קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-ה " כאהאנה "
קורת היהודים בצפון אפריקה
נתן א. שוראקי
ה " כאהאנה "
אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגילמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק הזה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במאבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.
קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".
אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".
בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.
משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….
בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לאורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.
בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :
בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 
ג. הרמה הפנימית: הרמה הפנימית משתרעת על פני רוב הארץ. בחלקה הגדול היא ערבה, המכוסה בהרבה מקומות לבה או טרשים, ולכן היא נקראת חַרַה. זהו מקום מגוריהם של הבדוים, הנודדים עם מקניהם בחפשם מקומות מרעה טובים. רמת הנגיד היא לב ערב ומגיעה לגובה של 1000 מטר. העמקים, העוברים בה בכיוון מערבי־מזרחי, מחלקים את הנֶג'ד לשלושה אזורים: הרי שמר בצפון, קצים באמצע ורדמאמה בדרום. מצפון לנגיד עד גבול סוריה, ומדרום לו עד הרי חצל׳מות, משתרעים מדברות־החול הגדולים: נפוד, והנא, אדוקאף, כלומר: ״חולה״, והמדבר הגדול בדרומ־מזרח, הנקרא רובע אלחיאלי, ״הרובע הריק״. העמקים הם הדרכים הטבעיות של הארץ ומשמשים מעין תעלות־ניקוז. אדמתם פוריה. בחורף שוטפים, בהם מי־גשמים, ובעונת הקיץ אפשר למצוא מי־תהום בעומק לא רב. מהעמקים הידועים ביותר יש להזכיר את הגדול שבהם, ואדי אלרומה; ואדי אלסירחאן, הפונה מהדי חוראן דרומה; ואדי אלדואסר, הגולש מהרי עסיר; וואדי אלקולא שבין עולא ומדינה, בכיוון צפוני־דרומי.
על פני כל הרמה, וביחוד לאורך הגבול שבין ההדים והערבה ובעמקים, מצויות נאות־מדבר גדולות ופוריות, שאחדות מהן נזכיר כאן, מחמת חשיבותן המיוחדת למחקרנו זה. ואלה הן: יתריב־מדינה, ואדי אלקורא עם מרכזו הצפוני דְדָן־עולא, ח'יג'אר־מַדַאין צאלח, תבוך ועוד שורה שניה בקו מקביל בערך: חיבר, פַּדַך, תימא, דומת אלג׳נדל, היא גוף הצפוני.
בתימא, דדן וחג׳ר נתגלו כתובות עתיקות וגם שרידי קברים ובנינים, שרבים מהם יש לייחס לתקופה שלאחר חורבן הבית הראשון. בכמה מן המקומות הללו חיה עד היום המסורת על היהודים שגרו שם. את הכתובות בחִג'ר ותימא גילה בשנת 1877 האנגלי ציארלז דאוטי, מגדולי התיירים בערב הצפונית והמרכזית במאה שעברה. לפי תיאורו, חג׳ר היא מקום עזוב ושומם, שמצויים בו ארבעה(!) דקלים». אמנם המקום הזה, שלפנים היה מרכז מסחרי חשוב של הנבטים, כבר היה הרוס בימי מוחמד. חורבותיו וקבריו המפוארים שימשו למוחמד נושא מצויין לנבואותיו על בני תַ׳מוד, השבט הממרה, ועל הנביא צַאלֵח שנשלח אליהם (לכן נקרא המקום היום — מדאין צאלח; עיין סורה ז/ ע״א; י״א, ט״ו, פי; כ״ו, קמ״א: כ״ז, מ״ד וכר). חורבן תימוד נזכר, כנראה, גם בגמרא.
לעומת זאת מפליג דאוטי בשבחה של תימא, הנראית כגן-עדן לאדם הבא מן המדבר השומם. אוירה טוב, המים מצויים בה בשפע וגדלות בה הרבה חורשות דקלים. האוכלוסיה משתמשת בימינו בבארות, שלפני אלפי שנים חפרון שם היהודים, תושבי המקום לפנים. מקום הבאר הגדולה והעתיקה של תימא, הדאג׳, הוא בלב ישובה החדש, הנקרא גם הוא הדאג׳. מימי הבאר הזאת משקים ומפרים את כל הנאָה. חוץ מהנאה המרכזית יש עוד שני ישובים, אחד ממזרח להדאג׳ ושני ממערב לה, שאף הם נהנים מהבארות העתיקות. הערבים חושבים, כי הם אינם מסוגלים לחפור בארות כאלה, וכי לכך מוכשרים רק יהודים או נוצרים. מסביב לתימא נשארו הרבה שרידים של בנינים עתיקים, חומות, כתובות וכו'.
הערת המחבר : מזכיר, שבימיו של עמר בן אלח'אטיב חפר יהודי, שנקרא אבן עריץ' באר גדולה בתַבוך והבאר הפיקה הרבה מים
דאוטי ביקר גם בחַיְבַר אף־על־פי שהזהירוהו מפני אוירה המזיק הגורם קדחת, משום שביקש לראות בעיניו את שרידי העתיקות מתקופת היהודים. חיבר היא רמה נישאה, שנוצרה על־ידי זרמי־לבה כבירים, וגבהה מגיע ל־1400 מטר. ארכה מהלך 4 ימים (ברכיבה על גמל־מסע), ורחבה כ־60 קל״מ— מהלך יום אחד ברכיבה על גמל מהיר. עתה נותרו שם שלושה כפרים: קרית בִּשׂר, קרית ואדי עלי וקריה אלפג'יר. הקרקע בסביבה כאילו מכוסה חלודה, והאגדה מספרת, כי זהו דם היהודים שנשפך בימי כיבוש חיבר.
אחרי דאוטי סיירו באזורים האלה כמה חוקרים, אף גילו כתובות מענינות מאוד. בייחוד יש להזכיר את אויטינג, את שני ה״אבות״ ז׳וסן – JAUSSEN וסאויניאק (Savignac) וכן את מוסיל, שנתנו לנו תיאורים מענינים של הנאות הצפוניות.
אקלים הארץ. הצומח. אוצרות הטבע. האגדה על טבעיות שממתה
אקלים הארץ דומה לזה של אפריקה ואסיה המערבית השכנות, שהרי רק רצועות־ים צרות מבדילות בינה ובין היבשות הגדולות הללו. אין בידינו מספרים מוסמכים, אף מדידות מדוייקות לא נעשו, ולכן ידיעותינו לקויות. החום לכל אורך רצועת החוף גדול. בשל כך ובשל הלחות הטבעית, הנוצרת על-ידי האדים העולים מן הים ואדמת המלחה, תנאי החיים קשים מנשוא. לכן השפלה כולה, שארכה מגיע עד 6500 קל״מ, בלתי־מיושבת ושוממה, חוץ מחלקות קטנות על חוף מפרץ עומאן. שונה מזה האקלים בהרים הגבוהים: החום אינו גדול שם, ובחורף יקרה שהמים מגלידים וההרים מתכסים שלג; עונת הגשמים היא מיולי עד ספטמבר. אזור זה רואים כמתאים להתיישבות האדם, בפנים הארץ מידת יובש־האויר גדולה מאד, והאקלים היבשתי קשה לעומת אקלימן של הארצות השכנות.
אמנם, המונסון הדרומי־מערבי מביא בקיץ גשמי עוז, אולם מי־הגשמים נעצרים בהרים הגבוהים של עַסיר ותימן, הנהנים מהם במידה מרובה, ואל הרמה הפנימית מגיעים אך גשמים מעטים מאד: גם בעונת החורף הגשמים נדירים. בשל כל הסיבות האלה פנים־ערב הוא אחת הארצות העניות ביותר במשקעי אויר, ויקרה שבמשך ארבע־חמש שנים רצופות אין גשמים יורדים בה כלל. מבחינה זו לא נשתנה המצב לרעה במשך אלפי שנים, וכל המקורות, גם הקדומים ביותר, מעידים כי ערב היא ארץ שכמות גשמיה זעומה ״.
השאלה להיכן נעלמים מי־הגשמים המרובים, היורדים באשדות המזרחיות של ההרים — מעסיקה את כל חוקרי ערב. חלק מהמים עובר בעמקים, מפרה את אדמתם וזורם אל המפרץ הפרסי (למשל, בואדי אלרומה). המלומדים סבורים, כי רוב המים זורמים מתחת לאדמה, בתעלות שהמים חפרו באבן הגיר הרכה : הם מגיעים עד המפרץ הפרסי ומופיעים שם לפעמים על פני האדמה. על כן אם חופרים באדמה, לפעמים עד לעומק של 50—70 מטר, מגיעים למי־תהום,או מגלים מעיינות ועורקי־מים השוטפים מתחת לאדמה. לפנים היו חופרים בארות עמוקות ומתקינים מסביב להן גדר של אבנים, כדי שלא תיסתמנה. שרידי בארות נמצא גם כיום, אולם לרוב הן מכוסות אשפה; אבל בערים הגדולות ובנאות־המדבר נשתמדו במצב טוב, קול שריקת המשאבים, המופעלים בכוח גמלים, שורים וחמורים, ושירת הגמלים והסברים — ממלאים את חלל הערים למן האשמורה התיכונה של הלילה ועד לערב. אחת הבארות שיצאו להן מוניטין בספרות התיירים היא בארה של תימא, שקטרה 35 מטר ועמקה מגיע עד 20 מטר, ו־12 עד 15 גמלים שואבים את מימיה.
Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Colette Zytnicki, de l'Universite de Toulouse-Le Mirail, a expose La vision de l'enseignement de l'histoire dans les ecoles de l'A.I.U. "Pour ce projet elle s'est interrogee sur ses acteurs, elle a scrute les consequences politiques, economiques et sociales d'un enseignement a la francaise pour les populations concernees. Mais la connaissance precise des disciplines proposees aux enfants, de la pedagogie et de sa reception demeure un champ d'etude a peine entame. Parmi les savoirs transmis aux ecoliers frequentant les etablissements de l'A.I.U., l'histoire est appelee a remplir de multiples fonctions. Par l'intermediaire de son enseignement, c'est une certaine vision du monde qui leur a ete offerte, trouvant son origine dans la culture juive francaise, volontiers republicaine et patriote, a coup sur rationaliste et progressiste.
Dans les deux histoires qui sont professees, l'histoire des Juifs et l'histoire universelle, la Revolution francaise qui ouvre l'ere de l’emancipation, occupe, par exemple, une place determinante.
Dans une Tunisie devenue protectorat francais en 1881 s'est posee la question de la finalite intellectuelle et identitaire des ecoles de l'A.I.U. A quel destin doivent-elles former les enfants doivent-elles les preparer a etre des Juifs tunisiens, ou a devenir des citoyens francais, ou bien encore des Israelites a la francaise dans une Tunisie coloniale ?
La discussion sur les programmes d'histoire en 1885 entre le directeur des ecoles de Tunis, David Cazes et le Comite central de l'A.I.U. illustre ce dilemme et traduit la complexite du projet de l'A.I.U. en terre coloniale frangaise.
Claude Nataf, president de la S.H.J.T. a aborde le probleme des «relations entre l'Alliance Israelite Universelle et les tenants de l'assimilation franfaise ». Cette question a ete traitee d'apres l'etude des relations entre l'A.I.U. et un courant d'opinion qui s'est forme au sein de la communaute juive de Tunisie dans les annees 1900 autour d'un autodidacte Mardochee Smaja et de quelques jeunes diplomes des universites francaises, courant que l'on a appele « le parti des assimiles », terme que les interesses ont recuse tout en affirmant leur volonte d'adopter le modele francais. Le conflit est apparu lorsque Mardochee Smaja et ses amis creent en 1907 le journal La Justice pour poser devant l'opinion les problemes du Judaisme tunisien et revendiquer surtout la soustraction des Juifs tunisiens aux tribunaux musulmans pour les rattacher aux tribunaux francais ainsi qu'une politique de naturalisation.
Les divergences s'estompent apres la guerre de 1914-1918 au moment ou le Quai d'Orsay s'inquiete de la faiblesse du peuplement francais dans la Regence face au peuplement italien et envisage avec faveur une politique de naturalisation. L'A.I.U., comme le groupe de la Justice, approuve la loi de 1923 qui rend les conditions de naturalisation plus liberales. Ce sont les evenements exterieurs (Allemagne, statut des Juifs de 1938 en Italie) et les evenements interieurs (montee du nationalisme tunisien, antisemitisme, developpement du mouvement sioniste) qui entrainent l'A.I.U. et le groupe de La Justice a collaborer pour defendre les droits menaces et conjurer les perils qui pouvaient atteindre le Judaisme tunisien, en developpant a la fois l'enseignement et les sentiments de fidelite a la France protectrice.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
ואף לאחר שנתפרדה החבילה וכמה מהדיינים עלו לגור בארץ ישראל, לא פסק ביניהם הקשר הנפשי, והדבר נתבטא בקשר מכתבים בד״ת ובאגרות שלום, שהתכתבו ביניהם לעיתים קרובות.
המוציא והמביא
ובהיות שידע הרב הראשי למרוקו ואב״ד לערעורים הרה״ג שאול דאנן זצ״ל את ערכו של רבנו, אז כבר בתקופה הראשונה שהחל רבנו בדיינות, נתן רבי שאול ביד רבנו את רוב עניני בית הדין. ושהוא יעבור על כל השטרות ויחתום עליהם ואח׳׳כ יחתום עליהם הראב״ד.
אחרי חסן הוא היה המלך
האחדות וההערצה שהיתה בין הדיינים שבבית דינו של רבנו היתה לשם דבר. כשהיו נכנסים בשעות הבוקר ובסיום הזמן שהיה מיועד להם לישב ולדון בבית הדין היו הדיינים מלוים אותו והוא בראשם כליווי מלך בראש גדוד, חלק מן הדיינים מימינו וחלקם משמאלו, וגובהו כארזים משכמו ומעלה, זקנו השחור היורד על פי מדותיו בלט מתוך גלימתו הצחורה וההדורה, מתוך צעיפו הטהור היו זהרורי הדרת פניו קורנות. וכל אנשי העיר מגדולם ועד קטנם היו מתמלאים התרגשות בראותם את רבנו בשובו מבית הדין, וכל זה היה מתוך הרגשה שהיתה ליהודים בקזבלנקא שהוא מלכם, ואף גויים היו מרכינים ראשם לרבנו ומנשקים את ידו, ופעמים אף היו ניגשים לבקש מרבנו שיתפלל עבורם, וכפי שמספר הרה״ר לישראל הגר״ש עאמר שליט׳׳א שהוא זוכר זאת כמו היום אעפ״י שהיה אז עדיין נער, שגם הגויים היו עומדים ביראת כבוד עד שרבנו יצא מטווח ראייתם.
הגאון רבי יצחק חזן
רבי יצחק חזן זצ״ל נולד לאביו רבי מאיר זצ״ל שהיה רב הכפר אלמנצוריא בחבל דרעא בדרום מרוקו. ומצד אמו היה נכד לציס״ע רבי יצחק אביטן זצ״ל. תחילת חינוכו של רבי יצחק היה אצל אביו החל ממוסר ואמונה, פרשת השבוע עם פירש׳׳י ושפתי חכמים, ודיני כל חג וחג על כל פרטיהם, כשהם מתחילים ללומדם כ ־ 30 יום קודם החג, ועד ללימוד הגמרא.
בגיל 16 נסע רבי יצחק לעיר מקנס המפורסמת בישיבותיה ושם נתקבל לישיבתו של הגאון המפורסם רבי ידידיה טולידאנו זלה״ה, למדן גדול ובעל סברא והגיון ישר היה רבי ידידיה, שיטתו היתה ללמוד ללא פירש״י וכשהיה רואה שנטה מרש״י היה מתעמק לדעת מדוע לא פירש רש״י כפירושו, רבי יצחק מספר עליו שהיה גאון אדיר וצולל בים התלמוד מפלפל ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. (נולד בחודש אלול תרמ׳׳ג ונתבש״ם בו׳ אדר התש״ג, בן שישים שנה היה כשנפטר.)
מידי שבועיים היה שולח רבי יצחק מכתב להוריו, בו היה מספר להם על מצבו והגשמי והרוחני, ובא׳ המכתבים כותב רבי יצחק לאביו שמנצל הוא את כל זמנו עד תום, ושפעם אחת אמר לו רבו שבהתמדתו יוכל להשיג תוך שנה שלימות בעיון. לאות הוקרה על הצטינותו בלימודים כשסיימו את מסכת שבת בישיבה ניתן לר׳ יצחק את הכבוד לומר את שיעור הסיום בפני המשתתפים.
הגאון רבי יצחק חזן
בשעות הערב היה משתתף בשיעור אצל הגאון החריף והמפולפל רבי מאיר טולידאנו זצ״ל. בהיותו בן 20 שנה הוסמך להוראה. וסמוך להסמכתו החל לשמש ברבנות כעוזר למו״א שלא יכל לצאת ולבא. בהיותו בן 25 הוסמך ומונה לסדור ענייני הגיטין בכל חבל דרעא. בגיל 29 עבר ללמד במוסדות אוצר התורה שבקזבלנקא והיה סמל ודוגמא להתמדה בהשכמתו ללימוד התורה משעות הבוקר המוקדמות. אחד מהמיוחדים שבדייני ראבט רבי דוד לעסרי זצ״ל עודדו ללמוד את שולחן ערוך חו״מ ואה״ע ולהבחן לדיינות, ואכן בגיל 35 הוסמך לדיינות. עמד בראש בית מדרש לדיינים שהקים הרה״ר הרה׳׳ג הרב שאול אבן דאנן, (בבית המדרש הזה למדו גמ' וחלק גדול מטוש״ע אבן העזר וחושן משפט לימוד הדיינות היה מתמשך כשש שנים, בבית מדרש זה עמד בראשו תשע שנים גם מי שלימים היה ראב״ד אשדוד הלא הוא הרה״ג רבי שלמה אילוז, רבנו שלום משאש היה הבוחן, והיה מלווה את הלומדים מכניסתם ועד ליום שקבל את הסמיכה.) בגיל 36 נתמנה לחבר ביה״ד הרבני בעיר קזבלנקא, לצד תפקיד בבית הדין המשיך להפיץ תורה גם בערים מרוחקות.
בהיותו בגיל 47 (שלהי תשכ׳׳ז) עלה ארצה עם משפחתו להשתקע בארץ הקודש, היה זה לאחר מלחמת השחרור ואז גאה הגעגוע עד מאוד, ועלה בלי ביטוח למחייתו וזאת על אף הכבוד והמשכורת. הגבוהה לה זכה, כי משכורת הדיינים היתה שווה למשכורת השופטים בערכאותיהם, ולמרבית הפלא: באותו הזמן שהודיע רבי יצחק על עליתו לארץ, הגיעה הודעה שמעלים את משכורות הדיינים בשליש. ואז אמר רבי יצחק לידידו הגאון רב משה מלכה שדבר זה הוא מתחבולות היצר.
כשהגיע ארצה הגיש בקשה לרבנות הראשית שיתנו לו הסמכה לדיינות על סמך הבחינות והשימוש ששימש בדיינות במרוקו מזה כ – 16 שנה, אך בקשתו לא נתקבלה ולכן היה צריך לחזור ולהבחן, וב״ה לאחר עמל ויגיעה של חזרות במשך כחצי שנה נגש למבחן בכתב ותשובותיו היו כמעט מילה במילה כלשון הבית יוסף השו״ע והמפרשים, עד שהבוחנים שלא הכירוהו התעוררו לחושדו שאולי העתיק מאיזה דפים שהביא עימו וביקשוהו לחזור ולהיבחן שנית בעל פה, והרב בענותנותו הגדולה חזר ובא להבחן בעל פה כאשר הוא שב ומצטט בע״פ קטעים שלמים מתוך דברי הבית יוסף. והיה הדבר לפלא בעיני הבוחנים, ונעשה הזה רעש גדול וכך בס״ד באותה שנה הומלץ ע׳׳י ועדת המינויים למנותו דיין בבית הדין בחיפה.
הקים בחיפה בית מדרש וכולל אברכים ״בית יוסף״ כדי להפריח השממה הרוחנית ששררה אז, וקראהו על שם הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. כשהוא דואג לכל התקציבים, בדרך כלל היה הכולל מונה כ ־ 20 אברכים, והיה רבי יצחק מגיע לכולל מידי יום בשעה 12:30 לאחר המושב בביה״ד, והיה עובר בין האברכים ומתעניין בשלומם, מעודד ומעיר בעת הצורך, היה מסור מאוד למסירת שיעורים קבועים בכולל, תלמידיו נקשרו אליו בעבותות אהבה והיו מתיעצים עימו כשהיו זקוקים להדרכה, מעולם לא הירשה ולא נתן שינשקו לו את ידו ומעולם לא לקח כסף מקופת הכולל.
בשעות אחר הצהרים והערב היו מתאספים רבים לשיעור שהיה מוסר בהלכה שהיה סובב סביב ספרי המשנה ברורה, דרשות היה דורש בכל שב״ק, ובימים נוראים היה שליח ציבור כשרבים באים ממרחקים להסתופף בצל קורתו. כעשרים שנה כיהן בדיינות בחיפה, ולאחר מכן בשנת תשמ״ח נתמנה לדיין בבית הדין הגדול לצידם של הגר״ע יוסף שליט״א הגר״א שפירא שליט״א והגר״מ אליהו שליט״א. בכל שנות הדיינות מוצאים אנו שבפעמים רבות היו הגדולים שבב״ד נשמעים לו, ומידי פעם היה ממשיך להישאר בב״ד לפתור נידונים שלא הצליחו לפותרם במושב הדיינים. הלך לב״ד גם בזמני חולשה כדי לא לצער את המוזמנים, שיבואו ולא ימצאו את הדיין ויצטרכו לשוב כשהם מלאים צער וכאב על הארכת משפטם. בין הדברים שנשא רבנו בהספד על רבי יצחק שנפטר בפתע בא׳ אייר תש״ן נאמר: כי בפטירתו נוצר חלל ריק בעולם, והנחמה האחת שיכולה לנחמנו, היא שנזכור שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ושמו החתום בר״ת ׳ח״י׳ יעיד על כך, ובפרט שבניו ובנותיו וחתניו כולם הולכים בדרך ה' ובמה שהשאיר אחריו ספרים מלאים זיו ומפיקים נוגה בעניינים אקטואליים, בסברות קולעות לאמיתה של תורה. סוף
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
שמעון שרביט
איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס
האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב
2. מנהג תרגום התורה בציבור
במסכת סופרים(מתקופת הגאונים) מתפרטות כל ההלכות הקשורות לתרגום הקריאה בתורה בציבור (יא, א. יא, יד). וגם תרגום ההפטרות נידון שם: ״המפטיר בנביא בשבת לא יפחות מכ״א פסוקים כנגד ז׳ שקראו בתורה ואם היה בשבת תורגמן או דרוש מפטירין בנביא או שלשה פסוקים…״(יא, ד). ״בד״א בשלא תרגמו ושלא דרשו, אבל תרגמו ודרשו המפטיר מפטיר שלשה או חמשה או ששה בנביא ודיו״(יד, א). ״יש שקורין ספר קינות בערב… שלאחר קריאת התורה עומד… וקורא בבכייה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגמו בטוב, ומתרגם שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות… ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ולתינוקות כל סדר וסדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה…״( יח, ד). ואף בסידור רס״ג, בהלכות קריאת התורה נידון התרגום: ״ואם קורים בתורה בפני הצבור צריך הקורא… ויקרא לפניהם ואיש אחר יתרגם פסוק פסוק… והמתרגם אינו רשאי להתחיל בתרגום עד שתכלה המלה האחרונה מפסוק המקרא״(עמי שנט-שס).
התפשטות התרגום הארמי לתורה כחלק מקריאת התורה בציבור הייתה בעיקרה בבבל, משום ששם הייתה הארמית לשון מדוברת. משנתייסדו קהילות יהודיות באירופה, שהלשון הארמית לא הייתה ידועה להן, החלו נשמעים ערעורים נגד קריאת התרגום בציבור. הדים לכך ניכרים בספרות גאוני בבל:
רב האי גאון, בן ראשית המאה הי״א, כותב: ״מצוה לתרגם בבית הכנסת, על הקורא בתורה ועל המפטיר. והלכה זו ירושה היא מימי הנביאים״(תשובות הגאונים, מהדורת ליק, סימן צב). כבר בזמן התלמוד אנו שומעים על התחשבות בטורח הציבור. במגילה כב ע״ב מסיק התלמוד, שבמקום שיש תורגמן אין צורך לקרוא כ״א פסוקים בנביא, ואפשר לפסוק גם אחרי עשרה פסוקים אף אם לא נסתיים העניין, והתוספות מעירים שם: ״ועל זה אנו סומכים, שאין אנו מתרגמין הפטרות שבכל ימות השנה וכן פרשיות״.
ספר העתים לר׳ יהודה אלברצלוני(ראשית המאה הי״ב): ספר זה שימר את עדויותיהם של הגאונים על ביטול חלקי או מלא של קריאת התרגום. חשיבותו של חיבור זה גדולה בשל המקורות הקדומים המצוטטים בו, ומאחר שבעניינו דלות העדויות, אציג מבחר קטעים בדילוגים:
״ומנהג שהיה במקום ראשי ישיבות בהשלמת הפרשיות כן היה הדבר שהיו מתקבצין בשבתות וקובעין מדרשות לריבוץ תורה… ויושבין ומסדרין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום ושוב קורין בתורה ומתרגמין ומפטירין בנביא ומתרגמין ומתפללין עד שנוטה היום…״ (סימן קעה, עמי 255-254).
"… ואמר רב נטרונאי גאון אלו שאין מתרגמין ואומרין אין אנו צריכין לתרגם תרגום אלא בלשון שלנו, בלשון שהציבור מבינים, אין יוצאין ידי חובתן. מ״ט דהדין תרגום דרבנן על קראי היא ואסמכוהו רבנן אקרא… הא למדת שמצוה מן התורה לתרגם… הלכך חייבין לתרגם. אבל אם אין מתרגמין להכעיס בני נידוי הן, ואם מפני שאין יודעין לתרגם, ילמדו ויתרגמו והן יוצאין ידי חובתן. ואם יש מקום שרוצין לפרש להן, יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להן כלשונן״(סימן קעט, עמי 266).
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 148, ירושלים 2004, עמ' 59-45
סקירה על ספרו של ירון צור: סיפור תרבות, יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, גשר, כתב עת לעניינים יהודים,
מאמר ראשון
דף – 1
פסיכוזה או ראיית הנולד
תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים
לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955
יגאל בן־נון
נושא ההגירה היהודית ממרוקו, או כפי שהיא כונתה על-ידי הגורמים שטיפלו בה: הזכות לחופש התנועה, הטרידה את מנוחתם של ראשי הקהילה המקומית שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכונים. זכות זו העסיקה לא פחות את ראשי הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), את ממשלת ישראל, את הסוכנות היהודית, ואת שליחי הרשת הישראלית של המוסד במרוקו – "המסגרת", שפעלו בחשאי בתחום ההגנה העצמית וההגירה. מצד שני, השלטונות המרוקאים שללו את רעיון ההגירה היהודית כיוון שחיפשו להצטייר, עם קבלת העצמאות, כמנהיגי מדינה מתקדמת בה שורר שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת. הם חששו שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה ואת תפקוד מוסדותיה. לעומתם, החוגים הפן-ערביים שבאגף השמרני של מפלגת האיסתיקלל לא היו מאושרים מכך שיהודים מבוססים ממרוקו ילכו לחזק בישראל את הכוחות הציוניים נגד האומה הערבית.
חילוקי הדעות בנושא ההגירה לא עוררו מחלוקת רק בין שלטונות מרוקו ובין שליחי ישראל וקי"ע, אלא גם בין האחרונים ובין ראשי המוסד וממשלת ישראל. אמנם אנשי קי"ע טענו שהציונות ומדינת ישראל הם ציפור נפשו של העם היהודי, אך עם זה, אין לשכוח שיהודים עדיין חיים בגולה ויש להתחשב בקיומם שם. מנהיגי קי"ע ביקשו לשמור על החיים הרוחניים של יהודי הגולה כי בין כך ובין כך ישראל לא היתה מסוגלת לקלוט את כולם באותם ימים. לכן הם דאגו לקיים פעולות תרבותיות וחברתיות בקרב יהדות צפון-אפריקה וקבעו לעצמם כמטרה "לזקוף את קומתו של היהודי" ולעודד את הנהגת הקהילה להגיב על כל פגיעה בזכויותיה הייחודיות. לביצור מעמדו, העניק קי"ע שירותים אחדים לראשי השלטון וקיים עמם קשר רצוף באמצעות שיגור משלחות רבות. גם אם הם לא היו תמיד אופטימיים באשר לתוצאות פעילותם, הם דאגו להיפגש לעתים תכופות עם שרי ממשלה ועם פקידים בכירים כדי שהקשר לא ינתק. יחד עם זאת, הם התלוננו שישראל לא מסייעת לפעילותם, זאת אף שהם היו מעין שגרירים לא רשמיים של ישראל במקומות בהם המדינה לא היתה מיוצגת. הם אף מתחו ביקורת קשה על פעולותיה של "המסגרת" בתחום ההגירה המחתרתית וטענו שפעולותיה לא יפתרו את הבעיה ואף יזיקו לפעילות הדיפלומטית ולסיכוי להגיע להסדר עם ראשי השלטון.
בעיני הסוכנות היהודית, מאופיינת פעולת קי"ע ב"אור וצל". בזמן ששליחיו של נחום גולדמן ראו בהשגת הפוגה ממושכת את ייעודם העיקרי, ראשי ההסתדרות הציונית ושלטונות ישראל שללו את עצם חיי הגלות ודרשו פעולה רדיקלית לשינוי פני הדברים. לדבריהם אין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל ויש לבצע זאת מוקדם ככל האפשר. נציגי ישראל ערכו חלוקה סכימטית לשני מחנות. מצד אחד תומכי עלייה גדולה, עם מיון מינימלי ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה, השתדלנות והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות החלוקה הייתה מורכבת עוד יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים לא רק להגירה וליכולתה הכלכלית של ישראל לקלוט מהגרים, אלא גם להערכת מידת הסכנה אליה צפויים היהודים ולבחירת הדרך היעילה ביותר להוצאתם מן המדינה בהסכמת השלטונות. כבר באוגוסט 1955 היה ברור לנציגי ישראל שעלולים לחול שינויים במדיניות ההגירה של המדינה העתידה לקום. ישראל העריכה שאמנם השלטון החדש יעניק ליהודים זכויות שוות, אף שלחלק מראשי התנועה הלאומית נטיות פן-ערביות ולכן לא ישלים עם המשך פעילות שליחיה במקום.
עם הזמן, נאלצו שלטונות מרוקו לוותר על כוונתם לחסום הרמטית את בריחת היהודים מן הממלכה ונקטו מדיניות של העלמת עין, כל זמן שהיציאה התבצעה בדיסקרטיות ונעלמה מעיני מפלגות האופוזיציה. זמן רב שימשה ההתנגדות העקרונית להגירה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן נגד הארמון. לכן, אף צד לא העז להכריז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות רבים מהם לא התנגדו לה ולא יזמו דבר למניעתה. בהדרגה, נאלץ הארמון להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. קשה היה להציב מחסום מלאכותי לרצון הולך וגובר של יהודים שבלבם גמלה ההחלטה לעזוב את מולדתם ולחפש את עתידם באופקים חדשים. בזכות הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה אצל השליטים הראייה הפרגמטית.
מערכת היחסים שהתפתחה בין הנהגת התנועה הלאומית המרוקאית ובין נציגי ארגונים יהודיים עולמיים החלה זמן רב לפני עצמאות המדינה. כבר ביוני 1952 יזמו ראשי קי"ע ועידה צפון-אפריקאית ראשונה של ארגונם להכנת המנהיגות היהודית המקומית לשינויים הצפויים לקראת עצמאות מדינות האזור ולמניעת מה שאירע ליהודים במדינות המזה"ת. יש לציין גם שקשרי הידידות של שליחי קי"ע עם רבים מאנשי השלטון במרוקו הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מן הרשויות הקולוניאליות לממשל עצמאי מקומי. קשרים אלה תרמו גם לפתרון המצב במחנה המעבר לעולים "קדימה" בו נמצאו מאות משפחות שביקשו לצאת ממרוקו ערב עצמאותה.
מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן
סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.
יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.
לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.
דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.
הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.
הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.
הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.
כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.
מבצע יכין – שמואל שגב
הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.
יהודי האטלס עולים לישראל.
פרשת עלייתם של שוכני המערות בהרי האטלס, תופסת מקום מיוחד בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. היו אלה יהודים דלים ואביונים, שדורות של בדידות ונגישות טבעו בהם חוטם אכזרי. הם באו ממעמקי הדורות שחלפו, עם תלבושתם המוזרה, השכלתם המועטה, נשותיהם הפוריות וילדיהם המרובים. אך למרות דלותם ועוניים הם שמרו בגאווה על צביונם היהודי וגילו קנאות מרובה לייחודם הדתי.
כאשר הובאו 800 המשפחות הראשונות של יהודי האטלס לישראל ונשלחו לאכלס את " מושב הנקניק " וה " שרשרת " של שנות ה-50 – הם ראו בכך את ימות המשיח ואת בוא הגואל. על גבם של יהודים דלים וגאים אלה חרשו החורשים והם שימשו " חממה " לניסיונות חקלאיים והתיישבותיים שונים.
למרות ריבוי ילדיהם, הם שוכנו בבתי קוביות של 24 מטר רבוע – ו-36 מטר רבוע, עשויים לבנים דקות וחלולות ללא חשמל, אך עם ברז מים ושירותים. המוסדות המיישבים הרבו אז להתפאר ב " ילדי טיפוחיהם ".
במגמה להמריץ את התרומות לישראל – הובאו לכפרים אלה " עסקני המגבית היהודית המאוחדת " מארצות הברית, כדי לראות " מה עושה ישראל למען המרוקנים שלה " וכיצד היא העלתה אותם ממעבי המערות, הישר אל חיק התרבות בת זמננו.
אך איש מביו מנהיגי שיראל לא השכיל להבין, כי על ידי הבלטת העוני והנחשלות של שוכני המערות – נוצר פתאום עיוות בדמותה של עדת יהודי מרוקו כולה. איש, למשל, לא טרח אז להדגיש כי מספרם של שוכני המערות בקרב כלל יהודי מרוקו, היה זעום ביותר וכי העדה הצפון אפריקנית, התגוררה בדרך כלל בערים הגדולות ובניה היו בוגרי בתי ספר עבריים וצרפתיים שונים.
הצורך לעורר את " רחמי " הגבירים באמריקה, גרם לכך שמלכתחילה הודבק דימוי מסוים לכלל יהודי מרוקו והכינויים של " קזבלן " ו " מרוקו סכין " כבשו לעצמם מקום של כבוד בפולקלור הישראלי של אותם הימים.
דוגמה אופיינית לדימוי זה, ניתן למצוא במאמרו של יצחק קורן, שהופיע בשנת 1959 בקובץ " עשור למושבי העולים ", בהוצאת תנועת המושבים. בין היתר כתב יצחק קורן : " זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים, בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה.
אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 1000 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה, הובאו ישר מהאנייה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כסאות ושולחנות. כלי מטבח וכיוצא בזה.
הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.
" והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות, לפני הבתים, היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה הבן הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית
כשנכנסו בכל זאת אל פנים הבית, נצטיירה לעיניהם תמונה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר.
נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שנתנה להם המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד ה " ציביליזציה " שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.
" יצאו מספר שבועות ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבים אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בין כי אנשים אלו יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים ".
עלייתם של יהודי האטלס לישראל, הייתה כרוכה בקושי מיוחד במינו : העסקנים היהודים בקזבלנקה, ואפילו במראכש, לא ידעו דבר אודותם. זאת ועוד, כמו בארצות מתפתחות רבות, כם גם במרוקו חל תהליך מואץ של עיור – אורבניזציה – ובמרוצת השנים, נדדו יהודים רבים מהכפרים ומהגטאות בעירות הקטנות, לריכוזים העירוניים הגדולים.
וכך, כאשר בראשית שנות ה-50 החלה הסוכנות היהודית בפעולה להעלאתם של יהודי מרוקו, התייצבה במשרדו של זאב חקלאי, מי שמעד אז בראש מחלקת העלייה בקזבלנקה, משלחת של יהודים שבאו מהרי האטלס וביקשו להעלותם לישראל.
מארץ מבוא השמש – הירשברג- במדינה של אוג"דה.
הזירה המדינית
מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד
במדינה של אוג"דה.
מחליט אני לבקר ב " מדינה ", ובין רגע אני בתוך תוכה של תנועה והמולה. החנויות פתוחות, הרחוב הצר שוקק עוברים ושבים. עיני תרות למצוא את בעלי השאשיות – כיפות – והג'לביות השחורות. לעת עתה איני רואה אף אחד מהם. אני מסתכל בשלטים, אולי אלה יצביעו לי, היכן כאן יהודי, גם זה לשווא.
בין כה וכה אני כבר ב " סוק " וב " קסריה ", שוק האריגים, המוקף מצד אחד חומת חמר גבוהה, שריד חומת העיר, שסבבה אותה מכל צד. בכל הכיכר הנרחבת אני מבחין רק בטיפוסים ברברים, לפי מלבושיהם וכיסוי ראשם, ניכר, שהם כפריים. אין כאן צפיפות, חלק מהשטח ריק, אף על פי שזה יום השוק.
גמלים רובצים ומעלים גירה, לא, כאן יהודים. לא בין הרוכלים העומדים ליד סוכותיהם ואוהליהם, ולא בין הקונים. אני דורך עוז ויוצא באחד השערים שבחומה, והנה אני מחוץ לעיר, לפני באב אל-ווהאב המפורסם, בחומה שעל ידו מצביעים עדיין על הסימנים של ווי הברזל, שעליהם היו תוקעים את ראשיהם הכרותים של המורדים. מחובתם של היהודים היה למלוח אותם, כדי שלא ירקבו מהר, ולהציבם על החומה לדיראון ולאזהרה.
חוזר אני לכיכר, נכנס לחנויות, מעמיד פני קונה ושואל למחירן של סחורות שונות, ולמד שהם גבוהים בהרבה ממחיריהם שבתוניסיה וזולים מסחורות שבאלג'יריה. הסוחרים אדיבים ועונים ברצון על כל שאלה. לבסוף רוכש אני כיפה סרוגה, בדיוק במחצית המחיר שהוצע לי בראשונה. רק בשוק המזונות המלא מכל טוב יש תנועה, אבל הזוהמה !.
הסיבוס ארך כשעתיים, ושוב אני ברחוב הראשי של המדינה, בקרבת המסגד הגדול. טפטף גשם קל ונכנסתי לחנות ניירות לקנות כרטיסי תמונות. פניו העדינים של בעל החנות, דבריו המנומסים עוררו בי את הרושם, כי לפני אברך משי יהודי. בלי להרהר נחפזתי ושאלתיו אם הוא יהודי. הלה הסתכל בי לרגע וענה בשלילה. משום מה צצה המחשבה בלבי, שתשובתו אינה כנה ואמרתי לו שאני מירושלים. הוא התבונן בי פעם שנית, ובכל הנימוס ובשקט מוחלט נשבע בנביא שאינו יהודי. קניתי אצלו מה שקניתי, ונפרדנו בכל הנימוס הערבי. אחרי כן סיפרתי מעשה זה ליהודים אנשי המקום, ואלה אישרו, שאין באותה סביבה סוחר ניירות יהודי או יהודי שנתאסלם, וכאחת השתוממו, כיצד העזתי לשאול שאלה כזו, וכיצד לא חששתי שמא אעליב את החנווני ואעיר את חמתו.
נכנסתי לחנות לספרי דת מוסלמיים כדי לשאול על ספרים שונים ועפתי עין על ירחון מצויר מלפני חודשיים. לבקשתי, לתת לי את החוברת האחרונה, עונה בעל החנות, שזו שבידי היא האחרונה. אני חושד בחנווני שרוצה הוא למכור לי סחורה ישנה, ובשיחה מתערב אדם צעיר, שעמד מן הצד, ומבקש אותי שאקח חוברת זו בחינם, אין כסף, כמתנה ממנו.
אני מסרב, ובין שיחי מציג את עצמו כעורך והמו"ל של ירחון זה, " הנה כל שי " – כאן כל דבר – לספרות, חברה ומדע, שהתחיל בפרסומו לפני שלוש שנים בקאזאבלנקה אבל עתה פסק מלהופיע.
נקשרה שיחה ארוכה ואני למד משהו על בעיות התרבות הערבית במרוקו. לא בגלל ריבוי ירחונים או שבועונים אחרים, ולא בגלל התחרות העיתונות היומית נפסקו חייו של " הנה כל שי " . שום ירחון או שבועון מצויר אינו מתפרסם במרוקו, ויש רק עיתון יומי עלוב אחד בפאס. אלא פשוט אין קוראים ומתעניינים. כדי להוכיח זאת, את אמיתות דבריו הצביע על מאמרו הראשי בגיליון זה, האם יש אצלנו קןראים ? והתשובה בצדו, הירחון פסק מלהופיע.
" המדינה " שטח קטן ולאחר שלוש שעות של שוטטות ללא כל מטרה מסוימת, נדמה לי, שאני מכיר כבר את כל החנויות. מכל מקום אין ספק שאותי ראו כבר כולם. ואני מהרהר בלבי, אכן זו היא אוג'דה המפורסמת, שבה אירעו מאורעות הדמים ב 1948, שבועות מספר לאחר קום מדינת ישראל. המון מוסלמי מוסת התפרץ לבתי היהודים, הרג ופצע, שדד והחריב דירות וחנויות.
לאחר שהתגבר הצבא הצרפתי על המתפרעים בעיר, עברו המסיתים לג'יראדה, מכרות הפחם שבמחוז. ובאותו לילה הצליחו לארגן התקפה על העדה היהודית הקטנה, שמספרה לא עלה על כמה עשרות נפש, וכמעט כולם הושמדו.
ארבעים וארבעה הרוגים, למעלה ממאה ושישים פצועים, מהם שישים פצועים קשה, מאות דירות וחנויות שדודות והרוסות. זה היה קציר הדמים של אותו יום, וזה היה המחיר ששילמו יהודי אוג'דה והמחוז עבור הכרזת עצמאות מדינת ישראל.
תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965
מבוא – הספר נדפס בשנת 1965
מדכאי המרד
לדיכוי המרד נשלחו שני מצביאים. לוסיוס קווייטוס, דיכא את המרידה הפרתית במסופוטמיה, ואשר הודות להצטיינותו בפיקוד ובקרבות, זכה לשדרוג מעמדו כנציבה של יהודה. קווינטוס מרקיוס טורבו, דיכא את המרד במצרים ובקפריסין. דיכוי המרד ארך שנתיים.
תוצאות המרידה
המרידה הייתה ליהודי התפוצות מה שהמרד הגדול, ומרד בר כוכבא היו ליהודי הארץ. הקהילה העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, קהילת אלכסנדריה, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.
ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טריאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות, וביצורם.
ככל שהייתה הדת היהודית צד למאבק עולמי בין דתות, אורחות חיים ואורחות מחשבה, הרי שהמרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה. רבים המירו את דתם, וייתכן שרבים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני, ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות. עד כאן מויקיפדיה.
המרד התלקח בסוף ימיו של טראיאנוס קיסר – 96 – 117 לספירה, שעד אז היה נוח ליהודים. המקור הספרותי העיקרי למאורעות הימים ההם הוא אבסביוס, בישוף קיסרי, שחי בראשית המאה הרביעית. ב " תולדות הכנסייה " מספר הוא כי בשנת שמוניה ועשרה לשלטונו של טראיאנוס, המקבילה לשנת 115 לספירה, קמו היהודים שבאלכסנדריה ובמצרים כולם להילחם בשכניהם היוונים.
לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.
הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.
לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.
בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
ח. השיח בנושא לימודי חול ולימודי קודש
אל סוגיית השילוב או ההפרדה בין לימודי חול ובין לימודי קודש, כל צד הגיע עם מטעני תרבות היסטוריים משלו. נציגי אליאנס באו אל המפגש עם ר' יצחק בן וואליד בשיחות שקיימו עמו בשנים 1860-1 עם נסיון שהתבסס על מערכת החינוך הרפובליקנית הצרפתית ותפיסת המדינה על רשויותיה השונות כיישות נפרדת מהכנסייה. הפרדת הדת מהמדינה היה עיקר מעיקריה של המחשבה המדינית של המאה הי"ח והרפובליקה הצרפתית על גילגוליה מאז המהפכה. גישה זו הבחינה באופן חד בין לימודי חול ולימודי דת. בית הספר הרפובליקני התמקד בלימודים כלליים ואילו לימודי הדת ניתנו בימי ראשון על ידי גורמים כנסייתיים וארגונים דתיים וולונטריים מזרמים שונים, שהוקמו במיוחד לצורך הוראת קטשיזם. בית הספר של יום ראשון נוסד בפריז לראשונה בשנת 1822 בבית תפילה הקטן של הלובר [Oratoire du Louvre]. ואולם עוד קודם בשנת 1814 נוסדו בתי ספר דומים בנורמנדי ובאיזור בורדו בחסות הכנסיה הרפורמית. זו המציאות ההיסטורית שעיצבה את תפיסתם החינוכית של מייסדי כי"ח. מערכת החינוך הרפובלקנית נשענה על ארבעה עקרונות: הפרדת הדת מן המדינה [séparation de l'Église et de l'État], חינוך חינם [instruction gratuite], חינוך חובה [instruction obligatoire] וחינוך חילוני [instruction laïque]. מנקודת ראותם ראוי היה לשכפל את עקרונות ההפרדה והחילוניות גם במדינות אגן התיכון שבהן התכוונו לפעול.
בעיני היהודים האני הקולקטיבי היהודי זוהה לחלוטין עם הדת, על פי תפיסה זו לא היתה הבחנה בין להיות יהודי ובין להיות אדם שומר מצוות. לימודי היסוד בתלמוד תורה התמצו בלימודי קודש ולמעט חיבור וחיסור (חשבון) לא כללו חוכמות גויים (חוכמות חיצוניות, לימודי חול, השכלה כללית) תכלית הלימוד הייתה ליצור אדם בעל זהות יהודית הנבדל בתודעתו מסביבתו הנוכרית במטרה לקיים את המשכיותו של העם היהודי. תכלית לימודי היסוד בתלמוד תורה הייתה להעניק נגישות לטקסטים יהודיים ויכולת לקיים שותפות פעילה בחיי הפולחן, התפילה והמסורת של הקהילה היהודית. בתבונה רבה קבע דה פוקו ש"במרוקו ישנן שתי דתות בלבד, ניתן להיות מוסלמי או יהודי" זהות היהודים הוגדרה גם דרך תפיסתו האקסגונית של הרוב המוסלמי. בעיני עצמם כמו בעיני שכניהם, היהודים היו בני הלאום העברי ובני דת משה ללא הפרדה.
לצד החינוך הדתי שהונחל בתלמודי התורה, הקהילה היהודית בוואזן הייתה זקוקה לבית ספר שיעניק לילדיה חינוך אירופי בשילוב תכנים בעלי זיקה למסורת ישראל, ללשון הקודש, לזהות היהודית, להיסטוריוגרפיה היהודית כפי שזו עוצבה במקרא ובספרות הקנונית שחוברה לאחריו, המקיים מתח חיובי ביחס לחזון קיבוץ-הגלויות לא פחות מאשר לאידיאל האמנציפציה. בית ספר חילוני מחד ויהודי במהותו מאידך.
.Une histoire de familles-JosephToledano-Alfandari
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
ALCHEIKH : nom d’origine arabe (shekh) signifiant le chef.
ALCUBBI ou ELCUBI ou ELKOUBI ou ELJOUBY ou KOUBY : deux sens possibles à ce nom : soit originaire de Qubba (un quartier d’Alger) ou de sites comme Gouba, Qubbia, Alquba, au Maroc, soit provenir de l’arabe qubba (dôme) et y voir un surnom désignant une grosse tête.
ALEZRA : nom d’origine hébraïque signifiant l’aide (al ezra). Ezra est aussi le nom d’ un prêtre, l’un des rédacteurs inspirés de la bible (cf. bible : livre d’Ezra)
Alfandari
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute ethnique d'origine porte par une des plus illustres familles sepharades de l'ancien empire ottoman. Au XXeme siecle. Nom tres peu repandu, porte uniquement en Algerie, a Oran.
A family of eastern rabbis prominent in the seventeenth and eighteenth centuries, found in Smyrna, Constantinople, and Jerusalem. The name may be derived from a Spanish locality, perhaps from Alfambra. The following is a list of the chief members of the family:
(see image)
Members of this family are to be found to-day in Constantinople and in Beirut. A Portuguese family of the name Alphandery still exists in Paris and Avignon. At the latter place there was a physician, Moses Alphandery, in 1506 ("Rev. Ét. Juives," xxxiv. 253) and a Lyon Alphanderic, in 1558 (ibid. vii. 280). Compare the names Moses (Neubauer, "Cat. Bodl. Hebr. MSS." No. 2129) and Aaron (ibid. No. 1080). For a possible explanation of the name, see Steinschneider, "Jew. Quart. Rev." xi. 591. In addition to the persons mentioned below, there is known a Solomon Alfandari (Valencia, 1367), whose son Jacob assisted Samuel Ẓarẓa in tranṣlating the "Sefer ha-'Aẓamim" of pseudo-ibn Ezra from the Arabic into Hebrew. A merchant, Isaac Alfandari, was wrecked in 1529 on the Nubian coast (Zunz, "Z. G." p. 425; Steinschneider, "Hebr. Uebers." p. 448). D.G.
Aaron ben Moses Alfandari:
Talmudic writer; born in Smyrna about 1700; died in Hebron in 1774. He emigrated to Palestine in his old age, where he met Azulai. He was the author of two works: "Yad Aharon" (Aaron's Hand), a collection of notes on "Ṭur Oraḥ Ḥayyim" (the first part of which was published in Smyrna in 1735, and the second in Salonica in 1791) and on "Ṭur Eben ha-'Ezer" (Smyrna, 1756-66); also of "Mirkebet ha-Mishneh" (The Second Chariot), a treatise on the first part of Maimonides' "Yad ha-ḤazaḲah." His grandson, Isaac Ardit, wrote a eulogy on him in his "YeḲar ha-'Erek," Salonica, 1836.
Bibliography: Azulai, Shem ha-Gedolim, s.v.;
Michael, Or ha-Ḥayyim, No. 302;
Zedner, Cat. Hebr. Books Brit. Mus. p. 40.
Elijah Alfandari:
Writer on matrimonial law; rabbi at Constantinople in the latter half of the eighteenth and in the beginning of the nineteenth century. He published two works on matrimonial law, "Seder Eliyahu Rabbah we-Zuṭṭa" (The Great and Small Order of Elijah), Constantinople, 1719, and "Miktab me-Eliyahu" (A Letter from Elijah), Constantinople, 1723. His cousin, Ḥayyim Alfandari, the Younger, in a question of law which he submitted to him, refers to him as a great authority in rabbinical law ("Muẓẓal me-Esh," p. 39).
Bibliography: Azulai, Shem ha-Gedolim, s.v.;
Steinschneider, Cat. Bodl. col. 926.
Ḥayyim ben Isaac Raphael Alfandari the Younger:
Rabbi in Constantinople during the latter half of the seventeenth and in the beginning of the eighteenth century. In his old age he went to Palestine, where he died. He was the author of "Esh Dat" (A Fiery Law), a collection of homilies printed together with his uncle's "Muẓẓal me-Esh" in Constantinople, 1718. Several short treatises by him are published in the works of others. Azulai speaks very highly of him as a scholar and as a preacher.
Bibliography: Michael, Or ha-Ḥayyim, No. 854;
Steinschneider, Cat. Bodl. col. 821.
Ḥayyim ben Jacob Alfandari the Elder:
Talmudic teacher and writer; born in 1588; was teacher at Constantinople in 1618; died in 1640. He was the pupil of Aaron ben Joseph Sason. Some of his responsa were published in the "Maggid me-Reshit" (He Tells from the Beginning), Constantinople, 1710, which contains also the responsa of his son Isaac Raphael, and which was edited by his grandson Ḥayyim ben Isaac Raphael. His novellæ on several Talmudic treatises are still extant in manuscript.
Bibliography: Azulai, Shem ha-Gedolim, s.v.;
Michael, Or ha-Ḥayyim, No. 853;
Steinschneider, Cat. Bodl. No. 4668.
Isaac Raphael Alfandari:
Son of Ḥayyim, and father of Ḥayyim the Younger; died about 1690. He lived in Constantinople in the seventeenth century. Some of his responsa are published in his father's collection, "Maggid me-Reshit," Constantinople, 1710.
Bibliography: Benjacob, Oẓar ha-Sefarim, p. 291;
Zedner, Cat. Hebr. Books Brit. Mus. s.v.
Jacob ben Ḥayyim Alfandari:
Talmudic writer and rabbi in Constantinople in the seventeenth century. In 1686 he refers to himself as an old man ("Muẓẓal me-Esh," p. 5). He was the author of a volume of responsa edited by his nephew Ḥayyim the Younger (Constantinople, 1718), entitled "Muẓẓal me-Esh" (Plucked from the Fire), because it was saved from a conflagration which consumed most of the author's manuscripts. Others of his responsa are printed in the collection of his father and in that of Joseph Kazabi (Constantinople, 1736; see Steinschneider, "Cat. Bodl." col. 1179)
Read more: http://www.jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=1183&letter=A#ixzz1QueRYzQT
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים
על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן
יהודים קרבנות המרד
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
היהודים חסרי ההגנה היו טרף קל, וכל יהודי שנקרה בדרכם של המורדים עלול היה ליפול קרבן. מצויות בידנו עדויות על יהודים שנשבו או נרצחו בדרכי הים והיבשה. האיבה ניזונה, כאמור, משמועות על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס, נוסף על מעשי אכזריות כביכול של יהודים בבירה וביוון כלפי יוונים. יהודים רבים ברחו כדי להינצל, ומי שנשאר היה נתון בסכנת חיים..
שתי קבוצות יהודים שנתפשו באניות נרצחו באכזריות על ידי יוונים בקיץ 1821. על הקבוצה הראשונה סיפר ר׳ מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כדיין ברודוס בשנים תק״פ-תרי״א (1851-1820). לפי דבריו, במוצאי חג הפסח תקפ״א עלו כחמישים יהודים, ביניהם נשים וילדים, לאניה ביפו בדרכם מערבה. האניה הותקפה על ידי מורדים יווניים (כנראה בסביבות האי רודוס) ששדדו את הנוסעים
מחוט ועד שרוך נעל, גזרו על כולם משפט מוות כדי לנקום נקמה שעשו היאודים אשר במתא קושטא יע״א להכומר הגדול שלהם כידוע.
בהמשך נאמר שהיהודים הבטיחו לשלם למורדים ואף הציעו לשלוח שני שלוחים לאסוף כסף לפדיונם. אבל השובים סירבו, באמרם: ״אין אנו רוצים ממון כי אם נפשות כדי לנקום נקם״. כשלושים וחמישה יהודים נרצחו באכזריות, כמה בחורים נצלו משום שהמירו את דתם לנצרות. שני יהודים מהעיר יאנינה ביוון, עם נשיהם וטפם, שעלו לירושלים והפליגו בחזרה לבתיהם, נצלו בזכותו של כומר יווני שאמר כי הוא מכירם והעיד עליהם כי ״אינם שונאים אותנו כמו היאודים של טורקיאה״. לאחר מכן התנצרו גם הם.
בקבוצה השנייה נרצחו יהודים יחד עם ארמנים, ועל כך דיווח השגריר הבריטי בקושטא לשר החוץ לונדונדרי ב־18 באוגוסט 1821. לדבריו חזרו צליינים ארמניים מארץ הקודש באניה אוסטרית, זו נתפשה בידי מורדים יווניים ליד רודוס, האניה הובלה לאי סאמוס וכל הנוסעים, כולל הארכיבישוף הארמני, הומתו בצורה שלא תתואר. ביניהם היו שמונה יהודים, שהיוונים כיסו אותם בזפת ואחר כך שרפו אותם באיטיות. בהמשך מוסר השגריר על רציחות והתנכלויות של התורכים ליוונים. לדבריו, אכזריות התורכים במוריאה אינה נופלת מזו של היוונים (נספח ג). היריבות והעוינות רבות השנים בין היוונים ובין הארמנים הוחרפה בתקופה זו על רקע תחרות כלכלית, שכן הארמנים תפשו את ענפי הסחר, שהוזנחו על ידי היוונים בגלל המרד.
עדויות נוספות על שביית משפחות יהודיות ובודדים, מהם שנפדו ואחרים שנרצחו, נמסרו בשנים אלה. אהרן קורקוס, אשתו וששת ילדיו נשבו בידי יוונים בדרכם בים מקושטא לאיזמיר והובאו למוריאה. על מנת להשיג את הכסף הדרוש לשחרורם (או אולי להחזיר למלווים) נדד קורקוס עד קורסאו וניו יורק.
שפיר יותר היה גורלם של יהודים אחרים, שנשבו אף הם על ידי מורדים יווניים והובאו לאיזמיר כדי שהקהל המקומי יפדה אותם. וכך מספר רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י (תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788): ״בשנת תקפ״ב במהפכה של הערלים שבאו לעירנו אזמיר יע״א הרבה שבויים ששבו אותם, ולא היו יכולים בני העיר להספיק להם״. בשל ההוצאות הרבות שנדרשו לשחרור הקבוצה (שגודלה לא צויין) לא הספיקו כספי הקהילה המקומית, ור׳ חיים, שעמד בראש פעולת ההצלה, פנה לקהילות אחרות כדי שישתתפו במגבית לשחרורם.
רציחות על אדמת יוון
בשני מקומות ביוון נערך טבח המוני של יהודים. מקרה אחד התרחש בעיר Vrakhori) Vrachori), בירת מחוז Karilli באפירוס, במערבה של יוון, בין יאנינה לליפאנטו. בעיר זו חיו יוונים, תורכים וכמאתיים משפחות יהודיות. בראשית המרד הוצבו שם כ־300 חיילים אלבאניים־מוסלמיים. ב־9 ביוני התקיפו כאלפיים מורדים את העיר. הם נכנסו לרובע היווני, עברו משם לתקוף את הרובע התורכי ושרפו בתים. לאחר שהגיעה תגבורת של כאלפיים מורדים הודק המצור. האלבאנים בודדו את עצמם מהתורכים ומפקדם, שעמד ביחסים טובים עם כמה ממפקדי המורדים, הציע שצבאו יעזוב את העיר — בתנאי שיינתן לחייליו לצאת על נשקם וכליהם. התנאי התקבל, אך לפני עזבם את העיר שדדו האלבאנים מהתורכים ועינו יהודים על מנת לסחוט מהם כסף ותכשיטים. התורכים והיהודים קיוו שעל ידי זה יצילו את חייהם. ואמנם, היוונים הבטיחו שלא יאונה כל רע לנשארים בעיר והתורכים המקומיים הניחו את נשקם. אך עתה התכחשו היוונים להבטחתם והחלו לטבוח באויביהם. בתחילה פגעו ביהודים: גברים, נשים וטף נרצחו באכזריות ובדם קר. גורל דומה פקד את התורכים העניים, ורק כמה מהתורכים העשירים הצילו את נפשם.
המוקד השני לרציחת יהודים היה בעיר טריפוליצה, היא בירת מוריאה ומקום מושבו של הפחה התורכי. החל ביוני 1821 צרו היוונים על העיר. תורכים רבים ברחו לטריפוליצה מפני היוונים, בבטחם בנשק הרב שהיה מצוי שם ובביצורי העיר, שמגיניה היו חיילים אלבאניים. לאחר כארבעה חודשי מצור, ב־5 באוקטובר, נפלה העיר.
הקונסול הבריטי בפאטראס, פ״י גרץ, דיווח על כניעת העיר ב־1 בנובמבר. לדבריו נאלצו התורכים להיכנע מחוסר אספקה. הם ניהלו משא־ומתן על כניעה, בתנאי שחיי הנצורים ורכושם יישמרו. במהלך המשא־ומתן נודע לתורכים שמתקרב צי עות׳מאני, ובתקווה שמשם תבוא הישועה חדלו מן הדיונים. עתה תקפו היוונים את התורכים, שרבים מהם נתלו. שנים־עשר אלף נשים וילדים נטבחו, נוסף על הגברים. כמו כן נהרגו 200 יהודים מתושבי העיר, כמה מהם בתלייה. לפי דיווח של דיפלומאט אנגלי מזאנטה, כשלושה שבועות לאחר מכן (20 בנובמבר 1821), כל היהודים שהיו בעיר, שמספרם היה כאלף, כולל נשים וילדים, עונו באכזריות ונשרפו חיים עד אחד. על אלף יהודים שהיו בטריפוליצה בזמן המרד מוסר גם תומאס גורדון. אך מספר זה נראה לנו מופרז: אל נכון כלל בו גורדון גם פליטים יהודים שברחו לטריפוליצה.
בחיבוריהם של יוונים בני זמננו הדנים במרד, ניכרת נטייה להפחית את מספר היהודים שנרצחו, העומד לדברי המחברים על 150-50; אף נמסר על אחד־עשר יהודים שנצלו. ברור כי בניגוד למספרים המופרזים שננקבו בסמוך למרד, על מנת להטעים את גודל האסון, נוטים לאחרונה לצמצם את היקף אכזריותם של היוונים, שאינו מוסיף להם כבוד.
לפי יומן שנוהל בין יולי 1821 לפברואר 1822, המניעים לעינויי היהודים ולרציחתם היו עושרם וסירובם לגלות את מקומות המחבוא של אוצרותיהם; מחבר היומן מספר על יהודי שדקרוהו בפגיון, עד שנכנס לביתו כדי להביא את הכסף החבוי, אבל חזר בלעדיו: לאחר שנאלץ לחזור על כך שלוש פעמים, נפטר מפצעיו. גם עושרם של התורכים במקום משך את המתקוממים, שהיו זקוקים לכסף כדי לממן את המרד. לעומת זאת, מחבר צרפתי שכתב זכרונות מתקופה זו בהיותו ביוון טען כי היהודים נרצחו כנקמה על אכזריות אחיהם בקושטא כלפי הנוצרים בעיר וחילול גופתו של הפטריארך ואנשי כמורה נוספים. דעה זו הובעה גם על ידי מחברים אחרים, שציינו כי מניע זה נוסף על העוינות הקדומה על רקע דתי.