אריאלה אמר – מאמרים
רימון לתורה או דגל שיעי?
Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center
יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים
אריאלה אמר
יש לזכור שהכפר כיפל והעיר הסמוכה לו חילה היו תחנות חשובות במסלול של השיעים בדרכם אל עבר העיר המקודשת כרבלה. לפיכך היהודים שחיו בעיר וכן אלו שביקרו בקבר יחזקאל ונהגו לצורך כך ללון בה, היו עדים לתהלוכות השיעים ונחשפו מדי שנה בשנה למנהגי שכניהם. כך מספר למשל דוד ששון: "הנסיעה התנהלה לאט כאורחת גמלים…, אבל הייתה מעניינת היות ופגשנו אורחות פרסים בדרכם לכרבלה". חשיפה כזו הייתה כמובן גם נחלתם של יהודי איראן, כפי שראינו קודם לכן. יתרה מזו, לכל אחת מהזייארות, הן השיעית הן היהודית, היה ערך כלכלי והן הפכו למקום מפגש של בני כל הדתות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר חילה והכפר כיפל הייתה מתנועת המאמינים המוסלמים והיהודים למקום וממנו. רוכלים מהאזור מכרו את מרכולתם, צורפים יצרו תכשיטים ונדבות שהוקדשו בידי המאמינים לקדושיהם וחאנים סיפקו מזון ומקום לינה לשיירות המאמינים ולבעלי החיים שהובילו עמם.
ההנחה אפוא שמקורם של התהלוכה היהודית ושל שירי הקונאג'ים בריטואל השיעי מתבססת על התפקיד האימננטי של התהלוכה ושל השירים בשחזור הקרב בטקס השיעי ועל חשיפתם של היהודים לטקס הזה מדי שנה בשנה. יסוד נוסף ומרכזי לא פחות בזייארה השיעית היה הנפת הדגלים, האלאם. לבד מדגלי המלחמה שכבר הזכרנו, תפקידו של האלאם (=דגלי כף היד) בטקס השיעי הוא מובחן, ייחודי ומהותי לטקס ויש לו שלושה תפקידים עיקריים: מעין "שריד מקודש" לידו של חוסיין שנקטעה במהלך הקרב בכרבלה; לייצג את חמשת מנהיגי השיעה – הנביא מוחמד, עלי – מייסד הסיעה, פטמה – בתו של הנביא ואשתו של עלי, ושני בניהם: חסן וחוסיין. (שלא כמו החמסה, המייצגת באסלאם הסוני את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם – בעולם השיעי של הזרם האמאמי כף היד על חמש אצבעותיה מייצגת את חמשת מנהיגי השיעה.) יתר על כן, כיוון שנוצרה זיקה בין כף היד ובין עיקרי האמונה (סונה), המנהיגים (שיעה) והשריד המקודש, זכתה כף היד בקרב שני הזרמים לקבל משמעות מאגית והיא נתפסה כבעלת כוחות מגנים המרחיקים את הרע.
אפשר להניח שבזמן שאומץ מנהג נשיאת הדגל לטקס היהודי, הושמטו היסודות הקשורים בדגלי המלחמה ובהיותו שריד מקודש. עם זה, כוחות ההגנה והשמירה המאגיים שנקשרו בהנפת הדגל קנו אחיזה בקרב המאמינים היהודים ואף הוענק לו ממד מקומי.
דגלים, נסים ואלאמים – המסורת העיראקית
אחד משירי הזייארה היהודים המפורסמים ביותר שהושר בפי הנשים, מונה את מרכיבי הטקס המתקיימים בעת הביקור בקבר הנביא ובהם מנהג נשיאת הדגלים:
הנביא בקרוהו הנביא בקרוהו
ונרות הדליקו לו ודגלים הניפו לו
הוי נשים הריעו לו הוי נשים הריעו לו
בזכות הנביא בזכות הנביא
תפקיד הדגלים וחשיבותם מודגש גם בעדויותיהם של שני נוסעים שביקרו במקום. כך למשל מתאר יחיאל פישל בן רבי יעקב קעסטילמאן, שליח מצפת שביקר בקבר יחזקאל הנביא בשנת תר"ך (1860): "ומכוסה בבגדים נאים ודגלים דגלים יסובבהו להתיבה."26 שנים אחריו פקד את הקבר הנוסע יהונתן הלוי בן רבי יוסף בירנבוים מקרקוב, וגם תיאורו מתמקד בדגלים: "החכם הושיט לנו אחד מן הדגלים שמונחים על הארון. החזקנו אותו ביד הימינית (!) ואמרנו בקול רם: 'יתגדל ויתקדש'". בעדויות של בני הקהילה ושל הנוסעים אין הבחנה ברורה בין דגלי בד ובין נסי מתכת, והמונח "דגל" מגדיר, לעתים קרובות, את שני החפצים גם יחד. כך למשל עולה מעדותה של פלורה כפלאוי, בתו של ראש הכפר ששמרה על הקבר בראשית המאה העשרים (עד לשנת 1928, עת עלתה ארצה): "לאחר התפילה התאספו… השמש הביא דגלים… והכריז בקול רם על חכירת הדגלים בפני קהל של מאות אנשים כל דגל נקרא על שם נביא מנביאי ישראל. לאחר ההחכרה נכנסו החצרה שרו ופיזמו שבחות… ותקעו את הדגלים ליד קבר הנביא. הדגלים היו עשויים מזהב [כסף], מבד ומושחלים בקנה סוף". מתברר שלעתים נסי הכסף והזהב הושמו בראש התורן של דגלי הבד, בדיוק באותו האופן שהיו השיעים נושאים את נסיהם (ראו להשוואה תמונה 1). דגלי הבד, הזהב והכסף אינם מייצגים בטקס היהודי לא את דגלי היחידות הצבאיות ובוודאי לא "שריד מקודש" ואין להם תפקיד מהותי ומוביל בהשתטחות על הקבר הקדוש, ולכן השימוש בהם הותאם להוויה היהודית; הם "נמכרו" בדומה למנהג "מכירת העליות לתורה" בבית הכנסת, ואף נקראו בשם של נביאי ישראל, לוודא "גיור כהלכה". ברוב המקרים שימשו ההכנסות מכספי המכירה לצורכי הקהילה ולשימור המקום, וטקס זה התקיים גם עם חפצי קודש אחרים, כמו רימונים.
דגלי הבד, שלא נשתמרו מאז, התבלו והוחלפו מדי שנה בשנה לקראת ההילולה: "בעלי חנויות הבדים מאנשי המקום היו באים לעזרתם בהתנדבות, למשך יום שלם או לחלק של יום וסייעו בהחכרת הדגלים." אשר לצבע הבדים – ככל הנראה לא היו כללים ומסורת ברורים, והעדויות מתארות מגוון צבעים. בתיאור של קבר יחזקאל: "הוא מעוטף בפרוכת מקטיפה אנגלית ועליה דגלים ירוקים" – הצבע המקודש לאסלאם והנפוץ מבין הדגלים המוסלמים. ובקברו של שיח' יצחק גאון: "[מבנה הקבר] גבוה כקומת איש ומעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים."
פלורה כפלאוי מספרת שהדגלים שהיו עשויים כסף וזהב היו חלק מהקדשות שאנשים נדרו לכבוד הקדוש, מתוך אמונה בכוחו להביא מזור לתחלואים ולהשפיע עליהם פרנסה טובה, שידוך הולם ולהיטיב עמם על פי צרכם: "לבד כספים רבים תרמו ונדרו לקבר יחזקאל חפצי כסף וזהב, לבוש זהב של ילדים או כפי יד עשויים זהב שנהגו לתקוע אותם בדגלים".חלק מהנדרים הותאמו לאיבר בגוף שאותו ביקש הנודר לרפא, על פי כללי המאגיה הסמפטטית (שעיקרה "דומה בדומה"):
נדרים שונים נודרים היהודים ל[קבר] יחזקאל הנביא והרי דוגמא אחת: כשעזבנו את בגדאד מסרה לידי אשה אחת חתיכת זהב אשר כתתה בצורת עין, ותבקשני למוסרה לגבאי קבר יחזקאל אשר באל-כפל. היה זה נדר שנדרה לפני שנים אחדות – אם עיני בתה שהיו חולות בעת ההיא, תתרפאנה- היא תשלח בכל שנה לקופת יחזקאל נדבה של "עין זהב"- עין דהב.
הערת המחברת : התיבה היא השם המקובל בקרב יהודי עיראק למבנה המצבה הבנוי מעל הקבר, בן יעקב, עמ' נו–נח.
נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה
קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
נהגו העם
רבי דוד עובדיה
אורח חיים
טלית ותפילין
א. כשמתעטף בטלית, המתעטף היה אומר הפסוקים: מה יקר חסדך אלקים וגו׳ ידויון מדשן ביתך וגו׳ כי עמך מקור חיים וגו׳ משוך חסדך וגו׳ שוש אשיש וגו׳ כחתן יכהן וגו׳ ועיין בשערי תפלה ד׳ ט׳ ובספר נתיבי עם סי׳ ח׳ משם הש״ץ וכד.״ח.
ב. ואחרי הנחת תפלין של יד ושל ראש אומר ומחכמתך אל עליון תאצל עלי. ומבינתך הבנני. ובחסדך תגדיל עלי ובגבורתו תצמית אויבי וקמי, ושמן הטוב והטהור תריק על ז׳ קני מנורה להשפיע טובך לבריותיו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובבריכות על האצבע אומר וארשתיך לי לעולם וגו׳ עד וידעת את ה׳. עיין להרב חיד״א בספרו צפורן שמיר ס״ב אות ו׳.
ג. אחיזת הציציות בשעת ק״ש. ראיתי שנהגו לאחוז רק שני ציציות שלפניו ולא כל הד׳ ציציות. וכדעת הריקנטי פ׳ בשלח. הביאו הב״י או״ה סי׳ כ״ד. ואחרי שהביאו כתב ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו ה׳ קשרים ושמנה חוטים כמנין אחד. ורבעו הגר״א היה מדקדק לאחוז רק ב׳ ציציות שלפניו, וטעמו מרמז בהגהותיו בסי׳ כ״ד אות ו׳, ועיין במעשה רב, אך המקובלים כתבו שיש לתפוס כל הד׳ ציציות.
ד. בענין מ״ש מרן המחבר באו׳׳ח סי׳ ה׳ ס״ב ונכון שיכסה את ראשו בטלית, נהגו שהמון העם לא כסו את ראשם בטלית. וכל זמן התפלה היה על הכתפים, מנהג זה הוזכר בשו״ת דב״ש סי׳ קכ״ג ה״ד הרב כפ״ה יעו״ש. אך הת״ח כולם היו מכסים את ראשם. ועיין להרדב״ז סי׳ שמ״ג שב׳ צריך לכסות ראשו בטלית מתחילת התפלה ועד סופה. כדי שיתפלל באימה, ולא כאותם בני אדם שמניחים אותו רק על כתפם בלבד, דלאו שפיר עבדי. ועליהם נאמר ואותי השלכת אחרי גוו ע״כ. ולפ״ד הרב מצת שמורים שאם לא מכסה את ראשו ברכתו הוייא לבטלה. וכן משמע מלשון הזוה״ק פ׳ במדבר. ועיי׳ מחזיק ברכה, ה״ד מהר״מ טולידאנו ז״ל בספר השמים החדשים. וכסוי הראש בטלית היה כעין סמיכה לאברך ת״ח שביום חתונתו, עומד הרב ומכסה את ראשו, ובזה סומו את ידו עליו, ובדידי הוה עובדא, במסיבת סיום מסכת שבת עם תלמידי היקרים תלמידי ישיבת בית דוד, ובאותה מסיבה הוזמנו סולתה ושמנה של הקהילה, ברחבת התלמוד תורה אם הבנים, ונוכח שם גם מורי ורבי התלמודי המופלג חריף ובקי מו״ה משה אזוגי זלה״ה, וברוב עם עמד והעלה הטלית מעל כתפי וכסה את ראשי במשך כל הדרשה שדרשתי על מסכת שבת וקדושת השבת, והצבור שמח ורקד בשמחת התורה, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה.
ה. המהדרים ויראי שמים שהיו מניחים ב׳ זוגות תפילין, היו מניחים אותם ביחד, והרצועה של ר״ת תחת של רש״י. כמ׳׳ש בשער הכוונות דרושי תפילין דרוש ו', וכדמשמע מדברי מרן בשו״ע או״ה סי׳ ל״ד ס״ב. ורבינו החיד״א במחב׳׳ר קונט׳ אחרון וחיים שאל סוס״י א׳. וע״ע לרבינו הראש״ל בספר יביע אומר ה״א או״ח סי׳ גי.
בר מצוה
א. היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב׳׳י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשו' ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״ט סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.
ב. בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי׳ רכ״ה ס"ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״ם. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מחנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ׳׳ח.
תפילת שחרית ומנחה
א. בענין הנטילה בבקר שלא ילך ד״א בלא נטילה, היינו נוהגים שכל הבית או החדר חשוב כד״א כדעת הרשב״א בברכות, וכמ״ש הא״ ר ס״א סק׳׳ד וזכור לאברהם ח״א מערכת נטילת ידים.
ב. נוסח אלהי נשמה: אלהי נשמה שנתת בי טהורה. אתה בראתה. אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי. מודה אני ומשבח לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שאתה הוא רבון כל המעשים. אדון כל הנשמות. מושל בכל הבריות. הי וקיים לעד. ומלא רחמים. ומחזיר נשמות לפגרים מתים ברוך וכו׳. ועי׳ בספר שערי תפלה דף י״ג שהביא משם הש״ץ דמ״ש בסדורים כמה תיבות יתירות כגון ומושל בכל הבריות ח״ול ה״ז טעות וכו׳ דהאומרו עובר על בל תוסיף, ועי׳ מ״ש עליו הרב מנח״א כלל ה׳ אות יו״ד. בסוף יה״ר השניה מסיימים ומדינה של גהנם ומהמט הקבר ומבטול תורה ומחלול ה׳. השם יצלבו מכולם. והנוסח בברכת התורה והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו כאהד יודעי שמך ושומרי פקודך ולומדי תורתך לשמה. וזה ע״פ מ״ש רז״ל כל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו עיי׳ בספר כפ״ה או״ח סי׳ מ״ז סקי״א. בשם הב״ח. ועיין ב״מ דף פייהע״א, ותוס׳ כתובות דף ס״ב ע״ב, ובב״ב דף נ״ט ע״א ד״ה והחוט ע״ש.
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757) אליעזר בשן
מקדם ומים כרך " ו"
הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות
העורך – יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ו
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה
חיפה תשנ"ה – 1995
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790. אליעזר בשן……..
חיבור זה יעמוד על חלקם של יהודי מרוקו במערכת הדיפלומטית של סולטאן מרוקו מחמד בתור מזכירים, תורגמנים, שלוחי הסולטאן למלכי בריטניה, ומצד שני על יהודים כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירותה של בריטניה במרוקו. בפרסומים על יהודי צפון־אפריקה נמנו עשרה יהודים בתפקידים אלה. בתעודות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי נחשפים עליהם פרטים נוספים שטרם פורסמו, וכן שמות של יהודים אחרים שלא הוזכרו עד עתה בחיבורים על יהודי מרוקו. היו מהם שמילאו רק תפקיד אחד, ואחרים שהחליפו תפקידים ואדונים. אישים אלה הגיעו לעמדותיהם בדרך כלל לאחר ניסיון מסחרי וקשרים כלכליים עם השלטונות בתור תג׳אר א־סולטאן, דהיינו חוכרי מונופול מסחרי מן הסולטאן, שעשו חיל, או מתוך מגעים עם הבריטים במרוקו או בגיברלטר אבל לא תמיד היה העושר מקור ברכה: קינאו בהם, טפלו עליהם עלילות, היו שנאסרו, אחרים נאלצו לברוח, והיה מי שנדון למוות ושילם בחייו.
אירופאים שביקרו במרוקו בשנות שלטונו של מחמד מוסרים על יהודים בין משרתיו. מ׳ קיטינג (Keatinge), שנלווה בשנת 1785 למשלחת בריטית לקונסול במוגדור, כותב שלסולטאן סוכנים יהודים ותורגמן יהודי, וכי הלה תרגם את דברי הסולטאן למשלחת. . רופא אנגלי בשם ויליאם למפריאר(Lempriere), שנשלח מגיברלטר למרוקו בשנת 1789 לטפל בבנו של הסולטאן, מציין, כי בין שלושים בעלי תפקידים בחצר הסולטאן ישנם שבעה תת־מזכירים יהודים. אבל במקורות הללו לא צוינו שמותיהם של היהודים שדובר בהם.
המקור העברי האותנטי היחיד של בן הדור הדן על אישים אלה ומוסר שמות ופרטים עליהם הוא שמואל רומאנילי, איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 . הוא מכנה יהודים אלה סאחב אלסולטאן (אוהבי המלך), ומציין שבדרך כלל התנכרו לאחיהם. הוא מזכיר גם את הסכנות שהם נתונים להן ״אם יסתיר המלך רגע פניו מהם״.
רקע היסטורי
לאחר שלושים שנות אנרכיה והוסר יציבות, שבמהלכן נאבקו על השלטון יורשי הסולטאן מולאי אסמעיל, הצליח מחמד אבן עבדאללה מבית פילאלי להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. הייתה זו אחת התקופות הטובות ביותר במרוקו בתחום הכלכלי. צבאו הנאמן של הסולטאן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב שטחה של מרוקו. הסולטאן קירב את העלמא (החכמים) כדי לזכות בתמיכתם. לשם פיוס הוא שחרר יריבים ממאסרם. הוא חילק ממון לנצרכים בימי אסונות טבע כמו רעש, בצורת ומכת ארבה. בשנת 1769 הוא גירש את הפורטוגלים ממזגן; אבל הוא נכשל בניסיונו לכבוש מספרד את מלילה בארבע שנות מצור(1775-1771). הוא הגדיל את הכנסות אוצרו על ידי הטלת מס חדש.
מחמד הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות אירופה ועם ארצות הברית, וחתם על הסכמים אתן. ההסכם הראשון היה עם בריטניה, בשנת 1760. לבריטניה היה עניין מיוחד בטיפוח היחסים עם מרוקו, עקב היותה מקור לחומרי גלם וכן לאספקת מזון טרי לצבא ולאוכלוסייה האזרחית בגיברלטר, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה החל בשנת 1704, וספרד לא מכרה לה מזון. יהודים בטנג׳יר או כאלה שעברו לגור בגיברלטר היו מעורבים בייצוא המזון. הסולטאן הרוויח מהמכס על הייצוא, והיה מעוניין לקבל מבריטניה נשק, תחמושת ומוצרי תעשייה שיוצרו בה, וכן להסתייע במומחים בריטים לבניית אניות ולכריית מכרות.
ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה, גובה המכס, זכויות הסוחרים האנגלים הפטורים ממסים מקומיים ונתונים לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, אי שבייתם, שחרורם אם ייפלו בשבי, וזכותם של מאורים היהודים ממרוקו לנוע ולסחור בגיברלטר. התנאים מבוססים בדרך כלל על הסכמים שנחתמו כבר שנים לפני כן וחודשו, כי בעקבות חילופי סולטאן צריך היה לחדש כל הסכם, ולעתים נוספו סעיפים חדשים. הבריטים עמדו בתחרות ובמאבק מול ספרד, שגם לה היו אינטרסים פוליטיים וכלכליים במגרב, ומדי פעם העדיף הסולטאן מחמד את ספרד על פני בריטניה. ביחסי מרוקו ובריטניה היו אפוא עליות וירידות.
הערת המחבר : אחרי ההסכם של 1760, בעקבות הפרות ומתחים, נחתמו הסכמים נוספים בשנים 1766, 1772 ו-1783. כבר בהסכם משנת 1727 נאמר, שכל המאורים והיהודים נתיני מרוקו זכאים לתנועה ולסחר חופשי בגיברלטר למשך שלושים השנים העוקבות:
בשנת 1760 יזם מחמד בניית נמל חדש במוגדור, היא אצוירה(־־המבצר הקטן), על חורבותיה של עיר פורטוגלית. הוא דרש מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. הנמל נבנה במשך עשר שנים, והיה לנמל המרוקאי החשוב בחוף האוקיינוס לסחר עם אירופה. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו שם, וכפיתוי העניק הנחה במכם ליצואנים. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת שלחה נציג לעיר החדשה. משקלם של היהודים במסחר כאן היה ניכר, ולהם חלק נכבד בשגשוגה גם בדורות העוקבים.
גם בערי הנמל השוכנות בחוף הים התיכון, שדרכן התנהל מסחר ער עם מדינות אירופה, מילאו יהודים תפקידים של מתווכים, סוחרים עצמאיים ותורגמנים. עיסוקים אלה — שחייבו הכרת השפה המקומית, מנהגים, כללי השוק המקומיים וקשרים עם הממשל, וכן הכרת שפות אירופיות — הכשירו יהודים למילוי תפקידים דיפלומטיים בקשרים בין הסולטאן, המושלים, קונסולים ומלכי אירופה. היו יהודים שלמדו אנגלית בהיותם בגיברלטר.,
ומצד שני, מה הניע את הבריטים למנות יהודים בתור סגני קונסולים בערי מרוקו? עם התרחבות מוקדי המסחר התעורר הצורך למנות סוכנים, נוסף לקונסול הכללי שישב בטנג׳יר. עקב המרחק הרב מעיר זו לערים אחרות לא היה באפשרותו לשלוט על המתרחש במקומות אחרים. בקרב האוכלוסייה המאורית לא נמצאו אנשים מנוסים ומתאימים, ועל כן פנו ליהודים. הם מונו גם בגלל בקיאותם בנפתולי המערכת הכלכלית והאדמיניסטרטיבית, שחייבו לעתים תחכום. הקונסול הכללי סמפסון(Sampson) כתב ב־17 באוגוסט 1770 לשר החוץ הבריטי:
I acknonwledge that His Majesty's service in the dominions of the Empire of Morocco at present cannot be executed without the assistance of the Jews.
היהודים נמצאו אפוא מתאימים גם לשמש אנשי קשר, תורגמנים וסגני קונסולים בערי הנמל במרוקו. תפקידם היה להבטיח את האינטרסים המסחריים של הבריטים. הם היו נתונים למרותו של הקונסול הכללי, שהיה תמיד אנגלי, והיו מהם שהתכתבו עם המושל הבריטי בגיברלטר, שפיקח על הקונסול במרוקו; אבל בהיותם ד'ימים נתיני הסולטאן הם עמדו גם תחת מרותם של המושל המקומי והסולטאן. מעמדם היה אפוא עדין, והיה עליהם להלן בין הטיפות כדי שלא להיכשל.
היו שגרירים, קונסולים ומושלים בגיברלטר שהעריכו את שירותם של היהודים. אחרים הביעו הסתייגות או התנגדות להעסקתם בגלל היותם ד׳מים ומושפלים בידי המוסלמים, המתייחסים אליהם בזלזול, בגלל נאמנותם הכפולה, ובמקרה אחד עקב יושרם המפוקפק." למרות זאת היו יהודים שמילאו תפקידים חשובים בשירותם של שני הצדדים, ונמנה אותם להלן.
חיים ארבונה
עוד בהיותו יורש עצר העסיק מחמד תורגמן יהודי בשם חיים ארבונה.
יוסף בן משה בוזאגלו די פאס
הוא היהודי הראשון הנזכר בתעודה מארכיון משרד המושבות הבריטי מהשנה הראשונה לכהונת הסולטאן מחמד, 1757, בתור נציגו שנשלח לגיברלטר. מושל גיברלטר ציין שאינו נותן בו אמון בהיותו נוכל. בשנת 1758 הציע יוסף לבריטים לכבוש את טנג׳יר. הוא ידוע מפעילותו במרוקו ובאירופה בשנות הארבעים והחמישים, לפני עלות מחמד לשלטון. נפטר בשנת 1767
יהושע בן שלום
בארכיון הנ״ל נזכר Joshua Benselum ב־2 בפברואר 1786 , כמי שבידו מופקדת פקודת ״סולטאן להגדלת המכס לסחורות ייצוא ממרוקו לגיברלטר. הוא היה אפוא ממשרתי ״סולטאן, אבל אין עליו פרטים נוספים.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
הבריחה לתרשיש.
רבי אברהם בן מוסה הגיע לעיר תוניס בסביבות שנת הת"פ לבריאת העולם. גירסה נוספת על בריחתו של הרב מהעיר פאס לעיר תוניס, אנו למדים מדבריו של רבי אברהם כלפון בספרו " מעשה צדיקים " : מעשה הרב אברהם בן מוסה ז"ל מעיר פאס וסיבת יציאתו, שהייתה אשת המלך יש לה שנאה עם היהודים ותמיד עושה עליהם עלילות ברשע.
מה עשה לה הרב רבי אברהם ? עשה לה איזה מעשה שכל מה שתאכל, תריח בו ריח צואה, ונלאו בה הרופאים בכל מיני רפואות ולא הועיל.
ואחר כך שלח המלך אל היהודים אם יודעים איזה רפואה, ואמרו לו על רבי אברהם, וקרא אותו ואמר לו : אני מרפא אותה, אבל על מנת שלא תזיק ליהודים, וקיבלה עליה. וכתב לה קמיע ונתרפאה מיד.
נתקנאו הגויים ואמרו למלך : מאחר שהוא שריפא אותה, הוא עשה לה כל הצער הזה,, ופחד על עצמו שמא יתגלה הדבר, ותהיה בר מינן איזה גזירה על שונאי ישראל, ומיד ברח.
ומסופר סיפור נוסף : עוד פעם אחת נכנס לאחת מערי המערב בבורחו, מתארח אצל בעל הבית גביר ועשיר מאוד, לילה אחת באו הגנבים לגנוב ממנו, ודפקו על פתחו לידע אם אנשי הבית ישנים, ובעל הבית הכירם שהם גנבים.
בא הגביר לחכם ואמר לו : הגנבים באו לדפוק על פתח הדלת, ובזאת העיר איש אשר ישר בעיניו יעשה כי אין עליהם עול מלכות, ועכשיו נכנסים ולוקחים כל ממוני והורגים אותי, ואין בידי מה לעשות. אמר לו הרב : אל תירא ואל תחת, תביא לי אשישה של מים שרופים ( בקבוק ערק ) והביא לו ושתה.
ואחר שתי שעות חזרו לדפוק על הפתח כבתחילה. ואמר לו : תוסיף לי מים שרופים, ושתה עוד חמש פעמים. ואמר לו הרב, לא תירא, תביא לי מאכל שנאכל ונשתה ולא תירא, וכך היה ולא חזרו עוד.
הרב פוקח עיוורים.
סיפור פלא נוסף מסופר על הרב : בבואו בפעם הראשונה לעיר תוניס, הלך לחפש דירה להשכרה. לארח ששכר חדר קטן באכסניה פשוטה, פגש אותו יהודי אחד, שאמר לו, הערב נערכת חתונה מפוארת בביתו של אחד העשירים, על כן איעצך אדוני הרב, לך נא לביתו של העשיר בעל השמחה, ושם תפגוש את רבניה ונכבדיה של הקהילה, ותהיה לך הזדמנות נאותה לבוא עמהם בדברים.
כשנכנס הרב לאולם השמחה, כיבדוהו בני הבית בכוס משקה, והוא שמח שבעלי הבית מקבלים אורחים אלו שאינם קוראים בסבר פנים יפות. כעבור זמן קצר, התמלא האולם. בעל הבית אבי הכלה וחותנו עמדו בפתח הבית, לקבל פני האורחים המוזמנים.
לאחר מכן, הסתובבו בין השולחנות, כדי לבטא את שמחתם לבואם של האורחים. בהגיעם ליד השולחן שישב הרב, ראו כי הוא לבוש בגדים פשוטים ומאובקים. כעס העשיר על כך, ושאל את חותנו, מי האיש הזה שמבייש את האנשים המסובים לידו, בבגדיו אלה, איני יודע ענה אבי החתן כנארה שהוא אורח עני שנקלע לביתינו.
אבי הכלה סובב את פניו לעבר האורחים שהוא חפץ ביקרם. ותוך כדי השמיע קריאות כעס ותרעומת לעבר רבי אברהם בן מוסה.
שמע הרב את דברי הביזיון של בעל הבית, ונעלב מזה מאוד. בראותו שהעשיר התרחק מהשולחן שישי לידו. קם ועזב את האולם בחרי אף, ושב לחדרו שבמלון.
בעל השמחה אבי הכלה נכנס למטב להביא משם דבר מאכל לאורחים, והנה בצאתו לכיוון האולם, חש לפתע שהוכה בסנוורים, ואינו יכול לראות כלל. בתחילה חשב כי כיוון שהתרוצץ במשך כל היום, קיבל סחרחורת קלה, וניסה להתאמץ לפקוח את עיניו, אך מאומה לא עזר, עפעפי עיניו נעצמו, כאילו מישהו הדביקם בחוזקה זה לזה.
העשיר שהתעוור מיהר לגשת לחכמים שישבו בראש השולחן, וביק מהם לברך אותו, אך גם זה לא עזר, והוא חש כאבים עזים בשתי עיניו, אמר לו חותנו : לדעתי, נגרם לך כל זה, משום שזלזלת בכבודו של האזרח שהיה לבוש בגדים ישנים, ואלי תלמיד חכם הוא, וקרא עליך לה', לכן עליך לבקש את סליחתו.
היה שם אותו איש שפגש את הרב בדרך, והוא שיעץ לו ללכת לסעודת החתונה. בראותו שמחפשים המה את רבי אברהם, שאל אותם : האם מחפשים את החכם האורח, דעו לכם, כי הוא תלמיד חכם גדול.
ורק היום הגיע ממרוקו. והוסיף לומר, הוא מתאכסן בחדר אחד באכסניה קרובה. הלך אבי הכלה עם קרוביו לבית המלון. בעל המלון הראם את החדר, ובדופקם בדלתו יצאה אשת הרב ותשאלם : מה רצונכם בשעה מאורחת כזו !
אנו בעלי סעודת החתונה – שם היה הרב- ומבקשים לשוחח אתו בעניין חשוב ודחוף – ענו הצובאים על דלת החדר.
בתחילה לא רצה הרב לקבל אותם, אך כשאשתו הפצירה בו לשוחח עמהם, הרשה להם להיכנס לחדר. העשיר שנהפך לסגי-נהור, כופף את ראשו ונישק את יד הרב. בעוטדו נרעש ונרגש, נתן את קולו בבכי, ואמר : חטאתי אדוני הרב, חטאתי עויתי, פשעתי, יסלח לי כבוד תורתו, חי נפשך !
אילולא זכות אביך שהוא גדול בתורה, והייתה בו נשמה קדושה, לא הייתי סולח לך כלל – השמיע הרב באוזניו דברי כיבושין. יש בך מידת הגאוה, ואתה מכבד רק את אלה הלבושים יפה ועשירים כמוך, ואינך יודע לכבד כל אדם באשר הוא אדם.
אם תבטיח לי שמהיום והלאה תכבד את כל בני האדם, עניים כעשירים, פשוטים כמכובדים, אז אתפלל עליך לפקוח עוורים שיפקח את עיניך. הריני מסכים לחזור בתשובה שלימה על ידי כבודו – ענה העשיר, ועיניו זולגות דמעות ללא הפוגות. אקבל על עצמי לכבד את כל הברואים, ואני מבקש מחילה גמורה מכבוד תורתו – סיים בקול תחנונים.
אמור " ניחמתי " שלוש פעמים – פקד עליו הרב. לאחר שעשה לו התרה, השמיע באוזניו את האמרה " וסר עוונך וחטאתך תכופר ", והעביר את שתי ידיו על שתי עיניו. באותו רגע נפקחו עיניו של העשיר, ושב להיות ככל האדם. וימת אברהם.
בעיר תוניס הכירו את גדולת הרב, ושם התמנה לדיין וראש ישיבה. כן ריכז סביבו חבורת מקובלים, בדומה לחבורה שהייתה בעיר תיטואן. הוא סיים את כל הש"ס, ונהג לחבר שירי הודייה בסיום כל מסכת.
הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה נפטר בעיר תוניס, ביום כ"א באדר תס"ג – 1703.רבי רפאל אביש כתב עליו שיר קינה שנחקק על גבי מצבתו, והו תיאר את אישיותו והשפעתו.
בכו עם קדושים. לחכם חרשים. והלביש כתרים. ולימד סתרים. ועוקר ההרים. ומשבר סלעים. וחיבר ספרים. טהורים ויקרים. והאיר לדרים כגלגל שמים.
ויסד פסוקים וסודות עמוקים ובנה שחקים, ונכנס פרדסים. ורבן גמרא, ובעל סברא, וסודות בתורה, מקובל בטעמה. ואב הוא לבית דין. והכל מעידין, ולא שת ליום דין. הסדין לשלמה. אנוש תם וישר. ומגן ביום צר. ולא קם בכל שר. שמדע ובחכמה.
לאל חי בהודו. יקרו כבודו. וידע בסודו, במעלה תמימה. והוא לבן מוסה. והבין וכסה. לבורא ונשא. לארץ בלימה.
שמו אברהם, בשכלו כשורם, אצילות בגובהם, ידיעה שלימה, ביום א"ך לאדר, ונאסף ונעדר, בתצ"ג אזי דר. בקברי אדמה.צרורה בחיים בעדי עדיים, עדן יקיים לנפש בעיר תוניס היה גם בית מדרש שלו שנקרא בשם " אלגריבא ".
קברו נערץ על יהודי תוניס, ופוקדים אותו בזייארא רבתי. בשנת תקס"ו – 1806, חרשו המוסלמים את בית העלמין העתיק בתוניס, אך לא נגעו לרעה בקברו, ובקבריהם של הצדיקים הנודעים בני דורו. זכותם יכן עלינו אמן.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
פרק שלישי
תולדות חיי מוחמד בעיר מכה
מוחמד נולד, על פי המשוער, בשנת 570 לספירה כנצר לפיהר אִבְּן-מאלק שחי אחד עשר דורות לפניו.
הוא נולד בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט מנדב הקדוש אשר בנה בתוכה את משכן האלילים ה׳כעבה׳.
העיר מכה ממוקמת בעמק הידוע בצחיחותו. משפחת קורייש שלטה על המקום הקדוש במכה, ה׳כעבה׳ שהיוותה מקור פרנסה חשוב לבני המשפחה. הם הפכו במרוצת השנים לסוחרים אמידים בעלי קשרי מסחר רבים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס.
מוחמד, נצר למשפחת קורייש, התייתם מאביו שנפטר בדרכו לסוריה עוד לפני היוולדו ואת ראשית ימי חייו בילה תחת השגחתם של אמו אמינה וסבו עבדאל מוטלב.
אמינה, אמו של מוחמד, הייתה אישה חלשה ברוחה ולא היה בכוחה להניק את בנה ולהעניק לו חום ואהבה, זאת מתוך היותה חולה ולא היה באפשרותה לטפל בבנה הרך. אולם, בהתערבותו של סבו, עבדאל מוטלב ובהתאם למנהגי שבט קורייש, הסכימה למסור את בנה מוחמד לידיה של חלימה, מיינקת בדואית משבט " הואזן " שטיפלה בו מספר שנים במאהל הבדואים במדבר.
בהגיעו לגיל שש שנים התייתם מוחמד גם מאמו אמינה, אשר אודותיה אין כל אזכור, לא בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא בתקופת האיסלאם.
מוחמד נאסף אל סבו עבדאל מוטלב ולמרות גילו הרך הועסק ברעיית צאן סבו, אך זכה במחיצתו לטיפול מסור שהעניק לו חום ואהבה כאב נאמן.
בהגיעו לגיל שמונה שנים מת עליו במפתיע גם סבו שהיה אהוב עליו מכל ובמותו הכתים את נשמתו בצלקת עמוקה של יגון ומועקה, צלקת קשה על אובדן סבו האהוב שהיה לדידו כסלע איתן וכמשענת לנחמה. עבדאל מוטלב היווה תחליף מושלם לדמות אביו ומקלט אנושי לבדידותו הרוחנית של עלם צעיר, יתום משני הוריו.
ימי ילדותו של מוחמד מהווים פרק טרגי ביותר בנעוריו אשר ללא ספק הותירו רשמים שליליים על אופיו והשחירו את ראייתו האופטימית ואת רגשותיו ההומאניים לקראת מהלכי חייו העתידיים. מוחמד נאסף אל בית דודו, אבו-טאלב, אביו של עלי חתנו לעתיד ובמחיצתו התקבל כאחד מבניו.
אולם מוחמד היה שונה באורח חייו מכל יתר בני דודו. הוא נטה להסתגר ולהתבודד, וכילד אגרסיבי וחסר בטחון, התקשה מאוד להשתלב בסביבתו ובמסגרת משפחתו החדשה.
הוא נהג בחוסר סבלנות כלפי רעיו וכלפי בני משפחתו ולהתפרצויות הזעם שליוו את רוחו הסוערת לא היה מרגוע ואיש מחכמי העדה לא מצא תרופה למכאובי נפשו האבלה.
אבו-טאלב, דודו, עסק במסחר בין מכה לדמשק. הוא היה איש נבון ונקי כפיים והיה מקובל בין סוחרי מכה ובעל מעמד מכובד בקרב מנהיגי שבט קורייש.
הוא הבחין שמוחמד נתון במשבר רוחני עמוק ומתקשה להתאושש ולהשלים עם הפרדה מסבו וכדי להשכיח מקרבו את יגונו, הציע לשותפיו להעסיק את הנער למרות גילו הצעיר כמלווה שיירות המסחר שיצאו בדרכם לסוריה.
היציאה אל המרחבים וחיבתם של מלווי השיירות הבוגרים כלפיו, היטיבו עם מוחמד ושיפרו את מצב רוחו להפליא.
הוא התגבר במהרה על המשבר הרוחני שהיה נתון בו ותוך זמן קצר הצליח להוכיח את יעילותו כמלווה השיירות הטוב ביותר ואף הפך ליועצו המסחרי הצמוד של אבו־טאלב, דודו, שהתחשב לעתים קרובות בעצותיו.
בהגיעו לגיל שש עשרה שנה הצטרף ביוזמתו לשורות הצבא ממכה והשתתף במלחמת פג׳אר, מלחמה שנועדה להבטיח את שליטתם של בני קורייש באורחות המסחר ועל משכן האלילים, ה׳כעבה׳.
לאחר המלחמה הוא נטל חלק מכריע בשיקומו ובשיפוצו של משכן האלילים, ה ׳כעבה׳, ששכן בו האל בשם אלאלאת שהיה חביב עליו מכל יתר האלים. בגיל עשרים וחמש שנה רכש מוחמד ניסיון רב בעסקי המסחר ועקב הצלחותיו הרבות מצא חן בעיני סוחרת אמידה בשם חדיג׳ה שנאותה להעסיקו בניהול עסקיה המסחריים בין מכה לדמשק.
מוחמד התגלה כפעלתן וכבעל יוזמה בתחום המסחר ורצף הצלחותיו בעסקים הביא את חדיג׳ה לידי החלטה להינשא לו למרות פער השנים הרב ביניהם.
הערת המחבר – אין וודאות בדבר מועד פרוץ מלחת פג׳אר וחלוקות הדעות. קיימת סברה שהמלחמה התרחשה בשנת הפיל, דהיינו שנת 570 לספירה, בה ה׳כעבה׳ הותקפה על ידי מושל תימן אברה אל־אשרם שכונה בפי רבים ׳בעל הצלקת׳ בגלל הצלקת שבלטה בקצה פיו. הוא תקף את ה׳כעבה׳ באמצעות צבאו שהיה מצויד בפילים, אולם הובס, על פי הכתוב בקוראן, על ידי ציפורים שהטילו בהוראת ה׳ אבנים לוהטות על כוחותיו כדי להגן על ה׳כעבה׳.
מאידך קיימת סברה שמוחמד נולד בשנת 570 לספירה, דהיינו, הוא היה תינוק ולא יכל לקחת חלק בהגנה על ה׳כעבה׳ ככתוב, אולם מכיוון ששנת לידתו של מוחמד אינה ודאית, יתכן שהוא נולד הרבה שנים לפני כן.
החתונה היהודית המסורתית במרוקו יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ח
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית
יוסף שיטרית
הטקסים הרבים הנוגעים לכלה והנערכים בבית הכלה, ובמרכזם טקס החינה שלפני יום החופה, ובן התקנה המסורתית שביסודם בבל קהילה וקהילה, נשאבו ברובם מן ההתנהגויות והמנהגים של האוכלוסיות השכנות שהקהילות היהודיות היו אתן במגע, בראש ובראשונה התרבות הברברית לגווניה הרבים בשבטים השונים ובאזורים השונים שבהם היא עוצבה וממשיכה להתקיים. יעידו על כך השמות הברבריים הרבים שנשארו גם בשימושן של הקהילות היהודיות, הן הכפריות הן העירוניות, שלא היו חשופות בשלוש מאות השנים האחרונות למגע תרבותי ישיר עם אוכלוסיות דוברות ברברית. רוב הטקסים נוהגים גם באוכלוסיות המוסלמיות של מרוקו דוברות הערבית, שגם הן המשיכו מסורות ברבריות והוסיפו עליהן מנהגים ערביים או נתנו למנהגים הברבריים נופך שונה ומשמעות שונה, כמו למשל טקסי החינה הנהוגים בבל החברות הערביות," גם אלה שלא היו במגע עם התרבות הברברית.
הערת המחבר : על טקסי החינה במרוקו ראו וסטרמרק, טקסי חתונה; לאוסט, בלולות. על טקסי החינה בקרב הקהילות היהודיות ראו כאן את פרקי התיעוד, וכן בן־עמי, החתונה.
קביעת משמעויותיהם השקולות של טקסים אלה ועול ההתנהגויות והפעולות המתנהלות במסגרתם בקהילות היהודיות אינה משימה קלה, לבד מן המשמעות הגנרית של חניכת הכלה והכנתה הנפשית והפיזית ליציאתה מחסות אביה ומשפחתה ומעברה לחסות בעלה. מטרה נוספת המושגת דרך טקסים אלה והמעניקה להם את משמעותם היא הפגשה ראשונה של החתן עם הכלה בביתה אך בנוכחות קהל בלבד; על פי התקנה של כלל הקהילות לפני העידן המודרני אמורים היו החתן והכלה שלא להיפגש במכוון לפני תחילת טקסי החתונה המאפשרים זאת. המשימה הסמיוטית אינה קלה כאן, משום שטקסים אלה לא זכו להיות מטופלים, לא במקורם ולא בגלגוליהם בפעלה החברתית בקהילות היהודיות במרוקו, בטקסטים כתובים או אורליים מפורשים בדומה ליתר הטקסים ההלכתיים שהוזכרו זה עתה. אולם את משמעויותיהם של רבים מטקסים אלה, ובכללם טקסי החינה ומריחתה של החינה על שערותיה של הכלה באחד הטקסים, יש לחפש באמונות מגמת מושרשות המטפללות ומטפלות בסגולותיהם של צמחים, כמו עיסת עלי החינה האמורה לשמש כחומר חיטוי; של אנשים, כמו בעניין עין הרע שיש להישמר ממנה; של רוחות ומזיקים המקנאים במזלה של הכלה ומאיימים עליה לפני התייחדותה עם בעלה; של פעולות מקדימות האמורות להשפיע על התנהגויותיהם הרעות של אנשים, כמו סתימת פי הכד כדי לסתום את פיותיהם של אנשים שעלולים להקים שערוריות, או כדי לשחרר את הכלה או את החתן מהשפעות מסוכנות, מאיימות או משתקות.
מערכים סמיוטיים נוספים בחתונה היהודית המסורתית נוגעים לערבים ולסדרים חברתיימ־כלכליים וחברתיים־תרבותיים, שנסתפק במנייתם כאן: סדר החליפין הכלכליים בצורת הנדוניה שהכלה הביאה אתה לבית החתן וסכום הכתובה שהחתן מתחייב עליו; האינטראקציה החברתית־התרבותית וסדרי הקרבה כמו אירוח מוזמנים בחתונה לאחר שהורי החתן או הבלה הוזמנו לפני בן בידי משפחות המוזמנים; טיפוח, חיזוק וניהול ״ההון הסימבולי״ של המשפחה דרך חגיגות פאר עד כדי פזרנות; הערכים האסתטיים של הקהילה בצורת פאר הלבוש, התכשיטים והאיפור של הכלה; ערכי החן והיופי הנשי במיוחד דרך שירי השבח לכבוד החתן והכלה; ולבסוף, משאבי האהבה והסולידריות של בני המשפחה העוטפים ברגשי אמפתיה ודאגה את הכלה ערב יציאתה מחיק משפחתה.
מתוך המילון תוספת שלי – אלי פילו : : סֶמְיוֹטִיקָה
ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).
הערת המחבר : ״ההון הסימבולי״ גוגע ליוקרה ולסימגי הכבוד שמשיגים דרך הפעילות החברתית והפעולות המכוונות לכן. ראו על כך בורדיו, דיבור, עמי 75-68, 140-138.
לבל תרכובת המערכים הסמיוטיים האלה, היוצאים מניהול טקסי החתונה היהודית המסורתית ואירועיה, מיתוסף מערך משמעים ומשמעויות הנוגע לקיום הטקסים המסורתיים עצמם ולניהולם בהתאם למורשה המשפחתית והקהילתית. מערבים אלה נוגעים לעצם ביצוע הטקסים ולחוויות שהם מעניקים, וקראנו להם כאן משמעויות טבעיות פנימיות או משמעויות במעגל סגור, מבחינת הנוהגים לפיהם. הם מקבלים בזמנים מיוחדים מקום מרכזי בתודעה של בני הקהילה, בין היתר לאחר שהתפזרה הקהילה ופסק בה הקיום הסדיר של מסבת טקסיה. זכר הטקסים שעיצבו את הזהות הקהילתית והאישית והחוויות שהתלוו אליהם הופכים למוקד המשמעות העיקרי עבורם ולצורך שלהם לחוות אותם מחדש, בוודאי על פי התנאים החדשים שבהם הם חיים. הוא הדין, למשל, בחגיגות החינה, החוזרים ותופשות מקום חשוב בטקסי החתונה של יוצאי מרוקו בישראל לאחר שנעלמו מהם כמעט כליל במשך תקופה של כשלושים שנה לאחר עלייתם לארץ. טקסי החינה המחודשים נערכים בעיקר בידי משפחות המחתנות את בנותיהן, ובמיוחד כשהבת מתחתנת עם בן לעדה אחרת" במקרים אלה מקבל טקס החינה משמעות חברתית־תרבותית חדשה הכרוכה בצורך לשמר זהות תרבותית מקורית או להזדהות אתה ובצורך להצהיר בו בזמן על שימור זה או על הזדהות זו דרך קיום טקס שמזכיר במשהו את הטקס המקורי. משמעות חדשה זו של החינה משתתפת ביצירת לכידות חדשה שהמשפחה שמוצאה ממרוקו מנסה לעצב במערך טקסי החתונה שלה בארץ לאחר שנפרמה לכידותם הישנה.
LE STATUT DES JUIFS MAROCAINS Quel fut le statut des Juifs avant le Protectorat?
LE STATUT DES JUIFS MAROCAINS
Quel fut le statut des Juifs avant le Protectorat?
Avant le Protectorat, les Juifs – et les Chretiens – avaient un statut de dhimmis que l'on traduit par proteges ou toleres. Ils etaient soumis a un impot special, la jiziya. Leur statut aurait ete edicte dans le pacte d'Omar au debut du VIIIe siecle mais ce fut Al-Marwadi qui codifia ce statut dans le detail au XIe siecle. Ce statut visait a faire en sorte qu'ils aient des droits inferieurs a celui des Musulmans. Dans son ouvrage La saga des Juifs d'Afrique du Nord, Andre Chouraqui resuma les douze conditions qui, selon Al-Marwadi, pouvaient garantir la personne et les biens du dhimmi: « Les six premieres, considerees comme les plus importantes, lui font un devoir absolu de ne pas toucher au Coran par raillerie ou pour en fausser le texte; de ne pas parler du Prophete en termes mensongers ou meprisants; de ne pas parler de l'islam avec irreverence; de ne pas toucher aux femmes musulmanes, fut-ce dans le mariage, qui demeure toujours interdit entre dhimmis et musulmanes (mais non entre Musulmans et femmes juives ou chretiennes); de ne rien tenter pour detourner le Musulman de sa foi et bien entendu de respecter sa vie et ses biens, de ne rien faire pour aider les ennemis de l'islam, ni leurs espions. Six autres regies sont considerees selon Al-Marwadi comme secondaires, c'est-a-dire que leur violation n'est pas consideree comme devant automatiquement annuler le contrat de la dhimma. En vertu de ces dernieres regies, les dhimmis seront tenus de porter un vetement distinctif, avec une ceinture et une piece d'etoffe jaune pour les Juifs, bleue pour les Chretiens; ils ne devront jamais batir des synagogues ou des maisons plus hautes que celles des Musulmans; ils ne devront jamais se livrer publiquement a 1'exercice de leur culte, faire entendre leur cloche ou leurs trompettes, leurs prieres ou leurs chants; ils ne devront jamais boire le vin en public, ni faire etalage en ce qui concerne les Chretiens, ni de leurs croix, ni de leurs pourceaux; ils devront ensevelir leurs morts discretement et sans faire entendre ni leur priere, ni leurs lamentations; enfin, il leur est interdit de posseder des chevaux, animal noble : ils devront se contenter d'utiliser des anes ou a la rigueur, des mulets.»
Les Juifs avaient une autonomie religieuse complete. Le tribunal rabbinique s'occupait du statut civil et reglait des differends entre Juifs. Quant aux differends entre Juifs et Musulmans, ils dependaient du representant du Makhzen. Par ailleurs, il existait un comite de sept notables et de trois rabbins, le Ma'amad (egalement appele Jama' Al- Yahoud ou Junte dans le Nord du pays), qui representait et gerait la communaute. Le Nagid etait a la tete du Ma'amad et devait etre approuve 1r le Makhzen. Le Cheikh El-Yahoud etait charge du maintien de l'ordre public. II etait subordonne au pacha de la ville et le representait au quartier juif, le Mellah.
II faut egalement mentionner que des notables juifs servirent le sultan avec grande fidelite : sous Moulay Slimane, Abraham Siksou fut charge des finances et Isaac Pinto fut tresorier; Moses Benasuli fut chef de la douane de Tanger; Messod Cohen et Meir Cohen furent agents nrlomatiques. II faut ajouter a cette liste les Negociants du roi installes a Mogador dont certains furent des conseillers et des intimes du souverain.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך◆פרשת השבוע לך לך
לאור חכמי מרוקו ◆מאתה מלקט: הרב אברהם אסולין
מוסדות תפארת מיכאל – אתר של יהדות מרוקו וצפון אפריקה
ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א).
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, אמרו רז"ל (בר"ר לט, ט) שלא אמר המקום במפורש כדי להרבות לו שכר. במסכת אבות כתוב (אבות ב, י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכי אדם יודע מתי ימות?! … תירצו
– ישוב היום, שמא מחר ימות ונמצא כל ימיו בתשובה. ובזוה"ק אמרו, שהנשמה נקראת "אברהם" , ועפ"י זה, מה שכתב המדרש שלא גילה לו הקב"ה לאברהם להיכן ילך, כי הקב"ה אומר לנשמה לך לך מארצך וכו', ולא רצה לגלות עד היכן יגיע, כדי להרבות שכר התשובה של כל יום ויום. ומזה "אעשך לגוי גדול", שהם המלאכים הנבראים
ע"י תשובתו של כל ימי חייו.
ויקח אברם וכו' "אשר עשו בחרן" (יב, ה).
כתב הדיין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מרבני העיר מכנאס, בספרו אמרי ברוך, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכו'. ויש להתבונן מזה השגחת השי"ת כי היה רצונו שיהיו אברהם ושרה מכניסים בני אדם תחת כנפי השכינה, ויתכן דלהכי כבש מעיינם ולא הולידו עד זקנותם? – שאם היו יולדים בנערותם היו משגיחים רק על בניהם לחנכם בדרכי ה' כי מצוה זו עליהם רמיא, והיו נשארים כל בני דורם בלא השגחה ולא ידיעת השי"ת… לא כן עכשיו שהיו עקרים היתה השגחתם על כל בני דורם וזכו לקרבם תחת כנפי השכינה.
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…
כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, נראה לפרש הכפל "לך לך", היינו לך לך לבדך, מבלי שירשו בני אדם ומבלי להודיע להם, אלא בהסתר, כאילו אתה יוצא מחוץ לעיר. וגם שלא תצאו יחד אתה ושרה כדרך הנוסעים מעיר לעיר, אלא כל אחד לבדו, כי אם תעשו רעש ביציאה כדרך הנוסעים יהיה לך עיכוב. "ומארצך" – מישיבת ארצך, וכן מסיבת "מולדתך" שהם בני משפחתך, ויותר מזה מסיבת "בית אביך". ולא יצאו אתך אפילו חמורים וגמלים אלא אתה לבדך, כדי שלא יוודע להם שאתה נוסע לארץ ישראל ויעכבוך, בגלל השכונה שגרת בה, ומחיבת הקריבה שקשה להם פרידתך מהם ויעכבוך. ואמר: "אל הארץ אשר אראך", א"כ אברהם יאמר מי יראה לי הדרך אשר אלך בה, כי לא ילכו עימו אפילו חמורים וגמלים כדי שלא ירגישו בו בני העיר. לזה השיב לו הכתוב: " אל הארץ אשר אראך" – כי השי"ת יראך הדרך אשר תלך בה בלי פח ומורא. ונראה לי לפי זה, שהכתוב גילה לאברהם המקום אשר הוא הולך, אלא הזהירו שלא יגלה לבני דורו מטע שאמרנו שיעכבוהו.
ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה(יב, ג).
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, למה אמר מברכיך לשון רבים, ומקללך לשון יחיד? ועוד , היה לו לומר ואאור מקללך כמו ואברכה מברכיך… ועוד – למה שינה מקללה לאררה היה לו לומר אקלל מקללך, ואפשר לומר, כי על ידי הברכה שיתברך המברך יתרבו המברכים ויתמעטו המקללים, ואף אם ישאר רק אחד שיהיה בטל מיעוטו, גם כן אאור אותו, כדי שלא ישאר שום מקלל. או אפשר שהיו לו אהובים הרבה שהיו מברכים אותו, והיו לו מעט שונאים היפך הזמן הזה שרבו השונאים על האוהבים, ולכן כתב זה בלשון רבים וזה בלשון יחיד. והקדים ואברכה ואיחר אאור, להורות נתן, שלענין הברכה יברך המברך בהקדם האפשרי. ובקללה לא יאור המקלל תיכף, שמא יתחרט, ואם לא יתחרט אז אאור, לכן אמר אאור ולא אקלל, כי אאור יש בה ברכה וקללה, בלא וא"ו יש בה שני פירושים "אורה" "וארירה".
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וכו' (יב, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, אברהם אבינו ע"ה בא להודיע, שאפילו אם היה ה' מדבר עמו קשות היה הולך, והטעם הוא, על האמירה בלשון רכה ללכת מארצו לפיסו על קושי הפרידה. לזה בא לשלול שלא בעבור שפייסו בלשון רכה הלך, ואם לא כן לא היה הולך, אלא אברהם השווה האמירה לדיבור, וכאילו דיבר אליו קשות, ועם כל זה הלך. ויהיה כאשר כמו שדיבר, וכן כאשר עשה כן אעשה לו.
ואברם בן חמש שנים ושבעים שנהבצאתו מחרן (שם).
כתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, ומה בן חמש שנים בלא חטא, כך אברהם בן שבעים שנה היה כמו בן חמש. ובאומרו בצאתו מחר"ן, אותיות רחמן, בא לרמוז, שתמיד היה רחמן מיום יציאתו מרח"ם אמו, ומדתו לרחם על עוברים ושבים, מאכיל אותם ומשקה אותם .
הודעה משמחת
ניתן לקבל במיל את סדרת
חוברות תורת אמך
הלכה ומנהג ליוצאי מרוקו וצפון אפריקה
בברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 
המחלוקת בין הרומאניוטים לספרדים, כשהראשונים אינם מוכנים לקבל את סמכותם של חכמי המגורשים שאין בידם כתב־סמיכה, ואלה האחרונים מזלזלים בחכמתם ובתורתם של הרבנים הרומאניוטים תושבי הארץ, ואינם מקבלים את מרותם של הדיינים הראשיים בקושטא המאושרים — או לפחות המוכרים — על ידי השלטונות העות׳מאנים גרמה, שלאחר פטירתו של ר׳ אליהו מזרחי נתבטלה משרת הדיין הראשי בעיר הבירה ויהדות הקיסרות נשארה ללא דובר רשמי, שייצג אותה לפני השלטונות
הערת המחבר : נדמה, כי יש לקבל את דבריו של ר׳ יוסף סמברי (נויבויאר א, עמי 138), כי הסולטאן מוחמד המכונה ״הכובש״ (את קושטא, 1453) הטיל על ר׳ משה קפסאלי, שהיה הדיין הראשי בקושטא עוד מימי הביזאנטים, להיות הממונה על היהודים במדינה בכל הנוגע לתשלום מסים וכדו'. זו בעצם היתה דרך הכרתם של הנשיאים וראשי הגולה על ידי השלטונות בימי רומא והכליפים. יש תקדים גם להטלת תפקיד זה על הראש הדתי — כלומר איחוד משרת ראש הגולה וראש הישיבה — כפי שקרה בימיו של הגאון שמואל בן עלי (סוף המאה הי״ב לסה״נ). ייתכן שגם הביזאנטים נהגו כך ואת מנהגם קיבל הסולטאן הראשון שמשל בקושטא. סמברי מספר (שם) כי ר׳ משה קפשאלי (כתיב זה יותר נכון) זכה למעמד שווה עם המופתי (כלומר שייך אל־אסלאם, המנהיג הדתי המוסלמי הגבוה בדרגה בקיסרות) וישב בדיואן המלכות (כלומר במועצת הסולטאן). זו היא הפרזה — אבל בהסתמך עליה העניקו היסטוריונים יהודים במאה העברה לר׳ משה את התואר חכם באשי, משרה שנוצרה רק בימיהם הם. ואין להאריך בזח כאן. מכל מקום ר׳ אליהו מזרחי אף פעם לא מילא תפקיד של ״גובה מסים״ – אף כי היה הדיין הראשי.
חכמי הרומאניוטים צדקו בהתריסם נגד המידות המגונות, שנתגלו אצל חלק מהמגורשים. ואין להאשימם כי לא צפו את הברכה שעתידים היו המגורשים להשפיע על כל היהודים בעולם, ההתעוררות שעוררו ללימוד התורה, משהתחילו לבוא לארץ תלמידי־חכמים מובהקים, גדולי תורה, מלאים מצוות, ולייסד כאן ישיבות, שבהם הרביצו תורה לרבים. כי אכן נתקיימו באותם הדורות דברי הנביא: מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה ואלה מי גדל (ישעי׳ מט: כא). בין המגורשים קמו לפתע כוחות תורניים, שכאילו היו רדומים במשך זמן ארוך, כי לא רבים שתו לבם אליהם בספרד הספוגה תרבות נוצרית עוינת לתורת ישראל.
חכמי התושבים גם לא ראו את הטובה שתצמח להרבצת התורה על ידי ייסוד בית־הדפוס העברי הראשון בקושטא, שנתיים לאחר הגירוש.
הערת המחבר : הרשיון ניתן רק להדפסת ספרים באותיות עבריות או לאטיניות. הדפוס באות ערבית, שבה השתמשו גם התורכים והפרסים, נחשב בעיני חכמי הדת המוסלמים ל״בדעה״ (חידוש המתנגד לדת), והותר רק בראשית המאה הי״ח. כידוע אין מדפיסים עד ימינו בארצות מוסלמיות את הקוראן באותיות נעות, אלא מגלופות, שמעיקרא הכינו אותן על פי כתב ביד.
בבית דפוס זה, ושני שהוקם בשאלוניקי, נדפסו ספרים רבים, החל מספר הטורים לר׳ יעקב בן הרא״ש, שבאמצעותם נתאפשרה הפצת תורה וחכמה בין היהודים. כפי שכבר צוין היה העדר בית־דפוס במגרב, חוץ משני נסיונות שלא הצליחו, ללא ספק בעוכרי התפתחותה האינטלקטואלית של האוכלוסיה.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳
המסורת המוסלמית טוענת, שיש פסוקים בקוראן שבהם מרומזים שני הסיפורים האלה. הנה הפסוקים שכביכול רומזים על הסיפור הראשון:
״[אשבע] ב׳כתב הברור׳! הורדנוהו ב׳לילה מבורך׳ ־ מאז ומתמיד נהגנו להזהיר״; ״הורדנוהו עם בוא ׳ליל אלקךר ' הליל הגורלי – מה תדע על ליל אלקדר? ליל אלקדר טוב מאלף חודשים: ׳המלאכים והרוח׳ מורידים בו על ׳דבר שנגזר׳ ברשות ריבונם. ישרור השלום בו עד עלות השחר״; ״הוי המאמינים, נכתב בספר כי מצווה עליכם לצום כשם שנכתב על אלה שהיו לפניכם, – יהודים ונוצרים – למען תהיה בכם יראה. צומו ימים ספורים, [ב]חודש ׳רמדאן׳ הוא אשר הורד בו ׳הקוראן׳ למען יביא לאנשים הדרכה ואותות [או אותיות] נהירים המעידים על דרך הישר ועל הישועה״.
ננסה להבין: לאיזה כתב כיוון באומרו ׳הכתב הברוד? לאיזה לילה כיוון באומרו ב׳לילה מבורך? מהו ׳ליל אלקדר׳? מי הם המלאכים והרוח? מהו " דבר שנגזר׳? איזה הוא חודש ׳רמדאן׳ שבו ירד ׳הקוראן׳?
הנה פירוש המסורת המוסלמית: הלילה שבחודש הרמדאן הוא ליל ההתגלות הראשונה, שבו הראה המלאך למוחמד לוח והורה לו לקוראו; הדבר שנגזר הן המצוות הכתובות בקוראן הזה, וכן אלה שנמצאות בחדית׳, כלומר כל הסונה הקדושה: המלאכים שירדו לארץ – הכוונה למלאך גבריאל. אך אם אומנם כל מצוות הקוראן והסונה ירדו באותו לילה, כיצד נפרש את העובדה שדרשותיו של מוחמד נמשכו לאורך 22 השנים שלאחר מכן, משנת 610 עד מותו בשנת 632? המוסלמים מתרצים שמוחמד שכח את הדברים, או שמדובר בהתגלות הדרגתית, והמלאך הוצרך להמשיך ולגלותם לו. המוסלמים מציינים את ליל אלקדר ביום כ״ז של חודש הרמדאן.
ההסבר שמציעה המסורת המוסלמית קלוש ומתמיה. כפי שהוכח לעיל, לא עלה כלל על דעת מוחמד, בהיותו במכה לברוא דת חדשה. במשך כל שהותו במכה הוא היה תלמיד נאמן למורו, שלימדו לאט־לאט את היסודות של היהדות. מוחמד נואם לערביי הסביבה ומלמדם רק תכנים יהודיים, הרווחים במסורת היהודית זה 1,900 שנה.
לכן נראה להציע לפסוקים סתומים אלו הסבר אחר לגמרי: ׳הכתב הברור׳ הוא התורה של עם ישראל. הליל הגורלי הוא ליל שישה בסיוון של שנת 2448 לבריאת העולם לפי הלוח היהודי; המאורע לא מתרחש על הר בסביבות מכה, אלא בהר סיני; הוא שנגזר הם המצוות שנמצאות בתורה, והקוראן הוא התורה. המלאכים שירדו לארץ הם המלאכים שליוו את השכינה, כמרומז בחומש וכמפורש במדרש.
ומדוע ירדה התורה בחודש הרמדאן? ומדוע מזכיר בעניינו את המצווה להתענות? הפירוש נראה כך: יהודים רבים נוהגים להתענות במשך חודש אלול, זכר לתענית שהתענה משה בתקופה המקבילה לפני אלפי שנים בבואו לקבל את התורה מיד השם ולתיתה לישראל. בשובו הביא אתו את הלוחות השניים. ארבעים יום אלה התחילו בראש חודש אלול והסתיימו ביום הכיפורים. מטבע הדברים, יש שנים, בהן חודש הרמדאן נופל בחודש אלול: כך אכן קרה בשנת 608 וכן בשנת.609 ככל כנראה לימד המורה את מוחמד אודות התענית של חודש אלול באחת משתי השנים הללו, ועל־כן הסביר לו שבחודש רמדאן-אלול יש להתענות, כי אז ירד הקוראן-התורה לעולם על־ ידי משה בהביאו בשנית את לוחות הברית.
נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה
קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
נהגו העם
צוף דבש אמרי נועם, דינים ומנהגים הסכמות ותקנות ראשוני קהלת צפרו אשר למדו דעת את העם, רבנן תקיפי המתנדבים בעם, במחוקק במשענותם ובדרכם דרכי נועם, נאספו וחוברו לבל יהיו נשכחים ולחם סתרים ינעם, עם מקורות מדברי הפוסקים וחך אוכל יטעם, הצבתים עדר עדר כערוגת הבושם ודעת לנפשך ינעם, דעת הקהל הקדוש דבר דבור על אפניו איך נהגו העם *
אני אני הוא המדבר אדברה הפעם ע׳׳ה דוד עובדיה אדם מועט מעם
האחרון בשושלת הרבנים בקהלת צפרו יעזרם אל, ומלאך פניו הושיעם.
הגות לבי
שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א׳ ח) — דת אומתך אל תעזוב.
(רבעו נסים גאון מגילת סתרים)
ספרות עם ישראל העתיקה והנצחית, דומה היא לנהר המשתרע והולך לאורך אלפי פרסאות, ובדרך מרוצתו זורמים לתוכו מעיינות נחלים פלגים ויבלי מים שמתמזגים ומתאחדים בתוכו, וכך הוא העם העתיק הדוגל ושומר על ספרות קדושה זו במשך שנות קיומו, הכניס והזרים בתוכה מנהגים ומסורות קדומים. דור דור ומרשיו, דור דור ומנהגיו. גדולי הרוח של העם הפיחו בעמם רוח חדשה חיים חדשים על ידי המנהגים הטובים והיפים ויעשו מטעמים טעם כעיקר, לפי רוחו וטעמו של הדור, לשמור את דרך עץ החיים בתוך הגן, היי העולם הזה.
ולכן המסורות והמנהגים נשמרו בתוך העם בקפדנות ובחרדת קודש, לוית חן וחסד כחוקי התורה, ובזה יכלו לשמור את התוך פנימיותו של עם ישראל במשך ימי גלותו, שמרוהו מהשפעות זרות, והשאירוהו איתן מול החתחתים, הגזירות, מצוקי שאול, והחתירות שחתרו העמים נגדו, להכחידו מן הארץ. העם קבל עליו בצו לצו ״אפילו אערקתא דמסנא יהרג ואל יעבור״.
הערת המחבר : סנהדרין ע׳׳ד ב׳ ורש״י ז״ל שם ״שאם דרך העכו״ם לקשור (הנעל) כך, ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהודי בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוד, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חבריו ישראל״.
גדולי הדורות בספרות ההלכה הזהירו שלא לבטל שום מנהג אף אם נראה תמוה. וכתבו שכל המפקפק בהם צריך לבדוק אחריו וצדוקי ומוחרם המדבר והמהרהר. והעובדא שמספרים על רבינו הרמ״א ז״ל כשנתמנה לרב בקראקא תוכיח, ולכן היה מחבב את המנהגים וציין אותם בפניני הגהותיו על השו״ע: וכן נוהגים, וכן נהגו, והכי נהוג, וכן אני נוהג ובמיוחד ציין על המנהג שנהגו התינוקות לצייר צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב.. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו.
הערת המחבר : ״רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של רבינו הרמ״א שאחרי המנהג הזה כתב ואין לבטל שום מנהג, ולא כתב כן במקומות אחרים, כי ידע שיהיו הרבה שילעגו על המנהג הזה ולזה הזהיר באזהרה כפולה…״ (פרי השדה ח״ג מ״ב).
הערת המחבר : ״והרבה מנהגות נהגו כל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש… וכל מנהגיהם לא לחנם הוקבעו״ (הרב דוד הסבעוני מדרעא. עדן מקדם ״מנהג״).
ומצאתי כי מנהג זה יסודתו בהררי קדש, רבא אמר כמשוורתא דפורייא פירש רש״י ז״ל ״אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי פורים שהיתה הפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ ורבינו הערוך » מבאר יותר. ״מנהג בכל העולם כולו שבחורים עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ארבעה או חמשה ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה הצורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין בתוכה וקופצין מצד האש לצד האש״.
וכך היה המנהג בעיירתי צפרו שבמרוקו, מראש חדש אדר מתחילין התינוקות והתלמידים במסחר, לצייר על הניירות בצבעים, אחשורוש המן וזרש אשתו, כל נייר תחת הכותרת, שמו של אחד מבני המן, פרשנדתא, דלפון, עד ויזתא, הניירות הללו שנקראו בשם המנים, היו נמכרים מיד ליד, ובתוך ה״מלאח״ היה רעש והמולה רבה, מן המוכרים והקונים, וכל אחד היה מכין עצמו, לקראת המשימה הגדולה שריפת המן ופמלייתו בליל פורים.
בליל פורים לפני מעריב כל אחד רץ לעבר בית הכנסת, ובתוך הסמטאות הצרות מפלס לו נתיב, בין רוב העוברים ושבים, להיות מן העשרה ראשונים, על שכם כל אחד בול־עץ עם פטיש, ההמנים מסומרים לבול־עץ, והאש מוכנה, כל הלבבות מתוחים משך כל קריאת המגילה, רעש הגרזנים והפטישים נשמע מפעם לפעם, ומפריע הדממה, עיני כל נטויות ואוזני התלמידים והתינוקות מחכות וממתינות, לקריאתו של החזן ארור המן, אחרי התוחלת הממושכת לברכות האחרונות, השריפה כבר מוכנה, ורק כששומעים ארור המן, נגשים להדליק האש והפטיש נוחת ומפציץ את ה ה מ נ י ם, קריאות עזות נשמעות מכל צד, ארור המן, הבית מלא עשן, ופחם הניירות פורח באויר, וקשה היה להשתיק ההמולה לקריאתו של החזן, ברוך מרדכי שלש פעמים, ושוב פעם הפטיש יפוצץ ארורה זרש ושתי, עד ארורים כל הרשעים וגם חרבונה זכור לטוב.
מחזה נהדר היה בשעתו, בשעה שהתינוקות עוזבים את בית הכנסת, ומניחים אבקת השריפה בקרקעיתה, ופניהם אל הבית, כחיילים שחוזרים מן החזית אחרי הנצהון המלא, מחיית זכר עמלק במלוא המלה.
וכך היה המנהג גם בימי החנוכה, לשרוף ביום השמיני בדלי־הפתילות והשמן הנשאר כי קדוש הוא 2ן, עושים מדורה מן הניירות וסמרטוטי בגדים, ולוקחים התינוקות, ומעבירים אותם על האש, דרך קפיצה, והעומדים מזמרין ומתופפים בתופים ומחולות, וזו היתה מסיבת פרידתם מן חג החנוכה13 לחבב המצוות על הקטנים, אשרי אנוש יעשה זאת, ושמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
הערת המחבר : המנהג הזה הזכירו הרב בן אמוזיג ז׳׳ל (1822—1900) בספרו ״אם למקרא״ (פאריס 1865) בפרשת שופטים, וכי אמו הצדקת היתה מצוה עליו בקטנותו, לקפוץ על האש, וכך היה המנהג בתיטוואן, (מרוקו הספרדית) והביא למנהג זה סמוכות מהגמרא הנזכרת, אשוורתא דפורייא, והכף משנה הלכות עכו״ם ה״ג פ״ו. וסיים, וכך אני מנהיג אחריה את בני, לזכר המנהג הקדמון הזה.
במשך עיבוד החומר של שני הכרכים ״קהלת צפרו״ שכבר יצאו לאור בעזה״י, עלה בדעתי, והגיתי בלבי, להשלמת המלאכה, לאסוף מנהגים ומסורות קדומים שנשארו בזכרוני, מאז הייתי מתאבק בעפר רגלי אדוני אבי מורי ורבי רכב ישראל ופרשיו סבא דמשפטים מו״ה ישועה שמעון חיים עובדיה (ישמ״ח) זצ״ל. מה ששמעתי ממנו, ומה שהיה נהוג בבתי הכנסת שבהם היה מתפלל ומה שראיתי בבית אמא הכ' אסתר לבית עזראן נ״ע, וגם מה שנודע לי משיחתן של נשים זקנות. מיד התחלתי ברשימת הזכרונות הללו, ולאחר זמן מה מצאתי לפני כרטיסיה מליאה מפניני המנהגים והמסורות שהספקתי לזוכרם, תאות נפש. ועשיתי להם מטעמים מדברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. והנני מברך על המוגמר ומודה לשם ב״ה שעזרני לתת יד ושם לאותה קהלה קדישא שבעיר צפרו במרוקו ששמשתי בה כרב ודיין (ובקהלות הקודש פאס, ומראקש יע״א) כעשרים וחמש שנים, ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי. עליתי ונתעליתי, והנני היום עומד ומשמש בקודש בעיה״ק ירושלים ת״ו. ויה״ר שנזכה לימות המשיח ולבנין בית המקדש שיבנה בב״א.
ע״ה דוד עובדיה ס״ט
אלול התשל׳׳ה
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
מחנה ישראל לפני בניית הגשר
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
בין תושבי ירושלים במאה ה־11 היה איש מיוצאי צפון אפריקה ששמו אבו זוביר צדקה אלמע׳רב, שבגניזה הקהירית מצוי מכתב בכתב ידו כתוב עברית, ובו תיאור של המצב בעירו ירושלים.
בשנת 1041 כותב משה הספרדי לקרוביו בעיר וארגלאן שבאלג׳יריה שהוא ״מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן … האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה לירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים״. בראשית המאה ה־11 עלה לארץ רבי שלמה בן יהודה מפאס. הוא שימש אב בית דין, ובשנים 1051-1025 שימש ראש ישיבה וגאון ארץ ישראל. באותו זמן עלו לארץ שני יהודים אחרים מפאס – אבודני ודוד החרש.
בגניזת פוסטאט נזכר ״החוגג המערבי״, הכותב ממצרים בשנת 1110 שהוא מתכונן לעלות לירושלים. משיח השקר משה דרעי עלה מפאס בשנות ה־20 של המאה ה־12 לאחר שנתבדו חזיונותיו. אחריו עלו ב־1165 רבי מימון ובנו הרמב״ם. בסוף המאה ה־12 באו יהודים מוגרבים לירושלים.
בשנת 1218, בתקופת שלטון הממלוכים, המשורר יהודה אלחריזי מספר על עדת המערבים בירושלים בביקורו בארץ: ״ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ובראשם רבי אליה המערבי״.
בשנת 1522 רבי משה באסולה כותב: ״ומערבים הם שבאו מברבריה״ וכן על ״קהל המערבים, ולהם בית-כנסת בשם אליהו הנביא״.
בשנת 1541 ירושלמי יוצא צפון אפריקה ששמו יצחק בר מוסא כותב: ״נשאנו נשים במצרים כי הבנות בא״י הן מעטות, שיולדות שבעה בנים ורק בת אחת, ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות הרבה״. עוד הוא כותב שבחים על יחסו הטוב ליהודים של הסולטן הטורקי סוליימאן ועל ירושלים שהיא ״טובה מכל שכונות היהודים בעולם״ ושתושביה רובם ספרדים, וכי הוא ואחדים מהמערבים ביקשו ספרים מהספרדים. בר מוסא כותב למכרו במרוקו: ״ועתה חביבי, אם תרצה לבוא – בוא, א״י לא רחוק היא … סך הכל חודש ושבעה ימים״.
חברה לשם עלייה לארץ נוסדה בדרעה שבדרום מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־15. את החברה ייסדו רבי יוסף ורבי חלפתא בני רבי לוי, מחוגי המקובלים, אבל בעלייתם חלו עיכובים. דומה שחבורה זו ואחרים עלו רק בסוף המאה ה־15 או תחילת ה־16.
גם לצפת, עיר המקובלים, הגיעו מערבים עוד ב־1504, ובהם רבי יששכר בן סוסאן מפאס. ספרו על העדות השונות בתקופתו יצא לאור ב־1564. אחדים מהמקובלים, תלמידי האר״י הקדוש, היו מערבים, כגון סולימאן אוחנה מרבני פאס, שהיה סופר סת״ם ונאמר עליו שידע את ספר הזוהר בעל פה; רבי מסעוד אזולאי(המערבי); רבי יוסף טבול; רבי אברהם הלוי; ויהודים שעלו מחבל הדראע שבדרום מרוקו, שם רווחה תורת הנסתר.
רבי יהודה חליווה עלה מפאס. בשנת 1545 חיבר את ספר הקבלה ״צפנת פענח״ וכן פירוש לתורה, אך הפירוש אבד.
אברהם הלוי ברוכים, המכונה גם אברהם מוגרבי(1595-1515) ושהאר״י העיד עליו שהוא גלגול של ירמיה הנביא, חיבר ״תיקוני שבת״, והם הודפסו בסוף הספר ״קיצור ראשית חכמה״. בזמנו של האר״י חי בצפת גם רבי יוסף פאסי. ב־1533 רבי לוי בן חביב (הרבל״ח) מזכיר את קהל המערבים, נוסף על קהלים של ספרדים ושל מוסתערבים, שהם היהודים הוותיקים שחיו בארץ ובסביבתה במשך דורות לפני בואם של מגורשי ספרד.
במפקד שערך הממשל העותמאני בצפת בשנים 1526-1525 נמנו בקהל המערבים שלושים ושלוש משפחות מתוך 233 משפחות יהודיות. בשנים 1556-1555 נמנו שלושים ושמונה משפחות ועוד שבעה יחידים מתוך 719 משפחות. ובשנים 1568-1567 נמנו חמישים ושתיים משפחות מוגרביות מתוך 945 משפחות.
נוסף על אלו, להלן פרטים עיקריים על עליית מערבים לירושלים: ברישומי בית הדין השרעי בירושלים במאה ה־16 רשומים כמה יהודים מפאס, וביניהם אבראהים בן מוסא המערבי, שהיה מנכבדי הקהילה. ב־1558 נזכרת דלאלה (כרתה), יהודייה מוגרבית בעיר. ב־1574 נזכרים 191 עולי רגל יהודים העוברים בשכם בדרכם לירושלים. לא ברור אם באו לזיארה או למטרת עלייה.
מפאס וממקומות אחרים עלו חכמים, והם התיישבו בירושלים, ביניהם רבי אברהם זכות שנדד מספרד לפאס ומשם לתוניסיה, השלים בה את חיבורו ״ספר יוחסין״ בשנת 1504 ועלה לירושלים ב־1513. בשנת 1510 בא רבי יעקב בירב מפאס למצרים וב־1516 עלה משם לירושלים. מ־1524 פעל בצפת. הוא חידש את הסמיכה ובכך עורר עליו סערה ומחלוקת מצד רבני ארץ ישראל. מפאת מחלוקת זו עזב את צפת ועבר לדמשק. על נישואים של מערבי עם אשכנזית בזמנו הוא כותב: ״איש מבני המערב שדר בירושלים נפלה יבמה אשכנזית״.
גדולי רבניה של צפת בזמנו היו מתלמידיו וביניהם: המבי״ט, רבי יוסף קארו ואחרים. הוא נפטר בשנת 1541.
כן עלה רבי מאיר בן יוסף פאסי, שהיה חבר בית דינו של הרלב״ח בירושלים ב־1537.
ב־1530 עלו רבי מרדכי בן סוסאן ובנו יששכר, שהיה תלמיד הרלב״ח בירושלים, ולאחר מכן עבר לצפת ועמד בראש קהלו ובראש הישיבה שם. הוא חיבר ספר ששמו ״תיקון יששכר״ על הלוח העברי ועל מנהגי המוסתערבים. כמו כן, הוא עסק בתרגום התורה לערבית בשנים 1574-1571. נפטר בצפת ב-1580.
רבי שמואל בן יעקב חאגיז מפאס יצא ב־1590 כדי לעלות לירושלים. בדרכו עבר בוונציה והדפיס ב־1591 את ספריו ״מבקש ה׳״(דרשות על התורה) ו״דבר שמואל״ (על ספר דברים). לאחר מכן עלה לארץ.
רבי יצחק בן יעקב אבן צבאח עלה ב-1590 ושימש דיין וראש ישיבת המערבים והמוסתערבים בירושלים במשך יותר מארבעים שנה.
בשנת 1603 יצאו לפאס השד״רים (שליחים דרבנן) המערבים שלמה בן חגי ורבי מאיר לגייס כספים לעדת המערבים שישבה בירושלים.
בשנת 1630 היה רבי מרדכי אבן ויזגאן בין שמונה חכמים ״בני ק״ק מערב המסתופפים היום בתוככי ירושלים״. בשנת 1646 ושוב שנתיים לאחר מכן שמו מופיע בין חמישה עשר חכמים בירושלים החתומים על הסכמה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. הוא חיבר ספר שטרות, ובשנת 1635 העתיק אותו הרופא המערבי יהודה מרעלי. רבי אהרון בן חיים עזב את פאס בשנת 1606. בשנת 1609, בדרכו לארץ, הדפיס בוונציה את ספריו ״לב אהרן״(פירוש ליהושע ולשופטים) ו״קרבן אהרון״(פירוש על הספרא). ב־1632 הפליג למצרים, נסע לירושלים, שם נפטר כעבור זמן קצר. חברו רבי אברהם כהן עלה בשנת 1653 בגיל מאה ועשר.
רבי אברהם בן מרדכי אזולאי עלה בשנת 1615 לחברון וכאן כתב פירוש לזוהר וחיבורים בקבלה. בגלל מגפה שפרצה בעיר, עבר בשנת 1619 לירושלים וסיים בה את חיבורו ״זוהרי חמה״. בספרו ״חסד לאברהם״ כתב שהיו בירושלים ״אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה״. אבל גם כאן פרצה מגפה, והוא עבר לעזה, הצטרף לקהילה היהודית וכתב עוד ספר – ״בעלי ברית אברהם״.
הוא נפטר בשנת 1644. הרב אזולאי היה סב סבו של החיד״א, ונינתו היתה אשתו של הרב הגדול רבי יונה נבון שהיה דודו, מורו ורבו המובהק של החיד״א. יצחק נבון הינו צאצא ישיר של רבי יונה נבון.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
רפאל ישראלי
2006
בסקירה זו נתחקה אחר חייו של הנביא והמופת שקבע למאמיניו, גם בימיו ובעיקר בדורות שבאו אחריו. נבדוק מה קסמה של הדת, מה הן מצוות היסוד המפעמות אותה בהיותה, כיהדות, דת של מעשים ומצוות, ולא כנצרות שהיא דת של אמונה ותיאולוגיה. נלמד כיצד במהלך התפשטות האסלאם, גם בטריטוריה וגם בקרב עמים רבים, נתגבשה תיאוריה פוליטית אשר קבעה לא רק כיצד נוהג השלטון האסלאמי מבית, אלא גם כיצד הוא רואה את העולם החיצון ונוהג בו וכלפיו. ההתפשטות החפוזה, שלא תמיד עוכלה במהירות המתבקשת, הביאה גם לחלוקת המאמינים לסיעות ולאסכולות, שחלקן החלו על רקע פוליטי והתפתחו (אחרים יאמרו – התנוונו) לכדי מחלוקות דתיות מתישות ומקיזות דם.
אחת מתוצאותיו ההרסניות של הקולוניאליזם, שהביא לשליטה רבת שנים של המערב ברוב ארצות האסלאם, היו התגובות, לעיתים האלימות, בצורת אסלאם יסודני רדיקלי ומיליטנטי, שניסה לדחוק מעליו את עול כובשיו שבכליהם לא יכול היה להתחרות בהם, ופנה לשיטות הבדוקות של חזרה ליסודות (פונמדמנטים – מכאן פונדמנטליזם, או יסודנות). תנועות אסלאמיות רבות עלו כפורחות, שרובן היו לחלק מחיינו כאן, כה שזורות היו ברקמת התנהלותנו ביום-יום. רבות מתנועות אלו, כחמא׳׳ס וכחיזבוללה, מטילות חתיתן עלינו, מכאן צורכנו ללמוד עליהן ואותן, ולנסות לחדור מבעד לפרגוד האלימות המנכרת והמאיימת כדי להפוך אותן לישויות אנושיות, חיות, נושמות ופועלות, עם מאוויים ויצרים, שראוי לנו ללמוד על מה המחלוקות אתן, ומה סיכויינו ליישב אותן אי-פעם.
כפי שלנו ישנה תפיסה אחוזת אימה מפניהן, גם להם מסכת של דוקטרינות מקובעות על מהותם של היהודים, ומכאן של ציונים וישראל בעולם המודרני, הנתפסים כרוקחי עלילה בינלאומית חובקת עולם, בשליחות האימפריאליזם המערבי, כדי להפיל בפח את האסלאם על ידי השחתת מידותיו והכנעתו. מכאן המלחמה הטוטאלית שהם מחוייבים לה נגד הסכנות השלובות הללו, אשר ללא סילוקו, על-ידי סילוק מעולליהן, לא תהיה לאסלאם תקומה. טוויית עולמות של דמיון, בהם ״אויבי האסלאם״ השטניים (ישנו שטן גדול וישנו שטן קטן), היא הנותנת דחף לא מבוטל לפעילות הרדיקאלית האלימה ברבים מעמי האסלאם, שסופה להביא לידי הרג המוני של היריב, במה שמכונה בפינו טרור – מקומי, אזורי ועולמי, ובעיניהם מאבק לפדות האסלאם משונאיו ומרודפיו.
מאז אירועי 11 בספטמבר 2001, רבה דאגת העולם המערבי מהסלמתן של התפרצויות אלימות מעין אלו, אשר בצירוף חומרי לחימה לא-קונבנציונליים, עלולות להביא, חלילה, לפורענות על העולם. הסכנות גברו משגדלה גם נכונות ההקרבה של הטרוריסטים, הנקראים בפינו בטעות ״מתאבדים״. אנו נבדוק מדוע המושג ״איסלאמיקזה״ יאה יותר לסוג חדיש זה של מאבק אלים, וננסה להעריך את השפעתו העתידית על גורל אזורנו וארצנו. יש לזכור, עם זאת, שאלימות בלתי מרוסנת זו איננה מכוונת נגד יריבים ואויבים מבחוץ בלבד, אלא קודם כל נגד"בוגדים״ מבית, אלה השליטים חסרי הלגיטימציה, שהשתלטו על מדינותיהם בכוח ועושים בהן כבתוך שלהם, תוך הישענות על מעצמות חוץ, שגם הן נמנות עם האויבים המושבעים.
אם כן, נצא לדרך, בהתבסס על סדרות הרצאות רבות-מתעניינים שניתנו במוזיאון האסלאם בירושלים בשנים האחרונות ומשכו מאות מאזינים תאבי דעת. תחילה נכיר ונשנן עולם מושגים זר, שיתבע מאתנו פתיחות וסקרנות מרביים ורצון לחקור בהם. אחר כך, תוך שימוש בכלים הללו, נוכל לרכוש לעצמנו, נדבך אחר נדבך, את הידיעה הבסיסית של הסבך שתואר לעיל. אם קלטנו היטב והתאמצנו, לא זו בלבד שהיה זה שכרנו, אלא לוואי וזה יהא פתח ללמדנות יתרה, שתוסיף להעמיק ולהרחיב את חוג התעניינותנו, ואולי גם תתרום להבנת העולם הסובב אותנו, ולהנחלת הדרך לחיות עמו.
כמה מן הדברים, הניתוחים והציטטין הכלולים בכרך זה הם קשים מנשוא, וודאי יקוממו עדיני נפש שאינם נכונים להאמין כי הם ייתכנו. אך עם למוד סבל ומלחמה אנו, ואם למדנו משהו מן השואה, משאר רדיפות ועינויים, מהתפרצויות שנאה כלפינו ומפרצי האלימות נגדנו, הרי הוא שאין דבר בעולם שלא יייתכן עוד. המציאות עולה על כל דמיון, כי היא איננה מוגבלת על-ידי הדמיון האנושי. יכולים אנו לזעום, להסתייג, לגנות, לזעוק ולהזעיק, אך לא לנו לטמון ראשינו בחול מראות, ולאטום אוזנינו משמוע. מה שנאמר ונעשה סביבנו בעולם האסלאמי הוא אמיתי ומאיים, והצעד החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסכנות הממשיות שלפנינו, הוא לפקוח עיניים ואוזניים, לראות ולשמוע, לא להדחיק ולא להעמיד פנים שהכל שפיר, או שהמילים הן ״סתם רטוריקה מתלהמת״. מי כמונו יודע שהדיבורים מולידים מעשים, ובמעשי הזוועה שכבר חווינו ישנה הוכחה מספקת לכך.
וכדי שלא נקפוץ הישר אל ההיסטורי, המרוחק, הבלתי מובן והמנותק, אולי טוב נעשה אם נתחיל מן הידוע לנו, מן המפה האסלאמית העולמית החיה והתוססת, העולה לתחום תודעתנו מדי יום, אמנם בהקשריה השליליים האלימים כי זהו טיבן של חדשות, אך גם נאזכר את הרקע העשיר ושובה הלב של הארצות והעמים שנסחפו אחרי מרותה של הדת הגדולה הזו, ונראה את אשר היא חוללה או עוללה שם. גם תפוצת בני עמנו ברוב ארצות האסלאם מסיטה בהכרח את התענינותנו לשם, אל מעבר למה שהיה מתחייב רק מתולדוחיהן של הארצות ההן, וגם על כך נרחיב ככל שהיריעה תתיר.