מורשת יהדות מרוקו

כדי לשנות את המדיניות המרוקנית בענייני העלייה, קראו משרד החוץ הישראלי ומחלקת העלייה בסוכנות לאנשי הקונגרס היהודי העולמי לנסות לרכך את עמדת ממשלת מרוקו. אנשי המפתח במאמצים הללו היו אלכס איסטרמן, גו׳ גולן, ד״ר גרהרד ריגנר ומוריס פרלצוויג, ואיסטרמן היה לדמות הדומיננטית. כזכור לאישים אלה כבר היו מגעים עם המפלגות הלאומיות ועם השלטונות במגרב באמצע שנות החמישים, והם סייעו להם בעיצוב תדמית חיובית בדעת הקהל במערב, בזמן שהם שאפו להצטרף לקהילה הבין־לאומית ולזכות בחברות באו״ם. מלבד על הקונגרס היהודי העולמי נשענה ׳המסגרת׳ על מרסל פרנקו, סגן נשיא ׳אליאנס׳, איש עסקים יהודי, תושב ניו יורק, ובשנים אחר כך עד פטירתו ב־1981קונסול כבוד של מרוקו במקסיקו סיטי. מאז שנות החמישים המאוחרות טיפח פרנקו קשרים הדוקים עם אישים מרוקנים בעלי עצמה לאחר שהשתתף במשלחת אנשי עסקים אמריקנים מטעם ממשל אייזנהאואר ליזום השקעות אמריקניות במרוקו ולחזק את קשרי הסחר בין שתי הארצות.

יהודה דומיניץ, דמות בכירה במחלקת העלייה בירושלים בשנים ההם, ומי ששנים רבות אחר כך עמד בראשה, מעיר שישראל בחרה באנשי הקונגרס היהודי העולמי ובמרסל פרנקו לשירותיה מכיוון שהיו להם קשרים מיוחדים עם המרוקנים, עם התוניסאים ועם האלג׳ירים, וזאת למרות שאיסטרמן או פרנקו לא היו אהודים על גולדה מאיר, על שרגאי או על איסר הראל, ונראו בעיניהם כיהודים גלותיים ׳ללא שורשים׳. אבל אנשי הארגונים היהודיים הוכיחו את יכולתם לישראל ביזמות מדיניות, כמו פינוי מחנה ׳קדימה׳ או בהתערבות בבעיות הפנימיות של מרוקו, כגון מינויו של שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. וכן מרוקו חבה לקונגרס היהודי העולמי חוב על שסייע לה במאבקיה השונים מול דעת הקהל הבין־לאומית. לכן מנקודת הראות של האינטרס המדיני, מדינת ישראל התעלמה מן ׳הדימוי השלילי׳ של השתדלנים היהודים. רק בשנות השישים, עם רקימת הקשרים המיוחדים בין ישראל למרוקו, הלכה התלות בדיפלומטים ובמתווכים היהודים והצטמקה. היהודים האלה הופעלו בזמנים שמשלחות ממשלתיות או מוחמד החמישי והיורש עצר מולאי חסן ביקרו בארצות הברית או בזמן שהם חיפשו סיוע כלכלי נרחב לצורכי פיתוח. בעיתוי המתאים הזעיקה ישראל את איסטרמן, את פרלצווויג או את פרנקו להבהיר למרוקנים שיחס הוגן ליהודי מרוקו והגמשת מדיניות העלייה רק תסייע להם בהשגת יעדיהם הכלכליים ובשיפור קשריהם עם הממשל האמריקני. לעומת זאת, הובהר להם שאם ימשיכו להגביל את העלייה או לאסור אותה, הארגונים היהודיים עלולים לפעול נגדם בכל מדינות המערב.

לפעמים נדמה שהמרוקנים היו מוכנים לרצות את שאיפות השתדלנים היהודים, אך בסופו של דבר, נמנעו מלשנות את מדיניותם. הלחץ של קהיר והליגה הערבית איימו עליהם פי כמה מהשפעת הארגונים והאישים היהודיים במערב. כך היה בנובמבר 1957, ערב צאתו של המלך מוחמר החמישי לביקור בארצות הברית. באותה העת ביקר איסטרמן במרוקו פעם נוספת, והובטחו לו הבטחות מרגיעות בנוגע לעלייה. בעיצומו של ביקור המלך בארצות הברית שוחח מוריס פרלצוויג, נציג הקונגרס היהודי העולמי במקום, עם שני שרים שליוו את המלך. בהזדמנות זו הוצעה נוסחה שתאפשר ליהודים לפנות למנהיגי הקהילות היהודיות ולמנגנוניהם בבקשה לדרכונים. הנהגת ׳מועצת הקהילות׳ נועדה להשיג את הדרכונים מן השלטונות ולפקח על העלייה בתנאי שמספר העולים יהיה עד 500 נפשות בחודש.

לכאורה, על כל פנים, הבטיח המלך לאפשר ליהודים לצאת ללא מגבלות מיוחדות. ללא ספק הבטחת המלך נבעה מלחצם של גורמים יהודיים עליו דרך הנשיא אייזנהאואר. זמן קצר לאחר שובו למרוקו הורה מוחמר החמישי לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו ב־28 בנובמבר 1957

פרסמו מוחמר לגזאווי, ראש שירותי הביטחון בשנים  1960-1956, ושר הפנים דריס מחמדי הודעה למושלי הערים והמחוזות בזו הלשון:

עד עתה נאסר על היהודים המרוקאיים להגר לפלסטינה ולשוב למרוקו (חוזר מס׳424/27/9/56 ). לאחרונה החליטה ממשלת מרוקו לא להפלות בין יהודים ומוסלמים בנוגע להוצאת דרכונים, באשר זכותו של כל אזרח היא לנוע חופשי כרצונו בתוך הארץ ומחוצה לה ולהשיג דרכונים ותעודות זיהוי למטרה זו בכל פעם שיבקש זאת. נקיטת צעד חדש זה מתייחסת לכל תושבי מרוקו.

הממשלה באה לידי החלטה זו למען הגן על כל האזרחים וכדי לא להטיל על החפים את אשמת האחרים. אין החלטה זו אומרת שהציונות תורשה להמשיך בפעילותה ובחיזוק אמצעי תעמולתה בחוגים יהודיים, אלא להפך.יש לחשוף את מנהיגי התנועה הציונית וחבריה בכל מקרה שפעילותה פוגעת באינטרסים של המדינה ולהביאם לדין, אך צריך להרשות לאחרים לנוע חופשי בתוך מרוקו ומחוצה לה. יש להימנע מלנקוט כל אמצעי כללי שכוונתו לאסור על יחיד מבין קבוצת אזרחים ליהנות מזכויותיו.

ואולם המגבלות לא הוסרו, והמאמצים החוזרים ונשנים שעשה איסטרמן לא הועילו לתיקון המצב. בביקוריו המאוחרים יותר וכמו כן בביקור משלחת הקונגרס היהודי העולמי בנובמבר 1958

בראשות ד״ר גרהארד ריגנר התחוור כי אין השלטונות מתכוונים להגמיש את מדיניותם בנוגע לעלייה. אחרי שיחה ארוכה שהתקיימה במרוקו בין איסטרמן לבועביד ולגזאווי באפריל 1959 יצא איסטרמן מיואש לגמרי. הוא שוב הציע את התכנית שלפיה היהודים יגישו את בקשותיהם לקבלת דרכונים ל׳מועצת הקהילות׳, והם יפנו את הפניות לפקידים המתאימים. בועביד אמר שמרוקו חייבת להתחשב ב׳התחייבויותיה הבין־לאומיות׳ וב׳ארצות אחרות׳; ממשלת איבראהים אינה יכולה לאשר הגירה קולקטיבית או בקנה מידה שתעורר תשומת לב. לגזאווי, לעומת זאת, רמז שהוא לא יתנגד לתכנית המוצעת, אך איסטרמן פקפק בכנותו, וסיכם כך:

האווירה כולה השתנתה לרעה ומרוקו נתונה יותר ויותר ללחץ הליגה הערבית. לחץ הערבים על העלייה מרומניה אף הוא, אני מניח, גורם הפועל לרעתנו. בועביד הזכיר גם את העובדה שממשלת איבראהים [החדשה] עומדת מול ׳אופוזיציה נוספת׳, בהתכוונו בבירור לקבוצת עלאל אל־פאסי בתוך האסתקלאל ולאחרים, ולכך שלא סביר שהממשלה תיתן בידם את ההגירה היהודית ככלי ניגוח.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית–עמ' 418

יעקב גויטע, מנהל בית הספר העברי בבנגאזי ושבתאי סעאדה, מורה בבית הספר הגישו למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית רשימה מפורטת 56 משפחות ומקצועותיהם. הם ציינו שהמשפחות "מוכנות לקבל כול עבודה שתטיל עליהם הסוכנות והאנשים החתומים על הרשימה יכולים להיות לתועלת לארצם ובו זמן יועילו גם לעצמם". חלק מהמועמדים לעלייה הגיעו עד לאלכסנדריה. המשרד הארץ ישראלי בקהיר נתבקש לבדוק מי מהם מתאים לעלייה. לא נמצאו רישיונות עלייה שהונפקו עבור עולים אלה.

יוסף מימון מתנועת 'החלוץ' בטריפולי פנה למחלקת העלייה בסוכנות היהודית וביקש לא לשנות את קריטריון גיל העלייה, מאחר ו'החלוץ' בטריפולי פעל על פי הוראות שהיו בידיהם והכשירו "בחורים ובחורות מגיל 18 עד ."35 הוא הזכיר את אליהו אבודרה (35 ), בנימין נעם (28) שלום לוזון (33) שעשויים בגין שינוי קריטריון הגיל לאבד את זכותם לעלות. לבסוף, מימון ביקש הוראות ברורות כדי למנוע כל בלבול בין ועד העלייה המקומי לתנועת החלוץ. מפניות אלה עולה תסכול שנובע ככול הנראה מהוראות לא ברורות שיצאו מירושלים לגבי הפרמטרים לעלייה לפלשתינה א"י. ויקטור נעים, – מוועד העלייה בבנגאזי, פנה לסוכנות היהודית עם רשימה של עשרה מועמדים שענו על דרישותיה לעלייה לארץ. נעים ביקש לאפשר גם לשמואל ברדה בן 27  נשוי עם ילדים לקבל רישיון משפחתי אף שלא עמד בדרישות. מתוך העשרה ניתן רישיון עלייה לשניים סעדון משה וויטוריו תשובה. – 125 עם זאת לא נמצאו עדויות למתן רישיונות עלייה לבקשות של מימון וגויטע .

יצחק ורפל רפאל,[מהמדור הדתי, פנה לגויטע עמישדי, מראשי הפעילים הציוניים בטריפולי, והצטדק על קשיים בקבלת רישיונות ממשלת המנדט. ורפל הקפיד לציין במכתביו ש"אין להפריז בערך המעשי של העלייה שלא לפי רישיונות והקשיים הן בארצות המוצא הן בחופי הארץ עצום ודרושים אמצעים ומאמצים כבירים כדי להתגבר עליהם". חודשיים לאחר מכן הוא חזר על דבריו במכתבו לאברהם אדאדי ממנהיגי הקהילה בטריפולי ]…[ ש"העלייה שלא ברשות אינה יכולה לבוא במקום העלייה ברשות, כי מטבע הדברים מידת הצלחתה תהא תמיד מוגבלת". דרישותיו של ורפל עמדו בסתירה לעמדת הסוכנות היהודית באותה עת. עלייה בלתי לגאלית הייתה הנשק המדיני במאבק בבריטים. במכתב נוסף ליוסף סרוסי הוא לא התכחש לבעיית אי הגעת השליחים, אך הטיל את האחריות על הוועד הפועל של נוער המזרחי. כדי להרגיע את הרוחות בקרב הקהילה הטריפוליטאית הציע להקים שתי קבוצות חלוצים אחת תורכית מצרית והשנייה טריפוליטאית טוניסאית מרוקנית שתקלוטנה ]…[ "חלוצים דתיים ממקומות אלו".  התמרונים האלה היו תירוצים שנועדו למנוע עלייתם של יהודי לוב.

ד"ר אומברטו שלמה נכון, נציג המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, שלח לסוכנות היהודית רשימה של 462 שמות בעלי מקצוע מטריפולי וחיים ברלס מהסוכנות היהודית ענה לו שהם "מעוניינים לדעת פרטים ע"ד ]על דבר, ב.ד[ המועמדים במקצועות חקלאות, בנאות, נגרות, הידראוליות, מכונאות ופחחות, שיש וזכוכית. הסוכנות גילתה עניין רק ב- 30 משפחות וביקשה "לדעת מה טיבם של בעלי מקצועות אלה".  גם לגביהם לא נמצאו רישיונות עלייה.

לאורך השנים, 1946 1935 , נשמר קשר רופף בין הסוכנות היהודית לבין קהילות טריפולי ובנגאזי בלוב בכול הקשור להקצאת סרטיפיקטים שהתבצעה באמצעות המשרד הארץ ישראלי בטרייסט. הסוכנות היהודית לא גילתה ענין רב בנעשה בלוב, אולי, מפני שהייתה זו קהילה יהודית קטנה שלא הובאה בחשבון פוטנציאל העלייה מארצות המגרב בתכניותיה. ניתן לזהות את התפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. מצד אחד, חלוקת רישיונות במשורה ומצד שני אזהרה שלא לעלות בצורה בלתי לגאלית. ההמלצה של ורפל להימנע מעלייה בלתי לגאלית הייתה משוללת כול יסוד. באותה עת העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה הוכרזה כ'נשק מדיני' של התנועה הציונית במאבקה כנגד הבריטים. ניתן לשער, שהחשש לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולא פתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה היא שהנחתה את הכותב לבקש מצעירי בטריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

בקשות עלייה מתוניס.

מדיניות הסוכנות היהודית לעלייה מצפון אפריקה כלפי קהילת לוב יושמה גם לגבי הקהילה בתוניס. בשנת 1935 שלחה ההסתדרות הציונית בתוניס רשימה מפורטת של 12 משפחות המעוניינות לעלות לארץ בהתאם לדרישת הסוכנות היהודית, ואושרו לה רק חמישה רישיונות עלייה.

באותו עיתוי מזכיר מחלקת העלייה הודיע להסתדרות הציונית בתוניס ש"נראה לנו שיש קשיים בנוגע לקבלת רישיונות יציאה מתוניס ]מפני, ב.ד[ שהממשלה דרשה מכל עולה סכום של 600 פרנק". 130 עלות זו לא הושתה על הסוכנות היהודית אלא על המועמד לעלייה. אלא אם כן הכוונה לממשלת המנדט בפלשתינה א"י.

בשנות ה- 40 של המאה שעברה נעשו ניסיונות לארגן עלייה מתוניס בודדים וגרעינים קטנים מתנועות הנוער המקומיות שרצו להוכיח הגשמה ציונית בעלייה ולא רק בתרומות לקק"ל ו'השקל הציוני'. בתוניס פעלו תנועות ציוניות כמו: 'דורשי גאולה לישראל' )'דג"ל'( ו'צעירי ציון' בעיר תוניס, 'אוהבי ציון' בעיר ספקאס ו'עטרת ציון' בעיר ג'רבה. ד"ר א. רוזנפלד מ'ברית עברית עולמית' הודיע למחלקת העלייה ש"הנוער תוניסאי התלונן על אופן חלוקת רישיונות העלייה לפלשתינה א"י" בתמימותם חתמו חברי תנועת 'צעירי ציון' על אחד ממכתביהם לסוכנות היהודית, "אל מנוחה ואל שקט עד שישובו בני ישראל לגבולם".  גם כאשר שלוש התנועות החלוציות הדתיות, 'עטרת ציון' – בג'רבה, 'אוהבי ציון' בספאקס ו'תורה ועבודה' בתוניס התאחדו, בהסתדרות החדשה ומנו כאלפיים חברים , ובכך הגשימו למעשה את שאיפת השליחים לאחד ולייעל את פעילות התנועות במגרב, לא היה לאיחוד זה השפעה על כמות הרישיונות שחולקו בתוניס.

חברי גרעין בית אורן/בית השיטה שרובם היו תוניסאים לחצו אף הם על הסוכנות היהודית לזרז קבלת הוויזות עבור חבריהם מתנועת 'צעירי ציון' בתוניס. גם חברי הגרעין הדתי בקיבוץ בארות יצחק הודיעו למדור הדתי שאמנם חבריהם לגרעין בדרך ארצה, אך התרעמו על הקיפוח בחלקה של תנועת 'תורה ועבודה' בהעפלה מול שאר התנועות. לטענתם- "הד"ר ליאופולד ברטוואס, ממפלגת אחדות עבודה, תמיד מקפח חלקנו בעלייה". ארבעים סרטיפיקטים לעלייה הועברו לתוניס ורק שניים לחברי תנועתם לעומת 27 ל'צעירי ציון', שישה לרוויזיוניסטים וחמישה לבלתי מפלגתיים. כשנפוצה השמועה שיש התארגנות של עלייה ב' לפלשתינה א"י חבריהם מתנועת 'תורה ועבודה' שנרשמו אליה הם אולצו להצהיר ]…[ "שהם נוטים – לשמאל והסתרנו לגמרי את מהותנו שאנו דתיים, אחרת לא היו מקבלים אותנו". העובדה היא שכולם פעלו במזיד לקפח את חלקנו בעלייה, כדי להראות לקהל התוניסאי, שהם כוח חזק שיכולים לארגן עלייה כזאת".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

אירועי הכלולות בקהילות הצפון של תאפילאלת:

קצר א־סוק וגלילותיה וקהילת גולמימא במערב

אירועי הכלולות בקהילוה קצר א־סוק וריש

בקשת היד: בקשת היד נעשית באקראי. כאשר ניכר, שהבן כבר בשל לנישואין, ונוצר מפגש של האם עם חברה שיש לה בת, פונה היא אליה בבקשה ׳תני את בתך לבני', וזו משיבה בחיוב וב׳ברוך הבא׳.

תקופת ההכרות: לאחר בקשת היד יש צורך בתקופה של הכרות בין שתי המשפחות. בתקופה זו מוזמן הבחור מדי פעם לשבת בבית הורי הכלה, ועדיין אין נוצר מגע בצורה כלשהי עם הבת: לא מפגש, לא שיחה ואף לא קשר עין. וקרה לא אחת, שבהגיע הבחור לביקור ברחה הבת מן הבית, סירבה לסעוד, והיו צריכים לרדוף אחריה, כפי שמספרת ללא עזו, אשת ר׳ אברהם לעסרי: ׳כאשר נדברנו עם בחור המתאים לבת שלנו, והיינו מזמינים אותו לשבת בבוקר — היא רק רואה אותו, מיד בורחת הרחק מהבית, והייתי רודפת אחריה ולפעמים היא מסרבת לאכול ולשתות, ורק לאחר תקופה ארוכה הייתה נאלצת בדיעבד להסכים לעצם רעיון השידוכין׳.

האירוסין או לכטבה: לאחר שנוצרת קרבה טובה ותקשורת בין שתי המשפחות, נקבע מועד לאירוסין בבית הכלה הקרויים ׳לכטבה׳. באירוע זה מכינים הורי החתן לכלה שמלה, נעליים וגרביים ולפעמים זהב וכן כמות מכובדת של ביצים. את כל הכבודה לוקחים בתהלוכה של שירה וריקוד מבית החתן לבית הורי הכלה. בבית הכלה נערכת סעודה בשרית חגיגית, ומוזמנים בה כל הקרובים משני הצדדים. במהלך הסעודה נערך גם טקס ה׳שבועה׳ שעניינו התחייבות וקבלת ערובות לנישואין בעתיד, כנהוג בקהילות תאפילאלת, כפי שתואר למעלה. בתום האירוע מלווים קרובי הכלה את החתן לביתו בתהלוכה חגיגית ועמם כמות נכבדת של ביצים עשרים וחמש או חמישים. לאחר האירוסין מוזמן החתן אצל הורי הכלה לסעודת שבת ולאחריה פונה לביתו.

קביעת מועד לחתונה ומסלולה: לאחר תקופה של כמה חודשים ולפעמים אף יותר נקבע מועד לחתונה ואירועי הכלולות מתחילים. אלה נמשכים שבעה עשר יום ובתוכם שלוש שבתות של שמחה:

1. 1. שבת לפאל (=שבת הבשורה).
2. 2. שבת לחנה או שבת לערוסה (=שבת כלה).
3. 3. שבת לכביר הוא השבת הגדול, כלומר שבת חתן.

להלן תיאור אירועי הכלולות.

׳אתסייר׳ = הנפת זרעוני חיטה ושקדים. אירועי הכלולות נפתחים ביום חמישי שלפני השבת הראשונה הקרויה ׳שבת לפאל׳. אירוע זה קרוי אצל אנשי קצר א־סוק ׳אתסייר׳ (= הניפוי) המקביל למונח ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעונים) בתאפילאלת ומתקיים בבית החתן. האירוע כולל שלושה טקסים:

1. 1. הנחת גרעיני חיטה, שקדים ותמרים בתוך כברה, וסיבוב הכברה מעל ידי החתן והכלה כמה פעמים.
2. 2. עריכת סעודה משפחתית מורחבת.
3. 3. סירוק שער הכלה בבית החתן והובלת הכלה בתהלוכה לבית הוריה. את החיטה, השקדים והתמרים צוררת המיילדת במפה או מניחה בקופסה או בכד ושומרת במקום מסתור עד ליל החופה, שבו היא פותחת את המסתור.

׳שבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ = שבת הבשורה. שבת שלאחר אירוע ׳אתסייר׳ היא השבת הראשונה הקרויה ׳שבת לפאל׳. שבת זו מתקיימת בבית החתן או גם בבית הכלה. לבית באות חברות ובנות המשפחה לפני סעודה שלישית, שרות ומתופפות על השולחן ומתכבדות בתקרובת של תמרים, שקדים ותה. יש משפחות שאף מארחות את משפחת הכלה לסעודות השבת ושוחטות עגל ביום חמישי.

יום שני ׳טריב תאקפות׳: עושים תסרוקת הפוכה לכלה, מסירים ממנה את עדייה ותכשיטיה, פושטים מעליה את בגדיה החמודות — הכול בסימן של הסרה והפשטה כדי לציין את ההבדל בין מעמדה לפני החופה לבין מעמדה בחופה וכדי להבליט את יופיה ואת בגדיה ותכשיטיה ביום חופתה.

יום רביעי הוא ׳זבוד לואד׳ <=היציאה לעבר הנהר). אוספים ביצים מכל החברות ועושים פשטידה גדולה בתנור, אופים כיכרות לחם טרי וחם הקרוי ׳לכבז דלפראן׳ ומכינים גם משקה מאחיא, תמרים, שקדים ופולים. את כל הכבודה הזאת לוקחים במגשים בתהלוכה חגיגית של בני המשפחות והחברות. מגיעים לנהר, רוקדים שרים ושמחים, ולפָנים מצמידים לבגדי החתן מין חרב הקרויה ׳לתמִייא׳ ויש שגם יורים יריות שמחה לכבודו. אחר כך עושים הפסקה לסעודה המרכזית, מחלקים את פשטידת הביצים, פורסים את הלחם, אוכלים, שותים ושמחים. אירוע זה קרוי אצל אנשי קצר א־סוק וריש גם בשם ׳אתצבין׳ מלשון כיבוס וכביסה או ׳לחנה ותצבין', כשהם שרים חרוזים כמו ׳ובבא לעריס תא יצבן פוק אסלאלא ולואד לחאמל׳(= ויקירי החתן מכבס על הסלים בנהר הגואה). אחר כך צועדים בתהלוכה לבית הורי הכלה ואוכלים שם סעודת ערב חגיגית. יש והורי החתן מכינים חמש כיכרות לחם של שומן הקרוי ׳לכבז די לידאם׳ מין פיצה בשרית פילאלית, ומחלקים לרקדנים ולאנשי הלהקה.

שבת שנייה היא ׳שבת לחנה׳ או שבת לערוסה (=שבת כלה). בשבת זו מתארחות חברות הכלה ושושבינותיה, שרות, אוכלות ושמחות.

יום ראשון — אירוע החינה בבית הכלה.

יום שני — תהלוכה למקווה והחופה: בין הערביים מלוות הנשים את הכלה לבית המרחץ, לוקחות עבורה חלוק חדש ודברי תמרוקים בתהלוכה חגיגית ובתוכה המיילדת המדריכה אותה בעת הטבילה במקווה. אחר כך מובילות את הכלה בתהלוכה חגיגית לחופה הנערכת בערב בבית החתן, ולאחריה הסעודה.

יום שלישי — בוקר שלאחר החתונה קרוי ׳צבאה ארואח׳. מכינים סופגניות גדולות לכלה ואחרות רגילות לאורחים. בני משפחה, חברים וחברות באים לבית החתן אומרים מזל טוב ועמם דורונות עם הכסף, שנתרם בליל החינה. מתכבדים בסופגניות, שקדים ותמרים, והקרובים נשארים לארוחת צהריים.

יום רביעי — ארוחת קוסקוס בצהריים בבית החתן, ובימים חמישי ושישי ההכנות לשבת חתן.

שבת שלישית — שבת חתן הקרויה ׳אשבת לכביר׳ (=השבת הגדול) נערכת ברוב פאר והדר בבית החתן, ובה שתי סעודות: סעודה ראשונה משפחתית בליל שבת וסעודה שנייה אחר תפילת שחרית למתפללי בית הכנסת ולאורחים הרבים המוזמנים.

יום ראשון — כל אחד הולך לביתו, ונותנים לכלה חלב ונענע טרי ואף מרטיבים את קירות הבית בחלב והטעם ׳באם תכון דאר דימא מבארכא׳(=כדי שהבית יהא תמיד מבורך וריחני).

אירועי הכלולות בגוראמה ובתאלסינת

אירועי הכלולות נפתחים בשבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ בדומה לכל קהילות תאפילאלת, ועיקרה — שירת הנשים בבית הכלה אחר הצהריים ותיפוף על שולחן בליווי תקרובת ותה.

ביום שני לאחר שבת זו מתקיים אירוע ׳החינה הגדולה׳ בבית הורי הכלה. האירוע נפתח בערוב יום בהובלת הכלה לבית המרחץ בתהלוכה ובחזרה ארוחת ערב קלה לחברות הכלה ושושבינותיה. לילה זה קרוי גם ׳לילת אתשחים׳ (=ליל הרחצה והנקיון של הכלה). בלילה נערכת תהלוכה מבית הורי החתן אל בית הורי הכלה, ועמם מגשים של מתנות לכלה הכוללות מיני מאכל, בגדים ונעליים, תמרוקים ותכשיטים וקערת החינה.    

בבית הכלה מכינים את רחבת הסלון ובמרכזו אוהל מעין אפיריון לכלה. במהלך הערב מתכבדים בשתיית תה חם ובאכילה של פיצוחים ודברי מאפה בליווי שירה, זמרה וריקוד עד לאחר חצות. בעיצומה של החגיגה מלווים את הכלה לאוהל, מורחים את החינה ובו' בזמן מכריזים על תרומות הכסף של אנשים מכובדים המנדבים לכלה בנוסח ׳האדא כנאס ודא כנאס ותאליא דכלנא לפאס / ומא צבנא מא נפקו גיר סאס^,. הערב נמשך בריקודים: שורה של גברים וממולה שורה של נשים המנהלות צעדי ריקוד אלה לעומת אלה, כאשר השורות מתקרבות ומתרחקות וחוזר חלילה. ליד הכלה יושבות חברותיה השושבינות המלוות אותה בכל צעד כאסתר המלכה ונערותיה. מלילה זו לא תזוזנה מקרבתה עד לחופה, עמה סועדות וישנות.

שבת שנייה קרויה שבת כלה, בה מוזמנות קרובות משפחה וחברות המצטרפות אל השושבינות הקבועות, אבל בלי נוכחות החתן.

במוצאי שבת החינה השנייה הקטנה הנערכת גם היא אצל הכלה. ביום שני — תהלוכה למקווה והחופה. בין הערביים צועדת שיירה של נשים מבית הכלה לבית המרחץ ובמרכזה הכלה הרכובה על פרדה מקושטת בליווי שירה וריקוד והשמעת מעין פצצות קטנות הקרויות ׳פידאלים׳ שמשתמשים בהם גם בפורים. בתום המרחץ מלווים את הכלה לחופה הנערכת אצל אנשים בעלי יכולת כלכלית לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אלא בבית שכור. אחרי החופה הולכים לסעודה הנערכת בבית הכלה.

למחרת החופה ביום שלישי בבוקר מטגנים סופגניות רבות לאורחים הפוקדים את הבית ובכללן חמש סופגניות גדולות לכבוד הכלה. עורכים ארוחת בוקר הכוללת גם כעכים, ביצים ותפוחי אדמה שלוקים כנהוג בכל קהילות תאפילאלת. בצהריים נערכת ארוחת צהריים של קוסקוס ועוף.

השבת השלישית היא שבת חתן, ובה שתי סעודות: סעודה ראשונה בליל שבת לבני המשפחה ולקרובים ביותר ולמחרת סעודה שלאחר התפילה לכל אנשי הקהילה. בכל שבעת ימי המשתה עורכים שבע ברכות בניגוד למנהג תאפילאלת סג׳למאסא. ביום שני לאחר החופה מתאספים לארוחת ערב הנקראת ׳לעשא די לחות׳ (= ארוחת ערב של דגים) הכוללת סלטים אבל בלי בשר.

אירועי הכלולות בגולמימא

שבת לפאל: אירועי הכלולות נפתחים ב׳שבת לפאל׳ בבית הכלה, שאליו באות חברותיה וקרובותיה של הכלה, מתופפות על ארגז ומתכבדות בתקרובת.

יום שני טקס ׳אתסייד: מניחים דגן חיטה בנפה ומסובבים מתחת לרגל ימין של החתן, עוטפים את ראשו במצנפת הקרויה ׳לעמאמא׳ ומלבישים לו גלימה לבנה וסועדים ארוחת ערב.

יום חמישי: צועדת תהלוכה מבית החתן לבית הכלה ובה מגשים על ראשי הנערות והנשים: מגש ובו עלי החינה הירוקים, מגש בושם ותמרוקין, מגש כותונות מגש עוגות ועוד. שרות, מוחאות כפים ומתופפות.

שבת לחנה: תפריט עיקרי הוא פשטידת ביצים הקרויה ׳לגטא׳. שבת זו היא גם שבת כלה מיועדת לשושבינותיה אך כוללת גם סעודת שחרית לגברים.

יום שני מקווה וחופה: הובלת הכלה בתהלוכה חגיגית לבית המרחץ והטבילה ומשם חזרה לחופה בערב בבית החתן.

בוקר שלאחר החתונה הקרוי ׳צבאח ארואח׳ טיגון סופגניות.

שבת חתן הקרויה ׳שבת לכביר׳ בבית החתן.

אירועי הכלולות במידלת

יום שני בבוקר: חגיגה זוטא לנשים. עושים מופליטא בבית החתן, אותה לוקחים בתהלוכה לבית הכלה לארוחת בוקר לנשים ורוקדים.

יום שני בערב: חגיגת החינה הקטנה ׳לחנה אצגירה׳ בהיעדרות החתן.

שלישי — שישי: הכנות לשבת לפאל או שבת לערוסה.

׳שבת לפאל׳ (שבת הבשורה) או שבת לערוסה (שבת כלה) בבית הכלה.

יום שלישי: לחנה לכבירה (החינה הגדולה). שוחטים עגל בבוקר, ובערב עושים חינה בנוכחות החתן. החגיגה נמשכת עד הבוקר, והכלה הולכת לבית המרחץ.

אור ליום חמישי: החופה.

יום חמישי: צבאח ארואח (בוקר לאחר החתונה). ביקור אצל החתן והכלה והבאת מתנות. מגישים כל היום כיבוד של תה וסופגניות.

יום שבת ׳שבת לכביר׳ (=שבת הגדול = שבת חתן) שמחה וששון כל היום.

יום שני: תהלוכה חגיגית לכיוון נהר העיר. כשמגיעים לשם החתן והכלה נוטלים כל אחד מכתש ועלי של עץ ׳מהראז דלעוד׳ ומתחילים בכתישת החיטה בשביל הריסה, ומי שמסיים ראשון ׳מכה׳ בעלי את בן זוגו, ואחר כך עוברים למשחקי מים, כאשר החתן והכלה שופכים מים זה על זה.

בערב אור ליום שלישי ארוחת ערב שבע ברכות פעם שנייה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 98

מהדורת השירים בערבית יהודית

נב. יא אילאהי ורב גאייתי

כתובת:   פיוט בלשון ערבי על כל טובות הבורא המטריף לכל חי לחם חוקו ומכין לו מזונו מדי יום ביומו להוציא לחם מן הארץ ומיחל ומצפה את ישועת ה׳ כאשר דבר ביד עבדיו הנביאים. סימן: רפאל. לנועם: ׳נורא בי עמרם׳ [לר׳ נתן גייאן. המקור: אעירה שחר א׳, באר שבע תשל״ט, עמ^׳ רפג; אוצר השירה, נ-250].

התבנית: שיר מעין אזור ובו שבע מחרוזות כולל מחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף דו צלעיים ענף א׳, שני טורים דו צלעיים ענף ב׳, טור דו צלעי ענף ג׳ וטור אזור.

המשקל: 5/7 5/7 5/7 5/5 + 3/5 + 5 = שבע הברות בצלע הראשונה של טורי הענף הראשון, חמש הברות בצלע השנייה של אותם טורים, בצלעות הטור הענפי השני ובטור האזור, ושלוש הברות בצלע השנייה של הטור הענפי השלישי.

תשתית: הפיוט דומה במידת מה לשיר הלחן.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף ל ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כה ע״ב; כ״י בימ״ל ניו-יורק 3182, עמ׳ צב ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף סו ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף כט ע״ב, כנ״ל, ירושלים, עמ׳ כג,- כנ״ל, הוצאת בן התש, עמ׳ נג; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ׳ מט.

יא אילאהי ורב גאייתי/יא באלק לג׳סאר

 אנתא אלי תכּללפתי/ברזק לעיבאד

ובעד נאוורךּ עלליתי/שופךּ פלאראץ׳

תרזקלי קותי/קדן חיאתי

כּמא קוותי/ורזקתי

קומךּ בלעאדאד

אלהַי ורב מושיעי/בורא הגופות

אתה הממונה/על פרנסת הבריות

ואף בי שכינתך הגבהת/מבטך על הארץ

תשפיע עלי מחייתי/כפי מידתי

כמו שכלכלת/ופרנסת

 עמך במספר

רחמתךּ תפכּכּר פי חרג׳ךּ/לבני כאדימךּ

מלכּנא במלכּךּ ועוזךּ/ורעא גאנימךּ

יהדן בחרךּ מן מוואזךּ/יסתארח קומךּ

רחמיך זכור בעת רוגזך/לבני עבדיך

מלוך עלינו במלכותך וביקרך/ורעה את צאנך

ישקוט ימך משוא גליך/ינוח עמך

צדדק אלכּאלאם/אמול אלעאלאם

קום אלי שררפת/ועררפת

חאסא מא יבעאד

קיים ההבטחה/אדון העולמים

עם אשר רוממה/והודעת

חלילה לא יורחק

פעלךּ צ׳אהר מאהו כפי/בעזבאן שדיד

אנעמת בכירךּ לוואפי/מן לארץ׳ כּול לדיד

כררזת אעיון ומטאפי/מן אצאוואן אצליד

אוצאף לשאני/פי טול אזמאני

מא יווצף עזךּ/ובהזךּ

קסמא מן לכאלאד

 פעלך גלוי איננו נסתר/בנסים גדולים

הוצאת בטובך הגדול/מהאדמה כל מנעם

הבקעת מעיינות ונהרות/מסלע וחלמיש       

מבעי לשוני/ בכל זמני

לא יוכלו לתאר יקרך/והדרך

גם לא חלק מהבריאה

אמלית לעאלאם ג׳מלא/גרם למועוזב  

בעשוב ואתמאר חאמלא/לשופא יעזב

זהווא ללכאטר הבלא/חקאן אוואזב

נסכּור בתהליל/לרב אלואליל

כּוון מן לאים כּון/כּל כּון

 כּאמיל אלגרא׳ץ

 מלאת את העולם יופי/נטעי נעמנים

בירק ודשא ופירות נישאים/נחמדים למראה

מרחיבים הדעת שיגעון/אמת אענה

אודה בהלל/לאל הנערץ

יצר מאיין/כל יצור

משלים חפץ כול

ליגאתאת עזזךּ יא רבי/דאיים נסתננא

 תפרח עלא קלבי/ירתאח וויסתהנא

תספק עלא אעדאבי/ברחמא וומחננא

מכּאנך תבני/עזמן פזמאני

כּמא וואעדונא/סאדאתנא

בכּמאל למוראד

לישועת יקרך אלהי/תמיד אייחל

 תשמח לבבי/ ינוח וישקוט

תקל על יסורַי ברחמים ובחמלה

משכנך תבנה/מהרה בזמני

כמו שהבטיחנו/ נביאינו

בחזון האמת

תמסח דאמוע עיוני/בעפוךּ אלג׳בּבּאר

שאפי קלבי ווכּנאני/ראני עיית סבאר

קולךּ אנאעים דאוואני/פכּתאב למסראר

מאזאל יתעאפא/קום אלי נופא

 ירזע למקאמו/ווכּראמו

 מאנא מן לזוחאד

תמחה דמעות עינַי/בחסדך הגדול

רפא לבי ואברי/עייפתי מייחל

דברך הנעים ריפאני/ בכתובים הנעימים

עוד ירוחם / העם אשר הותש

ישוב למשכנו/וכבודו

אינני מהכופרים

מלכּך יורא פלעאלאם/יתעצ׳ם אשמךּ

ווסט מדינת אםאלאם/תרשם מקאמךּ

פני בקדורךּ קום צ׳לאם/אנא פי חורמךּ

40 נרזע לטאעא/לצלא וודועא

כּמא כּונת אוולי/מעא הלי

האני דון נכּאד

מלכותך תיראה בעולם/יתגדל שמך

בתוך ירושלים/ תקבע משכנך

השמד בכוחך גוי רשע/אני בחסדך

אשוב לפולחן/ לתפילה ותחינה

כבראשונה עת הייתי/עם עדתי

שאנן ללא דאגות

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מהדורת השירים בערבית יהודית

פסוקי דזמרה

׳ר׳ חנניה בן עקשיה': אין אומרים משנה זו לפני קדיש דרבנן של ׳הודו'

קדיש לפני ׳הודו׳: אומרים קדיש לפני ׳הודו/ ואם לא היה מניין אחרי ׳הודו׳ אלא לפני ׳ברוך שאמר/ אומרים את המשנה ׳ר׳ חנניה בן עקשיה׳ ואחריה קדיש ׳על  ישראל

'קדש לי כל בכור: פרשה זו נאמרת אחרי ׳הודו׳ לפני ׳ה׳ מלך׳,

לפני ׳ה׳ מלך׳ נוהגים לומר את הפסוק בארמית ׳מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ולד(דניאל ג, לג), בין בחול בין בשבת.

אין מקפצים ברגליים ב׳ה' מלך.

אוחזים שתי ציציות קדמיות ביד ימין ב׳ה׳ מלך׳ עד סוף'ברוך שאמר^' וכן ב׳ויברך דוד' עד ׳וצבא השמים לך משתחוים'

מוסיפים לפני ׳למנצח בנגינות׳ את הפסוקים: ׳כי עמך מקור חיים באורך נראה אור׳ (תהלים לו, י) ו׳שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט׳(שם טז, ח).

יש המקפידים לומר ׳למנצח בנגינות׳ בצורת מנורה, ויש המצמידים לסידור קלף ובו מזמור זה בכתב יד סופר בצורת מנורה.

תהלים בתפילה: מנהג ייחודי קדום בקהילות דרום תאפילאלת לקרוא תהלים כל יום מחולק לשלושים יום אחרי ׳קדש לי כל בכור' ואחרי התהלים אומרים קדיש ׳יהא שלמא'

נוהגים להוסיף לפני ׳ברוך שאמר׳ בחול ובשבת את הפסוקים ׳והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבֹשו קוי׳(ישעיה מט, כג) ו׳עזרנו בשם ה׳ עשה שמים וארץ׳(תהלים קכד, ח).

אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות, וסימנך ׳ראשו כתם פז.

כשאומרים ׳פותח את ידיך׳ פורשים ידיים כלפי שמים לקבל שפע.

בראשונה כל המתפללים היו אומרים ביחד את הזמירות עד ׳גאל ישראל׳, אחר כך התקינו שאחד יסדר את הזמירות בקול, והקהל עוקבים בלחש.

נוהגים שהשמש עובר בין המתפללים וקופה בידו לצדקה בזמן קריאת ׳ויברך דוד׳.

שירת הים נאמרת ביחד ובטעמי המקרא.

אומרים ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ ולא ׳ובכן ישתבח׳…

כשמגיעים ל׳ישתבח שמך׳ החזן עומד.

אין אומרים ׳ישתבח שמך׳ בנשימה אחת.

אין אומרים ׳מלך יחיד אל חי העולמים׳, אלא ׳מלך אל חי העולמים׳.

בעניית ׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳ אין עומדים, אבל נוהגים להדר על ידי זקיפה קטנה של הגוף.

קריאת שמע וברכותיה

החזן העולה בתיבה קבוע הוא בכל התפילות, חול ושבת, ואין אחר רשאי לעלות, ואפילו יש לו חיוב של יארצייט.

אין עומדים ב׳ברכו׳ שלפני היוצר וב׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳.

המילה ׳ובטהרה׳ שביוצר ׳בקדשה ובטהרה׳ לא נהגו לבטאה בתנועת 0 כדין חטף קמץ(ובטהרה), אלא בתנועה  Aהנשמעת פתח או קמץ(ובטהרה).

הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳, כשם תואר, ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם כאחד׳ כשם עצם.

בנוסח ׳אהבת עולם׳ אומרים ׳למען לא נבוש׳.

מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לאחוז את כל ארבע הציציות בשעת קריאת שמע משעה שמגיעים ל׳והבא עלינו ברכה מארבע כנפות הארץ׳ עד ׳על אבותינו עלינו ועל בנינו׳, ולא רק את השתיים הקדמיות.

׳קריאת שמע׳ החזן אומר בקול, אבל את הפסוקים מ׳השמרו לכם׳ עד ׳ושמתם׳ אומר בלחש, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה היה אומרם בקול.

בסוף קריאת שמע אין היחיד אומר ׳אמת׳, וכן כשהחזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ אין הציבור עונים ׳אמת׳, אלא החזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ להשלים רמ׳׳ח תיבות, והציבור ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואף החזן ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואין חוששים לחזרה.

הקטע ׳שירה חדשה… גאל ישראל׳ נאמר בשבת על ידי הציבור במנגינה ובקול רם.

החזן אומר בקול רגיל ׳ברוך אתה ה׳ גאל ישראל׳.

יא. תפילת ׳שמונח עשרה׳ וחזרת הש״ץ

החזן אומר בתחילת החזרה את המילים ׳ה׳ שפתי תפתח׳ בלחש, ורק ביום כיפור אומרן בקול רם.

רק החזן מכוון את עמידתו למזרח, אבל שאר המתפללים אינם מכוונים למזרח לא בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ולא בקדיש, וכל אחד מתפלל כנגד הקיר שממולו.

אין המתפללים מתנועעים בתפילה ואפילו בתפילת עמידה, אלא מתפללים ללא ניד וניע כעבד לפני רבו.

הכול עומדים בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ברגליים צמודות וישרות, בבחינת ׳ורגליהם רגל ישרה'

אין החזן נשען על התיבה, אלא עומד בריחוק מה ממנה, אוחז את הסידור בידיו ומתפלל.

חזרה על תפילת ׳שמונה עשרה׳ על ידי החזן בשחרית – חובה.

המתפללים עומדים בכל חזרת הש״ץ.

נוסח ברכה ג׳ של תפילת ׳שמונה עשרה׳ הוא: ׳אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה כי אל מלך וקדוש אתה. ברוך אתה ה׳ האל הקדוש׳.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שקדושה של עמידה גם בשבת ובחג רק החזן אומרה, והקהל אין אומרים עמו ׳נקדישך…׳ אלא עונים אחריו: ׳קדוש… כבודו׳, ׳ברוך… ממקומו׳ ו׳ימלך… הללויה׳.

הנוסח הוא ׳ככתוב על יד נביאך, ולא ׳וכן כתוב׳; ׳ובדברי קדשךָ׳ ולא ׳קדשךְ׳.

מגביהים קצת את עקבי הרגליים שלוש פעמים ב׳קדוש קדוש קדוש׳ בקדושת יוצר, בקדושת תפילת ׳שמונה עשרה׳ ובקדושה דסדרא.

כשהחזן אומר ׳וקרא זה אל זה ואמר׳ הוא פונה לצד ימין ואחר כך לצד שמאל.

הנוסח בברכת ׳אתה חונן לאדם דעת׳ הוא ׳וחננו מאתך חכמה דעה בינה והשכל׳.

נוסח ׳למלשינים׳ הוא ׳למלשינים ולמינים׳, ובחתימה – ׳ומכניע זדים׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 41

איפיוני היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא נוסח יגל יעקב

להלן תקציר האיפיונים של שירה זו למשורריה:

ר׳ יעקב הוא מייסדה של השירה בתאפילאלת ומחוללה נוסח יגל יעקב. הוא קבע את סוגי השירה ונושאיה על כלל מקורותיה, רבדיה הלשוניים וסגולותיה האמנותיות והתווה אותה כדגם לבאים אחריו, שכל אחד הוסיף לה נופך משלו והתבלט בתכונה פואטית משלו: ר׳ מסעוד הוא אמן העלילה, הדרמה ותיאורי ההוויי; ר׳ יצחק ניחן בתמימות, בהתפעמות, בהסתכלות ובדמיון; ר׳ דוד מייצג שירה של השתפכות הנפש ושל הרגש; ר׳ ישראל מייצג את הלמדנות, את אמנות ההוראה בשירה במבע הברור והקולע; ור׳ מאיר מייצג שירה של תלמידי חכמים, שכל מקורות היהדות פרושים לפניו, ושבילי הלשון על רבדיה נהירים לו היטב.

חלק ראשון – מבואות

הספר כולל שלושה חלקים; א. מבואות; ב. מהדורות הפיוטים; ג. נספחים. החלק הראשון כולל שלושה מבואות: מבוא לשירה העברית בישראל, מבוא כללי לשירה העברית בתאפילאלת ומבוא ליצירה הפיוטית של חכמי אביחצירא נוסח ׳יגל יעקב׳. במבוא הראשון נסקרים ציוני דרך של השירה העברית לדורותיה ולאסכולותיה: השירה המקראית, השירה התלמודית, הפיוט הקדום הקלאסי והקדם קלאסי, השירה העברית בספרד, שירתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, השירה בתימן, השירה בצפון אפריקה בכלל והשירה במרוקו בפרט מראשיתה נוסח דונש בן לברט ועד המאה ה-20 תוך ציון התמורות הכלליות שחלו בה ובמיוחד התמורות הז׳נריות בסוגים ותכנים, כמו: פיוטי הדרן, ריבוי קינות לאומיות וקינות אישיות לנפטרים, נושאים ייחודיים וחיבורן של איגרות מליציות על דרך המקאמה ועד לשינויים הפרוסודיים שחלו בה בהשפעת שירת המלחון הערבית: בתבנית הסטרופית, בנורמות החריזה מגוון של משקלים חדשים. המבוא השני מתמקד בשירה העברית באזור תאפילאלת בשתי תקופותיה: 1. השירה הקדומה שלפני קובץ יגל יעקב למשפחת אביחצירא ובכללה סקירה של פיוטים ופייטנים קדומים, כמו: בקשות נוסח סלימאן בן דוד בן חמו, פיוטים למעגל השנה מאת יהודה בן סוסאן ופיוטים אחרים למשוררים מחוץ לתאפילאלת. 2. השירה הפילאלית במאה ה-20 שבה נסקרים קובצי פיוטים לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא אדהאן ולר׳ יהודה סמחון ׳שבח ורנה׳.

המבוא השלישי מוקדש ליצירה הפיוטית של חכמי אביחצירא נוסח ׳יגל יעקב׳, ובו מתוארים מאפייניה מבחינת סוגים, נושאים ותכנים, מקורות ולשונות, סגולות השיר והיסודות הפרוסודיים.

החלק השני של הספר מוקדש למהדורות הפיוטים לחכמי אביחצירא ונחלק לשישה קבצים של פיוטים בהתאם לששת המשוררים למשפחת אביחצירא: 1. פיוטי ר' יעקב, מייסד האסכולה; 2. פיוטי בנו הבכור ר׳ מסעוד; 3. פיוטי בן הזקונים ר׳ יצחק; 4. פיוטי ר׳ דוד, בנו הבכור של ר׳ מסעוד; 5. פיוטי ר׳ ישראל, אחיו של ר׳ דוד; ופיוטי ר׳ מאיר ב״ר ישראל. כל מהדורה מלווה לפניה בקורות חיים של המשורר ובסקירת הפיוטים, ולאחריה מופיע סיכום חידושי המשורר והדגשיו. הפיוטים מוהדרים על פי כללי ההדרה המדעית וכוללים עריכה סטרופית של הבתים, ניקוד דקדוקי נורמטיבי ופירוש המלווה במקורות. לפני כל פיוט מופיע מבוא פרוסודי הכולל את הפריטים הבאים: סוג השיר, התבנית, החריזה, המשקל, החתימה, הלחן, הפזמון ומקורות השיר.

החלק השלישי של הספר כולל שלושה נספחים: נספח א^, מיועד לקינה בתאפילאלת על שני סוגיה: קינות לאומיות לחכמי אביחצירא המיועדות להיאמר בתשעה באב וקינות אישיות לנפטרים מאת ר׳ ישראל אביחצירא ובמיוחד הקינות החרוזות לכבוד אחיו ר׳ דוד המצטיינות בסגולותיהן האמנותיות. במדור זה מתפרסמת גם קינה אחת של רבי מאיר אביחצירא על יעקב בנו של דודו באבא חאקי. נספח זה מתפרסם כאן על פי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל מכון בן צבי. נספח ב׳ כולל פיוטים נוספים למשפחת אביחצירא שלא נכללו ביגל יעקב, ומדגם מהם מובא באן, כמו פיוטי ר׳ מכלוף ור׳ ברוך אביחצירא ונספח ג׳ כולל פיוטים נפוצים שאינם למשוררי אביחצירא המושרים בקהילות תאפילאלת. הספר נחתם בביבליוגרפיה ובמפתחות. תכונותיה של היצירה הפיוטית לבית אביחצירא

ר׳ יעקב אביחצירא הוא מייסד השירה החדשה בתאפילאלת נוסח ׳יגל יעקב׳ על נושאיה וסגולותיה, שבעקבותיה הלכו גם ממשיכיו צאצאיו, שאת סממניה המשותפים אנו מביאים כאן:

סוגים ונושאים: שבת, פסח, מתן תורה, שבחי צדיקים, תוכחות, בקשות, שבחי ה׳ ופעולותיו בבריאה וגלות וגאולה הם סוגים משותפים לכל המשוררים לצד נושאים ייחודיים אצל משורר זה או אחר כמו שני הפיוטים לר׳ יעקב: פיוט למתענה הפסקה שבועית רצופה ופיוט המוקדש לנערה סוליקה הנכללת בגלריה של צדיקים ועשרה הרוגי מלכות, פיוט הפותח את הקובץ יגל יעקב למהדורותיו.

מקורות הפיוטים של המשוררים נשענים על בל ענפי היהדות: מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה.

מדרשים ייחודיים מפרנסים את הפיוטים במו בקשת ה' מישראל להביא ערבים לתורה, התקבצות האומות אצל בלעם מפני החשש לקץ היקום בפיוטי התורה ומעמד הר סיני נוסח ר׳ יעקב ור׳ יצחק.

לשון הפיוטים: כוללת את רובדי הלשון השונים: לשון מקרא (80%), לשון חז״ל (15%) ולשון ימי הביניים(5%) בנוסף ללשון הארמית, שבה כתובים גם ארבעה פיוטים שלמים: לר׳ יעקב (יד, לד), לר' מסעוד(ז) ולר׳ דוד(ו).

סגולות השיר: 1. תיאור כלולות אלגורי המשמש אמצעי אמנותי לעיצובם של קשרים שונים בין ה׳ החתן לישראל הבלה, בין ישראל החתן לבין התורה או השבת, כאשר מעמדים שונים: מתן תורה, השבת, הגאולה, הכנסת ספר תורה ואף יום פטירתו של רשב״י מעוצבים באירועי כלולות. 2. השימוש הנומרולוגי הוא יסוד מגוון בפיוט כמו חישוב המונח שבת השווה לשורש כפר כביטוי לרעיון שכל השומר שבת מוחלין לו על כל עוונותיו(פיוט ה) לר׳ יעקב. יסוד זה יש שמפרנס את כל השיר כמו הפיוט של ר׳ יעקב לכבוד אליהו הנביא, שדמותו מגלמת את כל שמות ה׳ בחישובים נומרולוגיים שונים שווי ערך לשם אליהו(פיוט יא). 3. עיצוב דמויות הצדיקים: תיאור מעמדו של רשב״י(יב) כאהוב ה/ שהעולם עומד בזכותו עד בוא המשיח הדומה למעמדו של משה: לשניהם נגלו סודות התורה, ועל כל אחד משניהם נאמר: ׳בכל ביתי נאמן הוא׳ או סיפור מופת בפיוט (יד) נוסח ספר הזוהר שבו נשקף רשב״י כדמות עילאית המעזה להתעמת עם המלאך, שנשלח להחריב את העולם בהעדר 30 צדיקים בעולם ולהפנותו לריבון העולמים עם שדר חד משמעי, כי די בזכות רשב״י לקיום העולם המקבל אישור בקול משמים ׳אשריך ר^, שמעון, שהקב״ה גוזר למעלה ואתה מבטל למטה׳. 4. האווירה אופטימית של תקווה ואמונה האופפת את כלל הפיוטים כמו פיוטי השבת או פיוטי הגאולה בדו שיח בין הדוד והיונה הרוויים כינויי חיבה וציורי כלולות של כניסה לחופה וחידוש שטר הכתובה.

חידושי ממשיכיו: בעקבות ר׳ יעקב הלכו צאצאיו הן בנושאים ובתכנים והן בסגולות השיר בנושאים דומים תוך שהם מטביעים בהם את חותמם האישי החדשני. להלן חידושיהם בקצרה:

• ר׳ מסעוד: שלושה סממנים מאפיינים את פיוטי ר׳ מסעוד: 1. הקבלה המפרנסת במה פיוטים שלמים מהווה סממן עיקרי הניכר ברוב פיוטיו, כמו: פיוטי השבת המתארים את מנהגי השבת על פי מקורות לוריאניים, הפיוט לכבוד ספר תורה המתאר את מעלותיו הרוחניות וכן עיצוב דמויות רשב״י וחבריו ודמותו של ר^, יעקב אביחצירא באורן של י׳ הספירות. 2. היסוד העלילתי מאפיין את רוב פיוטיו של ר׳ מסעוד, ויש שכל הפיוט הוא תיאור של עלילה כמו פיוט ז המפייט את העלילה של הזוהר סביב רשב״י או פיוט ח המעצב את דמותו של ר׳ מאיר בעלילה דרמטית תלמודית סביב, שחרור אחותה של ברוריה. גם הפיוט המתאר את ליל הסדר (ג) נפתח בהתרחשותה של עלילה בעולם הרוחני: התגלותם של האורות העליונים הנאבקים עם החיצוניים ומכניעים אותם או פיוט התוכחה(יח) המתאר ויכוח בין הגוף לנפש שבמהלכו מתפתח ויכוח נוסף בין מלאכי החבלה שנולדו מחטאי האדם המאיימים עליו לבין האדם השואל ׳מי ןלד לנו את כל אלה בנים ךבים׳ ותשובתם אליו'את ילדתנו ממעשים אשר לא טובים׳.
• ר׳ יצחק: שירתו של ר׳ יצחק היא שירת ההתפעמות, התמימות, הרגש וההסתכלות. פיוטיו מתאפיינים בחידתיות ובמסתורין, בתיאורים נומרולוגיים בעלי משמעות ובדרכי עיצוב מיוחדים. כמו התיאור התמים בפיוט ׳אעופה אשכונה׳(ח) של היונה ההולכת למסע חיפושים נוסטאלגי אחר דודה השובה את לב הקורא בקסמו ובחנו המלבבים או פיוטי התורה (ב־ד) הקובעים להם פינה ססגונית בתיאורים מדרשיים נדירים וייחודיים ובתיאורים דרמטיים על אירועי מעמד הר סיני. בתאפילאלת היין לא היה נפוץ, והמאחיא (=הערק) הייתה חמר מדינה, השכר המקומי המקובל והאהוב, שליווה כל אירוע.

השמועה מספרת, שהמאחיא הייתה מקור חיותו של ר׳ יצחק אביחצירא, והמאחיא הזאת, שעטפה את ר׳ יצחק בחיות ובשמחה, הפיחה רוח מיוחדת בשירת החן שלו תרתי משמע על קסמיה והגיגיה, מסתוריה והפתעותיה בבחינת ׳נכנס יין יצא סוד.

• ר׳ דוד – קווים ייחודיים ביצירתו: 1. השתפכות הנפש ועומק הלב והרגש מאפיינים את פיוטיו, במיוחד פיוטי הבקשות(יד־טז) השואבים השראתם ממזמורי התהילים רצונך אשאלה רגע אזי אגוע בלא נגע בנאות דשא תרביצני אין ערך לחיים חסרי משמעות ׳למה לי חיים של חנם׳, לפיכך ׳לב טהור ברא לי עתה 2. חוסר האונים של האדם בעת זקנתו ושאלת אחריתו, ומצבו האומלל השוקע בתאווה הם נושאי התוכחה (יב). 3. השבת (א) מוארת באור חדש: היא מייצגת את השלום, מקיימת את העולם, מקרינה אור רוחני מן הנפש היתרה ומגלמת את התשובה. 4. פנים חדשות מציג ר׳ דוד בתיאורי הכלולות האלגורי – יחסי חתן וכלה בין תושב״ב לתושב״ע מצד אחד (פיוט ג), ויחסי הכלולות בין הקב״ה לשכינה(פיוט יה). 5. דמויות הצדיקים מוצגות בביטויים עצמתיים וחד משמעיים המבליטים את המימד הרוחני העמוק שלהן: ר׳ מאיר בעל הנס – ׳יסוד העולם ומעלת הסלם' (ז); סבו ר׳ מסעוד (י) – ׳בסוד השם תוךתו / בכל גנזי המלך׳, ואילו ר׳ יצחק ׳דודי צח ואדם / עלה במחשבה׳(ט) דיוקנו של ר׳ יעקב אביחצירא (ח) מזוהה עם יעקב אבינו הנחשב לאחד מרגלי המרכבה וכמוהו גם הוא ירד מצרימה ובה נקבר. השכינה חונה אתו בבל מקום ובתורתו שאף ׳לתקן קומה' הרוחנית של מעלה. 6. מקורות שירתו של ר׳ דוד בוללים גם רעיונות מן הקבלה, מן הפילוסופיה היהודית נוסח חובת הלבבות ומפיוטי ספרד.
• שירתו של ר׳ ישראל היא שירה של מורה ומחנך ותיק ומלומד, ששבילי ההוראה והשירה נהירים לו היטב. זוהי שירה ידידותית, מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה. מגמתה לחנך להשפיע בפנים שוחקות על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לערוך חשבון נפש רוחני בעולם הארעי, לחוות את חוויית השבת, לאמץ את מנהגיה והלכותיה וללמוד מדמויות התנאים והאמוראים שבתלמוד. הטיעון וההנמקה מלוות את המסרים ובמיוחד שירי התוכחה והשבת.
• קובץ הפיוטים של ר׳ מאיר אביחצירא עטוף הילה של תלמיד חכם, והרוח המרחפת על שירתו היא אווירה של בית מדרש ואוצר בלום ועטור ספרים. יצירתו הפיוטית משקפת שליטה מלאה בכל ענפי היהדות, שליטה בדרכי השיר ובלשון תוך מעבר טבעי מעברית לארמית ושילוב הרובד המקראי עם לשון המשנה והתלמוד.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמ' 16

פתח דבר

קובץ פיוטיו של הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) ׳שיר חדש׳ נזדמן לידי לפני עשרים שנה בספרייתו התורנית של מו״ר שמעון אזוולוס מתל אביב. שעה קלה של עיון בקובץ זה הספיקה לי להימשך בעבותות של אהבה ליצירתו היפה של הרמ״א, ומאז לא זזתי מחבבה. באותה תקופה תרתי אחרי נושא לדוקטורט, לאחר שסיימתי את העבודה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן בנושא ׳הכתובה לחג השבועות׳ מאת ר׳ ישראל נג׳רה בהנחייתו של פרופ׳ אהרן מירסקי ז״ל. טבעי מאוד היה לבחור בשירתו של הרמ״א כנושא לדוקטורט. הוכנה הצעה בהדרכת פרופ׳ אפרים חזן יבדל׳׳א והוגשה לוועדה לתואר שלישי שאישרה אותה. ההצעה כללה מגוון נושאים לדיון וביניהם הזיקה בין פיוטי הרמ׳׳א לבין מקורות לחניהם, שרובם קצידות ערביות מסוג ה׳מלחון׳, ז׳אנר של שירה עממית במרוקו. סקרנותי לממצאי הזיקה הזו הובילתני עד למרוקו, ושם במשך עשרה ימים תרתי אחרי קבצים של הקצירה הערבית ואחרי המחקר שנכתב על הסוגה הזאת, וברוך ה׳ יגעתי ומצאתי. באותו ביקור מבורך נסעתי עד לציונו של הרמ״א, וקבעתי אומר, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאוציא בע״ה מהדורה מכובדת על פיוטיו. עם שובי לארץ ושללי בידי גיליתי, שאכן קיימים קשרים פרוסודיים לא רק בין פיוטי הרמ״א למקורות לחניהם בקצירה הערבית, אלא גם בין זו האחרונה ובין כלל הפיוטים מסוג ׳הקצירה העברית׳, שחלקם הגדול מיוצגים ב׳שיר ידידות׳. על פי המחקר ההשוואתי שעשיתי גיליתי, שהקצירה העברית נשענת על הקצירה הערבית בכל היסודות הפרוסודיים: במבנה הכללי, בתבנית הסטרופית, במשקל ובנורמות החריזה. בעצה אחת עם המנחה הגשתי הצעה חדשה לדוקטורט שבסופה נכתב חיבור בשם ״הפרוסודיה של הקצירה העברית ב׳שיר ידידות׳ לאור הקצירה הערבית (אלמלחון) במרוקו״, אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשנ״ז. במהלך השנים העשרתי את המחקר והקדשתי מספר מאמרים העוסקים בזיקה של שירי הרמ׳׳א למקורות לחניהם בהיבטים שונים: זיקה פרוסודית, אלגורית ותמטית, שפורסמו בכתב העת ׳בין עבר לערב׳ בעידודו של העורך פרופ׳ יוסף טובי הי׳׳ו, שהמאמר האחרון שבהם פורסם בספר היובל לכבודו ׳מטוב יוסף׳. כמו כן פרסמתי מאמרים נוספים בשירת הרמ״א בבמות אחרות המפורטים ברשימה הביבליוגרפית והרציתי על שירת הרמ״א בכנסים מכובדים וביניהם פעמיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות. והנה דבר בעתוץמה טוב, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על ההצעה הראשונית לכתיבת מהדורה מדעית על שירת הרמ׳׳א כמו על ׳הכתובה לחג השבועות׳ זכיתי לכמה המלצות מכובדות מגדולי החוקרים, וביניהם שני חתני פרס ישראל: פרופ׳ אהרן מירסקי והפרופ׳ יהודה רצהבי, זכר שניהם לחיי העולם הבא, ועל ידי פרום׳ אפרים חזן ופרופ׳ בנימין בר תקוה, ייבדלו,לחיים טובים וארוכים.

קובץ פיוטיו של הרמ״א נדפס שלוש פעמים וזכה לשבחים בהקדמות. להלן קטעים קצרים מהן: ההקדמה הראשונה מאת ר׳ אבא אלבאז זצ״ל, שכתב עליו בין היתר כך:

…״ומודעת זאת בכל הארץ שהרב… רפאל משה אלבאז זצוק״ל המחבר ספר השירים הזה… המרוקם בפתילי רוה״ק ויערבו עליו [על הקורא] פניני אמריו וספירי מליצותיו, ועיניו יחזו כי הוא מתהלך בגן עדנים. המשובץ בפרחים נאים. נטעי נעמנים. ורדים שושנים. מינים ממינים שונים. אשר נופת יטיפו שירי הודאות לאל חי, שירי מוסר השכל, נוקב ויורד לחדרי מוח האדם אשר הוא אדם, שירי התבוננות בטבע המציאות, שיר לאומי, ובסופו ספר קול בוכים אשר קונן הרב הנז׳ןכר] על הרבנים הראשונים ועל קרוביו שנעדרו ממנו, המכאיבים לב ושומעיהם, מדבריו הנחמדים, ומליצותיו הנעימים״…

ההקדמה השנייה מאת ר׳ ישועה שמעון עובדיה זצ״ל. לאחר סקירתו את תחנות השירה בישראל החל מן השירה המקראית, דרך השירה בספרד ועד לשירת ר׳ ישראל נג׳ארה מגיע הוא לשירת הרמ״א בדור האחרון:

ובימי הדור הזה האחרון… הפליא לעשות במלאכה הזאת מארי דאתרין איש חיל רב פעלים ורב מהללים פאר הדור והדרו. ועליו יציץ נזרו. הרב המופלא. וכבוד ה׳ מלא. עטרת חכמים. מבחר עצמים. סבא דמשפטים. הדו״מ כקש״ת כמוהר״ר רפאל משה אלבאז זלה״ה. הרב הנאור הזה מלבד ידיעתו בכל דבר חכמת בינה היה גם מליץ מפואר ועטו עט סופר מהיר, ולשונו ממהרת לדבר צחות חן חן יוצק על שפתיו. ויעש גם הוא מטעמים. שירים מפוארים. מעולפים ספירים… כלם נכוחים למבין. מפותחים פתוחי חותם. ומשובצים זהב במלואותם. ורוח חכמה ומוסר על פניהם. לא בא כבושם הזה. וליקרת חן ערכם מצאו חן ושכל טוב בעיני כל רואיהם בכל ערי מרוקו, ויבזרו לו מלא חפנים תהלה ותפארת. וכל העם מקצה יחדיו ירננו בשיריו ופיוטיו… והיו בפיהם כדבש למתוק״…

ובהקדמה של הרב שמואל הרוש מגלה המו״ל דברים מעניינים על שירת הרמ״א:

…״כשהגיעו ׳המעפילים הראשונים מעיר צפרו בדרך לא דרך לארץ, והביאו אתם חלק משירי הצדיק, פעם אחת במסיבה שרו את הפיוט ׳קול דודי דופק/ והיה שם רב ירושלמי, והקשיב לנוסח השיר שהקסים אותו ושאל: מי חיבר שיר זה? אמרו לו: הרב רפאל משה. העודנו חי? שאל. אמרו לו: כן. נשבע בארצו הקדושה, כי ילך לראות רב זה, ונסע ובא העירה צפרו והוכנה בשבילו מסיבה… אמר להם: באתי לראות הרב רפאל משה אלבאז. ענהו הרב: משה הקטן הנו לידך. חבקו ונשקו איש לרעהו ולמדו תורה יחד, וכמובן שילמו לו הוצאות הדרך וחזר לארץ״…

אחרון חביב, האי ניהו הרב מאיר אלבאז שליט״א, שהקדיש לרמ״א מבוא מפורט ומקיף לכלל יצירתו במהדורת השו״ת החדש לרמ״א ׳הלכה למשה/ ירושלים תשס׳׳ט.

חיבור זה נמשך כעשרים שנה לסירוגין, שבמהלכן נערכו כל שירי הרמ׳׳א, נוקדו ופורשו בליווי מקורות ומבואות, כאשר המהדורה הסופית נעשתה מתוך עיון במהדורות הדפוס וכתבי היד.

שירי הרמ״א עשירים במקורות, והיה צורך בכל פיוט לעיין בעשרות מקורות מקראיים ותלמודיים ופירושיהם כדי להבין את ההקשר השירי. התבנית, החרוז, והמשקל של השירים נקבעו גם בהשוואה למקור לחניהם שרובם הם שירי המלחון הערביים. לאחר עריכת המהדורה נכתב המבוא לפיוטים הכולל פרקים מרכזיים, כמו: סוגים, נושאים ותכנים; מקורות השראה ולחן; לשון ותחביר, השיבוץ הלשוני לסוגיו, תבנית, חריזה ומשקל ועוד.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

באותה תקופה הוקם עוד גוף מרכזי של היהדות המרוקנית – מועצת רבני מרוקו. גם מועצה זו היתה מוסד מרכזי חדש שלא היה דוגמתו במסורת הארגון הקהילתי היהודי המקומי, אך היו לו שורשים בניסיון היהודי המודרני באירופה. כמו באירופה גם במרוקו ביקשו השלטונות להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם. האיש שעמד מאחורי יוזמה זו, מוריס בוטבול, מילא תפקיד מפתח גם בכינון מקימ״ר ובמאמץ לנכסה לטובת הפקידות הצרפתית. בוטבול היה, כאמור, המפקח החדש על המוסדות היהודיים, שנכנס לתפקידו בתקופת מלחמת העולם השנייה(זגורי פרש מן התפקיד בשנת 1939). מכל מקום, גם מועצת הרבנים, משעה שהוקמה לא היתה נתונה לשליטה מלאה של השלטונות וחבריה לא צייתו בהכרח לצרפתים או לבוטבול. חלק מהרבנים היו אישים בעלי רקע תורני ומעמד קהילתי איתן, שפיתחו עמדות משלהם לגבי גורל היהדות בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בענייני המיעוט היהודי חזרה אפוא התופעה המוכרת מתולדות החברות הקולוניאליות, שהשלטונות במאמצי המודרניזציה שלהם ובכריתת בריתות עם אליטות מקומיות יוצרים כלים מוסדיים המשרתים בסופו של דבר את קולם של המקומיים ואת האינטרסים שלהם.

בשורת התיקונים שעשו הצרפתים לאחר המלחמה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו ובמעמדם יש להזכיר אף את שילובם במועצת הממשלה (Conseil du Gouvernement). בשנת 1947, בתקופת כהונתו של הנציב אלפונס ז׳ואן, הצטרפי לראשונה יהודים לגוף זה, שהוקם בשנת 1919 ונהנה מסמכות לייעץ לנציב בענייני כלכלה ותקציב. במועצה היו שתי סקציות נפרדות: האחת לאירופים והאחרת למרוקנים, היינו לילידים, והיהודים נכנסו כמובן לסקציה המרוקנית, ותפסו שם שישה מושבים. לשילובם של היהודים במועצה הממשלה היתה משמעות סמלית ברורה: היהודים נחשבו עתה ראויים בעיני השלטונות ליטול חלק בגוף הייצוגי העליון המכהן לצד הנציב העליון, ושבו שותפים גם ילידים.

בכך השלימו הצרפתים את הרפורמות שביצעו החל משנת 1945 במגמה לשקם את יחסיהם עם היהודים. עד כמה עלו מאמציהם יפה, זאת נראה בפרק הבא, העוסק בחברה היהודית ובלאומיות. מכל מקום, כחמש שנים אחרי הנחיתה האמריקנית, נראה היה בבירור כי הצרפתים נוקטים מדיניות חיובית כלפי המיעוט היהודי. ההתקרבות המחודשת בין השלטונות ליהודים הושלמה, לפחות לכאורה, בתקופת נציבותו של הגנרל ז׳ואן, עם הקמת מקימ״ר וצירוף הנציגים היהודים למועצת הממשלה. בעיני היהודים נחשב ו׳ואן לנציב הראשון האוהד אותם באמת לאחר המלחמה. דומה כי מכאן ועד תום תקופת השלטון הצרפתי לא התקרב שום נציב צרפתי אחר למעמדו בעיניהם.

פשרה מסוכנת עם ישראל

בטרם הצליחו השלטונות לבסס את יחסיהם עם היהודים מחדש התברר כי הסכנה מכיוון הלאומיות היהודית, ולאו דווקא המרוקנית, הפכה לבעיה חמורה. בעקבות מלחמת־העולם השנייה גאו הרגשות הציוניים הן בחוגי הנוער המתמערב והן בקרב הציבור היהודי הרחב. על תופעה זו נעמוד בפרוטרוט בפרק הבא. השלטונות היו ערים לשינוי בהלך הרוח כלפי הציונות, וזה היה אחד הגורמים החשובים לניסיון לתת לעילית היהודית פורקן פוליטי מסוים באמצעות הרפורמות בארגון הקהילתי. עם זאת, בשלב הראשון לא נדרשו הצרפתים למאמצי ריסון מיוחדים של הציונות מעבר לדפוסים שנקבעו לפני המלחמה. לא הותרה פעילות ציונית מרוקנית עצמאית, הוטל מעקב ופיקוח על מי שנחשדו בתעמולה ציונית, והמשטרה ושירות הביטחון דאגו ליידע את ראשי הפקידות על כל התפתחות חריגה.

הבעיות הקשות בריסון הפעילות הציונית החלו לאחר 1947, עם התמורה שחלה במתח הלאומי בין יהודים לערבים, ובמיוחד עם הגידול בעלייה שהחלה אז להתפתח. תנועת העלייה היתה קשורה להגירה הפנימית, שבה חלה האצה בשנים 1948-1945. ״ב־1945 חיו בקזבלנקה היהודית 55,000 יהודים שחיו בצפיפות איומה״ – ציטט השליח הציוני אפרים פרידמן מידע שכנראה נמסר לו על־ידי אנשי הקהילה – ״ב־1948 היו 85,000 ולא נוסף בניין״.ייתכן שהוא הגזים, אך לא בהרבה. האבטלה והייאוש בקרב הצעירים גברו וכן המתיחות ביחסים בין יהודים למוסלמים על רקע התגברות הסכסוך הלאומי בארץ־ישראל. אין לדעת אם התפתחויות אלו לכשעצמן היו מולידות גל עלייה ספונטני לארץ־ישראל, ראשון מאז כישלון ״האקסודוס מפאס״ בשנת 1922. מכל מקום, משנת 7194 החלה תנועת עלייה שונה: לא ביזמה מקומית אלא פרי תעמולה וארגון של שליחי היישוב הציוני. תנועת ההגירה הבלתי לגאלית, ההעפלה, היתה אז בשיאה והשליחים ניסו לצרף את התפוצה הצפון אפריקנית לסוג זה של המאבק הלאומי.

השלטונות הצרפתיים למדו חיש מהר על בואם של השליחים הארץ־ישראלים, ואולם זמן רב יותר נדרש להם להבין את מהות פעולתם ואת תוצאותיה. השליחים תמרנו בין השלטונות הצרפתיים השונים בארצות השונות, כולל צרפת עצמה. בסיסם לפעולות ההעפלה בצפון אפריקה לא היה במרוקו אלא באלג׳יריה, שם הצליחו לקשור קשרים טובים יחסית עם הגורמים האחראיים. חלק מן הצרפתים חשו רגשי אשמה על התנהגותה של ארצם בתקופת המלחמה, במיוחד כלפי יהודי צרפת, והקרקע היתה כשרה מבחינה זו ליחס חיובי כלפי הציונות. גם עמדת ההשפעה של יהודים שמילאו תפקידים בכירים בחיים הפוליטיים של צרפת הקלה על השליחים הציונים. ולבסוף, התחרות המסורתית בין צרפת לבריטניה מילאה לעתים גם היא תפקיד בנכונותם של פקידים צרפתים להקל על ההעפלה. השליחים הציונים לא נרדפו אפוא באלג׳יריה, והצליחו לקיים שם בסיס קטן שחנך את תנועת ההגירה ההמונית של יהודי צפון אפריקה לארץ־ישראל.^״

יחסם של שלטונות מרוקו כלפי תנועת ההגירה החדשה היה בתחילה הססני. הואיל והמצוקה בקרב המיעוט היהודי היתה גדולה, ומספר העוזבים היה קטן למדי (כלל העולים הבלתי לגאלים מצפון אפריקה עד הקמת המדינה היה פחות מ-1300נפש), הם עצמו עין נוכח פעולות פרידמן וחבריו, שכללו גם גרעין קטן של פעילים ציונים מקומיים. ואולם אז התממש התרחיש שממנו חששו הצרפתים – התנגשות לאומית בין יהודים לערבים על אדמת מרוקו, ששיאה — בפרעות ג׳ראדה ואוג׳דה, זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הפרעות החיו את פחדם של יהודים רבים, שממילא היו שרויים כבר בהתרגשות לאומית, והובילו לתנועת בריחה של מאות ואלפים החל מחודש מאי 1948. השלטונות נרעשו עתה מהשלכות העלייה הבלתי לגאלית על הסדר הציבורי ועל מערכת יחסיהם עם המוסלמים. שוב לא היה יחסם כלפי תנועת הבריחה סובלני כלל וכלל. בדו״ח מאותה תקופה סיכם פרידמן את התמורה במילים הבאות:

סגירת הגבולות, אי נתינת ויזה ליהודי, הורדה ומעצר אוטומטי של כל ­יהודי ברכבת ובכביש 400 ק״מ מגבול אלג׳יר, הכאות אכזריות, החזרת האנשים, מאסרים המוניים ורדיפות, עינויים בכדי לגלות את המארגניב וכו'. על אף כל זה הצלחנו בעזרת חברים במקום לפתוח את הדרכים ולפרוץ את הגבול והחלה נדידה המונית. באוגוסט יצאו והגיעו למרסיל כ־700 איש, בספטמבר כ־1500, באוקטובר כ־2700 – ובנובמבר הגיעו כ־1500 למרסיל, 1500 יושבים באלג׳יר ו־400 נמצאים עדיין בעיר הגבול […] העליה הולכת באניות ובאווירונים. נפרצו הסכרים, נפתחה הדרך והחלה נדידת העם.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 106-102

הנה כי כן היו שנות הרעב ההם של תפ"א–פ"ד, צרות המשכחות ראשונות, בהשאירם כה באופן נורא שממון וריקות תוך קהלות יהודי מרוקו, ופאס בפרט, ואמנם עוד יותר נוראים גם הצרות שאחרי כן במשך השנים האחרונות של המאה הזאת המאה החמישית, כי יחד עם פגעים רעים היו אז מהפכות ורדיפות.בשנת תפ"ז – 1727 חלה מולאי ישמעאל, ושבטים שונים התקוממו אז, ועל ידי זה היו היהודים בפחד ובחלחלה, וזה מה שיאמר אחד מרבני פאס אז:

" מעת בוא….לא ראינו מאורות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים וחתחתים בדרך מעת חלות המלך יר"ה, ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים וכידים".

בשנת תפ"ח מת המלך ההוא אשר ימי מלכותו ארכו יותר מיובל שנים, ואז הייתה שערוריה רבה כי עשרת בניו התנשאו כל אחד מהם למלוך ויהי זה קם וזה נופל במלחמתם איש באחיו. ובחדש אב של השנה ההיא התלקחה מלחמה היותר נוראה, בין מולאי חמד אדהבי ובין עבד אלמליך שני בני מולאי ישמעאל.

לעזרת הראשון, מולאי חמד אדהבי, באו גם מחנה רב של עבדים (שחורים) אשר עשו בחיל עבד אלמליך שמות, ויבוזו את כל אוצרות הממשלה אשר היו בעיר מענאס, ואחר כך פשטו לשלול שלל, את הכנסיות ובתי הנוצרים אשר במכנאס, שבם נאצר הון רב שללו ביום כ"ח לחדש ההוא ויבוזו אותם.

ובו ביום לעת ערב נכנסו לרחוב היהודים, האלמללאח, ושללו כל אשר להם וישאירום ערומים, גם נהרגו מאה ושמונים יהודים, והרבה עוד הוכו ונפצעו, ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם, והבתולות כלם – יאמר סופר דברי הקורות האלה – נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם.

כסא המלכים כ״י, ובקונטרס רשימת הנפטרים כ״י כתב גם כן וז״ל ״יום ג׳ כ״ח לאב תפ״ח נכנסה בלשת למכנאס יע״א ונשללו הבתים והחצירות כלם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה מרת אמי תמ״ך׳ והנה במקור הזה כתוב רק שנהרגו יותר ממאה נפשות, מבלי להודיע כמה יותר, אך בהמקור הראשון כתב בפירוש שנהרגו מאה ושמנים ועל פיו הצגתי בפנים.

תוצאות יום ההפכה והפרעות ההוא היה עוד כי התחוללו סכסוכים ודברי ריבות משך זמן מה בין יהודי מכנאס לרגלי הסכומים העצומים שאבדו להם איש אצל רעהו, בפקדונות והלוואות וכדומה.

וככה ארך מצב כזה של מלחמות אחים בני מולאי ישמעאל עוד כשתי שנים בערך, עדי באה הממשלה ליד מולאי עבדאללאה בו מולאי ישמעאל ומלכותו נכונה בידו, אך גם הוא הטיל מסים כבדים על היהודים והרבה מהם נתפשו למלכות אז בעלילות שונות.

בשנת תצ"ג ביום כ"ח כסליו נהרג – כנראה בפקודת הממשלה – רבי שלום נעמיאש חכם וסוחר נכבד מארץ ישראל אשר נמצא במורקו לרגלי מסחרו. ובשנת תצ"ו בכחצי חדש חשון נשללו היהודים במכנאס עוד פעם אחרת, אך לא נודע אם גם אז היו הרוגים ופצועים, או אם רק בזת כסף ושלל הון, ועל כן פה ברור הדבר, כי סבת השלל הזה היה לא מפני בלבול מדיני כי אם רק מפני הרעב שהחל אז להיות בעצם תוקפו.

הרעב הוא נודע בפי כותבי הקורות מעמנו במרוקו בשם "הרעב של שנת ח"ץ כאשר זכרנו כבר. ואמנם עוד מקודם, משנת תצ"ה, ניכרו עקבותיו עד שנת תצ"ח נמשך ויגיע למרום תוקפו, מפני הרעב הזה נשמו קהלות רבות במרוקו ורבים גלו ממקומם ויפוצו אנה ואנה, אחד מחכמי פאס שגלה לעיר תיטואן יספר אודות הרעב הזה את הדברים האלה :

"שנת ד' לחרבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב של חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר"א (המואלי סעיד ירחמו אל) והיו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות  ומוכרים לוחות ארז וקירות, והיו הולכים הלוך ומוסף לנתוש ולנתץ להאביד ולהרוס, ומוכרים האבנים גם כן.

ומתו בעוונינו רוב אנשי המדינה מתי רעב והנשארים הרה נסו, והרבה גלו פה העיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר פאס רק כמו ארבעים בעלי בתים, ונתקבצו כלם במבוי אחד הנקרא אצאבא ה' ירחם עלינו.

הדברים המעטים האלה דים הם לשפוט על דרך המצב אז בימי הרעב הגדול ההוא של סוף המאה הזאת החמישית, אשר כמו שזכרנו כלה הרעב זה כמעט את שארית הנמצאה את אשר הותירו שנות הרעב שהיו לפנינו.

ומה נפלא הדבר, כי גם אז בחצי האחרון של המאה החמישית בימים המשכלים ההם, גם אז היה היו פה ושם במרוקו, אנשים בעלי צורה ונכבדי עם, שכבודם היה יקר גם בעיני המלך והשרים, מלבד האנשים בני המשפחות טולידאנו, מאימראן שנזכרו מעלה. חי עוד במכנאס בסוף המאה הזאת נגיד העדה שמואל הלוי בן יולי, איש עשיר ונכבד מאד ועם זה גם עושה חסד ומטיב, ובמדותיו אלה רכש לו חבת כל קהל יהודי מרוקו, עד שיש מחכמי דורו שכתבו שירי תהלה לכבודו.

כן יסופר כי פעם אחת הלך הנגיד הזה לפאס ליסר לאיש אחד שהיה מוסר ומלשין, וישלם לו כרשעתו, וגם קנס אותו בסך מה למען ישוב מדרכו הרעה, אך הדבר נודע אחר כך להממשלה שכמובן חרה לה מאד על זה על כי הביא המוסר ההוא תמיד תועלת לה, ותחפוץ לתפוס את הנגיד, אך הוא ידע תיכף ויברח לעירו למכנאס, וקפיצת הדרך נעשית לו.

ואמנם השר שבפאס כתב אודותיו לשר הממשלה במכנאס, ועד מהרה נתפש הנגיד שם ויובל אסיר בנחשתים לפאס ליהרג שם, בכל זאת – יסיים כותב המעשה הזה – ניצול הנגיד אחרי כן על ידי נס.

וזולת הנגידים הראשיים, נגידי העדה במכנאס, היו עוד בערים אחרות, אז בחצי הראשון של המאה החמישית, הנגידים האלה.

רבי אברהם בן שימול נגיד בפאס סביב לשנת תנ"ח

רבי סעדיה בן להבוז נגיד אחריו סביב לשנת תע"ו

רבי יהודה בן רבי נסים בן הרוש נגיד העדה בעיר צפרו בשנות ת"ע – תפ"א

ואז בשנת תפ"א נתפש הנגיד הזה במאסר על ידי שר העיר לקאייד עבד ארפא שהלשין על הנגיד ועל אחיו בפני המלך, אמנם הם ניצלו אחר כך על ידי שוחד. ובעיר סאלי חי אז הנגיד רבי שם טוב בן עטר אחי רבי חיים בן עטר הזקן. הם ניהלו בשותפות מסחר גדול, ויכלו לבסס להם מעמד חשוב.

בשנת ת"ס או קודם מעט בעת שרבים מיהודי מרוקו בערים שונות החלו להמלט מפני הרעה למכנאס כשאר זכרנו למעלה, בא גם רבי שם טוב בין הגולים לשם, אך כנראה לא יכול לסבול על הנדוד והטלטול וימת שם אחרי זמן קצר בחדש צתשרי תס"א – 1701. ואת מקומו בנגידות מלא בנו אחריו רבי משה בן עטר, אשר תפקידו זה מלא עוד יותר מאביו, ולא רק בסאלי כי אם גם בין כל יהודי מרוקו נחשב לאיש נגיד בעמו, ונדיב ושוע, הוא ואחיו הייתה אימתם מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו. בשת ת"ף נתפס רבי משה הנגיד בעלילה והוטל עליו במאמר המלך לשלם סכום עצום, ובשנת תפ"ה מת.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפה

׳אנשים העוברים בארץ מוצאם תלאות של בחירה סוציאלית, בחירת גיל, בדיקות רפואיות והשגת דרכון׳, כתב דווינגר ליצחק רפאל, ׳שורפים את הגשרים מאחוריהם מלאי תקוה שנפטרו מהגלות השפילה [״.] הוא עולה מלא תקוה שישאיר את הצרות מאחוריו ובהגיעו למרסי מתחיל הענין מחדש […] מהפחד עצמו של חידוש התלאות אפשר להעשות חולה […] מחזיקים אותם לעולמים במחנה במרסיי והאשם בדבר הרי זה משרד הבריאות׳. המעוכבים במרסיי לא היו חולים במחלות מידבקות או זקוקים לאשפוז אלא סבלו מ׳ראות לקויה׳, או שהיו זקנים שבני משפחתם האחרים יכלו לפרנסם, טען דווינגר והוסיף: ׳זהו עמך ישראל […] אין לנו ממה לבחור מחוץ למה שאנו בוחרים […] כבר חמש שנים שבוחרים, תבין שמה שנשאר ולא עלה עד עכשיו זה בגלל אבא זקן שלא רואה טוב או אם זקנה שלא רואה בכלל או ילד עם מום. לא הילדים יעזבו את הוריהם ולא יעזבו ההורים את הילדים. ואם לא נסכים לעלייה כזו הרי שאי אפשר לדבר על עלית הצלה או על עלייה המונית בכלל׳. דווינגר אף העביר את פרטי העולים ואת הסיבה לעיכובם. על פי פירוט זה האנשים שעוכבו היו זקנים שראייתם לקויה אך הם נלוו למשפחות בריאות.

הערות המחבר: כאמור סלקציה רפואית של העולים בוצעה בצפון אפריקה עוד בטרם הנהלת הסוכנות קבעה זאת במדיניותה הרשמית(לעיל, עט׳ 67).

דווינגר לבר גיורא, 4.9.1952, שם. בניסוח זה משתקף היטב הסדר הקולוניאלי שהיה טבוע עמוק בתודעתם של רבים. אפילו אדם בעל גישה שילובית מובהקת כדווינגר גייס את ׳אירופיותם׳ של העולים כדי להצדיק את שליחתם ארצה. הדגשת פעילותם בפועל המזרחי נועדה לרצות את ראש מחלקת העלייה יצחק רפאל.[ע"כ]

בתגובה להאשמות חריפות נגדו גייס דווינגר מסכת שלמה של טיעונים מארסנל גישת ההצלה. הוא תיאר משפחה אחת שנגד האישור לעלייתה יצא הקצף. משפחה זו קיבלה אישור לעלייה ביוני 1952. לטענתו זו משפחה עירונית, ׳לא משפחה כפרית שפילה [שפלה] […] כולם פעילי מפלגה (ודווקא של הפועל המזרחי) וזה אומר על התפתחותם, על הניבו [הרמה] שלהם, בן אחד אפילו שרת כמזכיר הפדרציה הציונית בתוניסיה׳. הם מכרו את דירתם, המתינו לאישור סופי ממשרד הבריאות ובינתיים נכנסו הקונים החדשים לדירתם והם עמדו להיזרק ממנה. דווינגר אישר את עלייתם אף על פי שהתשובה מהארץ בעניינם טרם הגיעה. עם הגיעם למרסיי הם עוכבו משום שהנלווים אליהם, כנראה הורים זקנים, היו בעלי ראייה לקויה.[ דווינגר נמנע מלכתוב שאחת מבנות המשפחה הייתה נגועה בשחפת פעילה. כך עולה בהמשך חליפת המכתבים (בר גיורא לדווינגר, 2.12.1952, אצ״מ, 86/6008)]. דווינגר גם טען שהוא שלח את האנשים בהתאם להחלטות המוסד לתיאום, שדיברו על נלווים כשיעור עשרים אחוזים מן העולים. על פי הבנתו ׳רק משפחות שמהוות בשלמותן מקרים סוציאלים יפסלו׳. בהעדפת צורכי התפוצה על צורכי המרכז הלאומי ראה דווינגר את הפירוש הנכון של הציונות. ׳תרשה לי להטיף מעט מוסר יהודי וציוני […] לו ממשלת המנדט הייתה מעכבת משפחה כפי שעשה משרד הבריאות היה זעזוע עולמי מפשע זה׳. גם הצרכים של הפעילות הציונית המקומית גויסו כדי להצדיק את העלאתה של אותה משפחה. על פי דווינגר עיכובה הרס את כל העבודה שנעשתה בתוניסיה מאז קום המדינה. ׳בארץ יש עשרות מקרים של שחפת ודווקא בת של פעיל ציוני ותיק צריכה להיות מעוכבת׳.

הערת המחבר: שם. דבריו אלה של דווינגר על התרעומת הרבה שעורר עיכוב העולים לא היו מופרכים. ׳אפילו משפט רשעים בגהינום רק יב׳ חודש, כתב הרב משה הכהן מג׳רבה לבן־גוריון, בהתייחסו למשפחה שעוכבה במרסיי יותר משנה. הוא גם מחה על הכוונה של נציגי משרד הבריאות להחזיר את העולים החולים לתוניסיה. ׳איך ישמע נשיבה אותם מצרימה׳. החזרתם לתוניסיה הייתה בעיניו בעלת השפעה לא רק על אותה משפחה אלא על תנועת העלייה מדרום תוניסיה כולה. הדבר ׳יהיה גורם להניא לב השבט הנלהב ונכסף לארצו ולמולדתו׳(הרב משה הכהן לבן־גוריון, 9.6.1953, ג״מ/43/ג/5558/7).[ע"כ]

בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות היו אמנם מחלוקות רבות, אך במקרה הזה סברה הנהלת מחלקת העלייה שאכן הצדק היה עם משרד הבריאות. הנהלת המחלקה, שישבה בירושלים והכירה טוב יותר מדווינגר את המצוקה הקשה של מערכת הקליטה והבריאות, הכריעה בעד טובת המדינה ונגד טובת התפוצה. בפעילותו חרג דווינגר מן הכללים ומן ההנחיות המפורשות של מחלקת העלייה ׳תוך התעלמות מדעת מתוך לחץ מובן ומידת הרחמים׳. האחראי לשירות הרפואי במחלקת העלייה נפתלי בר גיורא ייצג נאמנה את העמדה שביכרה את טובת המדינה על עניינה של התפוצה. הוא הסביר לדווינגר את מצוקת הקליטה והאשפוז בארץ וטען שבגין שהותו הארוכה בתוניסיה אין הוא מודע למצב הקשה בארץ. הוא גם הבליע תובנה שחידדה את הדילמה שבין הבניין להצלה ובין התפוצה למרכז: ׳העלייה אינה באה רק משלילת הגולה אלא היא צריכה להיות ברכה לארץ^,. בגלל עלייה בלתי סלקטיבית נכנס לארץ ׳אלמנט המגביר את תמותת התינוקות מילדי הארץ כי הם תופסים מיטות […] נשים בלתי שפויות גרות באוהל עם ילדיהן והן סכנה לסביבה׳. בעיני בר גיורא העובדה שהצעירים, הבריאים והעשירים בתוניסיה לא חשבו על עלייה ביטלה את טיעוני ההצלה של דווינגר.

העולים עצמם ניסו לשכנע את קברניטי העלייה שיתירו להם לעלות. הם שלחו ממרסיי מכתבים בכתב יד ובעברית נמלצת ובהם התלוננו על תלאותיהם במחנה גרנד ארנס: ׳החיים במחנה הם בכל רע לא חומרי ולא רוחני […] החורף ממשמש ובא וכסות החורף במטען ויש שהמטען כבר הגיע לארץ. […] אין בתי ספר ואין שיעורים, אין ספריה ואין עיתונים, ההפקרות שוררת במחנה ומאן דאלים גבר׳. לדידם, דווינגר ומשרד הבריאות עמדו מאותו צד של המתרס ועל כן הם באו בטענות על עיכובם בעוד שבעבר התירו. הם ביקשו מיצחק רפאל ׳להסיר מעלינו את הכבלים ששמו עלינו משרד הבריאות׳ מאחר שהם באו באישור – אישורו של דווינגר.

הערת המחבר: עולים מתוניסיה ליצחק רפאל, 12.9.1952, שם, 86/6283. לטענתם רק 27 מתוכם היו חולים והם תמהו אם מספר כזה של חולים יכביד על המדינה עד כדי כך שיש למנוע את עלייתו, ועוד הוסיפו שכל המעוכבים במרסיי שילמו עבור נסיעתם. אם אכן כך, נראה שבמקרה הזה הסלקציה סתרה את חוק השבות, שכן בהצהרות הפומביות נאמר שהיא חלה רק על מי שהסוכנות מביאה על חשבונה – הגבלת העלאה ולא הגבלת עלייה. בהתאם לחוק השבות המדינה לא ראתה לעצמה זכות למנוע את כניסתם של יהודים שהגיעו לחופי ישראל בכוחות עצמם.[ע"כ]

לאחר יותר משנה של עיכוב במחנה המעבר במרסיי הותרה ככל הנראה עלייתם ארצה של עולים אלה. אולם העולים ששלח דווינגר, ובהם חולים בשחפת פעילה ובמחלות נוספות, הרעו את היחסים בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות.

בנובמבר 1953 מונה שמואל מרקוזה, איש משרד החוץ בעבר, למנהל משרד העלייה בתוניסיה. מרקוזה הזדהה עם מדיניות הסלקציה הרבה יותר מדווינגר, וההתנגשויות בינו לבין הממונים עליו בעניין זה היו אפסיות.

יישומה של העלייה הסלקטיבית הן במרוקו והן בתוניסיה נתקל בקשיים רבים. העלייה הסלקטיבית נגעה בעקרונות ציוניים מרכזיים, עוררה לבטים והקשתה על פעילי העלייה לבצעה ככתבה וכלשונה. זאב חקלאי, שליח העלייה במרוקו, שניסה לתמרן בין שני צרכים של המדינה: להביא עולים צעירים ובריאים רבים ככל האפשר ועם זאת למנוע עליית נזקקים, גילה שאינו יכול לרבע את המעגל. הוא הקים מנגנון בקרה וסינון מסועף ורב תחנות שפסל את רוב המועמדים לעלייה עד כדי כך שלתחנה הסופית, העלייה לישראל, הגיעו רק שליש מהם, והעלייה ממרוקו לא הגיעה למספרים המקווים.

שליח העלייה בתוניסיה עד 1953, נחום דווינגר, לא הזדהה כלל עם העקרונות שהגבילו את העלייה. ריחוקו הפיזי מהארץ ומקשיי הקליטה הביאו אותו לראות בכללי הסלקציה גזרה חיצונית שיש לנקוט את כל האמצעים לעקפה. בתווך עמדו העולים שטולטלו מגורם אחד למשנהו ושהו תקופה ארוכה מאוד במחנות מעבר בתנאים קשים.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 123–119