אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד
המרכיב העברי
סימן ההיכר המובהק של הלהג היהודי מוגרבי הוא אותו סימן היכר של כלל להגיה של הערבית־היהודית ושל לשונות היהודים בכלל, הרכיב העברי־הארמי שנטמע בהן.
ד׳ טנא ז״ל סבור היה שרכיב זה יונק במישרין מאותו רובד של העברית המדוברת לפני שנכרתה מן הדיבור במאה השנייה לסה״נ, והוא הוא שנתגלגל בפיותיהם של בני קהילה וקהילה מדור לדור. ואף אם בני הקהילה שינו את לשונם עקב הנסיבות ההיסטוריות (כפי שראינו לעיל בנוגע ליהודי צפון אפריקה) היסוד העברי לא נשתנה והם העבירוהו מן הלשון הישנה ללשון החדשה. אמור מעתה, יסוד זה הוא עתיק כל כך שאין להעלות על הדעת שנתחדש דווקא אחרי גירוש ספרד.
ואמנם כך נראים הדברים באשר לביטויים מובהקים של תרבות ישראל כמו שמות החודשים העבריים (ניסן, אייר וכו'), שמות המועדים (שבת, ראש חודש, פסח, אסרו חג, ראש השנה, סוכה, תשעה באב וכו'), שמות התפילות או פרקיהן(ערבית, שחרית, מוסף ומנחה, שמע, עמידה וכו'), מונחים הלכתיים(מילה, פדיון, תפילין, ממזר, סעודה, לולב, עירוב, כשר, טרף, חמץ, צדקה וכד׳), ביטויים מחיי האמונה (משיח, הקב״ה) וכדומה. כל אלו נתקיימו כמובן בהבדלים של מבטא בין קהילה לקהילה, אך היו נחלת לשונות היהודים ככלל. ואולם יש יסודות עבריים אחרים, שנתפתחו בתקופות מאוחרות ואותם ניתן לזהות לפי שני קני מידה: א — תלותם במאורע היסטורי או בנסיבות שזמנם ידוע, או שאינם ידועים משום מקום בתקופה הקדומה; ב — ייחודם לקהילה מסוימת שבאזור מוגדר. מן הסוג הראשון אפשר למנות, דרך משל, את הביטויים מקבלת האר״י: ״תיקון״ במובן שנתייחד לו בקבלת האר״י — הסרת המכשול בפני האצילות — ובעיקר ׳סידור התפילות והקריאות על פי כוונות מיוחדות, שנקבעו לליל־שבועות, ליל הושענה רבא וכדומה, ו״תיקון חצות״. הביטוי הארמי ״סטרא אחרא״ מקורו בזוהר בכינוי לשטן ולכוחות הרע בעולם העומדים כביכול כנגד הכוחות האלוהיים. במרוקו נוספה לביטוי זה משמעות מטפורית. בפי הבריות strahra שימש כינוי לאדם טרדן או היוצר אווירה רעה, או לילד המפריע מעשיו של מבוגר וכד' כינוי נוסף בקבלת האר״י לכוחות הטומאה המרעים, ״הקליפות״, חדר אף הוא ללשון המדוברת, ולימים נתגוון להוראה ״אדם רע״. אף המילה ״סוד״, המכוונת לקבלה בכלל, נתפשטה ככל שנתפשט עצם העיסוק בלימוד הקבלה. ייתכן שאף הפועל yisused במובן של ״מבקש לדעת את הסודות״, שרווח באלג׳יר, נגזר מ״סוד״ במובן האמור. גם התפילה ״אללה יפק אש־שכינה מן אל־גלות״, כלומר ״יהי רצון שהשכינה תיגאל מן הגלות שהיא שרויה בה״, יסודה בקבלה. מן הפיוט ״לכה דודי״, שחיבר ר׳ שלמה הלוי אלקבץ מצפת במאה השש עשרה, והמושר בקהילות ישראל בתפילת ״קבלת־שבת״, נשאל הביטוי ״בואי כלה״, מהבית האחרון של הפיוט, שהוא השיא הספרותי של הפיוט, המביע את הנכונות לקבל את ״הכלה״, השבת, בפנייה ״בואי כלה, בואי כלה״. ביטוי זה נתגלגל להוראות שונות: האחת, היציאה החוצה, לפעמים לשדות, לקבל את השבת, כפי שמקובלים מבית מדרשו של האר״י נהגו. השנייה עממית יותר — וסימן לדבר גם המבטא bo°i kalla (ע׳ במקום א׳) — נתפתחה בדרך המטונימיה: ״סעודת דגים הנערכת לפני תפילת ערבית של שבת״.
אף הופעתם של שבתאי צבי ונתן העזתי והתפשטות השבתאות בצפון אפריקה הותירה עקבות בלשון. לדברי מ׳ הכהן, שימרה שירת הנשים בטריפולי עד ימיו, בשלהי המאה התשע עשרה, שיר עתיק אחד מתקופת שבתאי צבי: ״חנון יא רחמן, ג׳יב אלמשיח מעא נתן״. ש׳ בר־אשר מניח שהנשים ששוררו את השיר במאה התשע עשרה כבר לא נתנו דעתן על התוכן המדויק של הדברים. מסתבר שהוא הניח כך על שום האנכרוניזם שבתפילה לבואו של נתן. אך סביר שהבינו את המילים העבריות ״חנון״, ״רחמן״, ״משיח״, הרווחות במוגרבית המדוברת.
ויש שביטוי צמח מתוך מציאות כלכלית־היסטורית נתונה: הכינוי המטונימי ״ל־מתוק״ (=המתוק) לסוכר, הידוע במרוקו, נוצר כנראה על רקע המונופולין על יבוא הסוכר ועל המסחר בו, שיהודי מרוקו החזיקו בו במאה השבע עשרה.
בתחום המסחר דאגו היהודים לשלב בדיבורם מילים עבריות ואחרות(ראה להלן) כדי להעלים מידע מהמאזין הלא־יהודי, מידע העשוי לשבש עיסקה מסחרית, נתיבי מסחר ושאר נתונים שייכים. בהקשר זה השימוש במילה העברית ״סוכר״ לא היה מועיל הרבה להצפנת המידע, באשר היא הומופונית עם מקבילתה התרגומית הערבית ״סכר״ skkar או אף האירופית. לכן נדרשו למילת ״צופן״ אחרת ולא במקרה נבחרה ״מתוק״.
מילה זו יכול שתיבחר בכוונה תחילה או שתתפתח באופן טבעי בדרך מטונומית — כאן, כינוי הדבר על שום תכונתו החשובה ביותר. אך אין להתעלם מהעובדה, שכבר בעבר הרחוק יותר שימש כינוי זה עצמו כינוי לקנה הסוכר, כגון אצל הרמב״ם (הלכות ברכות פ״ח, ״הה), ואצל ר׳ יעקב חגיז (1674-1620) ב״הלכות קטנות״ (ח״א סי׳ רח) ומאוחר יותר גם בין יהודי אירופה אך הוצעו גם הסברים אחרים למעתק זה: המונח ״סוקאר״ שימש במרוקו בהוראה של ״מס על הסוכר״, ששילמו היהודים לחצר המלך, ומאחר שהמילה ״סוכר״ הייתה תפוסה להוראה זו נתבקש מונח אחר לציין את ״חומר הסוכר עצמו״ וכך צץ ״ל־מתוק״.
ביטוי אחר לדוגמה, שאפשר לעקוב אחר התפתחותו ההיסטורית כשלעצמה ואחר חדירתו למוגרבית, הוא המונח ״שְׂררה״. מונח זה שורשו כבר במקרא, ״להיות כל איש שורר בביתו״ (אסתר א, כב), ובצורת שם עצם — בספרות חז״ל, כגון ״כמדומין אתן ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם״ (הוריות י ע״א). בשני המקרים מדובר על ״שלטון, וכוח שלטון, והמעמד הרם הנובע מכוח השלטון״ ופעמים אף על ״ניצול המעמד השלטוני, שתלטנות״. בשלהי ימי־הביניים הורחבה משמעותו של הביטוי ל״משרה בשירות הציבורי״ כגון בשו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן: ״אבל מי שאינו רב, אלא מצד השררה, אינו בדין זה״, ובאופן ברור יותר בשו״ת הריב״ש: ״…דאינו חוזר לשררה שהיה בה״; ״ושלעולם לא יתמנה בשום שררה על הציבור״. מהוראה זו נתפתחה בצפון מרוקו ובמערב הפנימי משמעות נוספת המקובלת עד היום: ״מונופול משפחתי על משרה מסוימת, דתית או ציבורית, שיש עמה פרנסה וזכות להנחילה מדור לדור״. בשנת 1750 משמעות זו כבר מתועדת בתקנה קע״ז מ״ספר התקנות״. בתיטואן הילכה עד הזמן האחרון ה״שררה די ביבאס״ המכוונת לזכותם של צאצאי הרב חיים ביבאס הראשון על שחיטת עופות ובהמות בעיר; שכן ב־1530 התנה הרב ביבאס עם בני הקהילה, שיעניקו לו זכות בלעדית על השחיטה (והפרנסה הנובעת הימנה), לו ולזרעו אחריו, תנאי שבלעדיו לא היה מוכן לשמש רב הקהילה. המונח ״שררה״ היה קיים מן הסתם כבר בזמן התנאי ומאז עבר במסורת עם השררה עצמה.
המילה ״בחוצי״, שנוצרה על ידי הוספת י׳ היחס (י׳ הנסבה, ליצירת שם תואר) למילה ״בחוץ״, רווחת הייתה בתוניס, ככינוי לשרידים של נוודים יהודים, שנחום סלושץ עוד ראה במסעותיו בצפון אפריקה, בשלהי המאה שעברה.
מאות מילים עבריות נוספות חדרו למוגרבית, אך כאמור, לא ניתן על פי רוב לקבוע את הנסיבות שבהן חדרו ללהג זה או זה.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 22