מורשת יהדות מרוקו

18 – אזיל דמעה

קנד. אַזִיל דִּמְעָה

על מות רבי עמרם דיוואן.

 קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי המשמש כרפרין. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים. הצלע הראשונה של טור האזור חורזת עם הצלע השנייה של טורי הענף.

משקל: ארבע הברות בצלע הראשונה ושבע-תשע הברות בצלע השנייה.

כתובת: קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) עמרם דיוואן זלה״ה (=זכרו לחיי העולם הבא) שליח חברון תובב״א (=תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן) בחדש מנחם שנת באו בנים עד משב״ר (תקמ״ב) לפ״ק (=לפרט קטן). תמרור ׳למי אבכה׳.

סימן: אני דוד בן אהרן עמרם.

אַזִיל דִּמְעָה / אֶל שְׁמוּעָה כִּי לֹא טוֹבָה

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

נֶהִי נִהְיָה / תָּאְנִיָּה וַאֲנִיָּה

בִּיָּיא, בִּיָּיא / תִזְעַק אֶרֶץ צְבִיָּה

5-הָאֳנִיָּה / לְהִשָּׁבֵר חִשְּׁבָה

 חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

יְמָרְרוּן /  בִּבְכִי עֲדַת יְשׁוּרוּן

יֵעָדְרוּן / מֵהֵם שְׂמָחוֹת וָרוֹן

עַל עִיר חֶבְרוֹן / אֵיכָה בָּדָד יָשְבָה

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ / קִרְיַת אַרְבַּע רַב חֶבְלָהּ

10-כִּי סָר צִלָּהּ / חָשַׁךְ וְנֶעתָּם הִלָהּ

תָּרִים קוֹלָהֱ / אֵין שָׁלוֹם לְיוֹצאֵ וְלַבָּא

  חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

וְהוּא עַל נְ / דִיבוּת יָקֱוּם יַחֲנֶה

מֵאֵת בְּנֵי / יִשְׂרָאֵל צְדָקוֹת נוֹתְנֵי

מִצְווֹת קוֹנֶה / עוֹבֵד הָאֵל מֵאַהְבָה

 חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

15-דּוֹר, דּוֹר דוֹרְשָׁיו / דּוֹר, דוֹר וּפַרְנָסָיו

וַאֲנָשָׁיו / שׁוֹקְקִים שׁוֹמְעִים מִדְרָשָׁיו

וּפֵירוּשָׁיו / אֲמִירָה נְעִימָה יְהִיָבא

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

בִּשְׁלִיחוּתוֹ / זָרִיז עוֹמֵד עַל מִשְׁמַרְתוֹ

וּתְשׁוּבָתוֹ / הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ

20-חֲנִיָּתוֹ / לִבְנֵי הַיְשִׁיבָה מְקָרְבָא

 חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

1. 1. אל… טובה: על-פי שמ״א ב, כד. 2. חסרא… רבה: ארץ ישראל חסרה אדם גדול, על-פי מגילה כח ע״ב. 3. נהי… ואניח: לשונות של קינה, על-פי מי׳ ב, ד; איכה ב, ה. 4. בייא בייא: מילות קריאה של צער בארמית; וראה: יומא סט ע״ב. ארץ צביה: ארץ ישראל, על-פי דני יא, טז. 5. האניה להשבר חשבה: ציור לגודל הצער, על-פי יונה א, ד. 7. יעדרון: אחרי מות רבי עמרם גדול הצער ואי אפשר לשמוח ולעלוז. 8. חברון: הנפטר היה שליח חברון. איכה בדד ישבה: על-פי איכה א, א. 9. דורש אין לה: על-פי יר׳ ל, יז. קריה… חבלה: גדול צערה של חברון, על מות בחיר בניה ושלוחה הנאמן. 10. סר צלה: הוא רב עמרם. ונעתם הלה: קדר ואפל אורה של חברון. 11. תרים קולה: תתן קולה בצער וביגון. אין… ולבא: על-פי זר׳ ח, י. 12. והוא… יחנה: טורח הוא הרבה על נדיבות לבם של בני הקהילות. 13. צדקות נותני: נותני צדקות, וזו סמיכות הפוכה. 14. קונה: הבורא, כלומר מקיים מצוות הבורא מאהבה. 15. דור… ופרנסיו: על־פי סנהדרין לח ע״א. 16. ואנשיו: כל הפרנסים ובני הקהילה. שוקקים… ופרושיו: שומעים דברי פירושיו ודרשותיו בשקיקה ובחשק רב. 17. אמירה נעימה יהיבא: אמירתו ניתנת בחן ובנעימות, על-פי שבת קה ע״א. 18. בשליחותו: שהיה שד״ר מארץ ישראל. 19. ותשובתו… ביתו: בין שליחות לשליחות שב לביתו שבארץ ישראל הרמה והנישאה, על-פי שמ״א ז, יז. 20. חנייתו… מקרבא: קרובה הנאתו על-פי תענית כג ע״ב. כאן: סיועו לבני הישיבה ממשי על ידי התרומות שמביא מהגולה. 22. ומכרעת: דעתו מכריעה את הכף בחילוקי דעות. תבחן אוזן שומעת: השומע דבריו מקבלם, על-פי איוב יב, א.

נְקִי דַעַת / זַכָּה וּבָרָה נוֹבַעַת

וּמַכְרַעַת / תִּבְחַן אֹזֶן שׁוֹמַעַת

וְקוֹלַעַת / אֶל הַשַׂעְרָה לֹא יַחְטִיא בָהּ

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

אָב רַחֲמָן / כְּדַרְדַּע וְכַלְכֹּל וְהֵימָן

25-צִיר נֶאֱמָן / לְלומְדֵי תוֹרָה מְזֻמָּן

וְנַעֲמָן / בַּמִדְבָּר בַּעֲרָבָה

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

הוּא דַיָּנָא / נָחִית לְעֻמְקָא דְדְינָא

שֵׁםֱ טֱוֹב קָנָה / שְׁלִיחָא דְרַחְמָנָא

בֶּאֱמוּנָה / יָדוֹ הַיָּד הַמַּרְבָּה

 חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

30-רַב טַבְיוֹמִי / טוְּביָינָא דְחַכִּימִי

חֶזְוֵיהּ יוֹמִי / לְבַר אֱלָהִין דָּמִי

לֵית לֵיה טִימֵי / כְּמַרְגָּנִיתָא טָבָא

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

נָפְלוּ אֵימִים / עָלֵי וֵּמַעי הוֹמִים

צַדִיק תָּמִים / אֵיךְ נִקְבַּר בְּאֶרֶץ הָעַמִּים

35-צוּר עוֹלָמִים / זוֹ הִיא בִיאָה זוֹ הִיא שִׁיבָה

חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא

עַמְרָם נִבְחָר / נָקִי כְּצֶמֶר צַחַר

כְּבֶן שַׁחַר / אוֹרוֹ נִבְקַע כַּשַּׁחַר

טוֹב מִמִּסְחָר / דְכַסְפָא וּדְהָבָא                     

חוּלַקֱ טָבָא / יִתְרְמֵי לֵיה לְעוֹלָם הַבָּא

40-זַךְ צוּר, אֶהְיֶה / מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה

זַרְעוֹ יִהְיֶה / חַיִים אֲרֻכִּים יִחְיֶה

וְאַף גַּם יִ- / גְדַּל יִזְכֶּה בְּרָא כְּאַבָּא

וְעַד שֵׁיבָה / לֹא תִהְיֶה לוֹ עֲזִיבָה

23. 23. וקולעת… בה: דברים נכונים ומתאימים וקולעים. הלשון על-פי שופ׳ כ, טז. 24. אב רחמן: אב אוהב הוא למשפחתו. כדרדע וכלכל והימן: בחכמתו, על-פי מל״א ה, יא. ונעמו: משחק מילים עם השם הפרטי המקראי(כגון: בר׳ מו, כא), וכוונתו כי נעים הוא רבי עמרם למכיריו. במדבר בערבה: משחק לשון, על-פי דב׳ א, א, כלומר ערב הוא בשעת דיבורו. 27. הוא… דדינא: על־פי ב״ק נג ע״א. דיין היורד לעומק הדין ולעיקר העניין. 28. שם טוב קנה: על-פי אבות ב, ז, קנה שם טוב קנה לעצמו. שליחא דרחמנא: הוא שלוח ארץ ישראל, לפיכך נקרא שלוחו של הקב״ה. ומכאן הקיצור שד״ר (פענוח אחר: שלוחא דרבנן – שליחם של חכמים). 29. באמונה… המרבה: על-פי שמי יז, יב. 30. רב טביומי: מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים. 31. חזויה יומי: על דרך דני ז, ב. חזויה… דמי: דומה הוא במראהו למלאך אלוהים. 32. לית… טבא: אין בו חסרון, כמרגנית טובה ויקרה. 33. נפלו… הומים: על-פי תה׳ נה, ה. וציין בזה גודל צערו. 34. צדיק תמים: על-פי בר׳ ו, ט. ארץ העמים: כינוי לחוץ לארץ בפי חז״ל. 35. זו… שיבה: על-פי המדרש בר״ר סג: טז, והלשון על-פי עירובין נא ע״א. זהו גורלו של רב עמרם, שלא ישוב לארץ ישראל. 36. עמרם… כצמר: משחק לשון בין השם עמרם לשם עמר – שהוא צמר בארמית. 37. כבן שחר: דומה הוא לכוכב, על-פי יש׳ יד, יב. אורו נבקע כשחר: על־פי יש׳ נח, כ. 38. טוב… דהבא: על-פי מש׳ ג, ד טוב הוא ממסחר של כסף וזהב. 39. חולק… הבא: מסיים בברכה לנפטר: חלק טוב יינתן לו לעולם הבא. 40. זך, צור, אהיה: כינויים לקב״ה, שהוא מלך ממית ומחיה: על-פי נוסח התפילה בברכת מחיה המתים. 41. יהיה: יתקיים. 42. ברא כאבא: יזכה בנו להיות גדול בתורה ובמעשים כאביהם הנפטר. על־פי עירובין ע ע״ב. 43. לא… עזיבה: יזכה ויחיה עד זקנה ושיבה. סיום בברכת הנפטר ובברכה לצאצאים.

30. רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן_; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2)_; |ל״א — ראה לא אליכם.
31. |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים .כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א)_; |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול_; |ב״ק – ראה בת קול.

כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).

אגדה – 1 מדרש (בניגוד להלכה): 1) קדיש די אגדה… די כא נקולו עלא אגדה פחאל רבי חנניה בן עקשייא = קדיש של אגדה… שאנו אומרים על אגדה כמו ״רבי חנניה בן עקשיא׳׳ . זידנא… חדושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל = הוספנו [לספר ההיסטוריה] חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל זבדו מן תלמוד

אבל: ברוב המקומות מקובל לציין את האבל במילה moqqer או בצירוף gals fhkam 'llah (מ). בלשון הדיבור: מא עליהומס labilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי האבלות.

ומן הגדות ־ הוציא אותו [את הסיפור] מן התלמוד ומן האגדות.

 לסלאו (עמי 65) מציין את ההגייה haggada במקום אגדה, ומסביר אותה כאנלוגיה להגדת פסח. ייתכן שהאנלוגיה קיימת, אך זה לא נראה לי כהסבר יחיד, ואפשר לראות בכתיב זה עדות לכתיב בה׳׳א להגדה.

סיפור עם: כאיין ואחד לאגדה קדימא = יש אגדה עתיקה [המספרת שעשרת השבטים…]

אגודה – צרור: כא נעמלוהום אגודה אחת ־ נעשה אות□ [את ארבעת המינים] אגודה אחת

אגודה אחת – חבורה מלוכדת:  הומא קלב ואחד ואגודה אחת = הם לב אחד ואגודה אחת . יִרְדְד העם היהודי לאגודה אחת ־ יחזיר את העם היהודי [להיות] אגודה אחת [דהיינו מלוכדים]

אגרת שלומים – מכתב לידידים לשאול בשלומם: אגרת שלומים הייא די חלאל ע״י שינוי = [בחול המועד] איגרת שלומים היא שמותרת [בכתיבה] על ידי שינוי [אבל עניינים אחרים אסורים]

אדון – 1 פניית כבוד: עלאס תכרז האד לכלאם מפמך אדוני יא חביבי= למה תוציא את הדיבור הזה מפיך, אדוני יקירי

מר – ראה נספח עב״ז.

שליט. {תחת ידי אדונים קשים]

תואר כבוד או חלק מתואר כבוד הבא לפני שם פרטי: 1) אדון לחכם שמעון עשור

אדוני רבי הראב הקדוס ־ אדוני רבי הרב הקדוש [ר׳ ישראל בעל שם טוב]

האגדא זרא לאדוננו בעל הנס מעא מראתו = כך קרה לאדוננו בעל הנס עם אשתו

זא לקבורה די [־בא לקבר של] אדוננו המלומד בנסים (adoninu hamilummad binissim) (מ) רבי חנניה הכוהן

יארצייאט די [־של] אדוננו ומ׳ [־ומורנו] המלומד בנסים הרב רבי עמרם בן דיוון ז״ל

 לאדמור עליו השלום אדוננו הרב הגדול adoninu harab hágadoí) (פ) רבינו האר״י ע״ה

אדוננו הרב רבי חיים פינטו(adoninu rabbi hayyim pinto)

זכות אדוננו תגן…, לכח די אדונינו רבי…, פיוט לכבוד אדוננו…, הרב אדוננו…, לחכם אדוננו…]

אדונים יקרים ädönim y'arim (פ) – פניית כבוד לציבור: אדוניס יקרים

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101

סיכום העלייה ממרוקו בשנים 1955 – 1956.

בשנתיים עלו ארצה 93.712 עולים : מתוכם 75.669 עולים מצפון אפריקה, ובכללם עולים ממרוקו. לאחר עצמאות מרוקו ונעילת השערים בפני היהודים נותרו במרוקו כ-240.000 יהודים. משנת 1955 האטה הסוכנות, ואף הפסיקה, לרשום מועמדים נוספים לעלייה – בנוסף ל-100.000 שהיו כבר רשומים. אילו הייתה נמנעת הסוכנות מפעולה זו, היו נרשמים לעלייה כ-200.000 עולים, וניתן היה להעלותם ארצה.

במסמך סודי, שהפיצה הסוכנות בפברואר 1957, נמצאו נתונים על מספר היהודים התפוצות ועל מספרם של היהודים המוכנים לעלות :

טבלה מספר 15 : יהודי צפון אפריקה ומזרח אירופה : תכנון העלייה בשנת 1957.

הארץ   מספר היהודים   מספר היהודים המוכנים לעלות ארצה   מספר היהודים המוכנים לעלות ב-1957 

מרוקו     220.000                         100.000                            9.600 – 800 בחודש

תוניסיה   120.000                        50.000                               4.800 – 400 בחודש

אלג'יריה   130.000                      30.000                               2.400 – 200 בחודש

פולין         70.000                       50.000                           48.000 – 4.000 בחודש

הונגריה    140.000                      20.000                         12.000 – 1.000 בחודש

בשנת 1954, לאח שהוועד הפועל הציוני והקונגרס היהודי העלמי התלוננו על השפל בעלייה זה שלוש שנים – למרות תקציבי הענק של הסוכנות היהודית – החליטו ממשלת ישראל וההנהלה הציונית על חידוש העלייה מצפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה.

על מנת לוודא שיועלו רק עולים פרודוקטיביים, הוחלט להקים " חוליו מיון ".  החוליות אמורות היו לאשר לעלייה רק את אלה, המוכנים לעבור בארץ לאזורי התיישבות ישירות מהאונייה. חוליות מיון אלה נוספו לחוקי הסלקציה – גם בריאותית וגם סוציאלית – שהופעלו כבר קודם.

כתוצאה מכל זאת הופרדו בני משפחה אלה מאלה : חלקם עלו – וחלקם נותרו במקום. מצד שני עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ככל האפשר כד לאפשר עלייה ממזרח אירופה וממערבה ללא כל סלקציה – גם אם יגיעו לארץ רק משפחות של זקנים וחולים.

ב-1955 כבר היה ברור, כי הצרפתים יעזבו את מרוקו, וכי תוך זמן קצר תהיה זו מדינה ערבית עצמאית, ובעקבות כך תגדל הסכנה ליהודי מרוקו. למרות זאת לא נעשה דבר למען היהודים שם : ההנהגה, כולה מיוצאי אירופה, אף סירבה להכריז על יהדות מרוקו כעל " יהדות הצלה " ! וכל זאת – כדי שהמדינה תישאר אשכנזית חילונית ולא " תסתכן ", חלילה , ברוב דמוגרפי אוריינטלי לבנטיני.

כשקיבלה מרוקו את עצמאותה, נעלה את שעריה בפני עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל. תחת עצמאות זו, נתונים לחסדי הערבים, מצאו עצמם כ-240.000 יהודים, שניתן היה להציל – או לפחות את רובם : מתוכם נרשמו לעלייה 100.000, ו-50.000 מהם כבר חיסלו את עסקיהם.

בראש המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה היו האנשים ה " חזקים " במדינה : ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גורין ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; ראש הממשלה – בשנים 1954 – 1955 – ושר החוץ, משה שרת ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל ;

נשיא ההסתדרות הציונית ויושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; יוש ראב ההנהלה הירושלמית, ברל לוק ; ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין ; ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן ; שגרי ישראל בצרפת, יעקב צור ; וראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר.

מנגד בכוחות לא שקולים, ניצב ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי ; ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ; שרת העבודה, גולדה מאיר ; שר הפיתוח, מ' בנטוב ; וראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול – עד 1953 היה תומך נלהב בהגבלת העלייה מצפון אפריקה, אך שינה את דעתו בעקבות הסכנה הנשקפת להם בשנים 1955 – 1956.

פרק שישי – סיכום

עקב הקמת המדינה היה בארץ רוב אשכנזי מוחלט, והכל ציפו כי רוב יהודי העולם ייקחו חלק בהקמת מדינת ישראל ובבנייתה. ציפיות אלה הופנו בעיקר ליהודים בארצות החופשיות וליהודי מזרח אירופה, שכן מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היו כולם יוצאי אירופה, ותכננו להקים מדינה בעלת אופי אירופי. אבל אכזבה רבה נגרמה למנהיגי היישוב מיהודי הארצות השלוות, שכן אלה לא רצו לעזוב את "סיר הבשר" ולהגיע אל הבלתי נודע, וגם מיהודי מזרח אירופה, שלא ששו לעלות בהמוניהם. עם זאת הכפיל היישוב היהודי את עצמו במשך שלוש וחצי שנים – 1948 – 1951, תוך קשיי קליטה קשים מאוד.

בתקופה זו כמחצית מהעולים יוצאי אירופה ואמריקה, וכמחציתם באו מארצות המזרח, כך ירד הרוב הדמוגרפי האשכנזי בארץ מ-84.9% בנובמבר 1948 – ל-63.1% בלבד בשנת 1951.

משנת 1950 התברר להנהגה, כי המקור העיקרי – אם לא היחיד – עלייה המונית בשנים הקרובות הוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אבל ההנהגה עשתה כל, שביכולתה על מנת למנוע מיהודי צפון אפריקה לעלות ארצה, שכן עלייתם עשויה הייתה לערער לחלוטין את המצב הדמוגרפי בארץ.

ראש הממשלה, דודו בן גוריון, שעד אמצע שנת 1950 נהג בממלכתיות, הבין כי "אין ברירה", וכי יש לנקוט סלקטיביות מבין העולים. ואכן, בהנהגתו החלו מיולי 1950 לנבוט ניצניה, ובנובמבר 1951 התקבלו אותן תקנות סלקטיביות בלתי אנושיות. אלה כוונו ויושמו רק כלפי יהודי צפון אפריקה, תוך התעלמות מוחלטת ממגילת העצמאות ומ "חוק השבות".

סלקציה זו פעלה בשני תחומים, רפואית וסוציאלית. וכך, מצד אחד אושרו לעלייה רק אנשים בריאים – ואם אחד מבני המשפחה היה חולה, היה על בני המשפחה להחליט להפקירו לגורלו במדינה ערבית – או לא לעלות בכלל – ; ומצד אחר נדרשו העולים להיות צעירים, שכן מי שהגיע לגיל ה "מופלג" של 36 נחשב ל "זקן", והוא ובני משפחתו לא יכלו לעלות – אלא אם כן נכללו במסגרת 20% ה "זקנים" הבריאים הנלווים ל "מפרנס".

ואכן מדיניות זו השיגה את מטרתה ; בלימת עלייתם של יהודי צפון אפריקה.

במקביל לכך ניסו הממשלה והסוכנות היהודית למשוך ארצה עולים אשכנזים גם מהארצות החופשיות וגם מארצות מזרח אירופה – אך ללא הצלחה רבה : היהודים מהארצות החופשיות לא רצו לוותר על "סיר הבשר" שלהם ; ומיהודי מזרח אירופה נשללה העלייה, שכן השלטונות הקומוניסטיים שם נעלו בפניהם את השערים.

מכיוון שכך, ובגלל המצב הפוליטי הבלתי יציב במרוקו, החליטה ההנהגה על "הקלות" בסלקציה, כגון : גיל המפרנס עלה מ-35 ל-40 – אך לא בכך שינוי ממשי. בעקבות הידרדרות מצבם הביטחוני של יהודי צפון אפריקה התבקש מאליו להכריז עליהם כ "יהדות הצלה", אולם דבר הומאני ודחוף זה לא נעשה – שוב, מאותה סיבה דמוגרפית.

"תרומה" רבה הייתה לד"ר שיבא ולמשרד הבריאות במדיניות הסלקטיבית הבלתי אנושית כלפי יהודי צפון אפריקה. בהאמינו בעליונות האשכנזית, שמקורה בתורשתיות, השתלט ד"ר שיבא בצורה מתוכננת ויסודית על הסלקציה הרפואית, אף העמיק והרחיבה אותה, בפוסלו עולים מצפון אפריקה גם בשל בעיות סוציאליות – ולא רפואיות.

במחצית השנייה של שנת 1954 החליטו הממשלה והנהלת הסכנות על חידוש העלייה, אבל במתכונת חדשה : "מהאונייה להתיישבות", ללא כל מחנה מעבר. הסיבה העיקרית לכך הייתה הצורך בפיזור אוכלוסים בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. העולים מארצו אירופה "לא התאימו" לרמת חיים נמוכה וקשה זו, ולכן יועדו אפוא יהודי צפון אפריקה, כדי לאשר את עלייתם רק של המוכנים להיקלט במסגרת זו, הוקמו צוותי מיון ונשלחו למרוקו ותוניסיה.אלה הצטרפו לחוקי הסלקציה הקשים שהמשיכו להתקיים, ורק הקשו על מצוקת יהודי מרוקו.

גם בגבור מצוקת יהודי מרוקו בעקבות המצב הפוליטי שם, עדיין סירבה מדינת ישראל להעלותם בהמוניהם מ "סיבות" שונות : "קשיי קליטה בארץ" ו "הצורך בשמירה על יחסי ישראל צרפת".

גם בשנת 1955, כאשר כבר ברור היה ליהודים במרוקו – כפי שהיה ברור להנהגה בארץ – כי עצמאות מרוקו היא עניין של זמן קצר בלבד, נשארו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בשלהן : למרות הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, נותרו המכסות לעלייה נמוכות. הסלקציה לא היוותה עוד בולם, שכן בסוף 1955 עברו כבר 60.00 יהודים מתוך 100.000 את המיון הקפדני והיו רשומים לעלייה. מאחר שלממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות לא נותר עתה שום תירוץ להגבלת העלייה מצפון אפריקה, החליטו שהסיבה להגבלת עלייתם היא "קשיי תקציב".

על אכזריותה של הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי : "אנו בזמנו נהגנו כלפיהם לא בסדר. כשהייתי באפריקה הצפונית, באה אלי אישה ונישקה את ידי ואת רגלי והיא נתנה שלושה ילדים לארץ ואינה יכולה לעלות בגלל הסלקציה".

באוקטובר 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ובמקביל נעלה את שעריה בפני עלייה המונית. כך נותרו בה כ-240.000 יהודים לגורל בלתי ידוע.

רצה הגורל, ועם נעילת שערי מרוקו נפתחו שעיר מזרח אירופה. אתם נפתחו לבותיהם של מנהיגי הממשלה והסוכנות – ובבת אחת נעלמו כל קשיי המדינה ; לא עוד קשיי קליטה, תקציב, בריאות, תעסוקה ועוד.

על יחסן השונה של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ליהודי מזרח אירופה, שלא הייתה צפויה להם שום סכנה – אל מול היחס ליהודי צפון אפריקה, שלהם הייתה צפויה סכנה תחת שלטון ערבי, ניתן גם ללמוד מדבריו של שר הפנים, י' בר יהודה :

שרגאי אמר שאיבדנו מאה ועשרים אלף איש מאפריקה הצפונית שיכלו לבוא ולא העלינו אותם. אבל לגבי עולי פולין והונגריה, ברור לי כשמש, שאם לא נהיה נכונים לקבל אותם, יתכן שזו הזדמנות שאינה חוזרת, יהודים אלה ילכו לאיבוד בשבילנו, ומבחינה זו יש הבדל בין יהודי פולין והונגריה, לבין יהודי מרוקו ותוניס. מדוע ?…………………

התייחסותם ופעולותיהם של הנהגת הסוכנות בארץ ובחו"ל ושל מנהיגי המדינה, שהביאו לקביעת תקנות הסלקציה הדרקונית, מוכיחות כי ההפליה הייתה על רקע עדתי, וכי דעותיהם ומעשיהם של המנהיגים השונים התבססו על רקע גזעני מפלה.

בנוסף למדיניות הסלקציה המכוונת על ידי הממשלה והסוכנות היהודית ביחס לעליית יהודי צפון אפריקה, נקטו שני מוסדות אלה הפליה מכוונת נגדם בקליטתם בארץ, ובכלל זה"

1 – תשלום הוצאות הדרך : עולי צפון אפריקה נדרשו לשאת בהן – לעומת עולי איורפה שעבורם שילמה הסוכנות.

2 – יישוב יהודי אירופה בתוך רצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה – לעומת שליחת יהודי צפון אפריקה לכיבוש שטחי המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים.

3 – לקיחת דירות, שהיו מיועדות לתושבי המעברות מצפון אפריקה, שלהן המתינו שנים מספר – ונתינתן לעולי אירופה שזה מקרוב הגיעו לארץ.

4 – בניית שני סוגי שיכוני קבע : טובים יותר – לאירופים, ופחונים – לעולי צפון אפריקה.

5 – קביעת שערי חליפין לדולר : גבוהים יותר – לעולים מפולין – 2.50 לירה ישראלית לדולר – לעומת 1.80 – לירה ישראלית לדולר לעולי צפון אפריקה.

המובילים במדיניות מפלה זו היו ראש הממשלה – דוד בן גוריון, שר החוץ – משה שרת, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה – גיורא יוספטל, יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק – ומשנת 1956 – נשיא ההסתדרות הציונית – ד"ר נחום גולדמן, ראש המחלקה לענייני חוץ – אליהו דובקין, ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה – זלמן שזר, יושב ראש ההנהלה הציונית הירושלמית – ברל לוקר, ראש המחלקה הכלכלית מ' גרוסמן, שגריר ישראל בצרפת – יעקב צור, ומשרד הבריאות ד"ר שיבא

מנגד עמדו " והפסידו את המערכה שני ראשי מחלקת העלייה – יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי, ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי – שתמך בסלקציה עד שנת 1953 -, ראש מחלק הנוער והחלוץ, משה קול – שתמך גם הוא בסלקציה עד שנת 1953 – : ומצד הממשלה : שרת העבודה – גולדה מאיר, שר הפיתוח מ' בנטוב, ושר הפנים – י' בר יהודה.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה

אירוע יחודי קרה בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי הצטרפות גרעין נוסף שהוכשר בטריפולי לקיבוץ ב- .1947 שדה אליהו קלט גרעין 'ביכורים' מטריפולי ראשון ב- 1945 – אסיפת הקיבוץ החליטה לפזר את הגרעין הנוסף בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן. למרות שהגרעין החדש לשדה אליהו הוכשר על ידי אותה תנועה ציונית 'תורה ועבודה' בטריפולי כמו הגרעין הוותיק שנקלט בקיבוץ ועמד בדרישות ההכשרה – – תנאי העבודה ושמירת מצוות. אם לא כן לא היה מתקבל כגרעין לקיבוץ שדה –אליהו. יוסף מימון, ממנהיגי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי, ביקר בחריפות את החלטת מזכירות הקיבוץ והתריע בפני מזכירות הקיבוץ הדתי על האפליה שחוו חבריו מלוב. מימון טען ש"מפעל ההתיישבות הדתית אינה מונופול של מפלגה או משפחה" ]…[ ושהם זכאים לאותו יחס שיהודי אירופה קיבלו מהתנועה הקיבוצית הדתית". משה פרידמן, מהמדור הדתי, ענה לו שהגרעין החדש לא עמד בתנאי ההכשרה בקיבוץ שדה אליהו עבודת כפיים וגם לא מבחינה חברתית ודתית–אבל, אם הגרעין החדש לא התאים לחיי קיבוץ דתי לא היה ראוי לפזרו בקיבוצים דתיים אחרים בעמק שהתמודדו עם אותם תנאים קשים. טענתו של מימון רמזה לאפליה כלפי חניכיו מצד תנועה דתית ציונית 'הפוהמ"ז'. – אפשר לטעון שהקיבוץ הדתי לא סמך על ההכשרה החקלאית בלוב ולא סמך על מידת שמירת המצוות של חברי הגרעין החדש. האירוע שפך אור גם על מדיניות העלייה והקליטה המפלה של 'הפוהמ"ז' כלפי צפון אפריקאים. אירוע זה שהגיע עד שולחנו של הראשון לציון הרב חיים עוזיאל נשאר ללא תגובתו.

בתחילת שנת 1948 פנה פרידמן לחיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית וביקש סיוע להכשרה. הוא נענה, כי "בגלל המצב החליטה ועדת התקציב של הוועד הפועל הציוני על קיצוצים בכל הסעיפים מפני הנחיצות להשתמש בכל פרוטה להוצאות שהזמן גרמו.  ["ההוצאות שהזמן גרמן היו עלויות מלחמת השחרור, ב.ד].

גם אם התקיימה הכשרה בצפון אפריקה היא לא הניחה את דעתם של מקבלי ההחלטות במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. כאשר ניסה השליח כלב קסטל לשכנע את פנחס לוביאנסקי ]לבון[

בחשיבות הפעולה בצפון אפריקה, הוא לא נענה. ללוביאנסקי היו הסתייגויות מהדיווח על הפעילות בתוניס, כי לא הוצגו בפניו הוכחות ברורות על הצלחות, למרות שהוצגה בפניו תמונה של צעירים שעבדו בחדווה בשדה. להערכת השליחים ההכשרות היו בוסריות ולא הגיעו "לדרגת תנועת נוער ממשית".

גם דיווחם של הפעילים ז'קלין ורוברט על סמינר חינוך לעבודה ש"אנשי התנועה כאן, הם חומר מיוחד במינו יוצא מן הכלל, חלוצי ומוכן ורוצה לדעת ולעשות, כפופים למשמעת התנועה, ומוכנים לכל מעשה ופעולה במצות התנועה" לא שינה דבר. מצד אחד יש במגרב 'חומר אנושי' טוב להתיישבות ומצד שני הוא לא מתאים אפילו אם עבר הכשרה על ידי תנועה סוציאליסטית או דתית.

שליחים לצפון אפריקה. הקצאת שליחים לגולה הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות שפנו למזכירות קיבוץ מסוים שהחליט לאשר/לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כול שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית והקיבוץ קיבל סיוע כספי עבור משפחתו שנשארה מאחור. ומכאן שנאמנות השליחים לתנועה הייתה, כנראה, חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.

כאשר בוחנים את הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה נמצא שבישיבת 'הברית', פברואר 1946 , נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה. ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של 'הברית', בתחילת שנת 1947  דווח על פריסת השליחים לגולה, 98פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד לעומת שבעה פעילים באנגליה ו – 16 בארה"ב. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלה מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני ואילו צפון אפריקה נתפסה, כנראה, כארץ גזירה. בישיבה של 'הברית', מאי 1947  הוצגה תכנית לפריסת 25 שליחים אבל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג'יר השליחים אפרים פרידמן ,כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב  שהכשירו בקורס הגנה ברוויגו, אלג'יר, פעילים צפון אפריקאים, נדיה כהן, רחל כהן מתוניס, אילן חג'אג' מאלג'יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח, שהתיאום בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר וידיעה זו 'נעלמה' מדובקין. אולי מפני ששליחים אלה פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'.

תלונות על מחסור בשליחים הגיעו ישירות מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה "תלך לעזאזל". בדיווחיו חזר על ביקורתו ]…[ ש"חטא בל יכופר הוא שאין שליחים", בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת 'דרור' העולמית, במאי 1947  בו הצהירה ש'צעירי ציון' תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת 'דרור'. כלומר תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם אחרי הפלגת שתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון', המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים ]…[ "אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו".

אלפרד כהן, שליח 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, התלונן שעל מיליון יהודים באירופה יש כמאה שליחים מהקיבוץ ו- 1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית, אבל "יש גם מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה ]קבוצת פעילים, ב.ד[ ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו".]הדגשה שלי, ב.ד[ הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ]…[ "תקציבים כמו של מפא"י הגדולה". הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו 'הקיבוץ המאוחד' לגבי צפון אפריקה, "… האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ".

קריאה דומה לא יצאה בשם אף אחת מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה 'מס שפתיים' לקהילות המגרב. ללא הכשרה מתאימה וללא שליחים, ההכנה הייתה לקויה והחומר האנושי לא התאים לדמות החלוץ לעלייה לפלשתינה א"י. – למעשה, המדיניות כלפי ההכשרה החלוצית והקצאת שליחים לצפון אפריקה נקבעה אד הוק – והתבטאה בהקצאת משאבים מצומצמת לתנועות הציוניות במגרב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

השלכות המאורעות בפלסטינה

מתחילת דרכה גילתה התנועה הלאומית המרוקאית את הכוח של הפן־ערביות על ההמון נטול הצביון הפוליטי, ובמיוחד את כוחו של הסכסוך היהודי-ערבי בפלסטינה. התנועה לא היססה להשתמש בסכסוך זה כקרדום לחפור בו. הדבר נכון במיוחד ללאומנים באזור הצפוני של המדינה. אלה נהנו מחופש פעולה כמעט מלא מצד השלטונות הספרדיים, אשר ראו בניצול הסכסוך עוד דרך להציק לצרפתים השנואים על שלקחו מהם את הבכורה על מרוקו.

ההשלכות של הסכסוך באו לידי ביטוי לראשונה בעת המאורעות בירושלים בין יהודים ומוסלמים ב-1929, סביב שמירת הסטטוס קוו בכותל המערבי. לעימות היה הד מיוחד בשל נוכחותם בו בזמן של יהודים ומוסלמים יוצאי מרוקו בעיר העתיקה בירושלים. היהודים היו מאורגנים מאז שנת 1860 בוועד עדת המערבים, ואילו ־מוסלמים גרו בשכונת המוגרבים. שכונה זו – הסמוכה לכותל המערבי, השריד ־אחרון של בית המקדש – שימשה עולי רגל מוסלמים ממרוקו, שבתום העלייה לרגל ־למכה בחרו להתיישב בירושלים לצמיתות.

משרד החוץ הצרפתי שעקב מקרוב אחרי המאורעות, דיווח על העימותים וציין את שמו של יוסף אמסלם, יהודי יליד מרוקו, שגר ברובע היהודי אשר הפורעים המוסלמים הבטיחו סכום גבוה עבור ראשו, והוא נאלץ לעזוב ומצא מקלט במרוקו. בפרוץ מהומות 1936 הוא חזר לפלסטינה.

דבר דומה אירע שנים לאחר מכן לעקיבא אזולאי, אז בן 16, ולעתיד לבוא נשיא ועד עדת המערבים וסגן ראש עריית ירושלים. אזולאי נולד בירושלים למשפחה יוצאת מרקש. במאורעות 1936 הוא פצע קשה מפגין ערבי. הוא נאלץ לברוח מפני קרובי משפחתו של הקורבן ולמצוא מקלט אצל קרוב משפחה בקזבלנקה. לאחר כשנה, כשהשתפרה בריאותו של הפצוע, וסכנת הנקמה פחתה, חזר אזולאי אחוז געגועים לירושלים.

אברהם אלמליח, נשיא ועד עדת המערבים באותה תקופה, פנה לראשי הקהילות הגדולות במרוקו כדי לארגן מגבית לטובת קורבנות המאורעות. מפקח המוסדות היהודים יחיא זגורי, ביקש מהנציבות לערוך את המגבית, וקיבל את אישור הנציבות בתנאי שתיערך בדיסקרטיות מרובה. הסכום שנאסף הועבר לקהילת יוצאי מרוקו בירושלים דרך קונסול צרפת בעיר. לעומת זאת לא נענתה בקשת הלאומנים לארגן מגבית לטובת ״האחים בפלסטינה״. בתגובה למחאת הלאומנים טען הנציב כי היהודים ענו רק לקריאות עזרה מקרובי משפחה או בני ארצם הגרים בארץ הקודש״, ואילו מחוות המוסלמים הייתה ״פוליטית במהותה״.

למרות התנגדות השלטון הצרפתי, שיגרו הלאומנים למשרד החוץ הבריטי עצומת מחאה ״נגד התמיכה המתמדת של ממשלת בריטניה בדרישות המגוחכות של הציונים ובמעשיהם הנפשעים״. אף על פי כן, הגיעו הדי המאורעות רק לאליטות המעורות בפוליטיקה, הן בצד היהודי והן בצד המוסלמי, והם דעכו במהרה בלי להשאיר עקבות.

לעומת זאת השפעתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל ב-1936 הייתה עמוקה. המנהיגים הלאומנים ניצלו אותו היטב, והוא שימש אותם כדי לשמור על ערנות ההמונים חסרי התודעה הפוליטית. במסגדים אורגנו תפילות קולקטיביות ״לניצחון האסלאם בפלסטינה״. כמו כן הופצו כרוזים הקוראים להתגייסות למען ״פלסטינה המרטירית״ (Palestine martyre). עלונים ובהם הכותרת ״שרפה וחורבן בפלסטינה המרטירית״ הגיעו ממצרים לאזור הצפוני של מרוקו באוקטובר 1937. לרגל ציון יום פלסטינה, הזהיר מייסד מפלגת האיחוד הלאומי(Parti de 1'Union Nationaie le), מקי נאסירי, את יהודי מרוקו מפני הפיתוי הציוני. בעיתונו ״אל וואהדה אל מגרבייה״ הוא כתב:

״הציונים הפנאטיים הם אלה המהווים את הסכנה הגדולה ביותר עבור הגזע היהודי היושב בארצות האסלאם. במדיניותם ההרפתקנית הם מכינים במו ידיהם את חורבן הדו-קיום בין מוסלמים ויהודים בארצות האסלאם. ביחסים בין יהודים ומוסלמים קיים תנאי בל יעבור שאינו נתון למשא ומתן והוא: להשאיר את פלסטינה לערבים ולהילחם בתיאבון הציוני, אחרת יהיה על היהודים לשאת באחריות לגדולה שבמלחמות הגזעים של זמננו״.

מפאס, שבה החלו ב־1934 מגעים לקירוב בין אינטלקטואלים יהודים ולאומנים מוסלמים, שיגרה ב-8 באוגוסט 1937 קבוצה בת 32 אינטלקטואלים (16 יהודים ו-16 מוסלמים) מברק מחאה נגד תכנית ועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל, תכנית שההסתדרות הציונית העולמית אימצה, ושהמופתי הגדול של ירושלים דחה בתוקף:

״אנו מתכבדים להציג בפניכם, בשם כלל המרוקאים, מוסלמים ויהודים כאחד, את מחאתנו הנמרצת נגד דוח הוועדה המלכותית הבריטית על חלוקת פלסטינה, חלוקה המציבה את המקומות הקדושים תחת הסמכות הכפולה – הדתית והאזרחית של האומה הבריטית. אנו מבקשים להזהיר אתכם מהשלכות הרות אסון שיבואו בעקבותיה בדמות מהומות לא רצויות בין שני האלמנטים: הערבי והיהודי. אל יתפלא העולם לראות תחייה של מסעי הצלב. על כן אנחנו, ערבים ויהודים המאוחדים במרוקו, משמיעים את קולנו הנמרץ ומייחלים לביטול מוחלט של הדוח, שאנו רואים אותו כהרסני לשני העמים. יש לנו יסוד לקוות שגם אתם תצטרפו לאיחולינו הלגיטימיים למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית אחת, בניהול מוסדות דמוקרטים ופרלמנטרים, שהם בעינינו המשטר היחיד המסוגל להבטיח לשני האלמנטים הפלסטינים, היהודי והערבי, זכויות שוות בארצם היקרה״.

מנהיגים לאומנים מהאזור הספרדי נסחפו להפרזות חריפות עוד יותר בעיתונות שלהם. הם אימצו קלישאות אנטישמיות אירופיות ותכנים של תעמולה גרמנית ואיטלקית, והשתמשו במאורעות המזרח הקרוב כדי לגייס תומכים חדשים.

שנה לאחר מכן, ביוני 1938, לרגל יום השנה לדהיר הברברי, קרא מקי נאסירי לבני ארצו ״לגרש את צרפת ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים מגרמניה״. יריבו המר עבדלחאק טורֵס (Torrès), ראש המפלגה הלאומית לרפורמות (  National des Reformes PNR- Le Parti ( התנגד כמוהו לקלוט במרוקו פליטים יהודים מגרמניה, והאשים את צרפת שהיא רוצה ״לצרף לגזע המרוקאי הטהור והחופשי קבוצה אתנית צרפתית, שבה מעורב דם יהודי נתעב״ (שבועון ׳דיפעה 12 בפברואר 1938).

צורם יותר היה קולו של השבועון 'לה וואה נאסיתאל ״(La voix Nationale), מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הקלישאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר״. עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. הוא סיכם את מאמרו בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.

העיתון הפרו-ציוני של קזבלנקה ׳לאבניר אילוסטרה״, שלעתים התעמת אתו, ענה במילים אלה, במאמר מערכת מ-30 ביולי 1938 :

״בכותרות מרעישות כמו ״האימפריאליזם המדמם״, ״הטרור היהודי בפלסטינה״, ״טרגדיית הלבנט״, החל ״הקול הלאומי ״, עיתונו הרפורמיסטי של מר עבדללטיף סביחי, לעסוק בסוגיה הפלסטינית עבור קוראיו המוסלמים. נכון יותר לומר שהחל לשלהב את המרוקאים המוסלמים נגד היהודים… ׳לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי היא מדיניות גרועה׳, כתב לפני כמה ימים 'לה וואה נאסיונאל'. אנו חוזרים על הדברים האלה ואומרים:

אפילו, ובעיקר בארץ מוסלמית, זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה נגד מיעוט יהודי. כל סוגיית הבעיה היהודית במרוקו שונתה בתכלית על ידי המדיניות הצרפתית. אנו מבינים כי מר סביחי וחבריו מלינים על היתרון המכריע שניתן ליהדות מרוקו עם הכנסת הרוח הצרפתית למרוקו. אבל מעבר לכך שגם המוסלמים נהנו מרוח זו באותה מידה, ואולי אף יותר, עובדה היא שכלל המרוקאים ראו בעין יפה, וללא קנאה, את השיפור במצבם החומרי והאינטלקטואלי של היהודים… כשאדון סביחי חוזר ואומר: ׳אנחנו לא אנטישמים׳, אנו מבינים שבשבילו נידון היהודי לעולם למצב חברתי נחות.

להתקומם נגד היהודי הרואה עצמו חופשי ושווה למוסלמי ומבקש להתנהג בהתאם, זה לדעתו להעמיד את הדברים על דיוקם. לא אדון סביחי, זה לא להעמיד את הדברים על דיוקם״.

בשיחותיו הפרטיות הרחיק לכת עבדללטיף סביחי עוד יותר וריסן עוד פחות את רגשותיו האנטי יהודיים, כפי שציטט מפיו יעקב אוחיון, עיתונאי של ״לאבניר אילוסטרה״.'

״היהודים רוששו את הערבים. הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים.

'לוניון מרוקן״ (L’Union Marocaine), עיתון אנשי כי״ח אוהדי הטמיעה בתרבות הצרפתית, התקומם גם הוא במאמר מערכת מ-31 באוגוסט 1938, ודרש מהשלטונות לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה:

״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של'לה וואה נאסינאל'. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳77 שטורמר. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.

לחידוש הלהיטות הדתית בשילוב עם הלאומיות הפן־ערבית הייתה גם השפעה עקיפה ובלתי צפויה, שעוררה מחדש את שאלת המעמד המשפטי והמדיני האמביוולנטי של יהודי מרוקו. בתפיסה החילונית של הפרוטקטורט הפכו היהודים לנתינים שווי זכויות, אבל בעיני הממשל המסורתי התיאוקרטי (המחזן), הם נשארו נתינים בעלי מעמד נחות, כבני חסות – ד׳ימים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 36

אוֹרְחִים(אוֹרֲחִים)

ברוב אזורי מרוקו הייתה מצויה בדיבור הערבי המילה העברית אוֹרֵחַ על יד המילה הערבית דיף/dif). שמתי לב שהרבה מהמשתמשים במילה אורח הקפידו לכנות בה רק אורחים יהודים. ועל פי רוב, נתכנו בה רק תלמידי חכמים שהתארחו בקהילות. באזורי הפריפריה במרוקו, כגון תאפילאלת ותודגה ובגרדאיה שבאלג׳יריה, וגם במקומות אחרים בפי לא מעטים נהגתה צורת הרבים של אוֹרֵחַ orahim(=אוֹרְחִים). הגייה דומה –               -orahem רשמה הנשקה בתוניסיה.

אמנם כאמור השווא שאחרי החולם כמו השווא שאחרי כל התנועות המכונות ״התנועות הגדולות״ היה נהגה במרוקו בשווא נח, אבל אנו יודעים כי אחרי העיצור [R] הוא נהגה לעתים בשווא נע, כמו בצורות הנטויות של הבינוני מְבָרֵךְ, כגון מְבָרְכֶךָ- mibarxixa בעתיד המוארך אֲבָרְכָה/abarixa (אפשר היה לשמוע גם את המימוש שלו כ־[A] – abaraxa , , אבל המימוש הזה עלה בפי לא מעט מהקוראים רק כשקראו מחומש שבו הוטל ברי״ש חטף פתח בצורות מְבָרְכֶיךָ, אֲבָרֲכָה). ועל כן אפשר היה שהצורה אוֹרְחִים תהגה orihim, אך כאמור בכל מרוקו היא נהגתה orahim (אורֲחים).

המילה תועדה כשהיא באה בתווית היידוע של הערבית בידי יעקב בהט בטקסטים כתובים בערבית יהודית: לאורחים, ויש שצוינה תנועת הרי״ש באל״ף: לאוראחים, לעאדא דלוראחים(=מנהג האורחים). וגם הוא מביא את התעתיק orahim ב־[A]. מאחר שהמילה הייתה רווחת בפי רבים באזורים שונים, אני נוטה להניח כי היא חדרה לערבית בתקופה קדומה, וגם היא מלמדת על הגיית השווא כ־[A] בתקופה קדומה למדיי.

דְּגוֹר(דֲּגוֹר)

הדוגמה השלישית: כמעט בכל הדיאלקטים של הערבית היהודית של מרוקו, אם לא בכולם, וגם בערבית של יהודי אזור גרדאיה שבאלג׳יריה שימש כינוי הגנאי ביחיד דגור/־ dagur במשמעות ׳טיפש/ חלופה של כינוי הגנאי בערבית חמאר/hmar או של חלופתו העברית חֲמוֹר. גם צורת הרבים דגורים/dagurim (=טיפשים) הייתה משמשת בפי בני הקהילות הנזכרות. וברור שאין מדובר במילה ערבית. אין ספק שזו המילה הארמית דְּגוֹר שריבויה דְּגוֹרין המוכרת לנו מתרגום אונקלוס לתורה ומתרגום יונתן לנביאים.

אביא את הנתונים ואפרשם. אונקלוס מתרגם את המילים גָּל, הַגָּל בפסוק ״ויקחו אבנים ויעשו גָּל, ויאכלו שם על הַגָּל״(בראשית לא 46) במילה דְּגוֹרָא. ואת המילה חֳמָרִם שבפסוק ״ויצברו אותם חֳמָרִם חֳמָרִם״(שמות ח 10) הוא מתרגם במילה דְּגוֹרִין בשתי הופעותיה. ויונתן תרגם את המילה חֹמֶר בפסוק ״דרכת בים סוסיך, חֹמֶר מים רבים״(חבקוק ג 15) במילה דְּגוֹר: ״אתגליתא על ימא במרכבת יקרך, בִּדְגוֹר מַיִּן סגיאין. ואת המילה חֲמוֹרָתָיִם שבפסוק ״בלחי החמור חמור חֲמוֹרָתָים בלחי החמור הכֵּיתי אלף איש״(שופטים טו 16) הוא תרגם במילה דְּגוֹרִין: ״בלועא דחמרא רמיתנון דגררין, בלועא דחמרא קטלית אלף גוברא״.משמעותו של השם דְּגוֹר היא ׳ערמה׳. מדובר בערמה של אבנים או של צפרדעים או של סוסים או בציבור של אלף אנשים, המתכנים בצלע א של הפסוק בשופטים בשם הפיוטי חמרתים, ובצלע ב הם קרויים ״אלף איש״.

כבר לפני שנים רבות העמיד שמחה קוגוט על חילופי פֹּעֶל-פְּעוֹל במקרא כגון בֹּהֶן־בְּהוֹנוֹת, נֹגַהּ-נְגוֹהוֹת וכך גם חֹמֶר-חֲמוֹר. לענייננו, נראה שמהתרגום הארמי, ובמיוחד מהזיהוי עם ״אלף איש״, היינו הפלשתים שנתכנו חמורים (חמרתים) בסיפור שמשון, נלקחה המילה הארמית דגור אל הערבית היהודית במרוקו ובגרדאיה שבאלג׳יריה כבר בתקופה קדומה. מעשה השאִילה נעשה מן הסתם ביד חכם ידען, ונתקבעה בה ההוראה המכוונת לבהמה חמור ולמי שדומה לה ולא ההוראה עֲרֵמָה.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017-עמ' 27

אפרים חזן ומשה עמאר

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ

מאמר זה הוא מפרות המחקר ״לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים/ קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא וביאורים״(מס׳ מחקר: 475/06), הנתמך בידי הקרן הלאומית למדע.

ר׳ יעקב אבן צור(להלן: יעב״ץ](תל״ג 1673־תק״ג 1752) מגדולי חכמי ישראל במרוקו היה, ושימש בדיינות כארבעים שנה בעירו פאם, ובעשור שנים במכנאס ובתיטוואן. חייו האישיים היו רצופי תלאות, שישה-עשר מילדיו שכל ורק בן אחד נותר בחיים.

יעב״ץ התבלט בכישרונו הספרותי ובגדולתו בתורה. מפסקיו ומתשובותיו לשאלות הרבות שנשאל מכל רחבי מרוקו ומחוצה לה, נצטרפו שני כרכי השו״ת החשובים משפט וצדקה ביעקב שראו אור כמאה וחמישים שנה לאחר פטירתו, ועובדה זו מצביעה על גורלם של כתבים רבים של חכמי מרוקו שאבדו במשך הדורות. ואכן על פי עדויות שונות וסימנים מובהקים, חלק הארי של יצירתו התורנית והספרותית לא נמצא לנו.

פיוטים ושירים רבים כתב יעב״ץ, והם קובצו בספר עת לכל חפץ שיצא לאור בנא אמון, היא אלכסנדריה שבמצרים, בשנת תרנ״ג. בקובץ כארבע מאות פיוטים העוסקים במגוון של נושאים ובמעגלי השירה האופייניים לשירה העברית בצפון אפריקה, לאמור מעגל השנה, מעגל החיים ומעגל החברה. החלק האחרון בקובץ קרוי ״עת ספוד״, וכולל קינות והספדים על מותם של ידידים, מכרים ודמויות מרכזיות בקהילה, והוא מקור חשוב גם בתולדות יהודי מרוקו. מבחר מפיוטיו יצא לאור במהדורה אקדמית בידי פרופ׳ ב׳ בר־תקוה.

נוסף על ספר השו״ת הגדול והחשוב משפט וצדקה ביעקב ועל ספר פיוטיו עת לכל חפץ ונוסף על ספרים שונים שעודם בכתב יד, הותיר לנו רבי יעקב אבן צור מסמך מופלא הן מבחינה היסטורית־חברתית הן מבחינה ספרותית, והוא הקובץ לשון לימודים ובו כלל איגרותיו של רבי יעקב, מהן שנתן בידם של שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למרוקו, ובאחדות מאלה עסק פרופ׳ מ׳ בניהו ומהן איגרות בענייני ציבור ובענייני פרט ובאחדות מהן עסק פרום׳ י׳ ניני.

לשון לימודים כולל את האיגרות וההמלצות שכתב יעב״ץ בשישים שנות עבודתו הציבורית, משנת תנ״ג (1693), שעה שנתמנה כסופר בית הדין בפאס, דרך רבנותו בערים פאם, מכנאס ותיטוואן, עד פטירתו בשנת תקי״ג, עת שימש אב בית הדין וגדול הדור במרוקו בהלכה ובפסיקה. מן האיגרות שכתב יעב״ץ לבני דורו בקהילות השונות במרוקו בולטות אלה ששלח לשלוש הקהילות הסמוכות: צפרו, פאס ומכנאס וכן אלה שנשלחו לקהילות מחוץ למרוקו, לאלג׳יר, לאמסטרדם ולארץ ישראל.

החוש ההיסטורי של יעב״ץ, שבא לידי ביטוי בפסקיו, בולט עוד יותר באיגרותיו. כינוס העתקי מכתביו לקובץ מסודר ומאורגן היטב ממחיש זאת היטב. עוד זאת, המחבר טרח להנציח פרטים רבים במכתביו, כגון: שם הנמען, מקומו ותאריך הכתיבה. פרטים אלה משמשים בידינו מקור מידע על תולדות היהודים במרוקו בתקופה זו.

מן המכתבים אפשר ללמוד על המצב החברתי והכלכלי של יהודי מרוקו בתקופה זו. מכתבים רבים נכתבו כהמלצה ליהודים קשי יום, חכמים ופשוטי עם מעריה ומכפריה של מרוקו, אשר נאלצו להתדפק על דלתי נדיבים ולשטוח בפניהם את בעיותיהם האישיות, שנגעו גם לפדיון שבויים. יעב״ץ העתיק לאגרונו גם את כתבי השד״רות שהביאו השד״רים מארץ ישראל והם השתמרו רק בידיו. מאלה ניתן ללמוד על מצב הקהילות בארץ ישראל בתקופה זו. ויש שאיגרות אלו הן מקור המידע היחיד על שליחותם של השד״רים ואף על עצם קיומם. באגרונו של יעב״ץ מצויים גם מכתבים אישיים שנכתבו למכרים ולאישי ציבור כגון מכתבי נחמה, ברכת החלמה לחולים וברכת הודאה לאישי ציבור שנתפסו למלכות ויצאו בשלום ממאסרם; מכתבים העוסקים בהיטלים הגבוהים והמיוחדים שהטיל המלך על הקהילות היהודיות במרוקו ועל הקהילה היהודית בפאס; מכתבים שבהם יש פרטים רבים על יעב״ץ ומשפחתו דרך עבודתו בבית הדין, פולמוסיו עם חכמי דורו ועוד.

יש בספר קבוצת מכתבים הדנה ברכישת ספרים לספרייתו הפרטית, ומתוכם נוכל לעמוד על עולמם הרוחני של חכמי מרוקו בתקופתו. בקובץ כלל יעב״ץ הסכמות והקדמות שכתב לחיבורים של חכמי מרוקו בני דורו והדורות שלפניו. חלק מחיבורים אלה לא נדפס והם אינם ידועים לנו ממקור אחר.

רוב איגרותיו של יעב״ץ כתובות בלשון מליצית חרוזה ומשובצת בקטעי פסוקים ומאמרים מחז״ל ומהספרות הרבנית לגווניה. משום כך הן זכו להכרה ולהוקרה, וחכמים העתיקו אותן כדי ללמוד מהן את סגנון הכתיבה ודרכי ההבעה. עוד זאת, מקצת האיגרות כוללות שירת חול שקולה וחרתה, וזהו פרק נוסף ביצירתו של יעב״ץ ובתולדות השירה העברית בצפון אפריקה אשר לא נחקר דיו.

לידינו הגיעו העתקות רבות מן הקובץ לשון לימודים, בהן העתקות של יעב״ץ עצמו. עם זה יש ממכתביו הפזורים בקבצים של כתבי יד שונים, ומשום מה לא השתמרו בלשון לימודים. בעבודתנו השתדלנו לאסוף מכתבים אלו ולצרפם אל כלל איגרות יעב״ץ.

הקובץ לשון לימודים הוא תעודה חשובה לחקר תולדות היהודים במרוקו במחצית הראשונה של המאה הי״ח. חשיבות זו מקבלת משנה תוקף מן העובדה שזהו קובץ האיגרות היחיד שהגיע לידינו מחכמי מרוקו עד למאה הי״ח, ומכאן חשיבותו הרבה לתולדות הספרות והלשון העברית.

אפרים חזן ומשה עמאר-חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ-בתוך "אלף שנות יצירה-עמ' 69

יצירתו הספרותית של רימ״ט בטגג׳יר

בטנג׳יר אסף הרימ״ט כתבי יד הזורעים אור על יהדות צפון אפריקה והמזרח. בשני אופנים מתאפיינת יצירתו הספרותית בטנג׳יר: האחד יצירה ספרותית על טנג׳יר לפני היותו איש ציבור בה ואחרי כן, והאחר יצירה ספרותית בחכמת ישראל בתחומים שונים.

באחד מדפי הטיוטה כתב הרימ״ט את המשפט הזה: ״מיום שעמדתי על דעתי אהבתי את מקצוע ההיסטוריה״. כחוקר צעיר כתב עבודה מחקרית מקיפה על יהדות מרוקו מהעת העתיקה ועד ערב הפרוטקטורט הצרפתי (1000 לפנה״ס-1910), הוא פרסם את מחקרו בספרו נר המערב. ספר זה הוא בסיס למחקר על יהודי מרוקו עד ימינו והודפס בשתי מהדורות נוספות ב-1973 על ידי דפוס האחים אליהו ויצחק אביקסיס וב-1989 בהוצאת מכון בני יששכר של הספרייה הספרדית. את טנג׳יר ציין בספרו בהקשר לכמה תקופות. למשל בדבר מצב הקהילה היהודית במרוקו בתקופת הגזירות של האלמווחידון (קנאי דת מוסלמים) במאות השתים- עשרה, והשלוש-עשרה, שגרמו לשמד, להמרת דת ולעקירה של קהילות יהודיות שלמות ביניהן הקהילה היהודית בטנג׳יר; בהקשר ללכידת ערי החוף ולקיחה בשבי של התושבים על ידי אלפונסו מלך פורטוגל ב-1471; בעניין השפעת מגורשי ספרד על תושבי מרוקו היהודים הקדומים מבחינת ההנהגה הציבורית, הרבנית ואורח החיים ההלכתי. כן על מצב היהודים בתקופתו של מולאי אל רשיד, מלך בשנים 1666־1672 ; בתקופת מולאי אל־יזיד ששלט מ-1790 -1792, שכונה בפי יהודי מרוקו המזיד בשל שנאתו ועריצותו כלפיהם אילץ את יהודי טנג׳יר למכור חפצים אישיים כדי שישלמו לו סכום כסף נקוב. כן עינה והרג יהודי, בשם יעקב עתאלי, שהיה ממקורבי אביו. הרימ״ט כתב גם על הריגתה של סוליכה חתשוואל בשנת תקצ״ד (1834), בידי מולאי עבד־אל־רחמאן השני בן השאם, ששלט בשנים 1822-.1859 הרימ״ט הזכיר גם את החכמים שפעלו בטנג׳יר רבי אברהם טולידאנו (? -1820) ובנו רבי יוסף (?).כן הדגיש את פעילות היהודים האירופיים למען אחיהם במרוקו כגון החדרת חינוך אירופי־מודרני על ידי כי״ח למרוקו. בתחילה ייסדו בית־ספר בתיטואן(1862) ולאחר מכן בטנג׳יר(1864), כפי שציינתי לעיל.

בהיותו בטנג׳יר פרסם הרימ״ט שלוש איגרות, של אנשי שם שלא זכו לפרסום עד אז מהם נכתבו בערבית־יהודית. רימ״ט אמר שלא היו לו די ספרים כדי לחקור את האיגרת הראשונה, אבל בכל זאת החליט להעיר עליה. הדמויות המרכזיות באיגרת היו רבי יהודה הכהן ורבי שלמה. לדעת הרימ״ט רבי יהודה הגיע מהמערב (מגרב) בתקופת רדיפות האלמווחידון במאה השתים־עשרה, שבעטיין יהודים נאלצו להגר מצפון אפריקה וקצתם הגיעו למצרים. איגרת זאת, שפכה אור על המצב המדיני והכלכלי במצרים באותו העת. האיגרת השנייה דנה באיגרת ששלח הרב יצחק בר מוסא לאביו על שבח ארץ ישראל בשנת הש״א (1541), על פי הערותיו של הרימ״ט במאמר ניתן להבחין על הקשר בין ארץ ישראל למצרים במאה השש־עשרה ועל מצבם של היהודים בראשית השלטון העות׳מאני.

הרימ״ט ראה חשיבות בפרסום מאמר הדן ביהודי טנג׳יר בתקופת פעילותו במצרים (1929-1942). ב-1932 כתב מאמר על היהודים בטנג׳יר, הרימ״ט דן באזכור של היישוב היהודי בטנג׳יר בפעם הראשונה. הוא סקר את תולדותיה של הקהילה והוכיח שיהודי טנג׳יר היו בעלי השפעה בעיר. קהילתם הייתה מאורגנת היטב, ובזכות זאת הצליחו להמשיך ולהתקיים כעדה שהשפיעה גם בזמן שטנג׳יר הפכה לעיר בין־לאומית (1923). לדעתו ליהודים לא הייתה רק חשיבות מדעית־היסטורית בטנג׳יר, אלא גם פוליטית, מכיוון ששימשו גשר בין ספרד למרוקו בתקופות קריטיות מבחינת ההיסטוריה היהודית; קרי מקום מפלט ומעבר ליהודים נרדפים מידי כובשים ועריצים. ואלה דבריו:

שאלת טאנג׳יר [טנג׳יר], שלא אחת שימשה סלע־המחלוקת בין הממשלות שעל חופי ים התיכון, בהיותה גם העיר שעל יד מצר גיברלטר, תתעורר בלי ספק עוד פעם כפעם, כל זמן שהיא תחת המשטר הבין־לאומי הקיים בה כעת. ועל כן, חשוב מאוד, כמו שאמרתי כבר, להבליט את הערך ההיסטורי שיש גם להקהלה [לקהילה] היהודית בעיר זו, כפי שהוכחנו במאמרנו הנוכחי.

ניתן להבחין מדבריו של הרימ״ט ההיסטוריון את השערתו בדבר גורלה של טנג׳יר. הוא טען שבעתיד העיר תמשיך להוות סלע מחלוקת בין מדינות לאורך הים התיכון. ואכן עם עצמאותה של מרוקו ב-1956, טנג׳יר חזרה להיות חלק בלתי נפרד ממרוקו העצמאית.

במאמרים הדנים במרוקו פרסם הרימ״ט גם איגרות שמצא במרוקו הקשורות ליחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל למרוקו. בטנג׳יר פרסם מאמר הדן בשלוחא דרבנן מארץ ישראל למרוקו רבי עמרם בן־דיוואן (1782-1740). שבא למרוקו מחברון וכנראה לדעת הרימ״ט, יצא לשליחות שלוש פעמים. הרימ״ט סבר, שרבי עמרם לא היה ידוע לקהל הקוראים באירופה, למעשה מאמר הרימ״ט מעשיר את הידע על יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל באמצעות השלוחא דרבנן לקהל המשכילים באירופה.

הרימ״ט הוסיף לכתוב על טנג׳יר בהקשר למעמדם המשפטי של היהודים במרוקו. הוא פרסם את חוק בית הדין הרבני במרוקו וטנג׳יר מ-1918. במאמרו הדגיש את הפריבילגיות, שניתנו ב-1925 לבית הדין היהודי בטנג׳יר. היו לו סמכויות רחבות יותר משל בתי הדין במרוקו, שהתאפיינו בפרסום פסקי הדין בעברית, בהטלת מסים לטובת הקהילה ובפיקוח על בחירות מועצת העדה.

הרימ״ט דן גם בשמות משפחה של יהודי מרוקו. לדעתו שם המשפחה בן־זקן, נוצר כנראה מהשם הערבי אל־שייך, שמקורו בגולי ספרד בטורקיה; במרוקו הוסב שמה לבן זקן, אבות המשפחה חיו בפאס, בטנג׳יר, בתיטואן, בקזבלנקה ובמצרים. בזמן שהרימ״ט כתב את המאמר, התמנה דוקטור ליאון בן־זקן (1977-1901) לשר הדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. במאמר הרימ״ט הדגיש את ייחוסו של דוקטור בן־זקן.

עוד הרימ״ט חקר בטנג׳יר גם קמעא בתחום הקבלה, הוא ראה בחקירת הקבלה חשיבות רבה. ואלה דבריו על מצב המחקר הדן בקבלה:

במקצוע הזה, שהיה מוזנח ונעזב, התחילו זה לא כבר חכמים אחדים ליטפל [לטפל] בו,ובפרט טיפל בזה החכם הנודע דוקטור גרשם שלום מירושלים, ואמנם, לדעתי כדאי הדבר שגם אחרים ישאו [יישאו] קצת בעול הזה כי תועלת רבה נוכל להפיק מחקירה זו, להוציא אורות מאופל מרזי־רזין [רזים] אלה שעוד הנם כספר חתום מעיני רבים.

הרימ״ט פרסם מתוך כתב יד משנת תק״ע(1810), השלמה למאמר של ההיסטוריון גרשם שלום, בדבר ״האצילות השמאלית״, הקשורה לקבלה ומיוחסת לרבי יצחק הכהן מופת הדור. הוא ציין עשרה פריטים שרצה להדפיס בנושא הקבלה, מאמר אחר בנושא פרסם הרימ״ט מכתב יד יחידי בעולם שעניינו מסורת הברית ואיגרת הייחוד המיוחסת לרבי מאיר בן אלעזר הלוי לשר ידוע כדי להורות לו את דרך הקבלה. כתב היד משנת הר״ן(1490).

סיכום

בפעילותו הציבורית של הרימ״ט בטנג׳יר ניתן להבחין בשני מישורים: במישור הרבני, שבו התמודד עם בעיות הלכתיות. לפסיקתו קדם עיון מעמיק במקורות ההלכתיים והתייעצויות עם עמיתו הרב הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקווה, כאשר הרימ״ט נטה לפסוק לקולא. במישור החינוכי כסגן מנהל של סמינר הרבנים, דגל בלימודי השפה העברית. נראה כי עיקר השפעתו על הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה בעיקר בפסיקותיו ההלכתיות ובחינוך לציונות וללאומיות באמצעות הנחלת השפה העברית.

יצירתו הספרותית של רימ״ט רבה ומקיפה ויש בה כדי לזרוע אור על הקהילה היהודית בטנג׳יר ממקורות ראשוניים(כתבי יד). טנג׳יר שימשה לרימ״ט מקור השראה ומרכז של תורה ותרבות, ועודדה אותו להמשיך ולחקור בתחום של מדעי היהדות ובפרט בתחום של יהדות צפון אפריקה, שאליו התמסר ברוב שנות חייו ובשנים קודם בואו לטנג׳יר. הרימ״ט היה תלמיד חכם שקדן ובזכות תכונות אלו עלה בידו להמשיך ולפתח פעילות ספרותית ענפה בטנג׳יר ובכללה ספרים ומאמרים שעניינם היסטוריוגרפיה של יהדות המזרח והמגרב בנוסף יצירה הלכתית שיש בה כדי להאיר את אורח חיי הקהילה היהודית במרוקו מן ההיבט היהודי-הדתי.

הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עוהדיה-בתוף הספר " אלף שנות יצירה-פס וערים אחרות במרוקו-תשע"ג עמ' 357