה. המון ידידים ומכרים. היו שנהגו לבוא מאוחר בלילה, ואותם אפילו לא ראיתי.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק-עמוד 51
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית
הפולמוס העיתונאי סביב הפרשה
שני המסמכים הבאים פורסמו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré באותו גיליון של העיתון, אולם המסמך הראשון(מסמך ח) הוא רק מובאה שהעיתון הביא אותה במלואה מן המקור העיתונאי הפריזאי שבו התפרסמה בראשונה, כדי לאפשר לקוראי הכתבה השנייה (מסמך ט) להבין טוב יותר במה המדובר ולהבין גם את פשר הנימה הפולמוסית החריפה שנקט יעקב אוחיון ברשימתו. שני המסמכים מצטיינים בנימה פולמוסית ברורה. הראשון, שנכתב בידי עיתונאי ידוע, כביכול מפיו של הנתבע־הקורבן, מתפלמס עם מדיניות השלטון הצרפתי מתוך גינוי הפגיעה בחופש הדת והמצפון ועם הקהילה היהודית במוגאדור על שהיא רודפת את יצחק אלחראר על לא עוול בכפו. בגיליון העיתון הובא מסמך ח ראשון כרשימה חדשה והמסמך השני הובא אחריו, אך כאן הפכנו את הסדר כדי להתאימו לסדר הכרונולוגי שבו הופיעו הכתבות.
ה. מסמר ח – הכתבה המגמתית בעיתון הפריזאי Le Populaire מאמר זה התפרסם ב־1 בפברואר 1933 בעיתון הצרפתי,Le Populaire ששימש מאז 1916 ועד לסגירתו הסופית ב־1970 ביטאונה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. מחברו, החותם בראשי התיבות R.J.L, הוא כאמור עורך הדין רוברט ז׳אן לונגה, נכדו, נינו או בן נינו של קארל מרקס, בעל דעות שמאלניות תקיפות, שהיה עורכו הפוליטי הראשון של העיתון בעת ייסודו. בתחילת שנות השלושים הוא שהה במרוקו כעורך דין ופעל פעילות נמרצת נגד המדיניות הקולוניאליסטית של צרפת ונגד מדיניות הפרוטקטורט. הוא התחבר לחוגים לאומניים מרוקאיים שהתחילו להתארגן באותו הזמן. ב־1933 ייסד עם חברים לדעה ירחון לענייני חברה וכלכלה ושמו ׳מע׳רב׳ ( (Maghreb כדי לתת ביטוי לדעותיו הפוליטיות הבלתי שגרתיות, שהיו אז נחלתו של מיעוט קטן בלבד במרוקו. ב־1933 גם התקבל כנראה כחבר בלשכת הבונים החופשיים של קזבלנקה.
מחבר המאמר לא היה אפוא סתם עיתונאי, אלא עורך דין ופעיל שמאל ידוע שפרקליטו של יצחק אלחראר גייס את עזרתו ואת המוניטין שלו כדי לאלץ את ממשל הפרוטקטורט לקבל את עמדת לקוחו ולפטור אותו מן החובה לציית לפסיקת בית הדין הרבני. בכתבה זו המחבר מציג את פרשת אלחראר כמקרה מובהק של הפרת הזכות לחופש המצפון ולחירות האמונה, המוקנית לכל אדם, ומתעלם לחלוטין מן ההיבטים המשפחתיים של הפרשה, כאילו אלחראר לא היה כלל בעל משפחה לפני שהמיר את דתו; לדעתו הכוחות האפלים של הקהילה היהודית וכוח הדיכוי של הפרוטקטורט הם שמפרים את זכותו הטבעית לחופש מצפון. זאת ועוד, פרשת אלחראר היתה למעשה בעבורו הזדמנות נוספת לניגוח שלטונות הפרוטקטורט, שהיו שנואי נפשו. האם היה יצחק אלחראר מודע לכל המאבק הפוליטי שכיוון אליו עורך הדין שהוא שכר להגנתו? סביר להניח שלא. הוא פנה כנראה אל עורך דינו על פי עצת מכובדים מוסלמים שאתם נפגש ברבאט וקיבל מהם עידוד. בסופו של דבר לא יכלו אלה לעזור לבן חסותם אף שלא הסכימו עם הטיפול של השלטונות הצרפתיים בפרשה, מפני שלאנשי הממשל הצרפתי ברבאט היתה עוצמה פוליטית שדיכאה אותם. פקידים בכירים אלה בממשל המח׳זן מוזכרים בשמותיהם ובתפקידיהם בכתבה.
לבד מן הפתיחה ומן הסיכום של הכתבה הכותב מביא ברשימתו את הצהרתו של קורבן הרדיפות הדתיות, כפי שהוא רשם אותה כביכול מפיו, ויש לפקפק בכך. למעשה הוא שם את הטקסט הפולמוסי שלו נגד הפרוטקטורט בפיו של אלחראר כדי לתת אמינות יתר לסיפור, שאמור לזעזע את אנשי הקדמה בצרפת. רצף האירועים המתואר בהצהרת הנתבע־הקורבן אינו תואם את זה שביתר המסמכים הקשורים לפרשה. הוא גם מציג את הקהילה היהודית, את בית הדין הרבני במוגאדור ואת בית הרבני הגבוה ברבאט כחותמות גומי של השלטון הצרפתי, שמקבלים ממנו פקודות גם בעניינים משפטיים שבתחום סמכותם. ואולם אין הוא מנסה להסביר מדוע ממשל הפרוטקטורט והקהילה היהודית עשו יד אחת נגד יצחק אלחראר, לבד אולי משרירות הלב שביסוד השיטה הפוליטית הנוהגת במרוקו למגינת לבו.
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-431
Bendelush-Bendidi-Bendodo-Bendicho-Bendiwan
BENDELUSH
Nom patronymique d'origine arabo-berbère, dimintif arabo-berbère de "delou", le baquet servant à remonter l'eau du puits. Faute d'eau courante dans l'ancien temps, chaque maison avait son puits au centre de la cour. C'est donc indicatif d'un métier: le puisatier, "zbad dlou", dont le rôle consistait à remonter les objets tombés par inadvertance dans le puits, et en premier lieu le baquet lui-même. Dans les périodes de troubles quand le quartier juif était attaqué pour être pillé, il arrivait souvent que pour soustraire à la convoitise des pillards les bijoux et autres objets précieux, on les jetait au puits dans l'espoir de les récupérer l'orage passé. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BENDIDI
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner, probablement altération phonétique de ben dédo, indicatif d'un trait de caractère, celui qui s'acharne qui tient tête, qui refuse de reconnaître son tort. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BENDODO
Nom patronymique d'origine hébraïque, textuellement le fils de son oncle. Dodo était également dans le passé un diminutif berbère du prénom hébraïque David. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très rare, sinon disparu.
BENDICHO
Nom patronymique d'origine arabao-espagnole, formé de l'indice de filaition Ben et du substantif espagnol dicho, textuellement dicton, sentence, sans doute au sens figuré celui qui parle par dictons, par phrases toutes faites. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.
BENDIWAN
Nom patronymique d'origine arabe, le fils du compositeur de musique, ou du poète, porté dans les communautés orientales. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu au Maghreb.
les Musulmans, abritant de grandes confréries très populaires, alors encore interdite au juifs et fut enterré à Asjen, un petit village proche. Sa tombe près de laquelle pousse un olivier centenaire est devenue le lieu de pèlerinage par excellence pour les Juifs du Maroc et est également vénérée par les Musulmans Dans le passé on organisait la Hiloula du saint trois fois l’an, à Lag Baomer, le 15 Ab, jour et le premier jour du mois de Ellul, Roch Hodech Ellul. C'est pour participer au pèlerinage sur son tombeau que les Israéliens d'origine marocaine furent officiellement autorisés à partir de 1984 à se rendre au Maroc.
- HAIM: Fils de rabbi Amram, il accompagna son père au cours de sa seconde mission au Maghreb. Sa tombe a Anraz, dans l'Atlas, au sud de Marrakech était un centre de pèlerinage régional.
- AMRAM: Le plus vénéré des saints au Maroc, son tombeau à Asjen, près de Ouezane est jusqu'à nos jours le lieu de pèlerinage le plus populaire dans tout le pays connu pour son extrême vénération des saints. Né à Hébron, cet éminent rabbin avait été envoyé en émissaire de la ville sainte au Maroc une première fois vers 1760 et une seconde fois en 1773. Selon la tradition, il avait dû fuir sa ville natale pour avoir osé pénétrer dans le caveau des Patriarches, interdit aux Juifs autorisés à monter uniquement jusqu'à à septième marche. Il avait bravé cette interdiction par amour pour son fils Haim, aveugle, pour prier les patriarches de le guérir. Il resta bloqué à Meknès plus de sept ans en raison des luttes dynastiques. Quand en 1781 les chemins furent de nouveau praticables, il reprit le chemin du retour avec son fils rabbi Hayim. Il mourut en route près de Ouezane, ville sainte pour les Musulmans, abritant de grandes confréries très populaires, alors encore interdite au juifs et fut enterré à Asjen, un petit village proche. Sa tombe près de laquelle pousse un olivier centenaire est devenue le lieu de pèlerinage par excellence pour les Juifs du Maroc et est également vénérée par les Musulmans Dans le passé on organisait la Hiloula du saint trois fois l’an, à Lag Baomer, le 15 Ab, jour et le premier jour du mois de Ellul, Roch Hodech Ellul. C'est pour participer au pèlerinage sur son tombeau que les Israéliens d'origine marocaine furent officiellement autorisés à partir de 1984 à se rendre au Maroc.
- HAIM: Fils de rabbi Amram, il accompagna son père au cours de sa seconde mission au Maghreb. Sa tombe a Anraz, dans l'Atlas, au sud de Marrakecr était un centre de pèlerinage régional.
BENDRAO
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l’indice de filiation, Ben et de drao, textuellement qui a un bras, et par extension, celui qui a le bras long. Une illustration parfaite de l'évolution des noms et de la manière dont ils continuent à se former même dans la période moderne. Effectivement c'est pour rendre hommage à la puissance et aux pouvoirs du fondateur de cette illustre famille anciennement Bengio de Tanger, que ce surnom lui avait été accolé et qu'il devenu le nom patronymique pour ses successeurs, sous lequel ils étaient connus à Tanger même si le changement de nom n'a pas été sanctifié par son introduction dans les kétoubot, les contrats de mariage des membres de cette famille. A preuve que les noms sont vivants, naissent, se transforment et meurent .. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par une seule famille à Tanger et par émigration à Casablanca.
REOUBEN BENGIO: Grand négociant et propriéatire terrien à Tanger au milieu du XIXème siècle. Sa fortune et son influence lui valurent le surnom de Bendrao aussi bien au sein de la communauté juive que parmi les Musulmans.
ABRAHAM: Fils de Réouben, il succéda à son père dans les affaires, y ajoutant vers 1880 le commerce international.
MESSOD: Fils d'Abraham. Il hérita et accrut encore plus la fortune familiale.
Armateur, industriel, brasseur d'affaires très connu à Tanger. Grand philanthrope, il présidait l'oeuvre de bienfaisance "Flakhnassat Orhim", pour l'accueil des indigents de passage dans la ville.
Naturalisé espagnol, il fut membre de la Chambre de Commerce Espagnole de Tanger. Ses liens avec le général Franco à l'époque où il était gouverneur du Maroc espagnol, étaient connus et il lui apporta une aide efficace quand il entreprit de prendre le pouvoir à Madrid. 11 fut un des rares notables juifs à apporter un soutien financier au général Franco lorsqu'il déclencha sa révolte contre la République en 1936 à partir du Maroc espagnol et à mener une grande campagne de propagande en sa faveur, s'attirant les critiques des milieux de gauche au Maroc et en Europe. Membre actif de la communauté, il oeuvra grandement pour ses oeuvres de bienfaisance et fut notamment en 1924 parmi les fondateurs du Séminaire Rabbinique de Tanger, destiné à encourager la jeunesse juive locale, "s'orientant exclusivement presque vers les carrières commerciales, également aux études sacrées", première tentative dans tout le Maroc de création d'un enseignement religieux supérieur pour la formation de rabbins et d'officiers du culte. Mort à Tanger en 1943.
Bendelush-Bendidi-Bendodo-Bendicho-Bendiwan-page 181
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
La question des passeports et de l’émigration juive fut, en effet, un des moyens utilisés par l’opposition de gauche dirigée par Mehdi ben Barka pour critiquer le gouvernement marocain.
Pour frapper les esprits et décourager les vocations sionistes, un grand procès fut organisé à l’automne, à Tanger, contre un groupe de malheureux immigrants clandestins, arrêtés alors qu’ils s’apprêtaient à franchir la frontière près de Ceuta. Le verdict fut, au bout du compte, relativement clément, mais les dommages psychologiques causés par ce procès furent énormes.
La Voix des communauté ayant disparu, ce fut l’Information juive d’Alger qui s’occupa avec le plus d’intensité des problèmes des Juifs du Maroc. Dans son numéro de novembre 1958, le journal mit en garde contre « la psychose de peur, sans doute irraisonnée, à coup sûr exagérée, qui règne actuellement dans les milieux juifs marocains », en ouvrant ses colonnes à Carlos de Nesry.
Dans un très long article consacré à ce procès, après s’être demandé « s’il ne s’était pas trompé en conseillant à ses frères de parier sur le Maroc », Carlos de Nesry concluait sur une note malgré tout optimiste, en faisant l’éloge du défenseur des accusés :
En Me Benjeloun parlent à la fois l’avocat et le leader démocrate. Il plaide parallèlement la cause des Juifs emprisonnés et la cause de la liberté… Le débat s’élève. Le vrai problème est posé dans toute sa netteté, sans ambiguïté et sans artifice de style : la liberté de circulation des Juifs marocaim. Il démontre qu 'aucune loi n ’interdit aux Juifs de quitter le pays, et partant tout ce qu 'il y avait d’arbitraire dans les pratiques administratives qui multiplient les entraves aux départs et, surtout, tout ce qu’il y a de profondément injuste à arrêter les partants et à vouloir les condamner en vertu de textes qui n 'existent pas. Il rappelle la politique libérale suivie devant ce problème par le premier gouvernement marocain – dont il était membre au titre de ministre des Finances -, politique mise en application lorsqu’on laissa partir tous les occupants du camp d'Azemmour, et reproche aux gouvernements ultérieurs de ne pas avoir persévéré dans une aussi belle voie. Il invoque les déclarations égalitaires du souverain… Tout, donc, n ’est pas perdu pour nous, pour tous. Et dans la salle en tension où se pressent les familles, les amis, les observateurs, où les derniers fidèles de ta justice sont venus savoir ce qu ’il en est de la justice marocaine, passe alors comme un souffle d’espoir.
Cet espoir ne se matérialisa pas. Le gouvernement Balafredj démissionna le 25 novembre 1958 et, le 24 décembre 1958, Mohammed V chargea le leader syndicaliste Abdallah Ibrahim, appartenant à l’aile gauche de l’Istiqlal, de former le quatrième gouvernement de l’indépendance en deux ans.
Chef de file des syndicalistes qui avaient mené la vue si dure à leur compagnon de parti Ahmed Balafrej, le nouveau président du Conseil Abdallah Ibrahim était tout désigné pour assurer l’alternance. Sur presque tous les plans, il prit le contre-pied de son prédécesseur conservateur, cherchant à engager le Maroc, aussi bien sur le plan économique et social
que sur celui de la diplomatie, dans l’orbite arabe, tiers-mondiste, neutraliste et non-alignée. Interventionniste volontariste, plus attiré par les exemples chinois et yougoslave que par le modèle occidental, il tenta de se libérer de la dépendance trop exclusive de la France, d’accélérer la récupération des terres de colonisation, de promouvoir la réforme agraire, les nationalisations des secteurs clés et de sortir du modèle du sous-développement en mettant au point un ambitieux plan quinquennal visant à modifier structurellement le modèle de développement hérité du Protectorat.
Suivant sa pente naturelle, l’anti-impérialisme d’Abdallah Ibrahim glissa vers une franche xénophobie. La haine de l’étranger, de 1’« Occidental » n’avait pas peur du ridicule. C’est ainsi, par exemple, qu’il interdit sur le territoire marocain deux organisations charitables françaises qui n’avaient rien de bien redoutable, l’Association des veuves de guerre et l’Association des aveugles, uniquement parce qu’elles étaient françaises !
Sur le plan arabe, le gouvernement Abdallah Ibrahim établit des relations privilégiées avec l’Égypte, et demanda enfin son adhésion officielle à la Ligue arabe, qui fut entérinée à l’unanimité le 1er octobre 1958. Corollaire immédiat de cette décision, le Maroc adhéra aux organisations qui dépendaient de la Ligue arabe et, en premier lieu, à l’Union postale arabe et au Bureau du boycott arabe contre Israël, dont le siège était basé à Damas.
Pour donner plus de poids à la nouvelle orientation, Mohamed V effectua une très longue visite d’un mois, en janvier et février 1959, au Moyen-Orient. Sa première visite fut naturellement pour F Égypte, où il participa aux côtés de son président du Conseil, Abdallah Ibrahim, à la cérémonie d’inauguration du barrage d’Assouan, l’œuvre pharaonique de Nasser. Il se rendit ensuite dans l’autre province de la République arabe unie, la Syrie, puis en Jordanie et en Arabie Saoudite, au Liban, au Koweït et en Irak. Au cours de sa visite en Jordanie se plaça un épisode qui relève plus de la légende que de la vérité historique, mais qui révèle que, même après avoir quitté le Maroc, les Juifs originaires de ce pays conservaient la même ferveur pour le souverain, malgré les aléas de la politique du moment. Un mur séparait alors les deux parties de Jérusalem, la partie Est, annexée par la Jordanie, et la partie Ouest, capitale de l’État d’Israël. La tension était forte, et les incidents le long de la ligne de démarcation coupant en deux les rues et même parfois des maisons, presque quotidiens. Pour contempler la Vieille Ville et tenter d’apercevoir ne serait-ce que l’ombre du Mur occidental, leur lieu le plus saint dont, malgré les conventions d’armistice, l’accès leur était interdit, les Israéliens – et les juifs – ne disposaient que d’un observatoire exposé aux tirs des Légionnaires sur le mont Sion.
Les originaires du Maroc, qui avaient reporté sur la tombe du Roi David au mont Sion leur ferveur légendaire pour le pèlerinage des Tombeaux des saints, étaient, comme à l’accoutumée, particulièrement nombreux ce jour-là sur l’observatoire. Soudain, un pèlerin se mit à hurler en pointant le doigt sur la muraille de la Vieille Ville : « Je l’ai vu, c'est bien lui, c’est Sidna, le sultan du Maroc ! »
Aussitôt, tous ses compagnons grimpèrent au haut de l’observatoire, sans craindre les balles, d’habitude si redoutées, des soldats de la Légion arabe, et se mirent à saluer joyeusement Mohamed V, qui, de l’autre côté de la frontière, les avaient reconnus à leur ferveur et leur rendait leurs saluts en les bénissant comme ses propres enfants. Dans le labyrinthe des barbelés qui divisait alors la Ville sainte, une telle scène était topographiquement
impossible, mais les légendes se moquent des faits, et ce pieux récit, garanti authentique, ne tarda pas à faire rapidement le tour des agglomérations des originaires du Maroc en Israël et réapparaître mystérieusement, malgré la coupure des relations postales, dans les mellahs marocains !
Légende d’autant plus incroyable qu’elle coïncidait avec la contagion de l’opinion marocaine par la propagande anti-israélienne la plus virulente, à la suite du rapprochement avec Le Caire, et avec l’écoute assidue par les masses de « La voix des Arabes ».
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 66
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים״
פרק שלישי: ״ספרדים ליטאים״
א. ״הספרדים הליטאים״
בספר שראה אור לזכרו של הרב משה שניידר, מייסד ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, כותב גדליהו שניידר (בנו של הרב משה): …
משנת תשי״א (1951) ואילך, החלה הישיבה לקבל בחורים ממרוקו, שוב בעבודתו המסורה של הרב זיידל (סמיאטיצקי). למרות קשיי הלשון והחינוך (רבנו מסר נפשו עליהם שילמדו לדבר יידיש ולבסוף הוצדק ע״י הניסיון) הצליחה הישיבה להעמיד התלמידים האלה על דרך התורה ברוח הישיבות. הרבה טיפול אישי הושקע בזה, אבל כנגד המסירות נפש כך היתה ההצלחה, מהבחורים האלה נעשו מופלגים, הידועים לשבח בעולם התורה. יש מהם היום כבר מורים ומדריכים ליהדות הספרדית, ויש מהם תלמידים מצוינים בישיבות הגדולות של א״י ובכמה כוללים חשובים, שהוצרך לעשות עבורם הגדרה חדשה: ״הספרדים הליטאיים״.- שניידר גדליהו (תשכ״ה). ״פרקי תולדה״. בתוך: ספר הזיכרון לכ' ר׳ חיים משה יהודה שניידר. בני ברק. עם׳ כ״ג
אין ספק שהרב גדליהו שניידר היטיב להגדיר בשתי מילים את אשר התרחש בימים ההם בעולם התורה של הספרדים ובעיקר בעולמם של בני מרוקו. חיפושיו אחר הגדרה חדשה, בשנת 1965, מעידים שלהערכתו כבר קיימת מציאות חדשה שמחייבת הגדרות מתאימות: בני תורה שמוצאם או מוצא הוריהם ממרוקו, ואילו דרכי לימוד התורה, אורחות חייהם, יחסם לסביבה והשקפתם מתנהלים בנוסח בני תורה מליטא.
״הספרדים הליטאים״ אינם קבוצת אנשים הומוגנית וניתן לאתר בקרבם קבוצות שונות. גם בתוך הקבוצות עצמן קיימים תמהילים שונים המורכבים מ״האסכולה הליטאית״ בה התחנכו, לבין המזיגה האישית שעשה כל אחד מהם עם מסורת בית אבא. התמהיל מושפע ומעוצב גם על ידי סביבת המגורים בה בחר כל אחד מהם לחיות, אם בבני ברק, או בקריה החרדית קריית ספר, או בהר נוף בירושלים, או באופקים שבנגב. אולם ניתן להצביע על קווים משותפים ל״ספרדים הליטאים״ בכל אחד מהמקומות, ובכלל זה בקהילותיהם בחו״ל, כגון קהילת הרב בוסקילה בניו־יורק, או הקהילות בפאריז, סרסל, כרתיי, שטרסבורג וניצה בצרפת.
אורח חייהם של ״הספרדים הליטאים״ עוצב בעיקר בתקופת לימודיהם בישיבות הליטאיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מסוף שנות הארבעים, פיתחו הישיבות שקמו מחדש אורחות חיים בהתאם לרוח תנועת המוסר אליה השתייכו. השורדים השקיעו עבודה חינוכית אינטנסיבית לשחזור חלק מאורח חיי הישיבות כפי שנשתמר בזכרונם.
אורחות חיים אלה מתנהלים לפי מנהגים שהתפתחו ועוצבו מתוך תנועת המוסר של רבי ישראל סלנטר במזרח אירופה, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ומצאו את ביטויים בשלושה זרמים עיקריים:
- ״הסבא מקלם״, הרב שמחה זיסל – הישיבות שנמנו על זרם זה הקפידו מאוד על סדר, ניקיון, עמידה בלוח הזמנים, רצינות ועמקות.
- ״הסבא מסלובודקה״, הרב נפתלי צבי פינקל – בישיבות המשתייכות לזרם זה נהוגה שיטה ששמה את הדגש על ״גדולת האדם״. תלמידים מזרחים שמשתייכים לזרם סלובודקה מתלבשים בהידור רב, חובשים מגבעות מהודרות, עונבים עניבות ומתהדרים בחליפות לפי מיטב האופנה.
- ״הסבא מנוברדהוק״, הרב יוסף יוזל הורוביץ – בזרם זה זלזלו התלמידים בכל הקשור לחיצוניות. הם היו לבושים ברישול, הסתפקו במועט ונקטו בפעולות קיצוניות ל״תיקון המידות״. הם שמו את הדגש על הפנימיות שבאדם ולא על סממנים חיצוניים. תלמידים מזרחים שהשתייכו לזרם זה התהלכו בלבוש קרוע, והזניחו את תספורתם למען שבירת הגאווה וההתהדרות.
עם הזמן ניטשטשו ההבדלים בין זרמי המוסר בעיקר בין זרם סלובודקה לקלם, וכיום אין כמעט הבדל ביניהם.
רבים מן ״הספרדים הליטאים״ המתחנכים כיום בישיבות אשכנזיות או ספרדיות משתייכים לזרם ״סלובודקה״, וניתן לזהותם על פי לבושם האופנתי המהודר. סיפור חייו של מנהיג ש״ס אריה דרעי ודרכו בישיבות הליטאיות משמש דוגמה למזיגה זו. תלמיד חכם, בוגר ישיבת חברון הליטאית(זרם ״סלובודקה״), שנשא לאשה את יפה כהן. שניהם ממוצא מרוקאי. יפה היתה מאומצת על ידי זוג מניו־יורק. השידוך נעשה לפי מיטב ההליך ה״אשכנזי״ ועל פי המסורת הנהוגה בישיבות הליטאיות. ההסכם ביניהם קבע ״סידור מלא״. יואל ניר הביוגרף של אריה דרעי כתב את המשך הדברים: בישיבת חברון דיברו הכול על כך שאריה דרעי שיחק אותה בגדול: גם אשה יפה, גם שידוך עשיר ו״סידור״ מלא, וכשחזר אחרי טקס ה״וורט״(״מילה״ ביידיש, הכוונה היא לטקס קביעת התנאים) ערכו לו כמקובל את טקס ה״סנטוכה״: שירה, ריקודים, חרוזים (״גראמעס״ ביידיש) שאותם היו משליכים על החתן לעתיד, חגיגה עד שעות הלילה המאוחרות…
את ההתחייבות בכתב ל״סדור מלא״ כתב הרב עובדיה יוסף בנוכחות עדים נוספים. דוגמה זו מאפיינת את חדירת אורח החיים והפולקלור האשכנזי ליטאי לחיי המשפחה, גם כשמדובר בבני זוג ממוצא מרוקאי. אורחות חייו של אריה דרעי משקפים מסלול שעברו ועדיין עוברים רבים מבני התורה ממוצא ספרדי/מזרחי בישיבות הליטאיות.
את השינוי המיוחד והבולט ביותר של ״הספרדים הליטאים״ ניתן לראות בקרב תלמידים המשתייכים לזרם נוברדהוק (שכיום אינו הזרם המרכזי). זרם זה, שורד כיום ומתנהל בצורה מובהקת רק בישיבות ״אור יוסף״ בצרפת, ואצל בני תורה ספרדימ/מזרחים במדינת ישראל. בקרב האשכנזים הוא חדל כמעט להתקיים.
בני תורה ספרדים/מזרחים המתחנכים בנוברדהוק אימצו את המיתוס והאתוס של העבר הליטאי במלואם. הללו עברו מעין מטמורפוזה ליטאית והטמיעו לתוכם את אורח החיים ה״נוברדהוקי״ כטבע ראשון, ואכן, הם היחידים המנחילים אותו הלאה. זרם זה פיתח אורח חיים מאוד ייחודי המשלב גם פולקלור מיוחד כפי שיתואר להלן.
״סידור מלא״ שמור לאברכים שהם עילויים, והוא כולל התחייבות של הורי הכלה לסדר דירה וכל הדרוש בה לזוג הצעיר.
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ –עמוד 133